ביצוע תוכנית ההתנתקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מבצע יד לאחים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)
נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה
קטיף | רפיח ים | שירת הים
שליו | תל קטיפא | בדולח
בני עצמון | גדיד | גן אור
גני טל | כפר ים | כרם עצמונה
מורג | נצרים | אלי סיני
דוגית | כפר דרום | ניסנית
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית לנסיגה ישראלית מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ולפינוין מישראלים. התוכנית יצאה לדרך ב-15 באוגוסט 2005. פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים. תוכנית זו של ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, עוררה ויכוח פוליטי עז בין שולליה לתומכיה.

התכנון המקורי היה פינוי הרצועה ללא כל משא ומתן עם הפלסטינים, אולם לאחר מותו של נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת וחילופי ההנהגה ברשות בעת עלייתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) לשלטון, נעשה מאמץ לתאם את התוכנית עם הפלסטינים. תוכנית ההתנתקות שנויה במחלוקת עזה, ועומדת בניגוד גמור להצהרותיו של שרון טרם היבחרו. למרות זאת היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישומה בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים ו-7 נמנעים. על פי הסקרים, התוכנית נהנתה מתמיכת רוב הציבור, אולם שרון סירב להעמידה למשאל עם והמשיך בתוכנית גם לאחר שנדחתה בידי מתפקדי הליכוד.

עיקרי תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת סטודנטים נגד תוכנית ההתנתקות
  • ישראל תפנה את אזרחיה ואת מתקניה הצבאיים מרצועת עזה וגוש קטיף.
  • ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
  • לישראל תהיה שליטה ביטחונית מלאה באוויר ובים, אך הותר לפלסטינים לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
  • המבנים הקדושים יפורקו ויועברו לתוך ישראל, מבני הציבור יושארו כמחווה לפלסטינים ואילו הבתים הפרטיים יהרסו באמצעות כלי צמ"ה ישראלים והפלסטינים אלה שיפנו את ההריסות.
  • חוק פינוי-פיצוי: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
  • השארת גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון בידי ישראל, בכל הסכם קבע עתידי. שרון טען שתוכנית ההתנתקות השיגה התחייבות לתמוך בעמדה זאת מארצות הברית.

כחלק מהתחלת היישום, ראש הממשלה מינה את יונתן בשיא מהקיבוץ הדתי שדה אליהו לעמוד בראש מנהלת סל"ע האחראית על סיוע למפונים ויישובם מחדש.

ביצוע הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעגלי הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רא"ל דני חלוץ, הרמטכ"ל בזמן ההתנתקות ואלוף דן הראל, מפקד פיקוד דרום בזמן ההתנתקות, משגיחים על ביצוע תוכנית ההתנתקות.

ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות:

  • המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל והקישו על דלתות בתי המתנחלים.
  • המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שתוכננו לפעול במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה להריסת הבתים.
  • המעגל השלישי: אבטחה הקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
  • המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד הטרור הפלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
  • המעגל החמישי: חיילים הפרוסים מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי היה למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
  • המעגל השישי: חיילים ומחסומים הפרוסים באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.

אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

GushKatif yad-leachim.jpg
Yad Leahim baby.jpg

בשלב הראשון המכונה בעגה הצה"לית "יד לאחים" או "יד אחים", ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. מטרת מבצע "יד לאחים" הייתה פרישת כוחות צבאיים באזורים המיועדים לפינוי תוך מתן עזרה למתנחלים באריזת רכושם, העמסתו במכולות והובלת המכולות אל ייעדן ביישובי הקבע החדשים שנקבעו לכל משפחה. במהלך המבצע נקשו צוותי חיילים ושוטרים על דלתות בתי משפחות המתיישבים וחילקו להן צווי פינוי. הצוותים הונחו לגלות רגישות רבה לכאבן של המשפחות המפונות, לדבר איתן, ולנסות להקל על סבלן. בנוסף לפרישה הצבאית, הובאו למקום צוותים של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שחלקם אף מהיישובים המיועדים לפינוי, למתן תמיכה בעיקר בנוער המפונה. משך זמן הפעולה של המבצע היה מיום ראשון בחצות עד יום שלישי בחצות ובמהלכו עזבו כ-600 משפחות את הגוש, אך עדיין נותרו בו למעלה מ-2,500 מסתננים לא חוקיים.

