יוסף ברבי ניסן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסף ברבי ניסן היה פייטן שחי בארץ ישראל, ככל הנראה בעיר נווה שברמת הגולן. השתייך לתקופה הקלאסית בפייטנות. [1] סגנונו הושפע רבות מזה של רבי אלעזר בירבי קליר, ופיוטיו ידועים בקשי לשונם ובסגנונם החידתי.

תקופתו ומקומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירותיו הנשענות על החלוקה התלת שנתית לקריאת התורה ניכר שנוסח התפילה שלו היה ארצישראלי ועל כן מסיקים שהוא חי בארץ ישראל.

בלפחות אחת מיצירותיו ניכרת החתימה "יוסף ברבי ניסן משוה קריתים". שמואל קליין טען, על פי התרגום הירושלמי, "דִבְנוּהָ קַרְתָּא", לאזכור של שוה קריתים בתורה[2], שיוסף ברבי ניסן היה מהעיר נווה, שבגולן הסורי. היו שדחו זיהוי בכך שהניקוד בתרגום ירושלמי הוא אחר ואינו מתייחס לנווה[3] ואחרים כמו יוסף יהלום שחזקו את הזיהוי. יהלום אף טען שמציאת שריד מפיוט של יוסף ברבי ניסן על פפירוס מצביע על כך שהפייטן היה מהאזור סביב הכנרת, מקום יש חומר גלם בשפע לפפירוסים[4].

חיים שירמן שיער שיוסף ברבי ניסן חי בתקופה הביזנטית, מכיוון שלא נמצא בפיוטיו התייחסות לערבים. יהלום ציין את התייחסותו לנצרות במילים "גדע קרן שעיר" כראייה נוספת לקדמותו לפני הכיבוש הערבי[5]. בנימין לפלר כתב שהוא חי אל תוך התקופה הערבית, שכן יוסף ברבי ניסן מזכיר באחד מפיוטיו את האויבים בכינוי "לועטי דבשת", שמכוון כנראה לערבים[6].

אופי יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם זולאי כתב עליו "לשונו קשה ונוקשה"[7] וזאת אפילו ביחס לקושי בפיוטיהם של פייטנים אחרים. שולמית אליצור משערת שהדבר נובע משאיפה מודעת לכתוב פיוט חידתי שפענוחו יהיה אתגר לשומעים. בשל כך, פייטן מאוחר יותר נאלץ להגביר את רמת החידתיות משום שהרמה של קודמיו כבר נחשבה "קלה" ולא דרשה מאמץ מהשומעים.[8]

יצירתו מושפעת מיניי ומאלעזר בירבי קליר. כהקליר הוא אינו נמנע משימוש בביטויים מגשימים ביחס לאל, הוא מייצר מילים מחודשת בדרך ההיקש, הוא משתמש במילים לועזיות מהמדרש והתלמוד ובשורשים ארמיים במקום במילים עבריות, ולצורך המבנה הפיוטי אינו נמנע מלשנות בין זכר לנקבה[9]. יוסף ברבי ניסן גם נוהג לשנות משקלים של שמות מקומות והוא מרבה להזכיר מספרים ממדרשי חז"ל[10]. הוא נוהג להשתמש במילים יחידאיות בתנ"ך תוך שימוש במשמעותם על פי תרגום יונתן בן עוזיאל.

ברם, הדברים נכונים בעיקר ביחס לקרובותיו המצויות בידינו: קדושתאות לשביעי של פסח ולסדר "הנני ממטיר", ושבעתא לתפילת טל. בניגוד אליהן, היוצרות שכתב לסדרי התורה מתאפיינות בלשון פשוטה וקלה יותר, והמדרשים מסופרים בהם בפירוש ולא ברמזים.[11]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תקופה שזמנה בסביבות המאה השביעית והשמינית
  2. ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק ה'
  3. ^ בנימין לפלר, יוסה (יוסף) בירבי ניסן משוה קריתים: קדושתא לסדר "הנני ממטיר", לשוננו עו (תשע"ד), עמ' 416
  4. ^ יוסף יהלום, פפירוס פייטני למועדי החורף ומשמעותו לתולדות היישוב בארץ־ישראל בשלהי התקופה הביזנטית, קתדרה 162, טבת תשע"ז, עמוד 10
  5. ^ יוסף יהלום, פפירוס פייטני למועדי החורף ומשמעותו לתולדות היישוב בארץ־ישראל בשלהי התקופה הביזנטית, קתדרה 162, טבת תשע"ז, עמוד 12
  6. ^ בנימין לפלר, יוסה (יוסף) בירבי ניסן משוה קריתים: קדושתא לסדר "הנני ממטיר", לשוננו עו (תשע"ד), עמ' 406
  7. ^ בנימין לפלר, יוסה (יוסף) בירבי ניסן משוה קריתים: קדושתא לסדר "הנני ממטיר", לשוננו עו (תשע"ד), עמ' 407-408
  8. ^ שולמית אליצור, ‏"לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי: מראשיתו עד המאה הי"ב", פעמים 59 (אביב תשנ"ד), עמ' 18–19.
  9. ^ בנימין לפלר, יוסה (יוסף) בירבי ניסן משוה קריתים: קדושתא לסדר "הנני ממטיר", לשוננו עו (תשע"ד), עמ' 409-411
  10. ^ בנימין לפלר, יוסה (יוסף) בירבי ניסן משוה קריתים: קדושתא לסדר "הנני ממטיר", לשוננו עו (תשע"ד), עמ' 412
  11. ^ עזרא פליישר, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם, הוצאת מאגנס תשמ"ד, עמ' 712; שולמית אליצור, ‏"לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי: מראשיתו עד המאה הי"ב", פעמים 59 (אביב תשנ"ד), עמ' 21.