משתמש:Avneref/מדע/היסטוריה של המדע

פורטרט של וסאליוס מתוך ה-Fabrica

מתוך Fabrica

גריבין, ג'ון (John Gribbin). היסטוריה של המדע [3]

אנטומיה

• 42 קלאודיוס גלנוס 1200~ שנים של אי-נתיחה, עד המאה ה-16
• אנדריאס וסאליוס, גנב גופה מעץ התליה; קיבל גופות של מוצאים להורג מהשופט מרקאנטוניו קונטאריני, שלפעמים עיכב הביצוע כדי לספק גופות טריות.
• ויליאם הארווי, מחזור הדם

אסטרונומיה

טיכו ברהה

• יהיר: איבד חלק עליון של אפו בדו-קרב, לכן גם הסתכסך עם כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק.
• פזרן (תמיד קנה ספרי אסטרונומיה ומכשירי מדידה), עשיר (אחרי שקיבל טירה ומצפה (Uraniborg), "טירת השמים" באי וון (Hven) מידי פרדריק השני, מלך דנמרק), ערך שם מסיבות חשק, וגם בית דפוס ואפילו מפעל לנייר להדפסת ספריו.
• נשא לאישה פשוטת-עם (כריסטינה), עמה חי באושר ואף כיבד אותה בישיבה עם החשובים - חריגה מהקוד החברתי אז.
• תצפיות הכי מדויקות עד אז, בסבלנות לאורך עשרות שנים: כדי לחשב את מסלול מאדים וצדק, 12 שנה; לשבתאי - 30.
  • מחוגה; מטה-מוצלב בלתי מדוייק, שהוא בנה לו טבלאות-כיול, וכך השיג דיוק גבוה מאי-פעם; קואדרנט ; סקסטנט.
• אבל - לא האמין במודל ההליוצנטרי! המציא מודל כלאיים: הפלנטות מקיפות את השמש, אבל השמש את הארץ, שלא נעה ואפילו לא מסתובבת על צירהּ. פרסם את המודל בספרו בשני כרכים, Astronomiæ Instauratæ Progymnasmata.
• ב-11 בנובמבר 1572 הבחין בכוכב חדש ליד קסיופאה; בתצפיות בכל 18 החדשים שהוא נראה, ווידא שאינו שביט (נראה תמיד באותו מקום). כתב ספרון: De Nova Stella, וכך חידש מילה: נובה; הציע משמעות אסטרולוגית, וגם הישוה לכוכב שראה היפרכוס ב-125 לפסה"נ. באופן אירוני, כשלא מצא פרלקסה בין הכוכב לכוכבים אחרים (בגלל שאינו נע ביחס להם), הסיק מכך שהארץ אינה נעה... לימים התברר שזה היה סופרנובה 1572; היעדר פרלקסה מוסבר במרחק הגדול אליו.
• ב-1577 חקר שביט בדקדקנות, והראה שהוא חוצה את מסלולי הפלנטות, ולכן לא יכול להיות באטמוספירה או קרוב יותר מהירח, כפי שחשבו. מסקנה זו וה"נובה" הרסו את תפיסת "כדור הבדולח" שעליו קבועים כל הכוכבים בשמים.
• על מצבתו הכתובת שהייתה באורניבורג: Non fasces, nec opes, sola artim sceptra perennant (לא השלטון ולא העושר - רק שרביט המדע נצחי).

יוהאנס קפלר

• עני, לקוי ראיה בגלל אבעבועות בילדותו
• למד מדעים, וגם תאולוגיה כדי להיות כומר; האמין באלוהים, אבל באופן מקורי, עם רקע מדעי ולא כנסייתי - אמונה מסוכנת בימים ההם.
• השלים הכנסה בהכנה של הורוסקופים, שלהם בז כדבר הבל.
• ברהה שיחרר לו מידע על תצפיותיו בקמצנות, עד שמת בפראג והוריש לו הכל, בהכירו שהוא המתמטיקאי הטוב בעולם.
• עדיין, בעיותיו לא הסתיימו כי יורשי ברהה דחקו לפרסם את טבלאותיו, כדי להרוויח מהן; לחצו שלא "יעוות" את הנתונים כך שחלילה יאשר את המודל ההליוצנטרי; ונאלץ לעבוד כמתמטיקאי (למעשה, אסטרולוג) מלכותי, ולספק תחזיות אסטרולוגיות על סיכויי המלחמה עם הטורקים ומלחמות הדת - תחזיות שהיו בעיניו הבלים.
• התרוצץ בין פטרונים, מדתות שונות; המלחמות עיכבו את המדע, ולכן המשיך להתפתח באנגליה. אילו הסכים להיות קתולי היה מסתדר, אבל היה מאמין; לכן גם נפגע כשלא הורשה להשתתף במיסה. "ההרמוניה (האירוניה) של העולם", "תמצית האסטרונומיה של קופרניקוס"; בסוף היה דמות מעבר - גם מיסטיקן ששאף למסלולים מעגליים, גם מדען רציונלי.
• בדרום, באיטליה - אמנם יש גם שמרנות - אבל הייתה יציבות, וכל הרדיפות הן מאותה כנסיה.
• יוהאנס קפלר ושירת הכוכבים, סרטון באתר יוטיוב, אבשלום אליצור

ויליאם גילברט

תחילת המתודה המדעית ממש - ניסויים למיון האמת מתוך התאוריות, אנגליה

• כרונולוגית - המדען הראשון, כי נולד לפני גלילאו. ניסויים במגנטיות, בהם גילה כל מה שהיה ידוע גם 200 שנה אח"כ, עד מייקל פאראדיי - שני קטבים שהשונים בהם מושכים זה את זה, ודוחים את השווה.
• כתב את De Magnete, Magneticisque Corporibus, et de Magno Magnete Tellure, "עבודת המחקר המשמעותית הראשונה בפיזיקה שנעשתה באנגליה", שם הפריך אמונות אידיאליסטיות של ההאסכולה הפריפטטית (περίπατοι - אכסדרה, περιπατητικός - המשוטטים ומשוחחים) היוונים, ששוחחו במקום לערוך ניסויים. היה נשיא רופא אישי של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה (העידן האליזבתני). כעשיר, הוציא הון על מכשירים וניסויים; טבע את "כוח אלקטרי" ע"ש האלקטרון (Ηλεκτρόνιο, ἤλεκτρον) - יוונית לענבר, המחולל חשמל סטטי.
• אימץ את מודל קופרניקוס, גם כי חשב שגרמי שמים מוחזקים בכוח מגנטי (השפיע על קפלר); הסביר בקלות את הפרצסיה של האקוינוקס, שאחרת צריכה הסבר מסובך נורא, אם הארץ במרכז.

גלילאו גליליי

"המדען המודרני הראשון" (ניסויים)

• נולד ב-1564, שנת הולדת ויליאם שייקספיר ושנת מותו של מיכלאנג'לו. נקרא ע"ש אחד מאבותיו, גלילאו בונאיוטי (איט') (וגם שם המשפחה, כי היה שופט ורופא חשוב). למד מאביו וינצ'נציו וממורה פרטי, למד לנגן בקתרוס. אביו הכניסו למנזר וואלומברוזה (Vallombrosa Abbey), וכשנהנה שם יותר מדי - הוציא אותו (נזירים משם המשיכו ללמד אותו, בביתו); ברישומי המנזר: "נשר". למד רפואה באוניברסיטת פיזה, עקשן ווכחן: טיפות ברד נופלות באותה מהירות. גילה את המתמטיקה מאוסטיליו ריצ'י, ביקש מאביו לעבור, וסורב; בכל זאת הזניח הרפואה, ונותר מורה למתמטיקה ללא תואר. בעת דרשות משעממות בקתדרלה, מדד בעזרת הדופק את זמני תנודות הנברשת, וגילה שהם לא תלוים במשרעת או במשקל, רק באורך. אגדה שהפיץ מזכירו ויוויאני , מספרת שמיהר הביתה ומיד המציא שעון מטוטלת (ואגדות אחרות...).
• בעזרת פטרונו מונטה, חזר ללמד מתמטיקה באוניברסיטה אותה עזב 4 שנים קודם ללא תואר. משכורתו הייתה 60 כתר (לעומת 2000 של מורה לרפואה), והשלים הכנסה בשיעורים פרטיים, שם לימד גם מדעים (פיסיקה). לימד אריסטו, אבל בסתר פיתח וכתב טיוטה - "על התנועה", שאותה לא פרסם בזהירותו. בעל שיער אדום וזקן, לעג לגינונים ולגלימות המרצים (שסרב ללבוש), התרועע הם סטודנטים במסבאות מפוקפקות (שמועות על מסיבות חשק בוילה על שפת הנהר).
• בפוליטיקה: מאבק בין ונציה, רומא; ידידו פאולו סארפי הוזמן להתווכח עם (ידידו לשעבר) רוברטו בלרמינו, ושיתקבל "בידידות"; הוא ידע שאחד ה"טיעונים" יהיה חבל התליה, ולא בא. הוותיקן שרף את ספריו, ואלמונים התנקשו בו בסכינים.
• ביקש ללמד בפדובה (אוניברסיטה חילוניות באופן חריג), חלק מהרפובליקה של ונציה, עשירה וחזקה כנגד רומא, ומעודדת רעיונות חדשניים; וגם - משרה משתלמת ויוקרתית יותר. העביר שם את 18 השנים המאושרות, מ-1592. כתב על כלים צבאיים, הסביר את פעולת הגלגלות, המאפשרות להרים משאות כבדים בזכות תנועה (עבודה) ארוכה יותר; המציא: "מדחום הפוך", מחוגה כמחשבון (ומכר חוברת הדרכה); ניסויים במישור משופע - תמיד בדק השערות בניסויים; התכתב עם קפלר (הביע תמיכה בקופרניקוס, 1597), אך לא השתמש בהצעותיו (המשיך להאמין בתנועה מעגלית מושלמת! [4]) עסק בהידרוסטטיקה, מגנטיות (בעקבות גילברט), סופרנובה 1604 (הסביר שזהו כוכב רחוק, ככוכבים אחרים; בניגוד לאריסטו - שהוא על ספירה בלתי משתנה); הוכיח שקליעים נעים בפרבולה (במקום בקו ישר ואז נופלים מטה, כפי שחשבו). עדיין, דאג למקור פרנסה (בגלל שרצה להחזיר חוב, שבו אחיו לא השתתף, לנדוניה של אחותו), וחשש לגורלו מהותיקן.

"שליח הכוכבים", 1610

• מכשירים דומים לטלסקופ היו כנראה כבר במאה ה-13; לאונרד דיגס , מחבר של לוחות אסטרונומיים באנגלית (נדיר), כנראה בנה כזה ב-1551, ובנו תומאס דיגס צפה בסופרנובה 1572, וכנראה גם בשביל החלב, היה אולי הראשון שהרחיק יותר מקופרניקוס, וטען שהיקום אינסופי); אבל המכשיר שימש יותר לבידור (x1.5~), ומידע עליו לא הופץ באירופה. מלטש העדשות ההולנדי האנס ליפרסהיי "המציא" מחדש, והוא נמכר כצעצוע בפריז. גלילאו שמע עליו, ותוך יום אחד בנה בביתו מכשיר יעיל יותר; ההולנדי השתמש ב-2 עדשות קעורות (יצרו תמונה הפוכה), וגלילאו, בקעורה וקמורה - תמונה ישרה, והגדלה x10. הדגים בונציה את יכולתו לגלות ספינות מסחר מרחוק - ולסוחרים להיפטר ממרכולתם לפני שהמחיר ירד; בחכמתו הפוליטית, נתן אחד במתנה לדוג'ה של ונציה (שהציע לו קביעות באוניברסיטה, בשכר כפול). ייצר גם x20, ושלח לקפלר - האסטרונום היחיד שקיבל. כך גילה את 4 ירחי צדק (היום ידועים 67), ואת ההרים על הירח (שאת גובהם העריך בכמה ק"מ, עפ"י הצל). גילוי הירחים הוכיח, שהירח יכול להקיף עם הארץ את השמש - בניגוד לדעת ה"פריפטטים". פרסם בספרון (Sidereus Nuncius) (שהוקדש לקוזימו ה-2 , ופרסם אותו בעולם (תורגם לסינית), קיבל משרת פילוסוף ומתמטיקאי של הדוכס, לכל החיים, ושחרור מתשלום חובותיו לנדוניה.
• גילה מבנה מוזר בשבתאי, כאילו אינו כדור. גילה את המופעים (פאזות) של נוגה, שמוסברות רק אם נוגה מקיף את השמש, לא את הארץ; באותו זמן קיבל מכתב מתלמידו לשעבר קסטלי , שחזה פאזות לנוגה - היפותזה מניבה ניבוי, שאושר. האריסטוטלים עדיין התעקשו שהמכשירים לא מדויקים. גלילאו ביצע ניסויים לבדיקת המכשיר, והשתכנע שהם רק מגדילים ולא יוצרים תמונות של עצמים שלא קיימים. גילה גם כתמי שמש, שכבר היו ידועים מזמן, אבל הוא לא ידע; כעת - מכה אחרונה לאריסטוטלים ולתמונת הכדורים המושלמים שלהם.

המכתב לכריסטינה

• נזהר לא לתמוך פומבית במודל קופרניקוס, בגלל גורלו של ג'ורדאנו ברונו. הציג את ראיותיו, ללא פירוש של המסקנות המדעיות המתבקשות. ביקר ברומא ב-1611 כשגריר מדעי רשמי של מדינת טוסקנה, התקבל אצל האפיפיור פאולוס החמישי בעמידה במקום בכריעה - כבוד; הקרדינל בלרמינו עצמו הביט בטלסקופ. הקים ועדה של כמרים ישועים מלומדים, שאישרו רשמית את נכונות הממצאים: יש המון כוכבים, הירח לא חלק, לנוגה יש פאזות, ולצדק 4 ירחים; אבל ללא ההשלכות. 3 מאלה היו ראיות לרעיונותיו: (1) ירחים: הקפה של פלנטה ושל השמש ביחד - אפשרית; (2) אי-שלמות: כתמי שמש, הרים בירח; (3) מופעי-נוגע: מוסברים רק ע"י הקפה של השמש.
• גלילאו התחבר לחברה המדעית הראשונה בעולם - האקדמיה די-לינצ'י, שנוסדה ע"י 4 אצילים צעירים; בארוחה חגיגית ב-1603 הוצע לראשונה השם טלסקופ. בויכוח על דחיסותו של קרח, לראשונה הציע לבדוק בניסוי - חידוש אפילו ב-1611; לכן נחשב למדען המודרני הראשון. אמנם לא התעמת עם הכנסיה, אבל רגשותיו כלפי המודל מובעים במכתביו לדוכסית כריסטינה, אימו של קוזימו שדאגה לחינוכו ע"י גלילאו.
• ב-1613 הוציא ספרון על כתמי שמש (בהוצאת האקדמיה). בהקדמה, קיבל קרדיט על גילוייו, מה שהוביל לסכסוך עם שיינר, אסטרונום ישועי שטען שראה אותם לפניו (מה שהיה נכון, וגם הריוט ופבריציוס ראו לפני שניהם); וגם הביע תמיכה פומבית (יחידה) במודל קופרניקוס, וחטף ביקורת. ב-1618 הופיעו 3 שביטים, כשישועים כתבו סיפורי דמיון על משמעותם - לעג להם וכתב, שהיקום בנוי בשפת המתמטיקה, ומי שאינו מבין אותה - תועה באפלה, כמוהם.
• בביקור נוסף ברומא, בלרמינו הציע לבדוק אם הטענות נוגדות את האמונה, כנראה רצה לקבל הסכמה מגלילאו שאינו מאמין בהן - ולכן הגן על גלילאו שיסכים לכל, אבל שלא יחתום שאינו רשאי ללמד (כנראה ידע שהוא לא יסכים לזה?). נציגי האינקויזיציה ניסו להחתימו, הוא התחמק אך הם רשמו זכרון דברים.

