לדלג לתוכן

אברהם לינקולן – הבדלי גרסאות

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Shahf14 (שיחה | תרומות)
14,236 עריכות
מ הוספת קישור למטרה צבאית
אין תקציר עריכה
תגיות: שוחזרה עריכה חזותית עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 1: שורה 1:
{{מנהיג
{{מנהיג
| תאריך פטירה = [[14 בדצמבר]] [[1896]]
| מקום לידה = [[חוות האביב השוקע]] {{אנ|Abraham Lincoln Birthplace National Historical Park}}, [[קנטקי]]
| מקום לידה = [[חוות האביב השוקע]] {{אנ|Abraham Lincoln Birthplace National Historical Park}}, [[קנטקי]]
| מקום פטירה = [[תיאטרון פורד]], [[וושינגטון די. סי.]], [[ארצות הברית]]
| מקום פטירה = [[תיאטרון פורד]], [[וושינגטון די. סי.]], [[ארצות הברית]]

גרסה מ־19:29, 23 באוגוסט 2024

אברהם לינקולן
Abraham Lincoln
אברהם לינקולן, 1863
אברהם לינקולן, 1863
לידה 12 בפברואר 1809
חוות האביב השוקע (אנ'), קנטקי עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 14 בדצמבר 1896 (בגיל 87)
תיאטרון פורד, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה קבר לינקולן, ספרינגפילד, אילינוי
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת זוג מרי טוד לינקולן
נשיא ארצות הברית ה־16
4 במרץ 1861 – 15 באפריל 1865
(4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית האניבל המלין (1861-1865), אנדרו ג'ונסון (1865)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז השביעי של אילינוי
4 במרץ 1847 – 4 במרץ 1849
(שנתיים)
חבר בית הנבחרים של אילינוי
1834–1842
(כ־8 שנים)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אברהם לינקולן (באנגלית: Abraham Lincoln; ‏האזנהⓘ‏Ⓘ‏[1], נהגה: אֵיְבְּרֵהָם לִינְקְן; 12 בפברואר 1809 – 15 באפריל 1865) היה הנשיא ה-16 של ארצות הברית, ממרץ 1861 ועד הירצחו באפריל 1865. נחשב לאחד הנשיאים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות ארצות הברית. ביטל את העבדות בארצות הברית וחיזק את אחדותה במלחמת האזרחים האמריקאית.

לינקולן נולד בקנטקי וגדל במערב הישן. למד בכוחות עצמו והפך לעורך דין באילינוי. נבחר למנהיג במפלגה הוויגית, ולחבר בבית הנבחרים של אילינוי ואחר כך בבית הנבחרים של ארצות הברית. ב-1854 סייע בהקמת המפלגה הרפובליקנית, שהשיגה רוב באילינוי וב-1860 נבחר למועמדה לנשיאות ולאחר מכן נבחר לנשיא ארצות הברית, הנשיא הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית.

ניצחונו הוביל להקמת קונפדרציית המדינות של אמריקה, עוד לפני שנכנס אל הבית הלבן וב-12 באפריל 1861 תקפה הקונפדרציה את פורט סאמטר, מה שהוביל לאיחוד הצפון ופתיחתה של מלחמת האזרחים האמריקאית.

לינקולן פיקח על המלחמה מקרוב, בחר את הגנרלים בעצמו, כולל את יוליסס ס. גרנט והכריע באסטרטגיה של האיחוד, כולל הטלת סגר ימי על הדרום, השתלטות על קנטקי וטנסי, ושימוש בסירות לצורך השתלטות על הנהרות הדרומיים. הוא ניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד, והחליף את הגנרלים עד שגרנט הצליח לכבוש אותה.

מהלכיו לסיום העבדות הובילו להצהרת האמנציפציה ב-1863. הוא השתמש בצבא לצורך הגנה על עבדים נמלטים, עודד את מדינות הגבול לאסור על העבדות, והעביר בקונגרס את התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שאסר על העבדות.

ב-14 באפריל 1865, בעת ביקורו בתיאטרון פורד חמישה ימים לאחר כניעת רוברט לי, גנרל הקונפדרציה, נרצח על ידי ג'ון וילקס בות'.

שנותיו הראשונות וקריירה

לינקולן נולד בחווה במדינת קנטקי למשפחת איכרים נוצרית-בפטיסטית אמידה שהתרוששה. הוא צאצא של סמואל לינקולן, שהיגר מהינגהאם במחוז נורפוק שבאנגליה בשנת 1638 למסצ'וסטס[2]. נכדו ונינו של סמואל החלו את המעבר מערבה של המשפחה, דרך ניו ג'רזי, פנסילבניה ווירג'יניה[3]. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה, שם עסק בכל המלאכות הקשות והתחשל. בגיל תשע נחבל בראשו מבעיטה של סוס ואיבד את ההכרה למספר שעות עקב זעזוע מוחי[4]. בתקופה זו לא היה חינוך כללי מטעם המדינה, ולינקולן, שלמד פחות משנה אחת בבית הספר, היה צמא לקריאה ולקניית ידע, ורכש השכלה בכוחות עצמו. לאחר שהגיע לאילינוי בשנות העשרים המוקדמות של חייו, לא היה לו עניין להיות חקלאי ובמקום זאת התחיל לעבוד בבניית מסילות ברזל.

עקב ההידרדרות ביחסים שבין הלבנים לאינדיאנים באזור, קרא המושל לגיוס צבאי. לינקולן התגייס, בעודו בן 23, ונבחר על ידי אנשי פלוגתו לשמש להם כסרן וכמפקד הפלוגה. פלוגתו שימשה כעתודה ולא השתתפה בקרבות במסגרת מלחמת "נץ שחור" בעוד שירתה תחת פיקודו של זאכרי טיילור. הפלוגה נעה לעבר הקרב על סטילמאל ראן אך הגיעה כאשר כל כוחות הצבא האמריקאי כבר נפלו ותוצאת הקרב הוכרעה. לאחר שלושים יום, כשסיים את חובתו לשירות צבאי, גויס ל-50 ימי צבא נוספים.

משפחתו

בשנת 1842 נישא למרי טוד, בתם של רוברט ואליזבת טוד מקנטקי[5]. בשונה מלינקולן שהיה בן איכרים, אשתו הייתה בת למשפחה אמידה, אביה היה איש עסקים מהחברה הגבוהה. מרי חונכה בבית ספר פרטי ולמדה צרפתית, נגינה, ריקוד ונימוסים חברתיים[6]. היא הייתה שונה ממנו בהיבט נוסף, בניגוד לטבעו האיטי והמיושב, הייתה מרי פזיזה והפכפכה. היה לה מזג קשה, ולינקולן היה מתנצל בפני אנשים שכעסה עליהם[7]. לזוג נולדו ארבעה בנים. ב-1 באוגוסט 1843 נולד בנו הבכור, רוברט, הבן היחיד של לינקולן שהגיע לשיבה טובה, ואף שימש כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בשנים 1881–1885. ב-1847 נולד בנו השני, אדוארד בייקר, שמת בשנת 1850. באותה שנה נולד בנו השלישי, ויליאם וואלאס, שמת ב-1862. בנו הצעיר תומאס (שכונה טאד), נולד ב-1853 עם חך שסוע ובשל כך דיבורו היה לקוי, אך חיסרון זה הגדיל את חינו בעיני אביו. תומאס מת בשנת 1871.

קריירה משפטית

זמן מה עבד לינקולן כחנווני, ואחר כך כמודד קרקעות. לינקולן עבד על סירת נהר, ניהל חנות וחשב להיות נפח. במקום זאת הוא החליט ללמוד משפטים והתחיל קריירה מוצלחת משלו לאחר קבלת תואר עורך דין. הפך לעורך דין מצליח של אליטת ההון הוויגית של ניו אינגלנד ושל שיקגו, ובמיוחד נחשב לעורך דינם של בעלי העניין בסלילת מסילות רכבת בארצות הברית. כעורך דין הצטיין בכושר הסברה ובכושר שכנוע בדיונים בפני בית המשפט. לינקולן עם זאת לא הצליח בכל המקרים המשפטיים בהם היה מעורב והפסיד בחלקם. ב-1 במרץ 1841 התחילו סטיבן לוגן ואברהם לינקולן בשותפות, "לוגן ולינקולן". לוגן היה עורך דין מוביל במחוז סנגמון, הוא היה מבוגר ב-9 שנים מלינקולן.

לינקולן למד מלוגן על ידי התבוננות בו ולמד נהלים ותקדימים. שליטתו במשפט התבררה בהופעותיו התכופות בפני בית המשפט העליון באילינוי בלפחות 300 מקרים. במסגרת השותפות בילה לינקולן את מרבית זמנו בטיפול במקרים משפטיים של פשיטות רגל כאשר חוק פשיטת הרגל החדש נכנס לתוקף בשנת 1842. החוק נועד להגן על עסקים שנפגעו מהשפל הכלכלי בכך שהוא אפשר להם להכריז על פשיטת רגל אם חובותיהם גדולים מנכסיהם. החוק בוטל בשנת 1843. העסקים פרחו והשותפות של "לוגן ולינקולן" התרחבה על ידי מעבר לקומה השנייה של בית המשפט המחוזי באילינוי שם הייתה להם גישה לקהל לקוחות רב יותר ובעיקר לספריית המשפטים שלהם.

בשנת 1844 פיזרו לינקולן ולוגן את השותפות שלהם כיוון שלוגן רצה להתחיל בשותפות עם בנו. אברהם התקרב למשפטן ויליאם הרנדון ובסתיו 1844 החל בשותפות חדשה, "לינקולן והרנדון". הפעם הוא היה השותף הבכיר והרנדון הצעיר; אולם כל ההכנסות חולקו באותה מידה שווה ביניהם. הם עבדו קשה ונעו במעגל השיפוט כשמונה חודשים בשנה. במהלך המעגל פגש תומכים פוליטיים רבים ובעלי ברית לימים, הוא הכיר אלפי מצביעי ממרכז אילינוי אשר נתנו לו את קולם לקראת קריירה פוליטית עתידית[8].

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, במסגרת השותפות עם הרנדון, החל לינקולן לעסוק בתיקים משפטיים שעסקו ברכבות ובאמצע העשור הוא נחשב לאחד העוסקים המצליחים ביותר באילינוי בתחום דיני הרכבות. המקרה המשמעותי הראשון שלו היה בשנת 1851 שייצג את חברת הרכבות אלטון וסנגמון. בעל הקרקעות ג'יימס א. בארט סירב לשלם את ערבותו עבור 30 המניות שלו ברכבת אלטון וסנגמון. החברה שינתה את התוואי המתוכנן שהשפיע על ערך הקרקעות בהן אחז בארט שעליה הייתה אמורה להיבנות הרכבת. מסילת הברזל שמרה על שירותיו של לינקולן ותבעה את ג'יימס בארט.