בשלב השני, את המשפחות שסירבו להתפנות, חיילים ושוטרים פינו בכוח לאוטובוסים ביחס של לפחות 4 שוטרים וחיילים לאדם אחד. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.

בתי הכנסת, מבני הדת ובתי העלמין פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה שלא ישאר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.

האוטובוסים שיצאו מהיישובים תוכננו לעבור למתקנים מיוחדים זמניים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים בבתי מלון שנשכרו לכך מראש בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים ובמתקני אירוח צבאיים ואחרים נוספים.

בפועל, מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים ארוכים. חלק מהמתיישבים אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

תחילת ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך ה־13 ביולי 2005 לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום צריכים לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף בשלום, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כוללת גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בסופו של דבר הצליחו להסתנן לגוש כ-5000 "מתגברים".

14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו מתיישבי עזה להישאר בבתיהם. עם כניסת ה-15 באוגוסט הופכת שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן איפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ה-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.

  • 15 באוגוסט
    • בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים.
    • מבצע יד לאחים: בבוקר למחרת החלה כניסת צוותי צה"ל והמשטרה למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים. (סקירת חלוקת צווי הפינוי)
  • 16 באוגוסט

הפינוי הכפוי של האזרחים בגוש קטיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 באוגוסט החל הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה. בנוסף ל 8000 התושבים, שהו בגוש גם כ 5000 מסתננים, שבאו כדי לסייע לתושבים ולנסות להקשות, ואף לסכל, את הפינוי. הפינוי עצמו עבר ללא אלימות (למעט על גג בית הכנסת של כפר דרום), אך חלק מהתושבים הביעו מחאה קשה והתנגדות פסיבית לגרושם.