ה"דיאלוג"

• ב-1621 מתו 3 ממיטיביו: קוזימו, פאולוס ובלרמינו. בביקור נוסף ברומא קיבל מהאפיפיור אורבנוס השמיני רשות לכתוב ספר על שני המודלים (כי המודל החדש הניב ניבויים נכונים, אז רצו להשתמש בו לשם כך, ללא הודאה בנכונותו). כתב את הדיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות (טכניקה עתיקה להבעת רעיונות אזוטריים, לכאורה מבלי לצדד בהם), בין סלביאטי, שייצג את קופרניקוס (לגלילאו היה חבר בשם זה - רמז עבה מדי לזיהויו עם הדעה) - לבין סימפלציו, כשם פרשן יווני של אריסטו, שייצג את תלמי. ה"מנחה" היה סגרדו, כשם חבר אחר - אך נטה יותר ויותר לסלביאטי. הספר יצא באיטלקית ולא בלטינית כדי שהציבור יבין, ההקדמה שהתווספה כתנאי להדפסה, מאת ריקרדי הצנזור שאישר ספר קודם ללא שינוי), שהצהירה שהמחבר אינו תומך בעמדת קופרניקוס - הודפס בגופן אחר, שהובן כרמז להסתייגות; הסיכום בעד תלמי הושם בפי סימפלציו - הובן כלעג לאפיפיור. הוא ציווה לבצע בדיקה, והתגלה - זכרון הדברים, שעתה פורש כאוסר את הספר כפי שנכתב. הוא זימנו למשפט ברומא באשמת כפירה; גלילאו ניסה להתחמק בתואנת בריאות (באמת סבל מדלקת מפרקים ומבקע), אבל לא היה לו מגן בפירנצה, ונאלץ להגיע, ב-1633. קיבל תנאים נוחים, והובהר שאם לא יתכחש - יאלצו לענותו כדי להאשימו במשהו. זקן וחולה, הסכים להודות שאינו מאמין במודל קופרניקוס, ושטעה כשחשב שיוכל להציגו למטרות לימוד. אין ראיה שאמר ואף על פי כן נוע תנוע (!Eppur si muove); כנראה לא, אחרת סביר שהיה מעונה ומוצא להורג. נשפט למאסר עולם; ברבריני, אחיין האפיפיור סירב לחתום, ודאג לתנאים טובים - מעצר בביתו. שם כתב את ספרו האחרון המכונה "שני המדעים" - הדברים הנעים ושאינם נעים; סיכום של עבודתו ועקרונות המדע. הספר הוברח והודפס בליידן בהולנד, והשפיע על המדע בכל העולם - פרט לאיטליה; הגינוי שספג עצר את המדע שם. חי בבידוד, לא מוחלט; ביקרו אותו תומאס הובס וג'ון מילטון.
• אז היה כבר עיוור, אך הכתיב תכנית לשעון מטוטלת, שבנו וינצ'נצו ניסה לבנות. פייר גיסנדי ביצע ניסוי באינרציה, כשהפיל כדורים מראש תורן ספינה מהירה - הם נפלו בדיוק לרגלי התורן. אמנם בדבר אחד טעה - סבר שההתמד גם מחזיק גופים שמימיים במסלול מעגלי (לא ידע שדרוש כוח צנטריפטי?).

רנה דקארט

• ילד חולני שהורשה להישאר במיטה ולהגיע מאוחר לכיתה במכללה הישועים (שאנרי הרביעי, מלך צרפת, ראשון בית בורבון שם, הסכים לפתוח), הסיק שהמורים שלו בורים, והמשיך בכך בצבאות אחדים, גם של דוכס בוואריה (550-1623), אז שכב חולה במיטה (ב"תנור"). כשהתבונן בזבוב, חשב על תאור מקומו במערכת צירים קרטזית.
• הנהיג שימוש באותיות ראשונות (a,b,c...) לידועים, ואחרונים (x,y,z...) לנעלמים; את סימן המעריך. נדד באירופה ובעת מלחמת שלושים השנים השתקע בהולנד השקטה ל-20 שנה, אמנם פרוטסטנטית, אך עם קתולים רבים וסובלנות. שם עשה חברים משכילים, בהם בקמן, וקונסטנטין הויכנס (הויגנס) (אביו של כריסטיאן הויגנס), מזכיר של נסיך הולנד. לא נישא מעולם (כמו גלילאו), אבל הייתה לו בת מ"אשה נאה ומתאימה".
• כתב במשך 4 שנים את רעיונתיו על הפיסיקה ב-Traité du monde et de la lumière , התכונן לפרסם קצת לפני שנודע על משפטו של גלילאו; למרות שייתכן שהיה קתולי - הישועים שברומא לא יכלו לפגוע בו (בהולנד); לכן השתכנע לפרסם חלק, במאמר על המתודה (Discours de la méthode, 1637), ועוד 3 מאמרים במטאורולוגיה (נסיון ראשון להסביר ע"י מדע רציונלי), אופטיקה (פעולת העין, שיפורים לטלסקופ) וגאומטריה (קואורדינטות). חיבורו השני הגיונות על הפילוסופיה הראשונית מפתח את רעיון אני חושב, משמע אני קיים, שמקורו הצרפתי, Je pense, donc je suis, מופיע בספרו הראשון. הציטוט Cogito ergo sum, מופיע בשלישי, עקרונות הפילוסופיה (Principia philosophiae) - ספר פיסיקה, ובו תאור נכון של התמד - בקו ישר (לא כמו גלילאו).
• בגיל 52 החליט משום מה לקבל את הזמנת כריסטינה, מלכת שוודיה להצטרף לאנשי רוח בחצרה. אך היא דרשה ממנו לתת לה שיעורי לוגיקה ב-5 בבוקר, לפני יום עבודתה. הוא היה רגיל לקום מאוחר, והקור הפילו לדלקת ראות, ממנה כנראה מת.
• טעות שלו: דחה את רעיון הריק, וזה הוביל גם לדחיית התורה האטומית; בגלל השפעתו העצומה, עצרה את התקדמות המדע בצרפת בכמה עשרות שנים - עד אמצע המאה ה-18; גם בגלל הגאווה הלאומית בצרפת, כנגד תורת ניוטון.
  • גסאנדי עורר אותה מחדש: טען שאטומים מתחברים במולקולה, מונח שהוא טבע.
  • גלילאו פגש בסוף ימיו את אוונג'ליסטה טוריצ'לי, וביקש עזרה בבעיה: לא ניתן להעלות מבאר מים בצינור אנכי מעבר ל-9 מ'. טוריצ'לי הסיק שהמים עולים בלחץ האטמוספרי, כאשר אין לחץ בצינור (ריק), והם עולים עד שמשקל עמוד המים האנכי משתווה ללחץ האויר. הוא בדק את ההנחה בעזרת צינור ריק מאויר, שהוכנס לצלוחית עם כספית. הכספית כבדה ממים פי 14, ולכן צפה שהיא תעלה לגובה 900/14=64 ס"מ, וכך היה (בגובה פני הים: 76 ס"מ). שינויים בגובה הכספית מיום ליום העידו על שינוי בלחץ האויר - הוא המציא את הברומטר. דקארט ידע זאת (גם הציע לבדוק לחץ בברומטר בגבהים שונים), אך לא האמין שיש ריק - חשב שיש חומר דק שממלא הכל, בכל היקום, ושמערבולות ("קרטזיאניות") בחומר הזה יוצרות את הכבידה.
  • האמין שהנפש נמצאת בבלוטת האצטרובל#בלוטת האצטרובל בפילוסופיה שבמוח (כנראה כי יש רק אחת, והנפש אחת).
• למרות שהאמין באלוהים - ביסס את מחשבתו על חוקים מכניסטים, ששולטים על כל הטבע, כולל בעלי החיים - והאדם.

המדע באנגליה

אלכימיה

ראשית החברות המדעיות: באיטליה ירשה האקדמיה דל צ'ימנטו (לניסויים (Accademia del Cimento) את די-לינצ'י; אבל אחרי 10 שנים גוועה, והמדע באיטליה גווע לזמן רב.

• ב-1654 החלו להיפגש באנגליה האנשים שייסדו את החברה המדעית הותיקה בעולם: החברה המלכותית; למרות שמה, לא קיבלה מימון. 4 שנים אחריה נוסדה האקדמיה הצרפתית למדעים, בחסות (ובמימון, אך גם פיקוח) לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. בעקבותיהן נוסדו אחרות, ביניהן: האקדמיה למדע בברלין, 1700 . כריסטיאן הויגנס הצטרף לאקדמיה בלונדון, וכשהיה בפריס גילה חבר האקדמיה שם אולה רמר שמהירות האור סופית, ע"י מדידת המרווחים בין הליקויים של ירחי צדק, שהשתנו במיקומים שונים של צדק ביחס לארץ. עפ"י אומדן של רדיוס מסלול הארץ, רמר חישב שהמהירות 225 אלף, טעות של 25% (בחישוב הראשון אי-פעם); אבל אם מתקנים עם הרדיוס הידוע, הטעות 0.6%! הויכנס היה בין הראשונים להשתכנע, ועל בסיס סופיות המהירות קבע את שבירה קרני אור במעבר תווך.
• רוברט בויל: הושפע מפרנסיס בייקון שחייב להתבסס על תצפיות, ולא על משאלות, כתב את (The Sceptical Chymist), לשלב את האלכימיה. צנוע, סירב לתואר אבירות מהמלך, למשרת כומר, לראשות איטון קולג', לנשיאות "החברה" (בגלל אמונתו הדתית, לא יכול להישבע), היה רק Esquire הפחות מ"סֶר", וחילק את כל הונו לצדקה. "תענוגו היחיד היה כימיה." ניסוייו הראו שבאויר יש משהו שחיוני לאש, ולחיים.
• רוברט הוק: ילד חולני שפיתח בגיל 16 עקמת, שאז יוחסה לכפיפותו מעל מחרטה וכלי עבודה. בגלל מיומנותו בבנית דגמים, סייע לבויל לבנות משאבת אויר, וזה תמך בו כספית. כתב את מיקרוגרפיה, ספר בהיר מאד וחשוב באנגלית, שהביא את הצפיה במיקרוסקופ לבגרות מדעית, עם תרשימים מדויקים של יצורים קטנים (את חלקם צייר כריסטופר רן). ידוע בגילוי מבנה תאי בשעם (אם כי לא ראה תאים במובנם היום - רק במאה ה-19), ונתן הסבר ראשון למאובןים. גילה שצבעי כנפיים של עופות, ושל כתמי שמן, נוצרים מהתאבכות אור (כיום נקראות "טבעות ניוטון" בגלל שכתובו את ההיסטוריה). המציא את הברומטר כפי שנראה היום, שבשבת-רוח, מד לחות, שעון כיס (שלא גילה את סודו לעולם). חלק גדול מהשיקום מהשריפה הגדולה של לונדון 1666 ביצע רן, וחלק מהתכנון היה של הוק. במכניקה, קבע שגופים מושכים לא רק זה את זה, אלא גם את עצמם אל מרכזם; שכוח המשיכה מתכונתי הפוך למרחק (בהמשך תיקן: למרחק בריבוע); ושגוף ללא כוח עליו יתמיד בתנועה ישרה - ניוטון אולי גנב ממנו את החוק הראשון. בלווייתו השתתפו כל חברי "החברה" שהיו בלונדון.
  הוק כתב זכרונות מפורטים, חלקם לא ראויים לפרסום אז (וזאת אחת הסיבות שלא קיבל הכרה כמדען עד המאה ה-20) - מעלליו עם המשרתות שלו, ועם אחייניתו-פילגשו.

הטלסקופ של ניוטון

אייזק ניוטון

• נהוג לציין שנולד בשנת מותו של גלילאו - לא נכון: גלילאו מת בינואר 1642 לפי הלוח הגרגוריאני שכבר נהג בארצות קתוליות; ניוטון נולד כשנה אחרי, בדצמבר 1642 לפי הלוח היוליאני שנהג באנגליה. אבל - נולד 100 שנה אחרי פרסום De revolutionibus orbium coelestium של ניקולאוס קופרניקוס.
• אביו אייזק מת לפני הולדתו, ואמו בחרה להינשא כעיסקה עם כומר זקן, שדרש שניוטון יגדל אצל סבא וסבתא. גדל להיות בודד, אבל משכיל: שלחוהו לבית ספר, וגם זכה לרכוש מאמו ומאביו החורג (ואילו אביו חי, כנראה היה נעשה איכר כמוהו). כשאמו התאלמנה בשנית, חזר אליה אבל נשלח לבית ספר, וגר אצל הרוקח קלרק. הצטיין בבניית מודלים (כמו הוק), ולא בניהול חווה, כשאיפת אמו. דודו ויליאם, בוגר אוניברסיטת קיימברידג', שכנע לשלוח אותו ללמוד שם בטריניטי קולג', בגיל 18 - מעט מבוגר יחסית, וללא משרת כמקובל - הוא עצמו נרשם כמשרת של המפרי, גיסו של קלרק. למזלו, המפרי לא נכח. 20 שנה גר עם שותף, כנראה ביחסים הומוסקסואלים. קיימברידג' היה מקום נידח ובינוני, שהכשיר בעיקר כמרים ורופאים (לא טובים). אך ב-1663 תרם הכומר והפוליטיקאי הנרי לוקאס את הקתדרה של לוקאס , עם 4,000 ספרים. הפרופסור הראשון היה אייזק בארו , קודם מרצה ליוונית שגם לימד קצת מתמטיקה; ב-5 שנים הבאות עשה ניוטון את רוב עבודתו המפורסמת: אופטיקה, חשבון אינפיניטסימלי, והכבידה; אחרי אלה, בארו פרש לטובת ניוטון.
• היה אובססיבי, קפדן וקשה. שכח לאכול ולישון, ביצע על עצמו ניסויים (דקירות, צפיה בשמש) בחקר העין, רב על בכורת הקלקולוס גם עם גוטפריד וילהלם לייבניץ (שהיה קצת אחריו, אך המציא גרסה ברורה יותר). ב-1665 עזב לכפר בגלל דבר, וחזר ב-1667. אז כנראה היה המקרה שהוליד את מיתוס התפוח. הוא טען שאז חשב על הריבוע-הופכי, אך זה כנראה שכתוב.
• אחרי גיל 30 (1672) כבר לא תרם כמעט דבר, בגלל עיסוקו באלכימיה ובדת. האלי שאל אותו ב-1674 מה דעתו על רעיון, שגופים נוטים להתמיד בקו ישר (ולכן אין צורך ב"כוח צנטריפוגלי"), ושהכבידה פועלת למרחוק. מיד מאותו זמן זה מופיע בכל הכתבים של ניוטון, ללא קרדיט. הוק טען לריבוע-הופכי למרחק, וניוטון עזב זמנית את האלכימיה כדי לחשב את המסלולים (התוצאה: אליפטיים), וכך הייתה תשובתו להאלי מוכנה ב-1684.
• בנה טלסקופים וביצע ניסויים בשבירה, ומפרסומם ברור היה שקרא את מיקרוגרפיה, בלי לתת קרדיט - אופייני לניוטון השחצן (הצעיר) והמתבודד. הוק כעס, גם כי בא ממעמד נמוך והיה רגיש (ולכן הקפיד תמיד לתת קרדיט). אולדנברג חירחר את הריב, אבל חברים בחברה ארגנו פיוס, במכתבים. הוק כתב ענייני, הכיר בכשרונו של ניוטון וציין שרק האמת חשובה. ניוטון ענה: דקארט עשה צעד טוב, אתה הוספת; אם הרחקתי ראות - זה בגלל שעמדתי על כתפי ענקים (ב-G גדולה)... זה כאילו פרגון, אך למעשה הקטנה, ולעג לעקמת של הוק. ניוטון פרסם את אופטיקה שנה אחרי מות הוק - הוא חיכה 30 שנה, כי לא רצה לתת לו קרדיט.
• בעקבות הפצרות של האלי, כתב 9 עמודי הסבר על חוק הריבוע-ההופכי, ואח"כ (1687) את הפרינקיפיה. מאז נהיה סלב של פילוסופים (כמו חברו ג'ון לוק). ניתק את המיסטיקה, אם כי נותר מקום לאלוהים - כמכוון "השעון" בתחילה, ואולי גם מדי פעם; לפארדי כתב: השערות יש להעלות רק אחרי ליקוט העובדות, ובזהירות, לא לקבוע אותן אלא להתאים לתצפיות.
• בגיל 45 חדל להיות מדען. בגלל השתלטות הקתוליות, ביקש לעזוב את קיימברידג', ונכנס לפרלמנט כנציג האוניברסיטה. אח"כ קיבל ברצון משרת אחראי על המטבעה, ורדף באכזריות זייפני-מטבע. אן, מלכת בריטניה הכתירה אותו בתואר אבירות, אך לא בגלל תרומתו למדע, או לממלכה - אלא כתרגיל בחירות של הרוזן הליפקס , שלא הצליח - שניהם לא נבחרו (1705). אחרי שנבחר לנשיא "החברה", העביר את משכנה מגרישם קולג' , ורק את דיוקנו (היחיד) של הוק העלים, לתמיד; הוק היה כנראה חשוב מדי.

