אש תוקד בקרבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אש תוקד בקרבי

אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי[א] בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
קִינִים אָעִירָה, לְמַעַן אַזְכִּירָה, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
אָז יָשִׁיר משֶׁה, שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָה, וְנָהָה נְהִי נִהְיָה, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם[ב]
בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָן, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה, עָלַי כַּעֲנָנָה, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם[ג]
גַּלֵּי יָם הָמוּ, וְכַחוֹמָה קָמוּ, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
זְדוֹנִים שָׁטָפוּ, וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם[ד]
דָּגָן מִשָּׁמַיִם, וְצוּר יָזוּב מַיִם, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים, וּמַיִם הַמָּרִים, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם[ה]
הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם[ו]
וּמַרְאֶה כְּבוֹד יְיָ, כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וְחֶרֶב לְטוּשָׁה, לַטֶּבַח נְטוּשָׁה, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
זֶבַח וּמִנְחָה, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה, כַּצּאֹן לַטִּבְחָה, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת, וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
תַּעֲנִית וָאֵבֶל, וּרְדֹף הַהֶבֶל, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
טוֹבוּ אֹהָלִים, לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים, וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם[ז]
יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה, וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
מָכוּר לִצְמִיתוּת, וְכָתוּב לִכְרִיתוּת, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן, וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וְאַבְנֵי הַקֶּלַע, וּכְלֵי הַבֶּלַע, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים, וְשִׁבְעִים זְקֵנִים, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים, מוֹכְרִים וְקוֹנִים, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
מֹשֶׁה יִרְעֵנִי, וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
נְבוּכַדְנֶצַּר, וְאַדְרִיאָנוֹס הַצָּר, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, וַייָ שָׁמָּה, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
רָחַק מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם[ח]
סִתְרֵי פָרֹכֶת, וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
חֵמָה נִתֶּכֶת, עָלַי סוֹבֶכֶת, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
עוֹלוֹת וּזְבָחִים, וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים, בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת, לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת, לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
צִיצַת הַזָּהָב, וְהַמְשַׁל וָרַהַב, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
אָפֵס הָעֵזֶר, וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה, וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה, וְדָוָה וּטְמֵאָה, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
רִנָּה וִישׁוּעָה, וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
זַעֲקַת עוֹלָל, עִם נַאֲקַת חָלָל, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, וְכָלִיל וּקְטוֹרָה, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה, וּפֶסֶל מַצֵּבָה, בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
תּוֹרָה וּתְעוּדָה, וּכְלֵי הַחֶמְדָה, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה, בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלָיִם

אש תוקד בקרבי היא קינה לתשעה באב העורכת ההשוואה בין מצבו הטוב של עם ישראל בזמן יציאת מצרים לבין מצבו הרע בימי חורבן הבית. מוכרת בסיומי השורות שלה: "בצאתי ממצרים", "בצאתי מירושלים". הקינה נאמרת ברוב קהילות ישראל, אשכנזים, ספרדים, תימנים ואיטלקים.

אין לקינה ייחוס ידוע בבירור, אך ככל הנראה מחברה הוא רבי יהודה הלוי, או אולי רבי אברהם אבן עזרא.

מבנה הקינה ותוכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקינה בנויה במחרוזות כפולות, כשכל מחרוזת מורכבת משני טורים מנוגדים זה לזה: הטור הראשון מתאר את שאירע ביציאת מצרים, ומסתיים במילות הקבע "בצאתי ממצרים"; והטור השני את שאירע בחורבן הבית, ומסתיים במילות הקבע "בצאתי מירושלים". כל טור מתחלק לשתי צלעות החורזות זו בזו בחריזה פנימית, וכן סיומת השורה "בצאתי ממצרים" חרוזה עם סיומת השורה הבאה "בצאתי מירושלים". הטור הראשון בכל מחרוזת מצטרף לאקרוסטיכון אלפביתי. החריזה הכפולה, המתחלפת בתוככי השורות והקבועה בסופי השורות, יוצרת דמיון למבנה ה"משולשים" הנפוץ בשירת ספרד, שבו שורות החורזות בחריזה פנימית ומסתיימות בחרוז מבריח.[1]