פינוי גני טל
פינוי בדולח
התנגדות לפינוי כפר דרום
  • 17 באוגוסט
    • החל הפינוי בכוח של אלה שלא התפנו מרצונם, אך יחד עם זאת נמשך הפינוי מרצון לתושבים שביקשו הארכה לאריזת חפציהם לקראת עזיבת היישובים.
    • תושבי גני טל עזבו את ההתנחלות ללא פינוי בכוח בהתאם להסכם שהושג עם צה"ל לפיו הם יתפנו לאחר תפילת המנחה.
    • החל פינוי היישוב המרכזי בגוש קטיף נווה דקלים.
    • הושלם פינוי ההתנחלויות גני טל, בדולח, תל קטיפא, כרם עצמונה ומורג.
  • 18 באוגוסט
    • בנווה דקלים התבצרו כ-1500 אנשים בבית הכנסת. באולם אחד התרכזו הגברים ובשני הנשים. כוחות הביטחון פינו אחד אחד את המתבצרים הגברים, שגילו רק התנגדות פסיבית עיקשת לפינוי. רוב הנשים התפנו אחרי הידברות ממושכת, כשהן שבורות ובוכיות. בלילה גילו הכוחות המפנים שקבוצת בנות נעלו את עצמן בחדר פנימי בבית הכנסת. אחרי משא ומתן, ושיחה של הבנות עם החיילות שפינו אותן, הושלם פינוי בית הכנסת.‏[1]
    • בכפר ים (ליד שירת הים) התבצר ד"ר אריה יצחקי (ראש הרשות היהודית העצמאית בחבל עזה) יחד עם עוד 40 אנשים על גג ביתו. יצחקי עצמו היה חמוש ברובה M-16 וטען ש"מלכד" את הבית. אחרי הידברות עם כוחות צה"ל מסר יצחקי את נשקו וכוחות צה"ל פינו את גג ביתו.‏[2]
    • בכפר דרום התבצרו מתנגדים על גג בית הכנסת החל משעות הבוקר. הנהגת המתבצרים שאף היוו חלק ניכר מהם היו תלמידי ישיבת בית אל בראשות הרב זלמן ברוך מלמד שהיה סמוך לבית הכנסת. כדי לפנותם הופעלו לראשונה מכת"זים, כלי פריצה ומנופים עם כלובים של פיקוד העורף. אחר הצהריים פרצו כוחות של היס"מ אל תוך בית הכנסת ופינו את קומת הקרקע. על גג בית הכנסת של היישוב נתלה שלט גדול – "שנית כפר דרום לא יפול". על גגו התבצרו כ-250 בני אדם, רובם צעירים, ובהם מספר קצינים שהבכיר שבהם היה אל"מ במילואים. במהלך פינוי גג בית הכנסת התרחשו עימותים אלימים בין המתבצרים לבין המשטרה שבהם נפצעו קל שוטרים וחיילים מזריקת חפצים, וצבע שגרמה לצריבות עור קלות לכ-10 מפנים. לאחר שהמשטרה הפעילה מכת"ז ומכולות פינוי באמצעות מנוף, היא הצליחה להשתלט על כל המתבצרים. הם נעצרו והוגשו כנגד חלקם כתבי אישום. שאר תושבי היישוב התפנו ללא אלימות, אך בעצב רב וכעס גדול תוך הצהרה שכפר דרום עתיד לקום בשלישית.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כפר דרום#עלילת החומצה
בעת פינוי הגג מכפר דרום ארעה עלילת החומצה, בה עשו עצמם מספר חיילים מפנים כאילו נפגעו מחומצה שהושלכה לעברם מגג בית הכנסת. כלי התקשורת בארץ פרסמו תוך דקות את פגיעת החומצה בחיילים. חמישה ימים לאחר האירוע פרסמה המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה כי החומר שהושלך על השוטרים במהלך הפינוי היה סודה קאוסטית, אך בינואר 2006 חשף ערוץ 10 כי בבדיקת המשטרה לא נמצאו שיירים של סודה קאוסטית או חומצה בבגדי השוטרים בכפר דרום. בעקבות כך אישי ציבור רבים כינו את הפרשיה "עלילת דם" וניסיון הכפשה מכוון למתבצרים על הגג.
  • 19 באוגוסט
  • 21 באוגוסט
    • הושלם פינוי אלי סיני.
    • הושלם פינוי היישובים קטיף, עצמונה ושליו.
    • החלו הריסות הבתים ביישובים פאת שדה ודוגית.‏[3]
    • טענות קשות מצד המפונים על התנהלותה של מנהלת סל"ע בעניין מציאת פתרון דיור זמנים וקבועים למפונים. בין השאר סבלו המשפחות שפונו ממחסור במקום ומצרכי יסוד וחלקן אף נדרש לעזוב את המלונות בהם שוכנו, מבלי שיידעו מה יעלה בגורלם. מפוני נצר חזני החליטו לחזור ליישוב במחאה על פינוים ממלון ברמת הגולן. מנגד, מתנדבים רבים באו לסייע למשפחות שפונו ואף תרמו להם מצרכי יסוד.‏[4]
    • תושבי אלי סיני הקימו עיר אוהלים ליד יד מרדכי והודיו כי יחנו שם עד שיימצא להם פתרון מגורים קבוע שישמור על המבנה הקהילתי שלהם.
פינוי נצרים ומנורת שבעת הקנים מגג בית הכנסת
  • 22 באוגוסט
    • פונה היישוב הישראלי האחרון ברצועת עזה - היישובי הקהילתי-דתי נצרים. בהוראת רב היישוב ציון טוויל החלו התושבים לארוז כבר ביום שישי והבטיחו שלא להתנגד באלימות לפינוי. גם 200 ה"מסתננים" ששהו ביישוב קיבלו את עמדת התושבים והבטיחו לא לנהוג באלימות. ביום הפינוי, התושבים התפנו ללא אלימות אך בכאב רב. אחרי שנפרדו מגדוד שמשון והתפללו תפילה כואבת בבית הכנסת, הוציאו עמם התושבים וראשי הנהגת הציונות הדתית (ביניהם הרב חיים דרוקמן, חנן פורת ואפי איתם) את ספרי התורה ומנורת שבעת הקנים שניצבה על גג בית הכנסת.‏[5]
    • החלו הריסות הבתים באלי סיני, נווה דקלים וגני טל.