אדמונד האלי

• קיבל חינוך פרטי טוב בזכות אביו, כשהגיע לקוינס קולג' (1673 כבר היה אסטרונום, עם מכשירים שקנה אביו - המילה האחרונה (טלסקופ באורך 7.3 מ', סקסטנט 60 ס"מ). "החברה" הייתה לחוצה להקים מצפה כוכבים טוב לפחות כמו של האקדמיה הצרפתית, גם כי הופץ שהם פתרו את בעיית קו אורך העתיקה, ע"י מדידת מיקום הירח ביחס לכוכבים; ג'ון פלמסטיד בדק והסיק שזה לא יעבוד בגלל דיוק, ומונה להאסטרונום המלכותי. הסטודנט האלי שלח לו תוצאות תצפיות, והם התיידדו. פרסם חיבורים אסטרונומיים, גם על כתם שמש (נדיר אז, באמצע עידן הקרח הקטן#פעילות סולרית). ארגן משלחת לסנט הלנה כדי למפות את שמי הדרום - הצלחה למרות מזג האויר, והוא כונה "טיכו של הדרום"; היה חרמן לא קטן (כמו הוק), אבל מצליח; כך גם, בביקור אצל יוהנס הווליוס שנועד לבדוק את תצפיותיו - אולי כבש את אשתו היפה אליזבטה (הבוגרת ממנו ב-20 שנה , "האסטרונומית הראשונה".

הגרסה הפרטית של ניוטון לפרינקיפיה, שהתפרסמה לבסוף כגרסה השנייה של הספר

• ב-1680 כשעמד לצאת להטיול הגדול (Grand Tour), שביט נראה בלונדון, ושוב בפריס. אחרי שנעלם בזוהר השמש והופיע שוב בהתרחקו ממנה, סברו שאלה שניים; פלמסטיד טען שהוא יחיד. האלי, הוק ורן התווכחו אם הכוח הצנטריפטי חייב להיות ריבוע-הופכי; ההוכחה הייתה קשה מדי, אך הוק טען שהצליח; תמורת ההוכחה, רן הציע פרס (ספר ב-40 שילינג, די הרבה), והוק לא סיפק אותה. אבל ב-1684 ביקר האלי את ניוטון, שאל אותו מה יהיה מסלול של גוף בהנחת ריבוע-הופכי, והוא ענה מיד: אליפסה, חישבתי את זה כבר. זה מה שפלמסטיד חשב, ואולי גם האלי (בעקבות תצפיות של פלמסטיד על השביט קירש - אירוני, שניוטון חשב בטעות שהוא שניים, ופלמסטיד הסביר שזה אותו שביט, הולך וחוזר מהשמש), וביקש לראות את החישוב, אך זה לא נמצא; ניוטון הבטיח לחשב שוב ולשלוח. הוא כבר כתב כל זה מזמן, ולא רצה לפרסם. כך נולד מאמר, שהיה הטיוטה לפרינקיפיה (שהאלי עודד, ואף מימן).
• חזה את שובו של שביט האלי ב-1758 (1759 בקירבה לשמש), ואת מעבר נוגה על פני השמש בשנים 1761, 1769; מהמעברים חושב המרחק לשמש בשיטת הפרלקסה: קנ"ג ק"מ - קרוב כדי 4.3% .
• ב-1720 החליף את פלמסטיד כאסטרונום מלכותי, והמשיך בתצפיות עד מותו.

ביולוגיה

שער המהדורה ה-10, בה הופיעה הטקסונומיה הדו-שמית בלטינית

• ג'ון ריי , ופרנסס וילאבי חקרו והוציאו קטלוגים שלראשונה מיינו את עולם החי לפי מין. ריי טבע את המונח species; בין הראשונים לזהות מאובנים כשרידי חיים; מיין 18 אלף מיני צמחים בספר Historia Plantarum. כדתי, האמין בבריאה אך לא קיבל כפשוטם את סיפורי החיות בתנ"ך.
• קארולוס ליניאוס, יהיר שכתב 4 אוטוביוגרפיות, ויחיד ששינה שם לטיני (שבחר אביו, על שם עץ התרזה, Linden, מגרמנית: Lind) לשפת דיבור (כדי לנפנף בתואר אצולה): קרל פון-לינֶה. כמו רבים יועד להיות כומר, כדי להתפרנס. בין הראשונים שאימצו את הרעיון של ואיאן : רבייה#רבייה זוויגית של צמחים, זכריים ונקביים (למרות שלינאוס לא הבין את מנגנון ההאבקה). הגה את המיון לפי הבדלים בין אברי-הרבייה, יותר מזה - כלל את האדם, Homo sapiens (מסיבה נפשית, וגם תאולוגית! לפי ה-DNA, ניתן היה לסווג אדם כשימפנזה). היה דתי והאמין שהוא חושף את דרכו של אלוהים בבריאה. הבין שעדויות המאובנים מצביעות על גיל עתיק של העולם, אבל העז לפקפק בתנ"ך.
• ז'ורז'-לואי לקלר דה בופון: נובוריש שירש עושר עצום, ועוד הגדילו בעסקים, אבל לא רצה להתבטל, ומשרתו העירו מוקדם, ועבד כ-50 שנה בסדר-יום קבוע. כך כתב את תולדות הטבע ב-44 כרכים, בשפה פופולרית ומסוגננת שהפיצה ידע בציבור (וגם קצת עיכב, כי התנגד לדעתו של לינאוס על המינים). שם מוצאים רעיונות מטרימים את האבולוציה (שהיו לפני דרווין): משפחות של סוגים, אב-קדמון משותף, התפתחות (אבל גם - אטביזם כפי ש"קרה" לקופים), ושלילה של תכנון תבוני.
  בעזרת קשרים היה לממונה על הגנים הבוטניים של המלך, למשך 41 שנה. הניח שהארץ נוצרה מהשמש, והתקררה ממצב מותך - חישוב גס הוליד הערכה של 75 אלף שנה. אחריו, ז'אן-בטיסט ז'וזף פורייה חישב וכנראה נבהל מהתוצאה (100 מיליון עפ"י הנוסחה שהשאיר), והשמידהּ.
• ז'ורז' קיווייה: כרגיל, משפחתו הועידתו לכומר (לותרני), למד באקדמיה בשטוטגרט, שנוסדה לספק עובדי מדינה, עם חינוך טוב ומשרה מובטחת לחיים. כתב ספר מופת: הרצאות באנטומיה השוואתית . רעיונות: ניתן לשחזר מראה של בע"ח עפ"י עצם אחת (נכון במידה רבה); התפתות בע"ח אינה לינארית, אלא כעץ; כמעט המציא את הפלאונטולוגיה; "החיים לא תמיד התקיימו על הארץ, וקל לזהות את הנקודה (בזמן) שהם החלו". אבל הוא האמין בבריאה, וחשב שמינים לא משתנים, רק מופיעים ונעלמים, ושתפקיד המדען לתאר זאת, לא להסביר; כיוון שהיה הביולוג המשפיע בעולם (סורבון 1810 - מותו 1832), עיכב את פיתוח הרעיונות של לאמארק, שהפיץ אטיין ז'ופרואה סנט-אילר: בע"ח שאצלם יופיעו שינויים שמזיקים לקיום - ייעלמו, עם תכונותיהם המזיקות. בגלל השפעת קיווייה, לאמארק נשכח עד דרווין.

כימיה

	א
מנוע הקיטור של ניוקומן

• המהפכה התעשייתית קרתה באמצע המאה ה-18 באנגליה, בגלל תנאים גאוגרפיים וגאולוגיה בבריטניה: "אי של פחם". הכימיה התקדמה לאט, כי היה צריך מקור חום אמין ונשלט (לשאר המדעים הספיקו טלסקופ, זכוכית מגדלת וכו'); בתחילה השתמשו בנפחיות, במנורות כוהל.
• ג'וזף בלאק גילה שיש "אויר קבוע" (פחמן דו-חמצני) בחומרים אלקליים עדינים; גילה שכמות חום מסויימת דרושה להמיס קרח, ושהטמפרטורה לא עולה - הראשון שהבחין בין חום לבין טמפרטורה.
• בעקבות דני פפן, תומאס ניוקומן המציא את המנוע קיטור היעיל (ששאב מים ממכרות) - אך לא היה יעיל דיו, צריך לחמם ולצנן
• עוזרו של בלאק, ג'יימס וואט שיפר: בנה גליל חם נפרד. גילה שניתן להרתיח מים מהר יותר (ובפחות אנרגיה?) באמצעות קיטור שמוחדר למים קרים, במקום מים רותחים; הסיבה: החום כמוס של האדים שבקיטור (שלא קיים במים חמים, אפילו הם רותחים) - מועבר למים הקרים. רשם פטנט אך לא התעשר. הצטרף ל"חברה הלונארית": פריסטלי, ג'וזאיה וג'ווד וארסמוס דרווין (2 הסבים). יצר שותפות עם מתיו בולטון ואז הצליח; המציא שיפורים רבים, כמו: שסתום בטחון.
• ג'וזף פריסטלי: כומר, תאולוג, מתנגד לקולוניאליזם באמריקה, אריאניות, תומך בהמהפכה הצרפתית, סבל מהתקפות והיגר לאמריקה. עד גיל 34 כתב והיה מורה והיסטוריון של המדע. נסיין מצויין, לא תאורטיקן. בתחילה היו ידועים: אויר, אויר קבוע; קוונדיש גילה "אויר דליק"; פריסטלי גילה עוד 10: אמוניה, כלוריד מימני, חמצן דו-חנקני (גז צחוק) - וחמצן. ביצע ניסויים במבשלה-שיכר בלידס. כששפך מים דרך "אויר קבוע", המציא משקה מוגז. לא דרש תמלוגים, אבל בזכות זה גילה אותו לורד שלברן, ומימן את ניסוייו. בין הראשונים שחשד שהאויר מורכב, וגילה שיש בו גורם חיוני לשריפה ולחיים, שמתמעט עם כל נשימה, אבל יכול להשתקם בנוכחות צמחים - רמז ראשון לפוטוסינתזה. כשחימם כספית חמצנית (בעזרת שמש ממוקדת) גילה שמשתחרר "אויר טוב יותר", שמאפשר לעכבר לחיות בו פי 4-5 זמן מאויר רגיל. קרל וילהלם שלה גילה זאת שנתיים קודם, אך מלבד מכתב לאנטואן לבואזיה - לא פרסם.

הנרי קוונדיש

בן לשתי משפחות אריסטוקרטיות ועשירות באנגליה: סבו דוכס דבון , והשני דוכס מקנט. למד מדעים מתומאס רייט , ובקיימברידג'. ביישן, לא התעניין בפוליטיקה, או בכסף (כי היה עשיר). אחרי "הטיול הגדול" עם אחיו פרדריק, התקבל כחבר ב"חברה" (ובמועדון הארוחות השבועיות ל-50 שנה). חקר תחומים רבים (למשל: גילה את חוק אוהם), דייק מאד בניסויים, את רובם לא התחשק לו לפרסם. גילה "אויר-דליק" - מימן, ומדד צפיפות. חקר את האויר הקבוע של פריסטלי; קבע שהכוח החשמלי מציית לריבוע-הופכי, עד 1%. אז חשבו ש"פלוגיסטון" (לפי קוונדיש: מימן) נגרע מהאויר בעת בעירה, לא ידעו שגז מתווסף לחומר הבוער; אבל הוא הצית מימן בניצוץ חשמלי, שקל היטב ולא הבחין בכל שינוי במשקל; גם קבע את יחס הנפחים: כ-1 ל-2. בזמן שלקח לו לדקדק בניסויים ולפרסם - לבואזיה כבר חזר עליהם (בפחות דיוק), ופרסם.

• בניסויים לחמצון אויר, הוא זיהה כמות מזערית של גז לא מזוהה, ורשם; רק כעבור 120 שנה, התגלה ארגון, והעניק את אחד מפרסי נובל הראשונים (1904) לויליאם רמזי ולריילי (בשני תחומים).
• בגיל 66, שקל את כדור הארץ (בניסוי שתכנן ידידו מיטשל, ומת לפני שהספיק): ע"י היחס המדוד (במאזני פיתול) בין הכוח שבין שני כדורי עופרת, לבין משקלם. השגיאה ביחס לידוע כיום הייתה כ-1.5%. הוא עוד הספיק לראות איך הכימיה הופכת למדע בידי גדול הכימאים, ואף מת אחריו.

מסה על יסודות הכימיה

לבואזיה

בן למשפחת משפטנים, גדל בעושר. חבר באקדמיה הצרפתית שמימן המלך, ניהל מגוון של מחקרים. קנה זיכיון על אזור מיסוי - החלטה שתביא למותו. לואי ה-14 מלך 72 שנה, ואחריו ה-15 במשך 59 שנים, שניהם מבלי להתחשב בעם. הגובים רק ניהלו מערכת של סחיטה, ונאלצו לשלם לכל הגורמים. בעזרת אשתו (האהובה אך ללא ילדים) ביצע ניסויי והוכיח שהפריכו האלכימיה, מצא שחמצן מתווסף לחומר בוער, ו(בעזרת פריסטלי) שהוא מופק מהאויר. קבע (עם פייר סימון לפלס) שבתהליך חיים מופק חום עם חמצן, כמו בבערה - צעד חשוב לאיפיון החיים כתהליך טבעי, מכני; גם שקל תוצרים של בערה ושל נשימה. כתב מאמר שריכז את עקרונות הבערה. ב-1789 פרסם את Traité Élémentaire de Chimie, שתורגם רבות; לראשונה: רשימה של יסודות אמיתיים (ולא ה-4 של היוונים), אמנם - כולל קלוריק; חוק שימור המסה, ודרך הגיונית לשמות של תרכובתות.

• ליברל, שניסה לקדם רפורמות במיסוי, שותף ברפורמה בחינוך, ובהנהגת השיטה המטרית. לא עזר לו, ויחד עם 28 נציבי-מס אחרים (מושחתים וגם ישרים) ראשו נערף.

בנג'מין פרנקלין

טען צנצנת ליידן (שהמציא ואן מושנברוק, , מהראשונים שהשתמשו ב"פיסיקה") בחשמל מעפיפון (וכך הוכיח שבברק יש חשמל). הפריך את מודל "הנוזלים השונים" - קבע מודל נוזלי אחד... טבע את "מטען חיובי" ו"שלילי" .