תוכן הקינה מבליט את הניגוד שבין מצב עם ישראל בראשיתו לבין מצבו בחורבן הבית. מבחינה זו, הסיומת "בצאתי ממצרים" אינה מדויקת, שכן הפיוט עוסק בכלל תקופת הראשית של עם ישראל, לרבות דברים קבועים או דברים שהתרחשו לאחר הכניסה לארץ, כמו השמיטה והיובל. גם תיאורי החורבן אינם מוגבלים לחורבן עצמו, ומזכירים גם את אדריאנוס המאוחר יותר. מצד סדרו, הוא בנוי בתחילה על פי הסדר הכרונולוגי של הטור הראשון: פותח ביציאת מצרים, ממשיך בקריעת ים סוף, בירידת המן, במתן תורה ובמסע במדבר ובכניסה לארץ. בחלקו השני הוא מתאר את המשכן ובית המקדש. בטור השני של כל מחרוזת, לא סודרו האירועים לפי סדר כרונולוגי, אלא נעשית התאמה בין האירוע לאירוע שנזכר בטור הראשון, כך שנוצרת הנגדה בין האירוע החיובי לאירוע השלילי המקביל לו אך הפוך ממנו. בחלק מנוסחי הקינה, המחרוזות החותמות מתארות את השמחה שעתידה לשוב בגאולה העתידה, ובמקום התיבות "בצאתי מירושלים" באות התיבות "בשובי לירושלים".[1]

הניגוד בין העבר המפואר לצרות החורבן המובלט בקינה, תורם להרגשת העצב על המצב הנוכחי ויוצר תחושת אובדן על הפאר שהיה ואיננו. בכך, מטמיע הפיוט בקוראיו את "התרוקנותה של הקדושה" בעת החורבן.[1] להרגשת העצב המתעצמת על ידי ההשוואה בין שני המצבים המנוגדים התייחס רבי יעקב חאגיז בספרו שו"ת "הלכות קטנות": ”כדי שיצטער האדם ויורגש בצער שהוא יושב, יעלה בזכרונו הטובות והנחמות שהיה לו, ועל ידי זה יצטער ביותר, ולכן אפשר דעל זה נתייסדה קינת אש תוקד בקרבי בהעלותי על לבבי, דהולך המקונן ומסדר הטובות שהיה לנו בצאתנו ממצרים, וההפכים בצאתנו מירושלים”.[2]

מחבר הקינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב ספרי הקינות לא מופיע שם מחבר הקינה. בכתבי יד תימניים הופיעה הקינה בקבוצת קינות הכוללת במעורבב קינות משל רבי יהודה הלוי ומשל רבי אברהם אבן עזרא. במספר כתבי יד מיוחסת הקינה בפירוש לריה"ל ובמקצתם לראב"ע. בשל כך, כלל אותה פרופ' ישראל לוין במהדורתו של פיוטי ראב"ע, אולם היא הוכנסה למדור ה'מסופקים'.[3] עם זאת, גם דב ירדן הכליל את הקינה במהדורתו של פיוטי ריה"ל.[4] במקומות רבים הסתמכו על ספרו של לוין וקבעו שהקינה מיוחסת לאבן עזרא, אולם לוין עצמו הבהיר שאין בקביעתו ייחוס ודאי ולכן היא הוכללה במדור המסופקים.[5] עזרא פליישר טען שעל פי מספר כתבי יד ניתן לקבוע בבירור שמחבר הקינה הוא ריה"ל.[6] בנימין בר-תקוה ביסס ייחוס זה על מקבילות לשוניות בין "אש תוקד" לפיוטים אחרים של ריה"ל.[7]

מקורות הקינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואה בין יציאת מצרים ליציאת ירושלים מופיעה כבר במדרשי חז"ל. השוואה מפורטת, הדומה במובנים רבים לקינה שלפנינו, נמצאת במדרש המובא בילקוט שמעוני. שתי ההשוואות האחרונות במדרש: ”כשיצאו ממצרים אמר משה 'וענן ה' עליהם יומם'; וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה 'סכותה בענן לך מעבור תפלה'.
כשיצאו ממצרים בשירה יצאו שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה'; וכשיצאו מירושלים בבכיה יצאו שנאמר 'בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחייה'”
(ילקוט שמעוני איכה רמז תתרכ"ו.). אהרן מירסקי הראה כי הקינה מתבססת על המדרש המובא בילקוט שמעוני לא רק במבנהו ובצורתו, אלא גם בתכניו.[8]