חשיבותו של מקרה זה טמונה בעובדה שגופים פרטיים היו עשויים לעצור את התשלומים בהתחייבויותיהם, ולשלול מחברת הכספים והציבור את היתרון של קווי רכבת חדשים. אברהם לינקולן בנה את תיקו המוכיח כי בארט היה בעל מניות בחברה וכי לרכבת אלטון וסנגמון יש את הזכות לתבוע בגין תשלום עבר. בית המשפט העליון באילינוי קיבל את טענת עורך הדין לינקולן אשר סייעה לקבוע את העיקרון לפיו ניתן לתקן את אמנויות התאגידים לנוכח האינטרס הציבורי הכולל. מקרה ראשון זה הסדיר את לינקולן כאחד מעורכי הדין העוסקים הבולטים ביותר של חקיקת הרכבות במדינת אילינוי. במקרים שבהם מדובר ברכבות, לינקולן פעל בשם מי שעסק בשירותיו. לעיתים הוא ייצג מסילות ברזל, פעמים אחרות את מתנגדיהם[9].

קריירה פוליטית

עוד בשנת 1832 פרסם לינקולן את נאומו הראשון אשר הופנה לתושבי מחוז סנגאמו ובמהלכו הציג לינקולן את מחויבותו לשירות תושבי המחוז לפי הערכים הרפובליקנים של ארצות הברית. במהלך הנאום התייחס לחינוך, תחבורה ועוד במחוז[10]. ב-6 באוגוסט אותה השנה הפסיד בבחירות לבית הנבחרים של אילינוי מטעם המחוז אך ניצח בבחירות שנתיים אחר כך. בין השנים 1834–1842 כיהן כחבר בית הנבחרים של מדינת אילינוי. בשנת 1837 לינקולן נאם לראשונה נגד מוסד העבדות אך במהלך הנאום הדגיש כי למרות ההתנגדות הרבה שלו למדיניות הממשלתית, אין לבטל את העבדות במחוז קולומביה (הבירה) ללא רצון תושביה[11]. ב-1846 נבחר לינקולן מטעם המחוז ה-7 של מדינת אילינוי לבית הנבחרים של ארצות הברית ועבר לפעול בוושינגטון די. סי.. לינקולן היה חבר בוועדת הדואר ובוועדת ההוצאות של משרד ההגנה האמריקאי. הוא כמעט שלא החסיר ישיבות, והיה נמרץ ופעיל.

כחבר קונגרס תקף לינקולן את רעיון "הייעוד הגלוי" לפיו על ארצות הברית להתפשט ולהפיץ את ערכיה מערבה, משום שלדעתו עדיף היה לשפר את המצב הכלכלי בגבולות הנוכחיים ולא לפזרה על עוד שטחים. בשל כך התנגד למדיניות הנשיא המכהן ג'יימס פולק ולהכרזת מלחמה על מקסיקו, והצביע יחד עם חבריו למפלגה הוויגית נגד ההכרזה שהמלחמה נחוצה וצודקת, אך כשעלו לסדר היום הצעות תקציב למימון המלחמה, הוויגים, ולינקולן בתוכם, תמכו בהן. את פריצתה של המלחמה תירץ הממשל במקור כי נעשתה עקב זאת ש”[המקסיקנים] הקיזו את דמם של חברינו האזרחים על אדמת ארצנו.” המלחמה זמן רב נקראה בעיקר בידי קולות הדרום, שם הייתה התמיכה בעבדות שקראה לכיבוש מקסיקו ולהעבדת כל תושביה הלא-לבנים. בסופה של המלחמה, גבול ארצות הברית–מקסיקו נקבע בתור פשרה בין הצפון לדרום הפוליטיים בארצות הברית במטרה למנוע את פריצתה של מלחמת אזרחים על בסיס המאבק סובב העבדות. במהלך המלחמה הציג לינקולן את "החלטות המיקום"; סדרת "החלטות" מיועדות שלמילואן נדרשה תגובה ממשלתית: 1. האם בפרוץ המלחמה חיילי ארצות הברית שנרצחו בידי מקסיקנים היו בצד האמריקאי או המקסיקני של נהר הריו גראנדה, 2. האם השטח שבו הם נרצחו נכלל בשטחי מלכות המשנה של ספרד החדשה שנלקחו בידי האימפריה המקסיקנית הראשונה. היו 6 "החלטות" נוספות שדרשו הבהרה מצד ממשל פולק ונועדו להדגיש כי המלחמה נעשתה בזדון נגד מקסיקו בידי ממשל פולק[12].

חבר הקונגרס אברהם לינקולן (דיוקן משנת 1846)

מאז תחילת פעילותו המדינית קיווה לינקולן לראות את הסנאטור ויושב ראש בית הנבחרים לשעבר, הנרי קליי כנשיא, אך בערב הבחירות לנשיאות של שנת 1848 הבין שאין לקליי סיכוי להיבחר למועמדות המפלגה. הוויגים היו נחושים לתמוך בזאכרי טיילור כמועמדם לנשיאות, משום שפרסומו כגנרל מוכשר וכושרו למשוך קולות קסמו להם. לינקולן תמך בו כברירת מחדל ועזר לו להיבחר, ובמידה רבה הודות להשפעתו תמכו הוויגים באילינוי במועמדותו של טיילור.

במסע בחירות שקיים למען מועמדות טיילור במסצ'וסטס הופיע לינקולן בבוסטון יחד עם ויליאם סיוארד מושל מדינת ניו יורק לשעבר. הערותיו של סיוארד נגד העבדות השפיעו רבות על לינקולן, במיוחד לאור ניסיונו בתקופת מאבק הבחירות לקונגרס ולנשיאות. במושב השני של הקונגרס ה-30, הודיע לינקולן כי בכוונתו ליזום חוק לשחרור ילדי שפחות שייוולדו בעתיד במחוז קולומביה, והתנה זאת בהסכמת תושבי המחוז, אך משראה שאין סיכוי שהצעתו תתקבל הסיר אותה. הוא תמך בהצעה שהתכוונה לאסור סחר בעבדים במחוז, אם כי אף זו נפלה.

לאחר שעבד קשה להביא את זאכרי טיילור לנשיאות, באופן טבעי ציפה לינקולן לקבל עמדה מנהלית בעת הפצת המשרות הממשלתיות - אשר, על פי המערכת הפוליטית הקיימת, ניתנו לרוב ללחברי מפלגה נאמנים. הציפייה הגדולה ביותר של לינקולן הייתה מינויו הנשיאותי לנציב משרד הקרקעות בוושינגטון. עמדה זו פיקחה על סקרי קרקעות, מכירת קרקעות פדרליות לגופים פרטיים, מענקי ביצות ואישור בניית מסילות ברזל, ואף קבעה את גבולות הטריטוריות החדשות שסופחו בהסכם גואדלופה אידלגו. זה היה תפקיד בעל השפעה שעמד בראש סדר ענייניו של לינקולן. עם זאת, הוא לא היה הפוליטיקאי היחיד מטעם המפלגה הוויגית שחשק בתפקיד ואפשרות המינוי זלגה מידיו בתוך מספר שבועות. אל מול זאת, ללא תוצאות מיטיבות, החל לינקולן לחפש תמיכה בקרב חברי מפלגה שונים. חבר הקונגרס מוזס המפטון מפנסילבניה, שאיתו כיהן לינקולן בקונגרס השלושים, היה מבין חברי המפלגה אליו פנה. במכתבו, ביקש לינקולן מהמפטון לפנות לנשיא עצמו בדבר שקילת המינוי שלו לנציב משרד הקרקעות[13]. הנשיא טיילור הציע ללינקולן את מושלות טריטוריית אורגון שחולקה בידי ממשל פולק בין ארצות הברית והאימפריה הבריטית (קולומביה הבריטית). עקב הריחוק של אורגון ממרכזי האוכלוסין של ארצות הברית וההשפעה המינורית שלה על הפוליטיקה הלאומית, לינקולן סירב להצעת המינוי[14].

לאחר שהמליץ על מועמדים שונים למשרות בממשלה והמלצותיו לא התקבלו, הוא נוכח בהשפעתו המעטה. בעקבות כך חזר לעבודתו המשפטית בספרינגפילד שבאילינוי. בהמשך, השטחים שסופחו מידי מקסיקו גררו מאבקים פנימיים בתוך הקונגרס כאשר עלו מצד הדרישות להפוך אותם למדינות חופשיות מחד והטענות להפוך אותם למדינות עבדים מאידך. מצב פוליטי מעורער זה גרר אחריו את פשרת 1850, שקבעה את גבולותיה של טקסס ואת היותה מדינת עבדים וקבע את גבולותיה של קליפורניה ואת היותה מדינה חופשית.

בעקבות הסערה הגדולה שהתעוררה לאחר שהתקבל חוק קנזס נברסקה, שביטל את פשרת מיזורי והתאים לעניינם של תומכי העבדות, החלו המפלגות הגדולות להתפורר. אלפי דמוקרטים עזבו את מפלגתם באכזבה, והמפלגה הוויגית חדלה כמעט להתקיים כגוף כל ארצי. באופן טבעי החלו מתנגדי העבדות להתאחד, ובפברואר 1854 התכנסה קבוצת וויגים, דמוקרטים, ואנשי שחרור בוויסקונסין שהכריזו על הקמת מפלגה חדשה שתתנגד להתפשטות העבדות אם החוק החדש יקבל תוקף. ביולי התקבל השם "המפלגה הרפובליקנית" על ידי אספת המונים במישיגן. מצעה התבסס על עקרונותיו של תומאס ג'פרסון ושמה של המפלגה נבע משם מפלגתו של ג'פרסון; "המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית".

אחרי שהתקבל החוק ובתקופת המאבקים על החוקה בקנזס הרבה לינקולן לחשוב ולעסוק בסוגיית העבדות, הוא קרא ביסודיות את הוויכוחים בקונגרס, בדק בספרים, ורשם רשימות שנועדו לשימוש מאוחר יותר. הוא חזר לפוליטיקה במטרה לעודד ולחזק את כוחות הוויגים והעמיד את עצמו כמועמד לבחירות הקונגרס. עתה משכו נאומיו תשומת לב יותר מאי פעם, והוא נעשה נואם מבוקש. הסנאטור סטיבן דאגלס, שתמך בעבדות, חזר לאילינוי על מנת לחזק את עמדתו ולהגדיל את תומכיו, אך הוא נתקל בהתנגדות ובהאשמות. הוא יצא לנאום בספרינגפילד כדי להסביר את עמדתו, ולינקולן, שהתנגד לחוק, נאם שם למחרת בתשובה לנאומו, דאגלס עצמו השתתף בנאום התשובה. אחר כך נאם לינקולן עוד נאום בפאוריה ובמקומות נוספים. נימוקיו, יושרו ויישוב דעתו גרמו לו להיעשות בעיני בני אילינוי מועמד טבעי להחליף את הסנאטור שילדס בוושינגטון הבירה. במערכת הבחירות לסנאט בשנת 1855 היו סיכוייו להיבחר מצוינים אך הוא נכשל, והוא שב לעבודתו המשפטית.

ב-1856 סייע לינקולן לארגון כנס של כל מתנגדי חוק קנזס נברסקה. חששו שמא יבואו רק מעטים מקרב המתונים שבמתנגדי העבדות – עליהם נמנה, התבדה, והתברר שכל הזרמים המתנגדים לעבדות יוצגו שם כראוי – וויגים, דמוקרטים, אנשי שחרור, ואחרים. הוא נאם שם את אחד הגדולים בנאומיו בדבר חשיבותה של אחדות הסיעות השונות למפלגה חזקה. דבריו היוו יסוד למצע המפלגה. כך נוסדה המפלגה הרפובליקנית באילינוי, כאשר לינקולן הוא מראשיה.

זמן מה אחר כך בחרו הרפובליקנים בג'ון פרימונט כמועמדם לנשיאות, אך לינקולן, שניסה להתמודד על משרת סגנו של פרימונט, לא נבחר[15], ולמועמד נבחר ויליאם דייטון. בבחירות נבחר יריבם הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן. מאז 1854 הלך ונתפרסם שמו של לינקולן, והוא נעשה הפוליטיקאי הבכיר באילינוי, ועם התמודדותו למועמדות המפלגה לסגן הנשיאות נתפרסם שמו יותר ויותר.

במערכת הבחירות לסנאט יצא לשורת ויכוחים בסוגיית העבדות עם הסנאטור סטיבן דאגלס שהתמודד מולו, כשזה האחרון תומך בה ולינקולן מתנגד לה. ויכוחים אלו, שכונו עימותי לינקולן-דאגלס, פרסמו אותו ועשו אותו לפוליטיקאי ידוע ברמה הארצית, כס הנשיאות נעשה עתה בר השגה.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860

לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1860 הייתה המפלגה הדמוקרטית מפולגת. נציגי התנועה הרדיקלית בתוך המפלגה שאיימו בבדלנות אילולא תבוצע פשרה בנוגע לעבדות הקימו את "המפלגה הדמוקרטית הדרומית" בראשות ג'ון ברקינרידג', סגן הנשיא תחת ג'יימס ביוקנן. הדמוקרטים הנותרים, רובם מטעם הצפון, מינו את סטיבן דאגלס למועמד מטעמם לנשיאות. דאגלס תמך בעבדות אך הציע פשרה כדי להרגיע את הרוחות בין הצפון לדרום. תחת ברקינרידג' תחילה מונה בנג'מין פיצ'פטריק, סנאטור מאלבמה, למועמד המפלגה הדמוקרטית לסגן הנשיא. לאחר שפיצ'פטריק סירב לקבל על עצמו את המועמדות הוא הוחלף בהרשל ג'ונסון, לשעבר מושל ג'ורג'יה. ג'ונסון ודאגלס עמדו בראש "המפלגה הדמוקרטית הצפונית".

מצדה של המפלגה הרפובליקנית היו ארבעה מועמדים מטעם המפלגה לנשיאות. ויליאם סיוארד, סנאטור מטעם מדינת ניו יורק, סלמון צ'ייס, סנאטור מטעם אוהיו, אדוארד בייטס, לשעבר מייצב מיזורי בבית הנבחרים ולינקולן. לינקולן ייצג את העמדה המתונה אך הישירה בפנייתה נגד העבדות אשר הקנתה לו את רוב התמיכה האזרחית והביאה אותו להיות המועמד לנשיאות. לצדו של לינקולן נבחר האניבל המלין, סנאטור מטעם מיין, למועמד לסגן הנשיאות. במקביל, תומכים לשעבר של המפלגה הוויגית בראשות ג'ון קריטנדן הקימו את "מפלגת האחדות החוקתית" שנועדה לשמור על אחדות לאומית ומינו מטעמם את ג'ון בל, סנאטור מטעם מסצ'וסטס. במצע הבחירות הרפובליקני, לינקולן הבטיח כי אילולא ינצח לא יבטל לגמרי את מוסד העבדות. רבים בדרום לא האמינו לדבריו ולהבטחותיו וחששו מה יעשה להם אילולא אכן ינצח לינקולן. בעשר מתוך חמש עשרה מדינות העבדות אי אפשר היה להצביע עבורו, ובכל הדרום הוא זכה רק בשני מחוזות מתוך 996. הבחירות הללו כללו נאומים נרחבים של מועמדים כלפי קהלים ציבוריים כמו גם תמונות שצולמו בעיתונים של המועמדים לנשיאות בפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית.

הבחירות התקיימו ב-6 בנובמבר 1860. במסגרת ההצבעה העממית קיבל לינקולן 1,865,908 קולות אשר היוו 39.8 אחוזים מכלל קולות הבוחרים. רוב מדינות הצפון היו מאוחדות בהצבעתן בעד לינקולן והמפלגה הרפובליקנית. אף על פי זאת, יריביו הפוליטיים של לינקולן היו מפולגים בהרבה ופיזרו ביניהם את ההצבעות של מדינות העבדות. 1,376,957 לדאגלס, 849,781 לברקנרידג' ו-588,789 לבל. אחוז ההצבעה היה 82.2%, כשלינקולן ניצח במדינות הצפון, וגם בקליפורניה ובאורגון. דאגלס ניצח במיזורי, וחלק את האלקטורים של ניו ג'רזי עם לינקולן. בל ניצח בווירג'יניה, בטנסי ובקנטקי, וברקנרידג' זכה בשאר מדינות הדרום. לינקולן זכה ברוב של 180 אלקטורים ואף על פי שדאגלס היה במקום השני בהתחשב בהצבעה העממית, היה זה ברקינרידג' בעל כמות האלקטורים השנייה בגודלה; 72[16][17].

תקופת הנשיאות

נאום השבעתו של לינקולן (1861)

משבר פרישת הדרום

לאחר שניצח לינקולן בבחירות לנשיאות בשנת 1860, הוא היה לנשיא הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית. ניצחונו התרחש בזכות כוחו בצפון ובמערב המדינה - בעשר מתוך חמש עשרה מדינות העבדות אי אפשר היה להצביע עבורו, ובכל הדרום הוא זכה רק בשני מחוזות מתוך 996.

לאחר שהתברר כי לינקולן ניצח, הבהירו מדינות הדרום שיפרשו מהאיחוד לפני שיכנס לתפקיד. ב-20 בדצמבר, בתקופה שבין בחירתו של לינקולן לכניסתו לתפקיד, הכריזה קרוליינה הדרומית על פרישתה מארצות הברית. מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה ולואיזיאנה פרשו בעקבותיה. ב-1 בפברואר הצטרפה אליהם טקסס. שש מדינות אימצו חוקה והכריזו שהן מדינה ריבונית: קונפדרציית המדינות של אמריקה. מדינות הגבול והדרום העליון (דלאוור, מרילנד, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית, טנסי, קנטקי, מיזורי וארקנסו) אמנם הזדהו עם הדרום אולם סירבו לפרוש בתחילה. הנשיא ביוקנן והנשיא הנבחר לינקולן סירבו להכיר בקונפדרציה והכריזו שהפרישה היא בלתי חוקית. הקונפדרציה בחרה בג'פרסון דייוויס כנשיאה ב-9 בפברואר 1861.

סנאטורים וחברי קונגרס ניסו למצוא נוסחה להסדר. נעשו ניסיונות פיוס, ואף כונסה ועידת שלום בוושינגטון אליה הגיעו כל מדינות הדרום, אך כל זה לא הביא לכדי תוצאה ממשית.

עוד לפני כניסתו לתפקיד, ניסו מתנקשים לרצוח את לינקולן בבולטימור. הוא הגיע לוושינגטון בתחפושת, והיה תחת משמר צבאי כבד.

בנאום השבעתו בוושינגטון לפני בניין הקפיטול (הבלתי גמור, כשמנוף גדול נישא מעל כיפתו) ביקש לינקולן להרגיע את חששותיו של הדרום ואמר: "אין לי כל כוונה, ישירה או בלתי ישירה, לפגוע במעמדה של העבדות במדינות בהן היא קיימת. דומני כי אין לי כל זכות חוקית לכך ואף אין בדעתי לעשות משהו בכיוון זה". עוד אמר, כי הפרישה של המדינות איננה חוקית, ועם זאת הוא לא ישתמש בכוח בשום מקום נגד שום איש, אלא רק כדי להחזיק ברכוש ובמקומות ששייכים לממשלה לשמור עליהם ולהשתמש בהם, וכן לגביית מיסים. הוא טען שאסור למדינות הדרום להפוך לאויבות של ארצות הברית. אולם הדרום לא היה מוכן לבטל את הפרישה. (ציטוט מורחב יותר של הנאום מובא בסוף הערך).

המורדים תפסו מבצרים ומחסני נשק, הורידו את דגל ארצות הברית מעל בנייני הממשלה, והניפו את דגלי מדינותיהם במקומו.

תוך כדי הרכבת הממשלה הועלתה הצעה להציע משרת שר אחת למנהיג דרומי מוכר כאות לרצון טוב, ועל אף שלינקולן תהה אם יוכל בן דרום שמכבד את עצמו לעשות זאת ולהכתים בכך את מצפונו הוא הסכים לנסות, אולם פניותיו לכמה מועמדים בזה אחר זה לא הועילו. אנשי הדרום ראו באדוארד בייטס שנתמנה לתפקיד התובע כללי, ובמונטגומרי בלייר שנתמנה לשר הדואר, בוגדים. השניים האלו היו נציגי נאמני האיחוד במדינות הגבול.

תחילת המלחמה

בהוראתו של לינקולן לשגר אספקה לפורט סאמטר שבקרוליינה הדרומית ראו מדינות הדרום איום, והן לא היו יכולות לסבול עוד את פירוש הדבר: המשך נוכחות כוחות הצפון על אדמתן. מפקד כוחות הדרום במקום הגנרל בורגרד נצטווה לדרוש את כניעת כוחות הצפון שהחזיקו במצודה, ולאחר שלא הסתפקו בתשובתו של מפקד הכוח במקום רב-סרן רוברט אנדרסן, פתחו כוחות הדרום באש על המצודה. אנדרסן וחייליו ענו באש, אך לא היו יכולים להחזיק מעמד, והם קיבלו את תנאי הכניעה שהציע הדרום. ב-14 באפריל יצא אנדרסן בראש פלוגה בת 90 איש לעבר הרציף שם עלו על אונייה שהפליגה לניו יורק.

ב-15 באפריל, לינקולן קרא לכל המדינות לשלוח חיילים כדי להילחם במלחמה. הוא סירב להכיר בפרישת הדרום. המדינות נאלצו לבחור צדדים: וירג'יניה פרשה והפכה לבירת הקונפדרציה, אף על פי שריצ'מונד הייתה קרובה לאזור האיחוד. קרוליינה הצפונית, טנסי וארקנסו פרשו גם הן בחודשיים הבאים. מיזורי ומרילנד עמדו בלחצים ולא פרשו. קנטקי ניסתה להישאר נייטרלית. ההתקפה על פורט סאמטר הובילה לעוינות מצד הצפון. המדינות שלחו את חייליהן דרומה בפקודת לינקולן. ב-19 באפריל, ההמון בבולטימור תקף את חיילי האיחוד באמצע החלפת רכבות, ושרפו גשרים אל הבירה. הצבא עצר את המנהיגים המקומיים. לינקולן התיר משפט צבאי במקום כדי לאפשר לצבא להגיע לוושינגטון במהירות.

לקיחת פיקוד

לאחר קרב פורט סאמטר, הבין לינקולן שעליו להשתלט על המלחמה ולתכנן אסטרטגיה לסיומה. המשבר היה ראשון מסוגו, ולינקולן נאלץ להשתמש בכוחותיו כנשיא באופן חסר תקדים. הוא הטיל סגר על כל נמלי הקונפדרציה, החרים רכוש לפני קבלת אישור מהקונגרס, ועצר אלפי תומכי קונפדרציה. הקונגרס והצפון תמכו בו. בנוסף, לינקולן נאלץ למנוע ממדינות הגבול שתמכו בעבדות להצטרף לקונפדרציה ולמנוע מכוחות זרים להתערב במלחמה.

המאמץ המלחמתי גזל מלינקולן את כל זמנו. הוא התאמץ להשיג תמיכה מכל רחבי הקשת הפוליטית, אולם ניסיונות הפשרה שלו פגעו בשני הצדדים. הדמוקרטים ביקרו את לינקולן על כך שסירב להתפשר בנושא העבדות, והרפובליקנים הרדיקלים טענו שהיה איטי מדי בביטול העבדות. ב-6 באוגוסט, חתם לינקולן על חוק שאישר שחרור עבדים ששירתו בשורות הקונפדרציה. החוק אמנם לא השפיע באופן ממשי, אולם סימן את תמיכתו בביטול העבדות.

בסוף אוגוסט הכריז ג'ון פרימונט, בלי להתייעץ עם הממונים עליו, עונש מוות במיזורי. הוא הכריז שכל אזרח שיישא נשק יסתכן בירייה, ושעבדים של אדם שעזר למרידה ישוחררו. לינקולן ביטל את ההכרזה של פרימונט, כיוון שהאמין שהייתה פוליטית בעיקרה. לאחר מכן, המגויסים למען האיחוד ממרילנד, קנטקי ומיזורי התרבו.

לינקולן הותיר את העניינים הדיפלומטיים למזכיר המדינה של ארצות הברית, ויליאם סיוארד. סיוארד היה קיצוני ביחסו לדרום, ולכן לינקולן נאלץ לעבוד קרוב לצ'ארלס סאמנר, יו"ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט. פרשת טרנט, שהתרחשה בסוף 1861 כאשר ספינת צי ארצות הברית עלתה על ספינת דואר בריטית כדי ללכוד שני דיפלומטים של הקונפדרציה, גרמה למשבר בינלאומי מול בריטניה. לאור המחאות הבריטיות, לינקולן שחרר את שני הדיפלומטים. ב-16 בדצמבר נשלח ללינקולן מכתב מידי הנשיא לשעבר מילרד פילמור שהתגורר בבאפלו בניו יורק. פילמור הציע ללינקולן את שירותו למען האיחוד כדי להביא לסיום "המרד" של הדרום. במסגרת המכתב הציע פילמור ייעוץ בענייני מנהל ללינקולן ובמהלך המלחמה פיקד על מיליציה מקומית בבאפלו שנועדה להגן על העיר מפני הקונפדרציה[18].

במהלך המלחמה, בחן לינקולן בדקדקנות את דיווחי הטלגרף שהגיעו אל מחלקת המלחמה, התייעץ עם מושלים, ובחר גנרלים בהתבסס על הצלחתם. בינואר 1862, לינקולן מינה את אדווין סטנטון לתפקיד מזכיר המלחמה. סטנטון היה דמוקרט שמרני, תומך בעסקים ובאיחוד, שהפך לרפובליקני רדיקלי. הוא עבד קרוב מאוד ללינקולן.

בנוגע לאסטרטגיה מלחמתית, לינקולן קבע שני יעדים: הגנה על וושינגטון וניצחון החלטי על הדרום. העיתונות הצפונית חזתה ניצחונות בתוך תשעים ימים. לינקולן נפגש עם הקבינט שלו פעמיים בשבוע, ואשתו מרי הכריחה אותו לטייל בכרכרה בטענה שהוא עובד קשה מדי. לינקולן למד תורות צבאיות מספרים, והתחיל להעריך את הצורך בשליטה בנקודות אסטרטגיות, כמו נהר מיסיסיפי.

הנשיא לינקולן עם גנרל ג'ורג' מקללן באוהל שלו, ליד שדה הקרב אנטיאטם ב-3 באוקטובר 1862. צלם: מת'יו בריידי

מהלך מלחמת האזרחים

החזית המזרחית תחת הגנרלים המוקדמים

לאחר שהאיחוד הובס בקרב בול ראן הראשון, ולאחר שוינפילד סקוט פרש מהצבא, מינה לינקולן את גנרל ג'ורג' מקללן למפקד כוחות הצפון. מקללן ניצל כמה חודשים כדי לתכנן את מערכת חצי האי. מטרתו הייתה ללכוד את ריצ'מונד. הימנעותו של מקללן מלצאת לקרבות, אף על פי שכוחותיו היו גדולים פי כמה וכמה מכוחות הדרום, הכעיסה את לינקולן ואת הקונגרס. בנוסף, מקללן טען שלא היה צורך בצבא שיגן על וושינגטון. לינקולן התעקש שחלק מהצבא יישאר וישמור על הבירה. מקללן, שהעריך יותר מדי את כוחות הקונפדרציה, טען שמהסיבה הזאת מערכת חצי האי נכשלה.

לאחר שניסיונות שכנוע ופקודות מצד הנשיא לא הועילו מספיק פיטר לינקולן את מקללן. הרפובליקנים הצליחו להביא למינויו של ג'ון פופ לתפקיד הגנרל, והוא תמך בכיבוש ריצ'מונד מהצפון. אולם ללא תגבורת מצד מקללן, פופ נוצח בקרב בול ראן השני בקיץ, והצבא נאלץ להגן על וושינגטון. לינקולן נאלץ למנות את מקללן שוב לתפקיד הגנרל.

במהלך המלחמה מת ויליאם, בנו של לינקולן, ממחלת השחפת. הייתה זו מכה קשה לו ולאשתו (אשר נפלה לדיכאון), והיא השפיעה עליהם עד סוף ימיהם.

נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס רצה להעביר תחמושת וכוח אדם אל הזירה המערבית בשביל למנוע מצבא האיחוד את כיבוש ויקסבורג אך הגנרל רוברט אדוארד לי העריך שכל עוד המלחמה תתארך יקטנו סיכויי ההצלחה של הקונפדרציה. על כן פעל לי במטרה לאיים ישירות על וושינגטון הבירה כדי להכריח את לינקולן להיכנס למשא ומתן להסדר. כעבור יומיים, כוחותיו של הגנרל רוברט לי חצו אל מרילנד, וקרב אנטיאטם התחיל. ניצחונו של האיחוד היה במחיר כבד, ולינקולן הכריז שיתן זכויות אזרח לשחורים בינואר. הוא חיכה לניצחון צבאי לפני שיכריז על כך, כדי שצעד זה לא ייתפס כצעד נואש. מקללן התנגד לדרישות הנשיא לרדוף אחרי צבאו של לי, ואחרים גם סירבו להקשיב ללינקולן. לינקולן פיטר אותם והחליף אותם ברפובליקנים מתונים שתמכו בו. בין המפוטרים היה מקללן עצמו, שהוחלף בהנהגת ארמיית הפוטומק בידי הגנרל אמברוז ברנסייד. לי ניצח בקלות בקרב פרדריקסברג בדצמבר אשר היה חלק בתוכניתו של הגנרל אמברוז ברנסייד לנוע לעבר וירג'יניה ופעם נוספת לאיים על ריצ'מונד.

הרפובליקנים הפסידו בבחירות אמצע הקדנציה של 1862 בגלל חוסר יכולתם לסיים את המלחמה, בנוסף לאינפלציה, מיסים גבוהים, שמועות על שחיתות, המשפטים הצבאיים, הגיוס והחשש מפני שחרור העבדים. ההכרזה על שחרור העבדים השיגה קולות בצפון, אולם איבדה לרפובליקנים קולות רבים בשאר המדינות. הדמוקרטים, לעומת זאת, הצליחו במדינות רבות.

באביב 1863, סבר לינקולן שהמלחמה קרובה לסיום אם יוכל להשיג רצף ניצחונות.

בשנת 1863 ניצח הצפון בקרב גטיסברג, ניצחון שהיווה נקודת מפנה במלחמה. לאחר הניצחון, הגיע לינקולן לעיר גטיסברג לחנוך בית הקברות לחללי הקרב, ונשא את נאום גטיסברג. במיוחד זכור המשפט בו סיים את הנאום: ”ממשלה של העם, על ידי העם ולמען העם, לעולם לא תימחה”. נאום זה נלמד בבתי ספר בארצות הברית הן בשל חשיבותו ההיסטורית והערכית, והן בשל ערכו הרטורי.

עריקות חיילים

מורל החיילים בצד האיחוד היה במצב רעוע. המורל בקרב חיילי האיחוד נחלש בשלב מוקדם בלחימה, עוד קודם למערכת חצי האי כאשר התנפצה האפשרות שהמלחמה תסתיים במהרה. בתחילת המלחמה האיחוד שילם שכר, ואף העביר שכר נוסף על גיוסם של מתנדבים חדשים, לעיתים קרובות סכום של עד 300 דולר על גיוס. רבים התגייסו, אספו את כספם ואז ערקו. בעוד שעריקת חיילים מהאיחוד נמשכה במהלך כל המלחמה, היו תקופות שזינקה במספר, בעיקר בין החורף והאביב של 1863 בעקבות התבוסה ההרסנית של צבא האיחוד בקרב פרדריקסברג ונסיגתו בעקבות קרב צ'נסלרוויל. עריקות מהאיחוד הוכיחו גם את מידת ההתמודדות של הצפון עם התנועה אנטי-מלחמתית ואת ההשפעה שהייתה לתנועה על מורל החיילים. מזכיר המלחמה אדווין מק'מסטרס סטנטון קרא להוצאות להורג של עריקים במאמץ להרתיע עריקות עתידיות. לינקולן נאבק ברעיון שהצבא יורה באדם על עריקתו, ובכל זאת הממשלה נותרה חסרת אונים להעניש את אלה בבית שדגלו בגלוי בעריקה ובנטישת מאמץ המלחמה. ההתכתבויות בין לינקולן לבין סטנטון מראים כי לינקולן דרש ובדק באופן אישי קבצים רבים של עריקים מורשעים שנידונו למוות. לינקולן סירב לאפשר עינויי הלחמה בעריקים מתחת לגיל 18, וברוב המקרים האחרים הוא העניק חנינות לחיילים עריקים שנתפסו[19][20].

אינדיאנים במהלך מלחמת האזרחים

במהלך מלחמת האזרחים 20,000 אינדיאנים היו מעורבים בצבאות האיחוד והקונפדרציה וזאת בעיקר במטרה להשיג תמיכה מצד הממשלה שלמענה הם נלחמו. רוב האינדיאנים יושבי השמורות של אוקלהומה צידדו עם הקונפדרציה ולאורך כהונתו של לינקולן היה ממשל האיחוד הפדרלי ביחסים קרים עם רוב קהילות האינדיאנים. חוק הומסטד וחוק הרכבות לאוקיינוס השקט משנת 1862 סייעו לזרז את בניית מסילת הברזל החוצה יבשתית מהאוקיינוס האטלנטי ועד לשקט, מה שהוביל לאובדן משמעותי של אדמות ומשאבי טבע אשר פגעו בעיקר באינדיאנים מקומיים. בנוסף, השחיתות המשתוללת במשרד האינדיאנים, (המשרד שקדם ללשכה לענייני אינדיאנים), נמשכה ללא הפסקה לאורך תקופת כהונתו של לינקולן והרבה מעבר לה. במקרים רבים, סוכנים ממשלתיים שמונו בידי ממשל לינקולן גנבו על הסף משאבים שהיו אמורים להגיע לשבטים. בינואר 1862 ביקש ויליאם דול, מזכיר הממשל הפדרלי של האיחוד לענייני האינדיאנים, להתחיל בגיוס של אינדיאנים מאזורי השמורות[21].

היחסים של לינקולן עם האינדיאנים קדמו לתקופת נשיאותו בשנים רבות. סבו נהרג על ידי אינדיאנים בשנת 1784, מה שהותיר את אביו תומאס לינקולן ללא אב בגיל 6 ותרם לקשיי המשפחה. לינקולן כאמור התנדב למלחמת ה"נץ שחור" בשנת 1832. בשנות נשיאותו פיתח לינקולן גישה לאינדיאנים שהונהגה משיקולים פוליטיים. בשנתו הראשונה בנשיאות התעמת לינקולן נגד המאמצים הנמרצים של הקונפדרציה לכרות בריתות עם האינדיאנים מהשמורות באוקלוהומה ומהדרום. הקונפדרציה אף העניקה ייצוג פדרלי לאומת הצ'רוקי בתמורה לברית אשר נוסדה באוקטובר 1861. עד דצמבר באותה שנה נאלץ לינקולן להודות בקונגרס בכך שיחסי הממשלה עם השבטים האינדיאנים הופרעו קשות עקב מלחמת האזרחים. בתגובה הציע ללינקולן הסנאטור מקנזס, ג'יימס ליין, להתחיל בגיוס של אינדיאנים לצבא האיחוד. בשנת 1862 פרצה בדקוטה מלחמה בין האיחוד ושבטי סוּ. את המאבק באיחוד הנהיגו בעיקר אנשי שבטי מדווקנטון ווהפקוט (תת-שבטים של הסוּ). מתוך כ-6,500 אנשי דקוטה שחיו על אדמות השמורה של מינסוטה בשנת 1862, ההיסטוריונים חושבים שלא יותר מ -1,000 לחמו בפועל, כולל כאלה שנאלצו להכריח את הקרבות.

לפני שפרץ המאבק, קבוצת בני שבט מדווקנטון הקימו קבוצת ציידים. עם הזמן הצטרפו אליה אינדיאנים שהתנגדו להתבוללות עם "האומה האמריקאית" ונאסר על חקלאים לבנים מלהצטרף. המצב הסלים וגרר מאבק בין האינדיאנים והחקלאים הלבנים תושבי המקום. ב-17 באוגוסט ארבעה אינדיאנים בני שבט הסו נעו על גדות נהר מינסוטה דרומה והרגו חמישה מיישבים לבנים בעיירת אקטון, מערבית למחוז מיקר. התקרית הובילה לפריצתה של המלחמה. בתוך הממשל הרדוף על ידי תבוסה צבאית ומתוסכל על ידי מחסור בכוח אדם, חדשות אלו על פריצתה של מלחמה חדשה הובילו לדאגה ממושכת. ממשל לינקולן בשלב זה שקל ברצינות את האפשרות למזימה של הקונפדרציה בצפון מערב, אף שהנשיא היה זהיר יותר בעניין זה מרוב כפופיו החשדנים. לינקולן עצמו פנה אל הקונגרס בנושא: "התקבל מידע על כך שבוצעה התקפה מתוזמנת על מתיישבים לבנים בידי יישובים של כל השבטים בין נהר המיסיסיפי והרי הרוקי. לקחו חודשיים עד שכוחות צבא האיחוד - רובם הופנו מהמערכה נגד הקונפדרציה - הפילו את אחרון המורדים האינדיאנים והביאו לסיומה של המלחמה באוקטובר 1862[22][23].

הצהרת האמנציפציה

ערך מורחב – הצהרת האמנציפציה

לינקולן הבין שכוח הממשל הפדרלי לביטול העבדות הוגבל בידי החוקה, שלפני 1865, סברה שמדובר בעניין למדינות. הוא טען שבעזרת מניעת התפשטות העבדות לטריטוריות תיכחד העבדות, וניסה להציע פיצויים למדינות שיאשרו אמנציפציה. הנשיא דחה כל ניסיון של גנרלים מקומיים לבצע שחרור עבדים.

ב-19 ביוני 1862, העביר הקונגרס חוק שאסר על העבדות. ביולי, נקבע חוק שאפשר לממשלה לשחרר עבדים של כל אדם שעזר למרד. לינקולן לא סבר שהיה זה עניינו של הקונגרס להחליט על כך, אולם אישר את החוק. הוא הרגיש שרק לו יש היכולת לבטל את העבדות, והחליט לבצע זאת. הוא ניסח טיוטה של ההצהרה, וטען שב-1 בינואר 1863, העבדים ישוחררו.

לינקולן הניח שיש לחסל את בסיס העבדים של הקונפדרציה, אולם אחרים טענו שדבר זה יהווה מכשול לשלום ולאיחוד. ההצהרה הוגשה ב-22 בספטמבר 1862, ואושרה בינואר, כשהעבדים בעשר המדינות שלא היו תחת שליטת האיחוד שוחררו. לינקולן הכין את הצבא ואת האומה לשחרור העבדים, והדמוקרטים הציגו את הסכנה ללבנים הצפוניים בשחרורם. לאחר ששחרור העבדים הפך למטרה צבאית, הצבא התקדם דרומה, ויותר ויותר עבדים שוחררו. באביב 1863, לינקולן התחיל לגייס חיילים שחורים.

מדיניות חוץ לנוכח המלחמה

קודם למלחמת האזרחים המוניטין של ארצות הברית בעיני המעצמות האירופאיות לא היה של מעצמה ולכן מבחינה פוליטית רוב המעצמות האירופאיות לא מצאו את מלחמת האזרחים כאירוע בעל חשיבות פוליטית מרכזית. המצור הימי של האיחוד על הקונפדרציה תחת פיקודו של דייוויד פראגות' מנע מייצוא תוצרת הקונפדרציה מלהגיע לאירופה. הקונפדרציה הייתה מייצאת הכותנה הגדולה ביותר לאירופה, ועל כן היה על המעצמות האירופאיות לפנות למצרים והאימפריה העות'מאנית כתחליף כלכלי. ארצות הברית הייתה ביחסים חמים עם האימפריה הרוסית ואלכסנדר השני, קיסר רוסיה היה ידיד קרוב של לינקולן. למעשה, לינקולן הושפע מרפורמת 1861 שהנהיג הקיסר הרוסי שהובילו לביטול מוסד הצמיתות באימפריה הרוסית. במהלך מלחמת האזרחים נשלחו אוניות בריטיות תחת חסות ממשלתית במטרה ליצור קשרים דיפלומטיים עם הקונפדרציה. צי האיחוד מנע מאוניות בריטיות אלו להגיע לחופי הקונפדרציה מה שגרר תקריות צבאיות בין בריטניה לאיחוד ומשבר ביחסי ארצות הברית–הממלכה המאוחדת.

אחד הגורמים הבעייתיים ביותר בנושא מדיניות החוץ במהלך מלחמת האזרחים היה כאשר הקיסרות הצרפתית השנייה, בתמיכת רוב המעצמות האירופאיות, פלשה למקסיקו לאחר שממשלתה של האחרונה סירבה לשלם הלוואות ובכך החלה במלחמה הפרנקו-מקסיקנית. כוחות צרפתים כבשו את מקסיקו סיטי והכתירו את אחיו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה בתור מקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו במטרה להשיב את דריסת הרגל האירופאית בתוך חצי הגלובוס המערבי, דריסת רגל שאבדה ברובה בתחילת המאה ה-19. היחידים שתמכו במונרכיה המקסיקנית שהייתה לבובה צרפתית היו מעטים באליטה המקסיקנית השלטת, הקונפדרציה והאימפריה הברזילאית. בפועל, הצרפתים נעצרו מהתקדמותם לנוכח מלחמת גרילה. הממשל האמריקאי של האיחוד זעם על דריסת הרגל הצרפתית, לינקולן אף שקל להכריז מלחמה על צרפת אילולא ידיו היו קשורות במלחמת האזרחים. לבסוף החליט לינקולן שלא לצאת בפעולה ישירה נגד צרפת מחשש שזאת האחרונה תתמוך בקונפדרציה[24]. אף על פי זאת, הדבר לא מנע מממשלו לתמוך במיליציות פרטיות של אזרחים אמריקאים שחצו את הגבול להילחם לצד המקסיקנים נגד הפולשים הצרפתים. למעשה, נפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים, פלש למקסיקו במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית מכיוון שראה זאת כהזדמנות פז שבמהלכה ידיה של ארצות הברית קשורות ואין היא תוכל לאכוף את דוקטרינת מונרו כמשקל נגד לדריסת הרגל האירופאית.

פיקוד צבא האיחוד בידי הגנרל גרנט

במרץ 1864 מינה לינקולן למפקד כוחות הפדרציה את יוליסס ס. גרנט, לאחר שזה הרשים אותו בהצלחותיו בקרבות שכללו בין היתר את כיבוש העיר ג'קסון בירת מדינת מיסיסיפי, וכיבוש ויקסבורג, שם לקח גרנט 38 אלף שבויים וכמאה תותחים. לינקולן העריך את גרנט בשל יוזמתו לצאת לקרבות, שלא כקודמיו לפיקוד שנמנעו לצאת לקרבות. הוא נלחם למרות קשיים רבים עד השמדתו המוחלטת של האויב. מעלה נוספת ראה הנשיא בגרנט בכך שהכיר בכפיפותו של הצבא לשלטון האזרחי, הכרה זו ראה הנשיא כחיונית למפקד צבאי.

גרנט החל לנסות להתיש את וירג'יניה, ולמרות אבדות כבדות לצבא האיחוד, גם הקונפדרציה ספגה קורבנות רבים. גרנט איבד כבר שליש מהצבא שלו. לקונפדרציה הייתה חסרה תגבורת. צבאו של גרנט התקדם דרומה, והטיל מצור על פיטרסבורג, וירג'יניה. לאחר מכן אישר לינקולן לגרנט לפגוע בתשתיות הקונפדרציה כדי להחליש את יכולתה הכלכלית. הדרום החל בתקיפה על הצפון כדי לאיים על הבירה, והם אף הגיעו למרחק קטן מהבית הלבן לפני שנהדפו.

גרנט המשיך להתיש את כוחותיו של לי, ושיחות שלום החלו. לינקולן סירב להכיר במדינות הקונפדרציה כשוות אליו- מטרתו הייתה לסיים את הקרבות. ב-1 באפריל 1865, כוחותיו של גרנט ניצחו באופן סופי את כוחותיו של לי, וממשלת הקונפדרציה נטשה את ריצ'מונד. כעבור כמה ימים, ביקר לינקולן בעיר. הלבנים הביטו עליו בזעם, אולם העבדים המשוחררים קיבלו אותו כגיבור. ב-9 באפריל, לי נכנע בפני גרנט.

מינויים לבית המשפט העליון

לינקולן הושבע לנשיאות בידי נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני אשר היה תומך העבדות מטעם המפלגה הדמוקרטית. לאורך נשיאותו של לינקולן התנגד טוני למדיניותו במסגרת מלחמת האזרחים ולהרחבת הסמכויות הנשיאותיות בידיו. אף על פי כן, טוני נשאר נאמן לאיחוד לאורכה של המלחמה והמשיך לכהן בתפקיד נשיא בית המשפט העליון עד למותו בשנת 1864. לאחר פטירתו של טוני מינה לינקולן את סלמון צ'ייס מהמחנה הרדיקלי במפלגה הרפובליקנית לנשיא בית המשפט העליון החדש. צ'ייס שינה לגמרי את מדיניות בית המשפט העליון והחל לפעול לביטול החקיקה שמנעה זכויות אזרח מאפרו-אמריקאים. אחת מההחלטות המוקדמות שלו הייתה לאפשר למשפטנים אפרו-אמריקאים להופיע בפני בית המשפט העליון. צ'ייס היה נשיא בית המשפט העליון הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית. במהלך נשיאותו מינה לינקולן את נוח סוויין, סמואל מילר, דייוויד דייוויס וסטיבן פילד לשופטים בבית המשפט העליון.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1864

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1864

בעת המלחמה, נאלץ לינקולן לנסות להיבחר שוב. לינקולן שלט במפלגה הרפובליקנית, והחליט לצרף דמוקרטים שתמכו במלחמה, כאנדרו ג'ונסון, אליה. הוא השיג תמיכה במדיניותו ומנע ניסיון של הרפובליקנים הרדיקלים להדיחו. המפלגה בחרה בג'ונסון כסגנו של לינקולן, והמפלגה קראה לעצמה "מפלגת האיחוד הלאומי". המצע של המפלגה קרא להמשך המלחמה עד לכניעת הקונפדרציה בכניעה ללא תנאי, תיקון חוקתי לביטול העבדות, תמיכה ממשלתית בחיילי האיחוד שנפצעו במלחמה, המשך קידום דוקטרינת מונרו למניעת דריסת רגל אירופאית ביבשות אמריקה, טיפוח של הגירה לארצות הברית ובניית תשתיות ובהם מסילת רכבת בין-יבשתית מהאוקיינוס האטלנטי ועד לאוקיינוס השקט. במטרה להדגיש את האחדות הלאומית, אנדרו ג'ונסון מונה למועמד לסגן הנשיא תחת לינקולן.

במהלך הקרבות הקשים של גרנט, רבים פקפקו ביכולתו של לינקולן לנצח בבחירות, מכיוון שאזרחים רבים באיחוד מאסו במלחמה הממושכת. אף על פי שהצפון היה בסדרת ניצחונות צבאיים באותה העת, הנהגת הקונפדרציה סירבה להעלות על הפרק אפשרות של כניעה ולכן עלתה הטענה האזרחית בצפון כי המלחמה הופכת להקזת דמים אין-סופית. הוא עצמו נשבע שינצח את הקונפדרציה לפני שיעזוב את הבית הלבן. קולות מתוך המפלגה הרפובליקנית, כגון הוראס גרילי וסלמון צ'ייס התפרקו מתוך המפלגה והקימו את "המפלגה הרדיקלית של הדמוקרטיה" שנקטה בקו חריף נגד הקונפדרציה והתנגדו לשיקום של הדרום בסיומה של המלחמה. חברי המפלגה החדשה כונו "רפובליקנית רדיקלים". הרדיקלים מינו את ג'ון פרימונט למועמד הנשיאות מטעמם ואת הגנרל ג'ון קוקרן (אנ') למועמד סגן הנשיאות. תנועת "הרפובליקנים הרדיקלים" נוסדה בתגובה ל"מפלגת האיחוד הלאומי" אך במהלך הבחירות ג'ון פרימונט העניק תמיכה פוליטית ללינקולן מחשש שהקרע בתוך הרפובליקנים יוביל לניצחון הדמוקרטים.

המצע הדמוקרטי, שתמך בסיום המלחמה וראה בה כישלון, לא קסם למועמד המפלגה, ג'ורג' מקללן. לצד מקללן תומך המלחמה מונה ג'ורג' פנדלטון מתנגד המלחמה למועמד לסגן הנשיאות. המטרה במינוי תומך ומתנגד למלחמה נועדה כדי למנוע קרע בתוך שורות המפלגה הדמוקרטית. לינקולן סיפק לגרנט עוד חיילים והתמיכה בגרנט גברה. לאחר שאטלנטה נפלה לידי כוחות האיחוד בפיקודו של ויליאם שרמן, התמיכה במלחמה גברה. דמוקרטים רבים תמכו בלינקולן, וגם רוב החיילים תמכו בו. כשהתבררו התוצאות כמה ימים לאחר 8 בנובמבר, נתברר כי לינקולן קיבל את מירב הקולות – שני מיליון ו-200 אלף. באספת הבוחרים קיבל רוב גדול יותר, וחוץ מקנטקי, דלאוור וניו ג'רזי הוא זכה בכל המדינות, מה שזיכה אותו ב-212 קולות מול 21. לינקולן היה הנשיא הראשון בתולדות המדינה להיבחר לקדנציה שנייה מאז אנדרו ג'קסון במהלך הבחירות בשנת 1832. 73.8 אחוזים מכלל תושבי האיחוד שלהם הייתה הזכות להצביע הצביעו במהלך מערכת הבחירות בשנת 1864[25][26].

ב-4 במרץ 1865 הושבע לינקולן לנשיאות בשנית. את נאומו הוא פתח במילים אלו: "בני ארצי! זו הפעם השנייה הריני בא להישבע אמונים ולקבל עלי את משרת הנשיאות. עתה אין משמעות כה רבה לנאום מפורט כבפעם הראשונה..." בהמשך דבריו אמר: "התקדמותנו הצבאית, בה תלוי עתה הכול, ידועה לכולכם היטב לא פחות משהיא ידועה לי, והריני מאמין כי יש בה כדי להשביע רצון ולעודד. תקוותנו לעתיד רמה ואין צורך לנבא על כך..." וסיים: "ללא רגשות שנאה כלפי איש, תוך רחמים כלפי הכול ואמונה בצדקתנו, כאשר נתן לנו להבינה, נוסיף לחתור במלוא התוקף לסיום המלאכה בה אנו עוסקים, לחבוש את פצעי האומה, לדאוג לאלה אשר נשאו את עול המלחמה על שכמם לאלמנותיהם ויתומיהם, ולעשות הכול להשגתו והתמדתו של שלום צודק ונצחי לנו ולכל העמים".

הנשיאות לאחר בחירות 1864

תקופת השיקום וביטול העבדות

ערך מורחב – התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית

לינקולן ועוזריו נאלצו לטפל במדינות הדרומיות הכבושות, ולהתעסק בשאלת מנהיגי הקונפדרציה והעבדים המשוחררים. לאחר שלי נכנע, טען לינקולן שאין להפעיל יד קשה כלפי אנשי הקונפדרציה. הוא הוביל קו מתון, שאליו התנגדו הרפובליקנים הרדיקלים ובראשם תדיאוס סטיבנס. לינקולן לא רצה לפגוע בדרום, דרש בחירות מהירות באזורים והעניק חנינה למורדים רבים שנשבעו אמונים. לינקולן מינה את ג'ונסון למושל צבאי בטנסי, והציע שעשרה אחוזים מהאוכלוסייה בלבד תיאלץ להישבע אמונים למדינה כדי לחזור להיות מדינה. הרפובליקנים הרדיקלים דרשו קו קשה יותר, ומנעו מנציגי קונגרס מהמדינות הכבושות לתפוס את מקומם.

לאברהם לינקולן היה חלק חשוב בהעברת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית שביטל את קיומה של העבדות בכל המדינות וכיום אוסר על קיומה. התיקון אושר בסנאט ב-8 באפריל 1864, ובבית הנבחרים ב-31 בינואר 1865.

הנשיא אברהם לינקולן בשנת 1865

לשם העברת התיקון המוצע נדרש אישור של שלושה רבעים מהמדינות. לאחר שבאפריל 1864 נדחתה הצעת התיקון לחוקה, ביקש הנשיא מהקונגרס בנאומו השנתי בדצמבר באותה שנה להעלות את ההצעה להצבעה חוזרת. בסוף ינואר 1865 עלתה הצעה עוד פעם, ולאחר עבודה מאומצת מאחורי הקלעים עלה בידי לינקולן להעבירה ברוב קטן, כאשר 120 קולות היו בעד, 56 נגד, ו-8 נמנעים, כלומר ברוב של שלושה קולות בלבד.

עניינים אחרים

לינקולן תמך בגישה הוויגית, שנתנה לקונגרס זכות לחוקק חוקים ולו לאכוף אותם. הוא ביטל רק ארבעה חוקים של הקונגרס, ואחד מהם היה חוק שיקום קיצוני. הוא חתם על חוק לחלוקת אדמות בחסות הממשל במערב המדינה. בנוסף הוא נתן מענק להקמת אוניברסיטאות לחקלאות במדינות. הוא חוקק חוק שנתן מימון ממשלתי למסילת רכבת מהמזרח למערב, שבנייתה הסתיימה ב-1869. העברת החוקים התאפשרה בשל היעדרות הדרום.

כדי להעלות את הכנסות הממשלה, העלה לינקולן מכסי מגן והטיל מס הכנסה חדש. המס הטיל מס של שלושה אחוזים על הכנסות מעל 800 דולרים (כיום 21,100 דולרים), ולאחר מכן הפך אותו למס פרוגרסיבי.

לינקולן תמך בהרחבת המעורבות הכלכלית של הממשל. הוא יצר בנק לאומי ויצר משרד חקלאות לאומי.

לינקולן אחראי להפיכת חג ההודיה לחג לאומי. לפני נשיאותו, החג היה חג אזורי בניו אינגלנד. ב-1863, הכריז לינקולן שחג ההודיה יחול ביום שלישי האחרון של חודש נובמבר. ב-30 ביוני 1864 חתם על חוק, המקנה למדינת קליפורניה את הזכות לקבל לידיה את עמק יוסמיטי, ולהקים בו אזור פתוח לציבור, מה שהפך לימים לפארק הלאומי יוסמיטי.

סוף המלחמה

ב-9 באפריל 1865 הודיע המצביא גרנט לנשיא על כניעתו של רוברט לי מפקד כוחות הדרום, לפי תנאיו של גרנט. הובטחה לו ולחייליו חנינה והאפשרות לחזור לבתיהם, יחד עם נשקם וסוסיהם. תנאים אלו היו לפי הוראותיו הנדיבות של הנשיא, ועל פי רצונו. הוא לא היה מרוצה מכך שכמה מחברי מפלגתו הציעו ביצוע פעולות נקם כנגד הדרום. נציגי מדינות הדרום שהוקמו על ידו מחדש לא הורשו לחזור לתפוס את מקומותיהם בקונגרס. נשמעו דיבורים על שלילת זכויות בחירה ויחס אל מדינות הדרום כאל שטחי כיבוש.

מטחי תותחים ירו עם שחר בוושינגטון הבירה, עיתוני הבוקר הודיעו בכותרות גדולות על הידיעה המשמחת, עסקים שבתו, דגלים נתלו על הבתים והמונים יצאו לרחובות, מתאספים לפני הבית הלבן. לינקולן הופיע בחלון, ובנו טד, נפנף בשמחה בדגל דרומי שבוי. הנשיא, שהיה מרוצה אך עייף מאוד, דחה את נאומו לליל המחרת. בנאומו למחרת בלילה דיבר הנשיא על פייסנות וסליחה למדינות הדרום. עתה נתכוון הנשיא לאחד את העם תחת ממשלת שלום יציב ובטוח, ולשקם את המדינה מהריסות ונזקי המלחמה.

ההתנקשות

ערך מורחב – רצח לינקולן
התא בו נרצח לינקולן, תיאטרון פורד, וושינגטון
המיטה בבית פטרסן עליה מת לינקולן

ב-14 באפריל 1865, ימים ספורים לאחר כניעת כוחות הדרום, ישב הנשיא בתא הנשיאותי בתיאטרון פורד שבוושינגטון וצפה בהצגה "בן דודנו האמריקני". מתנקש חדר לתא הנשיאותי, ירה בראשו של הנשיא, וקפץ אל הבמה תוך כדי שהוא שובר את רגלו. הוא צעק בלטינית: "Sic semper tyrannis" (כך תמיד לרודנים)[27], על פי גרסה אחרת צעק: "זוהי נקמת הדרום". בחסות המהומה שהתפתחה הוא נמלט מהמקום.

לינקולן נפצע קשה ונכנס לתרדמת. הוא הועבר אל בית פרטי – בית פטרסן, שעומד מול תיאטרון פורד. רופאים, שרים, חברי קונגרס ופקידי ממשלה מילאו את החדר הקטן בו שכב. מזמן לזמן נתנו לו הרופאים סמים מעוררים והחליפו לו תחבושות להקל על הלחץ מעל מוחו. לאט לאט נחלשה נשימתו, ובשעה 07:22 בבוקר ב-15 באפריל 1865 הוא מת.

לאחר ההתנקשות ברח המתנקש ג'ון וילקס בות' לביתו של ד"ר סמואל מאוד, שטיפל ברגלו השבורה. חיילי האיחוד רדפו אחריו, והוא מצא מסתור באסם טבק בחווה בווירג'יניה. לאחר שסירב להיכנע, הוצת האסם באש, והוא נורה בעת שניסה להימלט. החייל בוסטון קורבט ירה בו בניגוד להוראותיו של שר המלחמה אדווין סטנטון, שביקש לתפוס את בות' חי. למרות זאת קיבל החייל היורה כ-1,650 דולר – חלקו בפרס שהוכרז על ראשו של בות'.

בות' ביצע את הרצח מתוך דחף לחפות על כישלון הדרום במלחמה. במותו היה הנשיא לינקולן בגיל 56. בעקבות מותו לקתה אלמנתו בדיכאון.

קבורתו

בניגוד לרצונו של הממשל האמריקאי החליטה משפחתו של לינקולן לקוברו בספרינגפילד, ולא בסמוך לגבעת הקפיטול. גופתו של לינקולן הושמה במרתף קבורה בבית הקברות אוק רידג', על מנת להעבירה בבוא העת למשכן שייבנה.

לאחר שהגופה טולטלה במשך מספר שנים, ב-1874 הושלמה בנייתה של אנדרטת קבר לינקולן. המבנה נחנך ב-15 באוקטובר באותה שנה על ידי הנשיא יוליסס ס. גרנט, עת גופתו של לינקולן הועברה לשם והונחה בארון אבן במרכז קטקומבה. המקום הכיל גם כוכים שתוכננו להכיל את גופותיהם של בני משפחתו של לינקולן לאחר מותם.

בשנת 1875 אירע ניסיון לשדוד את הגופה לצורכי מיקוח. הניסיון נכשל, אך בעקבותיו, במטרה למנוע את חטיפת הגופה פעם נוספת, הוצאה הגופה והוחבאה באזור בית הקברות עד לשנת 1876. בשנת 1900 שופץ האתר באופן נרחב.

אישיותו ודעותיו

לינקולן היה נואם מצוין ופוליטיקאי מוכשר ("הוא האדם החזק של מפלגתו והטוב שבנואמי המערב", אמר עליו סנאטור דמוקרט ידוע מאותה עת ויריבו של לינקולן בבחירות לנשיאות, סטיבן דאגלס), וכן נתפס כאיש ישר, צנוע ונעים הליכות. מזכיריו העריכו כי היה מבלה שלושת רבעי מזמנו בפגישות עם אנשים. בעיקר היו אלו אזרחים מהשורה, בעוד שלפקידי ממשלה ואנשים בעלי השפעה הייתה הגישה אליו קשה יותר, והיה זה לא בלתי רגיל שסנאטורים חיכו לפגישה אישית עמו עשרה ימים. כינו אותו "אייב הישר".

כיום זכור לינקולן בזכות הזקן שלו, אך למעשה הנשיא גידל אותו בר ב-1861, לאחר שקיבל מכתב מילדה שהעירה לו על מראהו החיצוני. זקנו של לינקולן השפיע על האופנה בארצות הברית באותה התקופה, וגברים רבים, ובהם פוליטיקאים רפובליניים, ההחלו לגדל זקנים.

שיטת ממשל

לינקולן אימץ רבות מעמדותיו של הנרי קליי. הוא החזיק בעמדות פדרליסטיות-ויגיות, שהדגישו את חשיבותו של שלטון מרכזי חזק על חשבון זכויות המדינות הנפרדות, ברוח הג'פרסונית. בנאום שנשא ב-16 ביוני 1858 לרגל אשרור מועמדותו כמתמודד לסנאט מטעם מדינת אילינוי, הצהיר:

"וּבַית אִם־נֶחֱלַק עַל־עַצְמוֹ לֹא־יוּכַל לַעֲמֹד" (A house divided against itself cannot stand) (מרקוס ג', כ"ה)

"אינני סבור שהמדינה הזו תוכל להתמיד לעד במצב בו בחציה עבדות ובחציה חירות. אינני צופה שהאיחוד יתפרק – אינני צופה שהבית ימוט – אך צופה שיפסיק להיות חצוי. הוא יהיה כולו כזאת או כולו אחרת."

עבדות

לינקולן התנגד לעבדות רעיונית ומעשית. רעיונית – הוא טען שהאבות המייסדים עצמם התכוונו להגביל את העבדות וסבר שזוהי "זכותו הטבעית" של העבד להיות בן חורין. מעשית – הוא תמך בהצעות חוק להגבלתה ואף ניסה להציע הצעות מגבילות משלו. חזרתו לפוליטיקה הייתה בשל קבלת חוק קנזס נברסקה שגרם להתפשטות העבדות לטריטוריות חדשות, וכאשר שמע שהחוק נתקבל הוא הזדעזע, וחרדה עמוקה התעוררה בו "כפי שלא עורר בו דבר מעולם". למעשה הוא ביטל את העבדות על ידי ניצחון במלחמה והעברת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית שמבטל את העבדות.

לינקולן לא נמנה עם הקיצוניים שבין אנשי השחרור, ואף התנגד להם. הוא לא התכוון לבטל מיד את העבדות לגמרי, אלא להגבילה למקומות בהם היא קיימת ולאוסרה בשאר הטריטוריות החדשות, כדי שעם הזמן היא תתבטל לגמרי. כאשר מת הנרי קליי (שיזם פשרה שנועדה לרפות את המתח בין מתנגדי העבדות לתומכיה, ונעזר בדניאל וובסטר ובסטיבן דאגלס להעבירה בקונגרס), אמר עליו לינקולן שהוא התנגד לעבדות, זאת אף שקליי החזיק בעבדים רבים. "הוא התנגד לעבדות מתוך עיקרון ורגש, אך הוא לא ראה, ככל איש פיקח אחר, כיצד ניתן לבטלה בבת אחת מבלי להעלות רעה קשה ממנה, העלולה להביא נזק רב עוד יותר למטרת חופש האדם עצמה". לינקולן התקיף את אנשי השחרור הקיצוניים, המוכנים "לשבר את ברית המדינות האלה לרסיסים, לקרוע לגזרים את חוקתה, ואולי אף לשרוף את התנ"ך עד לטופס האחרון ובלבד שלא תימשך העבדות ולו גם שעה אחת נוספת". בה במידה הוא גם גינה את הקיצוניים הדרומיים, שבתמיכתם בעבדות הריהם מתעלמים מתוקפה של הכרזת העצמאות כי "כל האנשים נוצרו שווים".

לינקולן היה מתומכי הגישה שחתרה למיגור העבדות בכל הטריטוריות החדשות של ארצות הברית. כרבים אחרים באותה תקופה, שאף לינקולן למצב בו המדינות החדשות המצטרפות לברית תהיינה בעלות אוכלוסייה לבנה בלבד, ללא תושבים שחורים כלל. תפישה זו הונעה משאיפה לצמצם את כוחו הפוליטי של הדרום הדמוקרטי, שהתבסס על עבודת עבדים, ומשאיפה מקבילה למנוע זרימת שחורים חופשיים למדינות החדשות, כדי למנוע התחרות שלהם על מקומות עבודה עם לבנים.

בדומה לשאר האבות המייסדים, ובדומה לרוב האוכלוסייה האמריקאית בזמנו, האמין לינקולן בעליונות גזעית של הלבנים והתנגד לשוויון זכויות מלא של שחורים, מתן זכות הצבעה, נישואי תערובת, השכלה וכו'[28]. למעשה, אחד השיקולים המכריעים בהחלטה להילחם את מלחמת האזרחים היה החשש מפילוג ארצות הברית בעקבות שגשוג מדינות הדרום בעלות העבדים. ייתכן ששיקול זה עמד בראש מעייניו אף יותר מרצונו לביטול העבדות מהפן המוסרי. למרות הכל, לינקולן הכיר בחוסר הצדק שנעשה לעבדים השחורים המשוחררים ויזם תוכנית-פיצוי ושיקום בשם '40 אקרים ופרד' אך חודשים ספורים לאחר-מכן נרצח. התוכנית בוטלה לאלתר על ידי מחליפו אנדרו ג'ונסון, והעבדים המשוחררים נאלצו להחזיר את הכל.

כלכלה

בתחום הכלכלי אימץ לינקולן את עמדותיו המרקנטיליסטיות של הנרי קליי. התפישה המרקנטיליסטית גרסה כי כוחה של מדינה יועצם אם תוכל לאגור כמות גדולה ככל האפשר של מטילי זהב וכסף. הוא תמך תמיכה איתנה בכינונו של בנק מרכזי במתכונת ה"בנק של ארצות־הברית" שבוטל על ידי אנדרו ג'קסון; בהעלאה ניכרת של מכסי המגן, שהיו מקור הכנסתה העיקרי של הממשלה הפדרלית וסייעו בצמצום ייבואה של המדינה; ובמימון של הממשל הפדרלי לפרויקטים הנדסיים ותחבורתיים של "שיפור פנימי".

דת ואמונה

הוריו של לינקולן גידלו אותו לפי אמונת הכנסייה הבפטיסטית בעירוב ערכים אוונגליסטים וקלוויניסטים. ברוב חייו תשאל את מעמדה של הדת ועם הזמן מצעירותו והלאה לתוך הקריירה המשפטית שלו ייחס לעניין הדת חשיבות פחותה יותר ויותר. עם זאת, במהלך שנות זקנתו, העלה לינקולן בתדירות גוברת את מהות קיומו של אלוהים בשיח שסבב אותו והחל מתעסק מחדש בנושאי הדת. כמו כן, לאורך מלחמת האזרחים עם הזמן הזכיר לינקולן יותר ויותר את האלוהים. במהלך מלחמת האזרחים צוטט לינקולן: ”רצון האלוהים עומד איתן. ביריבויות גדולות, כל מפלגה טוענת בהיותה פועלת ביחד עם רצון האלוהים. ייתכן וכל צד צודק אך אחד מהם טועה. אלוהים אינו יכול לתמוך ולהתנגד לאותו הגורם באותו הזמן. אני כמעט מוכן לומר שזאת אמת אפשרית - שאלוהים קורא ליריבות הזאת ואינו מעוניין בקרבתה לסוף - בכוחותיו השקטים בלבד, מעל ראשי היריבים, ביכולתו להציל או להשמיד את האיחוד ללא עירוב רצון אדם - אך היריבות החלה - ובכך ביכולתו לקבוע את המנצח הסופי בכל יום ועם זאת היריבות נמשכת.”

לינקולן לא דיבר בפתיחות על דתו ולכן ישנן השערות רבות בנוגע לזרם שבו הוא דגל ולערכי אמונתו. ייתכן והיה פרסביטריאני מכיוון שהיה פעיל מספר פעמים בשירותי הקהילה הדתיים ביחד עם אשתו. ייתכן והיה מאמין בדאיזם ומכאן שהאמין בעליונותו הרוחנית של אלוהים וביכולותיו אך לא במעורבותו בעולם בהווה. כמו כן ישנה טענה נוספת לפיה לינקולן היה אתאיסט והשתמש במונחים דתיים לצורכי הבהרות של דבריו או ציניות ולא באמת להדגיש את אמונתו הכנה[29].

הנצחתו

לינקולן מופיע על שטר של חמישה דולרים
לינקולן מוטבע על מטבע סנט

בתרבות הפופולרית

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אברהם לינקולן
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: נאום גטיסבורג
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: נאום ההשבעה השני של אברהם לינקולן
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אברהם לינקולן
רשמי
אחר

הערות שוליים

  1. ^ הגייה באלפבית הפונטי הבינלאומי: '/ˈeɪbrəˌhæm, ˈlɪŋkən/
  2. ^ אברהם לינקולן - משפחת לינקולן (Abraham Lincoln - Lincoln’s family), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  3. ^ מיכאל ברלינגיים (Michael Burlingame), אברהם לינקולן: חיי משפחה (ABRAHAM LINCOLN: FAMILY LIFE), באתר אוניברסיטת וירג'יניה, מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
  4. ^ הבריאות ותולדות המצב הבריאותי של הנשיא אברהם לינקולן (Health and Medical History of President Abraham Lincoln), באתר דוקטור זברה (Doctor Zebra)
  5. ^ משפחת לינקולן (The Lincoln Family), באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית (National Park Service)
  6. ^ מרי טוד לינקולן (Mary Todd Lincoln), באתר הבית הלבן (The White House)
  7. ^ בספר הביוגרפי "אברהם לינקולן" מאת בנימין תומאס, הוא כתב שהיום יודעים שמרי הייתה חולת נפש, וכי להשערתו רוב חייהם יחד היו מאושרים, על אף שמועות סותרות בעניין. הוא כתב שמזגה הקשה של אשתו תרם לעיצוב אישיותו של לינקולן. חייו בחברתה חישלו אותו לעמוד בלחץ נפשי רב, ותכונותיו הטבעיות – סבלנות וסלחנות, התפתחו עקב כך.
  8. ^ הקריירה המשפטית של אברהם לינקולן (Abraham Lincoln Law Career), באתר האגודה ההיסטורית אברהם לינקולן (Abraham Lincoln Historical society)
  9. ^ אברהם לינקולן, עורך הדין של מסילות הברזל (Abraham Lincoln, the Railroad Lawyer), באתר האגודה ההיסטורית אברהם לינקולן (Abraham Lincoln Historical society)
  10. ^ הנאום הפוליטי הראשון (First Political Announcement) סלאם החדשה, אילינוי (New Salem, Illinois), באתר נאומים ורישומים (Speeches & Writings), ‏9 במרץ 1832
  11. ^ לינקולן על העבדות (Lincoln on Slavery), באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית (National Park Service), ‏3 במרץ 1837
  12. ^ "החלטות המיקום של לינקולן (Lincoln’s Spot Resolution), באתר היסטוריה, אמנות וארכיונים | בית הנבחרים של ארצות הברית (History, Art & Archives | The United States House of Representatives)
  13. ^ ביצוע קמפיין למען נציבות משרד הקרקעות, כאשר לינקולן ביקש מחבר קונגרס שידון עם "זאכ הזקן" לגביו (Campaigning for General Land Office Commissioner, Lincoln Asks Congressman to Write to “Old Zach” About Him), באתר קרן הרישומים של שאפל (SHAPELL MANUSCRIPT FOUNDATION), ‏1 ביוני 1849
  14. ^ רוולנד ג. גיטינגס (Rowland R. Gittings), אחת סירב אברהם לינקולן לקבל את מושלות אורגון (Abraham Lincoln Once Declined Governorship of Oregon), באתר עיתון ראשון של אורגון (The Oregon Sunday Journal)
  15. ^ GOP Convention of 1856 in Philadelphia‏, באתר US-History.org
  16. ^ הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860 | ממשלת ארצות הברית (United States presidential election of 1860 - United States government), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  17. ^ הבחירות לנשיאות בשנת 1860: מדריך הנתונים (Presidential Election of 1860: A Resource Guide), באתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית ( The Library of Congress)
  18. ^ תמונה 1 של העיתונים של אברהם לינקולן: סדרה 1. התכתבות כללית. 1833-1916: מילרד פילמור לאברהם לינקולן, יום שני, 16 בדצמבר 1861 (Image 1 of Abraham Lincoln papers: Series 1. General Correspondence. 1833-1916: Millard Fillmore to Abraham Lincoln, Monday, December 16, 1861)
  19. ^ מלחמת האזרחים 150: עריקות מצבא האיחוד (Civil War 150: Desertion in the Union Army), באתר תיאטרון פורד (Ford's Theatre)
  20. ^ מארק א. ויץ' (Mark A. Weitz), עריקות, פחדנות וענישה (Desertion, Cowardice and Punishment), באתר החינוך החשוב אודות מלחמת האזרחים (ESSENTIAL CIVIL WAR CURRICULUM)
  21. ^ כולנו אמריקאים - ילידים אמריקאים במלחמת האזרחים (We are all Americans - Native Americans in the Civil War), באתר העיר אלכסנדריה - וירג'יניה (City of Alexandria - Virginia)
  22. ^ דייוויד א. ניקולס (David A. Nichols), מלחמת האזרחים האחרת | לינקולן והאינדיאנים (THE OTHER CIVIL WAR | Lincoln and the Indians), האגודה ההיסטורית של מינסוטה (Minnesota Historical Society)
  23. ^ מלחמת ארצות הברית - דקוטה משנת 1862 (The US - Dakota war of 1862), באתר האגודה ההיסטורית של מינסוטה (Minnesota Historical Society)
  24. ^ ההתערבות הצרפתית במקסיקו ומלחמת האזרחים האמריקאית 1861 - 1867 (French Intervention in Mexico and the American Civil War, 1862–1867), באתר משרד ההיסטוריון (Office of the Historian)
  25. ^ הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1864 | ממשלת ארצות הברית (United States presidential election of 1864 | United States government), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  26. ^ הבחירות של שנת 1864 - מאמץ המלחמה תלוי על הקלפי (The Election of 1864 - The War Effort Hangs on the Ballot Box), באתר שדה הקרב האמריקאי (american battlefield)
  27. ^ על פי האגדה היו אלו מילותיו של מרקוס יוניוס ברוטוס בשעה שרצח את יוליוס קיסר.
  28. ^ לפי The Lincoln-Douglas Debates - 6th Debate Part I
  29. ^ ציטוטים בנושא דת של אברהם לינקולן (Religious Quotations by Abraham Lincoln), באתר נאומים ורישומים (Speeches & Writings)


נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון • ג'ון אדמס • תומאס ג'פרסון • ג'יימס מדיסון • ג'יימס מונרו • ג'ון קווינסי אדמס • אנדרו ג'קסון • מרטין ואן ביורן • ויליאם הנרי הריסון • ג'ון טיילר • ג'יימס פולק • זאכרי טיילור • מילרד פילמור • פרנקלין פירס • ג'יימס ביוקנן • אברהם לינקולן • אנדרו ג'ונסון • יוליסס ס. גרנט • רתרפורד הייז • ג'יימס גרפילד • צ'סטר ארתור • גרובר קליבלנד • בנג'מין הריסון • גרובר קליבלנד • ויליאם מקינלי • תאודור רוזוולט • ויליאם הווארד טאפט • וודרו וילסון • וורן הרדינג • קלווין קולידג' • הרברט הובר • פרנקלין דלאנו רוזוולט • הארי טרומן • דווייט אייזנהאואר • ג'ון פיצג'רלד קנדי • לינדון ג'ונסון • ריצ'רד ניקסון • ג'רלד פורד • ג'ימי קרטר • רונלד רייגן • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • ביל קלינטון • ג'ורג' ווקר בוש • ברק אובמה • דונלד טראמפ • ג'ו ביידן החותם של נשיאי ארצות הברית.
מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות
פרימונט/דייטון (1856) • לינקולן/המלין (1860) • לינקולן/ג'ונסון (1864) • גרנט/קולפקס (1868) • גרנט/וילסון (1872) • הייז/וילר (1876) • גרפילד/ארתור (1880) • בליין/לוגן (1884) • הריסון/מורטון (1888) • הריסון/ריד (1892) • מקינלי/הוברט (1896) • מקינלי/רוזוולט (1900) • רוזוולט/פיירבנקס (1904) • טאפט/שרמן (1908) • טאפט/באטלר (1912) • יוז/פיירבנקס (1916) • הרדינג/קולידג' (1920) • קולידג'/דוז (1924) • הובר/קרטיס (1928) • הובר/קרטיס (1932) • לנדון/נוקס (1936) • וילקי/מקנרי (1940) • דיואי/בריקר (1944) • דיואי/וורן (1948) • אייזנהאואר/ניקסון (1952) • אייזנהאואר/ניקסון (1956) • ניקסון/לודג' (1960) • גולדווטר/מילר (1964) • ניקסון/אגניו (1968) • ניקסון/אגניו (1972) • פורד/דול (1976) • רייגן/בוש האב (1980) • רייגן/בוש האב (1984) • בוש האב/קווייל (1988) • בוש האב/קווייל (1992) • דול/קמפ (1996) • בוש הבן/צ'ייני (2000) • בוש הבן/צ'ייני (2004) • מקיין/פיילין (2008) • רומני/ראיין (2012) • טראמפ/פנס (2016) • טראמפ/פנס (2020) • טראמפ/ואנס (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אברהם_לינקולן&oldid=39423440"