• ג'ון מיטשל (חבר של קוונדיש, וגם של ארסמוס; איש אשכולות) הראה שגם משיכה מגנטית היא לפי ריבוע-הופכי; הוא גם הראשון שחזה חור שחור (במאמר שקרא קוונדיש בפני "החברה"; השני היה לפלס!). חקר את רעידת האדמה בליסבון (1755), הראה שמקורה במעטפת כדור הארץ (מתחת לקרום), מתחת להאוקיינוס האטלנטי - ולא באטמוספרה כפי שחשבו. ויתר על משרת מרצה לגאולוגיה כדי להיות כומר.
• פרנקלין, קוונדיש ופריסטלי הראו, שגם הכוח החשמלי מציית לריבוע-הופכי; אבל רק ב-1780 שארל-אוגוסטן דה קולון ביצע ניסויים חשמליים ומגנטיים (במאזני-פיתול), והוכיח, ולכן החוק נקרא על שמו.
• יסד את החברה המדעית הראשונה באמריקה, בעקבות ברנולי.{{הערה|ברנולי "מכר" להמרקיז דה לופיטל את הכלל. דניאל - בנו; לאונרד אוילר היה תלמידו.

עוד

• סוללה חשמלית: "פריצת הדרך הטכנולוגית הגדולה במאה ה-18"; במקרה: לואיג'י גלווני, מרצה לאנטומיה ולמיילדות, גילה שצפרדעים מפרכסות ליד מכשור חשמלי, במגע, ומברקים. אח"כ גילה שיש אפילו חשמל בתוך הצפרדע. אלסנדרו וולטה לא הסכים - בדק מתכות בלשונו (רגישה יותר); המציא "ערמה וולטית": כסף - אבץ - קרטון במי-מלח; פעם ראשונה שנוצר זרם יציב. כשצרפת השתלטה על לומברדיה - נפוליאון בונפרטה העניק לו תואר רוזן.
• מופרטאוי (ש 1744): עקרון הפעולה המינימלית, למשל: אור נע בקו ישר (בהמשך: מכניקת הקוונטים).
• פייר סימון לפלס: לימד מתמטיקה לצוערים אדישים; חקר סטטיסטיקה ומשם את תנועת כוכב לכת, כדי להבין איך נוצרו. כולם מקיפים באותו כיוון ומישור (וגם מתוך 7 כוכבי לכת ו-14 ירחים ידועים אז - ידוע היה ש-8 סובבים סביב צירם באותו כיוון), ולכן נראה שמקורם זהה (שיער שנוצרו מערפילית גזים; גם עמנואל קאנט שיער ב-1755, ולא ידוע על קשר ביניהם); אבל שביטים מקיפים בכיוונים ובמישורים שונים. גילה סטיות במסלולי צדק ושבתאי מהמודל של ניוטון (שידע, וטען שאחרי כמה מאות שנים, תידרש התערבות אלוהית להחזירם למסלול כדי שהמערכת לא תתפרק); אבל מצא סיבה: השפעות הדדיות שלהם, במחזור של 926 שנים. כששאל אותו נפוליאון מדוע אלוהים לא מופיע בחישובים של "הוריאציות החילוניות" האלה, ענה: אין לי צורך בהשערה הזאת. כך גם פתר בעיה ישנה של שינויים במסלול הירח. עבד גם עם לבואזיה על החום. שורד פוליטי, שנתן יוקרה מדעית לכל שלטון, ושרד גם את תקופת הטרור בכך שהרחיק את משפחתו, עד שנפל המועדון היעקוביני; גם תחת נפוליאון (הכתירו לרוזן), ולואי ה-18 (מרקיז). עשה רפורמה בחינוך, ולכך כתב ספר משפיע על כל המדע - ברור, מסודר ומדויק: Exposition du système du monde (ה"אקספוזיציה", 1796).
• בנג'מין תומפסון (לורד רמפורד): מורה פרטי במסצ'וסטס; קצין בצבא הנאמנים לכתר, ומרגל; מפקד גדוד פרטי; חוקר כלי נפץ ותפירת מדים, תזונאי שהאכיל חיילים במרק תפוחי אדמה (לא ידוע באירופה אז); בנה מתפרות לחסרי-בית, וגינות ירק לחיילים; ממציא תנורים, כיריים, קנקן קפה (שנא אלכוהול ותה); שר המלחמה, המשטרה ורל"ש הנסיך בממלכת בוואריה. באיטליה פגש את וולטה ורדף נשים. באנגליה (עם תואר סר, וגם רוזן גרמני) עסק במדע, המציא ארובות ללא עשן; אחרי שהות נוספת במינכן (עליה "הגן" מפני הצרפתים) חזר לאנגליה והקים את המכון המלכותי של בריטניה הגדולה (RI), שם מינה את האמפרי דייווי לפרופסור, שהסביר את המדע לקהל. נשא את מאדאם לבואזיה, מדענית בעצמה (אחרי שפגש גם את ז'וזף אינייאס גיוטן, ההומניסט), אחרי 4 שנות חיים יחד, בגלל שלא היה אישור רווקות - ומיד גילו שאינם מתאימים. תרומתו: ייצר חום ע"י קידוח קנה-תותח, ומדד את הכמות שדרושה להרתיח מים; הראה שזו אותה כמות בכל פעם, אותו פרק זמן, שאין קשר בין חום של נוזל למסתו - כך התחיל חיסול הקלוריק (והפלוגיסטון) לקראת סוף המאה ה-18. הוא שיער שחום קשור לתנועה.
• ג'יימס האטון: למד רפואה, רק כדי לדעת כימיה. כשניהל חווה חקלאית ראה תופעות בליה בקרקע, למד לגאולוגיה, הסיק שתהליכים מתרחשים באותה עוצמה כל הזמן (עקרון האחידות, ומכאן שגיל כדור הארץ עצום, ושאין צורך בקטסטרופות גדולות (המבול) להסביר תופעות גאולוגיות. ראיה לכך: דרכים רומיות באירופה שהשתמרו יפה.

אבולוציה

רעיונות ראשונים: יוון העתיקה, בייקון, לייבניץ, בופון.

ידע לפני דרווין: כולם, כולל דתיים ושמרנים, ידוע: שהארץ בת מיליארדי שנים; ושהשתנות המינים הייתה הדרגתית (לפי ממצאי המאובנים בשכבות הישנות עד החדשות). [5]

• צ'ארלס לייל המשיך את רעיונות ג'יימס האטון. אחרי מסע באיטליה, צפון ודרום, כתב את Principles of Geology, עם רמיזה ברורה לפרינקיפיה, ותיאור מפורט של האחידות; כתב 12 מהדורות, והירצה עליו (חידוש: גם לנשים), הראשון שהתפרנס מכתיבה מדעית. דרווין קיבל השראה ורעיונות מהספר.
• אב-סבו של דרווין, רוברט דרווין (1682 , מצא ב-1718 מאובן בכפר (כיום ידוע: (Plesiosaurus), שלח אותו ל"חברה", הוזמן לפגישה שלה ושם פגש את ניוטון. בניו גדלו באוירת סקרנות מדעית, ביניהם: ארסמוס.
• ארסמוס דרווין: אהב לימודים קלאסיים בקיימברידג' וכתב שירה; רופא מוצלח, חבר ב"חברה", פגש את וואט; פרנקלין, פריסטלי - החברה הלונארית. ספרו "אהבת הצמחים" השפיע על: פרסי ביש שלי, סמואל טיילור קולרידג', ויליאם וורדסוורת', ג'ון קיטס. בנו המוכשר לרפואה צ'רלס מת מזיהום, בנו האחר ארסמוס טבע או התאבד. בנו רוברט היה רופא מוצלח - נשא את סוזנה, בתו של וג'ווד, ומהם נולד צ'ארלס רוברט דרווין. וג'ווד מת לפני הנישואים, ודרווין לא היה צריך לעבוד למחחיתו. ארסמוס כתב על אבולוציה, הצביע על ברירה מלאכותית של חיות בית, אם כי האמין באלוהים ביוצר הראשון.
• ז'אן-בטיסט דה לאמארק: תומך ברפורמות בזמן המהפכה וכך שרד אותה. בן-חסות של בופון, ומורה של בנו הטיפש. כותב לא מוצלח. אולי ידע על "זואונומיה" דרווין, אולי לא. בספרו Histoire Naturelle des Animaux sans Vertèbres (ב-7 כרכים, כשהיה כבר עיוור) קבע מספר חוקים: איברים גדלים כדי להתאים לסביבה (נכון חלקית); איברים חדשים מתפתחים כתוצאה מצרכים (נכון רק ברמת המין, לא הפרט); כתוצאה מהשימוש באיברים (לא); השינויים מועברים בתורשה (לב הלאמארקיזם, לא נכון); קבע גם את המושג חסרי חוליות עד היום, ובעיקר - כלל את האדם במערכת, רעיון ש-לייל לא קיבל ובגללו דחה את האבולוציה. גם קיוויה המשפיע, דחה.

מסע אה"מ ביגל	sandwalk	1837
ד

• צ'ארלס דרווין שוטט בסביבת ביתו הגדול, "ההר", אסף דגימות צמחים וחיות; אחיו ארסמוס בנה מעבדה כימית, וכשעזב השאירהּ לצ'רלס. הוא אהב לבלות איתו בקיימברידג' ובאדינבורו, ולא אהב את ביה"ס. נשלח ללמוד רפואה, ועזב אחרי צפיה בניתוחים ללא הרדמה; היה רשום אך שמע הרצאות בטבע ובגאולוגיה. כשגילה לאביו שנטש את הרפואה, רשם אותו לתואר בקיימברידג' כדי שיתמנה לפחות לכומר כפרי. הצליח בבחינות, אביו לחץ שיסיים תואר (כי גם אחיו פרש מרפואה); מורהו המליץ עליו לאיש הצי הבריטי פרנסס בופורט , ממציא סולם בופורט (וגיסו של חבר של הסבא), כג'נטלמן מתאים לקפטן רוברט פיצרוי למסע על אה"מ ביגל. בעת ההפלגה יצא למסעות ביבשה, ונכח ברעידת אדמה חזקה בצ'ילה - הדגמה של רעיון האחדות, והאפשרות להביא מאובנים לגבהים; הוא קרא את העקרונות באוניה (כרך ב' נשלח אליו); נתן ללייל קרדיט. כשחזר התקבל בכבוד, פגש את לייל וזכה לתהילה כגאולוג צמרת. בגיל 30 פרסם יומן, התקבל ל"חברה", ונשא את דודניתו, אמה.
• כשחזר, האבולציה הייתה בשבילו עובדה, רק לא ידע את המנגנון. הספר (An Essay on the Principle of Population) של תומאס מלתוס (כומר, שהפך לכלכלן המדיני הראשון שם) השפיע עליו מאד להבין שינויים גדולים בזמן קצר (כפי שגם ידע מריבוי ילדיו); ושאוכלוסיות נשארות יציבות בגלל תחרות על משאבים. הספר השפיע על פוליטיקאים להתנגד לשיפור תנאים למעמדות נמוכים (הפתרון - אמצעי מניעה, אבל זה טאבו אז).
• לא רצה לפרסם כדי לא לצער את אשתו המאמינה, לכן גנז ל-20 שנה, עם בקשה ממנה לפרסם אחרי מותו. בינתיים עשה לעצמו שם כביולוג, בספר על שבלולי-ים.
• אלפרד ראסל וולאס: ממשפחה פשוטה, מורה פרטי בשכר נמוך; בעקבות מות אחיו עבד כמודד וחסך מעט, קרא את המאמר של מלתוס והציע לידידו בייטס , חובב חרקים, לממן ביחד מסע-מחקר בדרום-אמריקה, ולהתפרנס ממכירת ממצאים למוזאונים. כבר התייחס לאבולוציה כעובדה, נסעו כ-4 שנים בברזיל וצברו נסיון; אחד האוספים טבע עם הדו-תרנית "הלן", אחיו מת מקדחת. באסיפה פגש את דרווין שהתכתב איתו, וקנה ממנו דוגמות. 8 שנים במסע במזרח, שם היו פחות חוקרים וערך הממצאים, מדעית וכספית, גבוה. פרסם 40 מאמרים באנגליה, לייל יעץ לדרווין לפרסם מהר. באיי מלאקה (Ternate), התבונן באוסף ממיטת חוליו במלריה והבריק את הרעיון על הישרדות הכשירים בדרך של ברירה טבעית. ב-1858 כתב את המאמר On the Tendency of Varieties to Depart Indefinitely From the Original Type . דרווין נדהם, וכתב ללייל שגם אילו ואלאס היה רואה את כתביו, לא היה מתמצת יותר במדויק. לייל הציע לפרסם במשותף בחברה הלינאית; דרווין ציין שאיש לא התייחס, פרט לפרופ' הוטון מדבלין, שקבע: מה שחדש מוטעה, ומה שנכון - ישן. ואלאס, במקום לכעוס שלא שאלו אותו, שמח והציע שם לתאוריה: דרוויניזם (כשם ספר שכתב); הדבר היחיד שזקף לזכותו הוא המאמר - בגלל שדרבן את דרווין לפרסם...

• מוצא המינים פורסם ב-1859, עשה רושם. דרווין כתב ספרים, התעשר ומת בשיבה טובה עם בני משפחתו. ואלאס כתב ספרים, אך האמין ברוחניות ושהאדם מושפע מאלוהים ולא כפוף לאבולוציה הטבעית. בגיל 57 זכה בקיצבה לכל חייו מהמלכה ויקטוריה, בזכות דרווין ותומאס האקסלי.