גם הפיוט הקדום משתמש בהשוואה דומה בפיוטיו. יניי, בקדושתא לשבת "דברי", חיבר פיוט המשווה את ימי משה עם ימי ירמיהו ופותח "אזכירה ימים עם ימים". בעקבותיו, ערך השוואה כזו גם רבי אלעזר בירבי קליר באחת מקינותיו לתשעה באב, שנשמרה בנוסח רומניא. אמנם, אם אכן הקינה נתחברה בספרד, לא סביר שהיא הושפעה ישירות מפיוטו של יניי, שלא הגיע לאירופה, אך ייתכן שהיא הושפעה מהקינה הקלירית.[9]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקינה התפשטה בכל רחבי העולם היהודי והתקבלה לסדר הקינות לתשעה באב ברוב ככל עדות ישראל. המבנה הפשוט שלה המעביר מסר ברור של השוואה בין המצב הטוב דאז למצב הרע דהיום הוביל לכתיבת קינות רבות באותה מתכונת ובאותו מבנה. בספרד, רבי אברהם אבן עזרא חיבר קינה במבנה זהה הפותחת "אחי שמעו נא לי, אזכיר בהרים קולי, צאתי ממצרים" (כאמור, ייתכן שהוא מחבר שתי הקינות). מלבד "אש תוקד" ו"אחי שמעו", לא ידועים חיקויים נוספים של הקינה בספרד, אך באשכנז ובפרובאנס נכתבו כמה וכמה כאלה. הקינה הקדומה ביותר במסורת זו היא קינתו של רבי דוד בן שמואל הלוי משפיירא, הפותחת "אמונים שוררו, בתוך ים עברו, בצאתי ממצרים".[10] נכתבו גם פיוטים המשמרים את הנושא והמבנה הכלליים, אך מחליפים את הסוגרים או את ציר ההשוואה כולו. רבי דוד בן אלכסנדרי חבר קינה שסוגריה הם "בצאתי מצוען" ו"בצאתי מכנען". פייטנים אחרים החליפו את יציאת מצרים במתן תורה, וקבעו את הסוגרים "בלכתי להר חורב" ו"והר ציון חרב" או "בחודש השלישי" ו"בחודש החמישי". קינה אחת מפרובאנס משווה בין ארץ ישראל לגלות ומשתמש בסוגרים "בארץ הצבי" ו"בארץ השבי".[11][12] רבי עקיבא מפרנקפורט גיוון את השטה וחיבר קינה במבנה הפוך, שבו השורה הראשונה מתארת את ימי החורבן ומסיימת "בצאתי מירושלים", והשורה השנייה מבקשת שה' יעשה נקמה בגויים ויושיע את עם ישראל כמו ביציאת מצרים ומסיימת "כבצאתי ממצרים".[13]

מבנה הקינה, כמנגיד בין עבר מפואר למצב עכשווי, אומץ בידי כותבים שונים עבור קינות על אירועים אחרים: בשנת ה'תשי"א כתב הרב שלום רדאעי, קינות המבכות את ההידרדרות הדתית של עולי תימן בארץ לעומת המצב בתימן. אחת מקינות אלו נכתבה במתכונת "אש תוקד" (ואף אימצה את שורת הפתיחה) וסופי שורותיה "בהיותי בתימנה", "בבואי ציונה".[14] יש שכתבו קינה מעין זו המשווה בין ניצחונו של עם ישראל במרד החשמונאים ובין המצב הביטחוני תחת שלטונו של בנימין נתניהו.[15]

בקרב הזרם המשיחי בחסידות חב"ד נפצה גרסה חדשה לקינה המקורית, ובה נוספה לכל בית שורה שלישית המתארת את המצב שיהיה לדעתם בימי הגאולה.[16]