הפינוי הכפוי של האזרחים בצפון השומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינוי התשתיות והמבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסת הבתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי היישוב קטיף לאחר הריסתו, אוגוסט 2005
טנקים ודחפורים ברחבת הכניסה ביישוב גני טל במהלך הריסת היישוב, אוגוסט 2005

אחרי משא ומתן מפרך עם הפלסטינים וגורמים בינלאומיים הוחלט לבסוף שישראל תהרוס את הבתים הפרטיים של המתנחלים ואילו הפלסטינים יפנו את ההריסות אל סיני במימון בינלאומי. רוב החממות פורקו והועברו לשטח ישראלים ואלה שנותרו נמכרו לחקלאים פלסטינים בתיווך הקרן לשיתוף פעולה כלכלי. מבני הציבור הלא-דתיים הושארו על כנם כמחווה של רצון טוב לפלסטינים.

לשם הריסת הבתים, שכר משרד הביטחון כלי צמ"ה של קבלנים אזרחיים ואת ההריסות ביצעו מפעילים אזרחיים תחת פיקוחו של ויקטור בר-גיל. ההריסות בוצעו באמצעות מחפרים מדגמים שונים ודחפורים מדגמי D10L ו-D9R. דחפורים צבאיים לא היו מעורבים בהריסה.

פינוי התשתיות והצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.

ברצועת עזה בוצע גם פינוי מלא של כוחות הצבא, ביניהם כוחות המוצבים ציר פילדלפי. בתחילת ספטמבר החלו בצה"ל לפנות את התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס את התשתיות שאינן ניתנות להזזה. על הריסת התשתיות הצבאיות ברצועת עזה הופקדו יחידות יהל"ם ומהנ"פ (=מפקדת הנדסה פיקודית) דרום של חיל ההנדסה. כל הציוד הצבאי כבר פונה מהרצועה ויחידות הנדסה אף פירקו את "גשר מור" לגוש קטיף באמצעות עגורנים ומשאיות. מקלטים וממ"דים בהתנחלויות, מחנות צה"ל ברצועה, כולל בסיס התיאום והקישור ליד מעבר ארז הושמדו בפיצוצים מבוקרים.

הפינוי הצבאי הסתיים ב-12 בספטמבר.

פינוי הקברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, בהם בית העלמין החדש בניצן ובית הקברות בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם וישבו שבעה למשך יום. ב-1 בספטמבר הסתיים פינוי כל חלקות הקבר בהלוויה המונית (בה נכחו 20,000 איש כולל יו"ר הכנסת רובי ריבלין והרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו) ל-15 חללי גוש קטיף שנטמנו בהר הזיתים בירושלים.‏[8]

פינוי בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת ביישוב גני טל לאחר פינויו. אוגוסט 2005.

פינוי והריסת בתי הכנסת הייתה אחת הסוגיות הסבוכות בתוכנית ההתנתקות. המדינה רצתה להרוס את בתי הכנסת, מאחר שלא יכלה להעתיקם בשלמותם ופחדה שאם תשאיר אותם בשטח הפלסטינים יחללו אותם. רבני גוש קטיף ורבני הרבנות הראשית הביעו מחאה חריפה על הכוונה להרוס את בתי הכנסת ועתרו לבג"ץ כנגד הריסת בתי הכנסת‏[9]. הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו קרא לא להרוס את בתי הכנסת של גוש קטיף אלא להשאירם כדי ש"הם יהיו ה'יד ושם' של גוש קטיף, יד ושם לחורבן שהיה, הם יהיו האנדרטה לחבל ארץ פורח ופורה שהיה בגוש קטיף ואיננו".‏[10]

למרות המחאה והתנגדות, דחה בג"ץ את העתירה נגד הריסת בתי הכנסת ב-8 בספטמבר ונתן אור ירוק להריסתם, ברוב של 4 שופטים נגד 3. ההחלטה גררה מורת רוח וביקורת קשה כנגד בג"ץ בקרב הציבור הדתי,‏[11] כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של דובר מועצת חבל עזה ערן שטרנברג שהשווה את הורסי בתי הכנסת לנבוכדנאצר וטיטוס שהחריבו את בית המקדש.‏[12]

התכנון היה להרוס את רובם באמצעות פיצוץ ב-9 בספטמבר אך עקב בקשת שר הביטחון שאול מופז ונשיא המדינה משה קצב נדחתה ההריסה ליום ראשון ה-11 בספטמבר 2005 והוחלט שתבוצע רק בתנאי שתאושר בהחלטת הממשלה. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם, למעט בית הכנסת של אלי סיני שנהרס עקב חוסר תיאום.

אחרי נסיגת כוחות צה"ל ב-12 בספטמבר עלו מאות פלסטינים על ההתנחלויות שפונו והחלו לשרוף ולחלל את בתי הכנסת.‏[13] מאוחר יותר, השלימה הרשות הפלסטינית את הריסת רוב בתי הכנסת‏‏‏[14]. התמונות גרמו לזעם רב ורגשות קשים אצל ישראלים רבים, וגררו גינויים קשים כנגד הממשלה שלא הגיבה על כך וכנגד הפלסטינים שאפשרו את הפגיעה בבתי הכנסת.

ציר פילדלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציר פילדלפי

לפני ובמהלך ביצוע ההתנתקות התנהלו דיונים קדחתניים במערכת הביטחון ובממשלה האם להעביר את ציר פילדלפי ליד המצרים ולהפקיד בידם את האחריות למנוע הברחות נשק לרצועת עזה. למרות התנגדות של השב"כ ושל חברי כנסת הטוענים שמדובר בפריצת הסכם הפירוז של סיני במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, החליטה הממשלה להעביר את הציר לידי המצרים על מנת לא ליצור "רצועת הביטחון" או "חוות שבעא" נוספת בה הפלסטינים יוכלו להפעיל טרור כנגד ישראל, מבלי לשלם מחיר מדיני.

ב-28 באוגוסט אישרה הממשלה הסכם לפרישת 750 חיילים מצריים, המצוידים ב נשק כבד (כולל מטולי RPG-7), ב 30 שריוניות, 4 ספינות סיור ומספר מסוקים. ההסכם אושר בכנסת ב-31 באוגוסט 2005.‏[15] כוחות צה"ל פינו את ציר פילדלפי ב-12 בספטמבר מבמסגרת "מבצע אשמורת אחרונה".

מבצע "אשמורת אחרונה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעילת השער במחסום כיסופים

במבצע אשמורת אחרונה התפנו כוחות צה"ל מהרצועה ובכך סיימו 38 שנים של שליטה ונוכחות ישראלית ברצועת עזה.

ב-11 בספטמבר 2005 נערך במחנה אוגדת עזה טקס פרידה מרצועת עזה במעמד הרמטכ"ל דן חלוץ. חלוץ נאם נאום פרידה בו אמר כי "אנו יוצאים מהרצועה בראש מורם", דגל ישראל קופל והטקס הסתיים בשירת התקווה.‏[16]

אחרי הטקס החלה נסיגה של כוחות צה"ל, דרך שני צירים עיקריים: ציר כיסופים וציר פילדלפי-כרם שלום. הנסיגה הסתיימה בשעה 7:00 בבוקר ב-12 בספטמבר אחרי ששני שופלים של חיל ההנדסה הערימו סוללת עפר והג'יפ של מפקד אוגדת עזה תת-אלוף אביב כוכבי יצא אחרון דרך השער שנסגר. דגל ישראל שקופל מבסיס אוגדת עזה הונף מחדש בצדו המזרחי של מחסום כיסופים, היכן שקמה המפקדה החדשה של אוגדת עזה.‏[17]

ההערכות בתום ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל נערך מסביב לרצועת עזה ופרש את כוחותיו ב"ציר הוברס" סביב גדר המערכת עם הרצועה. הגדר תוגברה באמצעי התרעה אלקטרונים, עמדות מכ"ם, תצפיות ומוצבים על מנת לאתר ולסכל הסתננויות של מחבלים. כטב"מים של חיל האוויר הישראלי השלימו את מעגל האבטחה על ידי תצפיות מלמעלה. צה"ל שקל גם להקים גדר שנייה סביב הרצועה.‏[18]

ליד מעבר כיסופים נבנתה המפקדה החדשה של אוגדת עזה.

הרמטכ"ל דן חלוץ וראש אג"מ האלוף ישראל זיו הבטיחו בראיונות לתקשורת ונאומים ממלכתיים שהתקפות טרור מכיוון רצועת עזה, ולא משנה מהי היא חומרתן, תגרורנה תגובה קשה וחסרת פרופורציה על מנת ליצור תג מחיר שיבהיר לפלסטינים שהטרור לא משתלם ולא מקובל. חלוץ אף רמז לכך שלראשונה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, ישראל תעשה שימוש בארטילריה על מנת להגיב על הטרור הפלסטיני‏[19].

נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוש קטיף

מפת רצועת עזה וגוש קטיף

סה"כ: 8,800 תושבים, 5000 מסתננים = 13,800 נפש

צפון השומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סה"כ: 680 תושבים

סך הכול תושבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכה: כ-10,000 - 15,000 נפש

נתונים: מעריב ynet

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמכי תוכנית ההתנתקות וחוק פינוי-פיצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי חדשות בנושא ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידיעות, כתבות ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיווחים על ביצוע ההתנתקות:

כתבות, מאמרים וסיכומים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורי גליקמן, נוה-דקלים: הכוחות מפנים את המסתננים מבית הכנסת, באתר nrg‏, 18 באוגוסט 2005
  2. ^ אלירן חיאט, אמיר בוחבוט, אפרת זמר, אורי גליקמן, אלון שני, מיכל הניג, אילאיל שחר, נצר חזני ויועד קדרי, החל משא ומתן עם המתבצר החמוש, באתר nrg‏, 18 באוגוסט 2005
  3. ^ אמיר בוחבוט, אורי גליקמן, גלי סימן-טוב, אלי בוהדנה, יועד קדרי, אלירן חיאט, אלון שני, דינה אברמסון ודורון נחום, החל הרס הבתים בגני-טל ובפאת-שדה, באתר nrg‏, 21 באוגוסט 2005
  4. ^ טל ימין-וולבוביץ', יפונו שוב - הפעם מבתי המלון, באתר nrg‏, 21 באוגוסט 2005
  5. ^ אמיר בוחבוט, איתי שטרן, דינה אברמסון וקלמן ליבסקינד, נצרים: רוב התושבים כבר התפנו, באתר nrg‏, 22 באוגוסט 2005
  6. ^ חלוץ שיבח את המנהיגות הרוחנית בשא-נור, באתר וואלה!, 23 באוגוסט 2005
  7. ^ דו"צ : רבני צפון השומרון מנעו את האלימות, באתר הפורומים "פרש", 23 באוגוסט 2005
  8. ^ אורי גליקמן, "סליחה שלא נתנו לכם מנוחה", באתר nrg‏, 1 בספטמבר 2005
  9. ^ אבישי בן חיים, מועצת הרבנות: אסור להרוס את בתי הכנסת ברצועת עזה, באתר nrg‏, 26 באוגוסט 2005
  10. ^ הרב לאו: בתי הכנסת יהיו ה"יד ושם" של גוש קטיף, באתר וואלה!, 1 בספטמבר 2005
  11. ^ אפרת פורשר ואמיר בוחבוט, בתי הכנסת בגוש ייהרסו בפיצוץ, באתר nrg‏, 8 בספטמבר 2005
  12. ^ טל רוזנר וחנן גרינברג, בג"ץ התיר להרוס את בתי הכנסת ברצועה, באתר ynet‏, 8 בספטמבר 2005
  13. ^ אי-פי ואמיר בוחבוט, המון פלסטיני שורף בתי הכנסת, באתר nrg‏, 12 בספטמבר 2005
  14. ^ סרט על הרס בתי הכנסת, 4 שנים לאחר ההתנתקות
  15. ^ אריק בנדר, הכנסת אישרה השינוי בהסכם השלום עם מצרים, באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2005
  16. ^ אמיר בוחבוט, הנסיגה יוצאת לדרך - הגדוד הראשון עוזב את רצועת עזה, באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2005
  17. ^ אמיר בוחבוט, השער ננעל: אחרון החיילים עזב את עזה, באתר nrg‏, 12 בספטמבר 2005
  18. ^ חנן גרינברג, קו הגבול החדש: "מחבל לא יעבור כאן", באתר ynet‏, 12 בספטמבר 2005
  19. ^ עמיר רפפורט (טור דעה), החורים שבגבינה, באתר nrg‏, 9 בספטמבר 2005