אטומים ומולקולות

• האמפרי דייווי, שוליית רוקח, בגיל 19 קרא את יסודות הכימיה של לבואזיה (בצרפתית) והוקסם. גרגורי, בנו של וואט וסטודנט לכימיה, גר אצלם בשכירות כדי להבריא משחפת; הם התחברו, עד למותו בגיל 27. פיתח רעיונות (נאיביים, אך - נפטר מהקלוריק) על אור וחום, שלח מאמר לתומאס בדוז ונעשה עוזרו; ביחד ניסו חמצן דו-חנקני (גז צחוק), שהפך לשעשוע באליטה, ובעקבות שיכוך כאב שן בינה שלו - למשכך מוכר, עד היום. סיכם את ממצאיו בספר (1800), ובדיוק אז חיפש תומסון מנהל למעבדה של ה-RI, שנוסד שנה קודם. החל להתעניין בחשמל, וחדש שיש קשר לכימיה. הרצאותיו ב"מכון" (RI) היו מתוכננות היטב, בהתלהבות ודרמה, ובגלל יופיו משך קהל רב וגם נשים. בגיל 23, ללא השכלה פורמלית, מונה לפרופסור לכימיה; אחד המדענים החובבים הגדולים האחרונים, וגם - כעובד בשכר, אחד המדענים המקצועיים הראשונים. על הרצאות באלקטרוכימיה קיבל מדליה מהאקדמיה הצרפתית למדעים, למרות שהיו אז במלחמה. היה לו כנראה פוטנציאל גדול יותר; אך היעדר השכלה מסודרת, וסחרורו מתענוגות ומטקסים, בלמו אותו; אפילו התנגד לקבלתו של פאראדיי, עוזרו המוכשר, ל"חברה".
• לואי ז'וזף גה-ליסאק הבין שגזים מתרכבים ביחסים קבועים של נפח; הבחנה שהוסברה ע"י ההשערה של אמדאו אבוגדרו, שלגז בתנאים זהים של טמפרטורה ונפח יש מספר זהה של מולקולות. הרעיון לא התקבל, כי לא הצליחו לבדוק בניסויים מגוונים. אירונית, רעיון טוב שהעלה פראוט , שמשקל אטומי של היסודות הם כפולות שלמות של המימן - לא התקבל, כי דווקא בשבילו הניסויים היו מדוייקים מספיק, והראו סטיות קטנות (שהיום מוסברות בקיום אחוזים מסויימים של איזוטופים בכל תרכובת).
• האטומיזם של ג'ון דלטון לא התקבל כתאוריה, אלא רק כדרך נוחה לחישוב (קצת כמו בקוונטים); רק בתחילת המאה ה-20 התקבלה הוכחה מוחלטת. הבינו שכל חומר מורכב מצירוף כלשהו של יסודות, וינס יאקוב ברצליוס הבחין בין תרכובת אי-אורגנית לתרכובת אורגנית - האחרונה, בעיקר מורכבת יותר; ועיין רבים חשבו שבאורגניות יש "כוח חיים" כלשהו (vis vitalis, ויטליזם).
• פרידריך ולר הצליח ליצור שתנן - אורגני, ע"י חימום אמוניום ציאנט (חומר פשוט), בסינתזת ולר ; כך הפריך את המיתוס, והניח יסוד לכימיה אורגנית.
• פרנקלאנד ניתח ראשון את מושג הערכיות . קופר ופרידריך אוגוסט קקולה פיתחו את הרעיון והראו איך מולקולות מתארגנות כך, במרחב. סטניסלאב קניצארו (מהפכן באביב העמים 1848, לוחם עם גריבלדי, ציר וסגן נשיא הסנאט; אביו - מפקד המשטרה...) כתב מאמר המסביר את מהותם של אטומים ושל מולקולות, והיחסים בין משקל אטומי של מימן לנפחים של גזים, והשערת אבוגדרו (שלפניו לא ממש התייחסו אליו).
• לפני מנדלייב: ג'ון ניולנדס ושנקורטואה הבחינו, בנפרד, שיש מחזוריות של ~8 בתכונות של יסודות; לעגו להם, שסיור היסודות לפי משקל אטומי, לא יותר הגיוני מאשר לפי האלפבית. לותר מאייר חשב כמוהם ויצר גירסה מוקדמת להטבלה המחזורית, אבל לא היה לו אומץ לפרסם; לכן פרגן לדמיטרי מנדלייב, שאפילו העז לחזות יסודות לא ידועים; ב-1882 קיבלו יחד את מדליית דייווי.
• דימיטרי מנדלייב: עבד תחת רוברט בונזן (פריס) וגוסטב קירכהוף (היידלברג), פגש את קניצארו, חזר והתמנה למרצה (מבוקש, עם רעמת שיער וזקן פרע) לכימיה בסנקט פטרבורג, והופרש לגמלאות כי תמך בסטודנטים נגד רוסיה. כמעט היה בין הראשונים לקבל נובל (1906), אבל מת בשנה שאחריה. מסיבה פדגוגית (רצה לכתוב ספר לימוד, וגילה ברדק בכל הכימיה) סידר את היסודות לפי משקל אטומי; העז להשאיר מקומות ריקים, וגם - כשחקן סוליטר נלהב, החליף כאלה שתכונותיהם לא הסתדרו: למשל הציב את הטלור (מספר אטומי 52, משקל 127.6) לפני היוד (126.9), כי טלוריום הוא מתכת-למחצה, ואילו יוד הוא הלוגן. בטבלה שפרסם ב-1871 היו כל 63 היסודות הידועים, כולל 5 החלפות ו(לפחות)-3 ריקים, שהתגלו עם התכונות שניבא: גליום (31, 1875); סקנדיום (21, 1879 - איינשטיין נולד); גרמניום (32, 1886).
• סאדי קרנו הראשון שקבע שחום ועבודה ניתנים להמרה הדדית, וגם חישב כמותית (מאמרים שלו אבדו כי נשרפו עם גופתו, כשמת מכולרה); יוליוס פון-מאייר הראשון שפרסם הגדרה נכונה לכך. גילה זאת על בני-אדם ולא מכונות (ולכן התעלמו ממנו הפיסיקאים), כאשר היה רופא על אוניה הולנדית באיי הודו המערבית הטרופיים, שם גילה שדם ורידי בהיר מאד, כלומר עשיר בחמצן; זה כבר היה ידוע ללא הסבר, והוא שיער שבחום הטרופי, הגוף מייצר פחות חום, וגם פחות אנרגיה (נשאר יותר חמצן), ומכאן הקשר. בגלל חוסר ההכרה ניסה להתאבד, אושפז במוסד, אך לבסוף הוכר ע"י הלמהולץ, קלאוזיוס, קיבל את מדליית קופלי והתאושש קצת.
• ג'יימס ג'ול קיבל שיעורים פרטיים אצל דלטון, שהתעקש ללמד את אוקלידס לפני הכימיה. עניינו בחום התעורר במבשלת שכר של אביו. חקר יחסים בין חשמל לחום והציג ממצאיו בגיל 23 בפגישה של האגודה הבריטית לקידום המדע (BA) , שנדדה באותה שנה למנצ'סטר. ב-1847 דיווח על הניסוי שבו חימם מים בעבודה של גלגל כפות, מדד וקבע את חוק המרת האנרגיה; פרסם בעיתון Manchester Courier. ב-1848 חישב בערך את מהירות המולקולות של גז בלחץ וטמפרטורה רגילים. נבחר ל"חברה" בגיל 32, וכרגיל מאז לא ממש תרם. בהרצאה לאגודה, שמע אותו ויליאם תומסון, והם חקרו יחד את ההתקררות בהתפשטות גזים - אפקט ג'ול-תומסון, המשמש במקרר: בהתפשטות, מולקולות הגז סופגות אנרגיה מהסביבה כדי להתגבר על המשיכה ביניהן - קירור.
• תומסון נולד לסביבה מדעית; ביקר עם אחיו בהרצאות אביו באוניברסיטת גלאזגו (נרשם בגיל 10 כדי לקבל רשות לשמוע). היה שם פרופסור לטבע מגיל 22 עד 75, וכשפרש נרשם כתלמיד מחקר כדי להישאר בעניינים - כנראה התלמיד הצעיר והזקן ביותר שם; נקבר ליד ניוטון במנזר וסטמינסטר. תרם לטכנולוגיה את הנחת כבל הטלגרף הטרנס-אטלנטי, שהביא לתואר האבירות "לורד קלוין אוף לארגס", ע"ש הנחל שעובר באוניברסיטת גלזגו; עשה הון מפטנטים. ידוע כלורד קלוין, גם כדי להבדילו מ-JJ, שאין ביניהם קשר. תרם בעיקר לתרמודינמיקה כתחום מדעי, וסולם טמפרטורות שמבטא שחום הוא עבודה - החוק הראשון של התרמודינמיקה; גריבין: אולי החוק החשוב בכל המדע. לפי זה, הבין שלעולם יש התחלה, וגם סוף, שניתן עקרונית לחשב לפי עקרונות מדעיים; חישב כך את גיל השמש (ע"י התהליך היעיל ביותר שהיה ידוע אז לייצור חום, לפני שהתחיל תהליך כבידתי): כמה עשרות מיליון שנה - חידה קשה, כי זה פחות בהרבה ממה שקבעו הגאולוגים (פתרון: רדיואקטיביות). הגיע לריב עם הרמן פון הלמהולץ, כי הוא (ו-ווטרסטון) הגיעו לאותן מסקנות.
• ג'ון ווטרסטון תאר איך מהירות המולקולות בגז מתפלגת סטטיסטית בטווח סביב ממוצע; שלח ב-1845 מהודו ל"חברה" מאמר שאבד, ללא גיבוי; מדוכא, יצא מהבית ונעלם; המאמר התגלה בכספת ופורסם ב-1892.
• רודולף קלאוזיוס שכלל את רעיונות קרנו, השפיע על תומסון, שבנפרד הגיעו לאותן הבנות.
• ג'יימס קלרק מקסוול כתב אותם רעיונות כמו ווטרסטון: המהירויות מתפלגות, וחישב את ממוצע המהירות והמהלך בין התנגשויות; כך הסביר תופעות רבות: אשלית הרצף של הגז, צמיגות, והתקררות בהתפשטות. לודוויג בולצמן שכלל הרעיונות, ומקסוול שיפר את התאוריה הקינטית של הגזים של בולצמן; לכן התפלגות המהירויות נקראת התפלגות מקסוול-בולצמן. בעולם דובר-האנגלית, מכניקה סטטיסטית פרחה בין היתר בזכות ג'וסיה וילארד גיבס (האמריקני הראשון שממש תרם למדע - כי רמפורד נחשב בריטי...). דוברי-הגרמנית דבקו בגישה שאטומים הם פיקציה; בולצמן, הדכאוני ממילא, פרסם מאמר ב-1898 כדי לחסוך זמן-מחקר, אחרי שיתגלה בעתיד שהוא צדק - ואז ניסה להתאבד. התאושש קצת בביקור בברקלי ובסטנפורד ב-1904, אבל בסוף הצליח לתלות עצמו ב-1906, בחופשה באיטליה. אירוניה: בלי שידע, שנה קודם כבר פורסמה עבודה משכנעת על אטומים - אלברט איינשטיין.
• תומאס יאנג העריך את גודל מולקולות לפי גודל כוח מתח פנים של מים, והערכה של כוחות המשיכה: 2-10 מיקרו-אינץ', סטיה של פי 10; לושמיט : אומדן מדויק יותר, בהנחה שבנוזל הן נוגעות זו בזו, ובגז - מרחק מהלך חופשי ממוצע. מספר המולקולות במטר³ בתנאי STP הוא מספר לושמיט: 2.69E+25.
• תנועה בראונית נצפתה החל מ-1785, וע"י רוברט בראון (בוטנאי) ב-1827. בתחילה חשבו שחלקיקים נעים בגלל שהם חיים, אך בחזרה על התצפית עם אבק (ועשן) התברר שלא. בניגוד להגיון שתנועה אקראית תשאיר בממוצע חלקיק במקום, גוי וויליאם רמזי הראו (בנפרד) שסטטיסטית ייתכן שמדי פעם הכוח יהיה כיווני, והחלקיק יתקדם; איינשטיין נהג לפתח תאוריה מתוך עקרונות ראשוניים, ללא הנחות שנבעו מתצפיות, ובמאמר השני פיתח מודל סטטיסטי מפורט, והראה שההעתק (המרחק ה"אוירי") ביחס ישר לשורש הזמן (הסטטיסטיקה הזו חשובה גם להתפרקות רדיואקטיבית). הוא הציב מספרים: קבוע אבוגדרו הידוע אז: 6, וחזה שחלקיק בגודל מיקרון ב-17 מעלות צלזיוס ינוע 6 מיקרון בדקה (ו-12 מיקרון ב-4 דקות), והשאיר לנסיין קפדן להוכיח; ז'אן-בטיסט פרן עשה זאת וקיבל ממנו מכתב תודה; זכה בנובל ב-1926.