קינה נוספת שהושפעה מקינה זו, אך לא נכתבה במבנה זהה, היא קינתו של הרב שמואל הלוי וואזנר על השואה הפותחת גם היא במילים "אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבי".[17]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הביטוי "אש תוקד" לקוח מהפסוק בספר ויקרא, פרק ו', פסוק ו': "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", וכוונתו היא שהיעדר האש בבית המקדש מייצר אש פנימית של צער אצל המשורר.
  2. ^ בצמד שורות זה, ההשוואה בין יציאת מצרים לחורבן היא בנושא השירים. ביציאת מצרים שרו ישראל את שירת הים כפי שמתואר בשמות, ט"ו, שירה שהיא "שיר לא יינשה", כלומר שלא תישכח לעולם, ואילו בשעת החורבן קונן ירמיהו הנביא. הפסוק "נהה נהי נהיה" מקורו במיכה, ב', ד'.
  3. ^ בצמד שורות זה, ההשוואה היא בנושא השכינה והעננים. ביציאת מצרים נבנה המשכן וליוו את עם ישראל ענני הכבוד, כמתואר בשמות, מ', ואילו בשעת החורבן ליוותה את ישראל "חמת אל", כעס מאת הבורא, ששכנה עליהם כעננה. הרמיזה בביטוי "שכנה עלי כעננה" היא לפסוק באיוב, ג', ה', בו איוב קילל את יומו: "תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה".
  4. ^ בצמד שורות זה, ההשוואה היא בנושא הגלים. הגלים בשעת יציאת מצרים הם מי ים סוף, שעמדו כחומה בשעת קריעת ים סוף, כמתואר בשמות, י"ד, כ"ב. לעומת זאת בשעת החורבן הגלים הם "מים הזדונים" (מים רעים, כינוי לצרות. ביטוי זה מוזכר בתהלים, קכ"ד, ה'), שצפו וגאו על ראשי (מקור הביטוי "על ראשי צפו" באיכה, ג', נ"ד: "צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי").
  5. ^ בצמד שורות אלה, ההשוואה היא בנושא המזון והשתייה. ביציאת מצרים היה המזון המן שירד מן השמים. השתייה באותו הזמן הייתה המים היוצאים מהסלע (=צור). לעומת זאת בשעת החורבן המאכל היה "לענה ותמרורים", כדברי הפסוק באיכה, ג', ט"ו: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה", ומטפורית, שתו "מים המרים". המשורר רומז גם לדברי המשנה, מסכת אבות, פרק א', משנה י"א לפיה ביציאה לגלות כרוכה שתיית מים מרים: "אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים...".
  6. ^ בצמד שורות אלה, ההשוואה היא בנושא האספה. בעוד ישראל בשעת יציאת מצרים היו מכונסים סביב להר סיני לקראת מתן תורה, בזמן הגלות היו ישראל אסופים להתאבל על נהרות בבל, כמתואר בתהלים, קל"ז.
  7. ^ בצמד שורות אלה, ההשוואה היא בנושא המחנות. בעוד ביציאת מצרים עם ישראל עצמו שכן במחנות על פי ה', כמתואר בפרשת במדבר ובהעלותך, בשעת החורבן היא מסביב לירושלים מחנות של הגויים הערלים ואהלים של בני ישמעאל, אויבי ישראל.
  8. ^ בצמד שורות אלה ההשוואה היא בנושא השראת השכינה בעם ישראל. ביציאת מצרים, ה' שכן בתוך מחנה ישראל בשעת מלחמתם: ”כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ” (דברים, כ"ג, ט"ו), בשעת החורבן הסתלקה השכינה ממחנה ישראל, וה' רחק ממנו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 בר-תקוה, "פאר האומה תחת אפר חורבנה" (להלן, 'לקריאה נוספת'), עמ' 59–62.
  2. ^ הלכות קטנות, חלק ב', סימן קלט, באתר HebrewBooks.
  3. ^ ישראל לוין, שירי-הקודש של אברהם אבן-עזרא כרך ב' (ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תש"ם), מדור ט', סימן 433, עמ' 503.
  4. ^ דב ירדן, שירי הקודש לרבי יהודה הלוי כרך ד' (ירושלים, תשמ"ו), שיר תצא, עמ' 1043.
  5. ^ ראו כאן מכתב של פרופ' לוין.
  6. ^ עזרא פליישר, חומרים ועיונים לקראת מהדורה עתידית של שירי רבי יהודה הלוי, אסופות ה, תשנ"א, עמ' קי; נדפס שנית בתוך עזרא פליישר, השירה העברית בספרד ובשלוחותיה (עורכות: שולמית אליצור וטובה בארי) (ירושלים, תש"ע), כרך ב', עמ' 851.
  7. ^ בר-תקוה, "פאר האומה תחת אפר חורבנה" (להלן, 'לקריאה נוספת'), עמ' 66.
  8. ^ מירסקי, "ממדרש לפיוט ולשירת הספרדים", לשוננו לב [א–ב] (תשרי–טבת תשכ"ח), עמ' 132–133.
  9. ^ בר-תקוה, "פאר האומה תחת אפר חורבנה" (להלן, 'לקריאה נוספת'), עמ' 64.
  10. ^ הנאמר על היום במנהג אשכנז המערבי, ראו כאן.
  11. ^ הנאמר על היום במנהג אשכנז המערבי, ראו כאן.
  12. ^ החיקויים השונים והתפתחותם נדונו בפירוט בידי בר-תקוה, "פאר האומה תחת אפר חורבנה" (להלן, 'לקריאה נוספת'), עמ' 67–96. חלק מן הקינות נדפסות שם במלואן לראשונה.
  13. ^ נדפס בקינות דפוס לובלין שע"ז. ראו קינות, לובלין, שע"ז, באתר HebrewBooks.
  14. ^ קינות מאת זקני חכמי תימן על הריסות הדת ע"י השלטון בארץ הקודש, (ירושלים: הוצאת 'אום אני חומה', ילקוט מאמרים מאנשי נטורי-קרתא, ערב תשעה באב תשי"א), באתר אוצר החכמה.
  15. ^ שריה ניצן, בימי מתתיהו ובימי נתניהו - הקינה המעודכנת, באתר הקול היהודי, ‏ו' כסלו תשע"ט.
  16. ^ ומלכי גואל שארית, מעודד שירה עשירית • קינות לכבוד הגאולה, באתר חב"ד אינפו.
  17. ^ מרדכי מאיר, זכור הנאקות ורעש הצעקות, (גבעת שמואל, הוצאת אורחות), עמ' כז, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה זמינה לאחר הרשמה חינם). גם קינתו של הרב אלחנן היילפרין, "חיות אש" (שם עמ' כג) פותחת במילים "אש תוקד בקרבי".