אור

• גרימלדי חקר אור ע"י חריר קטן לחדר חשוך; גילה שוליים צבעוניים - כינה זאת "עקיפה", כי שיער שהאור מתעקם. גם ניוטון חקר כך, אך כנראה לא קרא את ספרו, והתעקש שהאור חלקיקי; ניוטון: כל גוף נופל חופשית בסביבת מסה, ללא תלות במסתו (זה נכון!...) ומאחר שהאור חלקיקי - גם הוא מתעקם לכיוון המסה.
• לאונרד אוילר (הציע משוואות דיפרנציאליות ראשוניות לתאור גלים ב-1743; ז'אן לה-רון ד'אלמבר הציע ב-1743), פיתח מודל מתמטי של גלי אור ב-1746 (פתרונות שונים למשוואות הדיפרנציאליות?); התעוור כאשר צפה בשמש. אבל מודל הגלים דעך - בגלל המוניטין של ניוטון!
• תומאס יאנג "האחרון שידע הכל" , קרא בגיל 2, לטינית ב-6, ועוד 10 שפות (עברית ושומרית) עד גיל 16. ד"ר לרפואה בגיל 23 (בשנה ה-1 הסביר את מיקוד העין, כך התקבל ל"חברה"). למרות שירש עושר, עסק ברפואה; אבחן אסטיגמטיות כתוצאה מקימור לקוי של קרנית העין; הראשון לזהות את צירוף 3 צבעי היסוד RGB לראיית-צבע (וגם הסביר כך את הדלטוניזם); כמשכיל בלימודים קלאסיים, תרם לתהליך פיענוח אבן רוזטה, וכתב על גילוייו בערך מצרים שכתב בבריטניקה, 1819. בספרו על ניסויים באור ובקול, השווה את המודלים של ניוטון והויכנס, צידד במודל השני, הגלי; הסתמך על מדידות ניוטון עצמו כדי לחשב אורכי-גל של הצבעים (הדיוק הרב העיד על איכות הניסויים של ניוטון, והמודל התאורטי של יאנג). הסביר הכל באמצעות התאבכות, וביצע את ניסוי שני הסדקים. ערעור על ניוטון הביא לו לעג ועלבונות, שלא השפיעו עליו. ראיה תומכת הגיעה מהאויב הגדול - צרפת. אוגוסטן ז'אן פרנל, מהנדס כבישים, התעניין באופטיקה. כשנפוליאון חזר מגלות אלבה ל-100 הימים, פרנל המלוכני פוטר, ובמעצר בית היה לו זמן פנוי לפתח מודל גלי; במנותק מיאנג, אוליר והויכנס. הוא השתמש בסדק יחיד, קטן מספיק ליצור התאבכות. יאנג כל כך לא נחשב, שהאקדמיה הצרפתית הציעה פרס לניסוי והסבר של העקיפה. הוגשו 2, האחד טיפשי (ולכן לא ידוע) והשני של פרנל. חברי הועדה: סימאון דני פואסון, ביו ולפלס, חסידי ניוטון, לא האמינו וחיפשו פגם. פואסון, מתמטיקאי מוכשר, מצא: חישב שמהמודל של פרנל התחייב, שמאחורי עצם עגול קטן תיווצר נקודת אור במרכז הצל - נראה מופרך כמו הרעיון ששני גלי-אור יבטלו ויצרו חושך; כמיטב מסורת ניוטון, הם ניסו, והנקודה הופיעה. פרנל נבחר לאקדמיה, ל"חברה" ולמדלית רמפורד; פיתח את עדשת פרנל למגדלורים. מאז הפכה הספקטרוסקופיה לכלי יעיל לחקר חומרים: ויליאם הייד וולאסטון גילה בספקטרום השמש; יוזף פראונהופר (קווי פראונהופר) גילה קווים אופייניים באור מהשמש ומנוגה (הוכיח שזה לא מהזכוכית); בזכותו גרמניה הובילה בייצור עדשות כ-100 שנה. אמנם לא גילה מה מקור הקווים (כיום: קוים בהירים בחומר חם - פליטה, באותן תדירויות קוים חשוכים בחומר קר - בליעה). רוברט בונזן גוסטב קירכהוף המשיכו.
• מייקל פאראדיי: לא תרם עד גיל 30, והעיקר אחרי 40. שוליה של כורך-ספרים נחמד (ריבו), כך קרא ספרים (2 שוליות אחרים נעשו זמר וקומיקאי). את רעיונותיו רשם וכרך אצל ריבו, שהראה לאורחיו. אחד האורחים השיג לו הזמנה להרצאות (האחרונות) של האמפרי דייווי ב"מכון" (RI), שגם אותן סיכם וכרך. התחנן לקבל עבודה במכון, אפילו בזויה. למזלו, דייווי התעוור זמנית מפיצוץ במעבדה, וביקש עוזר עם הבנה בכימיה. כשעוזר שיכור התפטר, פאראדיי קיבל עבודה כשוטף בקבוקים בשכר קטן יותר משכר כורך. נסיין מעולה שלא ידע מתמטיקה, התבקש להצטרף לסיור עם אשתו של דייויי בצרפת, שזלזלה בו כי לא היה ג'נטלמן. אחרי שלא יצא מלונדון עד גיל 22, חזר מהסיור אחרי שפגש את המדענים המובילים בצרפת, שוויץ ואיטליה. בגיל 30 נשא את שרה, מהכת הסנדמניאנית כמוהו (אחיה נשא את אחותו). ב-1820 גילה הנס כריסטיאן ארסטד (במקרה, כשהכין הרצאה) שמחט מצפן מוסטת לכיוון 90 מעלות בקרבת מוליך זרם. הוא האמין בשלמות הטבע ולכן בקשר בין חשמל למגנטיות; בכל זאת הופתע, כי נראה שכוח מגנטי פועל במעגלים מסביב למוליך, במקום בכיוון הזרם. כולם שחזרו וניסו להסביר; וולאסטון הציע, שהזרם נע בספירלה, וכך יוצר את מעגלי הכוח. פאראדיי התבקש לכתוב הסבר, וביסודיותו חזר על הניסוי וניסה לסובב את המוליך. הוא הסיק שהמוליך שואף להיות ב-90 מעלות למגנט. אחרים שלא הבינו, פרשו זאת כהוכחה שוולאסטון צדק (למרות שזו מסקנה שונה), ושאולי פאראדיי מתכוון לגנוב את הקרדיט; אולי בגלל זה, דייווי התנגד לקבלתו ל"חברה"! אבל רבים מאד העריכו את תרומתו, והצביעו בעד (1824); 60 שנה אחר כך נעו רכבות חשמליות במערב. הוא התמנה גם לפרופסור לכימיה. הוא המשיך ושאל את עצמו, אם גם ההפך נכון: תנועה תיצור חשמל? בארלו וכריסטי הבחינו כבר, שתנועה של דיסקית ברזל מניעה מחט מגנטית; אראגו ראה בדיסקית נחושת, שזה הפתיע כי נחושת אינה מגנטית. פאראדיי הסביר שכנראה תנועה יחסית של המגנט יוצרת זרם. ב-1831 הוא ניסה עם שני סלילים שבאחד היה זרם - בשני נוצר רק בעת השינוי (הדלקה וכיבוי). ע"י גלונומטר (שבעצמו פעל באפקט המנוע, 1821); אח"כ גילה שדי בהנעה של מגנט הלוך וחזור (הנרי גילה השראה כבר מעט לפני, אך לא פרסם). חזה שהכוח מתקדם ב"קווי-כח", כגלים, וגם שיער שהם מתקדמים במהירות סופית, וקשר זאת (קלושות) לאור; בגלל שלא ידע מתמטיקה, לא פיתח מודל מדויק, אבל גם - ידע לתת פירוש אינטואיטיבי. אפילו טען שה"קווים" ממלאים את המרחב, ושהחומר (אטומים) הם רק תוצאה של קשרי-הקווים - הקדים מאד, ולכן לא שמו לב ב-1844. ב-1846 גם מילא מקום של נאפייר שנעדר, הרצה על ויטסטון (הביישן), ובזמן שנותר העז להציע: יש קווי-כח, שפועלים בתנודה צידית (ולא לחץ דחיפה-משיכה), שהם נעים במהירות, ואולי גם הכבידה פועלת כך - ואין צורך באתר! לפי אמונתו, דחה תואר אבירות, פעמיים סרב לנשיאות "החברה", וחי עד שמקסוול פרסם את המשוואות שהתבססו על עבודתו.
• ארמן איפוליט פיזו מדד את מהירות האור במדויק (לא בחלל), ע"י גלגל שיניים; הראה שבמים המהירות קטנה - ניגוד למודל החלקיקי. גם ליאון פוקו מדד בשני התווכים, וקיבל ערך שונה ב-1% מהיום.
• ג'יימס קלרק מקסוול גדל למשפחה סקוטית אליטיסטית (אביו ג'ון קלרק ירש אחוזה מדודים עריריים, בתנאי שיוסיף "מקסוול" לשמו, להמשכיות) אבל באזור כפרי קשה, לכן היה לו מבטא גאלווי-כפרי, ולבוש פשוט מאביו; באקדמיית אדינבורו לעגו לו. נכח בהדגמות של אלקטרומגנטיות, למד באוניברסיטה שם ובקיימברידג'. פרסם "על קווי-הכח של פאראדיי". כתב על תקפותם של מודלים שונים לאמת מדעית אחת - שמיוצגת במשוואה, גם אם אינה אינטואיטיבית. ב-1862 כתב "על קוים פיזיקליים של כח", דבק עדיין בדימוי של מערבולות קטנות באתר (שסייע לו לנסח משוואות), אבל המשוואות גילו שהגל צריך להתקדם במהירות האור, ואז זנח את המערבולות והמדיום (כמו פיגום). ב-1864 פרסם את A Dynamical Theory of the Electromagnetic Field, ובו כל הקשרים בין החשמל למגנטיות, ב-(בתחילה 20, אח"כ 12 ב-12 נעלמים, וכשבא אוליבר הביסייד - 4) משוואות. בכך ש-c יצא כל כך קרוב למהירות המדודה של האור, הסיק שאור (כולל קרינת חום וקרינות אחרות) הוא גל אלקטרומגנטי. הרץ אישר זאת בשנות ה-1880. נשאר צנוע, הוא מת ב-1879, כש-
• אלברט איינשטיין נולד להרמן, שהקים עם אחיו עסק חשמלי מצליח (תאורת ערים), אבל מחוסר מימון הפסידו שוק לסימנס וחברת אדיסון הגרמנית, לכן עברו לצפון איטליה. אלברט בן ה-15 נשאר לסיים בי"ס הנוקשה (בהשפעת האיחוד עם פרוסיה שדרש משמעת צבאית וגיוס), וזייף הפרעת עצבים כדי להצטרף למשפחה; כדי להשתמט, ויתר על אזרחות גרמנית. ללא דיפלומה מהגימנסיה, נכשל בכניסה להמכון הטכנולוגי של ציריך (ETH) - הלם לבטחון שלו. למד שנה בתיכון כדי להתכונן - שנה מאושרת בה גר אצל המנהל יוסט וינטלר (אחותו מאיה נישאה בסוף לבן-המנהל). קיווה להשיג משרת הוראה; הצליח בבחינות הסיום, אבל המרצים לא אהבו את המרדנות שלו (הרמן מינקובסקי כינהו "כלב עצל שלא למד די מתמטיקה"), ולא קיבל עבודה כעוזר שלהם וגם לא מכתב המלצה. לכן עבד כפקיד במשרד הפטנטים, עם זמן פנוי למחקרו (אך גם על חשבון העבודה). כך עבד במנותק מהאקדמיה, אבל ניסה להשיג תואר דוקטור - הכרחי למחקר מדעי. כתב מאמר לא מוצלח, וב-1905 היה לו מאמר (הוכחת קיומם של אטומים ומולקולות) להגשה לאוניברסיטת ציריך לדוקטורט. סיפר שהבוחנים הסתתיגו רק מדבר אחד - המאמר קצר מדי; הוא הוסיף משפט אחד, והתקבל (אין הוכחה לסיפור).
  • תורת היחסות תלויה בקביעות של c, וזה היה כבר מוכח, (וידוע לאיינשטיין?); אבל הוא לא (בהכרח?) הסתמך על כך, אלא (במרדנותו) הניח שמשוואות מקסוול נכונות (בכך ש-c קבוע ביחס לכל צופה - בניגוד לדעת הרוב, שציפו לתיקון), והמכניקה של ניוטון לא נכונה. אמנם, מקסוול עצמו הציע ניסוי למדידת c ביחס לאתר (!), בניסוי מייקלסון-מורלי ביצעו - במטרה להראות שהמהירות שונה בכיוונים שונים, וכשלא הצליחו שיכללו את הדיוק יותר - מייקלסון קיבל נובל על הדיוק - עד שבעצם הניסוי הראה שאין הבדל!
• פיצג'רלד ואחריו הנדריק לורנץ הסבירו בנפרד, שמערכת שנעה מהר מתכווצת, ולכן c נראה קבוע. פיתח את טרנספורמצית לורנץ, ולכן נקראת התכווצות לורנץ-פיצג'רלד. הם סברו, שהאטומים מתקרבים בגלל שהמשיכה מתחזקת בגלל התנועה - כיום ידוע שלא נכון; ואילו איינשטיין יצא מעקרון-ראשוני (מקסוול), הציע שהמרחב עצמו מתכווץ, וכך הגיע למשוואה זהה אבל משיקול נכון. חשיבות התורה הובנה כבר אז (נובל למייקלסון ב-1907), אבל הבנה עמוקה של ההבדלים עם לורנץ התקבלה רק כשבמקום רק משוואות, הרמן מינקובסקי הזקן הציג מרחב 4-מימדי ואמר: ”המרחב עצמו, והזמן עצמו, נידונו להתפוגג לסתם צללים, ורק לאיחוד שלהם תהיה מציאות עצמאית.” איינשטיין לא התלהב מהגאומטריזציה, אבל זה סייע לתורת היחסות הכללית.

גאולוגיה

• אחרי פרסום עקרון האחידות, לא היה ממש ויכוח - כל אחד התבצר. גילוי החום הרדיואקטיבי בגרעין כדה"א הראה שלא הייתה התקררות, שהכרחית למודל הקטסטרופיזם ולכן הרגה אותו. פישר המשיך רעיון של ג'ורג' דרווין (הבן-של), שהירח נוצר מפיצול של כדה"א, במקום שבו האוקיאנוס השקט, והיבשות נודדות לשם. כיום, אבי תאורית נדידת היבשות הוא אלפרד וגנר, שהראה התאמה בין היבשות לאורך השוליים של המדף היבשתי (במקום קו-החוף כיום); אסטרונום בהכשרה, לא הושפע מאוסף הרעיונות (שחלקם מטופשים), אסף נתונים תומכים, הגן ועשה נפשות, וכתב ספר ב-4 מהדורות. יצא בראש משלחת לגרינלנד לחפש ראיות, ואבד בשלג (עם רמז לכך שמלווה האינואיט קבר אותו).
• ברטראם בולטווד פיתח הטכניקה לתיארוך סלע לפי יחס איזוטופים רדיואקטיביים עופרת/אורניום. בפרויקט גמר לתואר 1, ארתור הולמס חישב גיל סלע עתיק (אבל לא הכי - מהדבון) וקיבל 370 מיליון (מדויק), וזה עתיק בהרבה מ"גיל השמש" לפי תהליך בערה רגיל. 'האיש שחישב את גיל כדה"א' וקיבל 4.5 מיליארד (מדויק), כתב ספר הלימוד "עקרונות הגאולוגיה הפיסיקלית", שהצליח כי הסביר בבירור; "כדי להצליח בארצות דוברות אנגלית, חשוב על התלמיד הטיפש ביותר, ומצא דרך להסביר לו." הסביר את הנדידה במעבר חום, ובזמן ארוך; תשתית המודל להסבר הנדידה הייתה ב-1930, היו חסרות רק ראיות - שהתקבלו ב-1944: כיוון המגנטיות של סלעים, כתוצאת מחקר על ניטרול מגנטיות של אוניות (כדי למנוע הדבקת מוקשי-מגנט, (Edward Bullard)), ושל חקר קרקעית הים (כדי למצוא צוללות). גם המלחמה הקרה תרמה תקציב, ונחקר הרכס המרכז-אטלנטי (התגלה כבר ב-1872, במחקר להנחת כבל; וגם בים סוף); התגלה שהקרקעית צעירה מאד (לא מתאימה לסלעי משקע ימי), ודקה בהרבה. הארי הס (מפקד צוללות) סיפק הסבר, "התפשטות קרקעית הים": חומר חם מהמעטפת זורם לאט מעלה, פורץ לים ומתמצק, ומזיז את היבשות לצדדים. תופעה נוספת היא כניסת קרום ימי מתחת ללוח יבשתי, כך שהאוקיאנוס השקט נהיה צר, ובעתיד אמריקה תתנגש באסיה.
• ויין (הרגתי אותו בטעות), ומתיוס הסבירו את נדידת היבשות עם מחזוריות ההיפוכים הגאומגנטיים; הם מצאו פסים של צפון-דרום במיצר חואן דה-פוקה ליד ונקובר (אי). אישור לתאוריה היה צריך להיות גילוי של פסים דומים בקרקעית, וגם - בצד השני של הרכס. ב-1965 התקבלו ראיות כאלה מהמחקר על האוניה אלטאנין , ופורסם מאמר מכונן: "התאמת בולארד".
• ה"מהפכה" במדעי כדה"א: מקנזי ופרקר תיארו טקטוניקת הלוחות ב-Nature, 1967; גריבין לא מסכים עם תומאס קון ו"המהפכה" - ההתקדמות קרתה בשלבים קטנים. הנצחון האחרון של המדע הקלאסי: האונ' הפתוחה בבריטניה הוציאה ספר לימוד ובו התאוריה החדשה, 1970. היא הסבירה גם את השוני בתפוצת המינים משני צידי אלפרד ראסל וולאס#קו וולאס: הודו-אסיה התרחקה, אוסטרליה-גינאה החדשה נפרדה מאנטרקטיקה ומתקרבת, אך לא מספיק זמן לערבב את המינים (דרווין, שהיה בתחילה גאולוג, לא זכה לראות תאוריה שמשתלבת כך באבולוציה).
• מספר מהנדסי-שטח (מכרות וכבישים - שרפנטיה, ונץ) ראו בעבודתם ראיות לפעולת קרחונים על סלעים. הם הציגו בפני קהילה ספקנית ועויינת (לייל התנגד), ולואי אגאסי התרגז שנרתם להפריך זאת. הוא גילה ראיות בעד, וכנשיא נלהב של "החברה השוויצית למדעי הטבע" גייס את כולם. בסוף הצליח לשכנע את באקלנד , ואפילו את לייל תלמידו. כעת חיפשו סיבות להתקררות. אורבן לה-ורייה (שמחקרו הוביל לגילוי נפטון, ע"י חישובים מסובכים של השפעת כל הפלנטות, וללא מחשב - יותר קשה מגילוי אורנוס) חישב שהמסלול סביב השמש משתנה במחזור כ-100,000 שנה, ונטיית הציר - 40,000, מ-22 ל-25 מעלות וחזרה. מילנקוביץ , גם מהנדס אזרחי, חזר לסרביה מולדתו (למרות שוינה קרצה לו), וחישב כ-30 שנה את שינויי האקלים ב-3 פלנטות (כולל נוגה ומאדים - והכל על נייר!) - פרויקט שהתחיל משיחת שיכורים... מודל מדויק יותר (1976): זרמים חמים מגיעים במחזוריות של מספר מליוני שנים. התופעה משפיעה גם על האבולוציה: מחזורים של יער-גשם ויובש-ערבה, יוצרים לחץ-ברירה.

עוד פיזיקה

• ג'יי. ג'יי. תומסון: תאורטיקן של ניסויים אבל מסורבל ששבר מכשירים, עד שמנעו ממנו להיכנס למעבדה, למעט כשניסוי נתקע ממש. ניסויים בשפופרת קרן קתודית ומדידה של מסת החלקיקים, גילתה שבכל הגזים היחס m/e אותו דבר (ואלטר קאופמן ציפה לקבל יחסים שונים, כי חשב שהקרניים מורכבות מיונים), והסיק שהקרניים הן חלקיקים תת-אטומיים; הניסוי נחשב לגילוי האלקטרון (1897), שבתחילה כינה אותו "גופיף" (corpuscle), על כך זכה בנובל ב-1906. מורה דגול, 7-8 תלמידים שלו זכו בנובל: וילסון, רתרפורד, אסטון, ריצ'רדסון, בראג האב, בורן, בוהר; וגם בנו; ומועמד 3 פעמים: אופנהיימר.
• וילהלם רנטגן גילה ב-1895 במקרה קרינה, שגרמה למרקע זרחני (מצופה ב-בריום, פלטינה וציאניד) שעמד בצד - לזרוח בחושך כששפופרת הופעלה; הוא וידא שזו תופעה חדשה, כתב מאמר. זכה בנובל הראשון בפיסיקה, 1901. אנרי בקרל: 3 ב-4 דורות של חוקרי חמרים זרחניים; סבו אנטואן קיבל קתדרה למענו ב-Muséum national d'histoire naturelle (ב-1838); כשבנו ז'אן פרש, הקתדרה עברה אחרי 110 שנים. במקרה, הניח צלב (צורה חביבה לצילום) מנחושת, בין קערת חומרים זרחניים לבין לוח צילום, והמתין לשמש שתזריח את החומר. השמים בפריז היו מעוננים, אחרי יומיים החליט לפתח את הלוח (לא ברור אם גחמה או שהתכוון לניסוי-ביקורת). כך גילה קרינה לא זרחנית (גם סילבנוס תומפסון גילה, אבל לא פרסם); בתחילה נראה כמו סוג של X, אבל הוא הסיט אותה בשדה חשמלי.
• מארי קירי המשיכה המחקר על הקרינה החדשה. גריבין: קיבלה נובל פעמיים על אותה עבודה?! העיתונות תמכה בה כי הייתה אישה? כשלמדה לתואר 1, רעבה בעליית-גג. הראשונה לדוקטורט באירופה; אישרו לה לחקור בצריף דולף כדי שלא תהיה במעבדות ותגרה את המדענים הגברים. גילתה עם פייר קירי את פולוניום ואת רדיום (מינוח שלהם). בדיוק כשהחלו לחיות ברווחה יחסית, פייר נהרג בתאונת-דרכים, אולי היה מטושטש מהקרינה; גם מארי נפטרה מתסמונת קדם-סרטנית, כנראה (מחברותיה מוחזקות עד היום בכספת עם עופרת). בתה אירן ז'וליו-קירי מתה מחשיפה בטעות לפולונים שהתפוצץ במעבדה; גם 2 ילדיה מדענים. סה"כ פרסי נובל במשפחה: 6.
• ארנסט רתרפורד זכה במלגה האחת שהוצעה לניו זילנד, אחרי שהזוכה המקורי מקלורין ויתר. בהשגחת JJ תומסון, חקר את קרינת X וביססו שזו אלקטרומגנטית, ואנרגטית (גלים קצרים מאד). חקר את הרדיואקטיבית וגילה בה 2 סוגים: קצרת-טווח וכח-חדירה חלש (דף נייר, או שכבת אויר, עוצרים) - כינה אותה קרינת אלפא; וארוכת-טווח - קרינת בטא (כיום: אלקטרונים מהירים). בקנדה גילה קרינת גמא (אלקטרומגנטית, באנרגיה גבוהה מאד, 1900). דחה הצעה טובה מאוניברסיטת ייל, וחזר, לאוניברסיטת מנצ'סטר, בעלת ציוד מחקר מצויין. שם גילה תוך שנה את תכונות האלפא (גרעיני-הליום), ובניסוי רתרפורד עוזריו הנס גייגר וארנסט מרסדן (גם מניו-זילנד) הפגיזו עלה זהב דק באלפא (הוא תכנן), וכך גילו את מבנה האטום. עד אז שלט מודל עוגת הצימוקים, וזה קרס. זו תחילת הפיזיקה גרעינית: חנקן הפך לחמצן בהפצצת אלפא. קיבל נובל ב-1908 - אמנם בכימיה, כי התחום לא נחשב פיסיקה אז; אירוניה: כימיה הייתה נחותה בעיניו.משתמש:Avneref/מדע/פיזיקה/מסע לתודעת הטבע#מבנה האטום
• פרנסיס ויליאם אסטון הסביר הופעה של יסוד בצורות שונות: איזוטופים; שדה חשמלי הסיט יונים שונים של אותו יסוד בזויות שונות (ספקטרוגרף המסות); למשל: לחמצן שנוצר מהפצצת אלפא יש משקל אטומי 17 במקום 16. ג'יימס צ'דוויק גילה הגורם האחראי להבדל: נייטרון, ומדד את מסתו (מעט גדולה משל פרוטון).
• תולדות ההוכחות לקיום האטום: ב-1900 הייתה עדיין התנגדות; ב-1905 איינשטיין סיפק הוכחה - אבל סטטיסטית, למספר גדול; ב-1920 כבר הוכיחו על אטומים יחידים.
• איך האלקטרונים לא קורסים לגרעין - קוונטים; חקר קרינת גוף שחור: קירכהוף (נתן לקרינה את שמה), פלנק, ניסו לבנות מודל לגוף שחור. פלנק הצליח רק כשקבע "יסודות אנרגיה" - קוונטים, מכפלות של גודל קבוע, h. הציג באקדמיה למדעים של ברלין בדצמבר 1900 - נחשב להולדת מהפכת הקוונטים. עדיין, כרגיל כולם חשבו שזוהי פיקציה מתמטית, שתסתדר בהמשך; רק כעבור 5 שנים, איינשטיין הראה שיש בקוונט דבר מהותי לטבע. הוא נקט גישה שונה מפלנק - מהגזירה הסטטיסטית של האנטרופיה מבולצמן, וחישב שאטום קולט או פולט קרינה במנות בדידות של $h\nu$, לפי התדירות. פיליפ לנארד (פעיל נאצי שכינה את תורת היחסות "התרמית היהודית") חקר את האפקט הפוטואלקטרי, גילה שאור מוקרן על פיסת מתכת פולט אלקטרונים, שכולם באותה אנרגיה בהתאם לתדירות האור, ולא לעוצמה; העוצמה מגדילה את מספר האלקטרונים, לא את התדירות - והיא בדידה. איינשטיין הסביר זאת בכך שיש חלקיקי-אור באנרגות מסויימות בלבד; מודל גלי לא יכול להסביר זאת. הוא חשב שזה זמני (לפי שם המאמר: "על נקודת-מבט היוריסטית..."), אבל - שהחלקיקים אמיתיים. רוברט מיליקן כל כך התעצבן מהתורה המוזרה, שניסה להפריכהּ 10 שנים, ביצע ניסויים מדוייקים כדי להראות רציפות האנרגיה - ורק מצא פרופורציה מדויקת בין תדירות לאנרגיה, ובעצם - מדד את קבוע פלנק בדיוק רב - והשתכנע, "למרות חוסר ההגיון"; נחמתו היה נובל ב-1923 (גם על מדידה מדויקת של מטען האלקטרון). העובדה שעשה זאת מתנגד חריף - סייעה לאישוש.
• קריסה לגרעין - נילס בוהר: לא אהב את מעבדת קוונדיש, אנגלית לא טובה, ו-JJ תומסון זקן וכבר שמרן; שמע הרצאה של רתרפורד, וביקש להכירו בארוחת ערב; למרות מחסום השפה - התיידדו (אולי הבין את תחושת הזרות), ובוהר בא למנצ'סטר לעבוד על מודל האטום, שהיה הכלאה מוזרה של קלאסית (מסלולים סביב הגרעין) וקוונטית (מסלולים בדידים, מעבר בקפיצות), אבל - עבד והסביר, כולל חישוב קווי הפליטה של אטום המימן, שתאמו במדויק לתצפית (אטומים אחרים קשה לחשב). תוספת שלו: איכלוס מוגבל בכל מסלול (ללא הסבר). חזר לדנמרק שם יוקרתו כבר הספיקה לגיוס כסף להקמת מכון (Niels Bohr Institute). התעניין בפיסיקה גרעינית, וכשדנמרק נכבשה בידי הנאצים היה מודאג, ברח לבריטניה והיה יועץ לפרויקט מנהטן. אחרי המלחמה קידם את הגרעין למטרות שלום, והיה ממובילי הקמת CERN. בנו אגה בוהר החליפו כמנהל המכון, וזכה בנובל ב-1975.
• למעט פיתוחים טכניים, או דרכי-חקירה שנכשלו - התרומה הבאה הייתה ב-1924, בתזת הדוקטורט של לואי דה ברויי (באיחור: גיל 30, כי משפחתו האריסטוקרטית דחפתו לדיפלומטיה, למד היסטוריה בסורבון; וגם שירת במלחה"ע 1 כמומחה רדיו במגדל אייפל), רעיון פשוט, אבל לא הגיוני: מהקשרים הידועים כבר, $E=h\nu ,E=p\cdot c$ הגיע ל-$p\cdot {\frac {c}{\nu }}=p\lambda =h$; כלומר: לכל חלקיק, מכפלת התנע באורך הגל היא h; לפוטונים זה עוד בסדר, אך הוא החיל גם על אלקטרונים! כלומר יש להם גל. מכאן, בנה מודל אטום ברור אלגנטי יותר: כיוון שיש לאלקטרונים אורך גל, הם נמצאים רק במסילות שאורכן כפולה שלמה שלו (מסתובבים כמו מיתרים מתנדנדים, כמו נחשים שנושכים את זנב-עצמם - גל עומד). המנחה שלו פול לנז'בן, נבוך, הראה לאיינשטיין, בדעה שיש בזה משהו, ולא רק שעשוע מתמטי... בבחינת הדיסרטציה נשאל, איך אפשר לאמת. ענה שאם ינסו להעביר אלקטרונים דרך גביש, רק אלה באורך-גל מתאים יעקפו. בשני ניסויים נפרדים ב-1927, קלינטון דייוויסון ולסטר גרמר ((Davisson–Germer experiment) ארה"ב) ותומסון באברדין, הניבוי אומת; הם קיבלו נובל ב-1937 - חוץ מגרמר, אולי כי היה אז סטודנט.... למעשה, לכל גוף יש גליות - אבל הנוסחה שלו הראתה שלגופים גדולים, המסה גדולה מכדי להבחין בגליות; רק לחלקיקים עם מסה בערך בגודל של h (מנורמל), הגליות ניכרת. הנוסחה התאימה לתצפיות, אבל זה עדיין לא מודל מתמטי, ולכן (ארטשטיין): זו עדיין לא הבנה, כי ”להבין פירושו להיות מסוגל לתרגם את המטאפורות לשפה מתמטית עם השלכות קונקרטיות”. מודל כזה פותח תוך מספר חודשים:
• ארוין שרדינגר סיפק תאור שלם של החלקיקים בצורת גלים (1926); אבל הקדים אותו בפרסום מודל שהתבסס יותר על חלקיקיות - ורנר הייזנברג, ואחריו עמיתיו מאוניברסיטת גטינגן, מקס בורן ופסקואל יורדן; ובעקבותיהם פול דיראק, שיצר מודל שלישי, פורמלי יותר - ושרדינגר הוכיח מתמטית שכולן שקולות. בטרם מלחה"ע 2 השהתה את המחקר, דיראק הציע משוואת גלים לאלקטרון, מעודכנת ליחסות הפרטית; הייתה בעיה - היו לה 2 פתרונות, עם מטענים חיובי ושלילי! בתחילה ניסה להתאימו לפרוטון, אבל בהמשך הבינו, שהמשוואה מנבאת קיומו של חלקיק זהה עם מטען חיובי; ושאנרגיה גבוהה (למשל: גאמה) יכולה ליצור זוג אלקטרון-פוזיטרון. כבר מ-1926 זיהו פוזיטרון בתא ערפל ששימש לגילוי קרניים קוסמיות, אבל לא האמינו, כי עפ"י התפיסה שבאופנה חשבו שזה "זיהום". רק ב-1933 זיהו קארל דייוויד אנדרסון בקלטק (נובל ב-1936), ופטריק בלקט באנגליה אותו (בנפרד) כפוזיטרון שדיראק ניבא ב-1932 (רק בלקט הבין זאת ממש, אך הנובל נמנע ממנו וניתן רק ב-1948).
• הוכחה חותכת לקיום פוטונים: הניסויים של ארתור קומפטון בפיזור קרני X מאטומים (1923).
• הכוח החזק גדול פי ~100 מהחשמלי, ופועל ברדיוס קטן של כ-10-15 מ'; לכן, בגרעינים שבהם כ-100 פרוטונים ומעלה, הדחיה החשמלית חזקה יותר, והאטום מתפרק. התפרקות בטא: אטום גדול פולט אלקטרון והופך לאטום של יסוד כבד ב-1; אחרי שהתגלה הנייטרון, התברר שנייטרון מתפרק לזוג אלקטרון-פרוטון. אבל נראה היה שיש לאלקטרון פחות אנרגיה מהצפוי - הפרה של שימור. וולפגנג פאולי הציע: חלקיק חדש (קרא לו נייטרון) נושא את האנרגיה, בכל ערך רציף. שנתיים אחר כך התגלהה הנייטרון, והחלקיק של פאולי נשכח קצת, אבל התופעה נשארה. אז אנריקו פרמי הציע מודל, שבו יש הכוח החלש שגורם להתפרקות, ויוצר חלקיק שהאיטלקי כינה נייטרינו - נייטרון קטן. בגלל חוסר התגובה שלו (המון נייטריני עוברים את כה"א, ודרושים 3,000 ש"א של עופרת לעצור חצי מהם) - התגלה רק ב-1950s.
• שינאיצ'ירו טומונאגה (שעבד בתנאים קשים מאד, ולכן לא הקדים את) ג'וליאן שווינגר, ריצ'רד פיינמן (נקט גישה שונה מהשניים, למעשה "המציא מחדש את מכניקת הקוונטים") יצרו אלקטרודינמיקה קוונטית (נובל לכולם, 1965). בכל אינטראקציה בין 2 חלקיקים הם מחליפים ביניהם: במקרה של 2 אלקטרונים הם מחליפים פוטונים; באינטראקציה של הכוח החלש מחליפים בוזוני W ו-Z (דמויי פוטונים..), הצלחת המודל מתבטאת באיחוד: הכוח האלקטרו-חלש; בכבידה, סבורים שיש החלפה של גרביטון, אך לא התגלה, ובכלל אין עדיין מודל של כבידה קוונטית. נמצאה התאמה בין מודל QED לבין המדידות עד 10 ננו-אחוז, התאום הטוב ביותר אי-פעם; פיינמן: זה כמו למדוד את הרוחב של ארה"ב בדיוק של שערת-אדם.

ביולוגיה 2

• גרגור מנדל - נזיר, אך לא דתי! ילד מבריק שמשפחתו גמרה את חסכונותיה בתשלום לגימנסיה ולמכינה, ולכן (כהזדמנות אחרונה ללמוד) הצטרף למנזר של קיריל פרנץ נאפ (גר'), ששמע עליו ממורהו, ושאף לקיים מנזר אינטלקטואלי (היו לו כבר בוטנאי, אסטרונום, פילוסוף ומלחין, מוכרים גם מחוץ למנזר). נשלח לאוניברסיטת וינה (לא למטרת תואר), שם דחס בשנתיים פיזיקה, הסתברות, תאוריה אטומית ופיזיולוגיה של הצומח. חקר כמו פיסיקאי (אך כשאב המנזר נאפ נפטר, הוא החליפו, ופרש למעשה ממדע). החברה לטבע בברנו פרסמה ב-1866, אך העבודה התגלתה רק ב-1890 ע"י הוגו דה-פריס , שהגיע בניסויים לאותן מסקנות, ובדק prior art לפני שפרסם את ממצאיו; בצרפתית לא נתן לו קרדיט, אח"כ נתן בגרמנית.

מימין לשמאל:
תא דם לבן, טסית דם, תא דם אדום

• צעד הבא: תומאס הנט מורגן (מאבותיו: מחבר המנון ארצות הברית), שפקפק בחוקי מנדל וחשב שהם לכל היותר דוגמה פרטית. בחר בזבוב פירות כאורגניזם מודל, בגלל: הדור הוא כשבועיים, מאות ביצים בהטלה, ויש רק 4 זוגות כרומוזוםים. גילה שצבע עיניים (לבן או אדום) נקבע ע"י גן על כרומוזום המין X, ושהוא רצסיבי. גילו את מבנה הגנים ה"מושחילים על כרומוזום", שסיפק את הבסיס למיפוי. ספרם: The Mechanism of Mendelian Heredity, 1915; נובל ב-1933. אחריו: פרידריך מישר חקר את מבנה התא, בחר בתא דם לבן, בגלל הזמינות של תחבושות עם מוגלה; גילה זרחן ב"חומר הגרעין - "נוקלאין" - בשונה מכל חלבון אחר, ואח"כ גילה אותו גם בתאי דם אדומים, בשמרים ועוד; בחקר סלמוניים, שחלק גדול מהחלבון בגופם הופך לחלבונים בנוקלאין (לכן הם מרזים מאד), גילה שהחלבונים מהגרעין מתפרקים ועוברים לתאי הזרע, אבל לא ידע ששם המידע התורשתי. הרטויג ו-וילסון שיערו זאת, ואז גילו (מי?) את הריבוז, הקשור לחומצות גרעין, ו-5 צורות ה"בסיסים". אבל פיבוס לוין חשב שהבסיסים (T,C,G,A ב-DNA; ו-U מחליף את T ב-RNA) סתם מרכיבים מולקולת-שלד, עם חזרות סתמיות; (למעשה גילה את ה-DNA בלי לדעת) אבל מעמדו הבכיר מנע את הבדיקה של הדוֹגמה ל-15~ שנה. רק ב-1944 אוסוולד איוורי, קולין מקלאוד ומקלין מקארתי , , עשו את ניסוי איוורי-מקלאוד-מקארתי וגילו שהחומר התורשתי בגרעין.
• ארווין שרגף גילה את חוקי שרגף: A=T, G=C, G+A=C+T.
• לינוס פאולינג, עבד אצל בוהר, עם שרדינגר בציריך, ביקר את ויליאם הנרי בראג בלונדון; חיבר את הכימיה לפיזיקה (ולביולוגיה?). בראג האב חזה שימוש בעקיפה של קרני X כדי לחקור גבישים. מקס פון לאואה (אנטי-נאצי) עשה זאת (גילוי חשוב - נובל בפיזיקה תוך שנתיים, 1914). כשבראג שמע, ביצע עם בנו ויליאם לורנס בראג מדידות של גבישים, בתחילה מלח בישול (NaCl), שגילו את המבנה. לורנס גוייס לצבא, ושם נודע לו ב-1915 שקיבל עם אביו נובל - הצעיר ביותר (25), אב ובן יחידים שחולקים נובל על עבודה משותפת. לורנס ירש את ניהול מעבדת קוונדיש, עם תפקיד בסליל ה-DNA. פאולינג גילה כללים לזיהוי מבנה גביש מסובך, עפ"י כתמי-עקיפה, שגם לורנס גילה אבל אחריו - לכן נקראים "כללי פאולינג". מאמריו: The Nature of the Chemical Bond מ-1931, ואחריהם ספר (התנ"ך של הכימאים), סיכמו את מבנה הקשרים הכימיים. ב-1935 הכריז: גיליתי את מבנה הקשר הכימי (נכון).
• עבודה שחורה של רבים (ג'ון דזמונד ברנל, דורותי קרופוט הודג'קין, ויליאם אסטבורי, ג'ון קנדרו, מקס פרוץ, בראג הבן) גילתה את מבנה מולקולות אורגניות מורכבות, כמו חלבונים. פאולינג חקר את קשר מימן, המבוסס על מכניקת הקוונטים: האלקטרון של המימן מרחף כענן בסביבת אטום אחר (ורק חלק קטן שלו מרחף באזור הגרעין שלו, שנשאר במידה רבה חיובי); לכן הוא זמין למשוך אטומים עם אלקטרושליליות ולקשור אותם. היה הראשון שהפך רעיון תאורטי למודל כמותי של גביש קרח (קשר מימן עם מולקולות מים אחרות), שלכן הוא צפוף פחות ולכן צף במים. התגלו מולקולות חלבונים ארוכות מגולגלות לכדור (שרשראות פוליפפטידיות). הוא ואחרים ניסו שרשראות בצורות שונות במרחב, כך שיתאימו לתצפיות של עקיפה בקרני X.
• ניסוי הרשי-צ'ייס - אלפרד הרשי ומרתה צ'ייס גילו, שהחומר הגנטי של וירוסים מורכב מ-DNA (עד אז חשבו שמחלבונים).
• פרד גריפית' , ביישן וקפדן, שונא כנסים ומאמרים, גילה ראשון את הטרנספורמציה ב-1928; דווקא זהירותו הקנתה לגילוי אמינות רבה, אבל הוא לא העז לטעון שזה DNA.
• השוואה בין אדם למינים קרובים גנטית משמשת כשעון-מולקולרי, שאיתו משווים ל-DNA מאובנים ומכאן: הפיצול של אדם מהקוף לפני 4 מיליון שנה בלבד.
• פרויקט גנום האדם: 30 אלף גנים, המרכיבים 250 אלף חלבונים שונים. השוואה: לזבוב פירות 15 אלף, אפילו לעשבים אחדים - 26 אלף; מכאן: מספר הגנים אינו הסיבה למורכבות ופיתוח האדם, אלא - מספר קטן של גנים משפיע על הפעלת גנים אחרים.

ג'יימס ווטסון, (The Double Helix)

• גריבין: הייתה תחרות בין 2 צוותים (קוונדיש וקינגס) מי יגלה את ה-DNA, וביוזמת MRC המארגנים, הוסכם ג'נטלמנית שצוות קינגס קולג' יוביל. אבל סיבות שונות עיכבו את הצוות, ביו היתר: רוזלינד פרנקלין שהפיקה צילומי עקיפה מצויינים, הורחקה בגלל מוריס וילקינס, בין היתר כי הייתה אישה. ואז נדחפו לפני כולם: ג'יימס ווטסון, אמריקאי חצוף, שוביניסט, גזען, אתאיסט וגנב קרדיט, שהופיע פתאום בקיימברידג' לפוסט-דוקטורט, בלי לדעת על הסכמים ג'נטלמניים (ועל הנוהג לתת קרדיט?). התיישב בחדר עם פרנסיס קריק, דוקטורנט אנגלי שהשלים אותו ביכולתו, ועבד כפיסיקאי על גילוי מוקשים, נטש בגלל מוראות הנשק במלחמה; הושפע כמו רבים בדורו מהספר של שרדינגר: what is life, שהסביר כיצד ניתן ליצור קוד ממולקולות, עוד לפני שידעו שכרוזומים מורכבים מ-DNA. עם נתונים שאסף בקינגס, ווטסון בנה בקוונדיש מודל ראשוני, והזמין את צוות קינגס לראות; המודל היה גרוע, וגריפית חישב ש-A ו-T יכולים להתחבר בקשרי מימן, וכן G ו-C, ולא אחרת. קריק, החדש בביוכימיה, לא ידע על הקשר ועל כללים, אבל ארווין צ'רגף ביקר שם במקרה והסביר את כלליו. הם המשיכו להתברבר, עד שפיטר, בן פאולינג, קיבל מאביו מאמר ובו טענה שגילה את המבנה: סליל משולש, והראה לווטסון ולקריק. הם הבינו שהוא קרוב, אבל שטעה במודל. ווטסון הראה לוילקינס את המאמר, וזה הראה לו את תצלום 51 של פרנקלין, בניגוד להגינות. מהצילום הבין שהמבנה הוא סליל כפול (על פי ווטסון: B). גריבין: הייתה קרובה כמוהם לגילוי ה-DNA - הופיעו 3 מאמרים ב-Nature: של הצמד, של פאולינג בארה"ב, ושל פרנקלין (באיזה נושא?). ב-1958 נפטרה מסרטן השחלה בגיל 37, מבלי שידעה על גניבת הקרדיט ממנה. הצמד קיבל נובל כבר אחרי 4 שנים (1962). ווטסון לא תרם מאז ממש; קריק ואחרים הראו: רצפים של שלשות שמרכיבים כ-20 חומצת אמינו.
• גריבין: ווטסון לא מזכיר בספר את גריפית' אפילו בהערת שוליים - לא נכון! ווטסון מציין שגריפית' העלה את ההשערה (שהתבררה כנכונה), המנוגדת לצמד - שגנים משתכפלים במנגנון משלים, ולא זהה; אבל, לוקח ממנו את הקרדיט על מקוריות - כבר ב-1939 פאולינג כתב מכתב ל-Science עם מקס דלבריק, שמכניקת הקוונטים תומכת דווקא ברעיון המשלימות.
• ווטסון: בינואר 1953 פיטר הביא 2 עותקים של מאמר שכתב אביו, ובו שיער שה-DNA הוא סליל משולש. ווטסון נחרד, בעיקר מכך שהם כבר חשבו על כך שנה אחת קודם (אבל הרעיון נפל) - אולי זה כבל זאת נכון, ופאולינג ינצח? אבל בבדיקה התברר שה"אליל" סידר את קבוצות הפוספט, שהן השלד של הסליל, עם אטום מימן בכל קבוצה - מה שמנטרל את היוניות שלהם, לא מאפשר קשרי מימן עם הבסיסים, ולמעשה זאת לא חומצה בכלל (כי לא יכולה לשחרר +H - וידוע שהיא כן משחררת?). טעות של סטודנט שנה א'!
• ספר יוצא דופן: רכילות, מדענים כבני אדם עם יצרים ותחרות; איתי בן-פורת: יצירת מופת ספרותית; המדע לא מתקדם לינארית - תומס קון; (בגרות?)

אסטרונומיה 2

• תוצאת הצטברות מדידות רבות: דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל הקושרת בין צבע כוכב לבהירות (כמות אנרגיה). איינר הרצשפרונג גילה כשהיה מדען חובב (אח"כ הפך מקצועי), פרסם רק במגזין צילום שמדענים לא קראו. הנרי נוריס ראסל קרא, ופרסם, כולל גרף (אחריו גם הרצשפרונג פרסם גרף, אך במגזין נידח). לפי תכונות קרינת גוף שחור, ממדידה של אנרגיה ב-3 אורכי-גל (צבע) אפשר לקבוע טמפרטורת פני השטח; הדיאגרמה סייעה להבין מבנה פנימי של כוכבים, שהחלו בה -
• ארתור אדינגטון (האסטרופיזיקה הראשון), מצטיין בתצפיות, תאוריה, ומנהל. הראשון שפרסם את היחסות באנגלית. כשפורסמה תורת היחסות הכללית, גרמניה נלחמה באנגליה; עותק מהמאמר הגיע לוילם דה סיטר מהולנד הנייטרלית, שהעביר לאדינגטון, וזה פרסם ב"חברה". אנגליה גייסה כל גבר כשיר, ואדינגטון בן ה-34 היה בכושר מצויין (שאיפשר לו לנסוע). בהמלצת חבריו הוא שוחרר כדי לתרום כמדען, אבל הוא הודיע שגם אם לא, היה מבקש להשתחרר כקוויקרים-פציפיסט; זה עצבן את משרד הפנים, שהציעו להצטרף לחבריו הקוויקרים בחקלאות. ידידיו התערבו והוא שוחרר, בתנאי שיוציא משלחת תצפית בליקוי החמה של 1919.
• רלף אלפר מצא אפשרויות להיתוך יסודות מורכבים מפשוטים יותר, והסביר את היחסים הנצפים בין מימן-הליום-ואחרים: מימן - דאוטריום (+ פרוטון) - הליום-3 (+ נייטרון) - הליום-4 ... כשהחליט לפרסם ב-Physical Review, מורהו ג'ורג' גאמוב הליצן הוסיף את ידידו האנס בתה רק לצורך השם מאמר אלפר-בתה-גאמוב (גם פורסם במקרה ב-1 באפריל 1948). גילה מנהור קוונטי של קרינת אלפא מגרעינים רדיואקטיביים: אין להם מספיק אנרגיה להתגבר על הכוח החזק, אבל הם "שואלים" אנרגיה מאי-הודאות, ו"מחזירים" לפני שהעולם מרגיש. בטעות, לא קיבל על כך נובל; אלפר ורוברט הרמן, שתרמו עם גאמוב לחיזוי קרינת הרקע - לא קיבלו; כנראה חשבו שגאמוב הוא החוזה, והוא כבר מת אז). הם חזו שהמפץ צריך ליצור קרינת רקע, וחישבו: 5K; החיזוי לא עשה רושם, כי לא ידעו שיש טכנולוגית רדיו רגישה; ואלו שידעו - לא שמעו עליו... גאמוב לא התלהב, אבל השתכנע - וכלל את החיזוי בספריו הפופולריים, עם טעויות (לא היה טוב בחשבון) ובלי קרדיט לאלפר ולהרמן. בסוף התגלתה הקרינה שמהווה קרינת גוף שחור הכי מושלמת שנמדדה (2.725K), וזו ההוכחה החזקה ביותר למפץ הגדול.
• נוקליאוסינתזה כוכבית: האיזוטופים הבאים אחרי הליום-4 מאד לא יציבים; מכאן שהם חייבים להיווצר אחרי המפץ - בכוכבים קורסים. רוברט אטקינסון ופריץ הוטרמנס כתבו שבשמש נוצרים יסודות בהיתוך; אבל אפילו הם, חשבו שזה יוצר את היסודות הכבדים - כמו ברזל. אבל חישוב הטמפרטורה והלחץ הדרושים הראה שהשמש וכוכבים אחרים אינם חמים מספיק; אדינגטון (בהערה שהתפרשה כגסה): "מי שחושב שהכוכבים אינם חמים ליצירת יסודות - שילך ויחפש מקום חם יותר." אח"כ התגלה שהמנהור (של גאמוב) מאפשר זאת, בתהליך מורכב. מלחה"ע 2 גם עצרה את המחקר וגם סיפקה טכנולוגיה. פרד הויל שכנע את ויליאם אלפרד פולר לחפש תהודה שמאפשרת יצירת פחמן מ-3 חלקיקי אלפא - והתברר שצדק. במאמרם (B2FH paper) עם הזוג ברבידג' (מקלטק) ייסדו את אסטרופיזיקה גרעינית.
• ססיליה פיין-גפושקין כתבה דוקטורט מבריק, על כך שעל פי ספקטרומטר אופטי כל החלל כמעט מורכב ממימן; התוצאה כל כך נגדה את המקובל (שהשמש עשויה מברזל - כך מאז אנכסגורס, שדעתו דוקא הייתה מתקדמת לזמנו) - שהמנחה שלה ראסל הכריח אותה לכלול אזהרה שהתוצאה כנראה נובעת מטעויות מדידה. אבל אונסלד ומקרי הראו זאת גם.

מונחים

• מין Species: ריי
• מטען חיובי: פרנקלין
• פוטון: גילברט לואיס
• קרני X: וילהלם רנטגן (בגרמניה: "רנטגן")
• אלקטרון: לורנץ ("גופיף": JJ תומסון)
• פרוטון, גרעין האטום, נייטרון (גם פאולי): רתרפורד
• מולקולה: אבוגדרו (גסאנדי?)
• איזוטופ: סודי
• פוזיטרון: אנדרסון
• נייטרינו: פרמי
• פאנגנזה, גנים: יוהנסן (גן: מורגן?)
• חמצן (ביוונית: נותן חומצה): לבואזיה
• פולוניום, רדיואקטיביות: קירי
• תרמודינמיקה: ויליאם תומסון
• אנטרופיה: רודולף קלאוזיוס
• לוח: וילסון (John Tuzo Wilson)
• נובה: טיכו ברהה
• גנום?

משתמש:H. sapiens ישי: דרך ארץ קדמה לתורה, ולכן התורה נתנה גז ודרסה את דרך הארץ.

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית