טומאה וטהרה – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ דיני טומאה וטהרה הועבר לטומאה וטהרה במקום הפניה: שינוי השם לקראת איחוד עם הערך טומאה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
'''טומאה''' ב[[הלכה|הלכה היהודית]] היא הגדרה הלכתית למצבו של אדם או חפץ, בגלל התרחשות מסוימת, כגון מגע של האדם במת. כתוצאה מהגדרה זו, נאסר הטמא להתקרב ל[[קדושה (יהדות)|קודש]], כדוגמת [[בית המקדש]] וה[[קורבן (יהדות)|קרבנות]]. '''טהרה''' היא העדר ה'''טומאה''', על ידי זהירות מלהיטמא או על ידי ביטול הטומאה לאחר שנוצרה, והיא תנאי לגישה אל הקודש.


פרשיות שלמות ב[[תורה שבכתב]] עוסקות בהרחבה בטומאות ובהיטהרות מהן, וכך גם סדר שלם מששת סדרי ה[[משנה]], [[סדר טהרות]]. הטומאה נוצרת ממקורות מגוונים, שבעיקרם קשורים למוות של אדם או בעלי חיים, ומהם היא עוברת לבני אדם או לחפציהם ומזונם. ניתן להיטהר מן הטומאה על ידי מעשה מסוים, בדרך כלל - [[טבילה]] ב[[מקווה]], אם כי לעיתים תהליך הטהרה מורכב יותר ודורש משך זמן ומעשים נוספים. להלכות הטומאה והטהרה היתה השפעה רבה מאד על חיי עם ישראל, כיחידים וכחברה, בתקופת קיומו של [[בית המקדש]], ובמידה פחותה יש להן השלכות גם על החיים היהודיים עד ימינו.


==טומאה - הגדרת המושג==
{{בעבודה}}
ב[[תנ"ך]] מופיע השורש טמ"א בהקשרים רבים ומגוונים, לציון שלילתו של '''מעשה''' מסוים. כך, לדוגמא התורה מגנה את הרצח בביטוי: "ולא תטמא את הארץ"<ref>במדבר לה,לד</ref>, וכך גם ניאוף: "אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה"<ref>ויקרא יח,כ, וכן במדבר ה,יג.</ref>, ו[[עבודה זרה]]: "כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי"<ref>ויקרא כ,ג</ref>. בדוגמאות אלה, המושג טומאה אין פירושו שקיימת טומאה ממשית על אדם או חפץ כלשהו, אלא זהו '''ביטוי מופשט''', שנועד להבליט את חומרת המעשה ואת הצורך להימנע ממנו מן ההיבט '''המוסרי'''.
ההיטהרות מ"טומאה" זו היא תהליך רוחני-פנימי של [[תשובה]], כפי שהתפלל [[דוד המלך]] בספר [[תהלים]] (נא,יב): "'''לב טהור''' בְרא לי, אלהים, ורוח נכון חדֵש בקרבי".


גם בעל חיים האסור באכילה (כמו [[חזיר]]) נקרא "טמא"<ref>ויקרא יא,ז</ref>. אין פירוש הדבר שיש עליו (בהיותו חי) "רוח טומאה" כלשהי, ומי שנוגע בחזיר - לא עוברת אליו טומאה בגלל נגיעה זו. כינויו "טמא" בא רק לציין את האיסור לאוכלו.
'''דיני טומאה וטהרה''' הוא הכינוי הרווח ב[[הלכה]] ה[[יהדות|יהודית]] למכלול ההלכות הנוגעות ל[[טומאה]] ו[[טהרה]]. טומאה היא היותו של חפץ או אדם מסוים במצב של ריחוק, ואילו טהרה היא היותו נקי מכל שמץ של לכלוך וזוהמה. ברוב המקרים הטהרה היא המעשה הנדרש כדי לצאת ממצב של טומאה, אך לעתים היא גם עומדת כערך בפני עצמו.

לעומת זאת, ההקשר המיוחד של הטומאה '''כמושג הלכתי''', הנדון בערך זה, הוא היותו של חפץ או אדם מסוים במצב של טומאה, זמנית או קבועה. טומאה זו נוצרת בגלל התרחשות מסוימת, והיא ניתנת להעברה מדבר אחד לדבר אחר. כך, למשל, נבלה של בעל חיים נקראת "טמאה" ואדם הנוגע בה נעשה טמא בגלל הנגיעה בה<ref>ויקרא יא,כו</ref>. טומאה זו היא כעין '''מציאות ממשית''' של רוח טומאה שקיימת בחפץ עצמו, וניתן להעביר אותה לחפץ אחר או לסלק אותה לחלוטין (זהו הסבר פשטני, לצורך ההגדרה הראשונית של המושג וההבדל בינו לבין הקשרים אחרים של "טומאה", וראו להלן: מהות הטומאה). ככלל, '''אין לטומאה זו משמעות מוסרית''': יכול אדם להיות צדיק וישר, אבל הוא טמא בגלל שנגע בדבר שטימא אותו. לפעמים גם מעשה של מצווה עשוי לטמא את האדם, כמו למשל השתתפות בלוויה. לפיכך, אין התורה מתייחסת אל הטמא כאדם שלילי, אלא שהוא מוגבל, כתוצאה מטומאה זו, מלבוא ל[[בית המקדש]] ולנגוע בבשר של [[קורבן]] או ב[[תרומה]]. ההיטהרות מטומאה זו מושגת על ידי מעשה המסלק את הטומאה, בדרך כלל - [[טבילה]] ב[[מקווה]].

ה[[מלבי"ם]]<ref>פרשת ויקרא, אות שו</ref> מגדיר את הטומאה במובן המוסרי כ"טומאת הנפש", לעומת הטומאה במובן ההלכתי המדויק, שהיא "טומאת הגוף". לדעתו, קיימת הבחנה בסגנון התורה בין שני הסוגים הללו: כאשר מדובר על טומאה במובן של ליקוי מוסרי, התורה מתבטאת במונח "להיטמא ב...", כדי להדגיש את העוון המטמא (כמו "לטמאה בה" שהוזכר לעיל). לעומת זאת לשון טומאה סתמית, בלי התוספת "ב..." (כמו: "כל אשר בתוכו יטמא"<ref>ויקרא יא,לג</ref>), נאמרה על הטומאה ההלכתית.


==מהות הטומאה==
==מהות הטומאה==
בהסברת מושג הטומאה קיימות שתי גישות מרכזיות בפרשנות היהודית:
{{הפניה לערך מורחב|טומאה}}


גישה אחת סוברת, שהטומאה שחלה על אדם או חפץ היא '''מציאות ממשית''', ישות רוחנית מסוימת, אף כי היא בלתי נראית ומושגת לחושים. על פי דרך זו ניתן אף לומר, שההלכות האמורות בטומאה נועדו רק '''לחשוף''' את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. לפי השקפה זו, רוח הטומאה עלולה לגרום נזקים לנפשו של מי שבא עמה במגע, ושמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה. ביטויים לתפיסה זו ניתן למצוא בכתבי ה[[רמב"ן]]<ref>בפירושו לדברים יד,ג כתב, שהציפור הנשחטת בטהרת המצורע "ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע".</ref>, ב[[ספר החינוך]]<ref>מצווה שסב: "‏ענין הטומאה ידוע לחכמים '''שיחליש כח הנפש השכלית''' ויערבב אותה, ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר".</ref>, וב[[חזקוני]]<ref>בפירושו לויקרא יא,לג מסביר החזקוני מדוע כלי חרס שנטמא ישבר, ואינו נטהר במקווה: "לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדאי".</ref>.
==דיני הטומאה והטהרה בהלכה==
ב[[תורה]] ישנן מצוות רבות המפרשות הלכות הטומאה והטהרה.
באופן כללי לא קיים איסור להטמא. האיסור הוא לאכול קודש או להיכנס למקדש בטומאה. יוצאים מן הכלל הזה הם ה[[כהן|כהנים]] וה[[נזיר#ביהדות|נזירים]] עליהם חל איסור להטמא למתים.


רעיון זה מתחזק מן המונחים המשמשים את לשון ה[[תלמוד הבבלי]] בבואו לתאר את קיומה או את העדרה של הטומאה. כאשר ''איסור'' כלשהו מתבטל, מתבטא על כך התלמוד בלשון "פקע"<ref>שתי דוגמאות: תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף לב עמוד א: "פקע איסור אשת אח". מסכת עבודה זרה, דף כט עמוד ב: "פקע ליה איסוריה".</ref>. לעומת זאת, כאשר ''טומאה'' מתבטלת, מתבטא על כך התלמוד בלשון "פרח"<ref>שתי דוגמאות: תלמוד בבלי [[מסכת ברכות]] דף נ עמוד ב: "כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה". [[מסכת שבת]] דף נב עמוד ב: "כיון דריתכן עבד בהו מעשה ופרחה לה טומאה מינייהו".</ref>, ומסגנון זה משתמע שיש כאן רוח כלשהי המעופפת.
אף על פי כן, מצוה על כל ישראל להתרחק מן הטומאה בזמן עלייתם לרגל. בימים ש[[בית המקדש]] היה קיים, היו לדינים אלו השלכות רבות, שכן לא היה ניתן להשתתף בעבודת המקדש בהיותך טמא או נושא טומאה. אף לאחר החורבן היו תלמידי חכמים ופרושים שהקפידו על אכילת מזונם בהיותם טהורים‏‏<ref>‏כלומר "לאכול את חוליהם בטהרה" גם בלא עת עלייה לרגל וסמכו על תרגום [[יונתן בן עוזיאל]]של הפסוק "ואנשי קדש תהיון לי" 'ואנשין קדישין טעמין חולין בדכותא תהון קדמי' -שמות פרשת משפטים פרק כב פסוק ל‏</ref>
ובידלו את עצמם מיתר החברה‏‏<ref>‏[[חסידים]] היראים רוצים להסבב ההבדלות מהמון עמי הארץ עד שלא יאכלו עמהם וישתו עמהם, למה שזה יהיה מן הטוב כפי מה שיובן מדברינו באבות( באבות מסביר הרמב"ם: "ובמושב לצים לא ישב"..מפני ש..חפצו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה')-ר"מ טהרות ב ב</ref>.


השקפה זו פותחה על ידי רבי [[עובדיה ספורנו]]. במאמרו "כוונות התורה"<ref>נדפס בדרך כלל כהקדמה לפירושו לתורה, אף שזהו מאמר בפני עצמו, וכך יצא לאור על ידי הרב [[יהודה קופרמן]], ירושלים תשנ"ד. בהוצאה זו המאמר מחולק לפרקים, והציטוט שלהלן הוא מפרק יג, וראה שם בפרט בהערת המהדיר, מס' 82.</ref> הוא כותב, שה[[שד (מיתולוגיה)|שדים]] ניזונים מן הטומאות, ובפרט מטומאת מת, ומטרת ההרחקה מן הטומאות היא להרחיק את השדים הנספחים אליהם מן הקודש והמקדש. על פי דרכו הסביר מדוע בימי הבית השני הירבו חז"ל להוסיף גזירות בענייני טומאה וטהרה (ראו להלן: הלכות טומאה שקבעו חכמים), שכן בתקופה זו רבו השדים. מדבריו עולה, שהטומאות שגזרו חכמים אף הן משקפות מציאות קיימת, הגורמת לשדים להסתפח אליהן, אלא שבזמן מתן תורה היתה זו מציאות זניחה, שניתן היה להתעלם ממנה, ואילו בזמן בית שני היתה מציאות השדים מפותחת יותר, ולכן דרשה טיפול והתייחסות.
כתות רבות, כמו כתות קיצוניות מבין כתות [[האיסיים]], הקפידו ביותר על דיני הטומאה והטהרה. אחת ההשלכות של הקפדה זו היא הרחקתן של הנשים הנוטות להיטמא מדי חודש בטומאת נדה, וקיומה של חברה בה חיו גברים בלבד.


גישה שניה סוברת, שאין צורך להניח את דבר קיומה הממשי של רוח טומאה, ועניין הטומאה הוא ריחוק, לרוב כביטוי סמלי של רעיון כלשהו<ref>ראיות שונות מספרות ההלכה שהטומאה היא סטאטוס דיני ולא מציאות [http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1814579&whichpage=2#R_7]</ref>.
בהלכה היהודית בת זמננו, ההשלכה המשמעותית ביותר לדיני טומאה וטהרה היא בהלכות נידה; אישה מוגדרת טמאה בימי ה[[וסת]] ובשבוע שלאחר מכן, ובימים אלו אסור לה לקיים מגע מיני עם בעלה. ישנם דעות בהלכה שדרוש שמירה מ[[מדרס]] של אשה טמאה אפילו בזמן הזה כדי שלא ישתכח תורת טומאה וטהרה מעם הישראלי‏‏<ref>‏טוב ליזהר מטומאת משכב ומושב של נדה אף בזמן הזה..מכל נדה-של"ה חלק א דף תנב. טוב הוא להזהר אפילו בזה"ז ממשכבה ומושבה של נדה כדי שלא תשתכח תורת טהרה מישראל..זכר בעלמא..כיון שרחצה אחר ז' ימי נדתה במים שאובין אין מתרחקין ממשכבה ומושבה וכן המנהג-פסקי רקנטי סי' תקפו. בזה"ז שאין מתרחקים ממשכבה ומושבה ..אלא כדי שלא תשתכח תורת טהרה מישראל..כיון שטהרה מנדתה (אחר ז ימי דותה) ורחצה במים שאובין אין מתרחקין ממשכבה ומושבה ועל זה מתנהג העם בדור הזה- תשובת ה[[רי"ף]](רבינו יצחק אלפסי)סי' רצז. החברים נהגו בבתיהם שתהא הנדה רחוקה ופורשים ממנה-תשובת גאוני מזרח ומערב סימן מ"ד
‏</ref> אך לדעת פוסקים רבים אין סיבת איסורה של הנידה מחמת טומאתה, ודין האיסור שבה ודין הטומאה שבה הם שני דינים מקבילים שאינם נובעים זה מזה. דין נוסף הנוהג בימינו הוא חובת [[נטילת ידיים|נטילת הידיים]] לפני הארוחה, והיא ביטוי להקפדה על אכילה בטהרה שהוזכרה לעיל. גם בימינו חל איסור הלכתי על ה[[כהן|כהנים]] להטמא למתים.


כך סבר ה[[רמב"ם]], שהטומאה איננה ישות רוחנית מציאותית, אלא הגדרה הלכתית גרידא, וכפי שכתב בסיום "ספר טהרה" בספרו הגדול [[משנה תורה]]<ref>הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב</ref>.
בספרות ה[[קבלה]] מופיעים עניינים רבים נוספים להם מיוחסת טומאה, כמו הקם משנתו, הכועס, ועוד רבים.
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות - מכלל החוקים היא, '''שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים''', אלא גזירת הכתוב היא... כיוון שטבל - טהור, '''ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר'''.}}


בדברי [[חז"ל]] קיים מקור קדום לתפיסה עקרונית זו על מהות הטומאה, בשמו של [[רבן יוחנן בן זכאי]]<ref>מדרש במדבר רבה פרשה יט,ח</ref>:
הטהרה העיקרית היא הטבילה ב[[מקוה]] מים שבו מי גשמים בנפח של ארבעים [[סאה]], אך בדרגות טומאה שונות מועילה גם טהרה פחותה מזו, כמו [[נטילת ידיים]] או עירוי של תשעה [[מידות ומשקלות תורניים#קב|קבים]] של מים, ובדרגות טומאה חמורות יותר יש צורך להמתין, בנוסף לטבילה, עוד זמן מסוים - עד הערב השמש, או שבעה ימים. הנטמא על ידי מגע במת טומאתו חמורה יותר, ולטהרתו הוא זקוק להזאה פעמיים, ביום השלישי (לפחות) לטומאתו וביום השביעי לטומאתו ב[[פרה אדומה| אפר פרה אדומה]].
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין<ref>תרגום: אלה המעשים שאתם עושים</ref> נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת - מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו - רוח טומאה... מזין עליו... והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה - דחית בקנה, לנו - מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! '''לא המת מטמא, ולא המים מטהרין''', אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: זאת חוקת התורה.}}


מן הפרשנים בעת החדשה הלך בכיוון זה ה[[רש"ר הירש]]<ref>ויקרא, עמ' קפב, בקיצורים.</ref>, באומרו: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=כל שורה בהלכות טומאת המגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה מייצגים תפיסות ומושגים.}} הרש"ר הירש מסתמך על ההבחנות הדקות בהלכה בין מיני הכלים המקבלים טומאה, חלקן אף תלויות במחשבת האדם על הכלי<ref>משנה [[מסכת כלים]] פרק כה משנה ט: "כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה".</ref>, ומכאן הסיק, שהדבר הקובע האם הטומאה תחול או לא תחול במקום מסוים הוא יחסו של האדם לדבר, ולא המציאות כשלעצמה.
חכמי ישראל נחלקו אם הטהרה מפקיעה את הטומאה כיון שהיא סותרת לה, או שהטהרה היא מעלה הנרכשת על ידי הנטהר, ובהיותו במעלה זו הופכת הטומאה לבלתי רלוונטית כלפיו.


==הסברים רעיוניים להלכות הטומאה והטהרה==
===בביתא ישראל===
פרשני המקרא והוגי הדעות ביהדות הסבירו את הרעיון העומד מאחורי הלכות אלו בדרכים שונות.
{{הפניה לערך מורחב|טומאה וטהרה בביתא ישראל}}


[[רבי יהודה הלוי]] ב[[ספר הכוזרי]]<ref>מאמר שני, ס-סב (בתרגומו של אבן שמואל)</ref> כותב, לאחר משפט של הסתייגות מן היכולת להבין לאשורם את טעמי המצוות בכלל ומצוות אלו בפרט<ref>"כי אין כל יחס בין שכלנו לעניין האלוהי, וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצוא סיבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן. אולם, אחר בקשת הסליחה מאת האלוה ומתוך המנעות מהכרעה, אני אומר: יתכן...".</ref>, שהיסוד המשותף לכל מיני הטומאות הוא ה[[מוות]]. גם הצרעת היא מיתה מסוימת לאבר הנגוע בה, וכן זרע היוצא מהגוף, ומאבד את פוטנציאל ההולדה שבו. המוות משפיע לרעה על האדם מבחינה נפשית, וככל שהאדם עדין יותר - כך הוא מושפע לרעה גם מצורות קלות יותר של דמיון למוות.
==הערות שוליים==
<references/>


ה[[רמב"ם]] ב[[משנה תורה]]<ref>סוף הלכות מקוואות</ref> מגדיר את הלכות הטומאה והטהרה כ"גזירת הכתוב" ללא סיבה המובנת לבני אנוש. לעומת זאת בספרו [[מורה נבוכים]]<ref>חלק שלישי, פרק מז</ref> הרחיב הרמב"ם במתן נימוקים להלכות אלו. לדעתו, הזהירות מן הטומאות כשלעצמה איננה מקנה לאדם יתרון רוחני כלשהו<ref>הדברים מתאימים היטב לשיטתו הנ"ל שהטומאה איננה מציאות, אלא דין.</ref>, אלא שיש לזהירות זו אפקט '''תועלתי ומעשי''': הלכות הטומאה נועדו להרחיק את האדם מבית המקדש, וזאת מסיבה פסיכולוגית, שכן ככל שביקוריו של האדם במקדש יהיו נדירים יותר - כך תהיה התרשמותו חזקה יותר, ולמקדש תהיה השפעה יותר משמעותית על התנהגותו<ref>בהקשר זה מציין הרמב"ם את ההבדל בין הלכות הטומאה והטהרה ביהדות לבין הטומאה בתרבויות אחרות: ביהדות הלכות הטהרה אינן מפריעות לחיי היום יום, כי רשאי האדם להיות טמא, אם אינו עוסק בקודש.</ref>.
==ראו גם==
* [[סדר טהרות]]
* [[טומאה]]
* [[בהק]]


הרמב"ם מוסיף, שהתורה רצתה גם להרחיק את האדם מדברים מאוסים. בכיוון זה הרחיב רבי [[יצחק אברבנאל]]<ref>בפירושו לויקרא פרק יא</ref>, כיצד דירוג הטומאות לחמורות יותר וקלות יותר קשור לנזק הסביבתי '''הטבעי''' שנגרם מהן.


במקומות אחרים <ref>הלכות טומאת אוכלין פרק טז הלכה יב, ופירוש המשנה בטהרות פרק ב משנה ב</ref> כתב הרמב"ם, שהיתרון בזהירותם של ה"חברים" מלהיטמא (ראה להלן) הוא, שעל ידי כך נאלצו להתרחק מחברתם של עמי הארץ, ובדידות זו איפשרה להם להגיע להשגים רוחניים.
[[קטגוריה:טומאה וטהרה|*]]

[[אנתרופולוגיה|אנתרופולוגים]] שעסקו בהלכות הטומאה והטהרה בספר ויקרא על בסיס השוואה לתרבויות שונות (מתוך כפירה בתורה מן השמיים), הגיעו למסקנה שהטומאה היא ביטוי של [[אנומליה]] וחוסר סדר‏. כאשר תופעות לא רגילות שהאדם נפגש בהן גורמות לו חוסר נחת בולט, אחת הדרכים להתמודד עם חוסר נחת זה היא על ידי הרחקתו של המושא האנומלי והגדרתו כטמא. באופן מפתיע, קיימת גישה דומה גם במקורות באמונת ישראל, כפי שכותב הרב [[אברהם יצחק הכהן קוק]]<ref>אורות הקודש, חלק שני, עמ' שפ</ref>: "המוות הוא חזיון שוא. '''טומאתו היא שיקרו'''. מה שבני אדם קוראים מוות - הרי הוא רק תגבורת החיים". כלומר, הטומאה מבטאת את היחס האנושי הירוד אל המוות, יחס לא נכון לאמיתו של דבר, בגלל הישארות הנפש. בהמשך כותב הראי"ה, שהכהנים מוזהרים שלא להתקרב למתים כדי שלא יתרשמו יתר על המידה ממחזהו המטעה של המוות (לא מפני עוצמתה האמיתית של הטומאה, אלא מפני השקר שבה).

==האם חובה להיות טהור?==
נאמר בתורה על בעלי החיים האסורים באכילה: "מבשרם לא תאכלו '''ובנבלתם לא תגעו''', טמאים הם לכם"<ref>ויקרא יא,ח</ref>. מפסוק זה ניתן להבין שהתורה אוסרת על האדם לנגוע בנבלה, כדי שלא יטמא, ומכאן שיש איסור כללי להיטמא, וכך תפסו זאת ה[[קראים]]. אולם [[חז"ל]] קבעו, שאין כל איסור להיטמא. ראיה לדבר, מכך שהתורה אסרה במיוחד על ה[[כהן|כהנים]] וה[[נזיר#ביהדות|נזירים]] להיטמא, ודווקא בטומאת מת<ref>כהן - ויקרא כא,א. נזיר - במדבר ו,ו.</ref>. מכאן יש ללמוד, שכל ישראל מותרים להיטמא בכל טומאה שהיא, ואף כהן ונזיר מורשים להיטמא בשאר הטומאות מלבד טומאת מת. עוד משתמע כך ממה שהתירה התורה את השימוש ב[[חלב (שומן)|חלב]] של [[נבילה]] לכל מלאכה<ref>ויקרא ז,כד</ref>, וכיצד יתכן הדבר, אם אסור לנגוע בכלל בנבלה?!<ref>אמנם החלב עצמו אינו מטמא כנבלה, אלא רק בשר הנבלה, אבל הדרך הסבירה והמקובלת להפריד בין החלב לבשר כוללת נגיעה בבשר.</ref> לפיכך קובעת ההלכה, שאין איסור להיטמא, ומי שנטמא לא חייב להיטהר. האיסור הוא רק לאכול [[קודש]] או להיכנס ל[[בית המקדש]] כל עוד האדם טמא. את הפסוק: "בנבלתם לא תגעו" פירשו חז"ל, שאכן קיים איסור להיטמא, אך זאת דווקא לקראת ה[[עלייה לרגל]], בזמן ש[[בית המקדש]] היה קיים, וכדי שיוכלו כל ישראל להיכנס למקדש ולאכול קדשים<ref>תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב. מכאן מקור המנהג הנפוץ בימינו לטבול במקווה לפני החגים, למרות שאיננו יכולים להשיג בכך טהרה מלאה. לגבי פשט הכתוב, האומר באופן סתמי "לא תגעו", ראו בפירוש [[רמב"ן]] ו"הכתב והקבלה" שם. יתכן שהדבר נאמר דווקא לבני ישראל בהיותם במדבר, בשכנות ל[[משכן]], והם הצטוו לשמור על טהרתם כדי שיוכלו לאכול קורבנות בכל עת. בהקשר זה יש להזכיר, שנאסר על בני ישראל במדבר לאכול בשר אחר שאיננו קורבן (ויקרא יז,ג-ו).</ref>.

כך סיכם זאת הרמב"ם<ref>משנה תורה, הלכות טומאת אוכלין, פרק טז הלכה ח-י</ref>:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות - אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה, אבל החולין - אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים... וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת, מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת. כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה 'ובנבלתם לא תגעו' - ברגל בלבד.}}

דברים דומים כתב רבי [[יהודה הלוי]] ב[[ספר הכוזרי]]<ref>מאמר שלישי, אות מח-מט, בתרגומו של אבן שמואל. יש לשים לב להבדל בדקויות בין דברי הרמב"ם לבין דברי רבי יהודה הלוי: מדברי ריה"ל משתמע שבזמן שהמקדש קיים, ובארץ ישראל, יש אכן מצווה להיזהר מן הטומאות, ראו המשך דבריו שם.</ref>, בתגובה לדברי "מלך כוזר", שצידד בעמדה הקראית, באומרו: "טובה בעיני דרך הקראים להיזהר מן הטומאות". על כך משיב ה"חבר": {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה: לא ימצא האחד מהם כי אם בהמצא חברו, ומקום שאין קדושה - אין טומאה. הטומאה אינה כי אם עניין האוסר על בעליו לנגוע בדבר מן הדברים שבקדושה... ורוב הדברים האלה תלויים היו בשכון השכינה בתוכנו, אולם כיום חסרנוה.}}

יש לסייג את הדברים: למרות שבדרך כלל אין חיוב פורמלי להיות טהור, מבחינה מעשית יש צורך להיזהר מטומאה כדי לקיים את הלכות ה[[תרומה|תרומות]] וה[[מעשרות]] ו[[הפרשת חלה]] באופן תקין. מצוות [[הפרשת חלה]], לדוגמא, כוללת שני מרכיבים: האחד - להפריש ולהפריד בין החלק המיועד לכהן לבין שאר העיסה. השני - לתת את החלה לכהן, על מנת שהוא יאכל אותה. הכהן רשאי לאכול את החלה רק אם הוא טהור והיא טהורה, ולכן חובה על מי שמפריש חלה לשמור על עצמו בטהרה, כדי שלא יטמא את החלה בזמן שהוא מפריש אותה, ורק אם יביא לכהן חלה טהורה - קיים את המצווה במלואה. בימינו, כאשר הכהנים טמאים וגם המזון טמא (בגלל שאין לנו אפשרות להיטהר מטומאת מת, כפי שיוסבר בהמשך), המצווה מתקיימת באופן חלקי בלבד: מפרישים את החלה, כדי שיהיה מותר לאכול את שאר העיסה, אבל לא נותנים את החלה לכהן, אלא שורפים אותה, בלית ברירה<ref>על כל האמור ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות ביכורים, פרק ה הלכה א והלכה ט, ופרק ח הלכה יא: "לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה".</ref>.

כך גם הפרשת [[תרומה]]: הדין המקורי הוא להפריש 2% מהפירות ולתת אותם לכהנים<ref>משנה מסכת תרומות פרק ד משנה ג</ref>, והם יאכלו אותם בטהרה. מכיוון שהפירות בימינו טמאים, אנו מפרישים מעט מאד כתרומה, רק לצורך המינימלי שנדרש כדי ששאר הפירות יהיו מותרים באכילה, ואת התרומה משליכים<ref>רמב"ם, משנה תורה, הלכות תרומות פרק ג הלכה א, פרק ז הלכה א, ופרק יב הלכה א. בתרומה הבעיה קלה יותר מאשר בהפרשת חלה, מפני שגם אדם טמא יכול לתרום מן הפירות לפני שהורטבו, וכך אינם נטמאים (ראו להלן: הדברים הנטמאים: מאכלים, על "הכשר לטומאה"). ביין ושמן, מכל מקום, אי אפשר לתרום בטומאה.</ref>.

אם כן, למרות שאין חובה על האדם להיות טהור בדרך כלל - הטהרה חיונית כדי לקיים כמה ממצוות התורה כהלכתן. אלא שלצורך זה, מספיק שאחד מבני המשפחה יהיה טהור בזמן טיפולו בבצק או בפירות, והוא יבצע את הפרשת החלה והתרומה ויתן אותם לכהן.

אף כי הטהרה איננה חיוב הלכתי, כמה מקורות בדברי [[חז"ל]] משבחים את הטהרה, כמעלה מומלצת. כך נאמר בתלמוד הירושלמי<ref>מסכת שבת פרק א הלכה ג, וראו בהקשר שם, שמדובר על שמירת טהרה במובן זה הנדון כאן, למרות שבספרי המוסר (כמו "מסילת ישרים" ל[[רמח"ל]]) ניתנה ל"טהרה" כאן משמעות אחרת.</ref> בשם ה[[תנא]] רבי [[פנחס בן יאיר]]: "טהרה מביאה לידי קדושה". וב[[מדרש]] [[תנא דבי אליהו]] נאמר על הפסוק<ref>ויקרא יא,מד</ref>: "והתקדשתם והייתם קדושים": "מכאן היה [[רבן גמליאל]] אוכל חולין בטהרה. אמרו: לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים וללוים ולישראל כולן"<ref>ראו גם בתרגום [[יונתן בן עוזיאל]] לפסוק בשמות כב,ל: "ואנשי קדש תהיון לי": "ואנשין קדישין טעמין חולין בדכותא תהון קדמי" (תרגום: ואנשים קדושים, אוכלי חולין בטהרה, תהיו לפני".</ref>.

==חובת הטהרה במקדש==
ככלל, התורה מחשיבה מאד את טהרת המקדש והקרבנות, ואדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (כלומר, קרבנות) בהיותו טמא - חייב [[כרת]]<ref>כניסה למקדש - במדבר פרק יט פסוקים יג, כ. אכילת קדשים - ויקרא פרק ז פסוקים כ-כא ופרק כב פסוק ג. זאת, בניגוד למי שאוכל [[תרומה]] בזדון בהיותו טמא, שחייב [[מיתה בידי שמיים]] (ויקרא כב,ט וברש"י), הקלה יותר מ[[כרת]]. אכילת [[מעשר שני]] בטומאה היא [[מצוות לא תעשה]] רגילה (דברים כו,יד וברש"י), שהעונש עליה הוא [[ל"ט מלקות]] בלבד.</ref>. עוון זה נקרא בשפת [[חז"ל]]<ref>לדוגמא: משנה מסכת שבועות פרק א משניות ד-ז</ref>: '''טומאת מקדש וקודשיו''' (קודשיו - הקרבנות). מי שעבר על איסור זה בשוגג - מביא [[קורבן חטאת]]<ref>ויקרא ה,ב וברש"י</ref>. מלבד זאת, קבעה התורה שהציבור צריך להביא קרבנות חטאת בתאריכים קבועים, כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש<ref>בתורה נאמר הדבר במפורש לגבי קרבנות החטאת של יום הכיפורים: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל" (ויקרא טז,טז), ולא נאמר במפורש על מה מכפרת החטאת הבאה ב[[ראש חודש]] וב[[רגלים]]. [[חז"ל]] למדו מפסוקים שונים שגם שאר החטאות במועדים מכפרות על טומאת המקדש וקדשיו, ראו משנה מסכת שבועות פרק א משניות ד-ז.</ref>.

מצד שני, קיימת בתורה שורה של הקלות בדיני הטומאה: חלקן הקלות המאפשרות כניסה למקדש והקרבת קרבנות גם כשיש חשש של טומאה, וחלקן הקלות בדיעבד על מי שחטא בשגגה והיה במקדש או אכל קדשים בהיותו טמא.

א. בניגוד לעבירות אחרות שהעושה אותן במזיד חייב כרת, והשוגג בהן צריך להביא "חטאת קבועה"<ref>חטאת בערך קבוע, ללא תלות במצבו הכלכלי של האדם.</ref>, בטומאת המקדש שווי החטאת משתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("קרבן עולה ויורד", עולה או יורד בערכו): אם היה עני - יכול הוא להביא זוג עופות לקרבן, במקום כבשה או שעירה. ואם גם העופות אינם בהישג ידו - יכול הוא להביא [[מנחה]] בלבד ("מנחת חוטא")<ref>ויקרא ה,א-יג. משנה מסכת כריתות פרק ב משנה ד.</ref>.

ב. בדרך כלל, העושה עבירה בשגגה חייב קרבן אפילו אם מעולם לא ידע על עבירה זו, ורק לאחר מעשה נודע לו עליה. לעומת זאת בטומאת המקדש אין אדם מתחייב בקרבן אלא אם כן ידע מתחילה שהוא טמא, ושהאוכל שלפניו הוא קרבן, ואחר כך שכח זאת ואכל, ושוב נזכר<ref>משנה מסכת שבועות פרק א משנה ב. הדבר נלמד מן הכתוב בתורה: "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", ויקרא ה,ב.</ref>. בכך מתבטלת האפשרות שאדם שנטמא ללא ידיעתו יביא קרבן.

ג. קרבן שנטמא והוקרב בטומאתו - כשר בדיעבד (קרי: לאחר מעשה), אם הדבר היה בשוגג, משום שה[[ציץ]] שבראש ה[[כהן הגדול]] מכפר על חטא זה של הקרבת קרבן טמא<ref>שמות כח,לח וברש"י.</ref>. קולא זו חריגה, והציץ איננו מכפר על שום ליקוי אחר בהקרבת הקרבנות, כגון [[פיגול]]<ref>תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ז עמוד א</ref>.

ד. כאשר רוב הציבור טמא, או רוב הכהנים, או רוב כלי המקדש - מותר לכתחילה להקריב קרבנות מסוימים בטומאה. מדובר דווקא בקרבנות שהתורה קבעה תאריך קבוע להקרבתם, כמו קרבן תמיד ומוסף, או קרבן פסח. דין זה נקרא [[טומאה הותרה בציבור|טומאה דחויה בציבור]]<ref>משנה מסכת פסחים פרק ז משניות ד-ו. מסכת תמורה פרק ב משנה א.</ref>.

ה. קולא נוספת בהלכות הטומאה, שאינה קשורה למקדש בדווקא, היא דין '''ספק טומאה'''. בדרך כלל, כאשר קיים ספק האם מעשה מסוים מותר או אסור מן התורה - אסור לעשותו ("ספק דאורייתא - לחומרא"<ref>תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ג עמוד ב</ref>). לעומת זאת בטומאה הכלל הוא, שאם נמצאה טומאה כלשהי במקום ציבורי, ויש ספק האם העוברים ושבים שם נטמאו ממנה מבלי משים ("ספק טומאה ברשות הרבים") - הרי הם טהורים<ref>משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א, ושם פרק ו פירוט על הגדרות "רשות הרבים" לעניין זה. בתוספתא בטהרות פרק ו הלכה יז (ובעקבותיה ברמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות פרק טז הלכה א) נאמר, שקולא זו נקבעה בהשראת הדין הקודם, שהטומאה דחויה בציבור. אמנם אין זהות בין ההלכות: כשרוב הציבור טמא הקרבן אכן נטמא, ובכל זאת מותר להקריב אותו, ואילו ההלכה שספק ברשות הרבים טהור מובנה שאנו מניחים שהאדם או החפץ לא נטמאו כלל. מכל מקום, יש להלכות אלה יסוד משותף, והוא ההקלה על הציבור בשמירת חיי הטהרה.</ref>. לעניין זה, גם ספק בטומאה שהתרחש ב[[עזרה]] נחשב כ"ספק ברשות הרבים", והוא טהור<ref>תלמוד בבלי מסכת פסחים דף יט עמוד ב</ref>. גם במקום פרטי, אם בשעת התרחשות הספק לא היה במקום אדם בר דעת, שיכול היה לשים לב מה בדיוק קרה - הספק מוכרע לקולא<ref>משנה מסכת טהרות פרק ג משנה ו</ref>.

באופנים אלה, הושג איזון בין הרצון לשמור על טהרת המקדש והקרבנות, מחד, לבין היכולת של הציבור לעמוד בכללים אלו, מאידך.

==הדברים המטמאים==
מקורות הטומאה מתחלקים לארבעה סוגים עיקריים: אדם או בעלי חיים שמתו, טומאות היוצאות מגוף האדם, [[צרעת]], ו[[קורבן חטאת|חטאות]]. דברים אחרים שנטמאים ממקורות הטומאה הללו (כמו כלים, או אוכל, ראו להלן: הדברים הנטמאים) הופכים גם הם לדברים מטמאים, אם כי ברמת טומאה נמוכה יותר (ראו להלן: דירוג הטומאות).

מבחינת חומרת הטומאה, הדברים הטמאים ומטמאים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: '''אב הטומאה''' (במובן של מקור טומאה, שעשוי להוליד טומאות נוספות) ו'''ולד הטומאה''', או '''ראשון לטומאה''', שנוצר ממגע ב"אב הטומאה"<ref>"ראשון לטומאה" הוא ה"ולד" הראשון הנוצר מאב הטומאה. כאשר ראשון לטומאה נוגע במשהו אחר ומטמאו, הדבר הנטמא מוגדר כ"שני לטומאה", וכן הלאה עד השלישי והרביעי, כל אחד בדרגת טומאה פחותה יותר. כל הדרגות, מן הראשון ועד הרביעי, נקראות "ולד הטומאה".</ref>. ההבדל המרכזי ביניהם הוא, שדבר טמא ברמה חמורה של "אב הטומאה" מסוגל לטמא אפילו אדם וכלים הנוגעים בו, ואילו "ולד הטומאה" מטמא רק אוכל ומשקה שנוגעים בו, אך לא אדם וכלים<ref>תלמוד בבלי [[מסכת בבא קמא]] דף ב עמוד ב: "אב - מטמא אדם וכלים, ואילו תולדות - אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא". זהו הדין מן התורה, וחכמים גזרו במקרים מסוימים שגם ולד הטומאה יטמא כלים, וכן חלק מסוים מגוף האדם - כפות הידים, וראו על כך להלן: הלכות טומאה שקבעו חכמים.</ref>.

===אדם או בעלי חיים שמתו===
'''אדם שמת''' מטמא את כל הנוגע בו או נושא (מרים או מזיז) אותו, בין אם המת היה איש או אשה, גוי או יהודי, גדול או קטן, ואפילו עובר (שהריונו נמשך לפחות ארבעים יום)<ref>משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ז</ref>. קיים אופן נוסף בו המת מטמא את השוהים בקרבתו, והוא [[טומאת אהל]], כאשר האדם נמצא עם המת תחת אותה קורת גג (ראו להלן: דרכי ההיטמאות). לגבי טומאת אהל ישנה מחלוקת [[תנאים]] ו[[ראשונים]], האם היא קיימת רק במת יהודי או גם במת גוי<ref>בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד א נאמר, שלדעת [[רבי שמעון בן יוחאי]] גוי אינו מטמא באהל, וחכמים חולקים עליו. הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק א הלכה יג פסק כרשב"י, ואילו ה[[תוספות]] ביבמות שם פסקו כחכמים.</ref>.

לא רק גופת מת שלמה מטמאת, אלא גם חלקים מסוימים מן המת: [[כזית]] מבשרו. אבר שלם (הכולל בשר, גיד, ועצם) אפילו אם אין בו כזית (למשל - אחד מפרקי האצבעות). עצמות שמייצגות את האדם בכללו, כדוגמת: גולגולת או שידרה. [[רביעית]] מדם המת. עצמות קטנות, החל מגודל שעורה ומעלה (כס"מ אחד), מטמאות טומאה קלה יותר: רק לנוגע בהם או נושא אותם, אך לא בטומאת אהל (ראה להלן: דרכי ההיטמאות)<ref>משנה מסכת אהלות פרק ב משניות א-ג, ושם הגדרות מפורטות יותר על האברים והעצמות המטמאים.</ref>. גם '''אבר שנחתך מאדם חי''' נחשב כאבר מן המת, ומטמא כמותו<ref>משנה מסכת עדויות פרק ו משנה ב</ref>.

גם '''קברו של המת''' מטמא את הנוגע בו או מאהיל עליו, אפילו אם לא האהיל מעל גופת המת שבתוכו<ref>במדבר יט,טז. רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת מת, פרק ב הלכה טו.</ref>.

טומאה נוספת הנובעת מן המת היא '''טומאת אוהלים''': אהל עראי שנמצא בו מת - נעשה בעצמו "אב הטומאה"<ref>במדבר יט,יח: "והיזה על האהל ועל כל הכלים", כלומר שגם האהל עצמו נטמא. לעומת זאת, בית קבע שהמת נמצא בו - אינו נטמא, אלא רק אנשים וחפצים שנמצאים בו טמאים. בעניין זה יש להבדיל בין המושג "טומאת אהל", שפירושו שהמת מעביר טומאה לכל מי שנמצא איתו תחת אותה קורת גג (ראו להלן: דרכי ההיטמאות) לבין המושג "טומאת אוהלים", שהתייחד לדין זה שהאוהל עצמו נטמא. על כך אומרת המשנה המפורסמת (מסכת שבת פרק ב משנה ג, שנאמרת בהרבה מקהילות ישראל ב[[קבלת שבת]]): "כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן", כלומר: כל חומר מן הצומח שעושים ממנו מבנה - דינו כבית קבע, שאינו נטמא בעצמו אלא רק מעביר את הטומאה למה שבתוכו, פרט לפשתן, שגם הוא עצמו נטמא.</ref>.

כל הטומאות הללו נמשכות שבעה ימים מיום הנגיעה במת ("טומאת שבעה"), ובמהלך שבעת הימים יש להזות על הטמא מאפר [[פרה אדומה]]<ref>במדבר יט,יט</ref> (ראו להלן: דרכי ההיטהרות מטומאה).

אדם וכלים (פרט לכלי חרס) שנוגעים במת נקראים '''טמא מת''' ונעשים בעצמם "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים<ref>משנה מסכת כלים פרק א משנה א</ref>, ולפיכך המת נקרא "אבי אבות הטומאה"<ref>כינוי זה אינו מופיע בדברי [[חז"ל]], אלא לראשונה בפירוש [[רש"י]], כגון בבמדבר יט,כב (אין פירוש הדבר שדברי רש"י שנויים במחלוקת, אלא שהוא יצר לראשונה את המינוח הזה לבטא דין המוסכם על הכל). במקרים מסוימים גם הכלי הנוגע במת נעשה "אבי אבות הטומאה", ודין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל". קיימת מחלוקת ב[[ראשונים]] בפרטי דין זה: האם מדובר על כלי מתכת בלבד (רש"י בפסחים יד,ב) או על כל הכלים פרט לכלי חרס (רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ה הלכה ג). מחלוקת נוספת, מהם הדרכים בהם ה"חרב" מטמאת: האם רק במגע (רמב"ם שם הלכה יג) או גם במשא ([[רמב"ן]] בבמדבר יט,טז), או אפילו באהל ([[תוספות]] נזיר נד ע"ב ד"ה תא שמע). הדעה המקובלת בנושא זה, שהכלי שנטמא מן המת מטמא כמת אפילו לאחר שנפרד מן המת. במאמר חדשני ומעורר פולמוס שהתפרסם בבטאון 'מעלין בקודש' (גליונות טו-יז) נטען, שעל פי מקורות [[חז"ל]] הכלי שנגע במת מטמא כמת רק בעודו צמוד למת, ואילו לאחר שפרש מן המת - הרי הוא אב הטומאה רגיל, ולא "אבי אבות הטומאה".</ref>.

'''בעלי חיים''' שמתו מטמאים גם הם, וחומרת הטומאה משתנה לפי גודלם וחשיבותם של בעלי החיים: נבלת '''חיה ובהמה''' (שמתה ללא [[שחיטה]] כהלכתה) מטמאת את מי שנוגע בה או נושא אותה<ref>ויקרא יא,לט-מ</ref> (לאו דווקא את כולה, ודי ב[[כזית]] מבשרה)<ref>משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א</ref>, אבל לא את מי שנמצא איתה באותו אהל. טומאה זו נמשכת יום אחד בלבד עד הערב (על כן היא נקראת "טומאת ערב")<ref>בפסוקים הנ"ל: "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב".</ref>.

חיה ובהמה מן המינים הכשרים לאכילה (כגון צבי, בקר וצאן) שנשחטו כהלכה - הרי הם טהורים. אם הבשר שלהם יגע בגורם מטמא - הוא ייטמא בתור מזון טמא ("טומאת אוכלין"), שטומאתו קלה יותר (ראה להלן: דירוג הטומאות).

'''עוף טהור:''' נבלה של עוף טהור (כלומר, ממין הכשר לאכילה, תרנגול למשל, אבל לא נשחט כהלכה), מטמאת את מי שאוכל אותה (או [[כזית]] ממנה) "טומאת ערב" (למשך יום אחד בלבד, כאמור), אבל לא את מי שרק נוגע בה או מזיז אותה<ref>ויקרא יז,טו וברש"י</ref>.

'''שרץ:''' מבין בעלי החיים הקטנים, קבעה התורה טומאה רק לשמונה מיני שרצים שמתו: "החולד והעכבר והצב<ref>לא מדובר על בעל החיים שיש לו שריון, הקרוי כיום "צב", אלא על סוג של לטאה. רמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות.</ref> למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת"<ref>ויקרא יא,כט-ל. לזיהוי שרצים אלו ראו דעת מקרא שם, ובספר 'שיחת חולין' על [[מסכת חולין]], עמ' תקכח-תקלא.</ref>. השרצים מטמאים רק את מי שנוגע בנבלתם, טומאה הנמשכת יום אחד בלבד, ולא מטמאים את מי שנושא אותה ללא נגיעה<ref>משנה [[מסכת כלים]] פרק א משנה א</ref>. הכמות המינימלית לטומאה זו הוא כגודל פרי ה[[עדשה תרבותית|עדשה]]<ref>משנה מסכת טהרות פרק ג משנה ד</ref> (שיעור קטן יותר מ[[כזית]] שנקבע לטומאת אדם מת או נבלת בעלי חיים).

שאר בעלי החיים הקטנים - צפרדע, נחש, זבוב, וכדומה - אינם מטמאים כלל<ref>משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א: "השרץ והצפרדע...". תלמוד בבלי מסכת ערובין דף יג עמוד ב: "נחש שממית ומרבה טומאה - טהור". רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות פרק ד הלכה יד.</ref>. גם '''דגים''' ושאר בעלי החיים הימיים אינם מטמאים (אם הכינו את הדגים לאכילה - הם יכולים לקבל טומאה ככל מזון<ref>משנה [[מסכת עוקצין]] פרק ג משנה ח</ref>, ברמת טומאה קלה יותר מטומאת נבלה של בעלי חיים, ראו להלן: דירוג הטומאות).

===טומאות היוצאות מגוף האדם===
סוג זה של טומאה נגרם לאדם לא בגלל שנגע במקור טומאה חיצוני לו, כמו נגיעה במת למשל, אלא כתוצאה מהתרחשות שקרתה בגופו. סוג זה של טומאות כולל חמישה מצבים, ונפרט אותם מן הקל אל החמור:

'''בעל קרי''': גבר שיוצא מגופו '''זרע''' ("שכבת זרע") נטמא למשך יום אחד, בין אם היה זה תוך כדי קיום יחסי אישות ובין אם באופן אחר ("מקרה לילה")<ref>דברים כג,יא</ref>. הזרע עצמו הוא "אב הטומאה", המטמא אדם או בגדים וכלים שנגע בהם, ואילו האיש שממנו יצא הזרע נקרא "בעל קרי" (מלשון "מקרה לילה"), ודינו כ"ראשון לטומאה", שאינו מטמא אדם או כלים במגעו, אלא רק מזון ושתיה<ref>משנה [[מסכת זבים]] פרק ה משנה יא. רמב"ם, משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ה הלכה א.</ref>. כמו כן, אשה שקיימה יחסי אישות טמאה למשך יום אחד<ref>ויקרא טו,יח. אם זרעו של בעלה עשוי לצאת ממנה - היא טמאה עד שלושה ימים לאחר המגע ביניהם ("פולטת שכבת זרע", משנה [[מסכת שבת]] פרק ט משנה ג).</ref>.

בתקופת [[בית המקדש השני]] קבע [[עזרא הסופר]] הגבלה מיוחדת על בעל קרי, שבמהותה איננה קשורה להלכות טומאה וטהרה, והיא שלא ילמד תורה ולא יתפלל עד שיטבול במקווה<ref>משנה מסכת ברכות פרק ג משניות ד-ה. אפשרות אחרת, למי שמתקשה לטבול במקווה: לשפוך על עצמו כמות גדולה של מים, דבר שאמנם אינו מטהר אותו, אבל מתיר לו ללמוד או להתפלל. משנה מסכת מקוואות פרק ג משנה ד.</ref>. הדבר נועד ליצור אווירה של כובד ראש בשעת הלימוד והתפילה<ref>תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כב עמוד א</ref>. דין זה בטל זמן מה לאחר חורבן בית המקדש, כי הציבור לא עמד בו<ref>תלמוד בבלי, שם, ורמב"ם, משנה תורה, הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ח.</ref>. בכל זאת, נוהגים רבים בימינו, בעיקר בחוגי ה[[חסידות]], לטבול יום יום לפני [[תפילת שחרית]].

'''נידה''': אשה במהלך הווסת החודשית נקראת "נידה", והיא "אב הטומאה" למשך שבעה ימים (כולל ימי הווסת עצמם)<ref>ויקרא טו,יט</ref>, ובסופם עליה לטבול במקווה<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף סד עמוד ב</ref>. בניגוד לדעה רווחת, אין כל חובה על הנידה לעזוב את ביתה בימי טומאתה, וככל הנראה אף לא היה נוהג כזה במסורת המקובלת בישראל<ref>בהלכות הטומאה שהוזכרו בתורה בעניין הנידה לא נאמר שעליה לעזוב את ביתה, והתורה מציינת בפירוט את האופנים בהם היא מטמאת את הריהוט הביתי (ויקרא טו,יט-כד). זאת, בניגוד למצורע, עליו נאמר שישב "מחוץ למחנה" (ויקרא יג,מו) או "מחוץ לאהלו" (ויקרא יד,ח), ולפיכך התורה לא מציינת כלל את האופנים בהם הוא מטמא. גם בדברי [[חז"ל]] לא נאמר שהנידה עוזבת את ביתה, אלא: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - נידה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו" (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סא עמוד א). עוד נאמר בתלמוד (מסכת שבת דף סד עמוד ב): "זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס [=איפור] ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה!". ברור שלפי שתי הדעות האשה מותרת להיות בבית.

במשנה במסכת נידה (פרק ז משנה ד) נאמר: "כל הכתמים [בגדים שעליהם כתמי דם] הנמצאים בכל מקום - טהורין [כי חזקתם שאינם מן הנידה], חוץ מן הנמצאים בחדרים ובסביבות בית הטומאות", ובגרסה אחרת: "בית הטמאות". [[רש"י]] (נידה דף נז עמוד א ד"ה בית הטמאות) מפרש שמדובר על "חדר שהנשים משתמשות בו בימי נידותן", ומדבריו ניתן להבין שהיה לנשים חדר מיוחד. גם על פי פירוש זה, לא מדובר על מגורים בבית נפרד, אלא על חדר בבית שהנידה היתה רגילה יותר לשהות בו, כגון שבו היה הציוד שלא אכפת לה לטמא, אבל אין פירוש הדבר שהיא נמנעה מלהסתובב בשאר חדרי הבית. ה[[רמב"ם]] מפרש את המושג "בית הטומאות" (וכנראה גרס: "בית הטומאה") באופן אחר לגמרי, שמדובר על מקומות שמקובל היה לקבור בהם (ולפיכך היו רגילים גם להשליך שם כתמי דם), ולפי פירושו אין מפה שום ראיה לבידודן של הנידות.

במקורות מאוחרים יותר מוזכר מנהג שנידות עזבו את ביתן והורחקו מן החברה לגמרי. ה[[רמב"ן]] (בראשית לא,לה) מצטט מקור, שהוא מייחס אותו לתקופת התנאים ומכנה אותו 'ברייתא של מסכת נדה', לפיו "אסור לשאול בשלומה של נידה... אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא... אסור לאדם להלך אחר הנידה ולדרוס את עפרה... ואסור ליהנות ממעשה ידיה". הרמב"ן הסיק מכאן ש"היו הנידות בימי הקדמונים מרוחקות מאד... לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו.... והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם". כבר העירו חכמים על כך (ראה בדברי הרב שעוועל, מהדיר פירוש הרמב"ן בהוצאת מוסד הרב קוק) שהמקור עליו מסתמך הרמב"ן מפוקפק מאד, וכנראה מדובר בזיוף קראי. וראו דברי ה[[רמב"ם]] ב[[מורה נבוכים]] חלק שלישי, פרק מז ושו"ת "יביע אומר" לרב [[עובדיה יוסף]] חלק ששי, יורה דעה סימן כ.</ref>.

'''זבה''': אשה שמדממת שלושה ימים רצופים מבין הימים בהם המחזור הוא בלתי צפוי<ref>ויקרא פרק טו, כה: "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ". מדובר בימים השמיני עד השמונה עשר מאז תחילת הווסת החודשית, ואם מבין אחד עשר ימים אלו דיממה שלושה ימים רצופים - הרי היא '''זבה גדולה''', ראו רש"י לפסוק הנ"ל.</ref>. עליה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דימום ("שבעה נקיים")<ref>פסוק כח שם</ref>, ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה. בנוסף על כך, עליה להביא למחרת יום טבילתה [[קרבן]] להשלמת טהרתה<ref>זוג עופות, תורים או בני יונה, אחד ל[[קרבן חטאת]] והשני ל[[קרבן עולה]], פסוק כט שם.</ref>, ועד שתביא אותו היא מנועה מלהיכנס ל[[בית המקדש]] או לאכול מ[[קרבן]]<ref>מצב זה שבין הטבילה לבין הבאת הקרבן נקרא "מחוסר/ת כיפורים", בו האדם מותר כבר לאכול תרומה, אבל אסור להיכנס למקדש ולאכול קדשים, ראו משנה מסכת כריתות פרק ב משנה א, מסכת כלים פרק א משנה ה ומשנה ח.</ref>.

'''יולדת''': אשה במשך השבוע שלאחר לידת בן, או שבועיים לאחר לידת בת, ובמהלך ימים אלו דינה כנידה לכל דבר ועניין. לאחר מכן מתחילה תקופה הנקראת '''ימי טוהר''', שנמשכים שלושים ושלושה ימים בלידת בן (מהיום השמיני ללידתה, יום ברית המילה, עד היום הארבעים) וששים וששה ימים בלידת בת (מהיום החמישה עשר עד היום השמונים)<ref>ויקרא יב,ב-ה</ref>. במשך תקופה זו היא איננה "אב הטומאה", אלא יש לה טומאה קלה בדרגת "שני לטומאה" כמו [[טבול יום]] (ראה להלן: דרכי ההיטהרות מטומאה): היא לא מטמאת אדם וכלים שבהם היא נוגעת, וגם לא אוכל ומשקה שאין בו קדושה ("חולין"), אלא היא מטמאת רק תרומה וקדשים שהיא נוגעת בהם. לכן היא נקראת בלשון חז"ל: "טבולת יום ארוך"<ref>תלמוד בבלי מסכת נדה דף כט עמוד ב</ref>. ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או שמונים ואחד ללידת בת, עליה להביא [[קרבן יולדת]]<ref>כבש לעולה, ועוף לחטאת. אם היא ענייה, ואינה יכולה להביא כבש לעולה - היא יכולה להסתפק בעוף לעולה ועוף לחטאת. ויקרא יב,ו-ח.</ref>, ועד אז היא מנועה מלהיכנס למקדש ומלאכול מבשר ה[[קורבנות]]<ref>כדין "מחוסר כיפורים", ראו לעיל על הזבה.</ref>.

'''זב''': גבר שיצאה מגופו, מאבר המילה, הפרשה חולנית הנקראת "זיבה"<ref>יש לה דמיון מסוים לזרע, אבל היא שונה מעט בצבע ובמרקם הפנימי שבין חלקיה (תלמוד בבלי מסכת נדה דף לה עמוד ב). במפרשים קיימות שתי תפיסות על טיבה של מחלה זו: יש אומרים שמדובר בהפרשה מוגלתית, כתוצאה ממחלה מדבקת (רבי [[אברהם אבן עזרא]] בויקרא טו,ח, [[רמב"ן]] שם פסוק יא, [[ספר החינוך]] מצווה קעח), בדומה למחלה הקרויה כיום [[זיבה]]. לדעת הרמב"ם (שהיה רופא) מדובר על הפרשת זרע פגום (משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה פרק ב הלכה א, ובהרחבה בפירושו למשנה, מסכת זבים, פרק ב משנה ב). להרחבה ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך זב.</ref>, והדבר קרה מספר פעמים<ref>חומרת טומאתו תלויה במספר הפעמים ובהפרש הזמן ביניהם: אם ראה פעם אחת - דינו כבעל קרי בלבד, ואיננו אב הטומאה. אם ראה פעמיים, תוך יום אחד או תוך יומיים רצופים - דינו כזב לכל דבר, פרט לכך שהוא פטור מקרבן להשלמת טהרתו. אם ראה שלוש פעמים, במשך יום או יומיים או שלושה ימים רצופים - הרי הוא חייב גם בקרבן (משנה מסכת זבים פרק א משניות א-ג, מסכת מגילה פרק א משנה ז).</ref>. עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא הפרשה זו ("שבעה נקיים"), ואז עליו לטבול. חידוש מיוחד קבעה התורה בעניינו של הזב, שעליו לטבול ב[[מעיין]] דווקא, ולא די ב[[מקווה]]<ref>ויקרא טו,יג</ref>. למחרת יום טבילתו, עליו להביא קרבן להשלמת טהרתו<ref>שם פסוק יד. מדובר בזוג עופות, אחד לחטאת והשני לעולה, בדומה לקרבן הזבה.</ref>, ועד אז הוא מנוע מלהיכנס למקדש ומלאכול [[קרבנות]]<ref>כדין "מחוסר כיפורים", ראה לעיל לגבי הזבה.</ref>.

התורה קבעה על הזב והדומים לו (נידה, זבה, יולדת, אך לא בעל קרי) סידרת חומרות מיוחדות:

א. '''משכב ומושב''' או '''מדרס''': כאשר הזב יושב או נשען על כלי המיועד לכך, כדוגמת מיטה או כיסא, הכלי נעשה "אב הטומאה", ומטמא אדם וכלים הנוגעים בו, וכן אדם היושב עליו, אפילו אם לא נגע בו (כגון שפרס סדין חדש על מיטתו של הזב)<ref>ויקרא טו,ד-ו</ref>. טומאה זו נקראת "משכב ומושב"<ref>משנה [[מסכת עדויות]] פרק ו משנה ב.</ref>, או "מדרס"<ref>משנה [[מסכת חגיגה]] פרק ב משנה ז. כינוי זה מציין את העובדה שהזב "דרס" ונשען על הכלי.</ref>.

סוג דומה לכך הוא ה'''מרכב''': חפץ המשמש לישיבה בשעת רכיבה בלבד, כדוגמת אוכף, או אופניים<ref>ויקרא טו,ט</ref>. טומאתו קלה בפרטים מסוימים<ref>מי שנוגע או נושא משכב או מושב - נטמא ומטמא גם כל בגד או כלי שהוא נוגע בו באותה שעה שהוא נוגע או נושא את המשכב והמושב (זהו דין "טומאה בחיבורין", ראו להלן: דרכי ההיטמאות). לעומת זאת במרכב רק הנושא אותו מטמא את הכלים שהוא נוגע בהם באותה שעה, ואילו הנוגע במרכב נטמא בעצמו אבל אינו מטמא כלים ובגדים. משנה [[מסכת כלים]] פרק כג משניות ב-ג</ref>.

דין מיוחד זה אינו קיים בחפצים שלא מיועדים להישען עליהם. גם אם הזב ישב או שכב עליהם - הם "ראשון לטומאה" בלבד<ref>משנה מסכת כלים פרק כ משנה ג ופירוש הרמב"ם שם.</ref>.
ב. '''מעיינות''': נוזלים מסוימים היוצאים מן הזב או הנידה נחשבים אף הם כ"אב הטומאה", ומטמאים אדם או כלים שיגעו בהם. מדובר על הזוב היוצא מן הזב, שכבת זרע היוצאת ממנו, דם המחזור של הנידה, הזבה או היולדת, וכן רוק או שתן של כל הטמאים הללו<ref>משנה [[מסכת כלים]] פרק א משנה ג, והמקור לכך בתורה הוא בויקרא טו,ח: "וכי ירוק הזב בטהור - וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב". בהקשר זה יש לציין, שהיה מקובל בעבר להשתמש בשתן כחומר כביסה (עיין משנה [[מסכת נידה]] פרק ט משנה ז), והיו אנשים שהתפרנסו מאיסוף שתן ומכירתו. ה[[תוספתא]] בטהרות פרק ה הלכה ג מציינת, שבנות ישראל הקפידו שלא להשתמש בשתן היוצא בימי טומאתן, ולכן אדם הקונה שתן לא היה צריך לברר האם הוא טהור או טמא.</ref>. טומאה זו נקראת גם "מעיינות"<ref>תלמוד בבלי מסכת נדה דף לד עמוד ב</ref>.

ג. '''בועל נידה''': אדם המקיים יחסי אישות עם נידה זבה או יולדת (דבר שאסור לעשותו<ref>ויקרא יח,יט</ref>)נטמא והופך גם הוא ל"אב הטומאה" למשך שבעה ימים<ref>ויקרא טו,כד</ref>, והוא מכונה "בועל נידה". טומאתו קלה יותר מזו של הנידה עצמה: המצעים שעליהם הוא יושב אינם "אב הטומאה" אלא "ראשון לטומאה" בלבד<ref>משנה [[מסכת כלים]] פרק א משנה ג ומסכת זבים פרק ה משנה יא. באשר לשאר החומרות המיוחדות בנידה, קיימים חילוקי דעות בין המפרשים בשאלה האם הם נאמרו גם על בועל נידה. להרחבה ראו במאמר בבטאון 'מעלין בקודש' יב.</ref>.
ד. '''היסט''': אדם או כלי שהזב והדומים לו הזיזו אותו, אפילו אם לא נגע בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה". לדוגמא: כאשר זב מזיז כלי חרס ובתוכו מזון - המזון נטמא. טומאה זו נקראת "היסט"<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב: "כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה", ומפרשת הגמרא: "זב וכל דדמי ליה" (וכל הדומה לו). קיים דין דומה הנקרא "עליונו של זב", ולהגדרת ההבדל בינו לבין "היסט" ראו תוספות בנידה דף לא עמוד ב ד"ה תחתון כעליון.</ref>.

בכל הטמאים שהטומאה יוצאת מגופם (כולל בעל קרי) החמירה התורה בעוד שני עניינים הנוגעים למקדש:

א. בדרך כלל, אדם טמא מותר להיכנס ל[[הר הבית]], ואסור רק בכניסה לתחום ה[[עזרה]] (החצר הפנימית שסביב ה[[היכל]])<ref>כך הדין מן התורה, וחכמים הוסיפו איסור גם ב[[עזרת נשים]] וב[[חיל]] שסביב העזרה. משנה מסכת כלים פרק א משנה ח, ותוספתא כלים בבא קמא פרק א הלכה ח.</ref>. אפילו גופת מת - מותר להכניסה להר הבית<ref>תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א. הדבר נלמד מכך ש[[משה רבנו]] הניח את גופתו של [[יוסף]] עמו, במחנה הלויים סביב המשכן, המקביל בקדושתו ל[[הר הבית]] ב[[ירושלים]].</ref>. לעומת זאת, הטמאים שטומאתם יוצאת מגופם - אסורים להיכנס להר הבית כולו<ref>משנה מסכת כלים פרק א משנה ח. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א.</ref>.

ב. כאשר רוב הציבור טמא בטומאת מת, או בטומאות אחרות הנובעות ממקור חיצוני - מותר להקריב חלק מן הקרבנות גם בטומאה<ref>ראו לעיל: חובת הטהרה במקדש, ובערך [[טומאה הותרה בציבור|"טומאה דחויה בציבור"]], ושם הובאו דעות שונות לגבי היקף הטומאות שהותרו.</ref>. לעומת זאת, הטומאות היוצאות מגוף האדם לא הותרו<ref>משנה מסכת פסחים פרק ט משנה ד</ref>.

===צרעת===
{{הפניה לערך מורחב|נגע צרעת}}
הצרעת קיימת בשלושה אופנים: צרעת האדם, צרעת הבגד, וצרעת הבית.

'''צרעת האדם''' היא כתם חולני שהתפתח על עור האדם. הכתם נבדק על ידי [[כהן]] על פי קריטריונים שונים: צבעו, גודלו, המקום בגוף בו הוא נמצא (מקום גלוי או מוסתר, בראש ובזקן או בשאר הגוף, על רקע של עור בריא או על רקע של מכה או כויה<ref>להרחבה ראו בהקדמת הרב [[פנחס קהתי]] לפירושו למסכת נגעים.</ref>), ומצב התפתחותו (האם הוא מתרחב, האם צומח בו שיער לבן, האם הוא אחיד ורצוף או שיש במרכזו עור בריא). האדם נחשב ל'''מצורע''' החל מהרגע שהכהן קובע זאת<ref>ולא למפרע מאז שנוצר הנגע. כך מפורש בתורה לגבי נגעי בתים (ויקרא יד,לה-לו): "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת". פינוי הכלים מוכיח, שכאשר יבוא הכהן ויטמא את הבית - הטומאה לא תחול למפרע. מסיבה זו, ניתן לדחות את ראיית הנגע במקרים מיוחדים, כמו בחגים או לחתן וכלה (משנה מסכת נגעים פרק ג משנה ב), וכל עוד הכהן לא בדק את הנגע - האדם נשאר בטהרתו.</ref>.
יש להבחין בין '''מצורע מוסגר''', שלאחר בדיקתו הראשונית הוא נמצא במעקב אחרי התפתחות הנגע (ואפשר שאחרי שבועיים הוא יוגדר כטהור, כי מצב הנגע לא החמיר, למרות שגם לא התרפא), לבין '''מצורע מוחלט''', שנקבע באופן סופי כמצורע, עד שיתרפא. הדבר תלוי בקריטריונים הנ"ל להתפתחות הנגע.

דיני המצורע: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"<ref>ויקרא יג,מו</ref>. ה"מחנה", לעניין זה, הוא כל עיר מוקפת חומה<ref>משנה מסכת כלים פרק א משנה ז</ref>. בשבתו מחוץ למחנה עליו ללבוש [[קריעה|בגדים קרועים]] ולנהוג כ[[אבל]] ו[[נידוי (הלכה)|מנודה]]<ref>ויקרא יג,מה. להשוואה פרטנית בין הלכות מצורע לבין הלכות אבל ומנודה ראו תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יד ע"ב - טו ע"ב.</ref>. המצורע הוא אב הטומאה, המטמא אדם וכלים במגעו, והחמירה בו התורה, שאפילו אם הוא נכנס לבית - החפצים שבבית נטמאים<ref>משנה מסכת נגעים פרק יג משניות יא-יב. על ההבדל בין דין זה לבין טומאת אהל במת עיין פירוש המשנה לרמב"ם כלים פרק א משנה ה, בסופו.</ref>.

כשיתרפא מצרעתו, קבעה לו התורה תהליך טהרה מורכב, הכולל גילוח כל שערו, טבילה במקווה, הזאה מדם ציפור בעודו מחוץ למחנה, והבאת סדרת קרבנות מיוחדים<ref>ויקרא פרק יד, משנה מסכת נגעים פרק יד, וראו להלן: דרכי היטהרות.</ref>. כל אלו נוהגים במצורע מוחלט. מצורע מוסגר יוצא אף הוא אל מחוץ למחנה, ומטמא בכל אופן שבו המוסגר מטמא, אבל אינו צריך לקרוע את בגדיו, ותהליך טהרתו מסתיים בטבילה במקווה, ללא תגלחת והזאה מדם הציפור והבאת קרבנות<ref>משנה מסכת מגילה פרק א משנה ז ומסכת נגעים פרק ח משנה ח.</ref>.

'''צרעת הבגד''' היא כתם אדום או ירוק שנוצר על בגד [[צמר]] או [[פשתן]], או על כלי עור<ref>ויקרא יג,מז-מח</ref>. הבגד נבדק על ידי כהן, ויש בו שלב של "נגע מוסגר" (שנמצא במעקב אחרי התפתחותו, כאמור) ו"נגע מוחלט", כשנקבע סופית כ"בגד מנוגע", אז יש לשורפו<ref>שם פסוקים נ-נב</ref>. הבגד המנוגע, בשלב ההסגר או לאחר שנקבע באופן החלטי כמנוגע וטרם נשרף, הוא "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים הנוגעים בו, ואף מטמא כמצורע את החפצים בבית הוא נמצא<ref>רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת צרעת, פרק יג הלכה יג</ref>.

'''צרעת הבית''' היא כתם אדום או ירוק שנוצר על קירות הבית<ref>ויקרא יד,לז</ref>. הבית נבדק על ידי כהן, ומוגדר כ"בית מוסגר", המטמא את כל מה שבתוכו. לאחר שבוע הבית נבדק שנית, ואם הנגע מתרחב - ינסו להסיר את הנגע על ידי החלפת האבנים הנגועות. אם לאחר שבוע נוסף מתברר שהדבר לא הועיל - הבית נקבע סופית כ"בית המנוגע", ויש להורסו ולהשליך את אבניו אל מחוץ לעיר<ref>שם פסוקים לח-מה</ref>. לאחר שהוחלט כ"בית המנוגע", הוא מטמא את כל הנוגע בו, אפילו מבחוץ, ואת כל הנכנס אליו<ref>משנה מסכת נגעים פרק יג משנה ד</ref>.

הרמב"ם<ref>הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י</ref> הבחין בין הצרעת בגוף האדם, שהיא מחלה טבעית, לבין צרעת הבגד והבית, שהיא מחוץ לגדר הטבע:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם - אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל.}}

===חטאות===
ב[[קורבן חטאת|חטאת פנימית]], שדמה ניתן ב[[היכל]] ולא בקרנות [[מזבח העולה]], קבעה התורה שבשר החטאת לא ייאכל לכהנים, ואף לא יוקטר על מזבח העולה, אלא ישרף מחוץ ל[[בית המקדש]], ב[[בית הדשן]]<ref>ויקרא ד,יב, שם פסוק כא, ופרק טז פסוק כז.</ref>. האנשים שמוציאים את בשר החטאות הללו אל מחוץ לעזרה, וכן האנשים שעוסקים בשריפת הבשר לאחר שהגיע לבית הדשן, נטמאים בגלל עיסוק זה<ref>ויקרא טז,כח, על חטאות יום הכיפורים: "והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים". בתלמוד הבבלי מסכת זבחים דף פג עמוד א ודף קה עמוד ב למדו מכאן גם על שאר החטאות הפנימיות ועל המוציא אותם לשריפה.</ref>.

דין דומה קיים ב[[שעיר לעזאזל]], שהאיש המשלח אותו למדבר נטמא עקב כך<ref>ויקרא טז,כו</ref>.

כמו כן ב[[פרה אדומה]], שאף היא נקראת "חטאת"<ref>במדבר יט פסוקים ט, יז</ref>, העוסקים בשריפתה או באיסוף האפר שלה נטמאים<ref>במדבר יט,ח-י</ref>. גם מי שנוגע או נושא את המים ובהם אפר הפרה ("מי חטאת") - נטמא<ref>במדבר יט,כא. חז"ל מציינים זאת כפרדוקס, שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים אך גם מטמאת את הטהורים (תלמוד בבלי מסכת יומא דף יד עמוד א). טומאה זו נאמרה רק על מי שנוגע או נושא את מי החטאת שלא לצורך ההזאה, אבל העושה כן לצורך הזאה - אינו נטמא מהם (תלמוד בבלי יומא שם ורמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א).</ref>.

כל הטומאות הללו הן "טומאת ערב", למשך יום אחד בלבד.

===דברים מטמאים שנוספו על ידי חכמים===
[[חז"ל]] הוסיפו (המינוח המקובל בשפת [[חז"ל]]: "גזרו"<ref>דוגמא: תלמוד בבלי מסכת שבת דפים יד-יז, פעמים רבות. תוספתא נידה פרק ט הלכה יח.</ref>) דברים שונים לרשימת הדברים המטמאים, והחשיבו אותם כ"אב הטומאה", ונמנה את העיקריים שבהם<ref>הלכות נוספות שהוסיפו חכמים, ברמת טומאה נמוכה יותר, יפורטו להלן: הלכות טומאה שנוספו על ידי חכמים. לפרטים רבים נוספים ראו בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות (מהדורת הרב קאפח, עמ' יג-טז), ברשימת אבות הטומאות שהוסיפו חכמים.</ref>. בדרך כלל, הדבר נועד להטיל סייגים כדי לוודא את קיומן המלא והתקין של הלכות הטומאה הכתובות בתורה. אולם לעיתים רצו חכמים להשיג בעזרת הטומאות שחידשו אפקט מסוים, שהתועלת בו איננה קשורה להלכות טומאה וטהרה.

'''ארץ העמים''' - השטח שמחוץ ל[[ארץ ישראל]]<ref>לעניין זה, "ארץ ישראל" היא שטח היישוב היהודי בתקופת הבית השני, בין [[עכו]] בצפון ל[[אשקלון]] בדרום, ראו משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ט, תוספתא אהלות פרק יח הלכה יד והלאה.</ref> מטמא את היוצאים מן הארץ בטומאת מת, כאילו נכנסו לבית קברות<ref>אהלות פ"ב מ"ג. בפרטי הדברים יש הקלות מסוימות בארץ העמים בהשוואה לבית קברות, ראו רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת מת, פרק יא הלכות א-ב.</ref>. גזירה זו נקבעה על ידי [[יוסי בן יועזר]] ובית דינו (המאה השניה לפנה"ס)<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף טו עמוד א-ב, ושם פירוט על השתלשלות הגזירה עד למתכונתה הסופית.</ref>, וסיבת הדבר, שפעמים רבות הגויים לא קברו בצורה מסודרת, ויש חשש להימצאות קברים בכל מקום<ref>מטעם זה, הקלו חכמים במקומות שבהם אין חשש לקבורה, כמו בשפת הים, משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ו. ב[[תוספות]] (מסכת נזיר דף נד עמוד ב ד"ה ארץ העמים) מציינים מטרה נוספת שעמדה ברקע הגזירה, למנוע ירידה מהארץ.</ref>. על תוקפה של טומאה זו מלמדת העובדה המסופרת במשנה<ref>נזיר פרק ג משנה ו</ref>: "מעשה ב[[הלני המלכה]] שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום - אהא [[נזיר|נזירה]] שבע שנים! ובא בנה מן המלחמה, והיתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה [[בית הלל]] שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות", בגלל שטומאת חוץ לארץ הפקיעה את נזירותה.

'''בית הפרס''' - "פרס" הוא מלשון פריסה ושטיחה<ref>פירוש המשנה לרמב"ם, אהלות פרק ב משנה ג ופרק יז משנה א. לפירושים נוספים ראו תוספות יום טוב, מסכת נידה, פרק ז משנה ה.</ref>. שדה שהיה בו קבר, ונחרש בטעות ועצמות המת נפרסו והתפזרו בשטח - עפר השדה<ref>עד מרחק מאה אמה מן הקבר (כחמישים מטר), משנה מסכת אהלות פרק יז משנה א.</ref> מטמא את הנוגע בו או הנושא אותו כאילו נגע או נשא מת, מחשש שמא נגע או הזיז עצם קטנה ולא הבחין בכך. לעומת זאת, מי שמאהיל על שדה זה ולא נגע או הזיז את עפרו - טהור<ref>משנה מסכת אהלות פרק ב משנה ג. הסיבה לכך: רק עצמות גדולות ורבות מטמאות באהל (ראו לעיל: הדברים המטמאים), ואין חשש שאדם נתקל בהם מבלי משים.</ref>. ניתן לטהר את בית הפרס, על ידי בדיקה מדוקדקת של כל השטח ואיתור כל העצמות הפזורות בו<ref>תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כח עמוד ב</ref>.

'''גויים''' - מן התורה גוי אינו מקבל טומאה ואינו מטמא כלל בחייו<ref>הדבר נלמד מכך שבפסוקי המקרא על הטומאה נאמר שמצווה זו מופנית ל"בני ישראל". תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב</ref>. חכמים גזרו שגויים יחשבו כזב לכל דבר ועניין<ref>תלמוד בבלי שבת שם ובדף יז עמוד ב. בפרט מסוים הקלו חכמים, שזרע היוצא מגופו של גוי אינו מטמא (תלמוד בבלי מסכת נידה דף לד עמוד א). הדבר נועד להבליט את העובדה שזוהי גזירת חכמים, וכך יזהרו שלא לשרוף תרומה וקדשים על כך, ראו להלן: הלכות טומאה שקבעו חכמים.</ref>. הדבר נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגי פריצות שרווחו בקרב גויים<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף יז עמוד ב. כאמור, אין פירוש הדבר שאסור ליהודי לנגוע בגוי: הוא יכול לנגוע בו, אבל יצטרך לאחר מכן לטבול במקווה אם ירצה לאכול [[תרומה]], והכבדה זו תביא לצמצום הקשרים החברתיים בין ישראל לעמים.</ref>.

'''עבודה זרה''' - בגלל תיעובה של [[עבודה זרה]], קבעו חכמים שהיא "אב הטומאה": הפסלים שמשתחוים להם והקרבנות שמקריבים להם<ref>על חומרת הטומאה, האם כנידה או כנבלה או כשרץ, נחלקו הדעות, עיינו תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג.</ref>. טומאה זו רמוזה כבר בתורה<ref>בראשית לה,ב</ref>: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם '''וְהִטַּהֲרוּ''' וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם".

==הדברים הנטמאים==

היכולת הפוטנציאלית של אדם או חפץ מסוים להיטמא, אם וכאשר יווצר מגע בינו לבין גורם מטמא, נקראת '''קבלת טומאה'''<ref>דוגמא במשנה, מסכת סוכה, פרק א משנה ד ומשנה יא.</ref>, כלומר: '''ראוי''' לקבל טומאה, עוד בטרם נטמא בפועל. לעומת זאת, דבר ש'''אינו מקבל טומאה''' הוא דבר שגם אם יגע בגורם מטמא - ישאר טהור.

הדברים המקבלים טומאה מתחלקים לארבעה סוגים: אישים, כלים, מזון ומשקה.

===אישים===
האישים המקבלים טומאה מן התורה הם יהודים בלבד<ref>הדבר נלמד מכך שהתורה מצווה על הטומאה את "בני ישראל" (ויקרא יב,ב, ושם טו,ב), ולא על גויים בחייהם, אלא שלאחר מותם גופם מטמא, ראו לעיל: הדברים המטמאים. זהו הדין מן התורה, אבל [[חז"ל]] קבעו שגם גוי בחייו מטמא כדין [[זב]], ראו לעיל: דברים מטמאים שהוסיפו חכמים.</ref>, בין איש ובין אשה, ובכל גיל שהוא<ref>משנה מסכת נידה פרק ה משנה ג</ref>.

אדם שנטמא - יכול להיטהר מטומאתו (ראו להלן: דרכי ההיטהרות מטומאה), אלא שאם הטומאה נובעת ממחלה מסוימת (זיבה, או צרעת, ראו לעיל: הדברים המטמאים) - עליו להתרפא תחילה ממחלתו, ורק אז יוכל להיטהר.

בעלי חיים אינם מקבלים טומאה בהיותם בחיים<ref>[[מסכת חולין]] דף עה עמוד א. ישנו מקרה חריג שבהמה מקבלת טומאה, אם הוצבה בתור גולל לקבר (מעין מחסום זמני על פתח הקבר), משנה [[מסכת אהלות]] פרק טו משנה ט, וראו לעיל: דברים המטמאים, על [[שעיר המשתלח]].</ref>.

===כלים===
הכלים המקבלים טומאה מן התורה הם העשויים משבעה סוגי חומרים שפירטה התורה: כלי עץ, בגדים, כלי עור, שק<ref>ארבעת אלה הוזכרו בויקרא יא,לב. הדגש ב"שק" אינו רק על צורתו ושימושו, אלא גם על החומר ממנו היה עשוי בזמן המקרא: קליעת שיער של עזים.</ref>, כלי חרס<ref>ויקרא יא,לג</ref>, מתכות<ref>במדבר לא,כב. בפסוק שם נמנו ששה סוגי מתכות: זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת. בתקופת המקרא לא היו בשימוש מתכות אחרות (מלבד כספית, שהיתה ידועה כנוזל בלבד). בין פוסקי ההלכה בדורות האחרונים קיים ויכוח לגבי קבלת טומאה במתכות החדשות שהתגלו בעת החדשה, כמו אלומיניום למשל. על כך ראו בהקדמת ה[[גר"א]] לפירושו ל[[סדר טהרות]], לעומת הקדמתו של בעל [[תפארת ישראל]], 'יבקש דעת', אות מד.</ref>, וכלים העשויים מעצמות<ref>במדבר לא,כ: "וכל מעשה עזים", ובפירוש [[רש"י]].</ref>. חכמים קבעו שגם כלי [[זכוכית]] מקבלים טומאה<ref>תלמוד בבלי, [[מסכת שבת]], דף יד עמוד ב, וראה להלן: הלכות טומאה שקבעו חכמים, על זמנה ומטרתה של גזירה זו.</ref>. שאר מיני הכלים, כגון כלים העשויים מאבן, אינם מקבלים טומאה כלל. זוהי הסיבה לשכיחותם של כלי אבן בחפירות [[הרובע ההרודיאני]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] ב[[ירושלים]]: המגורים בקרבת [[בית המקדש]] חייבו את התושבים להיזהר מטומאה, והדרך הנוחה ביותר היא להשתמש בכלים שאינם מקבלים טומאה כלל.

קיימים הבדלים מסוימים בין החומרים הנ"ל בהלכות קבלת הטומאה: כל החומרים הללו מקבלים טומאה רק אם הם כלי קיבול (שניתן לתת בתוכם נוזלים, למשל, ולא ישפכו), פרט ל'''מתכת''', שמקבלת טומאה אפילו אם היא כלי שטוח ("פשוטי כלי מתכת")<ref>משנה מסכת כלים פרק ב משנה א ופרק יא משנה א. לגבי פשוטי כלי עץ, יש שני סייגים לטהרתם: א. כלי המיועד לשכיבה או לישיבה - מקבל טומאה מן התורה אפילו אם הוא שטוח ללא דפנות, כמו כסא (תלמוד בבלי מסכת בכורות דף לח עמוד א: "בהנך דחזו למדרסות"). ב. כלי רחב ונוח לשימוש הן לאדם עצמו והן להנחת חפצים עליו ("משמש אדם ומשמשיו"), מקבל טומאה מדרבנן (רמב"ם, משנה תורה, הלכות כלים פרק ד הלכה א).</ref>. סיבה אפשרית לדבר: היתרון המרכזי של המתכת הוא בחוזק שלה, ולכן היא משמשת ככלי עבודה, ולאו דווקא ככלי קיבול.

בכלי '''חרס''' קיימים כמה דינים מיוחדים, המבדילים אותו מכל שאר הכלים:

א. הם מקבלים טומאה אם הגורם המטמא נכנס לתוכם, ואפילו לא נגע בהם כלל, אלא רק שהה בחלל שבתוך הכלי ("נטמא מאוירו"). כמו כן, כלי חרס שנטמא, מטמא כל מזון שנמצא בתוכו, גם אם לא נגע בדפנות הכלי<ref>הדבר נלמד מן הפסוק בויקרא יא,לג: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם [מן השרצים שהוזכרו קודם לכן] '''אֶל תּוֹכוֹ''' כֹּל אֲשֶׁר '''בְּתוֹכוֹ''' יִטְמָא". בכלים מחומרים אחרים, הכלי מטמא רק את המזון שנוגע בדפנותיו, אבל מזון זה יוכל לטמא מזון אחר שנוגע בו, עד גבול מסוים, בהתאם לכללי "שרשרת הטומאה" (ראו להלן: דירוג הטומאות, ולהלן: דוגמאות ליישום הכללים).</ref>. לגבי נגיעה בגב כלי חרס, יש הבדל בין האופן שבו הכלי נטמא לבין האופן שבו כלי טמא מטמא דברים אחרים: אם דבר טמא נגע בגבו של כלי חרס טהור - הכלי נשאר בטהרתו<ref>פרט לטמאים שמטמאים בהיסט (ראו לעיל: הדברים המטמאים, על זב וכיוצא בו), שמטמאים כלי חרס וכל תכולתו גם אם הזיזו אותו מבחוץ (אך לא בנגיעה ללא הזזה).</ref>. לעומת זאת, אם מזון טהור נוגע בגבו של כלי חרס שכבר נטמא - המזון נטמא<ref>משנה מסכת כלים פרק ב משנה א: "ומטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן", ופירוש הרמב"ם שם. תלמוד בבלי מסכת חולין דף כה עמוד א.</ref>.

לדין זה שכלי חרס אינו נטמא מגבו, יש השלכה על הלכות "טומאת אהל" במת (ראו להלן: דרכי ההיטמאות). כשיש מת בבית - נטמא כל מה שבבית, פרט למזון הנמצא בכלי חרס אטום ("מוקף צמיד פתיל"). מכיוון שאינו נטמא מגבו - הוא חוצץ בפני הטומאה מלהיכנס לכלי<ref>במדבר יט,טו וברש"י.</ref>.

ב. כלי חרס לעולם איננו נעשה "אב הטומאה", אפילו אם נטמא ממת, ואפילו אם הוא משמש למשכבו או מושבו של הזב (אלו שני האופנים בהם כלים אחרים יכולים להיות אב הטומאה)<ref>תלמוד בבלי מסכת ערובין דף קד עמוד ב. רמב"ם, משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פרק י הלכה ח.</ref>.

ג. לאחר שכלי חרס נטמא - אי אפשר לטהר אותו בטבילה במקווה, ורק אם ישבר - השברים טהורים<ref>ויקרא יא,לג. משנה [[מסכת כלים]] פרק ב משנה א.</ref>, כי כעת אינו "כלי" כלל. שאר הכלים יכולים להיטהר על ידי טבילה במקווה<ref>באשר לכלי זכוכית - ראו להלן: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.</ref>.

===מאכלים===
המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון<ref>ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי [[מסכת בבא מציעא]] דף כב עמוד ב.</ref>. הרטבה זו נקראת [[הכשר לטומאה]]<ref>ראו למשל משנה [[מסכת עוקצין]] פרק ג משנה א.</ref>, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, אפילו אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא<ref>משנה [[מסכת מכשירין]] פרק ו משנה ג</ref>.

המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):

א. '''חוּלִין''' - אוכל רגיל, שאין בו כל קדושה.

ב. '''[[מעשר שני]]''', אותו מפריש האדם מיבולו, ואוכל ב[[ירושלים]].
ג. '''[[תרומה]]''', שניתנת לכהן.

ד. '''קודש''', בשר ה[[קורבן|קרבנות]], שנאכל על ידי הכהנים ב[[בית המקדש]] או על ידי הבעלים ב[[ירושלים]] (בכל קרבן כעניינו).

קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין דרגות הקדושה של המזון<ref>להבדלים נוספים בין קודש לתרומה ראו משנה מסכת חגיגה פרק ג משניות א-ג.</ref>:

ההבדל המרכזי בין חולין לבין כל שאר הסוגים הוא, שאת החולין מותר לאכול בטומאה (ראו לעיל: האם חובה להיות טהור?), ואילו את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה", וראו להלן). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא<ref>תלמוד בבלי [[מסכת גיטין]] דף נד עמוד א: "מידי דחזי ליה בימי טומאתו".</ref>.

הבדל נוסף בין סוגי המזון לגבי האופן בו הם נטמאים: ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא ביתר קלות. מבין הדרגות השונות של טומאה (ראו להלן: דרגות הטומאה), החולין והמעשר השני עשויים להיטמא רק מ"ראשון לטומאה", וכך יהיו הם "שני לטומאה". התרומה עשויה להיטמא גם מ"שני לטומאה", ותיחשב כ"שלישי". הקודש נטמא גם מ"שלישי לטומאה", וייחשב כ"כרביעי"<ref>משנה מסכת טהרות פרק ג משניות ג-ה</ref>.

הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא '''טבול יום''', ראו להלן: דרכי היטהרות). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע. ראו לעיל: הדברים המטמאים) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כ'''מחוסר כיפורים''', ואסורים לאכול קרבן או להיכנס ל[[בית המקדש]]<ref>משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג: "טבול יום - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרתו - אוכל בקדשים". מסכת ברכות פרק א משנה א: "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן".</ref>.

===משקאות===
המשקים<ref>בעברית ימינו מקובל יותר "משקאות", אבל בשפת חז"ל ופוסקי ההלכה המונח המקובל הוא "משקים".</ref> שמקבלים טומאה הם שבעה סוגי משקים: יין, דבש<ref>מדבורים, לא מתמרים כמו ב[[שבעת המינים]].</ref>, שמן, חלב, טל, דם, ומים (מקובל הסימן בראשי תיבות: י"ד שח"ט ד"ם). אלו הם גם המשקים שנגיעתם באוכל מכשירה אותו לקבל טומאה<ref>משנה מסכת מכשירין פרק ו משנה ד ומסכת תרומות פרק יא משנה ב. ראו גם משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת אוכלין פרק א הלכה א-ד, והשגת ה[[[ראב"ד]] שם.</ref>.

גם במשקים קיימת ההבחנה בין דרגות הקדושה השונות (משקה של קודש הוא, למשל, השמן בקרבנו של ה[[מצורע]]).

ככלל ניתן לומר, שהדברים המקבלים טומאה הם החפצים '''השייכים לעולמו של האדם'''<ref>להרחבה בעניין זה ראו 'שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין לטהרות', עמ' 14 והלאה.</ref>, ולא חפצים שלא מיועדים לשימוש, כמו: כלים שבורים, אבנים, חומרים מן הצומח שלא הוכנו לאכילה או לשימוש כלשהו. כמו כן, חפצים הקבועים בקרקע (דלתות, ברזים, רהיטי עץ גדולים) - אינם מקבלים טומאה<ref>משנה מסכת כלים פרק יא משנה ב ופרק טו משנה א.</ref>.

הדברים המקבלים טומאה הופכים, לאחר קבלת הטומאה, למטמאים אחרים, אם כי, ברמת טומאה נמוכה יותר מזו שקיבלו (ראו להלן: דרגות הטומאה). במאכלים קיים הבדל בין קבלת הטומאה לבין היכולת לטמא: אוכל מקבל טומאה בכל שיעור שהוא, אבל מטמא אחרים רק אם יש בו שיעור [[כביצה]]<ref>משנה מסכת טהרות פרק ב משנה א. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לג עמוד ב ורש"י ד"ה בכביצה נמי, ותוספות ד"ה לאימת.</ref>.

==דרכי ההיטמאות==
ישנן דרכים שונות בהן הטומאה עוברת מן המטמא אל הנטמא<ref>אין הכוונה שהטומאה מסתלקת מן המקור ונשארת רק בדבר השני. המקור נשאר בטומאתו, והטומאה מתרחבת גם אל הדבר השני, בדרך כלל בדרגת טומאה נמוכה יותר.</ref>. דרכי ההיטמאות אינן זהות בכל הגורמים המטמאים והנטמאים, והדבר תלוי בסוג המסוים של הדבר המטמא והנטמא:

*'''מגע''' - נגיעה פיזית של הדבר הנטמא בדבר המטמא. זוהי הדרך הפשוטה ביותר להיטמא, הקיימת ברוב ככל אבות הטומאות<ref>ויקרא ה,ב. משנה מסכת כלים פרק א משנה א, ומסכת זבים פרק ה משניות ו, ז, י. יוצאת מכלל זה נבלת עוף טהור, המטמאת באכילה בלבד, וחטאות המטמאות את העוסק בהוצאתן מהמקדש או בשריפתן, ואדם שנוגע בהן בלי קשר להוצאה ולשריפה - אינו נטמא, ראו תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קה עמוד א.</ref> ובכל מיני הנטמאים.
*'''משא''' - הרמת החפץ הטמא או הזזתו מטמאת את האדם שהרים או הזיז אותו, גם אם לא נגע בו. דרך זו להעברת הטומאה קיימת רק באבות הטומאות החמורים, כמו מת, נבלת חיה ובהמה, ואבות הטומאות שטומאתם יוצאת מגופם, אבל לא באבות הטומאות הקלים, כמו נבלת שרץ<ref>ויקרא יא,כה, טו,י. משנה מסכת כלים פרק א משניות א-ד.</ref>. כמו כן, כלים ומאכלים שהזיזו טומאה (למשל, על ידי הנחתם בכף מאזניים כשהטומאה בכף השניה) אינם נטמאים במשא<ref>משנה מסכת זבים פרק ה משנה ב</ref>.
*'''היסט''' - הזזת הדבר הטהור על ידי האדם הטמא<ref>המושג "היסט" משמש במשמעויות מתחלפות: לעיתים מדובר על אדם טהור שהזיז את הגורם המטמא ועל ידי כך האדם הטהור נטמא, ולעיתים מדובר על אדם טמא שהזיז דבר טהור ובכך טימא אותו. גם המילה "משא" משמשת חליפות לשני המושגים.</ref>. טומאה זו קיימת רק בזב והטמאים הדומים לו: נידה זבה ויולדת<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב: "כל הטומאות המסיטות טהורות, חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה".</ref>, ויש אומרים שגם המצורע<ref>ראו תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד ב ובתוספות ד"ה שכן.</ref>.
*'''אוהל''' - כולל שלושה אופנים אפשריים: נוכחות האדם או החפץ הנטמא מעל המת המטמא; נוכחות המת מעל הדבר הנטמא; נוכחות המטמא והנטמא תחת אותה קורת גג<ref>רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת מת, פרק א הלכה י</ref>. יש הסוברים שמת גוי אינו מעביר טומאה באופנים אלה, אלא רק בנגיעה בו ובנשיאתו<ref>ראו לעיל: הדברים המטמאים</ref>. שאר אבות הטומאות אינם מטמאים באוהל כלל<ref>משנה מסכת כלים פרק א משנה ד. קיימת טומאה דומה במצורע, שאם בא לבית - הכלים שבו טמאים. על ההבדלים בין טומאת אהל המת לבין ביאת המצורע ראו פירוש המשנה לרמב"ם כלים פרק א משנה ה, בסופו.</ref>.
*'''מושב ומשכב''' - הישענות של אדם טמא על רהיט המיועד לכך<ref>אבל לא על כלי שאינו מיועד לכך, ראו מסכת כלים פרק כ משנה ג ופירוש הרמב"ם שם.</ref> מטמאת את הרהיט גם ללא נגיעה בו<ref>משנה מסכת זבים פרק ב משנה ד</ref>. דין זה קיים רק בזב והדומים לו<ref>משנה מסכת זבים פרק ד משנה ו: "חומר בזב מבמת...".</ref>.
*'''אכילה''' - אדם טהור האוכל מנבלת העוף הטהור - נטמא<ref>ויקרא יז,טו וברש"י. משנה מסכת טהרות פרק א משנה א.</ref>. דין זה אינו קיים בשאר הדברים המטמאים, אם כי, בדרך כלל אדם שאוכל דבר גם נוגע בו, בידיו או בשפתיו ולשונו, וכך הוא נטמא במגע<ref>תיאורטית, אם יכניסו לעומק פי האדם חתיכה של שרץ, ורק גרונו יגע בה ולא חלקים גלויים יותר בגופו - לא נטמא במגע. קיים דיון בתלמוד (מסכת נידה דף מב עמוד ב) האם בחתיכה של נבלת בהמה ההכנסה לגרון מטמאת במשא.</ref>.
*'''עיסוק''' - יש אבות הטומאה שמטמאים את האדם העוסק בקיום מצווה שנאמרה בעניינם: המשלח את ה[[שעיר לעזאזל]]<ref>ויקרא טז,כו</ref>. המוציא את ה[[קורבן חטאת|חטאות הפנימיות]] לשריפתן, והשורף אותן<ref>ויקרא טז,כח: "והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים". בתלמוד הבבלי מסכת זבחים דף פג עמוד א ודף קה עמוד ב למדו מכאן גם על שאר החטאות הפנימיות ועל המוציא אותם לשריפה.</ref>. השורף את הפרה האדומה, והאוסף את אפרה<ref>במדבר יט,ח-י</ref>.
*'''חיבורין''' - בחלק מהטומאות קבעה התורה, שכאשר האדם נטמא - נטמא עמו כל חפץ הנוגע בו (וכביכול "מחובר" לו) באותה שעה. בדרך כלל, כאמור, כלים מקבלים טומאה רק מ"אב הטומאה", וכאשר האדם נוגע, למשל, בשרץ - השרץ הוא "אב הטומאה" והאדם הנוגע בו נעשה "ראשון לטומאה", ולפיכך האדם אינו מטמא בגדים שהוא לובש, אם הם עצמם לא נגעו בשרץ, ואילו מאכלים שיגע בהם ייחשבו כ"שני לטומאה", כי נטמאו מ"ראשון" (ראו להלן: דרגות הטומאה). אולם בחלק מאבות הטומאות (אלו שנאמר בהן בתורה "וכבס בגדיו", כמו הנושא נבילת בהמה<ref>ויקרא יא,כה</ref>), האדם הנטמא מאב הטומאה נחשב '''בזמן נגיעתו בלבד''' כאילו היה בעצמו אב הטומאה, ולכן הוא מטמא כלים שהוא נוגע בהם באותו רגע, וגם מאכלים שנגע בהם ייחשבו כ"ראשון לטומאה" (אבל אינו מטמא אדם, וגם לא כלי חרס). לאחר שעזב האדם את אב הטומאה - לא יטמא עוד כלים שיגע בהם מעתה<ref>משנה מסכת זבים פרק ה משנה א: "כלל אמר [[רבי יהושע]]...".</ref>.

בכל אלה, אין כל הבדל בשאלה האם הקשר בין הנטמא למטמא היה בכוונה או לא, והאם קשר זה היה יזום על ידי הגורם המטמא או על ידי הנטמא<ref>כפי שנאמר בתורה על הנזיר: "וכי ימות מת עליו '''בפתע פתאום''' - וטימא ראש נזרו" (במדבר ו,ט).</ref>.

==דרגות הטומאה==
קיימות דרגות שונות של חומרת הטומאה. ככלל, אדם או חפץ שטמאים בדרגת טומאה מסוימת, ונוגעים בחפץ טהור - מטמאים אותו בדרגת טומאה נמוכה יותר, וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת של טומאה. השרשרת מתמשכת עד גבול מסוים, שבו דרגת הטומאה האחרונה היתה נמוכה ביותר, ואין בכוחה לטמא הלאה דבר נוסף. אורך השרשרת תלוי בשני משתנים: ככל שהדבר המטמא חמור יותר - הוא יוצר שרשרת ארוכה יותר. וככל שהמזון הנטמא מקודש יותר (כלומר, שאין זה אוכל רגיל, הנקרא גם "חולין", אלא זהו [[תרומה]] או [[קורבן|קודש]]) - כך הוא "רגיש" יותר ומקבל טומאה אפילו מדרגת טומאה נמוכה יותר. לפיכך, כשדבר טמא נוגע בדבר טהור, יש לבדוק מהי דרגת טומאתו של הטמא, ומהי דרגת קדושתו של הטהור, וכך ייקבע האם הטהור נטמא.

בדירוג הטומאות, יש להבדיל בעיקר בין "אב הטומאה", שמסוגל לטמא גם אדם וכלים, לביו "ולד הטומאה", שמטמא רק אוכל ומשקה, ולא אדם וכלים<ref>תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף ב עמוד ב: "אב - מטמא אדם וכלים, ואילו תולדות - אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא".</ref>.

אלו הם דרגות הטומאה, מן החמור אל הקל:
*'''אבי אבות הטומאה''' - המת נקרא כך<ref>הכינוי מופיע לראשונה בדברי רש"י, כגון בפירושו לבמדבר יט,כב, ואינו מופיע בדברי חז"ל.</ref>, משום שגם אלה הנטמאים ממנו הם "אב הטומאה" המטמא אדם וכלים. לעיתים, כלי הנטמא מן המת יכול להפוך אפילו ל"אבי אבות הטומאה" ולטמא אדם וכלים הנוגעים בו ולעשותם "אב הטומאה"<ref>דין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל". לדיון אודותיו והתנאים לקיומו ראה לעיל: הדברים המטמאים, בהערה.</ref>.
*'''אב הטומאה''' - כך נקראים המקורות לטומאה (פורטו לעיל: הדברים המטמאים), כמו שרץ ונבלת בהמה, וכן אלו הנטמאים מן המת. הם מטמאים אדם וכלים, ועושים אותם ל"ראשון לטומאה".
*'''ראשון לטומאה''' - הנטמא מאב הטומאה, כמו אדם או כלי או אוכל שנגעו בשרץ. דרגות הטומאה שמן הראשון ומטה נקראים גם באופן כללי '''ולד הטומאה'''. ראשון לטומאה הנוגע באדם או כלי - אינו מטמא אותו, ואם נגע באוכל - נעשה האוכל "שני לטומאה".
*'''שני לטומאה''' - הנטמא מראשון לטומאה. אדם או כלי אינם יכולים להיות טמאים בדרגה זו, שכן הם לא מקבלים טומאה כלל מראשון לטומאה שנוגע בהם. לפיכך, דרגת טומאה זו קיימת רק באוכל ומשקה<ref>כך הדין מן התורה. מדרבנן גם כלי יכול להיות שני לטומאה, כי גזרו שכלי יטמא ממשקה טמא הנוגע בו, למרות שאינו אב הטומאה (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יד עמוד ב). מאידך, מדרבנן משקה לא יכול להיות שני לטומאה, כי גזרו חכמים שכל משקה שנטמא, אפילו משני לטומאה - נחשב כראשון (משנה מסכת פרה פרק ח משנה ז).</ref>. שני לטומאה שנגע באוכל רגיל ("אוכל חולין")- אינו מטמא אותו<ref>לעומת זאת אם נגע במשקה - נעשה המשקה ראשון לטומאה, מדרבנן, ראה בהערה הקודמת.</ref>, אלא אם כן היה אוכל זה [[תרומה]] או [[קורבן|קודש]]. תרומה וקודש שנגע בהם שני לטומאה - נעשו "שלישי לטומאה", ואסור לאכול אותם, אלא שורפים אותם<ref>שריפת קודש ותרומה שנטמאו - ויקרא ז,יט, משנה מסכת תמורה פרק ז משנה ה.</ref>.
*'''שלישי לטומאה''' - הנטמא משני לטומאה. דרגת טומאה זו קיימת רק בתרומה ובקודש, ולא באוכל רגיל. שלישי לטומאה שנגע בתרומה - אינו מטמא אותה, ואם נגע בקודש - נטמא בדרגת "רביעי לטומאה".
*'''רביעי לטומאה''' - דרגת טומאה זו קיימת רק ב[[קורבן|קודש]], כאמור. רביעי בקודש אינו מטמא שום דבר שנגע בו<ref>מקור לדירוג ולדות הטומאה וההבדל בין חולין תרומה וקודש: משנה, מסכת טהרות, פרק ב משניות ב-ד, ומסכת חגיגה פרק ג משנה ב.</ref>.

==הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים==
כבר מנינו לעיל (דברים מטמאים שקבעו חכמים) את "אבות הטומאות" שהוסיפו [[חז"ל]] מעבר למה שכתוב בתורה. כעת נציין כמה חידושים נוספים שהוסיפו חכמים (בלשון חז"ל: "גזירות"), שאינם נחשבים כ"אב הטומאה" המטמא אדם וכלים. כפי שכבר צוין, בדרך כלל מטרתן של ה"גזירות" לוודא את קיומן התקין של הלכות טומאה האמורות ב[[תורה שבכתב]], אבל לעיתים ה"גזירות" נועדו להשיג מטרות אחרות, כדלקמן.

'''[[טומאת ידים]]''' - לפי מה שנאמר בתורה, אין אפשרות שרק חלק מגופו של אדם נטמא. אם היה לו מגע ב"אב הטומאה" - נטמא כל גופו (לכן גם הטהרה מושגת על ידי טבילת כל גופו במי ה[[מקווה]]), ואם היה לו מגע ב"ולד הטומאה" (מ"ראשון לטומאה" ומטה, ראה לעיל: דרגות הטומאה) - הרי הוא טהור. [[חז"ל]] קבעו, שגם אם "ראשון לטומאה" נגע בידיו של אדם - הידים בלבד נטמאו<ref>משנה מסכת ידים פרק ג משנה א</ref>. כמו כן, אם אדם לא הקפיד במיוחד לשמור את ידיו ממגע בטומאה, הן נחשבות כטמאות אפילו אם לא ידוע שנגעו בדבר מטמא כלשהו, בגלל שדרכו של אדם שידיו מתעסקות בדברים שונים מבלי משים<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד א, ורמב"ם משנה תורה הלכות שאר אבות הטומאות פרק ח הלכה ח.</ref>. במקרים אלה, הידים טמאות ברמה של "שני לטומאה", ולכן הן לא מטמאות מזון רגיל ("חולין")שנגעו בו, אלא מזון של [[תרומה]] או [[קורבן|קודש). כדי לטהר את הידים מטומאה זו, יש [[נטילת ידים|ליטול את הידים]], כלומר, ליצוק מים מכלי על כפות הידים. [[חז"ל]]<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד ב</ref> מייחסים את שורשיה של תקנה זו כבר ל[[שלמה המלך]], ואף מצאו לה<ref>תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד א</ref> רמז בתורה<ref>ויקרא טו,יא</ref>: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם...". [[מסכת ידים]] עוסקת בהלכותיה של טומאה זו: הגורמים המטמאים את הידים, והלכות נטילת ידים.

'''כלי זכוכית''' - בתורה הוזכרו מיני כלים שונים המקבלים טומאה (חרס, עץ, מתכת, ועוד. ראו לעיל: הדברים הנטמאים). מיני הכלים שלא הוזכרו בתורה, כמו כלי אבן, לא נטמאים. יוצאים מכלל זה כלי זכוכית, שעליהם גזרו חכמים שיקבלו טומאה<ref>ב[[ראשונים]] קיימת מחלוקת בשאלה האם ניתן לטהר כלי זכוכית במקווה. לדיון נרחב בעניין זה, ובפרטים נוספים בעניין טומאת כלי זכוכית, ראו במאמר "כלי זכוכית", בטאון 'מעלין בקודש' י', עמ' 125-158. המאמר מבסס את הדעה שלכלי זכוכית יש אפשרות להיטהר בטבילה.</ref>. גזירה זו מתוארכת לימי [[יוסי בן יועזר]], במאה השניה לפנה"ס. ככל הנראה, גזירה זו נועדה להמשיך את הקו העקרוני שקיים בתורה, לפיו כלים שימושיים מחומרים נאים מקבלים טומאה<ref>במחקר ההיסטורי רווחת הדעה, שהגזירה על כלי זכוכית נועדה למנוע את השימוש בהם, וזאת משום שהיו מיוצרים על ידי גויים בארץ. במאמר הנ"ל ב'מעלין בקודש' (עמ' 143, הערה 39) טוען לכשל בסיסי במחקר: החוקרים הניחו שעל פי ההלכה לא ניתן לטהר כלי זכוכית שנטמאו, ולפיכך הגזירה שהם עלולים להיטמא מגבילה מאד את השימוש בהם; אבל לפי הדעה המבוססת יותר, שגם כלי זכוכית נטהרים במקווה, הגזירה לא מנעה כלל את השימוש בהם, אלא רק ביטלה יתרון מסוים שהיה להם בכך שלפני כן לא היו מקבלים טומאה כלל.</ref>.

'''כתבי הקודש''' - ספרי ה[[מקרא]], כשהם כתובים על קלף ובדיו, מטמאים את המזון או את הידים שנגעו בהם. הסיבה לכך פרקטית לגמרי<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד א</ref>: היו אנשים שנהגו לאחסן את ה[[תרומה]] שברשותם ליד כתבי הקודש (מתוך מחשבה שראוי לשמור דבר מקודש במחיצת כתבי הקודש), וכתוצאה מכך באו עכברים אל האוכל, ואגב כך הזיקו לספרים. מאחר שקבעו שיש בספרים טומאה - נמנעו מלהניח לידם את המזון, וכך נמנע הנזק לספרים. במשנה<ref>ידים ד,ו</ref> מסופר, שנושא זה היה עילה לויכוח עם ה[[צדוקים]]:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם [[פרושים]], שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידים, וספרי [[הומרוס|הומריס]] אינו מטמא את הידים! אמר רבי [[יוחנן בן זכאי]]... כתבי הקדש, לפי חיבתן היא טומאתן, וספרי הומריס, שאינן חביבין, אינן מטמאין את הידים.}}
'''טומאת משקין''' - מן התורה, משקה (מ"שבעת המשקים" שהוזכרו לעיל: הדברים הנטמאים: משקים) אינו יכול להיות "אב הטומאה", אלא אם נטמא מ"אב" - נעשה "ראשון", ואם נטמא מ"ראשון" - נעשה "שני לטומאה". משקה של חולין שנגע ב"שני לטומאה" - אינו נטמא כלל (ראו לעיל: דירוג הטומאות). לפי זה יוצא, שמשקה אינו יכול לטמא כלי, שהרי כלי מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה" (ראו לעיל: הדברים הנטמאים: כלים). חכמים החמירו בטומאת משקין, וקבעו שני דברים: א. כל משקה (אפילו של חולין) שנגע בו ראשון או אפילו שני לטומאה - נטמא, ונעשה "ראשון לטומאה"<ref>בניגוד למקובל, שגורם מטמא יוצר טומאה ברמה נמוכה ממנו!</ref>. ב. משקה טמא שנגע בכלי - מטמא אותו. הסיבה לחומרא זו: קיימים נוזלים מסוימים שהם "אב הטומאה", והם ההפרשות מזב וכיוצא בו (ראו לעיל: הדברים המטמאים: אנשים שטומאה יוצאת מגופם: מעיינות), ונוזלים אלה מטמאים כלים מן התורה. כדי שאנשים לא יטעו להקל בנוזלים אלה, החמירו חכמים על כל מיני הנוזלים, ונתנו להם מעין מעמד של "אב הטומאה", המטמא כלים<ref>על כל האמור: משנה מסכת פרה פרק ח משנה ז, מסכת זבים פרק ה משנה יב: "והכלים שנטמאו במשקין", תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד ב, רמב"ם משנה תורה הלכות שאר אבות הטומאות פרק ז הלכה א-ב.</ref>.

'''האוכל ושותה מאכלים טמאים''' - מכיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה<ref>משנה מסכת זבים פרק ה משנה יב</ref>. הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד א</ref>.

'''הרוחץ במים שאובים''' - מי שטובל את רוב גופו במים שאובים (הפסולים ל[[מקווה]], או שופך על רוב גופו מים (בכמות של שלושה לוגים, ליטר אחד בערך) - נטמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", ואסור לו לאכול תרומה או לנגוע בה, עד שיטבול במקווה כשר<ref>משנה מסכת זבים פרק ה משנה יב. ה[[ראשונים]] נחלקו בשאלה, האם הגזירה על הנכנס למים שאובים נאמרה גם על אדם טהור, או רק על "טבול יום", שטבל בו ביום. להרחבה בנושא זה ראו במאמר "הבא ראשו ורובו במים שאובין" בבטאון 'מעלין בקודש' יח, עמ' 91 והלאה, המצדד באפשרות הראשונה. בנספח למאמר זה (עמ' 109 והלאה) דיון בשאלה כיצד ניתן להתקלח בלי להיטמא.</ref>. הסיבה לכך: כדי שאנשים לא יחשבו שרחיצה במים מסוגלת לטהר<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד א</ref>. ממקורות שונים וממצאים ארכיאולוגיים מתברר, שהיה מקובל בארץ לבנות בבתי המרחץ מקווה צמוד, על מנת לאפשר לרוחצים, שנטמאו משפיכת המים כתוצאה מגזירה זו, לשוב ולהיטהר בטבילה במקווה<ref>ראו במאמר הנ"ל, עמ' 99-100</ref>.

על פי התלמוד<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף יג עמוד ב</ref>, ארבע הגזירות האחרונות נכללות ב'''שמונה עשר דבר''', שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל(המאה הראשונה לפנה"ס)<ref>משנה מסכת שבת פרק א משנה ד. בדרך כלל היו בית הלל רבים מבית שמאי, ולכן נקבעה ההלכה כמותם. בהזדמנות מיוחדת, בשעת ביקור בביתו של חכם בשם [[חנניה בן חזקיה בן גוריון]], היו בית שמאי מרובים, ולכן נקבעה ההלכה כדבריהם. מעמד זה של "י"ח דבר" נדון רבות במחקר ההיסטורי, ראו במקורות שציין אלבק בהשלמות לפירושו למסכת שבת עמ' 407.</ref>.
גזירות אלו התפשטו בציבור, ולפיכך קיבלו תוקף מיוחד, המונע את האפשרות לבטל אותן<ref>תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א</ref>.

ככלל, לטומאות שקבעו חכמים מעמד שונה מן הטומאות האמורות בתורה: הנטמא בהן ונכנס למקדש או אוכל קדשים אינו מביא קרבן על כך. כמו כן, הנטמא בהן יכול להיטהר מיד בטבילה, ובדרך כלל אינו צריך להמתין עד שקיעת השמש ("הערב שמש")<ref>משנה מסכת פרה פרק יא משנה ה, וראו [[תוספות]] מסכת זבחים דף צט עמוד ב ד"ה טבול יום.</ref>. בדרך כלל, גם אין שורפים תרומה או קורבן שנטמאו בטומאה זו, אלא משאירים אותם כמות שהם עד שייפסלו מאכילה באופן אחר ויישרפו<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף טז עמוד א ורש"י ד"ה עבדי רבנן היכרא.</ref>.

==דוגמאות ליישום הכללים הנ"ל==
בגלל מורכבות הנושאים והקשרים הפנימיים ביניהם, נציין כמה דוגמאות שכיחות כיצד מתיישמות ההלכות הנ"ל בפועל:

א. אדם טהור הולך ברחוב ונעלו פוגעת בעכבר מת. העכבר הוא "אב הטומאה", ומטמא את הנעל שנגעה בו והופך אותה ל"ראשון לטומאה". האדם נשאר טהור, כי גם אם הזיז את העכבר - הרי שרץ אינו מטמא במשא, אלא רק בנגיעה בו. גם הנעל הטמאה איננה מטמאת את האדם הנוגע בה, כי אדם מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה", והנעל, כאמור, היא רק "ראשון". אילו היה זה חתול מת - האדם היה נטמא, כי הזזה קלה של נבלת החתול נחשבת כ"משא". מאידך, אם היתה זו צפרדע - גם הנעל היתה טהורה, כי בשרצים הקטנים טימאה התורה רק שמונה מינים מסוימים (לעיל: הדברים המטמאים).

ב. סיפור שמופיע בתלמוד<ref>מסכת יומא דף מז עמוד א</ref>: פעם נאלץ ה[[כהן הגדול]] לצאת מ[[בית המקדש]] בעיצומה של [[עבודת יום הכיפורים]], כדי לשוחח עם "הגמון אחד", שאינו יהודי. במהלך השיחה ניתז רוק מפיו של ההגמון על בגדי הכהן הגדול, ולכן מינו לאלתר כהן גדול אחר, שימשיך להקריב את קרבנות יום הכיפורים. הסיבה: גוי נחשב כזב (מדרבנן), והרוק שלו הוא אב הטומאה (ראו לעיל: הדברים המטמאים: טומאות היוצאות מגוף האדם: מעיינות). הבגד שעליו ניתז הרוק נטמא באופן ישיר ממגעו של הרוק, אבל גם הכהן הגדול עצמו נטמא, למרות שהרוק לא נגע בו, כי הוא '''נשא''' את הרוק. גם אם הכהן הגדול יטבול מיד - לא יטהר לגמרי עד שקיעת החמה (ראו להלן: דרכי היטהרות: טבול יום), ולכן לא היה מנוס מלהחליפו.

ג. אשה [[נידה]] יושבת על כיסא, ואחר כך קמה ובעלה ישב עליו. הכיסא הוא "אב הטומאה", כדין "משכב ומושב" (לעיל: הדברים המטמאים: טומאות היוצאות מגוף האדם: משכב ומושב). הבעל נטמא בישיבתו על הכיסא, אפילו אם גופו לא נגע בכיסא, וגם בגדי הבעל נטמאו, אפילו אם לא נגעו בכיסא, כדין היושב על משכב, שנטמא הוא וכל כלי שיגע בו באותה שעה (ראו לעיל: דרכי היטמאות: טומאה בחיבורין).

ד. שרץ נפל לתוך כלי חרס, ובו מאה תפוחים, והשרץ נגע באחד התפוחים ולא נגע בדפנות הכלי - כל התפוחים טמאים, בדרגת "שני לטומאה". הסיבה: השרץ הוא אב הטומאה, וכלי חרס מיטמא בכניסת טומאה לחללו ("אויר כלי חרס") ונעשה "ראשון לטומאה", והכלי גם מטמא את כל האוכל שבתוכו, גם אם לא נגע בדפנותיו (אף זה דין "אויר כלי חרס", ראו לעיל: הדברים הנטמאים: כלים). אילו היה זה כלי מתכת או עץ - הכלי היה טהור, ורוב התפוחים היו טהורים. רק התפוחים שנגעו פיזית בשרץ היו "ראשון לטומאה", והתפוחים שנוגעים בהם היו "שני לטומאה", ובזאת היתה מסתיימת שרשרת הטומאה (אלא אם כן מדובר בתפוחים של תרומה, בהם השרשרת מתארכת עוד שלב. ראו לעיל: דירוג הטומאות).

ה. אדם טהור שלא הקפיד לשמור את ידיו מלנגוע בדברים טמאים, ונגע בתפוח של חולין - התפוח טהור, מפני שידים אלו, שלא נשמרו לגמרי, נחשבות כ"שני לטומאה", וטומאה קלה בדרגה זו איננה מטמאת אוכל של חולין. ברם, אם התפוח היה רטוב בשעת הנגיעה בו - התפוח נטמא, ואם היו ערימת תפוחים רטובים - כולם טמאים, כי הידים ה"שניות לטומאה" מטמאות משקה, והמשקה נהיה "ראשון לטומאה" (ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים: טומאת משקין), והמשקה שעל התפוח נטמא מידי האדם וטימא את התפוח ועשאו "שני", ותפוח זה טימא את המשקה שעל התפוח שלצידו ועשאו "ראשון", ומשקה זה טימא את התפוח הבא ועשאו "שני", וחוזר חלילה<ref>מקרה זהה במשנה מסכת טהרות פרק א משנה ז</ref>.

==דרכי ההיטהרות מטומאה==
===הנטהרים בטבילה===
אדם שנטמא יכול להיטהר מטומאתו על ידי [[טבילה]] ב[[מקווה]], או ב[[מעיין]] (מקור מים זורמים טבעי, ובלשון התורה: "מים חיים"). יוצא מכלל זה ה[[זב]], שחייב לטבול במעיין דווקא<ref>ויקרא טו,ג</ref>. גם כלים טמאים ניתן לטהר על ידי הטבלתם במקווה, פרט לכלי חרס<ref>ויקרא יא,לב-לג. על כלי זכוכית ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.</ref>.

מאכלים שנטמאו - אין כל דרך לטהר אותם<ref>ספרא שמיני פרשתא ז,יג: "אי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתו". תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נב עמוד א, ראו רש"י ד"ה כי קמיבעיא לן אוכלין, וכן רש"י בשבת דף פד עמוד ב ד"ה והא לית.</ref>. גם משקים שנטמאים אינם יכולים לשוב ולהיטהר, פרט למים, שניתן לטהר אותם על ידי הצמדתם למי [[מקווה]] (הצמדה זו נקראת "השקה"), ובכך הם נעשים כחלק ממנו<ref>משנה [[מסכת ביצה]] פרק ב משנה ג. להסברת הדבר ראו רש"י ל[[מסכת פסחים]] דף לד עמוד ב ד"ה מי החג.</ref>.

===זמן הטבילה===
יום הטבילה משתנה בין הטומאות השונות: טומאות חמורות נמשכות מספר ימים (לפחות שבוע), וטומאות קלות נמשכות יום אחד בלבד. הטומאות החמורות הן הטומאות היוצאות מגוף האדם (זב, זבה, נידה, יולדת ומצורע), פרט לבעל קרי, שיכול להיטהר בו ביום. הטומאות הקלות הן הטומאות שנובעות ממגע במקור טומאה חיצוני, פרט למי שנטמא ממת או מי שמקיים יחסי אישות עם נידה ("בועל נידה"), שטומאתם חמורה.

פירוט מספר ימי הטומאה בטומאות החמורות: בטומאות הקשורות למחלה (זב, זבה, מצורע) צריך האדם להתרפא בתחילה ממחלתו, ואף לספור שבעה ימים מאז שנתרפא ("שבעה נקיים")<ref>במצורע אין צורך ב"שבעה נקיים", וניתן לטהרו בדם הציפור מיד כשרואה הכהן שהנגע נרפא (ויקרא יד,ג-ד). הטעם לכך פשוט: הצרעת היא חיצונית, וניתן לראות שהיא נעלמה והתרפאה. לעומת זאת ההפרשות מגוף הזב והזבה דורשות זמן מסוים של המתנה כדי לוודא את העלמות התופעה. עם זאת, מצאנו המתנת שבעה ימים גם במצורע, בין טהרתו בדם הציפור לבין הבאת קרבנותיו (שם פסוק ח).</ref>. בטומאות חמורות אחרות קבעה התורה זמן קצוב לטבילה: נידה, בועל נידה, וטמא מת - ביום השביעי<ref>נידה - גם אם דיממה במשך כל שבעת הימים, ורק בסמוך לסוף היום השביעי פסקה מלדמם. בועל נידה - שבעת הימים נספרים מן היום האחרון בו קיים יחסים עם הנידה, כולל אותו יום. כך גם בטמא מת: שבעת הימים נספרים מן היום האחרון בו נגע במת, כולל יום הנגיעה.</ref>, ויולדת - ביום השביעי מאז לידת הבן, או הארבעה עשר מאז לידת הבת<ref>גם לאחר מכן נשארת עליה טומאה קלה מסוימת במשך עוד כחודש, ללידת בן, או כחודשיים, ללידת בת, וראו להלן: טבול יום.</ref>.

הטמאים שטומאתם נמשכת מספר ימים יכולים לטבול ביום האחרון לטומאתם החל מן הבוקר, פרט לנידה ויולדת, שטובלות רק בצאת היום.

שאר הטומאות, כגון אדם הנוגע בשרץ או נבילה, הן הטומאות הקלות שבהן ניתן לטבול כבר באותו יום שבו האדם נטמא, ובתנאי שהטמא עזב את הטומאה שטימאה אותו, ואם לא כן - לא הועילה לו טבילתו (מכאן מקור הביטוי "טובל ושרץ בידו", לאדם המתיימר לתקן את חטאו ועודנו חוטא). טומאות אלה נקראות "טומאת ערב", כי ניתן להיטהר מהן בערבו של אותו יום בו האדם נטמא.

בתלמוד<ref>תלמוד בבלי מסכת יומא דף פח עמוד א</ref> קיים דיון האם "טבילה בזמנה מצווה", כלומר, האם יש מצווה להיטהר ביום המוקדם ביותר האפשרי. על פי הפסיקה המקובלת ההלכה היא ש"טבילה בזמנה אינה מצווה"<ref>שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף יא</ref>, אבל כנראה שבזמן שבית המקדש היה קיים הקפידו על זירוז הטבילה במידת האפשר<ref>ראו "שערי היכל" על מסכת יומא (בהוצאת [[מכון המקדש]]) עמ' תיד הערה 6.</ref>.

===טבול יום===
נאמר בתורה על כלי שנטמא ממגע שרץ: "בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר"<ref>ויקרא יא,לב</ref>. מכאן שגם לאחר הטבילה במקווה קיימת טומאה מסוימת עד הערב, ומצב זה נקרא '''טבול יום'''. דרגת הטומאה שלו היא כ"שני לטומאה", שאסור לו לאכול [[תרומה]] והוא אף מטמא אותה במגעו, אבל מותר לו לאכול [[מעשר שני]]<ref>משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג</ref>. אך בשונה מכל שני לטומאה, שהחמירו עליו חכמים לטמא משקים במגעו (ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים: טומאת משקים), טבול יום שנגע במשקה אינו מטמא אותו<ref>משנה מסכת פרה פרק ח משנה ז</ref>. [[מסכת טבול יום]] במשנה מוקדשת להלכותיה של טומאה קלה זו.

היולדת נקראת "טבולת יום ארוך"<ref>תלמוד בבלי מסכת נידה דף כט עמוד ב</ref>, מפני שבה המצב של "טבול יום" נמשך זמן רב: היולדת בן טובלת בלילה שלאחר היום השביעי ללידה, ודינה כ"טבול יום" עד היום הארבעים ללידה. היולדת בת טובלת בלילה שלאחר היום הארבעה עשר ללידה, ודינה כ"טבול יום" עד היום השמונים ללידה<ref>ויקרא יב,ד-ה</ref>.

===מחוסר כיפורים===
לחלק מן הטמאים קבעה התורה, שעליהם להביא [[קורבן]] להשלמת טהרתם, והם: זב, זבה, יולדת ומצורע. עד הבאת הקרבן אסור להם להיכנס ל[[בית המקדש]] ולאכול מן הקרבנות, ומצב זה נקרא '''מחוסר כיפורים'''<ref>משנה מסכת כלים פרק א משנה ח, ומסכת נגעים פרק יד משנה ג.</ref>.

הזב והזבה מביאים את קרבנם ביום השמיני מאז שהתרפאו (לאחר "שבעה נקיים" וטבילה במקווה), והוא מורכב משני עופות, אחד ל[[חטאת]] והשני ל[[עולה]]. היולדת מביאה את קרבנה ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או השמונים ואחד ללידת בת, והוא מורכב מכבש לעולה ועוף לחטאת. אם מצבה הכלכלי אינו מאפשר קניית כבש - יכולה היא להחליף אותו בעוף לעולה.

===טהרת מצורע===
תהליך טהרתו של מצורע שהתרפא מורכב יותר, ומתחלק לארבעה שלבים<ref>ויקרא פרק יד, משנה מסכת נגעים פרק יד, רמב"ם משנה תורה, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת פרק יא, וספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה פרקים ד-ה. יש לשיב לב להפרדה זו ברמב"ם, שחילק את הלכות המצורע לשתי חטיבות שונות: שלושת השלבים הראשונים כלולים בספר טהרה, מפני שהם מעשי טהרה שאינם הבאת קרבן (כולל הציפורים, שנעשים מחוץ למחנה, ללא כל קשר למקדש!), ורק השלב הרביעי קשור לקרבנות, ולכן הוא נכלל בספר קרבנות.</ref>: א. הזאה עליו מדם ציפור ומי מעיין<ref>פירוט: ביום שבו ה[[כהן]] קובע שהמצורע נרפא מצרעתו, עליו להביא שתי ציפורי [[דרור]] וכלי חרס ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט את אחת הציפורים, כך שדמה ישפך אל תוך המים שבכלי החרס. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ [[ארז]] וענף מצמח ה[[אזוב]], בתוספת [[צמר]] צבוע ב[[תולעת שני]]. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על המצורע שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחפשי את הציפור החיה.</ref>. ב. גילוח שערו וטבילה במקווה לו ולבגדיו. ג. גילוח וטבילה נוספים כעבור שבעה ימים<ref>במשך השבוע שבין הטבילות המצורע נקרא "מצורע בימי ספרו". הוא נחשב עדיין "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים במגעו, אך לא בדרגת חומרתו הקודמת, והוא מותר להיכנס לעיר (כלים פרק א משנה א, נגעים פרק יד משנה ב).</ref>, ד. הבאת קרבנות מיוחדים למחרת הטבילה השניה<ref>קרבנות המצורע הם אשם חטאת ועולה (שני כבשים זכרים לאשם ועולה, וכבשה נקבה לחטאת. אם המצורע עני, הוא יכול להחליף את החטאת והעולה בעופות), בתוספת לוג (כרבע ליטר בערך) שמן. המצורע עומד בשער המקדש, והכהנים מורחים על חלקים מגופו (תנוך האוזן, בהונות היד והרגל) מדם האשם ומן השמן.</ref>.

===טהרת טמא מת===
אדם או כלי שנטמא ממת, זקוק לטהרתו לאפר [[פרה אדומה]] (אפר מפרה אדומה שנשחטה ב[[הר הזיתים]] מול מקום [[בית המקדש|המקדש]], ובשרה נשרף שם). על כל אדם וכלי שנטמא יש להזות פעמיים מי מעיין ("מים חיים") שמעורב בהם אפר זה: ביום השלישי מאז שנטמא (כולל יום הטומאה) וביום השביעי. לאחר ההזאה השניה הוא טובל, ונטהר בערב<ref>במדבר יט,יט</ref>.

מכיוון שכך, היו הכהנים צריכים להכין מדי תקופה פרה אדומה חדשה, ובאפרה ניתן היה לטהר מליוני אנשים<ref>מן המשנה בפרה פרק ג משנה ה עולה, שמאז הפרה האדומה שנעשתה בפיקוחו של [[משה רבנו]] (במדבר פרק יט) - לא נעשתה פרה נוספת בכל ימי תקופת ההתנחלות בארץ וימי בית המקדש הראשון, עד [[עזרא הסופר]] בראשית ימי הבית השני. הוי אומר, שהפרה של משה הספיקה לעם ישראל למשך תשע מאות שנה. אין בכך כל קושי: ניתן לצרף לשריפת הפרה עצים רבים, ללא כל הגבלה, כדי להרבות את האפר (משנה מסכת פרה פרק ד משנה ד). מן האפר ניתן לקחת גרגירים ספורים ולתת בכלי גדול מלא מים (כמות האפר לכל כלי - "כדי שייראה על פני המים", משנה מסכת פרה פרק ג משנה ג). בכך הוכשרו כל המים שבכלי לשמש כ"מי חטאת" המטהרים, וטיפת מים אחת מהם ספיקה לטהר את הטמא (רמב"ם משנה תורה הלכות פרה אדומה פרק י הלכה ח).</ref>. בימינו, בהעדר פרה אדומה, אין כל דרך להיטהר מטומאת מת. זהו הגורם המרכזי לקושי בקיום חיי הטהרה בימינו<ref>כאמור, יש טמאים שזקוקים לקרבן להשלמת טהרתם, וגם זה אינו אפשרי בהעדר [[בית מקדש]], אבל טומאתם של הזקוקים לקרבן היא טומאה קלה יחסית, המונעת רק מכניסה לבית המקדש ומאכילת קרבנות, ואילו טמא מת הוא אב הטומאה. ועוד: לגבי הגברים, המקרים בהם הטמא צריך להביא קרבן הם מחלות נדירות (זיבה וצרעת). רק בנשים שכיחה טומאת היולדת.</ref>.

==קיום הלכות הטהרה בהיסטוריה היהודית==
===תקופת נדודי [[עם ישראל]] במדבר [[סיני]]===
בזמן שהיו [[בני ישראל]] ב[[מדבר סיני]], נאמר ל[[משה רבנו]]: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ"<ref>במדבר ה,ב. על פי דרשת [[חז"ל]] (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א) לא מדובר על אותו "מחנה" לגבי כל הטמאים הללו: המצורע הוצא לגמרי אל מחוץ למחנה ישראל, הזב הוצא רק ממחנה הלויים, ואילו טמא מת הוצא רק מ"מחנה שכינה", המשכן והחצר סביבו.</ref>. כך אמנם נעשה<ref>פסוק ד שם</ref>: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הדבר היה בחודש ניסן בשנה השניה ל[[יציאת מצרים]], בסמוך להקמת ה[[משכן]], וכחלק מהתארגנות שבטי ישראל במחנה<ref>על פי במדבר פרקים א-ד, והתאריך שם א,א, והשווה לתאריך בשמות מ,א. על פי התלמוד הבבלי במסכת גיטין דף ס עמוד א, נאמרה מצווה זו ביום הקמת המשכן עצמו.</ref>.

באותו חודש<ref>במדבר ט,א</ref>, נאמרה לבני ישראל המצווה להקריב את [[קרבן פסח|קרבן הפסח]], ואז התעוררה בעייתם של הטמאים, המנועים מלהקריב את הקרבן: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?"<ref>במדבר ט,ו-ז. לדיון אודות זהות הטמאים הללו, ומדוע לא הספיקו להיטהר עד מועד הקרבת קרבן הפסח, ראו תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה עמוד ב.</ref>. משה היפנה את טענתם לה', וקיבל מענה שלפיו קיימת אפשרות להקרבת [[פסח שני]] חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר, לאלו שלא יכלו להקריב את הפסח בזמנו.

דוגמא לקיום הלכות מצורע אירעה לישראל במדבר במעשה [[מרים הנביאה]], שהצטרעה בעקבות אמירת [[לשון הרע]] על [[משה רבנו]]. מרים שולחה אל מחוץ למחנה למשך שבוע עד שהתרפאה, ובינתיים התעכב העם כולו מן הנסיעה לארץ ישראל<ref>במדבר פרק יב</ref>.

ב[[פרשת חוקת]] מובאת המצווה שנצטוו בני ישראל לשרוף [[פרה אדומה]] על ידי [[אלעזר בן אהרן]] הכהן, ולהכין ממנה את האפר שבעזרתו יטהרו את הטמאים למת. מסדר הפרשיות ניתן להבין שהדבר נאמר בשנה הארבעים לאחר יציאת מצרים, שנה לפני כניסתם של בני ישראל לארץ<ref>כך תפס זאת [[יוסף בן מתתיהו]] בספרו 'קדמוניות היהודים' (ד,ד,ו), וכתב שהדבר נעשה בעקבות פטירת [[מרים]] הנביאה, המתוארת בתורה בפרק שלאחר מצוות הפרה האדומה.</ref>. לדעת [[חז"ל]], היה זה מיד לאחר הקמת המשכן, ופרשה זו נכתבה שלא במקומה הכרונולוגי<ref>ספרי במדבר פיסקא מד, ותלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג הלכה ה.</ref>. עדות לכך מ[[פרשת בהעלותך]], שעל פי סדר הפרשיות התרחשה בסמוך להקמת המשכן, ובה כבר הוזכרה טהרת הלויים ב"מי חטאת"<ref>במדבר ח,ז</ref>, הם המים המעורבים באפר הפרה האדומה, הנקראת אף היא "חטאת"<ref>במדבר יט,יז</ref>.

ביטוי נוסף לקיומם של הלכות הטומאה בזמן היות בני ישראל במדבר, הוא המעשה המסופר בתורה על הלוחמים במלחמת מדין. בשובם מן המלחמה, נצטוו הלוחמים על ידי משה ו[[אלעזר בן אהרן|אלעזר]] הכהן, שאז כבר היה [[כהן גדול]] במקום [[אהרן הכהן|אהרן]] אביו, להמתין במשך שבוע מחוץ למחנה. במשך שבוע זה נטהרו מטומאת ההרוגים במלחמה, וטיהרו גם את בגדיהם והשלל שעמם<ref>במדבר לא,יט-כד</ref>.

===ימי השופטים ובית המקדש הראשון===
לאחר כניסת בני ישראל לארץ, אין במקרא איזכור לקיומן של הלכות טומאה וטהרה במשך מאות שנים, בספרים [[ספר יהושע|יהושע]] ו[[ספר שופטים|שופטים]]<ref>אין בכך כדי להתמיה. המקרא בספרים אלו, וגם בספרי שמואל ומלכים, מתאר את ההתרחשויות המרכזיות בחיי העם, ללא איזכור קיומן של מצוות בסיסיות, ומעט מהן הוזכרו לפי ההקשר הנצרך לסיפורי המקרא.</ref>. מקור אחד מסופק קיים בציווי לאימו של [[שמשון]]: "ואל תאכלי כל טמא"<ref>שופטים יג,ד</ref>: יש שפירשו שהכוונה לדברים האסורים לנזיר דווקא<ref>תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ט עמוד ב</ref>, ויש שפירשו שהכוונה לזהירות מכל דבר המטמא<ref>[[רד"ק]] בשופטים שם, על פי התרגום.</ref>.

לעומת זאת ב[[ספר שמואל]], המקיף את ימי [[שאול המלך]] ו[[דוד המלך]], מוזכרת שמירת הטהרה כדבר שבשיגרה. כך מסופר על תגובתו של שאול המלך להעדרות דוד מן הסעודה בבית שאול לכבוד [[ראש חודש]]<ref>שמואל-א כ,כו</ref>: "וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר". לאמור: כנראה דוד נטמא, אולי ב"מקרה לילה", ולכן לא בא לסעודה, כדי שלא לטמא אותה<ref>ראו רש"י ורד"ק, הדנים בשאלה האם מדובר היה באוכל של חולין, וגם אותו נזהרו לאכול בטהרה, או שלכבוד ראש חודש הקריבו קרבן שלמים, שאכילתו בטהרה היא חובה.</ref>. למחרת, כשדוד נעדר בשנית, הבין שאול שיש סיבה אחרת להעדרותו, כי הרי יכול היה להיטהר ולבוא<ref>פסוק כז שם</ref>.

בשעה שדוד בורח מפני שאול, ומגיע ל[[משכן נוב|נוב]], הוא מבקש לחם מ[[אחימלך הכהן]], ומקבל ממנו "לחם קודש", ובתנאי ש"נשמרו הנערים אך מאשה"<ref>שמואל-א כה,ה. על טיבו של הלחם, האם היה זה [[לחם הפנים]] או לחם אחר, ראו [[רד"ק]] לפסוק ז.</ref>. דוד משיב שאכן כך הוא, שכן כבר יצאו לדרכם מתמול שלשום, וגם כליהם טהורים<ref>פסוק ו, וברש"י.</ref>. עוד מסופר בספר שמואל אודות [[בת שבע]], שהיתה "מתקדשת מטומאתה" בשעה שנלקחה לבית דוד<ref>שמואל-ב יא,ד</ref>.

עדות לקיומן של הלכות מצורע מתקבלת גם מ[[ספר מלכים]]. בזמן המצור של [[ארם]] על העיר [[שומרון]] בימי המלך [[יהורם בן אחאב]], היו ארבעה מצורעים בשער העיר<ref>מלכים-ב ז,ג, ופירש ה[[רלב"ג]] שם: "לפי שהיו מוכרחים לעמוד מחוץ למחנה, והיה שם מקום להם תוך שער העיר, סמוך לפתח השער". מן הכתובים משתמע, שאילו היו מבקשים להיכנס לעיר - היו מורשים לעשות זאת (פסוק ד: "אם אמרנו נבוא העיר..."), כנראה בגלל הסכנה בשהייתם בחוץ.</ref>.

מצורע אחר שהתפרסם הוא [[עוזיהו מלך יהודה]], שנכנס ל[[היכל]] כדי להקטיר [[קטורת]], בניגוד להלכה האוסרת על מי שאינו [[כהן]] לעשות כן, ונצטרע בו במקום. הוא נאלץ לעזוב את ירושלים ולהתגורר במקום מבודד ("בית החפשית") עד סוף ימיו, ו[[יותם (מלך יהודה)|יותם]] בנו מילא את מקומו<ref>מלכים-ב טו,ה, ובהרחבה בדברי הימים-ב כו,טז-כג.</ref>. לאחר פטירתו, נקבר בשדה הסמוך לקברי המלכים<ref>דברי הימים שם. כך מתקשר ממצא ארכיאולוגי ייחודי: כתובת המציינת את המקום אליו הובאו עצמות עוזיהו, ראו [[דעת מקרא]] שם.</ref>.

עם עלות [[חזקיהו המלך]] על כסא מלכותו, פתח במבצע מקיף לטהרת המקדש, הכהנים והעם, לאחר ההזנחה בימי אביו [[אחז]]<ref>דברי הימים-ב פרקים כט-ל. המושגים של "טומאה" ו"טהרה" משמשים כאן במובן כפול, הן ככינוי ל[[עבודה זרה]] וההתרחקות ממנה, והן לטומאה וטהרה במובן הנדון כאן, עיינו [[מלבי"ם]] לפרק כט פסוק יז.</ref>.. הוא קיווה להספיק לטהר את העם לקראת הקרבת [[קרבן פסח|קרבן הפסח]], אך רבים מהעם, בפרט משרידי [[עשרת השבטים]] שגלו תקופה קצרה לפני כן, לא הספיקו להיטהר<ref>פרק ל פסוק יח. חז"ל אומרים, שחזקיהו אף [[עיבור השנה|עיבר את השנה]] כדי לאפשר לעם להספיק להיטהר (משנה פסחים פרק ד משנה ט).</ref>: "מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב, כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד". אירועי חג הפסח והטהרה לקראתו היו פתיח למהלך מקיף של שיבה לקיום התורה בישראל, עד שאמרו חז"ל, שבימי חזקיהו: "בדקו מ[[דן]] ועד [[באר שבע]] - ולא מצאו עם הארץ; מ[[גבת]] ועד [[אנטיפטרוס|אנטיפרס]] - ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה"<ref>תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף צד עמוד ב</ref>.

===ימי הבית השני===
עם שיבת ציון בראשית ימי הבית השני, היה צורך לשחזר את מסורת חיי הטהרה. מן הכתובים נראה שהכהנים התרשלו בדבר, ו[[חגי הנביא]] ערך להם מבחן על הלכות אלו, ומשכשלו בו - קבע שקרבנותיהם טמאים<ref>חגי ב,י-יד. בתלמוד הבבלי מסכת פסחים דף יז עמוד א דיון נרחב בשאלותיו של חגי, והאם הכהנים טעו בתשובתם. ראו גם בערך [[יהושע בן יהוצדק]] בעניין זה.</ref>.

לטהרה מטומאת מת השתמשו ישראל באפר [[פרה אדומה]] שלקחו עמם למשמרת בבבל<ref>תוספתא מסכת פרה פרק ג הלכה ה, ושם מחלוקת בדבר.</ref>, ומלבד זאת נעשו בימי הבית השני שמונה פרות אדומות, הראשונה שבהן בפיקוחו של [[עזרא הסופר]]<ref>משנה מסכת פרה פרק ג משנה ה</ref>.

ברבות השנים, הקושי בקיומן של הלכות טומאה וטהרה יצר הבדלי מעמדות בין ה'''חברים''' לבין '''עמי הארץ''': ה"חברים" הקפידו על קיום הלכות הטהרה במלואן, והשתדלו אף לאכול את מזונם הרגיל ("חולין") בטהרה, בעוד עמי הארץ שמרו על דברים בסיסיים בלבד. הדבר גרם לכך שהחברים נאלצו שלא לנגוע בבגדיו של עם הארץ, מחשש שנטמאו כ"משכב ומושב" (ראו לעיל: הדברים המטמאים: טומאות היוצאות מגוף האדם: משכב ומושב)<ref>משנה מסכת דמאי פרק ב משנה ג, מסכת חגיגה פרק ב משנה ז, תלמוד בבלי מסכת בכורות דף ל עמוד ב, ושם פירוט על תהליך הקבלה למוסד ה"חברות", וממתי ניתן לסמוך על החבר בתחומים שונים בענייני הטהרה.</ref>, והיו מהלכים בצידי הרחוב, כדי שלא להתחכך בעוברים ושבים<ref>משנה מסכת שקלים פרק ח משנה א</ref>. ריחוק זה היה בין הגורמים לשנאה כלפי ה"חברים", שנחשדו בהתנשאות<ref>תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד ב ו[[תוספות]] בכתובות דף סב עמוד ב ד"ה דהוה צניע. אם כי, ראוי לציין בהקשר זה, שבזמן ה[[משנה]] לא היה נהוג [[לחיצת יד|ללחוץ יד]] במפגש בין חברים, ומבחינה זו ההיבדלות מעמי הארץ לא היתה כה מורגשת.</ref>. על חומרת הטומאה שיוחסה לעמי הארץ חלוקות הדעות<ref>ראו דעות שונות בפירוש רבנו [[שמשון משאנץ]] למסכת טהרות פרק ז משנה ה, ובתוספות רי"ד בנדה דף לג עמוד ב.</ref>, וככל הנראה לא החמירו להחשיבם כ"אב הטומאה" המטמא אדם במגעו<ref>במשנה בטהרות פרק י משנה ג נאמר, שאדם השוכר פועלים עמי הארץ לצורך מלאכה הדורשת טהרה (כגון בציר ענבים) מבקש מהם לטבול במקווה ולהיטהר. מכאן שעמי הארץ לא נחשבו כזבים, שצריכים מים חיים, ואף לא כטמאי מתים, הטעונים הזאה, והטומאה שיוחסה להם היא כזו שניתן להיטהר ממנה בו ביום.</ref>.

בזמן ה[[עליה לרגל]] הקלו חכמים להחשיב את עמי הארץ כטהורים, הן משום שעמי הארץ אכן השתדלו יותר להיטהר לקראת העליה למקדש<ref>רמב"ם, משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יא הלכה ט</ref>, והן כדי לשמור על אחדות האומה, "'''כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה [[במות|במה]] לעצמו, ושורף [[פרה אדומה]] לעצמו'''"<ref>תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף כב עמוד א, כנימוק לנאמנותם של עמי הארץ על טהרת הקורבנות בכל ימות השנה.</ref>. כמליצה אמרו חז"ל: "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים"<ref>כלומר, מחשיבה את כולם כמעמד של "חברים". תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ג הלכה ו</ref>. מכל מקום, לאחר הרגל היו הכהנים מטהרים את כל כלי המקדש, מחשש שנטמאו במהלך החג<ref>משנה מסכת חגיגה פרק ג משניות ז-ח</ref>.

בשלהי תקופת בית שני, היתה ההקפדה בטהרה ב[[בית המקדש]] ברמה גבוהה יחסית להקפדה על מצוות אחרות ביהדות, ו[[חז"ל]] ראו זאת כשיבוש של סולם הערכים היהודי. כך מסופר בתלמוד<ref>תלמוד בבלי מסכת יומא דף כג עמוד א-ב</ref>:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש<ref>כדי לזכות באחת מעבודות המקדש, ראו משנה מסכת יומא פרק ב משנה א.</ref>, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו!... 'כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושופטיך...', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין!<ref>כלומר, מהרו והוציאו את הסכין מגופו, בטרם ימות בני ותיטמא הסכין.</ref> ללמדך '''שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים'''.}} התלמוד מסיק, שההקפדה על טהרת הכלים כשלעצמה היתה ראויה, אבל היתה זו זילות של שפיכות דמים.

[[יוסף בן מתתיהו]]<ref>בספרו "מלחמות היהודים עם הרומאים", ספר ב, פרק ח,ג</ref> מתאר את כת ה[[איסיים]] שהתקיימה בתקופה זו, וניהלה אורח חיים מחמיר בנושאי טהרה. הם נהגו, למשל, לטבול אחרי הפרשת צרכים, בניגוד לכתוב בתורה<ref>בדברים כג,יג-יד נאמר שהעושה את צרכיו צריך לעשות זאת מחוץ למחנה, ולכסות את צואתו, אך לא נאמר דבר על טבילה במקווה לאחר מכן (בניגוד לפסוקים הקודמים שם אודות "מקרה לילה"). במקדש נהגו הכהנים לטבול במקווה לאחר עשיית צרכים (משנה מסכת יומא פרק ג משנה ב), מתוך כבוד לעבודת הקרבנות, ולא שייחסו טומאה לצרכים, ולכן התקינו בית כסא בתוך [[הר הבית]]. התלמוד הירושלמי (מסכת פסחים פרק ז הלכה יב) אומר על כך: "וכי צואה טומאה? והלא אינה אלא נקיות!".</ref>. בספרות ה[[תנאים]] אין התייחסות מפורשת לנוהגי הטומאה של כת זו, בניגוד ל[[צדוקים]] וה[[כותים]]<ref>במשנה מסכת נידה פרק ד משנה א-ב נאמר שהכותים נחשבו כספק "בועל נידה", מפני שחישבו באופן מוטעה את ימי הנידה. לגבי בנות הצדוקים נאמר, שהיו מהן שנהגו בהלכות הטומאה כמנהג הפרושים והיו שנהגו ככותים. בתלמוד הבבלי (מסכת נידה דף לג עמוד ב) נאמר, שרוב נשי הצדוקים היו "מתייראות מן הפרושים" ונוהגות על פי הוראותיהם, ולכן ההתייחסות ההלכתית אל הצדוקים, מבחינת הלכות הטומאה והטהרה, היא כאל כל יהודי "עם הארץ".</ref>.

===אחרי חורבן הבית השני===
לאחר חורבן [[בית המקדש]] (70 לספירה) וביטול עבודת ה[[קורבן (יהדות)|קרבנות]], פחתה בהדרגה השמירה על הלכות הטהרה. אמנם עדיין היה צורך להיטהר לצורך קיום מצוות התרומות והמעשרות (ראו לעיל: האם חובה להיות טהור?), אבל בהדרגה הידלדל מאגר אפר ה[[פרה אדומה|פרה האדומה]], ובהעדר מקדש - לא ניתן היה לעשות [[פרה אדומה]] נוספת. תהליך זה לא היה חד ומהיר, אלא התמשך כמאתיים שנה לפחות. בזמן ה[[תנאים]] שלאחר החורבן עדיין נשמרה הטהרה בקפדנות רבה, ואף הוסיפו בה סייגים<ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף טו עמוד א, על תקנות ב[[אושא]] בענייני טומאה וטהרה.</ref>. במקורות מסופר על אישים מרכזיים ששמרו על הלכות הטהרה בביתם ואף עסקו בהוראה למעשה לזולתם, כמו [[רבן גמליאל]]<ref>משנה מסכת ידים פרק ג משנה א, תוספתא כלים בבא מציעא פרק יא הלכה ב, כלים בבא בתרא פרק ב הלכה ד, תלמוד בבלי מסכת נידה דף ו עמוד ב.</ref>, רבן [[שמעון בן גמליאל]]<ref>תוספתא מסכת פרה פרק יב הלכה יב</ref> ורבי [[יהודה הנשיא]]<ref>תלמוד בבלי מסכת נידה דף ו עמוד א-ב</ref>.

גם בזמן ה[[אמוראים]] הננו מוצאים שמירת טהרה, אם כי היתה כנראה נחלתם של יחידים בלבד: [[רבי אמי]] ו[[רבי אסי]], שהיו כהנים, היו אוכלים [[תרומה]]<ref>תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד ב</ref>. בתלמוד הירושלמי<ref>מסכת שבת פרק א הלכה ג</ref> נאמר, ש[[רבי חייא]] הורה ל[[רב (אמורא)|רב]], אחיינו: "אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה - אכול; ואם לאו, תהא אכיל שבעה יומין מן שתא"<ref>תרגום: אם אתה יכול לאכול במשך כל השנה חולין בטהרה - אכול, ואם לא, תהא אוכל שבעה ימים בשנה. על פי הפרשנות המקובלת, הכוונה לשבעה ימי חול בין [[ראש השנה]] לבין [[יום הכיפורים]], מלבד הזהירות בטהרה בראש השנה ויום הכיפורים עצמם ([[טור]] אורח חיים סימן תרג). ב"משך חכמה" לרבי [[מאיר שמחה מדווינסק]] (ויקרא כג,מב) סובר שהכוונה לשבעה [[יום טוב|ימים טובים]] בשנה.</ref>. העדות המאוחרת ביותר על קיום הלכות הטהרה היא זו של האמורא [[עולא]] (המאה השלישית), המספר על כך שבזמנו עדיין "חבריא מדכן בגלילא"<ref>תלמוד בבלי מסכת נידה דף ו עמוד ב. תרגום: ה"חברים" (שומרי הטהרה, ראו לעיל) מטהרים בגליל</ref>, כנראה באמצעות אפר הפרה האדומה שנשמר בידי [[כהן|כהנים]] תושבי הגליל<ref>במשנה במסכת פרה פרק ג משנה יא נאמר, ששליש מן האפר מכל פרה חולק לכל [[משמרות הכהונה]]. ידוע על קיומן של משמרות כהונה רבות בגליל. למקורות רבים ודיון נרחב על קיום הלכות הטהרה לאחר החורבן ראו שו"ת ה[[ישעיה דטראני|רי"ד]] סימן כה.</ref>.

==השלכות מעשיות בימינו מהלכות טומאה וטהרה==
מדברינו עד עתה<ref>בסעיפים: האם חובה להיות טהור, חובת הטהרה במקדש, דרכי ההיטהרות: טהרת טמא מת.</ref> עולה המסקנה, שכל עוד [[בית מקדש]] עומד בחורבנו אין צורך בקיום הלכות הטהרה במלואן. יתירה מזו: גם אין אפשרות לקיים אותן כהלכתן, בגלל שאין לנו אפר [[פרה אדומה]]. די לו לאדם שיוולד בבית חולים, ובמהלך שהותו שם יהיה במקום מת<ref>ואפילו הפלת עובר, ראו לעיל: הדברים המטמאים.</ref> - נטמא אדם זה עד סוף ימיו, ללא אפשרות להיטהר מכך. עם זאת, קיימים כמה תחומים בהלכה בהם יש יישומים של הלכות הטומאה והטהרה גם בימינו.

'''[[טהרת המשפחה]]''' - מבין אבות הטומאות שקבעה התורה, חשובות במיוחד ה[[נידה]] וה[[זבה]], מפני שהתורה קבעה להן גם איסור בקיום יחסי אישות<ref>ויקרא יח,יט</ref>. מחשש לטעויות בחישוב ימי הנידה, נקבע שכל אשה הרואה ולו טיפת דם אחת נחשבות כזבה, ועליה לשמור "שבעה נקיים" לאחר תום הדימום, ורק אז יכולה היא להיטהר<ref>שורשו של דין זה במנהג שנהגו בנות ישראל (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א), ולאחר מכן הפך להלכה קבועה ומחייבת (שולחן ערוך יורה דעה סימן קפג סעיף א).</ref>. מלבד ההגבלה על קיום יחסי אישות, מופיעות בהלכה "הרחקות" שונות, שנועדו לצמצם את החשש לגלישה לאיסור התורה, אך אין כוונתן להימנע מלהיטמא מחמת הנידה<ref>שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה, וראו שם סעיף א. במקורות שונים מצוין מנהג מתקופת ה[[גאונים]] בארץ ישראל להיזהר ממגע במשכב הנידה ומושבה גם בזמן הגלות, כזכר לדיני הטהרה, בניגוד למנהג [[בבל]]. בהלכה המאוחרת יותר התקבל המנהג הבבלי. למקורות רבים בנושא זה ראו שו"ת יביע אומר לרב [[עובדיה יוסף]], חלק ששי יורה דעה סימן כ.</ref>.

השלכה צדדית מהלכות נידה נוגעת להלכות כלים המקבלים טומאה. על פי הדין, אשה שמוצאת '''כתם''' <ref>על אביזר חיצוני כלשהו. דם שנמצא בבדיקה פנימית בגופה חמור יותר.</ref> החשוד כדם שיצא מגופה - נחשבת כנידה, בתנאים מסוימים, ובהם התנאי, שכתם זה יתגלה על דבר שמקבל טומאה. אם נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה - האשה טהורה<ref>שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ סעיף י</ref>. סביב זה דנו הפוסקים על אביזרי היגיינה וריהוט הקיימים בימינו, האם הם מקבלים טומאה<ref>ראו "טהרת הבית" לרב [[עובדיה יוסף]], חלק א' עמ' תה-תט.</ref>.

'''טומאת כהנים''' - כאמור (לעיל: האם חובה להיות טהור?), התורה אסרה על [[כהן|הכהנים]] להיטמא למת. איסור זה אינו תלוי דווקא בהיותם עובדים בפועל בבית המקדש, ולכן הוא נוהג גם בימינו (גם כהן שכבר נטמא וטרם נטהר - אסור להיטמא שנית<ref>תלמוד בבלי מסכת נזיר דף מב עמוד ב. טעם הדבר, מפני שבמגעו המחודש במת יש תוספת חומרה, בגלל דין "טומאה בחיבורין", ראו לעיל: דרכי ההיטמאות: חיבורין.</ref>). לכן, כהנים נמנעים מלהיכנס ל[[בית קברות]]<ref>מקובל לקבור כהנים בחלקה מיוחדת שמאפשרת גישה נוחה של בני המשפחה עד סמוך לקבר. גם ב[[בתי הקברות הצבאיים]] נקברים כהנים בקצה השורה, על פי בקשת המשפחה.</ref>. כניסתם ל[[בית חולים|בתי חולים]] מעוררת בעיה, בגלל שכיחות הנפטרים בהם, והפסיקה ההלכתית המקובלת היא שעל הכהנים להשתדל להימנע מכניסה לבית חולים שלא לצורך<ref>ראו בספר 'טהרת הכהנים כהלכתה' מאת הרב חיים הלוי, בית שמש תשס"ב, פרק יד, ושם הפניות לתשובותיהם של גדולי הפוסקים בדורנו.</ref>. בבתי חולים שונים קיימים הסדרים מיוחדים לחציצה בפני הטומאה<ref>אם יש מת בבניין, והכהן נמצא בחדר פנימי (שהמת לא אמור לעבור דרכו בהוצאתו אל מחוץ לבניין) שדלתו סגורה - הכהן לא נטמא. בכמה בתי חולים הותקנו במסדרונות דלתות כפולות, כדי לוודא שתמיד אחת מהן תהיה סגורה.</ref>, או למתן התראה לכהנים על נוכחותו של מת. שאלה מיוחדת התעוררה על טיסה של כהנים, בגלל מעבר המטוס מעל בתי קברות או בגלל הובלת נפטרים בתא המטען<ref>'טהרת הכהנים כהלכתה' הנ"ל, פרק יא</ref>.

'''נטילת ידים''' לסעודה - לפני אכילת לחם קיימת חובה [[נטילת ידים|ליטול ידים]], כלומר, לשפוך מים מכלי על כפות הידיים. הלכה זו במקורה נועדה ל[[כהן|כהנים]] האוכלים [[תרומה]], והידים הטמאות מטמאות את התרומה, ולפיכך עליהם לטהר את הידים לפני האכילה (ראו לעיל: הלכות שהוסיפו חכמים: טומאת ידים). ההלכה הרחיבה את החיוב לכל יהודי האוכל לחם, גם אם אינו כהן, כדי לשמר ולהזכיר לכהנים את חובתם לגבי תרומה<ref>תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד א: "נטילת ידים לחולין - משום סרך תרומה".</ref>.
סעיף מיוחד בהלכה זו, שאינו ידוע לרבים, הוא הצורך ליטול ידים לפני אכילת כל מאכל '''רטוב''' ("דבר שטיבולו במשקה", גם אם אינו לחם)<ref>הסיבה לכך: ידים של אדם טהור שלא נטל את ידיו נחשבות כ"שניות לטומאה". אוכל רגיל ("חולין") אינו נטמא מ"שני לטומאה", אבל משקה כן, והוא אף נעשה "ראשון לטומאה", המטמא גם חולין (ראו לעיל: הלכות שהוסיפו חכמים: טומאת משקים). נמצא, שכאשר אדם שידיו טמאות נוגע בפרי רטוב - הוא מטמא את המשקה שעל הפרי, והמשקה מטמא את הפרי, ולכן יש ליטול ידים.</ref>. דין זה שנוי במחלוקת, האם חובה לקיימו גם בימינו, ועל פי הדעה המקובלת יש ליטול ידים ללא ברכת "על נטילת ידים"<ref>שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנח סעיף ד</ref>. סביב הלכה זו התפתח דיון נרחב בפוסקים בשאלה מה נחשב "אוכל" ומה "משקה" במקרים גבוליים (גלידה, מאפה עם דבש, קרח, ועוד)<ref>ראו [[משנה ברורה]] סימן קנח סעיף-קטן יד, ו"פסקי תשובות" חלק שני עמ' שלט-שמ.</ref>.

'''כשרות הסכך ל[[סוכה]]''' - בהלכות סוכה קיים דין, שסכך כשר רק אם הוא עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה<ref>משנה מסכת סוכה פרק א משנה ד. זהו מדד לכך שמדובר בחומר פשוט ובלתי מעובד, כיאה ל"דירת עראי" המדמה את הסוכות שהיו ב[[יציאת מצרים]].</ref> סביב הלכה זו התפתח דיון נרחב על חפצים מסוימים, האם הם מקבלים טומאה<ref>שולחן ערוך אורח חיים סימן תרכט סעיפים א-ז</ref>.

'''כניסה ל[[הר הבית]] בימינו''' - כפי שצוין (ראו לעיל: הדברים המטמאים), קיימת הבחנה בין הטמאים ממקור טומאה חיצוני, כמו טמא מת, לבין הטמאים מחמת דבר היוצא מגופם: '''טמא מת''' וכדומה רשאים להיכנס להר הבית, אבל לא ל[[עזרה]] ולחלקים מסוימים סביבה (ה[[חיל]] ו[[עזרת נשים (בית המקדש)|עזרת נשים]]). לעומת זאת, הטמאים מחמת דבר היוצא מגופם, כמו '''זב'''' ו'''בעל קרי''' (אודותיו ראו לעיל: הדברים המטמאים), אסורים להיכנס להר הבית. בימינו ניתן להיטהר מכל הטומאות על ידי [[טבילה]] ב[[מקווה]] או [[מעיין]], פרט לטומאת מת, בהעדר אפר [[פרה אדומה]]. לפיכך, תיאורטית ניתן להיטהר מכל הטומאות המונעות מלהיכנס להר הבית, ובלבד שיזהר האדם שלא להיכנס למרכז הר הבית, המזוהה כמקום ה[[עזרה]] המקורי, שאסור לטמא מת. הנושא שנוי במחלוקת בין הפוסקים בדורנו, ורובם שוללים את העליה להר, אם בגלל חוסר ודאות לגבי זיהוי מקומה הקדום של העזרה, ואם מחשש שאנשים לא יקפידו על ההבדלה בין התחומים השונים בהר<ref>להרחבה ראו בספר "אל הר המור", ושם דיון פרטני על השאלה האם אדם צריך לחשוש שאולי הוא זב (הטעון "שבעה נקיים" וטבילה במעיין), וראו שם גם על פרטי הטהרה הנדרשת לעליית נשים.</ref>.

==ספרות ההלכה בנושאי טומאה וטהרה==
ב[[תורה]] מרוכזות הלכות טומאה וטהרה בעיקר בספר [[ויקרא]], בפרשיות שמיני - תזריע - מצורע, וכן בספר במדבר, בפרשת חוקת.

ב[[משנה]] הוקדש לכך [[סדר טהרות]] כולו, ומלבדו פזורות הלכות טומאה וטהרה במסכתות רבות, בעיקר במסכתות [[פסחים]], [[מסכת חגיגה|חגיגה]], [[מסכת עדויות|עדויות]] ו[[מסכת חולין|חולין]]. לסדר טהרות כולו קיימת גם [[תוספתא]].

ב[[מדרשי הלכה|מדרשי ההלכה]] מוסבר הקשר בין פסוקי ה[[תורה שבכתב]] לבין הלכות הטהרה ב[[תורה שבעל פה]], ב[[ספרא]] לפרשיות הנ"ל בספר ויקרא וב[[ספרי]] ו[[מדרש הלכה|ספרי זוטא]] לפרשת חוקת.

אין [[תלמוד בבלי]] לסדר טהרות, מלבד ל[[מסכת נידה]], בגלל שהיא עוסקת רבות בנושאי [[טהרת המשפחה]], שאקטואליים בכל זמן ומקום. עם זאת, סוגיות רבות בתלמוד עוסקות בהלכות טומאה וטהרה, בפרט במסכתות פסחים חגיגה וחולין, ובמידה ידועה גם במסכת שבת. מבין הסוגיות התלמודיות בנושא טהרות מפורסמת סוגיה ארוכה ומורכבת בשם "סוגיית רבי [[חנינא סגן הכהנים]]" (פסחים דפים יד-כ). התלמוד מציין את הקושי המיוחד בלימוד הלכות הטומאה והטהרה<ref>מסכת פסחים דף נ עמוד א: "אלו נגעים ואהלות, שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא".</ref>, ואף מספר<ref>מסכת ברכות דף כ עמוד א, וראו גם הוריות דף יג עמוד ב.</ref> על חכמים מבין ה[[אמוראים]] שלא היו בקיאים בהם, והתקשו בהבנת משניות בסדר טהרות (דבר חריג ביותר בהשוואה לשאר סדרי המשנה). ה[[תלמוד הירושלמי]] בסדר טהרות, כפי שהוא מצוי בידינו, כולל שלושה פרקים בלבד מתוך מסכת נידה, וכנראה יתר שבעת הפרקים אבדו.

בימי הביניים נכתבו חיבורים מועטים בלבד שמוקדשים לנושאי טהרה (מלבד טהרת המשפחה). מבין אלה יש לציין את פירושיהם של רבי [[שמשון משאנץ]], ה[[מהר"ם מרוטנבורג]] ו[[רבנו אשר]] למשניות בסדר טהרות.

יחיד ומיוחד היה ה[[רמב"ם]], שבמסגרת הקודקס ההלכתי המקיף [[משנה תורה]] כלל גם את "ספר טהרה" המסכם את הלכות טומאה וטהרה, בשמונה חטיבות נפרדות: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטומאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, והלכות מקוואות<ref>לרוב החטיבות הללו יש מקבילות מסודרות במשנה, כגון מסכת כלים אהלות ופרה. הלכות מטמאי משכב ומושב כוללות את מסכת נידה ומסכת זבים. הלכות טומאת אוכלין מקבילות למסכתות טהרות, מכשירין, עוקצין. הלכות שאר אבות הטומאות רוכזו מכל רחבי סדר טהרות.</ref>. זאת, בנוסף לפירושו למשנה כולה, כולל סדר טהרות. בפירושו למשנה כתב הרמב"ם הקדמה מיוחדת לסדר טהרות, המשמשת מבוא מקיף לנושא זה. הרמב"ם עצמו כתב אודות הקושי הרב בלימוד נושאים אלה, ועל חשיבותה ונחיצותה של הקדמה זו<ref>מהדורת הרב קאפח, עמ' כא</ref>:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=ואני רוצה להעירך כאן על מה שאפשר לשגות בו, והוא: ראוי לך, אם אתה ממי שגבר חשקו לדעת הטומאות והטהרות והֲבָנַת כל מה שנכלל בסדר זה, שתדע על פה תחילה כל ההקדמות שהקדמתי במבוא זה, עם לשון הפרק הראשון הזה של כלים וגם פירושינו בו, עד שתדעהו על פה היטב מאד, עד שיהא כל זה שגור בפיך בלי שתצטרך לאמץ מחשבתך כדי לזכרו. ולא יספיק לך כלל לכך לקרוא אותו ולעבור עליו, ואפילו תקראהו אלף פעמים בלי שתדעהו על פה לא יספיק לך זה, אלא יהיה שגור על לשונך כמו קרית שמע, ואולי יושג לך עם זכרון טוב והבנה וכשרון הֲבָנַת מה שנכלל בסדר זה, מפני שהם דברים קשים מאד כשלעצמם, רבות הספקות ועמוקי העיון.}}

הרמב"ם אף כותב, שלא היתה בידו משנה סדורה מרבותיו בנושאים אלה, והוא טרח על איסוף החומר וגיבוש הכללים מתוך מקורות חז"ל באופן עצמאי<ref>שם עמ' כג-כד</ref>:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=שהכללים הללו גדולי הערך שהסדרתי לך בהקדמה זו, לא הושג שום כלל מהם אלא לאחר שיגעתי בו יגיעה גדולה בבירורו לכל צדדיו, ולקטתים אחד מעיר ושניים ממשפחה מכל פינות התלמוד ונבכי הברייתות והתוספתות, עד שאספתי מהם הקדמה זו, שתהא מפתח לכל מה שאני רוצה לפרש בסדר זה, וכן אף לרוב ההלכות הקשות שבתלמוד. לפי שכל הלכה שמדובר בה על טומאה וטהרה... קשים אפילו על הרבנים הגדולים... לפי שאינם עוסקים בעיקרי המקצוע הזה כלל.}}

בעת החדשה, כתב רבי [[גרשון העניך ליינר]], האדמו"ר מראדזין, ספר בשם "סדרי טהרות", בו ליקט את סוגיות התלמוד ו[[מדרשי הלכה|מדרשי ההלכה]] על מסכתות כלים ואהלות שבמשנה, ובכך יצר מעין מסכת בתלמוד על משניות אלו, בתוספת ליקוט מפירוש רש"י והרחבות משלו בדומה ל[[תוספות]]<ref>בעקבות ביקורת על הנסיון לחקות את התלמוד הבבלי, לאחר שיצא לאור הכרך על מסכת כלים, הוסיף הרבי מראדזין בכרך על מסכת אהלות בכל עמוד את הכיתוב: "מלוקט מדברי התנאים ואמוראים ז"ל".</ref>. ספר "ערוך השולחן העתיד", של רבי [[יחיאל מיכל הלוי אפשטיין]], נכתב במקביל לספר טהרה של הרמב"ם, ובו מביא המחבר את דעותיהם של [[ראשונים]] אחרים מלבד הרמב"ם, ואת הכרעותיו וחידושיו.

בימינו נמשכת המגמה המסורתית כבזמן הגלות, לפיה הלכות טומאה וטהרה אינן נלמדות בדרך כלל בישיבות<ref>גם הלומדים בעיון את מסכת פסחים, למשל, מדלגים בדרך כלל על סוגיית "רבי חנינא סגן הכהנים" הנ"ל, והדבר בולט בספריהם של רוב ראשי הישיבות על מסכת זו.</ref>. עם זאת, ניכרת פריחה יחסית בעיסוק בהלכות טומאה וטהרה בהשוואה לדורות קודמים, והוקמו אף [[כולל אברכים|כוללים]] שזהו הנושא המרכזי בלימודיהם. במקביל, נכתבים עשרות ספרים הדנים בהלכות טומאה וטהרה, הן בפרשנות המשנה והתלמוד והן בריכוז פסקי ההלכה. ראוי לציון מיוחד הספר "שערי דעת", מאת הרב שלמה פלדמן (ירושלים תשס"א), המסכם באופן בהיר ומסודר את הלכות טומאה וטהרה לכל כלליהן ופרטיהן<ref>בבקורת על הספר, מאת הרב אליקים קרומביין, ר"מ ב[[ישיבת הר עציון]] (בטאון 'מעלין בקודש', גליון ח'), הוגדר הספר כ"ספר חובה, ללא גוזמא" למתעניינים בהלכות הטהרה.</ref>. עוד יש לציין את ערכי ה[[אנציקלופדיה התלמודית]] בערכים הנוגעים לטומאה וטהרה (בעיקר בכרכים יט-כ). [[מכון המקדש]] החל להוציא לאור סדרת ספרים בשם "שערי היכל", על מסכתות העוסקות בקדשים וטהרות (לעת עתה יצאה לאור מסכת יומא בלבד, ומסכתות נוספות נמצאות בהכנה), ובהן סיכומים מפורטים על ענייני הטהרה שבמסכתות אלו.

==לקריאה נוספת==
* הקדמת ה[[רמב"ם]] ל[[סדר טהרות]]
* [[ספר הכוזרי]], ב, ס-סב
* [[מרי דאגלס]], '''טוהר וסכנה'''.

==קישורים חיצוניים==
* [http://www.orvishua.org.il/heb/files/art/1177219984.pdf טבע ותרבות], מאמר של הרב [[אליהו רחמים זייני]], מתוך אתר ישיבת [[ישיבת אור וישועה|אור וישועה]]. המאמר מסביר במושגי [[המאה ה-21]] את מהותה של הטומאה והטהרה של [[תורת ישראל]].

== הערות שוליים ==
<references />

[[קטגוריה:טומאה וטהרה]]

==ראו גם==
* [[טומאה וטהרה בביתא ישראל]]
* [[מרי דאגלס]]
* [[איסיים]]
* [[קראים]]

גרסה מ־23:22, 14 בדצמבר 2009

טומאה בהלכה היהודית היא הגדרה הלכתית למצבו של אדם או חפץ, בגלל התרחשות מסוימת, כגון מגע של האדם במת. כתוצאה מהגדרה זו, נאסר הטמא להתקרב לקודש, כדוגמת בית המקדש והקרבנות. טהרה היא העדר הטומאה, על ידי זהירות מלהיטמא או על ידי ביטול הטומאה לאחר שנוצרה, והיא תנאי לגישה אל הקודש.

פרשיות שלמות בתורה שבכתב עוסקות בהרחבה בטומאות ובהיטהרות מהן, וכך גם סדר שלם מששת סדרי המשנה, סדר טהרות. הטומאה נוצרת ממקורות מגוונים, שבעיקרם קשורים למוות של אדם או בעלי חיים, ומהם היא עוברת לבני אדם או לחפציהם ומזונם. ניתן להיטהר מן הטומאה על ידי מעשה מסוים, בדרך כלל - טבילה במקווה, אם כי לעיתים תהליך הטהרה מורכב יותר ודורש משך זמן ומעשים נוספים. להלכות הטומאה והטהרה היתה השפעה רבה מאד על חיי עם ישראל, כיחידים וכחברה, בתקופת קיומו של בית המקדש, ובמידה פחותה יש להן השלכות גם על החיים היהודיים עד ימינו.

טומאה - הגדרת המושג

בתנ"ך מופיע השורש טמ"א בהקשרים רבים ומגוונים, לציון שלילתו של מעשה מסוים. כך, לדוגמא התורה מגנה את הרצח בביטוי: "ולא תטמא את הארץ"[1], וכך גם ניאוף: "אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה"[2], ועבודה זרה: "כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי"[3]. בדוגמאות אלה, המושג טומאה אין פירושו שקיימת טומאה ממשית על אדם או חפץ כלשהו, אלא זהו ביטוי מופשט, שנועד להבליט את חומרת המעשה ואת הצורך להימנע ממנו מן ההיבט המוסרי. ההיטהרות מ"טומאה" זו היא תהליך רוחני-פנימי של תשובה, כפי שהתפלל דוד המלך בספר תהלים (נא,יב): "לב טהור בְרא לי, אלהים, ורוח נכון חדֵש בקרבי".

גם בעל חיים האסור באכילה (כמו חזיר) נקרא "טמא"[4]. אין פירוש הדבר שיש עליו (בהיותו חי) "רוח טומאה" כלשהי, ומי שנוגע בחזיר - לא עוברת אליו טומאה בגלל נגיעה זו. כינויו "טמא" בא רק לציין את האיסור לאוכלו.

לעומת זאת, ההקשר המיוחד של הטומאה כמושג הלכתי, הנדון בערך זה, הוא היותו של חפץ או אדם מסוים במצב של טומאה, זמנית או קבועה. טומאה זו נוצרת בגלל התרחשות מסוימת, והיא ניתנת להעברה מדבר אחד לדבר אחר. כך, למשל, נבלה של בעל חיים נקראת "טמאה" ואדם הנוגע בה נעשה טמא בגלל הנגיעה בה[5]. טומאה זו היא כעין מציאות ממשית של רוח טומאה שקיימת בחפץ עצמו, וניתן להעביר אותה לחפץ אחר או לסלק אותה לחלוטין (זהו הסבר פשטני, לצורך ההגדרה הראשונית של המושג וההבדל בינו לבין הקשרים אחרים של "טומאה", וראו להלן: מהות הטומאה). ככלל, אין לטומאה זו משמעות מוסרית: יכול אדם להיות צדיק וישר, אבל הוא טמא בגלל שנגע בדבר שטימא אותו. לפעמים גם מעשה של מצווה עשוי לטמא את האדם, כמו למשל השתתפות בלוויה. לפיכך, אין התורה מתייחסת אל הטמא כאדם שלילי, אלא שהוא מוגבל, כתוצאה מטומאה זו, מלבוא לבית המקדש ולנגוע בבשר של קורבן או בתרומה. ההיטהרות מטומאה זו מושגת על ידי מעשה המסלק את הטומאה, בדרך כלל - טבילה במקווה.

המלבי"ם[6] מגדיר את הטומאה במובן המוסרי כ"טומאת הנפש", לעומת הטומאה במובן ההלכתי המדויק, שהיא "טומאת הגוף". לדעתו, קיימת הבחנה בסגנון התורה בין שני הסוגים הללו: כאשר מדובר על טומאה במובן של ליקוי מוסרי, התורה מתבטאת במונח "להיטמא ב...", כדי להדגיש את העוון המטמא (כמו "לטמאה בה" שהוזכר לעיל). לעומת זאת לשון טומאה סתמית, בלי התוספת "ב..." (כמו: "כל אשר בתוכו יטמא"[7]), נאמרה על הטומאה ההלכתית.

מהות הטומאה

בהסברת מושג הטומאה קיימות שתי גישות מרכזיות בפרשנות היהודית:

גישה אחת סוברת, שהטומאה שחלה על אדם או חפץ היא מציאות ממשית, ישות רוחנית מסוימת, אף כי היא בלתי נראית ומושגת לחושים. על פי דרך זו ניתן אף לומר, שההלכות האמורות בטומאה נועדו רק לחשוף את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. לפי השקפה זו, רוח הטומאה עלולה לגרום נזקים לנפשו של מי שבא עמה במגע, ושמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה. ביטויים לתפיסה זו ניתן למצוא בכתבי הרמב"ן[8], בספר החינוך[9], ובחזקוני[10].

רעיון זה מתחזק מן המונחים המשמשים את לשון התלמוד הבבלי בבואו לתאר את קיומה או את העדרה של הטומאה. כאשר איסור כלשהו מתבטל, מתבטא על כך התלמוד בלשון "פקע"[11]. לעומת זאת, כאשר טומאה מתבטלת, מתבטא על כך התלמוד בלשון "פרח"[12], ומסגנון זה משתמע שיש כאן רוח כלשהי המעופפת.

השקפה זו פותחה על ידי רבי עובדיה ספורנו. במאמרו "כוונות התורה"[13] הוא כותב, שהשדים ניזונים מן הטומאות, ובפרט מטומאת מת, ומטרת ההרחקה מן הטומאות היא להרחיק את השדים הנספחים אליהם מן הקודש והמקדש. על פי דרכו הסביר מדוע בימי הבית השני הירבו חז"ל להוסיף גזירות בענייני טומאה וטהרה (ראו להלן: הלכות טומאה שקבעו חכמים), שכן בתקופה זו רבו השדים. מדבריו עולה, שהטומאות שגזרו חכמים אף הן משקפות מציאות קיימת, הגורמת לשדים להסתפח אליהן, אלא שבזמן מתן תורה היתה זו מציאות זניחה, שניתן היה להתעלם ממנה, ואילו בזמן בית שני היתה מציאות השדים מפותחת יותר, ולכן דרשה טיפול והתייחסות.

גישה שניה סוברת, שאין צורך להניח את דבר קיומה הממשי של רוח טומאה, ועניין הטומאה הוא ריחוק, לרוב כביטוי סמלי של רעיון כלשהו[14].

כך סבר הרמב"ם, שהטומאה איננה ישות רוחנית מציאותית, אלא הגדרה הלכתית גרידא, וכפי שכתב בסיום "ספר טהרה" בספרו הגדול משנה תורה[15].

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות - מכלל החוקים היא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא... כיוון שטבל - טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר.

בדברי חז"ל קיים מקור קדום לתפיסה עקרונית זו על מהות הטומאה, בשמו של רבן יוחנן בן זכאי[16]:

שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין[17] נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת - מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו - רוח טומאה... מזין עליו... והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה - דחית בקנה, לנו - מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: זאת חוקת התורה.

מן הפרשנים בעת החדשה הלך בכיוון זה הרש"ר הירש[18], באומרו:

כל שורה בהלכות טומאת המגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה מייצגים תפיסות ומושגים.

הרש"ר הירש מסתמך על ההבחנות הדקות בהלכה בין מיני הכלים המקבלים טומאה, חלקן אף תלויות במחשבת האדם על הכלי[19], ומכאן הסיק, שהדבר הקובע האם הטומאה תחול או לא תחול במקום מסוים הוא יחסו של האדם לדבר, ולא המציאות כשלעצמה.

הסברים רעיוניים להלכות הטומאה והטהרה

פרשני המקרא והוגי הדעות ביהדות הסבירו את הרעיון העומד מאחורי הלכות אלו בדרכים שונות.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[20] כותב, לאחר משפט של הסתייגות מן היכולת להבין לאשורם את טעמי המצוות בכלל ומצוות אלו בפרט[21], שהיסוד המשותף לכל מיני הטומאות הוא המוות. גם הצרעת היא מיתה מסוימת לאבר הנגוע בה, וכן זרע היוצא מהגוף, ומאבד את פוטנציאל ההולדה שבו. המוות משפיע לרעה על האדם מבחינה נפשית, וככל שהאדם עדין יותר - כך הוא מושפע לרעה גם מצורות קלות יותר של דמיון למוות.

הרמב"ם במשנה תורה[22] מגדיר את הלכות הטומאה והטהרה כ"גזירת הכתוב" ללא סיבה המובנת לבני אנוש. לעומת זאת בספרו מורה נבוכים[23] הרחיב הרמב"ם במתן נימוקים להלכות אלו. לדעתו, הזהירות מן הטומאות כשלעצמה איננה מקנה לאדם יתרון רוחני כלשהו[24], אלא שיש לזהירות זו אפקט תועלתי ומעשי: הלכות הטומאה נועדו להרחיק את האדם מבית המקדש, וזאת מסיבה פסיכולוגית, שכן ככל שביקוריו של האדם במקדש יהיו נדירים יותר - כך תהיה התרשמותו חזקה יותר, ולמקדש תהיה השפעה יותר משמעותית על התנהגותו[25].

הרמב"ם מוסיף, שהתורה רצתה גם להרחיק את האדם מדברים מאוסים. בכיוון זה הרחיב רבי יצחק אברבנאל[26], כיצד דירוג הטומאות לחמורות יותר וקלות יותר קשור לנזק הסביבתי הטבעי שנגרם מהן.

במקומות אחרים [27] כתב הרמב"ם, שהיתרון בזהירותם של ה"חברים" מלהיטמא (ראה להלן) הוא, שעל ידי כך נאלצו להתרחק מחברתם של עמי הארץ, ובדידות זו איפשרה להם להגיע להשגים רוחניים.

אנתרופולוגים שעסקו בהלכות הטומאה והטהרה בספר ויקרא על בסיס השוואה לתרבויות שונות (מתוך כפירה בתורה מן השמיים), הגיעו למסקנה שהטומאה היא ביטוי של אנומליה וחוסר סדר‏. כאשר תופעות לא רגילות שהאדם נפגש בהן גורמות לו חוסר נחת בולט, אחת הדרכים להתמודד עם חוסר נחת זה היא על ידי הרחקתו של המושא האנומלי והגדרתו כטמא. באופן מפתיע, קיימת גישה דומה גם במקורות באמונת ישראל, כפי שכותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק[28]: "המוות הוא חזיון שוא. טומאתו היא שיקרו. מה שבני אדם קוראים מוות - הרי הוא רק תגבורת החיים". כלומר, הטומאה מבטאת את היחס האנושי הירוד אל המוות, יחס לא נכון לאמיתו של דבר, בגלל הישארות הנפש. בהמשך כותב הראי"ה, שהכהנים מוזהרים שלא להתקרב למתים כדי שלא יתרשמו יתר על המידה ממחזהו המטעה של המוות (לא מפני עוצמתה האמיתית של הטומאה, אלא מפני השקר שבה).

האם חובה להיות טהור?

נאמר בתורה על בעלי החיים האסורים באכילה: "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו, טמאים הם לכם"[29]. מפסוק זה ניתן להבין שהתורה אוסרת על האדם לנגוע בנבלה, כדי שלא יטמא, ומכאן שיש איסור כללי להיטמא, וכך תפסו זאת הקראים. אולם חז"ל קבעו, שאין כל איסור להיטמא. ראיה לדבר, מכך שהתורה אסרה במיוחד על הכהנים והנזירים להיטמא, ודווקא בטומאת מת[30]. מכאן יש ללמוד, שכל ישראל מותרים להיטמא בכל טומאה שהיא, ואף כהן ונזיר מורשים להיטמא בשאר הטומאות מלבד טומאת מת. עוד משתמע כך ממה שהתירה התורה את השימוש בחלב של נבילה לכל מלאכה[31], וכיצד יתכן הדבר, אם אסור לנגוע בכלל בנבלה?![32] לפיכך קובעת ההלכה, שאין איסור להיטמא, ומי שנטמא לא חייב להיטהר. האיסור הוא רק לאכול קודש או להיכנס לבית המקדש כל עוד האדם טמא. את הפסוק: "בנבלתם לא תגעו" פירשו חז"ל, שאכן קיים איסור להיטמא, אך זאת דווקא לקראת העלייה לרגל, בזמן שבית המקדש היה קיים, וכדי שיוכלו כל ישראל להיכנס למקדש ולאכול קדשים[33].

כך סיכם זאת הרמב"ם[34]:

כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות - אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה, אבל החולין - אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים... וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת, מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת. כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה 'ובנבלתם לא תגעו' - ברגל בלבד.

דברים דומים כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[35], בתגובה לדברי "מלך כוזר", שצידד בעמדה הקראית, באומרו: "טובה בעיני דרך הקראים להיזהר מן הטומאות". על כך משיב ה"חבר":

הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה: לא ימצא האחד מהם כי אם בהמצא חברו, ומקום שאין קדושה - אין טומאה. הטומאה אינה כי אם עניין האוסר על בעליו לנגוע בדבר מן הדברים שבקדושה... ורוב הדברים האלה תלויים היו בשכון השכינה בתוכנו, אולם כיום חסרנוה.

יש לסייג את הדברים: למרות שבדרך כלל אין חיוב פורמלי להיות טהור, מבחינה מעשית יש צורך להיזהר מטומאה כדי לקיים את הלכות התרומות והמעשרות והפרשת חלה באופן תקין. מצוות הפרשת חלה, לדוגמא, כוללת שני מרכיבים: האחד - להפריש ולהפריד בין החלק המיועד לכהן לבין שאר העיסה. השני - לתת את החלה לכהן, על מנת שהוא יאכל אותה. הכהן רשאי לאכול את החלה רק אם הוא טהור והיא טהורה, ולכן חובה על מי שמפריש חלה לשמור על עצמו בטהרה, כדי שלא יטמא את החלה בזמן שהוא מפריש אותה, ורק אם יביא לכהן חלה טהורה - קיים את המצווה במלואה. בימינו, כאשר הכהנים טמאים וגם המזון טמא (בגלל שאין לנו אפשרות להיטהר מטומאת מת, כפי שיוסבר בהמשך), המצווה מתקיימת באופן חלקי בלבד: מפרישים את החלה, כדי שיהיה מותר לאכול את שאר העיסה, אבל לא נותנים את החלה לכהן, אלא שורפים אותה, בלית ברירה[36].

כך גם הפרשת תרומה: הדין המקורי הוא להפריש 2% מהפירות ולתת אותם לכהנים[37], והם יאכלו אותם בטהרה. מכיוון שהפירות בימינו טמאים, אנו מפרישים מעט מאד כתרומה, רק לצורך המינימלי שנדרש כדי ששאר הפירות יהיו מותרים באכילה, ואת התרומה משליכים[38].

אם כן, למרות שאין חובה על האדם להיות טהור בדרך כלל - הטהרה חיונית כדי לקיים כמה ממצוות התורה כהלכתן. אלא שלצורך זה, מספיק שאחד מבני המשפחה יהיה טהור בזמן טיפולו בבצק או בפירות, והוא יבצע את הפרשת החלה והתרומה ויתן אותם לכהן.

אף כי הטהרה איננה חיוב הלכתי, כמה מקורות בדברי חז"ל משבחים את הטהרה, כמעלה מומלצת. כך נאמר בתלמוד הירושלמי[39] בשם התנא רבי פנחס בן יאיר: "טהרה מביאה לידי קדושה". ובמדרש תנא דבי אליהו נאמר על הפסוק[40]: "והתקדשתם והייתם קדושים": "מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה. אמרו: לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים וללוים ולישראל כולן"[41].

חובת הטהרה במקדש

ככלל, התורה מחשיבה מאד את טהרת המקדש והקרבנות, ואדם שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (כלומר, קרבנות) בהיותו טמא - חייב כרת[42]. עוון זה נקרא בשפת חז"ל[43]: טומאת מקדש וקודשיו (קודשיו - הקרבנות). מי שעבר על איסור זה בשוגג - מביא קורבן חטאת[44]. מלבד זאת, קבעה התורה שהציבור צריך להביא קרבנות חטאת בתאריכים קבועים, כדי לכפר על טומאות שהתרחשו במקדש[45].

מצד שני, קיימת בתורה שורה של הקלות בדיני הטומאה: חלקן הקלות המאפשרות כניסה למקדש והקרבת קרבנות גם כשיש חשש של טומאה, וחלקן הקלות בדיעבד על מי שחטא בשגגה והיה במקדש או אכל קדשים בהיותו טמא.

א. בניגוד לעבירות אחרות שהעושה אותן במזיד חייב כרת, והשוגג בהן צריך להביא "חטאת קבועה"[46], בטומאת המקדש שווי החטאת משתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("קרבן עולה ויורד", עולה או יורד בערכו): אם היה עני - יכול הוא להביא זוג עופות לקרבן, במקום כבשה או שעירה. ואם גם העופות אינם בהישג ידו - יכול הוא להביא מנחה בלבד ("מנחת חוטא")[47].

ב. בדרך כלל, העושה עבירה בשגגה חייב קרבן אפילו אם מעולם לא ידע על עבירה זו, ורק לאחר מעשה נודע לו עליה. לעומת זאת בטומאת המקדש אין אדם מתחייב בקרבן אלא אם כן ידע מתחילה שהוא טמא, ושהאוכל שלפניו הוא קרבן, ואחר כך שכח זאת ואכל, ושוב נזכר[48]. בכך מתבטלת האפשרות שאדם שנטמא ללא ידיעתו יביא קרבן.

ג. קרבן שנטמא והוקרב בטומאתו - כשר בדיעבד (קרי: לאחר מעשה), אם הדבר היה בשוגג, משום שהציץ שבראש הכהן הגדול מכפר על חטא זה של הקרבת קרבן טמא[49]. קולא זו חריגה, והציץ איננו מכפר על שום ליקוי אחר בהקרבת הקרבנות, כגון פיגול[50].

ד. כאשר רוב הציבור טמא, או רוב הכהנים, או רוב כלי המקדש - מותר לכתחילה להקריב קרבנות מסוימים בטומאה. מדובר דווקא בקרבנות שהתורה קבעה תאריך קבוע להקרבתם, כמו קרבן תמיד ומוסף, או קרבן פסח. דין זה נקרא טומאה דחויה בציבור[51].

ה. קולא נוספת בהלכות הטומאה, שאינה קשורה למקדש בדווקא, היא דין ספק טומאה. בדרך כלל, כאשר קיים ספק האם מעשה מסוים מותר או אסור מן התורה - אסור לעשותו ("ספק דאורייתא - לחומרא"[52]). לעומת זאת בטומאה הכלל הוא, שאם נמצאה טומאה כלשהי במקום ציבורי, ויש ספק האם העוברים ושבים שם נטמאו ממנה מבלי משים ("ספק טומאה ברשות הרבים") - הרי הם טהורים[53]. לעניין זה, גם ספק בטומאה שהתרחש בעזרה נחשב כ"ספק ברשות הרבים", והוא טהור[54]. גם במקום פרטי, אם בשעת התרחשות הספק לא היה במקום אדם בר דעת, שיכול היה לשים לב מה בדיוק קרה - הספק מוכרע לקולא[55].

באופנים אלה, הושג איזון בין הרצון לשמור על טהרת המקדש והקרבנות, מחד, לבין היכולת של הציבור לעמוד בכללים אלו, מאידך.

הדברים המטמאים

מקורות הטומאה מתחלקים לארבעה סוגים עיקריים: אדם או בעלי חיים שמתו, טומאות היוצאות מגוף האדם, צרעת, וחטאות. דברים אחרים שנטמאים ממקורות הטומאה הללו (כמו כלים, או אוכל, ראו להלן: הדברים הנטמאים) הופכים גם הם לדברים מטמאים, אם כי ברמת טומאה נמוכה יותר (ראו להלן: דירוג הטומאות).

מבחינת חומרת הטומאה, הדברים הטמאים ומטמאים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: אב הטומאה (במובן של מקור טומאה, שעשוי להוליד טומאות נוספות) וולד הטומאה, או ראשון לטומאה, שנוצר ממגע ב"אב הטומאה"[56]. ההבדל המרכזי ביניהם הוא, שדבר טמא ברמה חמורה של "אב הטומאה" מסוגל לטמא אפילו אדם וכלים הנוגעים בו, ואילו "ולד הטומאה" מטמא רק אוכל ומשקה שנוגעים בו, אך לא אדם וכלים[57].

אדם או בעלי חיים שמתו

אדם שמת מטמא את כל הנוגע בו או נושא (מרים או מזיז) אותו, בין אם המת היה איש או אשה, גוי או יהודי, גדול או קטן, ואפילו עובר (שהריונו נמשך לפחות ארבעים יום)[58]. קיים אופן נוסף בו המת מטמא את השוהים בקרבתו, והוא טומאת אהל, כאשר האדם נמצא עם המת תחת אותה קורת גג (ראו להלן: דרכי ההיטמאות). לגבי טומאת אהל ישנה מחלוקת תנאים וראשונים, האם היא קיימת רק במת יהודי או גם במת גוי[59].

לא רק גופת מת שלמה מטמאת, אלא גם חלקים מסוימים מן המת: כזית מבשרו. אבר שלם (הכולל בשר, גיד, ועצם) אפילו אם אין בו כזית (למשל - אחד מפרקי האצבעות). עצמות שמייצגות את האדם בכללו, כדוגמת: גולגולת או שידרה. רביעית מדם המת. עצמות קטנות, החל מגודל שעורה ומעלה (כס"מ אחד), מטמאות טומאה קלה יותר: רק לנוגע בהם או נושא אותם, אך לא בטומאת אהל (ראה להלן: דרכי ההיטמאות)[60]. גם אבר שנחתך מאדם חי נחשב כאבר מן המת, ומטמא כמותו[61].

גם קברו של המת מטמא את הנוגע בו או מאהיל עליו, אפילו אם לא האהיל מעל גופת המת שבתוכו[62].

טומאה נוספת הנובעת מן המת היא טומאת אוהלים: אהל עראי שנמצא בו מת - נעשה בעצמו "אב הטומאה"[63].

כל הטומאות הללו נמשכות שבעה ימים מיום הנגיעה במת ("טומאת שבעה"), ובמהלך שבעת הימים יש להזות על הטמא מאפר פרה אדומה[64] (ראו להלן: דרכי ההיטהרות מטומאה).

אדם וכלים (פרט לכלי חרס) שנוגעים במת נקראים טמא מת ונעשים בעצמם "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים[65], ולפיכך המת נקרא "אבי אבות הטומאה"[66].

בעלי חיים שמתו מטמאים גם הם, וחומרת הטומאה משתנה לפי גודלם וחשיבותם של בעלי החיים: נבלת חיה ובהמה (שמתה ללא שחיטה כהלכתה) מטמאת את מי שנוגע בה או נושא אותה[67] (לאו דווקא את כולה, ודי בכזית מבשרה)[68], אבל לא את מי שנמצא איתה באותו אהל. טומאה זו נמשכת יום אחד בלבד עד הערב (על כן היא נקראת "טומאת ערב")[69].

חיה ובהמה מן המינים הכשרים לאכילה (כגון צבי, בקר וצאן) שנשחטו כהלכה - הרי הם טהורים. אם הבשר שלהם יגע בגורם מטמא - הוא ייטמא בתור מזון טמא ("טומאת אוכלין"), שטומאתו קלה יותר (ראה להלן: דירוג הטומאות).

עוף טהור: נבלה של עוף טהור (כלומר, ממין הכשר לאכילה, תרנגול למשל, אבל לא נשחט כהלכה), מטמאת את מי שאוכל אותה (או כזית ממנה) "טומאת ערב" (למשך יום אחד בלבד, כאמור), אבל לא את מי שרק נוגע בה או מזיז אותה[70].

שרץ: מבין בעלי החיים הקטנים, קבעה התורה טומאה רק לשמונה מיני שרצים שמתו: "החולד והעכבר והצב[71] למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת"[72]. השרצים מטמאים רק את מי שנוגע בנבלתם, טומאה הנמשכת יום אחד בלבד, ולא מטמאים את מי שנושא אותה ללא נגיעה[73]. הכמות המינימלית לטומאה זו הוא כגודל פרי העדשה[74] (שיעור קטן יותר מכזית שנקבע לטומאת אדם מת או נבלת בעלי חיים).

שאר בעלי החיים הקטנים - צפרדע, נחש, זבוב, וכדומה - אינם מטמאים כלל[75]. גם דגים ושאר בעלי החיים הימיים אינם מטמאים (אם הכינו את הדגים לאכילה - הם יכולים לקבל טומאה ככל מזון[76], ברמת טומאה קלה יותר מטומאת נבלה של בעלי חיים, ראו להלן: דירוג הטומאות).

טומאות היוצאות מגוף האדם

סוג זה של טומאה נגרם לאדם לא בגלל שנגע במקור טומאה חיצוני לו, כמו נגיעה במת למשל, אלא כתוצאה מהתרחשות שקרתה בגופו. סוג זה של טומאות כולל חמישה מצבים, ונפרט אותם מן הקל אל החמור:

בעל קרי: גבר שיוצא מגופו זרע ("שכבת זרע") נטמא למשך יום אחד, בין אם היה זה תוך כדי קיום יחסי אישות ובין אם באופן אחר ("מקרה לילה")[77]. הזרע עצמו הוא "אב הטומאה", המטמא אדם או בגדים וכלים שנגע בהם, ואילו האיש שממנו יצא הזרע נקרא "בעל קרי" (מלשון "מקרה לילה"), ודינו כ"ראשון לטומאה", שאינו מטמא אדם או כלים במגעו, אלא רק מזון ושתיה[78]. כמו כן, אשה שקיימה יחסי אישות טמאה למשך יום אחד[79].

בתקופת בית המקדש השני קבע עזרא הסופר הגבלה מיוחדת על בעל קרי, שבמהותה איננה קשורה להלכות טומאה וטהרה, והיא שלא ילמד תורה ולא יתפלל עד שיטבול במקווה[80]. הדבר נועד ליצור אווירה של כובד ראש בשעת הלימוד והתפילה[81]. דין זה בטל זמן מה לאחר חורבן בית המקדש, כי הציבור לא עמד בו[82]. בכל זאת, נוהגים רבים בימינו, בעיקר בחוגי החסידות, לטבול יום יום לפני תפילת שחרית.

נידה: אשה במהלך הווסת החודשית נקראת "נידה", והיא "אב הטומאה" למשך שבעה ימים (כולל ימי הווסת עצמם)[83], ובסופם עליה לטבול במקווה[84]. בניגוד לדעה רווחת, אין כל חובה על הנידה לעזוב את ביתה בימי טומאתה, וככל הנראה אף לא היה נוהג כזה במסורת המקובלת בישראל[85].

זבה: אשה שמדממת שלושה ימים רצופים מבין הימים בהם המחזור הוא בלתי צפוי[86]. עליה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דימום ("שבעה נקיים")[87], ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה. בנוסף על כך, עליה להביא למחרת יום טבילתה קרבן להשלמת טהרתה[88], ועד שתביא אותו היא מנועה מלהיכנס לבית המקדש או לאכול מקרבן[89].

יולדת: אשה במשך השבוע שלאחר לידת בן, או שבועיים לאחר לידת בת, ובמהלך ימים אלו דינה כנידה לכל דבר ועניין. לאחר מכן מתחילה תקופה הנקראת ימי טוהר, שנמשכים שלושים ושלושה ימים בלידת בן (מהיום השמיני ללידתה, יום ברית המילה, עד היום הארבעים) וששים וששה ימים בלידת בת (מהיום החמישה עשר עד היום השמונים)[90]. במשך תקופה זו היא איננה "אב הטומאה", אלא יש לה טומאה קלה בדרגת "שני לטומאה" כמו טבול יום (ראה להלן: דרכי ההיטהרות מטומאה): היא לא מטמאת אדם וכלים שבהם היא נוגעת, וגם לא אוכל ומשקה שאין בו קדושה ("חולין"), אלא היא מטמאת רק תרומה וקדשים שהיא נוגעת בהם. לכן היא נקראת בלשון חז"ל: "טבולת יום ארוך"[91]. ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או שמונים ואחד ללידת בת, עליה להביא קרבן יולדת[92], ועד אז היא מנועה מלהיכנס למקדש ומלאכול מבשר הקורבנות[93].

זב: גבר שיצאה מגופו, מאבר המילה, הפרשה חולנית הנקראת "זיבה"[94], והדבר קרה מספר פעמים[95]. עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא הפרשה זו ("שבעה נקיים"), ואז עליו לטבול. חידוש מיוחד קבעה התורה בעניינו של הזב, שעליו לטבול במעיין דווקא, ולא די במקווה[96]. למחרת יום טבילתו, עליו להביא קרבן להשלמת טהרתו[97], ועד אז הוא מנוע מלהיכנס למקדש ומלאכול קרבנות[98].

התורה קבעה על הזב והדומים לו (נידה, זבה, יולדת, אך לא בעל קרי) סידרת חומרות מיוחדות:

א. משכב ומושב או מדרס: כאשר הזב יושב או נשען על כלי המיועד לכך, כדוגמת מיטה או כיסא, הכלי נעשה "אב הטומאה", ומטמא אדם וכלים הנוגעים בו, וכן אדם היושב עליו, אפילו אם לא נגע בו (כגון שפרס סדין חדש על מיטתו של הזב)[99]. טומאה זו נקראת "משכב ומושב"[100], או "מדרס"[101].

סוג דומה לכך הוא המרכב: חפץ המשמש לישיבה בשעת רכיבה בלבד, כדוגמת אוכף, או אופניים[102]. טומאתו קלה בפרטים מסוימים[103].

דין מיוחד זה אינו קיים בחפצים שלא מיועדים להישען עליהם. גם אם הזב ישב או שכב עליהם - הם "ראשון לטומאה" בלבד[104].

ב. מעיינות: נוזלים מסוימים היוצאים מן הזב או הנידה נחשבים אף הם כ"אב הטומאה", ומטמאים אדם או כלים שיגעו בהם. מדובר על הזוב היוצא מן הזב, שכבת זרע היוצאת ממנו, דם המחזור של הנידה, הזבה או היולדת, וכן רוק או שתן של כל הטמאים הללו[105]. טומאה זו נקראת גם "מעיינות"[106].

ג. בועל נידה: אדם המקיים יחסי אישות עם נידה זבה או יולדת (דבר שאסור לעשותו[107])נטמא והופך גם הוא ל"אב הטומאה" למשך שבעה ימים[108], והוא מכונה "בועל נידה". טומאתו קלה יותר מזו של הנידה עצמה: המצעים שעליהם הוא יושב אינם "אב הטומאה" אלא "ראשון לטומאה" בלבד[109].

ד. היסט: אדם או כלי שהזב והדומים לו הזיזו אותו, אפילו אם לא נגע בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה". לדוגמא: כאשר זב מזיז כלי חרס ובתוכו מזון - המזון נטמא. טומאה זו נקראת "היסט"[110].

בכל הטמאים שהטומאה יוצאת מגופם (כולל בעל קרי) החמירה התורה בעוד שני עניינים הנוגעים למקדש:

א. בדרך כלל, אדם טמא מותר להיכנס להר הבית, ואסור רק בכניסה לתחום העזרה (החצר הפנימית שסביב ההיכל)[111]. אפילו גופת מת - מותר להכניסה להר הבית[112]. לעומת זאת, הטמאים שטומאתם יוצאת מגופם - אסורים להיכנס להר הבית כולו[113].

ב. כאשר רוב הציבור טמא בטומאת מת, או בטומאות אחרות הנובעות ממקור חיצוני - מותר להקריב חלק מן הקרבנות גם בטומאה[114]. לעומת זאת, הטומאות היוצאות מגוף האדם לא הותרו[115].

צרעת

ערך מורחב – נגע צרעת

הצרעת קיימת בשלושה אופנים: צרעת האדם, צרעת הבגד, וצרעת הבית.

צרעת האדם היא כתם חולני שהתפתח על עור האדם. הכתם נבדק על ידי כהן על פי קריטריונים שונים: צבעו, גודלו, המקום בגוף בו הוא נמצא (מקום גלוי או מוסתר, בראש ובזקן או בשאר הגוף, על רקע של עור בריא או על רקע של מכה או כויה[116]), ומצב התפתחותו (האם הוא מתרחב, האם צומח בו שיער לבן, האם הוא אחיד ורצוף או שיש במרכזו עור בריא). האדם נחשב למצורע החל מהרגע שהכהן קובע זאת[117].

יש להבחין בין מצורע מוסגר, שלאחר בדיקתו הראשונית הוא נמצא במעקב אחרי התפתחות הנגע (ואפשר שאחרי שבועיים הוא יוגדר כטהור, כי מצב הנגע לא החמיר, למרות שגם לא התרפא), לבין מצורע מוחלט, שנקבע באופן סופי כמצורע, עד שיתרפא. הדבר תלוי בקריטריונים הנ"ל להתפתחות הנגע.

דיני המצורע: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"[118]. ה"מחנה", לעניין זה, הוא כל עיר מוקפת חומה[119]. בשבתו מחוץ למחנה עליו ללבוש בגדים קרועים ולנהוג כאבל ומנודה[120]. המצורע הוא אב הטומאה, המטמא אדם וכלים במגעו, והחמירה בו התורה, שאפילו אם הוא נכנס לבית - החפצים שבבית נטמאים[121].

כשיתרפא מצרעתו, קבעה לו התורה תהליך טהרה מורכב, הכולל גילוח כל שערו, טבילה במקווה, הזאה מדם ציפור בעודו מחוץ למחנה, והבאת סדרת קרבנות מיוחדים[122]. כל אלו נוהגים במצורע מוחלט. מצורע מוסגר יוצא אף הוא אל מחוץ למחנה, ומטמא בכל אופן שבו המוסגר מטמא, אבל אינו צריך לקרוע את בגדיו, ותהליך טהרתו מסתיים בטבילה במקווה, ללא תגלחת והזאה מדם הציפור והבאת קרבנות[123].

צרעת הבגד היא כתם אדום או ירוק שנוצר על בגד צמר או פשתן, או על כלי עור[124]. הבגד נבדק על ידי כהן, ויש בו שלב של "נגע מוסגר" (שנמצא במעקב אחרי התפתחותו, כאמור) ו"נגע מוחלט", כשנקבע סופית כ"בגד מנוגע", אז יש לשורפו[125]. הבגד המנוגע, בשלב ההסגר או לאחר שנקבע באופן החלטי כמנוגע וטרם נשרף, הוא "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים הנוגעים בו, ואף מטמא כמצורע את החפצים בבית הוא נמצא[126].

צרעת הבית היא כתם אדום או ירוק שנוצר על קירות הבית[127]. הבית נבדק על ידי כהן, ומוגדר כ"בית מוסגר", המטמא את כל מה שבתוכו. לאחר שבוע הבית נבדק שנית, ואם הנגע מתרחב - ינסו להסיר את הנגע על ידי החלפת האבנים הנגועות. אם לאחר שבוע נוסף מתברר שהדבר לא הועיל - הבית נקבע סופית כ"בית המנוגע", ויש להורסו ולהשליך את אבניו אל מחוץ לעיר[128]. לאחר שהוחלט כ"בית המנוגע", הוא מטמא את כל הנוגע בו, אפילו מבחוץ, ואת כל הנכנס אליו[129].

הרמב"ם[130] הבחין בין הצרעת בגוף האדם, שהיא מחלה טבעית, לבין צרעת הבגד והבית, שהיא מחוץ לגדר הטבע:

הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם - אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל.

חטאות

בחטאת פנימית, שדמה ניתן בהיכל ולא בקרנות מזבח העולה, קבעה התורה שבשר החטאת לא ייאכל לכהנים, ואף לא יוקטר על מזבח העולה, אלא ישרף מחוץ לבית המקדש, בבית הדשן[131]. האנשים שמוציאים את בשר החטאות הללו אל מחוץ לעזרה, וכן האנשים שעוסקים בשריפת הבשר לאחר שהגיע לבית הדשן, נטמאים בגלל עיסוק זה[132].

דין דומה קיים בשעיר לעזאזל, שהאיש המשלח אותו למדבר נטמא עקב כך[133].

כמו כן בפרה אדומה, שאף היא נקראת "חטאת"[134], העוסקים בשריפתה או באיסוף האפר שלה נטמאים[135]. גם מי שנוגע או נושא את המים ובהם אפר הפרה ("מי חטאת") - נטמא[136].

כל הטומאות הללו הן "טומאת ערב", למשך יום אחד בלבד.

דברים מטמאים שנוספו על ידי חכמים

חז"ל הוסיפו (המינוח המקובל בשפת חז"ל: "גזרו"[137]) דברים שונים לרשימת הדברים המטמאים, והחשיבו אותם כ"אב הטומאה", ונמנה את העיקריים שבהם[138]. בדרך כלל, הדבר נועד להטיל סייגים כדי לוודא את קיומן המלא והתקין של הלכות הטומאה הכתובות בתורה. אולם לעיתים רצו חכמים להשיג בעזרת הטומאות שחידשו אפקט מסוים, שהתועלת בו איננה קשורה להלכות טומאה וטהרה.

ארץ העמים - השטח שמחוץ לארץ ישראל[139] מטמא את היוצאים מן הארץ בטומאת מת, כאילו נכנסו לבית קברות[140]. גזירה זו נקבעה על ידי יוסי בן יועזר ובית דינו (המאה השניה לפנה"ס)[141], וסיבת הדבר, שפעמים רבות הגויים לא קברו בצורה מסודרת, ויש חשש להימצאות קברים בכל מקום[142]. על תוקפה של טומאה זו מלמדת העובדה המסופרת במשנה[143]: "מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום - אהא נזירה שבע שנים! ובא בנה מן המלחמה, והיתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות", בגלל שטומאת חוץ לארץ הפקיעה את נזירותה.

בית הפרס - "פרס" הוא מלשון פריסה ושטיחה[144]. שדה שהיה בו קבר, ונחרש בטעות ועצמות המת נפרסו והתפזרו בשטח - עפר השדה[145] מטמא את הנוגע בו או הנושא אותו כאילו נגע או נשא מת, מחשש שמא נגע או הזיז עצם קטנה ולא הבחין בכך. לעומת זאת, מי שמאהיל על שדה זה ולא נגע או הזיז את עפרו - טהור[146]. ניתן לטהר את בית הפרס, על ידי בדיקה מדוקדקת של כל השטח ואיתור כל העצמות הפזורות בו[147].

גויים - מן התורה גוי אינו מקבל טומאה ואינו מטמא כלל בחייו[148]. חכמים גזרו שגויים יחשבו כזב לכל דבר ועניין[149]. הדבר נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגי פריצות שרווחו בקרב גויים[150].

עבודה זרה - בגלל תיעובה של עבודה זרה, קבעו חכמים שהיא "אב הטומאה": הפסלים שמשתחוים להם והקרבנות שמקריבים להם[151]. טומאה זו רמוזה כבר בתורה[152]: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם".

הדברים הנטמאים

היכולת הפוטנציאלית של אדם או חפץ מסוים להיטמא, אם וכאשר יווצר מגע בינו לבין גורם מטמא, נקראת קבלת טומאה[153], כלומר: ראוי לקבל טומאה, עוד בטרם נטמא בפועל. לעומת זאת, דבר שאינו מקבל טומאה הוא דבר שגם אם יגע בגורם מטמא - ישאר טהור.

הדברים המקבלים טומאה מתחלקים לארבעה סוגים: אישים, כלים, מזון ומשקה.

אישים

האישים המקבלים טומאה מן התורה הם יהודים בלבד[154], בין איש ובין אשה, ובכל גיל שהוא[155].

אדם שנטמא - יכול להיטהר מטומאתו (ראו להלן: דרכי ההיטהרות מטומאה), אלא שאם הטומאה נובעת ממחלה מסוימת (זיבה, או צרעת, ראו לעיל: הדברים המטמאים) - עליו להתרפא תחילה ממחלתו, ורק אז יוכל להיטהר.

בעלי חיים אינם מקבלים טומאה בהיותם בחיים[156].

כלים

הכלים המקבלים טומאה מן התורה הם העשויים משבעה סוגי חומרים שפירטה התורה: כלי עץ, בגדים, כלי עור, שק[157], כלי חרס[158], מתכות[159], וכלים העשויים מעצמות[160]. חכמים קבעו שגם כלי זכוכית מקבלים טומאה[161]. שאר מיני הכלים, כגון כלים העשויים מאבן, אינם מקבלים טומאה כלל. זוהי הסיבה לשכיחותם של כלי אבן בחפירות הרובע ההרודיאני בעיר העתיקה בירושלים: המגורים בקרבת בית המקדש חייבו את התושבים להיזהר מטומאה, והדרך הנוחה ביותר היא להשתמש בכלים שאינם מקבלים טומאה כלל.

קיימים הבדלים מסוימים בין החומרים הנ"ל בהלכות קבלת הטומאה: כל החומרים הללו מקבלים טומאה רק אם הם כלי קיבול (שניתן לתת בתוכם נוזלים, למשל, ולא ישפכו), פרט למתכת, שמקבלת טומאה אפילו אם היא כלי שטוח ("פשוטי כלי מתכת")[162]. סיבה אפשרית לדבר: היתרון המרכזי של המתכת הוא בחוזק שלה, ולכן היא משמשת ככלי עבודה, ולאו דווקא ככלי קיבול.

בכלי חרס קיימים כמה דינים מיוחדים, המבדילים אותו מכל שאר הכלים:

א. הם מקבלים טומאה אם הגורם המטמא נכנס לתוכם, ואפילו לא נגע בהם כלל, אלא רק שהה בחלל שבתוך הכלי ("נטמא מאוירו"). כמו כן, כלי חרס שנטמא, מטמא כל מזון שנמצא בתוכו, גם אם לא נגע בדפנות הכלי[163]. לגבי נגיעה בגב כלי חרס, יש הבדל בין האופן שבו הכלי נטמא לבין האופן שבו כלי טמא מטמא דברים אחרים: אם דבר טמא נגע בגבו של כלי חרס טהור - הכלי נשאר בטהרתו[164]. לעומת זאת, אם מזון טהור נוגע בגבו של כלי חרס שכבר נטמא - המזון נטמא[165].

לדין זה שכלי חרס אינו נטמא מגבו, יש השלכה על הלכות "טומאת אהל" במת (ראו להלן: דרכי ההיטמאות). כשיש מת בבית - נטמא כל מה שבבית, פרט למזון הנמצא בכלי חרס אטום ("מוקף צמיד פתיל"). מכיוון שאינו נטמא מגבו - הוא חוצץ בפני הטומאה מלהיכנס לכלי[166].

ב. כלי חרס לעולם איננו נעשה "אב הטומאה", אפילו אם נטמא ממת, ואפילו אם הוא משמש למשכבו או מושבו של הזב (אלו שני האופנים בהם כלים אחרים יכולים להיות אב הטומאה)[167].

ג. לאחר שכלי חרס נטמא - אי אפשר לטהר אותו בטבילה במקווה, ורק אם ישבר - השברים טהורים[168], כי כעת אינו "כלי" כלל. שאר הכלים יכולים להיטהר על ידי טבילה במקווה[169].

מאכלים

המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון[170]. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה[171], מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, אפילו אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא[172].

המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):

א. חוּלִין - אוכל רגיל, שאין בו כל קדושה.

ב. מעשר שני, אותו מפריש האדם מיבולו, ואוכל בירושלים.

ג. תרומה, שניתנת לכהן.

ד. קודש, בשר הקרבנות, שנאכל על ידי הכהנים בבית המקדש או על ידי הבעלים בירושלים (בכל קרבן כעניינו).

קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין דרגות הקדושה של המזון[173]:

ההבדל המרכזי בין חולין לבין כל שאר הסוגים הוא, שאת החולין מותר לאכול בטומאה (ראו לעיל: האם חובה להיות טהור?), ואילו את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה", וראו להלן). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא[174].

הבדל נוסף בין סוגי המזון לגבי האופן בו הם נטמאים: ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא ביתר קלות. מבין הדרגות השונות של טומאה (ראו להלן: דרגות הטומאה), החולין והמעשר השני עשויים להיטמא רק מ"ראשון לטומאה", וכך יהיו הם "שני לטומאה". התרומה עשויה להיטמא גם מ"שני לטומאה", ותיחשב כ"שלישי". הקודש נטמא גם מ"שלישי לטומאה", וייחשב כ"כרביעי"[175].

הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא טבול יום, ראו להלן: דרכי היטהרות). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע. ראו לעיל: הדברים המטמאים) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש[176].

משקאות

המשקים[177] שמקבלים טומאה הם שבעה סוגי משקים: יין, דבש[178], שמן, חלב, טל, דם, ומים (מקובל הסימן בראשי תיבות: י"ד שח"ט ד"ם). אלו הם גם המשקים שנגיעתם באוכל מכשירה אותו לקבל טומאה[179].

גם במשקים קיימת ההבחנה בין דרגות הקדושה השונות (משקה של קודש הוא, למשל, השמן בקרבנו של המצורע).

ככלל ניתן לומר, שהדברים המקבלים טומאה הם החפצים השייכים לעולמו של האדם[180], ולא חפצים שלא מיועדים לשימוש, כמו: כלים שבורים, אבנים, חומרים מן הצומח שלא הוכנו לאכילה או לשימוש כלשהו. כמו כן, חפצים הקבועים בקרקע (דלתות, ברזים, רהיטי עץ גדולים) - אינם מקבלים טומאה[181].

הדברים המקבלים טומאה הופכים, לאחר קבלת הטומאה, למטמאים אחרים, אם כי, ברמת טומאה נמוכה יותר מזו שקיבלו (ראו להלן: דרגות הטומאה). במאכלים קיים הבדל בין קבלת הטומאה לבין היכולת לטמא: אוכל מקבל טומאה בכל שיעור שהוא, אבל מטמא אחרים רק אם יש בו שיעור כביצה[182].

דרכי ההיטמאות

ישנן דרכים שונות בהן הטומאה עוברת מן המטמא אל הנטמא[183]. דרכי ההיטמאות אינן זהות בכל הגורמים המטמאים והנטמאים, והדבר תלוי בסוג המסוים של הדבר המטמא והנטמא:

  • מגע - נגיעה פיזית של הדבר הנטמא בדבר המטמא. זוהי הדרך הפשוטה ביותר להיטמא, הקיימת ברוב ככל אבות הטומאות[184] ובכל מיני הנטמאים.
  • משא - הרמת החפץ הטמא או הזזתו מטמאת את האדם שהרים או הזיז אותו, גם אם לא נגע בו. דרך זו להעברת הטומאה קיימת רק באבות הטומאות החמורים, כמו מת, נבלת חיה ובהמה, ואבות הטומאות שטומאתם יוצאת מגופם, אבל לא באבות הטומאות הקלים, כמו נבלת שרץ[185]. כמו כן, כלים ומאכלים שהזיזו טומאה (למשל, על ידי הנחתם בכף מאזניים כשהטומאה בכף השניה) אינם נטמאים במשא[186].
  • היסט - הזזת הדבר הטהור על ידי האדם הטמא[187]. טומאה זו קיימת רק בזב והטמאים הדומים לו: נידה זבה ויולדת[188], ויש אומרים שגם המצורע[189].
  • אוהל - כולל שלושה אופנים אפשריים: נוכחות האדם או החפץ הנטמא מעל המת המטמא; נוכחות המת מעל הדבר הנטמא; נוכחות המטמא והנטמא תחת אותה קורת גג[190]. יש הסוברים שמת גוי אינו מעביר טומאה באופנים אלה, אלא רק בנגיעה בו ובנשיאתו[191]. שאר אבות הטומאות אינם מטמאים באוהל כלל[192].
  • מושב ומשכב - הישענות של אדם טמא על רהיט המיועד לכך[193] מטמאת את הרהיט גם ללא נגיעה בו[194]. דין זה קיים רק בזב והדומים לו[195].
  • אכילה - אדם טהור האוכל מנבלת העוף הטהור - נטמא[196]. דין זה אינו קיים בשאר הדברים המטמאים, אם כי, בדרך כלל אדם שאוכל דבר גם נוגע בו, בידיו או בשפתיו ולשונו, וכך הוא נטמא במגע[197].
  • עיסוק - יש אבות הטומאה שמטמאים את האדם העוסק בקיום מצווה שנאמרה בעניינם: המשלח את השעיר לעזאזל[198]. המוציא את החטאות הפנימיות לשריפתן, והשורף אותן[199]. השורף את הפרה האדומה, והאוסף את אפרה[200].
  • חיבורין - בחלק מהטומאות קבעה התורה, שכאשר האדם נטמא - נטמא עמו כל חפץ הנוגע בו (וכביכול "מחובר" לו) באותה שעה. בדרך כלל, כאמור, כלים מקבלים טומאה רק מ"אב הטומאה", וכאשר האדם נוגע, למשל, בשרץ - השרץ הוא "אב הטומאה" והאדם הנוגע בו נעשה "ראשון לטומאה", ולפיכך האדם אינו מטמא בגדים שהוא לובש, אם הם עצמם לא נגעו בשרץ, ואילו מאכלים שיגע בהם ייחשבו כ"שני לטומאה", כי נטמאו מ"ראשון" (ראו להלן: דרגות הטומאה). אולם בחלק מאבות הטומאות (אלו שנאמר בהן בתורה "וכבס בגדיו", כמו הנושא נבילת בהמה[201]), האדם הנטמא מאב הטומאה נחשב בזמן נגיעתו בלבד כאילו היה בעצמו אב הטומאה, ולכן הוא מטמא כלים שהוא נוגע בהם באותו רגע, וגם מאכלים שנגע בהם ייחשבו כ"ראשון לטומאה" (אבל אינו מטמא אדם, וגם לא כלי חרס). לאחר שעזב האדם את אב הטומאה - לא יטמא עוד כלים שיגע בהם מעתה[202].

בכל אלה, אין כל הבדל בשאלה האם הקשר בין הנטמא למטמא היה בכוונה או לא, והאם קשר זה היה יזום על ידי הגורם המטמא או על ידי הנטמא[203].

דרגות הטומאה

קיימות דרגות שונות של חומרת הטומאה. ככלל, אדם או חפץ שטמאים בדרגת טומאה מסוימת, ונוגעים בחפץ טהור - מטמאים אותו בדרגת טומאה נמוכה יותר, וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת של טומאה. השרשרת מתמשכת עד גבול מסוים, שבו דרגת הטומאה האחרונה היתה נמוכה ביותר, ואין בכוחה לטמא הלאה דבר נוסף. אורך השרשרת תלוי בשני משתנים: ככל שהדבר המטמא חמור יותר - הוא יוצר שרשרת ארוכה יותר. וככל שהמזון הנטמא מקודש יותר (כלומר, שאין זה אוכל רגיל, הנקרא גם "חולין", אלא זהו תרומה או קודש) - כך הוא "רגיש" יותר ומקבל טומאה אפילו מדרגת טומאה נמוכה יותר. לפיכך, כשדבר טמא נוגע בדבר טהור, יש לבדוק מהי דרגת טומאתו של הטמא, ומהי דרגת קדושתו של הטהור, וכך ייקבע האם הטהור נטמא.

בדירוג הטומאות, יש להבדיל בעיקר בין "אב הטומאה", שמסוגל לטמא גם אדם וכלים, לביו "ולד הטומאה", שמטמא רק אוכל ומשקה, ולא אדם וכלים[204].

אלו הם דרגות הטומאה, מן החמור אל הקל:

  • אבי אבות הטומאה - המת נקרא כך[205], משום שגם אלה הנטמאים ממנו הם "אב הטומאה" המטמא אדם וכלים. לעיתים, כלי הנטמא מן המת יכול להפוך אפילו ל"אבי אבות הטומאה" ולטמא אדם וכלים הנוגעים בו ולעשותם "אב הטומאה"[206].
  • אב הטומאה - כך נקראים המקורות לטומאה (פורטו לעיל: הדברים המטמאים), כמו שרץ ונבלת בהמה, וכן אלו הנטמאים מן המת. הם מטמאים אדם וכלים, ועושים אותם ל"ראשון לטומאה".
  • ראשון לטומאה - הנטמא מאב הטומאה, כמו אדם או כלי או אוכל שנגעו בשרץ. דרגות הטומאה שמן הראשון ומטה נקראים גם באופן כללי ולד הטומאה. ראשון לטומאה הנוגע באדם או כלי - אינו מטמא אותו, ואם נגע באוכל - נעשה האוכל "שני לטומאה".
  • שני לטומאה - הנטמא מראשון לטומאה. אדם או כלי אינם יכולים להיות טמאים בדרגה זו, שכן הם לא מקבלים טומאה כלל מראשון לטומאה שנוגע בהם. לפיכך, דרגת טומאה זו קיימת רק באוכל ומשקה[207]. שני לטומאה שנגע באוכל רגיל ("אוכל חולין")- אינו מטמא אותו[208], אלא אם כן היה אוכל זה תרומה או קודש. תרומה וקודש שנגע בהם שני לטומאה - נעשו "שלישי לטומאה", ואסור לאכול אותם, אלא שורפים אותם[209].
  • שלישי לטומאה - הנטמא משני לטומאה. דרגת טומאה זו קיימת רק בתרומה ובקודש, ולא באוכל רגיל. שלישי לטומאה שנגע בתרומה - אינו מטמא אותה, ואם נגע בקודש - נטמא בדרגת "רביעי לטומאה".
  • רביעי לטומאה - דרגת טומאה זו קיימת רק בקודש, כאמור. רביעי בקודש אינו מטמא שום דבר שנגע בו[210].

הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים

כבר מנינו לעיל (דברים מטמאים שקבעו חכמים) את "אבות הטומאות" שהוסיפו חז"ל מעבר למה שכתוב בתורה. כעת נציין כמה חידושים נוספים שהוסיפו חכמים (בלשון חז"ל: "גזירות"), שאינם נחשבים כ"אב הטומאה" המטמא אדם וכלים. כפי שכבר צוין, בדרך כלל מטרתן של ה"גזירות" לוודא את קיומן התקין של הלכות טומאה האמורות בתורה שבכתב, אבל לעיתים ה"גזירות" נועדו להשיג מטרות אחרות, כדלקמן.

טומאת ידים - לפי מה שנאמר בתורה, אין אפשרות שרק חלק מגופו של אדם נטמא. אם היה לו מגע ב"אב הטומאה" - נטמא כל גופו (לכן גם הטהרה מושגת על ידי טבילת כל גופו במי המקווה), ואם היה לו מגע ב"ולד הטומאה" (מ"ראשון לטומאה" ומטה, ראה לעיל: דרגות הטומאה) - הרי הוא טהור. חז"ל קבעו, שגם אם "ראשון לטומאה" נגע בידיו של אדם - הידים בלבד נטמאו[211]. כמו כן, אם אדם לא הקפיד במיוחד לשמור את ידיו ממגע בטומאה, הן נחשבות כטמאות אפילו אם לא ידוע שנגעו בדבר מטמא כלשהו, בגלל שדרכו של אדם שידיו מתעסקות בדברים שונים מבלי משים[212]. במקרים אלה, הידים טמאות ברמה של "שני לטומאה", ולכן הן לא מטמאות מזון רגיל ("חולין")שנגעו בו, אלא מזון של תרומה או [[קורבן|קודש). כדי לטהר את הידים מטומאה זו, יש ליטול את הידים, כלומר, ליצוק מים מכלי על כפות הידים. חז"ל[213] מייחסים את שורשיה של תקנה זו כבר לשלמה המלך, ואף מצאו לה[214] רמז בתורה[215]: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם...". מסכת ידים עוסקת בהלכותיה של טומאה זו: הגורמים המטמאים את הידים, והלכות נטילת ידים.

כלי זכוכית - בתורה הוזכרו מיני כלים שונים המקבלים טומאה (חרס, עץ, מתכת, ועוד. ראו לעיל: הדברים הנטמאים). מיני הכלים שלא הוזכרו בתורה, כמו כלי אבן, לא נטמאים. יוצאים מכלל זה כלי זכוכית, שעליהם גזרו חכמים שיקבלו טומאה[216]. גזירה זו מתוארכת לימי יוסי בן יועזר, במאה השניה לפנה"ס. ככל הנראה, גזירה זו נועדה להמשיך את הקו העקרוני שקיים בתורה, לפיו כלים שימושיים מחומרים נאים מקבלים טומאה[217].

כתבי הקודש - ספרי המקרא, כשהם כתובים על קלף ובדיו, מטמאים את המזון או את הידים שנגעו בהם. הסיבה לכך פרקטית לגמרי[218]: היו אנשים שנהגו לאחסן את התרומה שברשותם ליד כתבי הקודש (מתוך מחשבה שראוי לשמור דבר מקודש במחיצת כתבי הקודש), וכתוצאה מכך באו עכברים אל האוכל, ואגב כך הזיקו לספרים. מאחר שקבעו שיש בספרים טומאה - נמנעו מלהניח לידם את המזון, וכך נמנע הנזק לספרים. במשנה[219] מסופר, שנושא זה היה עילה לויכוח עם הצדוקים:

אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידים, וספרי הומריס אינו מטמא את הידים! אמר רבי יוחנן בן זכאי... כתבי הקדש, לפי חיבתן היא טומאתן, וספרי הומריס, שאינן חביבין, אינן מטמאין את הידים.

טומאת משקין - מן התורה, משקה (מ"שבעת המשקים" שהוזכרו לעיל: הדברים הנטמאים: משקים) אינו יכול להיות "אב הטומאה", אלא אם נטמא מ"אב" - נעשה "ראשון", ואם נטמא מ"ראשון" - נעשה "שני לטומאה". משקה של חולין שנגע ב"שני לטומאה" - אינו נטמא כלל (ראו לעיל: דירוג הטומאות). לפי זה יוצא, שמשקה אינו יכול לטמא כלי, שהרי כלי מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה" (ראו לעיל: הדברים הנטמאים: כלים). חכמים החמירו בטומאת משקין, וקבעו שני דברים: א. כל משקה (אפילו של חולין) שנגע בו ראשון או אפילו שני לטומאה - נטמא, ונעשה "ראשון לטומאה"[220]. ב. משקה טמא שנגע בכלי - מטמא אותו. הסיבה לחומרא זו: קיימים נוזלים מסוימים שהם "אב הטומאה", והם ההפרשות מזב וכיוצא בו (ראו לעיל: הדברים המטמאים: אנשים שטומאה יוצאת מגופם: מעיינות), ונוזלים אלה מטמאים כלים מן התורה. כדי שאנשים לא יטעו להקל בנוזלים אלה, החמירו חכמים על כל מיני הנוזלים, ונתנו להם מעין מעמד של "אב הטומאה", המטמא כלים[221].

האוכל ושותה מאכלים טמאים - מכיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה[222]. הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא[223].

הרוחץ במים שאובים - מי שטובל את רוב גופו במים שאובים (הפסולים למקווה, או שופך על רוב גופו מים (בכמות של שלושה לוגים, ליטר אחד בערך) - נטמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", ואסור לו לאכול תרומה או לנגוע בה, עד שיטבול במקווה כשר[224]. הסיבה לכך: כדי שאנשים לא יחשבו שרחיצה במים מסוגלת לטהר[225]. ממקורות שונים וממצאים ארכיאולוגיים מתברר, שהיה מקובל בארץ לבנות בבתי המרחץ מקווה צמוד, על מנת לאפשר לרוחצים, שנטמאו משפיכת המים כתוצאה מגזירה זו, לשוב ולהיטהר בטבילה במקווה[226].

על פי התלמוד[227], ארבע הגזירות האחרונות נכללות בשמונה עשר דבר, שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל(המאה הראשונה לפנה"ס)[228]. גזירות אלו התפשטו בציבור, ולפיכך קיבלו תוקף מיוחד, המונע את האפשרות לבטל אותן[229].

ככלל, לטומאות שקבעו חכמים מעמד שונה מן הטומאות האמורות בתורה: הנטמא בהן ונכנס למקדש או אוכל קדשים אינו מביא קרבן על כך. כמו כן, הנטמא בהן יכול להיטהר מיד בטבילה, ובדרך כלל אינו צריך להמתין עד שקיעת השמש ("הערב שמש")[230]. בדרך כלל, גם אין שורפים תרומה או קורבן שנטמאו בטומאה זו, אלא משאירים אותם כמות שהם עד שייפסלו מאכילה באופן אחר ויישרפו[231].

דוגמאות ליישום הכללים הנ"ל

בגלל מורכבות הנושאים והקשרים הפנימיים ביניהם, נציין כמה דוגמאות שכיחות כיצד מתיישמות ההלכות הנ"ל בפועל:

א. אדם טהור הולך ברחוב ונעלו פוגעת בעכבר מת. העכבר הוא "אב הטומאה", ומטמא את הנעל שנגעה בו והופך אותה ל"ראשון לטומאה". האדם נשאר טהור, כי גם אם הזיז את העכבר - הרי שרץ אינו מטמא במשא, אלא רק בנגיעה בו. גם הנעל הטמאה איננה מטמאת את האדם הנוגע בה, כי אדם מקבל טומאה רק מ"אב הטומאה", והנעל, כאמור, היא רק "ראשון". אילו היה זה חתול מת - האדם היה נטמא, כי הזזה קלה של נבלת החתול נחשבת כ"משא". מאידך, אם היתה זו צפרדע - גם הנעל היתה טהורה, כי בשרצים הקטנים טימאה התורה רק שמונה מינים מסוימים (לעיל: הדברים המטמאים).

ב. סיפור שמופיע בתלמוד[232]: פעם נאלץ הכהן הגדול לצאת מבית המקדש בעיצומה של עבודת יום הכיפורים, כדי לשוחח עם "הגמון אחד", שאינו יהודי. במהלך השיחה ניתז רוק מפיו של ההגמון על בגדי הכהן הגדול, ולכן מינו לאלתר כהן גדול אחר, שימשיך להקריב את קרבנות יום הכיפורים. הסיבה: גוי נחשב כזב (מדרבנן), והרוק שלו הוא אב הטומאה (ראו לעיל: הדברים המטמאים: טומאות היוצאות מגוף האדם: מעיינות). הבגד שעליו ניתז הרוק נטמא באופן ישיר ממגעו של הרוק, אבל גם הכהן הגדול עצמו נטמא, למרות שהרוק לא נגע בו, כי הוא נשא את הרוק. גם אם הכהן הגדול יטבול מיד - לא יטהר לגמרי עד שקיעת החמה (ראו להלן: דרכי היטהרות: טבול יום), ולכן לא היה מנוס מלהחליפו.

ג. אשה נידה יושבת על כיסא, ואחר כך קמה ובעלה ישב עליו. הכיסא הוא "אב הטומאה", כדין "משכב ומושב" (לעיל: הדברים המטמאים: טומאות היוצאות מגוף האדם: משכב ומושב). הבעל נטמא בישיבתו על הכיסא, אפילו אם גופו לא נגע בכיסא, וגם בגדי הבעל נטמאו, אפילו אם לא נגעו בכיסא, כדין היושב על משכב, שנטמא הוא וכל כלי שיגע בו באותה שעה (ראו לעיל: דרכי היטמאות: טומאה בחיבורין).

ד. שרץ נפל לתוך כלי חרס, ובו מאה תפוחים, והשרץ נגע באחד התפוחים ולא נגע בדפנות הכלי - כל התפוחים טמאים, בדרגת "שני לטומאה". הסיבה: השרץ הוא אב הטומאה, וכלי חרס מיטמא בכניסת טומאה לחללו ("אויר כלי חרס") ונעשה "ראשון לטומאה", והכלי גם מטמא את כל האוכל שבתוכו, גם אם לא נגע בדפנותיו (אף זה דין "אויר כלי חרס", ראו לעיל: הדברים הנטמאים: כלים). אילו היה זה כלי מתכת או עץ - הכלי היה טהור, ורוב התפוחים היו טהורים. רק התפוחים שנגעו פיזית בשרץ היו "ראשון לטומאה", והתפוחים שנוגעים בהם היו "שני לטומאה", ובזאת היתה מסתיימת שרשרת הטומאה (אלא אם כן מדובר בתפוחים של תרומה, בהם השרשרת מתארכת עוד שלב. ראו לעיל: דירוג הטומאות).

ה. אדם טהור שלא הקפיד לשמור את ידיו מלנגוע בדברים טמאים, ונגע בתפוח של חולין - התפוח טהור, מפני שידים אלו, שלא נשמרו לגמרי, נחשבות כ"שני לטומאה", וטומאה קלה בדרגה זו איננה מטמאת אוכל של חולין. ברם, אם התפוח היה רטוב בשעת הנגיעה בו - התפוח נטמא, ואם היו ערימת תפוחים רטובים - כולם טמאים, כי הידים ה"שניות לטומאה" מטמאות משקה, והמשקה נהיה "ראשון לטומאה" (ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים: טומאת משקין), והמשקה שעל התפוח נטמא מידי האדם וטימא את התפוח ועשאו "שני", ותפוח זה טימא את המשקה שעל התפוח שלצידו ועשאו "ראשון", ומשקה זה טימא את התפוח הבא ועשאו "שני", וחוזר חלילה[233].

דרכי ההיטהרות מטומאה

הנטהרים בטבילה

אדם שנטמא יכול להיטהר מטומאתו על ידי טבילה במקווה, או במעיין (מקור מים זורמים טבעי, ובלשון התורה: "מים חיים"). יוצא מכלל זה הזב, שחייב לטבול במעיין דווקא[234]. גם כלים טמאים ניתן לטהר על ידי הטבלתם במקווה, פרט לכלי חרס[235].

מאכלים שנטמאו - אין כל דרך לטהר אותם[236]. גם משקים שנטמאים אינם יכולים לשוב ולהיטהר, פרט למים, שניתן לטהר אותם על ידי הצמדתם למי מקווה (הצמדה זו נקראת "השקה"), ובכך הם נעשים כחלק ממנו[237].

זמן הטבילה

יום הטבילה משתנה בין הטומאות השונות: טומאות חמורות נמשכות מספר ימים (לפחות שבוע), וטומאות קלות נמשכות יום אחד בלבד. הטומאות החמורות הן הטומאות היוצאות מגוף האדם (זב, זבה, נידה, יולדת ומצורע), פרט לבעל קרי, שיכול להיטהר בו ביום. הטומאות הקלות הן הטומאות שנובעות ממגע במקור טומאה חיצוני, פרט למי שנטמא ממת או מי שמקיים יחסי אישות עם נידה ("בועל נידה"), שטומאתם חמורה.

פירוט מספר ימי הטומאה בטומאות החמורות: בטומאות הקשורות למחלה (זב, זבה, מצורע) צריך האדם להתרפא בתחילה ממחלתו, ואף לספור שבעה ימים מאז שנתרפא ("שבעה נקיים")[238]. בטומאות חמורות אחרות קבעה התורה זמן קצוב לטבילה: נידה, בועל נידה, וטמא מת - ביום השביעי[239], ויולדת - ביום השביעי מאז לידת הבן, או הארבעה עשר מאז לידת הבת[240].

הטמאים שטומאתם נמשכת מספר ימים יכולים לטבול ביום האחרון לטומאתם החל מן הבוקר, פרט לנידה ויולדת, שטובלות רק בצאת היום.

שאר הטומאות, כגון אדם הנוגע בשרץ או נבילה, הן הטומאות הקלות שבהן ניתן לטבול כבר באותו יום שבו האדם נטמא, ובתנאי שהטמא עזב את הטומאה שטימאה אותו, ואם לא כן - לא הועילה לו טבילתו (מכאן מקור הביטוי "טובל ושרץ בידו", לאדם המתיימר לתקן את חטאו ועודנו חוטא). טומאות אלה נקראות "טומאת ערב", כי ניתן להיטהר מהן בערבו של אותו יום בו האדם נטמא.

בתלמוד[241] קיים דיון האם "טבילה בזמנה מצווה", כלומר, האם יש מצווה להיטהר ביום המוקדם ביותר האפשרי. על פי הפסיקה המקובלת ההלכה היא ש"טבילה בזמנה אינה מצווה"[242], אבל כנראה שבזמן שבית המקדש היה קיים הקפידו על זירוז הטבילה במידת האפשר[243].

טבול יום

נאמר בתורה על כלי שנטמא ממגע שרץ: "בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר"[244]. מכאן שגם לאחר הטבילה במקווה קיימת טומאה מסוימת עד הערב, ומצב זה נקרא טבול יום. דרגת הטומאה שלו היא כ"שני לטומאה", שאסור לו לאכול תרומה והוא אף מטמא אותה במגעו, אבל מותר לו לאכול מעשר שני[245]. אך בשונה מכל שני לטומאה, שהחמירו עליו חכמים לטמא משקים במגעו (ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים: טומאת משקים), טבול יום שנגע במשקה אינו מטמא אותו[246]. מסכת טבול יום במשנה מוקדשת להלכותיה של טומאה קלה זו.

היולדת נקראת "טבולת יום ארוך"[247], מפני שבה המצב של "טבול יום" נמשך זמן רב: היולדת בן טובלת בלילה שלאחר היום השביעי ללידה, ודינה כ"טבול יום" עד היום הארבעים ללידה. היולדת בת טובלת בלילה שלאחר היום הארבעה עשר ללידה, ודינה כ"טבול יום" עד היום השמונים ללידה[248].

מחוסר כיפורים

לחלק מן הטמאים קבעה התורה, שעליהם להביא קורבן להשלמת טהרתם, והם: זב, זבה, יולדת ומצורע. עד הבאת הקרבן אסור להם להיכנס לבית המקדש ולאכול מן הקרבנות, ומצב זה נקרא מחוסר כיפורים[249].

הזב והזבה מביאים את קרבנם ביום השמיני מאז שהתרפאו (לאחר "שבעה נקיים" וטבילה במקווה), והוא מורכב משני עופות, אחד לחטאת והשני לעולה. היולדת מביאה את קרבנה ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או השמונים ואחד ללידת בת, והוא מורכב מכבש לעולה ועוף לחטאת. אם מצבה הכלכלי אינו מאפשר קניית כבש - יכולה היא להחליף אותו בעוף לעולה.

טהרת מצורע

תהליך טהרתו של מצורע שהתרפא מורכב יותר, ומתחלק לארבעה שלבים[250]: א. הזאה עליו מדם ציפור ומי מעיין[251]. ב. גילוח שערו וטבילה במקווה לו ולבגדיו. ג. גילוח וטבילה נוספים כעבור שבעה ימים[252], ד. הבאת קרבנות מיוחדים למחרת הטבילה השניה[253].

טהרת טמא מת

אדם או כלי שנטמא ממת, זקוק לטהרתו לאפר פרה אדומה (אפר מפרה אדומה שנשחטה בהר הזיתים מול מקום המקדש, ובשרה נשרף שם). על כל אדם וכלי שנטמא יש להזות פעמיים מי מעיין ("מים חיים") שמעורב בהם אפר זה: ביום השלישי מאז שנטמא (כולל יום הטומאה) וביום השביעי. לאחר ההזאה השניה הוא טובל, ונטהר בערב[254].

מכיוון שכך, היו הכהנים צריכים להכין מדי תקופה פרה אדומה חדשה, ובאפרה ניתן היה לטהר מליוני אנשים[255]. בימינו, בהעדר פרה אדומה, אין כל דרך להיטהר מטומאת מת. זהו הגורם המרכזי לקושי בקיום חיי הטהרה בימינו[256].

קיום הלכות הטהרה בהיסטוריה היהודית

תקופת נדודי עם ישראל במדבר סיני

בזמן שהיו בני ישראל במדבר סיני, נאמר למשה רבנו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ"[257]. כך אמנם נעשה[258]: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הדבר היה בחודש ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים, בסמוך להקמת המשכן, וכחלק מהתארגנות שבטי ישראל במחנה[259].

באותו חודש[260], נאמרה לבני ישראל המצווה להקריב את קרבן הפסח, ואז התעוררה בעייתם של הטמאים, המנועים מלהקריב את הקרבן: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?"[261]. משה היפנה את טענתם לה', וקיבל מענה שלפיו קיימת אפשרות להקרבת פסח שני חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר, לאלו שלא יכלו להקריב את הפסח בזמנו.

דוגמא לקיום הלכות מצורע אירעה לישראל במדבר במעשה מרים הנביאה, שהצטרעה בעקבות אמירת לשון הרע על משה רבנו. מרים שולחה אל מחוץ למחנה למשך שבוע עד שהתרפאה, ובינתיים התעכב העם כולו מן הנסיעה לארץ ישראל[262].

בפרשת חוקת מובאת המצווה שנצטוו בני ישראל לשרוף פרה אדומה על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, ולהכין ממנה את האפר שבעזרתו יטהרו את הטמאים למת. מסדר הפרשיות ניתן להבין שהדבר נאמר בשנה הארבעים לאחר יציאת מצרים, שנה לפני כניסתם של בני ישראל לארץ[263]. לדעת חז"ל, היה זה מיד לאחר הקמת המשכן, ופרשה זו נכתבה שלא במקומה הכרונולוגי[264]. עדות לכך מפרשת בהעלותך, שעל פי סדר הפרשיות התרחשה בסמוך להקמת המשכן, ובה כבר הוזכרה טהרת הלויים ב"מי חטאת"[265], הם המים המעורבים באפר הפרה האדומה, הנקראת אף היא "חטאת"[266].

ביטוי נוסף לקיומם של הלכות הטומאה בזמן היות בני ישראל במדבר, הוא המעשה המסופר בתורה על הלוחמים במלחמת מדין. בשובם מן המלחמה, נצטוו הלוחמים על ידי משה ואלעזר הכהן, שאז כבר היה כהן גדול במקום אהרן אביו, להמתין במשך שבוע מחוץ למחנה. במשך שבוע זה נטהרו מטומאת ההרוגים במלחמה, וטיהרו גם את בגדיהם והשלל שעמם[267].

ימי השופטים ובית המקדש הראשון

לאחר כניסת בני ישראל לארץ, אין במקרא איזכור לקיומן של הלכות טומאה וטהרה במשך מאות שנים, בספרים יהושע ושופטים[268]. מקור אחד מסופק קיים בציווי לאימו של שמשון: "ואל תאכלי כל טמא"[269]: יש שפירשו שהכוונה לדברים האסורים לנזיר דווקא[270], ויש שפירשו שהכוונה לזהירות מכל דבר המטמא[271].

לעומת זאת בספר שמואל, המקיף את ימי שאול המלך ודוד המלך, מוזכרת שמירת הטהרה כדבר שבשיגרה. כך מסופר על תגובתו של שאול המלך להעדרות דוד מן הסעודה בבית שאול לכבוד ראש חודש[272]: "וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר". לאמור: כנראה דוד נטמא, אולי ב"מקרה לילה", ולכן לא בא לסעודה, כדי שלא לטמא אותה[273]. למחרת, כשדוד נעדר בשנית, הבין שאול שיש סיבה אחרת להעדרותו, כי הרי יכול היה להיטהר ולבוא[274].

בשעה שדוד בורח מפני שאול, ומגיע לנוב, הוא מבקש לחם מאחימלך הכהן, ומקבל ממנו "לחם קודש", ובתנאי ש"נשמרו הנערים אך מאשה"[275]. דוד משיב שאכן כך הוא, שכן כבר יצאו לדרכם מתמול שלשום, וגם כליהם טהורים[276]. עוד מסופר בספר שמואל אודות בת שבע, שהיתה "מתקדשת מטומאתה" בשעה שנלקחה לבית דוד[277].

עדות לקיומן של הלכות מצורע מתקבלת גם מספר מלכים. בזמן המצור של ארם על העיר שומרון בימי המלך יהורם בן אחאב, היו ארבעה מצורעים בשער העיר[278].

מצורע אחר שהתפרסם הוא עוזיהו מלך יהודה, שנכנס להיכל כדי להקטיר קטורת, בניגוד להלכה האוסרת על מי שאינו כהן לעשות כן, ונצטרע בו במקום. הוא נאלץ לעזוב את ירושלים ולהתגורר במקום מבודד ("בית החפשית") עד סוף ימיו, ויותם בנו מילא את מקומו[279]. לאחר פטירתו, נקבר בשדה הסמוך לקברי המלכים[280].

עם עלות חזקיהו המלך על כסא מלכותו, פתח במבצע מקיף לטהרת המקדש, הכהנים והעם, לאחר ההזנחה בימי אביו אחז[281].. הוא קיווה להספיק לטהר את העם לקראת הקרבת קרבן הפסח, אך רבים מהעם, בפרט משרידי עשרת השבטים שגלו תקופה קצרה לפני כן, לא הספיקו להיטהר[282]: "מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב, כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד". אירועי חג הפסח והטהרה לקראתו היו פתיח למהלך מקיף של שיבה לקיום התורה בישראל, עד שאמרו חז"ל, שבימי חזקיהו: "בדקו מדן ועד באר שבע - ולא מצאו עם הארץ; מגבת ועד אנטיפרס - ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה"[283].

ימי הבית השני

עם שיבת ציון בראשית ימי הבית השני, היה צורך לשחזר את מסורת חיי הטהרה. מן הכתובים נראה שהכהנים התרשלו בדבר, וחגי הנביא ערך להם מבחן על הלכות אלו, ומשכשלו בו - קבע שקרבנותיהם טמאים[284].

לטהרה מטומאת מת השתמשו ישראל באפר פרה אדומה שלקחו עמם למשמרת בבבל[285], ומלבד זאת נעשו בימי הבית השני שמונה פרות אדומות, הראשונה שבהן בפיקוחו של עזרא הסופר[286].

ברבות השנים, הקושי בקיומן של הלכות טומאה וטהרה יצר הבדלי מעמדות בין החברים לבין עמי הארץ: ה"חברים" הקפידו על קיום הלכות הטהרה במלואן, והשתדלו אף לאכול את מזונם הרגיל ("חולין") בטהרה, בעוד עמי הארץ שמרו על דברים בסיסיים בלבד. הדבר גרם לכך שהחברים נאלצו שלא לנגוע בבגדיו של עם הארץ, מחשש שנטמאו כ"משכב ומושב" (ראו לעיל: הדברים המטמאים: טומאות היוצאות מגוף האדם: משכב ומושב)[287], והיו מהלכים בצידי הרחוב, כדי שלא להתחכך בעוברים ושבים[288]. ריחוק זה היה בין הגורמים לשנאה כלפי ה"חברים", שנחשדו בהתנשאות[289]. על חומרת הטומאה שיוחסה לעמי הארץ חלוקות הדעות[290], וככל הנראה לא החמירו להחשיבם כ"אב הטומאה" המטמא אדם במגעו[291].

בזמן העליה לרגל הקלו חכמים להחשיב את עמי הארץ כטהורים, הן משום שעמי הארץ אכן השתדלו יותר להיטהר לקראת העליה למקדש[292], והן כדי לשמור על אחדות האומה, "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו"[293]. כמליצה אמרו חז"ל: "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים"[294]. מכל מקום, לאחר הרגל היו הכהנים מטהרים את כל כלי המקדש, מחשש שנטמאו במהלך החג[295].

בשלהי תקופת בית שני, היתה ההקפדה בטהרה בבית המקדש ברמה גבוהה יחסית להקפדה על מצוות אחרות ביהדות, וחז"ל ראו זאת כשיבוש של סולם הערכים היהודי. כך מסופר בתלמוד[296]:

מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש[297], קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו!... 'כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושופטיך...', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין![298] ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

התלמוד מסיק, שההקפדה על טהרת הכלים כשלעצמה היתה ראויה, אבל היתה זו זילות של שפיכות דמים.

יוסף בן מתתיהו[299] מתאר את כת האיסיים שהתקיימה בתקופה זו, וניהלה אורח חיים מחמיר בנושאי טהרה. הם נהגו, למשל, לטבול אחרי הפרשת צרכים, בניגוד לכתוב בתורה[300]. בספרות התנאים אין התייחסות מפורשת לנוהגי הטומאה של כת זו, בניגוד לצדוקים והכותים[301].

אחרי חורבן הבית השני

לאחר חורבן בית המקדש (70 לספירה) וביטול עבודת הקרבנות, פחתה בהדרגה השמירה על הלכות הטהרה. אמנם עדיין היה צורך להיטהר לצורך קיום מצוות התרומות והמעשרות (ראו לעיל: האם חובה להיות טהור?), אבל בהדרגה הידלדל מאגר אפר הפרה האדומה, ובהעדר מקדש - לא ניתן היה לעשות פרה אדומה נוספת. תהליך זה לא היה חד ומהיר, אלא התמשך כמאתיים שנה לפחות. בזמן התנאים שלאחר החורבן עדיין נשמרה הטהרה בקפדנות רבה, ואף הוסיפו בה סייגים[302]. במקורות מסופר על אישים מרכזיים ששמרו על הלכות הטהרה בביתם ואף עסקו בהוראה למעשה לזולתם, כמו רבן גמליאל[303], רבן שמעון בן גמליאל[304] ורבי יהודה הנשיא[305].

גם בזמן האמוראים הננו מוצאים שמירת טהרה, אם כי היתה כנראה נחלתם של יחידים בלבד: רבי אמי ורבי אסי, שהיו כהנים, היו אוכלים תרומה[306]. בתלמוד הירושלמי[307] נאמר, שרבי חייא הורה לרב, אחיינו: "אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה - אכול; ואם לאו, תהא אכיל שבעה יומין מן שתא"[308]. העדות המאוחרת ביותר על קיום הלכות הטהרה היא זו של האמורא עולא (המאה השלישית), המספר על כך שבזמנו עדיין "חבריא מדכן בגלילא"[309], כנראה באמצעות אפר הפרה האדומה שנשמר בידי כהנים תושבי הגליל[310].

השלכות מעשיות בימינו מהלכות טומאה וטהרה

מדברינו עד עתה[311] עולה המסקנה, שכל עוד בית מקדש עומד בחורבנו אין צורך בקיום הלכות הטהרה במלואן. יתירה מזו: גם אין אפשרות לקיים אותן כהלכתן, בגלל שאין לנו אפר פרה אדומה. די לו לאדם שיוולד בבית חולים, ובמהלך שהותו שם יהיה במקום מת[312] - נטמא אדם זה עד סוף ימיו, ללא אפשרות להיטהר מכך. עם זאת, קיימים כמה תחומים בהלכה בהם יש יישומים של הלכות הטומאה והטהרה גם בימינו.

טהרת המשפחה - מבין אבות הטומאות שקבעה התורה, חשובות במיוחד הנידה והזבה, מפני שהתורה קבעה להן גם איסור בקיום יחסי אישות[313]. מחשש לטעויות בחישוב ימי הנידה, נקבע שכל אשה הרואה ולו טיפת דם אחת נחשבות כזבה, ועליה לשמור "שבעה נקיים" לאחר תום הדימום, ורק אז יכולה היא להיטהר[314]. מלבד ההגבלה על קיום יחסי אישות, מופיעות בהלכה "הרחקות" שונות, שנועדו לצמצם את החשש לגלישה לאיסור התורה, אך אין כוונתן להימנע מלהיטמא מחמת הנידה[315].

השלכה צדדית מהלכות נידה נוגעת להלכות כלים המקבלים טומאה. על פי הדין, אשה שמוצאת כתם [316] החשוד כדם שיצא מגופה - נחשבת כנידה, בתנאים מסוימים, ובהם התנאי, שכתם זה יתגלה על דבר שמקבל טומאה. אם נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה - האשה טהורה[317]. סביב זה דנו הפוסקים על אביזרי היגיינה וריהוט הקיימים בימינו, האם הם מקבלים טומאה[318].

טומאת כהנים - כאמור (לעיל: האם חובה להיות טהור?), התורה אסרה על הכהנים להיטמא למת. איסור זה אינו תלוי דווקא בהיותם עובדים בפועל בבית המקדש, ולכן הוא נוהג גם בימינו (גם כהן שכבר נטמא וטרם נטהר - אסור להיטמא שנית[319]). לכן, כהנים נמנעים מלהיכנס לבית קברות[320]. כניסתם לבתי חולים מעוררת בעיה, בגלל שכיחות הנפטרים בהם, והפסיקה ההלכתית המקובלת היא שעל הכהנים להשתדל להימנע מכניסה לבית חולים שלא לצורך[321]. בבתי חולים שונים קיימים הסדרים מיוחדים לחציצה בפני הטומאה[322], או למתן התראה לכהנים על נוכחותו של מת. שאלה מיוחדת התעוררה על טיסה של כהנים, בגלל מעבר המטוס מעל בתי קברות או בגלל הובלת נפטרים בתא המטען[323].

נטילת ידים לסעודה - לפני אכילת לחם קיימת חובה ליטול ידים, כלומר, לשפוך מים מכלי על כפות הידיים. הלכה זו במקורה נועדה לכהנים האוכלים תרומה, והידים הטמאות מטמאות את התרומה, ולפיכך עליהם לטהר את הידים לפני האכילה (ראו לעיל: הלכות שהוסיפו חכמים: טומאת ידים). ההלכה הרחיבה את החיוב לכל יהודי האוכל לחם, גם אם אינו כהן, כדי לשמר ולהזכיר לכהנים את חובתם לגבי תרומה[324]. סעיף מיוחד בהלכה זו, שאינו ידוע לרבים, הוא הצורך ליטול ידים לפני אכילת כל מאכל רטוב ("דבר שטיבולו במשקה", גם אם אינו לחם)[325]. דין זה שנוי במחלוקת, האם חובה לקיימו גם בימינו, ועל פי הדעה המקובלת יש ליטול ידים ללא ברכת "על נטילת ידים"[326]. סביב הלכה זו התפתח דיון נרחב בפוסקים בשאלה מה נחשב "אוכל" ומה "משקה" במקרים גבוליים (גלידה, מאפה עם דבש, קרח, ועוד)[327].

כשרות הסכך לסוכה - בהלכות סוכה קיים דין, שסכך כשר רק אם הוא עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה[328] סביב הלכה זו התפתח דיון נרחב על חפצים מסוימים, האם הם מקבלים טומאה[329].

כניסה להר הבית בימינו - כפי שצוין (ראו לעיל: הדברים המטמאים), קיימת הבחנה בין הטמאים ממקור טומאה חיצוני, כמו טמא מת, לבין הטמאים מחמת דבר היוצא מגופם: טמא מת וכדומה רשאים להיכנס להר הבית, אבל לא לעזרה ולחלקים מסוימים סביבה (החיל ועזרת נשים). לעומת זאת, הטמאים מחמת דבר היוצא מגופם, כמו זב' ובעל קרי (אודותיו ראו לעיל: הדברים המטמאים), אסורים להיכנס להר הבית. בימינו ניתן להיטהר מכל הטומאות על ידי טבילה במקווה או מעיין, פרט לטומאת מת, בהעדר אפר פרה אדומה. לפיכך, תיאורטית ניתן להיטהר מכל הטומאות המונעות מלהיכנס להר הבית, ובלבד שיזהר האדם שלא להיכנס למרכז הר הבית, המזוהה כמקום העזרה המקורי, שאסור לטמא מת. הנושא שנוי במחלוקת בין הפוסקים בדורנו, ורובם שוללים את העליה להר, אם בגלל חוסר ודאות לגבי זיהוי מקומה הקדום של העזרה, ואם מחשש שאנשים לא יקפידו על ההבדלה בין התחומים השונים בהר[330].

ספרות ההלכה בנושאי טומאה וטהרה

בתורה מרוכזות הלכות טומאה וטהרה בעיקר בספר ויקרא, בפרשיות שמיני - תזריע - מצורע, וכן בספר במדבר, בפרשת חוקת.

במשנה הוקדש לכך סדר טהרות כולו, ומלבדו פזורות הלכות טומאה וטהרה במסכתות רבות, בעיקר במסכתות פסחים, חגיגה, עדויות וחולין. לסדר טהרות כולו קיימת גם תוספתא.

במדרשי ההלכה מוסבר הקשר בין פסוקי התורה שבכתב לבין הלכות הטהרה בתורה שבעל פה, בספרא לפרשיות הנ"ל בספר ויקרא ובספרי וספרי זוטא לפרשת חוקת.

אין תלמוד בבלי לסדר טהרות, מלבד למסכת נידה, בגלל שהיא עוסקת רבות בנושאי טהרת המשפחה, שאקטואליים בכל זמן ומקום. עם זאת, סוגיות רבות בתלמוד עוסקות בהלכות טומאה וטהרה, בפרט במסכתות פסחים חגיגה וחולין, ובמידה ידועה גם במסכת שבת. מבין הסוגיות התלמודיות בנושא טהרות מפורסמת סוגיה ארוכה ומורכבת בשם "סוגיית רבי חנינא סגן הכהנים" (פסחים דפים יד-כ). התלמוד מציין את הקושי המיוחד בלימוד הלכות הטומאה והטהרה[331], ואף מספר[332] על חכמים מבין האמוראים שלא היו בקיאים בהם, והתקשו בהבנת משניות בסדר טהרות (דבר חריג ביותר בהשוואה לשאר סדרי המשנה). התלמוד הירושלמי בסדר טהרות, כפי שהוא מצוי בידינו, כולל שלושה פרקים בלבד מתוך מסכת נידה, וכנראה יתר שבעת הפרקים אבדו.

בימי הביניים נכתבו חיבורים מועטים בלבד שמוקדשים לנושאי טהרה (מלבד טהרת המשפחה). מבין אלה יש לציין את פירושיהם של רבי שמשון משאנץ, המהר"ם מרוטנבורג ורבנו אשר למשניות בסדר טהרות.

יחיד ומיוחד היה הרמב"ם, שבמסגרת הקודקס ההלכתי המקיף משנה תורה כלל גם את "ספר טהרה" המסכם את הלכות טומאה וטהרה, בשמונה חטיבות נפרדות: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטומאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, והלכות מקוואות[333]. זאת, בנוסף לפירושו למשנה כולה, כולל סדר טהרות. בפירושו למשנה כתב הרמב"ם הקדמה מיוחדת לסדר טהרות, המשמשת מבוא מקיף לנושא זה. הרמב"ם עצמו כתב אודות הקושי הרב בלימוד נושאים אלה, ועל חשיבותה ונחיצותה של הקדמה זו[334]:

ואני רוצה להעירך כאן על מה שאפשר לשגות בו, והוא: ראוי לך, אם אתה ממי שגבר חשקו לדעת הטומאות והטהרות והֲבָנַת כל מה שנכלל בסדר זה, שתדע על פה תחילה כל ההקדמות שהקדמתי במבוא זה, עם לשון הפרק הראשון הזה של כלים וגם פירושינו בו, עד שתדעהו על פה היטב מאד, עד שיהא כל זה שגור בפיך בלי שתצטרך לאמץ מחשבתך כדי לזכרו. ולא יספיק לך כלל לכך לקרוא אותו ולעבור עליו, ואפילו תקראהו אלף פעמים בלי שתדעהו על פה לא יספיק לך זה, אלא יהיה שגור על לשונך כמו קרית שמע, ואולי יושג לך עם זכרון טוב והבנה וכשרון הֲבָנַת מה שנכלל בסדר זה, מפני שהם דברים קשים מאד כשלעצמם, רבות הספקות ועמוקי העיון.

הרמב"ם אף כותב, שלא היתה בידו משנה סדורה מרבותיו בנושאים אלה, והוא טרח על איסוף החומר וגיבוש הכללים מתוך מקורות חז"ל באופן עצמאי[335]:

שהכללים הללו גדולי הערך שהסדרתי לך בהקדמה זו, לא הושג שום כלל מהם אלא לאחר שיגעתי בו יגיעה גדולה בבירורו לכל צדדיו, ולקטתים אחד מעיר ושניים ממשפחה מכל פינות התלמוד ונבכי הברייתות והתוספתות, עד שאספתי מהם הקדמה זו, שתהא מפתח לכל מה שאני רוצה לפרש בסדר זה, וכן אף לרוב ההלכות הקשות שבתלמוד. לפי שכל הלכה שמדובר בה על טומאה וטהרה... קשים אפילו על הרבנים הגדולים... לפי שאינם עוסקים בעיקרי המקצוע הזה כלל.

בעת החדשה, כתב רבי גרשון העניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, ספר בשם "סדרי טהרות", בו ליקט את סוגיות התלמוד ומדרשי ההלכה על מסכתות כלים ואהלות שבמשנה, ובכך יצר מעין מסכת בתלמוד על משניות אלו, בתוספת ליקוט מפירוש רש"י והרחבות משלו בדומה לתוספות[336]. ספר "ערוך השולחן העתיד", של רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, נכתב במקביל לספר טהרה של הרמב"ם, ובו מביא המחבר את דעותיהם של ראשונים אחרים מלבד הרמב"ם, ואת הכרעותיו וחידושיו.

בימינו נמשכת המגמה המסורתית כבזמן הגלות, לפיה הלכות טומאה וטהרה אינן נלמדות בדרך כלל בישיבות[337]. עם זאת, ניכרת פריחה יחסית בעיסוק בהלכות טומאה וטהרה בהשוואה לדורות קודמים, והוקמו אף כוללים שזהו הנושא המרכזי בלימודיהם. במקביל, נכתבים עשרות ספרים הדנים בהלכות טומאה וטהרה, הן בפרשנות המשנה והתלמוד והן בריכוז פסקי ההלכה. ראוי לציון מיוחד הספר "שערי דעת", מאת הרב שלמה פלדמן (ירושלים תשס"א), המסכם באופן בהיר ומסודר את הלכות טומאה וטהרה לכל כלליהן ופרטיהן[338]. עוד יש לציין את ערכי האנציקלופדיה התלמודית בערכים הנוגעים לטומאה וטהרה (בעיקר בכרכים יט-כ). מכון המקדש החל להוציא לאור סדרת ספרים בשם "שערי היכל", על מסכתות העוסקות בקדשים וטהרות (לעת עתה יצאה לאור מסכת יומא בלבד, ומסכתות נוספות נמצאות בהכנה), ובהן סיכומים מפורטים על ענייני הטהרה שבמסכתות אלו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ במדבר לה,לד
  2. ^ ויקרא יח,כ, וכן במדבר ה,יג.
  3. ^ ויקרא כ,ג
  4. ^ ויקרא יא,ז
  5. ^ ויקרא יא,כו
  6. ^ פרשת ויקרא, אות שו
  7. ^ ויקרא יא,לג
  8. ^ בפירושו לדברים יד,ג כתב, שהציפור הנשחטת בטהרת המצורע "ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע".
  9. ^ מצווה שסב: "‏ענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה, ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר".
  10. ^ בפירושו לויקרא יא,לג מסביר החזקוני מדוע כלי חרס שנטמא ישבר, ואינו נטהר במקווה: "לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדאי".
  11. ^ שתי דוגמאות: תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף לב עמוד א: "פקע איסור אשת אח". מסכת עבודה זרה, דף כט עמוד ב: "פקע ליה איסוריה".
  12. ^ שתי דוגמאות: תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ עמוד ב: "כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה". מסכת שבת דף נב עמוד ב: "כיון דריתכן עבד בהו מעשה ופרחה לה טומאה מינייהו".
  13. ^ נדפס בדרך כלל כהקדמה לפירושו לתורה, אף שזהו מאמר בפני עצמו, וכך יצא לאור על ידי הרב יהודה קופרמן, ירושלים תשנ"ד. בהוצאה זו המאמר מחולק לפרקים, והציטוט שלהלן הוא מפרק יג, וראה שם בפרט בהערת המהדיר, מס' 82.
  14. ^ ראיות שונות מספרות ההלכה שהטומאה היא סטאטוס דיני ולא מציאות [1]
  15. ^ הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב
  16. ^ מדרש במדבר רבה פרשה יט,ח
  17. ^ תרגום: אלה המעשים שאתם עושים
  18. ^ ויקרא, עמ' קפב, בקיצורים.
  19. ^ משנה מסכת כלים פרק כה משנה ט: "כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה".
  20. ^ מאמר שני, ס-סב (בתרגומו של אבן שמואל)
  21. ^ "כי אין כל יחס בין שכלנו לעניין האלוהי, וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצוא סיבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן. אולם, אחר בקשת הסליחה מאת האלוה ומתוך המנעות מהכרעה, אני אומר: יתכן...".
  22. ^ סוף הלכות מקוואות
  23. ^ חלק שלישי, פרק מז
  24. ^ הדברים מתאימים היטב לשיטתו הנ"ל שהטומאה איננה מציאות, אלא דין.
  25. ^ בהקשר זה מציין הרמב"ם את ההבדל בין הלכות הטומאה והטהרה ביהדות לבין הטומאה בתרבויות אחרות: ביהדות הלכות הטהרה אינן מפריעות לחיי היום יום, כי רשאי האדם להיות טמא, אם אינו עוסק בקודש.
  26. ^ בפירושו לויקרא פרק יא
  27. ^ הלכות טומאת אוכלין פרק טז הלכה יב, ופירוש המשנה בטהרות פרק ב משנה ב
  28. ^ אורות הקודש, חלק שני, עמ' שפ
  29. ^ ויקרא יא,ח
  30. ^ כהן - ויקרא כא,א. נזיר - במדבר ו,ו.
  31. ^ ויקרא ז,כד
  32. ^ אמנם החלב עצמו אינו מטמא כנבלה, אלא רק בשר הנבלה, אבל הדרך הסבירה והמקובלת להפריד בין החלב לבשר כוללת נגיעה בבשר.
  33. ^ תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב. מכאן מקור המנהג הנפוץ בימינו לטבול במקווה לפני החגים, למרות שאיננו יכולים להשיג בכך טהרה מלאה. לגבי פשט הכתוב, האומר באופן סתמי "לא תגעו", ראו בפירוש רמב"ן ו"הכתב והקבלה" שם. יתכן שהדבר נאמר דווקא לבני ישראל בהיותם במדבר, בשכנות למשכן, והם הצטוו לשמור על טהרתם כדי שיוכלו לאכול קורבנות בכל עת. בהקשר זה יש להזכיר, שנאסר על בני ישראל במדבר לאכול בשר אחר שאיננו קורבן (ויקרא יז,ג-ו).
  34. ^ משנה תורה, הלכות טומאת אוכלין, פרק טז הלכה ח-י
  35. ^ מאמר שלישי, אות מח-מט, בתרגומו של אבן שמואל. יש לשים לב להבדל בדקויות בין דברי הרמב"ם לבין דברי רבי יהודה הלוי: מדברי ריה"ל משתמע שבזמן שהמקדש קיים, ובארץ ישראל, יש אכן מצווה להיזהר מן הטומאות, ראו המשך דבריו שם.
  36. ^ על כל האמור ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות ביכורים, פרק ה הלכה א והלכה ט, ופרק ח הלכה יא: "לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה".
  37. ^ משנה מסכת תרומות פרק ד משנה ג
  38. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות תרומות פרק ג הלכה א, פרק ז הלכה א, ופרק יב הלכה א. בתרומה הבעיה קלה יותר מאשר בהפרשת חלה, מפני שגם אדם טמא יכול לתרום מן הפירות לפני שהורטבו, וכך אינם נטמאים (ראו להלן: הדברים הנטמאים: מאכלים, על "הכשר לטומאה"). ביין ושמן, מכל מקום, אי אפשר לתרום בטומאה.
  39. ^ מסכת שבת פרק א הלכה ג, וראו בהקשר שם, שמדובר על שמירת טהרה במובן זה הנדון כאן, למרות שבספרי המוסר (כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל) ניתנה ל"טהרה" כאן משמעות אחרת.
  40. ^ ויקרא יא,מד
  41. ^ ראו גם בתרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בשמות כב,ל: "ואנשי קדש תהיון לי": "ואנשין קדישין טעמין חולין בדכותא תהון קדמי" (תרגום: ואנשים קדושים, אוכלי חולין בטהרה, תהיו לפני".
  42. ^ כניסה למקדש - במדבר פרק יט פסוקים יג, כ. אכילת קדשים - ויקרא פרק ז פסוקים כ-כא ופרק כב פסוק ג. זאת, בניגוד למי שאוכל תרומה בזדון בהיותו טמא, שחייב מיתה בידי שמיים (ויקרא כב,ט וברש"י), הקלה יותר מכרת. אכילת מעשר שני בטומאה היא מצוות לא תעשה רגילה (דברים כו,יד וברש"י), שהעונש עליה הוא ל"ט מלקות בלבד.
  43. ^ לדוגמא: משנה מסכת שבועות פרק א משניות ד-ז
  44. ^ ויקרא ה,ב וברש"י
  45. ^ בתורה נאמר הדבר במפורש לגבי קרבנות החטאת של יום הכיפורים: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל" (ויקרא טז,טז), ולא נאמר במפורש על מה מכפרת החטאת הבאה בראש חודש וברגלים. חז"ל למדו מפסוקים שונים שגם שאר החטאות במועדים מכפרות על טומאת המקדש וקדשיו, ראו משנה מסכת שבועות פרק א משניות ד-ז.
  46. ^ חטאת בערך קבוע, ללא תלות במצבו הכלכלי של האדם.
  47. ^ ויקרא ה,א-יג. משנה מסכת כריתות פרק ב משנה ד.
  48. ^ משנה מסכת שבועות פרק א משנה ב. הדבר נלמד מן הכתוב בתורה: "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", ויקרא ה,ב.
  49. ^ שמות כח,לח וברש"י.
  50. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ז עמוד א
  51. ^ משנה מסכת פסחים פרק ז משניות ד-ו. מסכת תמורה פרק ב משנה א.
  52. ^ תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ג עמוד ב
  53. ^ משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א, ושם פרק ו פירוט על הגדרות "רשות הרבים" לעניין זה. בתוספתא בטהרות פרק ו הלכה יז (ובעקבותיה ברמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות פרק טז הלכה א) נאמר, שקולא זו נקבעה בהשראת הדין הקודם, שהטומאה דחויה בציבור. אמנם אין זהות בין ההלכות: כשרוב הציבור טמא הקרבן אכן נטמא, ובכל זאת מותר להקריב אותו, ואילו ההלכה שספק ברשות הרבים טהור מובנה שאנו מניחים שהאדם או החפץ לא נטמאו כלל. מכל מקום, יש להלכות אלה יסוד משותף, והוא ההקלה על הציבור בשמירת חיי הטהרה.
  54. ^ תלמוד בבלי מסכת פסחים דף יט עמוד ב
  55. ^ משנה מסכת טהרות פרק ג משנה ו
  56. ^ "ראשון לטומאה" הוא ה"ולד" הראשון הנוצר מאב הטומאה. כאשר ראשון לטומאה נוגע במשהו אחר ומטמאו, הדבר הנטמא מוגדר כ"שני לטומאה", וכן הלאה עד השלישי והרביעי, כל אחד בדרגת טומאה פחותה יותר. כל הדרגות, מן הראשון ועד הרביעי, נקראות "ולד הטומאה".
  57. ^ תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד ב: "אב - מטמא אדם וכלים, ואילו תולדות - אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא". זהו הדין מן התורה, וחכמים גזרו במקרים מסוימים שגם ולד הטומאה יטמא כלים, וכן חלק מסוים מגוף האדם - כפות הידים, וראו על כך להלן: הלכות טומאה שקבעו חכמים.
  58. ^ משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ז
  59. ^ בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד א נאמר, שלדעת רבי שמעון בן יוחאי גוי אינו מטמא באהל, וחכמים חולקים עליו. הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק א הלכה יג פסק כרשב"י, ואילו התוספות ביבמות שם פסקו כחכמים.
  60. ^ משנה מסכת אהלות פרק ב משניות א-ג, ושם הגדרות מפורטות יותר על האברים והעצמות המטמאים.
  61. ^ משנה מסכת עדויות פרק ו משנה ב
  62. ^ במדבר יט,טז. רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת מת, פרק ב הלכה טו.
  63. ^ במדבר יט,יח: "והיזה על האהל ועל כל הכלים", כלומר שגם האהל עצמו נטמא. לעומת זאת, בית קבע שהמת נמצא בו - אינו נטמא, אלא רק אנשים וחפצים שנמצאים בו טמאים. בעניין זה יש להבדיל בין המושג "טומאת אהל", שפירושו שהמת מעביר טומאה לכל מי שנמצא איתו תחת אותה קורת גג (ראו להלן: דרכי ההיטמאות) לבין המושג "טומאת אוהלים", שהתייחד לדין זה שהאוהל עצמו נטמא. על כך אומרת המשנה המפורסמת (מסכת שבת פרק ב משנה ג, שנאמרת בהרבה מקהילות ישראל בקבלת שבת): "כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן", כלומר: כל חומר מן הצומח שעושים ממנו מבנה - דינו כבית קבע, שאינו נטמא בעצמו אלא רק מעביר את הטומאה למה שבתוכו, פרט לפשתן, שגם הוא עצמו נטמא.
  64. ^ במדבר יט,יט
  65. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה א
  66. ^ כינוי זה אינו מופיע בדברי חז"ל, אלא לראשונה בפירוש רש"י, כגון בבמדבר יט,כב (אין פירוש הדבר שדברי רש"י שנויים במחלוקת, אלא שהוא יצר לראשונה את המינוח הזה לבטא דין המוסכם על הכל). במקרים מסוימים גם הכלי הנוגע במת נעשה "אבי אבות הטומאה", ודין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל". קיימת מחלוקת בראשונים בפרטי דין זה: האם מדובר על כלי מתכת בלבד (רש"י בפסחים יד,ב) או על כל הכלים פרט לכלי חרס (רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ה הלכה ג). מחלוקת נוספת, מהם הדרכים בהם ה"חרב" מטמאת: האם רק במגע (רמב"ם שם הלכה יג) או גם במשא (רמב"ן בבמדבר יט,טז), או אפילו באהל (תוספות נזיר נד ע"ב ד"ה תא שמע). הדעה המקובלת בנושא זה, שהכלי שנטמא מן המת מטמא כמת אפילו לאחר שנפרד מן המת. במאמר חדשני ומעורר פולמוס שהתפרסם בבטאון 'מעלין בקודש' (גליונות טו-יז) נטען, שעל פי מקורות חז"ל הכלי שנגע במת מטמא כמת רק בעודו צמוד למת, ואילו לאחר שפרש מן המת - הרי הוא אב הטומאה רגיל, ולא "אבי אבות הטומאה".
  67. ^ ויקרא יא,לט-מ
  68. ^ משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א
  69. ^ בפסוקים הנ"ל: "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב".
  70. ^ ויקרא יז,טו וברש"י
  71. ^ לא מדובר על בעל החיים שיש לו שריון, הקרוי כיום "צב", אלא על סוג של לטאה. רמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות.
  72. ^ ויקרא יא,כט-ל. לזיהוי שרצים אלו ראו דעת מקרא שם, ובספר 'שיחת חולין' על מסכת חולין, עמ' תקכח-תקלא.
  73. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה א
  74. ^ משנה מסכת טהרות פרק ג משנה ד
  75. ^ משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א: "השרץ והצפרדע...". תלמוד בבלי מסכת ערובין דף יג עמוד ב: "נחש שממית ומרבה טומאה - טהור". רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות פרק ד הלכה יד.
  76. ^ משנה מסכת עוקצין פרק ג משנה ח
  77. ^ דברים כג,יא
  78. ^ משנה מסכת זבים פרק ה משנה יא. רמב"ם, משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ה הלכה א.
  79. ^ ויקרא טו,יח. אם זרעו של בעלה עשוי לצאת ממנה - היא טמאה עד שלושה ימים לאחר המגע ביניהם ("פולטת שכבת זרע", משנה מסכת שבת פרק ט משנה ג).
  80. ^ משנה מסכת ברכות פרק ג משניות ד-ה. אפשרות אחרת, למי שמתקשה לטבול במקווה: לשפוך על עצמו כמות גדולה של מים, דבר שאמנם אינו מטהר אותו, אבל מתיר לו ללמוד או להתפלל. משנה מסכת מקוואות פרק ג משנה ד.
  81. ^ תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כב עמוד א
  82. ^ תלמוד בבלי, שם, ורמב"ם, משנה תורה, הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ח.
  83. ^ ויקרא טו,יט
  84. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף סד עמוד ב
  85. ^ בהלכות הטומאה שהוזכרו בתורה בעניין הנידה לא נאמר שעליה לעזוב את ביתה, והתורה מציינת בפירוט את האופנים בהם היא מטמאת את הריהוט הביתי (ויקרא טו,יט-כד). זאת, בניגוד למצורע, עליו נאמר שישב "מחוץ למחנה" (ויקרא יג,מו) או "מחוץ לאהלו" (ויקרא יד,ח), ולפיכך התורה לא מציינת כלל את האופנים בהם הוא מטמא. גם בדברי חז"ל לא נאמר שהנידה עוזבת את ביתה, אלא: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - נידה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו" (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סא עמוד א). עוד נאמר בתלמוד (מסכת שבת דף סד עמוד ב): "זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס [=איפור] ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה!". ברור שלפי שתי הדעות האשה מותרת להיות בבית. במשנה במסכת נידה (פרק ז משנה ד) נאמר: "כל הכתמים [בגדים שעליהם כתמי דם] הנמצאים בכל מקום - טהורין [כי חזקתם שאינם מן הנידה], חוץ מן הנמצאים בחדרים ובסביבות בית הטומאות", ובגרסה אחרת: "בית הטמאות". רש"י (נידה דף נז עמוד א ד"ה בית הטמאות) מפרש שמדובר על "חדר שהנשים משתמשות בו בימי נידותן", ומדבריו ניתן להבין שהיה לנשים חדר מיוחד. גם על פי פירוש זה, לא מדובר על מגורים בבית נפרד, אלא על חדר בבית שהנידה היתה רגילה יותר לשהות בו, כגון שבו היה הציוד שלא אכפת לה לטמא, אבל אין פירוש הדבר שהיא נמנעה מלהסתובב בשאר חדרי הבית. הרמב"ם מפרש את המושג "בית הטומאות" (וכנראה גרס: "בית הטומאה") באופן אחר לגמרי, שמדובר על מקומות שמקובל היה לקבור בהם (ולפיכך היו רגילים גם להשליך שם כתמי דם), ולפי פירושו אין מפה שום ראיה לבידודן של הנידות. במקורות מאוחרים יותר מוזכר מנהג שנידות עזבו את ביתן והורחקו מן החברה לגמרי. הרמב"ן (בראשית לא,לה) מצטט מקור, שהוא מייחס אותו לתקופת התנאים ומכנה אותו 'ברייתא של מסכת נדה', לפיו "אסור לשאול בשלומה של נידה... אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא... אסור לאדם להלך אחר הנידה ולדרוס את עפרה... ואסור ליהנות ממעשה ידיה". הרמב"ן הסיק מכאן ש"היו הנידות בימי הקדמונים מרוחקות מאד... לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו.... והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם". כבר העירו חכמים על כך (ראה בדברי הרב שעוועל, מהדיר פירוש הרמב"ן בהוצאת מוסד הרב קוק) שהמקור עליו מסתמך הרמב"ן מפוקפק מאד, וכנראה מדובר בזיוף קראי. וראו דברי הרמב"ם במורה נבוכים חלק שלישי, פרק מז ושו"ת "יביע אומר" לרב עובדיה יוסף חלק ששי, יורה דעה סימן כ.
  86. ^ ויקרא פרק טו, כה: "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ". מדובר בימים השמיני עד השמונה עשר מאז תחילת הווסת החודשית, ואם מבין אחד עשר ימים אלו דיממה שלושה ימים רצופים - הרי היא זבה גדולה, ראו רש"י לפסוק הנ"ל.
  87. ^ פסוק כח שם
  88. ^ זוג עופות, תורים או בני יונה, אחד לקרבן חטאת והשני לקרבן עולה, פסוק כט שם.
  89. ^ מצב זה שבין הטבילה לבין הבאת הקרבן נקרא "מחוסר/ת כיפורים", בו האדם מותר כבר לאכול תרומה, אבל אסור להיכנס למקדש ולאכול קדשים, ראו משנה מסכת כריתות פרק ב משנה א, מסכת כלים פרק א משנה ה ומשנה ח.
  90. ^ ויקרא יב,ב-ה
  91. ^ תלמוד בבלי מסכת נדה דף כט עמוד ב
  92. ^ כבש לעולה, ועוף לחטאת. אם היא ענייה, ואינה יכולה להביא כבש לעולה - היא יכולה להסתפק בעוף לעולה ועוף לחטאת. ויקרא יב,ו-ח.
  93. ^ כדין "מחוסר כיפורים", ראו לעיל על הזבה.
  94. ^ יש לה דמיון מסוים לזרע, אבל היא שונה מעט בצבע ובמרקם הפנימי שבין חלקיה (תלמוד בבלי מסכת נדה דף לה עמוד ב). במפרשים קיימות שתי תפיסות על טיבה של מחלה זו: יש אומרים שמדובר בהפרשה מוגלתית, כתוצאה ממחלה מדבקת (רבי אברהם אבן עזרא בויקרא טו,ח, רמב"ן שם פסוק יא, ספר החינוך מצווה קעח), בדומה למחלה הקרויה כיום זיבה. לדעת הרמב"ם (שהיה רופא) מדובר על הפרשת זרע פגום (משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה פרק ב הלכה א, ובהרחבה בפירושו למשנה, מסכת זבים, פרק ב משנה ב). להרחבה ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך זב.
  95. ^ חומרת טומאתו תלויה במספר הפעמים ובהפרש הזמן ביניהם: אם ראה פעם אחת - דינו כבעל קרי בלבד, ואיננו אב הטומאה. אם ראה פעמיים, תוך יום אחד או תוך יומיים רצופים - דינו כזב לכל דבר, פרט לכך שהוא פטור מקרבן להשלמת טהרתו. אם ראה שלוש פעמים, במשך יום או יומיים או שלושה ימים רצופים - הרי הוא חייב גם בקרבן (משנה מסכת זבים פרק א משניות א-ג, מסכת מגילה פרק א משנה ז).
  96. ^ ויקרא טו,יג
  97. ^ שם פסוק יד. מדובר בזוג עופות, אחד לחטאת והשני לעולה, בדומה לקרבן הזבה.
  98. ^ כדין "מחוסר כיפורים", ראה לעיל לגבי הזבה.
  99. ^ ויקרא טו,ד-ו
  100. ^ משנה מסכת עדויות פרק ו משנה ב.
  101. ^ משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה ז. כינוי זה מציין את העובדה שהזב "דרס" ונשען על הכלי.
  102. ^ ויקרא טו,ט
  103. ^ מי שנוגע או נושא משכב או מושב - נטמא ומטמא גם כל בגד או כלי שהוא נוגע בו באותה שעה שהוא נוגע או נושא את המשכב והמושב (זהו דין "טומאה בחיבורין", ראו להלן: דרכי ההיטמאות). לעומת זאת במרכב רק הנושא אותו מטמא את הכלים שהוא נוגע בהם באותה שעה, ואילו הנוגע במרכב נטמא בעצמו אבל אינו מטמא כלים ובגדים. משנה מסכת כלים פרק כג משניות ב-ג
  104. ^ משנה מסכת כלים פרק כ משנה ג ופירוש הרמב"ם שם.
  105. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ג, והמקור לכך בתורה הוא בויקרא טו,ח: "וכי ירוק הזב בטהור - וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב". בהקשר זה יש לציין, שהיה מקובל בעבר להשתמש בשתן כחומר כביסה (עיין משנה מסכת נידה פרק ט משנה ז), והיו אנשים שהתפרנסו מאיסוף שתן ומכירתו. התוספתא בטהרות פרק ה הלכה ג מציינת, שבנות ישראל הקפידו שלא להשתמש בשתן היוצא בימי טומאתן, ולכן אדם הקונה שתן לא היה צריך לברר האם הוא טהור או טמא.
  106. ^ תלמוד בבלי מסכת נדה דף לד עמוד ב
  107. ^ ויקרא יח,יט
  108. ^ ויקרא טו,כד
  109. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ג ומסכת זבים פרק ה משנה יא. באשר לשאר החומרות המיוחדות בנידה, קיימים חילוקי דעות בין המפרשים בשאלה האם הם נאמרו גם על בועל נידה. להרחבה ראו במאמר בבטאון 'מעלין בקודש' יב.
  110. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב: "כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה", ומפרשת הגמרא: "זב וכל דדמי ליה" (וכל הדומה לו). קיים דין דומה הנקרא "עליונו של זב", ולהגדרת ההבדל בינו לבין "היסט" ראו תוספות בנידה דף לא עמוד ב ד"ה תחתון כעליון.
  111. ^ כך הדין מן התורה, וחכמים הוסיפו איסור גם בעזרת נשים ובחיל שסביב העזרה. משנה מסכת כלים פרק א משנה ח, ותוספתא כלים בבא קמא פרק א הלכה ח.
  112. ^ תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א. הדבר נלמד מכך שמשה רבנו הניח את גופתו של יוסף עמו, במחנה הלויים סביב המשכן, המקביל בקדושתו להר הבית בירושלים.
  113. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ח. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א.
  114. ^ ראו לעיל: חובת הטהרה במקדש, ובערך "טומאה דחויה בציבור", ושם הובאו דעות שונות לגבי היקף הטומאות שהותרו.
  115. ^ משנה מסכת פסחים פרק ט משנה ד
  116. ^ להרחבה ראו בהקדמת הרב פנחס קהתי לפירושו למסכת נגעים.
  117. ^ ולא למפרע מאז שנוצר הנגע. כך מפורש בתורה לגבי נגעי בתים (ויקרא יד,לה-לו): "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת". פינוי הכלים מוכיח, שכאשר יבוא הכהן ויטמא את הבית - הטומאה לא תחול למפרע. מסיבה זו, ניתן לדחות את ראיית הנגע במקרים מיוחדים, כמו בחגים או לחתן וכלה (משנה מסכת נגעים פרק ג משנה ב), וכל עוד הכהן לא בדק את הנגע - האדם נשאר בטהרתו.
  118. ^ ויקרא יג,מו
  119. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ז
  120. ^ ויקרא יג,מה. להשוואה פרטנית בין הלכות מצורע לבין הלכות אבל ומנודה ראו תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יד ע"ב - טו ע"ב.
  121. ^ משנה מסכת נגעים פרק יג משניות יא-יב. על ההבדל בין דין זה לבין טומאת אהל במת עיין פירוש המשנה לרמב"ם כלים פרק א משנה ה, בסופו.
  122. ^ ויקרא פרק יד, משנה מסכת נגעים פרק יד, וראו להלן: דרכי היטהרות.
  123. ^ משנה מסכת מגילה פרק א משנה ז ומסכת נגעים פרק ח משנה ח.
  124. ^ ויקרא יג,מז-מח
  125. ^ שם פסוקים נ-נב
  126. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת צרעת, פרק יג הלכה יג
  127. ^ ויקרא יד,לז
  128. ^ שם פסוקים לח-מה
  129. ^ משנה מסכת נגעים פרק יג משנה ד
  130. ^ הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י
  131. ^ ויקרא ד,יב, שם פסוק כא, ופרק טז פסוק כז.
  132. ^ ויקרא טז,כח, על חטאות יום הכיפורים: "והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים". בתלמוד הבבלי מסכת זבחים דף פג עמוד א ודף קה עמוד ב למדו מכאן גם על שאר החטאות הפנימיות ועל המוציא אותם לשריפה.
  133. ^ ויקרא טז,כו
  134. ^ במדבר יט פסוקים ט, יז
  135. ^ במדבר יט,ח-י
  136. ^ במדבר יט,כא. חז"ל מציינים זאת כפרדוקס, שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים אך גם מטמאת את הטהורים (תלמוד בבלי מסכת יומא דף יד עמוד א). טומאה זו נאמרה רק על מי שנוגע או נושא את מי החטאת שלא לצורך ההזאה, אבל העושה כן לצורך הזאה - אינו נטמא מהם (תלמוד בבלי יומא שם ורמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א).
  137. ^ דוגמא: תלמוד בבלי מסכת שבת דפים יד-יז, פעמים רבות. תוספתא נידה פרק ט הלכה יח.
  138. ^ הלכות נוספות שהוסיפו חכמים, ברמת טומאה נמוכה יותר, יפורטו להלן: הלכות טומאה שנוספו על ידי חכמים. לפרטים רבים נוספים ראו בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות (מהדורת הרב קאפח, עמ' יג-טז), ברשימת אבות הטומאות שהוסיפו חכמים.
  139. ^ לעניין זה, "ארץ ישראל" היא שטח היישוב היהודי בתקופת הבית השני, בין עכו בצפון לאשקלון בדרום, ראו משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ט, תוספתא אהלות פרק יח הלכה יד והלאה.
  140. ^ אהלות פ"ב מ"ג. בפרטי הדברים יש הקלות מסוימות בארץ העמים בהשוואה לבית קברות, ראו רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת מת, פרק יא הלכות א-ב.
  141. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף טו עמוד א-ב, ושם פירוט על השתלשלות הגזירה עד למתכונתה הסופית.
  142. ^ מטעם זה, הקלו חכמים במקומות שבהם אין חשש לקבורה, כמו בשפת הים, משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ו. בתוספות (מסכת נזיר דף נד עמוד ב ד"ה ארץ העמים) מציינים מטרה נוספת שעמדה ברקע הגזירה, למנוע ירידה מהארץ.
  143. ^ נזיר פרק ג משנה ו
  144. ^ פירוש המשנה לרמב"ם, אהלות פרק ב משנה ג ופרק יז משנה א. לפירושים נוספים ראו תוספות יום טוב, מסכת נידה, פרק ז משנה ה.
  145. ^ עד מרחק מאה אמה מן הקבר (כחמישים מטר), משנה מסכת אהלות פרק יז משנה א.
  146. ^ משנה מסכת אהלות פרק ב משנה ג. הסיבה לכך: רק עצמות גדולות ורבות מטמאות באהל (ראו לעיל: הדברים המטמאים), ואין חשש שאדם נתקל בהם מבלי משים.
  147. ^ תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כח עמוד ב
  148. ^ הדבר נלמד מכך שבפסוקי המקרא על הטומאה נאמר שמצווה זו מופנית ל"בני ישראל". תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב
  149. ^ תלמוד בבלי שבת שם ובדף יז עמוד ב. בפרט מסוים הקלו חכמים, שזרע היוצא מגופו של גוי אינו מטמא (תלמוד בבלי מסכת נידה דף לד עמוד א). הדבר נועד להבליט את העובדה שזוהי גזירת חכמים, וכך יזהרו שלא לשרוף תרומה וקדשים על כך, ראו להלן: הלכות טומאה שקבעו חכמים.
  150. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף יז עמוד ב. כאמור, אין פירוש הדבר שאסור ליהודי לנגוע בגוי: הוא יכול לנגוע בו, אבל יצטרך לאחר מכן לטבול במקווה אם ירצה לאכול תרומה, והכבדה זו תביא לצמצום הקשרים החברתיים בין ישראל לעמים.
  151. ^ על חומרת הטומאה, האם כנידה או כנבלה או כשרץ, נחלקו הדעות, עיינו תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג.
  152. ^ בראשית לה,ב
  153. ^ דוגמא במשנה, מסכת סוכה, פרק א משנה ד ומשנה יא.
  154. ^ הדבר נלמד מכך שהתורה מצווה על הטומאה את "בני ישראל" (ויקרא יב,ב, ושם טו,ב), ולא על גויים בחייהם, אלא שלאחר מותם גופם מטמא, ראו לעיל: הדברים המטמאים. זהו הדין מן התורה, אבל חז"ל קבעו שגם גוי בחייו מטמא כדין זב, ראו לעיל: דברים מטמאים שהוסיפו חכמים.
  155. ^ משנה מסכת נידה פרק ה משנה ג
  156. ^ מסכת חולין דף עה עמוד א. ישנו מקרה חריג שבהמה מקבלת טומאה, אם הוצבה בתור גולל לקבר (מעין מחסום זמני על פתח הקבר), משנה מסכת אהלות פרק טו משנה ט, וראו לעיל: דברים המטמאים, על שעיר המשתלח.
  157. ^ ארבעת אלה הוזכרו בויקרא יא,לב. הדגש ב"שק" אינו רק על צורתו ושימושו, אלא גם על החומר ממנו היה עשוי בזמן המקרא: קליעת שיער של עזים.
  158. ^ ויקרא יא,לג
  159. ^ במדבר לא,כב. בפסוק שם נמנו ששה סוגי מתכות: זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת. בתקופת המקרא לא היו בשימוש מתכות אחרות (מלבד כספית, שהיתה ידועה כנוזל בלבד). בין פוסקי ההלכה בדורות האחרונים קיים ויכוח לגבי קבלת טומאה במתכות החדשות שהתגלו בעת החדשה, כמו אלומיניום למשל. על כך ראו בהקדמת הגר"א לפירושו לסדר טהרות, לעומת הקדמתו של בעל תפארת ישראל, 'יבקש דעת', אות מד.
  160. ^ במדבר לא,כ: "וכל מעשה עזים", ובפירוש רש"י.
  161. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יד עמוד ב, וראה להלן: הלכות טומאה שקבעו חכמים, על זמנה ומטרתה של גזירה זו.
  162. ^ משנה מסכת כלים פרק ב משנה א ופרק יא משנה א. לגבי פשוטי כלי עץ, יש שני סייגים לטהרתם: א. כלי המיועד לשכיבה או לישיבה - מקבל טומאה מן התורה אפילו אם הוא שטוח ללא דפנות, כמו כסא (תלמוד בבלי מסכת בכורות דף לח עמוד א: "בהנך דחזו למדרסות"). ב. כלי רחב ונוח לשימוש הן לאדם עצמו והן להנחת חפצים עליו ("משמש אדם ומשמשיו"), מקבל טומאה מדרבנן (רמב"ם, משנה תורה, הלכות כלים פרק ד הלכה א).
  163. ^ הדבר נלמד מן הפסוק בויקרא יא,לג: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם [מן השרצים שהוזכרו קודם לכן] אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא". בכלים מחומרים אחרים, הכלי מטמא רק את המזון שנוגע בדפנותיו, אבל מזון זה יוכל לטמא מזון אחר שנוגע בו, עד גבול מסוים, בהתאם לכללי "שרשרת הטומאה" (ראו להלן: דירוג הטומאות, ולהלן: דוגמאות ליישום הכללים).
  164. ^ פרט לטמאים שמטמאים בהיסט (ראו לעיל: הדברים המטמאים, על זב וכיוצא בו), שמטמאים כלי חרס וכל תכולתו גם אם הזיזו אותו מבחוץ (אך לא בנגיעה ללא הזזה).
  165. ^ משנה מסכת כלים פרק ב משנה א: "ומטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן", ופירוש הרמב"ם שם. תלמוד בבלי מסכת חולין דף כה עמוד א.
  166. ^ במדבר יט,טו וברש"י.
  167. ^ תלמוד בבלי מסכת ערובין דף קד עמוד ב. רמב"ם, משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פרק י הלכה ח.
  168. ^ ויקרא יא,לג. משנה מסכת כלים פרק ב משנה א.
  169. ^ באשר לכלי זכוכית - ראו להלן: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.
  170. ^ ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב.
  171. ^ ראו למשל משנה מסכת עוקצין פרק ג משנה א.
  172. ^ משנה מסכת מכשירין פרק ו משנה ג
  173. ^ להבדלים נוספים בין קודש לתרומה ראו משנה מסכת חגיגה פרק ג משניות א-ג.
  174. ^ תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נד עמוד א: "מידי דחזי ליה בימי טומאתו".
  175. ^ משנה מסכת טהרות פרק ג משניות ג-ה
  176. ^ משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג: "טבול יום - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרתו - אוכל בקדשים". מסכת ברכות פרק א משנה א: "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן".
  177. ^ בעברית ימינו מקובל יותר "משקאות", אבל בשפת חז"ל ופוסקי ההלכה המונח המקובל הוא "משקים".
  178. ^ מדבורים, לא מתמרים כמו בשבעת המינים.
  179. ^ משנה מסכת מכשירין פרק ו משנה ד ומסכת תרומות פרק יא משנה ב. ראו גם משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת אוכלין פרק א הלכה א-ד, והשגת ה[[[ראב"ד]] שם.
  180. ^ להרחבה בעניין זה ראו 'שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין לטהרות', עמ' 14 והלאה.
  181. ^ משנה מסכת כלים פרק יא משנה ב ופרק טו משנה א.
  182. ^ משנה מסכת טהרות פרק ב משנה א. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לג עמוד ב ורש"י ד"ה בכביצה נמי, ותוספות ד"ה לאימת.
  183. ^ אין הכוונה שהטומאה מסתלקת מן המקור ונשארת רק בדבר השני. המקור נשאר בטומאתו, והטומאה מתרחבת גם אל הדבר השני, בדרך כלל בדרגת טומאה נמוכה יותר.
  184. ^ ויקרא ה,ב. משנה מסכת כלים פרק א משנה א, ומסכת זבים פרק ה משניות ו, ז, י. יוצאת מכלל זה נבלת עוף טהור, המטמאת באכילה בלבד, וחטאות המטמאות את העוסק בהוצאתן מהמקדש או בשריפתן, ואדם שנוגע בהן בלי קשר להוצאה ולשריפה - אינו נטמא, ראו תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קה עמוד א.
  185. ^ ויקרא יא,כה, טו,י. משנה מסכת כלים פרק א משניות א-ד.
  186. ^ משנה מסכת זבים פרק ה משנה ב
  187. ^ המושג "היסט" משמש במשמעויות מתחלפות: לעיתים מדובר על אדם טהור שהזיז את הגורם המטמא ועל ידי כך האדם הטהור נטמא, ולעיתים מדובר על אדם טמא שהזיז דבר טהור ובכך טימא אותו. גם המילה "משא" משמשת חליפות לשני המושגים.
  188. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף פג עמוד ב: "כל הטומאות המסיטות טהורות, חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה".
  189. ^ ראו תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד ב ובתוספות ד"ה שכן.
  190. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת מת, פרק א הלכה י
  191. ^ ראו לעיל: הדברים המטמאים
  192. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ד. קיימת טומאה דומה במצורע, שאם בא לבית - הכלים שבו טמאים. על ההבדלים בין טומאת אהל המת לבין ביאת המצורע ראו פירוש המשנה לרמב"ם כלים פרק א משנה ה, בסופו.
  193. ^ אבל לא על כלי שאינו מיועד לכך, ראו מסכת כלים פרק כ משנה ג ופירוש הרמב"ם שם.
  194. ^ משנה מסכת זבים פרק ב משנה ד
  195. ^ משנה מסכת זבים פרק ד משנה ו: "חומר בזב מבמת...".
  196. ^ ויקרא יז,טו וברש"י. משנה מסכת טהרות פרק א משנה א.
  197. ^ תיאורטית, אם יכניסו לעומק פי האדם חתיכה של שרץ, ורק גרונו יגע בה ולא חלקים גלויים יותר בגופו - לא נטמא במגע. קיים דיון בתלמוד (מסכת נידה דף מב עמוד ב) האם בחתיכה של נבלת בהמה ההכנסה לגרון מטמאת במשא.
  198. ^ ויקרא טז,כו
  199. ^ ויקרא טז,כח: "והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים". בתלמוד הבבלי מסכת זבחים דף פג עמוד א ודף קה עמוד ב למדו מכאן גם על שאר החטאות הפנימיות ועל המוציא אותם לשריפה.
  200. ^ במדבר יט,ח-י
  201. ^ ויקרא יא,כה
  202. ^ משנה מסכת זבים פרק ה משנה א: "כלל אמר רבי יהושע...".
  203. ^ כפי שנאמר בתורה על הנזיר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום - וטימא ראש נזרו" (במדבר ו,ט).
  204. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף ב עמוד ב: "אב - מטמא אדם וכלים, ואילו תולדות - אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא".
  205. ^ הכינוי מופיע לראשונה בדברי רש"י, כגון בפירושו לבמדבר יט,כב, ואינו מופיע בדברי חז"ל.
  206. ^ דין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל". לדיון אודותיו והתנאים לקיומו ראה לעיל: הדברים המטמאים, בהערה.
  207. ^ כך הדין מן התורה. מדרבנן גם כלי יכול להיות שני לטומאה, כי גזרו שכלי יטמא ממשקה טמא הנוגע בו, למרות שאינו אב הטומאה (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יד עמוד ב). מאידך, מדרבנן משקה לא יכול להיות שני לטומאה, כי גזרו חכמים שכל משקה שנטמא, אפילו משני לטומאה - נחשב כראשון (משנה מסכת פרה פרק ח משנה ז).
  208. ^ לעומת זאת אם נגע במשקה - נעשה המשקה ראשון לטומאה, מדרבנן, ראה בהערה הקודמת.
  209. ^ שריפת קודש ותרומה שנטמאו - ויקרא ז,יט, משנה מסכת תמורה פרק ז משנה ה.
  210. ^ מקור לדירוג ולדות הטומאה וההבדל בין חולין תרומה וקודש: משנה, מסכת טהרות, פרק ב משניות ב-ד, ומסכת חגיגה פרק ג משנה ב.
  211. ^ משנה מסכת ידים פרק ג משנה א
  212. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד א, ורמב"ם משנה תורה הלכות שאר אבות הטומאות פרק ח הלכה ח.
  213. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד ב
  214. ^ תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד א
  215. ^ ויקרא טו,יא
  216. ^ בראשונים קיימת מחלוקת בשאלה האם ניתן לטהר כלי זכוכית במקווה. לדיון נרחב בעניין זה, ובפרטים נוספים בעניין טומאת כלי זכוכית, ראו במאמר "כלי זכוכית", בטאון 'מעלין בקודש' י', עמ' 125-158. המאמר מבסס את הדעה שלכלי זכוכית יש אפשרות להיטהר בטבילה.
  217. ^ במחקר ההיסטורי רווחת הדעה, שהגזירה על כלי זכוכית נועדה למנוע את השימוש בהם, וזאת משום שהיו מיוצרים על ידי גויים בארץ. במאמר הנ"ל ב'מעלין בקודש' (עמ' 143, הערה 39) טוען לכשל בסיסי במחקר: החוקרים הניחו שעל פי ההלכה לא ניתן לטהר כלי זכוכית שנטמאו, ולפיכך הגזירה שהם עלולים להיטמא מגבילה מאד את השימוש בהם; אבל לפי הדעה המבוססת יותר, שגם כלי זכוכית נטהרים במקווה, הגזירה לא מנעה כלל את השימוש בהם, אלא רק ביטלה יתרון מסוים שהיה להם בכך שלפני כן לא היו מקבלים טומאה כלל.
  218. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד א
  219. ^ ידים ד,ו
  220. ^ בניגוד למקובל, שגורם מטמא יוצר טומאה ברמה נמוכה ממנו!
  221. ^ על כל האמור: משנה מסכת פרה פרק ח משנה ז, מסכת זבים פרק ה משנה יב: "והכלים שנטמאו במשקין", תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד ב, רמב"ם משנה תורה הלכות שאר אבות הטומאות פרק ז הלכה א-ב.
  222. ^ משנה מסכת זבים פרק ה משנה יב
  223. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד א
  224. ^ משנה מסכת זבים פרק ה משנה יב. הראשונים נחלקו בשאלה, האם הגזירה על הנכנס למים שאובים נאמרה גם על אדם טהור, או רק על "טבול יום", שטבל בו ביום. להרחבה בנושא זה ראו במאמר "הבא ראשו ורובו במים שאובין" בבטאון 'מעלין בקודש' יח, עמ' 91 והלאה, המצדד באפשרות הראשונה. בנספח למאמר זה (עמ' 109 והלאה) דיון בשאלה כיצד ניתן להתקלח בלי להיטמא.
  225. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף יד עמוד א
  226. ^ ראו במאמר הנ"ל, עמ' 99-100
  227. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף יג עמוד ב
  228. ^ משנה מסכת שבת פרק א משנה ד. בדרך כלל היו בית הלל רבים מבית שמאי, ולכן נקבעה ההלכה כמותם. בהזדמנות מיוחדת, בשעת ביקור בביתו של חכם בשם חנניה בן חזקיה בן גוריון, היו בית שמאי מרובים, ולכן נקבעה ההלכה כדבריהם. מעמד זה של "י"ח דבר" נדון רבות במחקר ההיסטורי, ראו במקורות שציין אלבק בהשלמות לפירושו למסכת שבת עמ' 407.
  229. ^ תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א
  230. ^ משנה מסכת פרה פרק יא משנה ה, וראו תוספות מסכת זבחים דף צט עמוד ב ד"ה טבול יום.
  231. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף טז עמוד א ורש"י ד"ה עבדי רבנן היכרא.
  232. ^ מסכת יומא דף מז עמוד א
  233. ^ מקרה זהה במשנה מסכת טהרות פרק א משנה ז
  234. ^ ויקרא טו,ג
  235. ^ ויקרא יא,לב-לג. על כלי זכוכית ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.
  236. ^ ספרא שמיני פרשתא ז,יג: "אי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתו". תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נב עמוד א, ראו רש"י ד"ה כי קמיבעיא לן אוכלין, וכן רש"י בשבת דף פד עמוד ב ד"ה והא לית.
  237. ^ משנה מסכת ביצה פרק ב משנה ג. להסברת הדבר ראו רש"י למסכת פסחים דף לד עמוד ב ד"ה מי החג.
  238. ^ במצורע אין צורך ב"שבעה נקיים", וניתן לטהרו בדם הציפור מיד כשרואה הכהן שהנגע נרפא (ויקרא יד,ג-ד). הטעם לכך פשוט: הצרעת היא חיצונית, וניתן לראות שהיא נעלמה והתרפאה. לעומת זאת ההפרשות מגוף הזב והזבה דורשות זמן מסוים של המתנה כדי לוודא את העלמות התופעה. עם זאת, מצאנו המתנת שבעה ימים גם במצורע, בין טהרתו בדם הציפור לבין הבאת קרבנותיו (שם פסוק ח).
  239. ^ נידה - גם אם דיממה במשך כל שבעת הימים, ורק בסמוך לסוף היום השביעי פסקה מלדמם. בועל נידה - שבעת הימים נספרים מן היום האחרון בו קיים יחסים עם הנידה, כולל אותו יום. כך גם בטמא מת: שבעת הימים נספרים מן היום האחרון בו נגע במת, כולל יום הנגיעה.
  240. ^ גם לאחר מכן נשארת עליה טומאה קלה מסוימת במשך עוד כחודש, ללידת בן, או כחודשיים, ללידת בת, וראו להלן: טבול יום.
  241. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף פח עמוד א
  242. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן תריג סעיף יא
  243. ^ ראו "שערי היכל" על מסכת יומא (בהוצאת מכון המקדש) עמ' תיד הערה 6.
  244. ^ ויקרא יא,לב
  245. ^ משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג
  246. ^ משנה מסכת פרה פרק ח משנה ז
  247. ^ תלמוד בבלי מסכת נידה דף כט עמוד ב
  248. ^ ויקרא יב,ד-ה
  249. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ח, ומסכת נגעים פרק יד משנה ג.
  250. ^ ויקרא פרק יד, משנה מסכת נגעים פרק יד, רמב"ם משנה תורה, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת פרק יא, וספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה פרקים ד-ה. יש לשיב לב להפרדה זו ברמב"ם, שחילק את הלכות המצורע לשתי חטיבות שונות: שלושת השלבים הראשונים כלולים בספר טהרה, מפני שהם מעשי טהרה שאינם הבאת קרבן (כולל הציפורים, שנעשים מחוץ למחנה, ללא כל קשר למקדש!), ורק השלב הרביעי קשור לקרבנות, ולכן הוא נכלל בספר קרבנות.
  251. ^ פירוט: ביום שבו הכהן קובע שהמצורע נרפא מצרעתו, עליו להביא שתי ציפורי דרור וכלי חרס ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט את אחת הציפורים, כך שדמה ישפך אל תוך המים שבכלי החרס. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ ארז וענף מצמח האזוב, בתוספת צמר צבוע בתולעת שני. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על המצורע שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחפשי את הציפור החיה.
  252. ^ במשך השבוע שבין הטבילות המצורע נקרא "מצורע בימי ספרו". הוא נחשב עדיין "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים במגעו, אך לא בדרגת חומרתו הקודמת, והוא מותר להיכנס לעיר (כלים פרק א משנה א, נגעים פרק יד משנה ב).
  253. ^ קרבנות המצורע הם אשם חטאת ועולה (שני כבשים זכרים לאשם ועולה, וכבשה נקבה לחטאת. אם המצורע עני, הוא יכול להחליף את החטאת והעולה בעופות), בתוספת לוג (כרבע ליטר בערך) שמן. המצורע עומד בשער המקדש, והכהנים מורחים על חלקים מגופו (תנוך האוזן, בהונות היד והרגל) מדם האשם ומן השמן.
  254. ^ במדבר יט,יט
  255. ^ מן המשנה בפרה פרק ג משנה ה עולה, שמאז הפרה האדומה שנעשתה בפיקוחו של משה רבנו (במדבר פרק יט) - לא נעשתה פרה נוספת בכל ימי תקופת ההתנחלות בארץ וימי בית המקדש הראשון, עד עזרא הסופר בראשית ימי הבית השני. הוי אומר, שהפרה של משה הספיקה לעם ישראל למשך תשע מאות שנה. אין בכך כל קושי: ניתן לצרף לשריפת הפרה עצים רבים, ללא כל הגבלה, כדי להרבות את האפר (משנה מסכת פרה פרק ד משנה ד). מן האפר ניתן לקחת גרגירים ספורים ולתת בכלי גדול מלא מים (כמות האפר לכל כלי - "כדי שייראה על פני המים", משנה מסכת פרה פרק ג משנה ג). בכך הוכשרו כל המים שבכלי לשמש כ"מי חטאת" המטהרים, וטיפת מים אחת מהם ספיקה לטהר את הטמא (רמב"ם משנה תורה הלכות פרה אדומה פרק י הלכה ח).
  256. ^ כאמור, יש טמאים שזקוקים לקרבן להשלמת טהרתם, וגם זה אינו אפשרי בהעדר בית מקדש, אבל טומאתם של הזקוקים לקרבן היא טומאה קלה יחסית, המונעת רק מכניסה לבית המקדש ומאכילת קרבנות, ואילו טמא מת הוא אב הטומאה. ועוד: לגבי הגברים, המקרים בהם הטמא צריך להביא קרבן הם מחלות נדירות (זיבה וצרעת). רק בנשים שכיחה טומאת היולדת.
  257. ^ במדבר ה,ב. על פי דרשת חז"ל (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א) לא מדובר על אותו "מחנה" לגבי כל הטמאים הללו: המצורע הוצא לגמרי אל מחוץ למחנה ישראל, הזב הוצא רק ממחנה הלויים, ואילו טמא מת הוצא רק מ"מחנה שכינה", המשכן והחצר סביבו.
  258. ^ פסוק ד שם
  259. ^ על פי במדבר פרקים א-ד, והתאריך שם א,א, והשווה לתאריך בשמות מ,א. על פי התלמוד הבבלי במסכת גיטין דף ס עמוד א, נאמרה מצווה זו ביום הקמת המשכן עצמו.
  260. ^ במדבר ט,א
  261. ^ במדבר ט,ו-ז. לדיון אודות זהות הטמאים הללו, ומדוע לא הספיקו להיטהר עד מועד הקרבת קרבן הפסח, ראו תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה עמוד ב.
  262. ^ במדבר פרק יב
  263. ^ כך תפס זאת יוסף בן מתתיהו בספרו 'קדמוניות היהודים' (ד,ד,ו), וכתב שהדבר נעשה בעקבות פטירת מרים הנביאה, המתוארת בתורה בפרק שלאחר מצוות הפרה האדומה.
  264. ^ ספרי במדבר פיסקא מד, ותלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג הלכה ה.
  265. ^ במדבר ח,ז
  266. ^ במדבר יט,יז
  267. ^ במדבר לא,יט-כד
  268. ^ אין בכך כדי להתמיה. המקרא בספרים אלו, וגם בספרי שמואל ומלכים, מתאר את ההתרחשויות המרכזיות בחיי העם, ללא איזכור קיומן של מצוות בסיסיות, ומעט מהן הוזכרו לפי ההקשר הנצרך לסיפורי המקרא.
  269. ^ שופטים יג,ד
  270. ^ תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ט עמוד ב
  271. ^ רד"ק בשופטים שם, על פי התרגום.
  272. ^ שמואל-א כ,כו
  273. ^ ראו רש"י ורד"ק, הדנים בשאלה האם מדובר היה באוכל של חולין, וגם אותו נזהרו לאכול בטהרה, או שלכבוד ראש חודש הקריבו קרבן שלמים, שאכילתו בטהרה היא חובה.
  274. ^ פסוק כז שם
  275. ^ שמואל-א כה,ה. על טיבו של הלחם, האם היה זה לחם הפנים או לחם אחר, ראו רד"ק לפסוק ז.
  276. ^ פסוק ו, וברש"י.
  277. ^ שמואל-ב יא,ד
  278. ^ מלכים-ב ז,ג, ופירש הרלב"ג שם: "לפי שהיו מוכרחים לעמוד מחוץ למחנה, והיה שם מקום להם תוך שער העיר, סמוך לפתח השער". מן הכתובים משתמע, שאילו היו מבקשים להיכנס לעיר - היו מורשים לעשות זאת (פסוק ד: "אם אמרנו נבוא העיר..."), כנראה בגלל הסכנה בשהייתם בחוץ.
  279. ^ מלכים-ב טו,ה, ובהרחבה בדברי הימים-ב כו,טז-כג.
  280. ^ דברי הימים שם. כך מתקשר ממצא ארכיאולוגי ייחודי: כתובת המציינת את המקום אליו הובאו עצמות עוזיהו, ראו דעת מקרא שם.
  281. ^ דברי הימים-ב פרקים כט-ל. המושגים של "טומאה" ו"טהרה" משמשים כאן במובן כפול, הן ככינוי לעבודה זרה וההתרחקות ממנה, והן לטומאה וטהרה במובן הנדון כאן, עיינו מלבי"ם לפרק כט פסוק יז.
  282. ^ פרק ל פסוק יח. חז"ל אומרים, שחזקיהו אף עיבר את השנה כדי לאפשר לעם להספיק להיטהר (משנה פסחים פרק ד משנה ט).
  283. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף צד עמוד ב
  284. ^ חגי ב,י-יד. בתלמוד הבבלי מסכת פסחים דף יז עמוד א דיון נרחב בשאלותיו של חגי, והאם הכהנים טעו בתשובתם. ראו גם בערך יהושע בן יהוצדק בעניין זה.
  285. ^ תוספתא מסכת פרה פרק ג הלכה ה, ושם מחלוקת בדבר.
  286. ^ משנה מסכת פרה פרק ג משנה ה
  287. ^ משנה מסכת דמאי פרק ב משנה ג, מסכת חגיגה פרק ב משנה ז, תלמוד בבלי מסכת בכורות דף ל עמוד ב, ושם פירוט על תהליך הקבלה למוסד ה"חברות", וממתי ניתן לסמוך על החבר בתחומים שונים בענייני הטהרה.
  288. ^ משנה מסכת שקלים פרק ח משנה א
  289. ^ תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד ב ותוספות בכתובות דף סב עמוד ב ד"ה דהוה צניע. אם כי, ראוי לציין בהקשר זה, שבזמן המשנה לא היה נהוג ללחוץ יד במפגש בין חברים, ומבחינה זו ההיבדלות מעמי הארץ לא היתה כה מורגשת.
  290. ^ ראו דעות שונות בפירוש רבנו שמשון משאנץ למסכת טהרות פרק ז משנה ה, ובתוספות רי"ד בנדה דף לג עמוד ב.
  291. ^ במשנה בטהרות פרק י משנה ג נאמר, שאדם השוכר פועלים עמי הארץ לצורך מלאכה הדורשת טהרה (כגון בציר ענבים) מבקש מהם לטבול במקווה ולהיטהר. מכאן שעמי הארץ לא נחשבו כזבים, שצריכים מים חיים, ואף לא כטמאי מתים, הטעונים הזאה, והטומאה שיוחסה להם היא כזו שניתן להיטהר ממנה בו ביום.
  292. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יא הלכה ט
  293. ^ תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף כב עמוד א, כנימוק לנאמנותם של עמי הארץ על טהרת הקורבנות בכל ימות השנה.
  294. ^ כלומר, מחשיבה את כולם כמעמד של "חברים". תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ג הלכה ו
  295. ^ משנה מסכת חגיגה פרק ג משניות ז-ח
  296. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף כג עמוד א-ב
  297. ^ כדי לזכות באחת מעבודות המקדש, ראו משנה מסכת יומא פרק ב משנה א.
  298. ^ כלומר, מהרו והוציאו את הסכין מגופו, בטרם ימות בני ותיטמא הסכין.
  299. ^ בספרו "מלחמות היהודים עם הרומאים", ספר ב, פרק ח,ג
  300. ^ בדברים כג,יג-יד נאמר שהעושה את צרכיו צריך לעשות זאת מחוץ למחנה, ולכסות את צואתו, אך לא נאמר דבר על טבילה במקווה לאחר מכן (בניגוד לפסוקים הקודמים שם אודות "מקרה לילה"). במקדש נהגו הכהנים לטבול במקווה לאחר עשיית צרכים (משנה מסכת יומא פרק ג משנה ב), מתוך כבוד לעבודת הקרבנות, ולא שייחסו טומאה לצרכים, ולכן התקינו בית כסא בתוך הר הבית. התלמוד הירושלמי (מסכת פסחים פרק ז הלכה יב) אומר על כך: "וכי צואה טומאה? והלא אינה אלא נקיות!".
  301. ^ במשנה מסכת נידה פרק ד משנה א-ב נאמר שהכותים נחשבו כספק "בועל נידה", מפני שחישבו באופן מוטעה את ימי הנידה. לגבי בנות הצדוקים נאמר, שהיו מהן שנהגו בהלכות הטומאה כמנהג הפרושים והיו שנהגו ככותים. בתלמוד הבבלי (מסכת נידה דף לג עמוד ב) נאמר, שרוב נשי הצדוקים היו "מתייראות מן הפרושים" ונוהגות על פי הוראותיהם, ולכן ההתייחסות ההלכתית אל הצדוקים, מבחינת הלכות הטומאה והטהרה, היא כאל כל יהודי "עם הארץ".
  302. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף טו עמוד א, על תקנות באושא בענייני טומאה וטהרה.
  303. ^ משנה מסכת ידים פרק ג משנה א, תוספתא כלים בבא מציעא פרק יא הלכה ב, כלים בבא בתרא פרק ב הלכה ד, תלמוד בבלי מסכת נידה דף ו עמוד ב.
  304. ^ תוספתא מסכת פרה פרק יב הלכה יב
  305. ^ תלמוד בבלי מסכת נידה דף ו עמוד א-ב
  306. ^ תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד ב
  307. ^ מסכת שבת פרק א הלכה ג
  308. ^ תרגום: אם אתה יכול לאכול במשך כל השנה חולין בטהרה - אכול, ואם לא, תהא אוכל שבעה ימים בשנה. על פי הפרשנות המקובלת, הכוונה לשבעה ימי חול בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, מלבד הזהירות בטהרה בראש השנה ויום הכיפורים עצמם (טור אורח חיים סימן תרג). ב"משך חכמה" לרבי מאיר שמחה מדווינסק (ויקרא כג,מב) סובר שהכוונה לשבעה ימים טובים בשנה.
  309. ^ תלמוד בבלי מסכת נידה דף ו עמוד ב. תרגום: ה"חברים" (שומרי הטהרה, ראו לעיל) מטהרים בגליל
  310. ^ במשנה במסכת פרה פרק ג משנה יא נאמר, ששליש מן האפר מכל פרה חולק לכל משמרות הכהונה. ידוע על קיומן של משמרות כהונה רבות בגליל. למקורות רבים ודיון נרחב על קיום הלכות הטהרה לאחר החורבן ראו שו"ת הרי"ד סימן כה.
  311. ^ בסעיפים: האם חובה להיות טהור, חובת הטהרה במקדש, דרכי ההיטהרות: טהרת טמא מת.
  312. ^ ואפילו הפלת עובר, ראו לעיל: הדברים המטמאים.
  313. ^ ויקרא יח,יט
  314. ^ שורשו של דין זה במנהג שנהגו בנות ישראל (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א), ולאחר מכן הפך להלכה קבועה ומחייבת (שולחן ערוך יורה דעה סימן קפג סעיף א).
  315. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן קצה, וראו שם סעיף א. במקורות שונים מצוין מנהג מתקופת הגאונים בארץ ישראל להיזהר ממגע במשכב הנידה ומושבה גם בזמן הגלות, כזכר לדיני הטהרה, בניגוד למנהג בבל. בהלכה המאוחרת יותר התקבל המנהג הבבלי. למקורות רבים בנושא זה ראו שו"ת יביע אומר לרב עובדיה יוסף, חלק ששי יורה דעה סימן כ.
  316. ^ על אביזר חיצוני כלשהו. דם שנמצא בבדיקה פנימית בגופה חמור יותר.
  317. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ סעיף י
  318. ^ ראו "טהרת הבית" לרב עובדיה יוסף, חלק א' עמ' תה-תט.
  319. ^ תלמוד בבלי מסכת נזיר דף מב עמוד ב. טעם הדבר, מפני שבמגעו המחודש במת יש תוספת חומרה, בגלל דין "טומאה בחיבורין", ראו לעיל: דרכי ההיטמאות: חיבורין.
  320. ^ מקובל לקבור כהנים בחלקה מיוחדת שמאפשרת גישה נוחה של בני המשפחה עד סמוך לקבר. גם בבתי הקברות הצבאיים נקברים כהנים בקצה השורה, על פי בקשת המשפחה.
  321. ^ ראו בספר 'טהרת הכהנים כהלכתה' מאת הרב חיים הלוי, בית שמש תשס"ב, פרק יד, ושם הפניות לתשובותיהם של גדולי הפוסקים בדורנו.
  322. ^ אם יש מת בבניין, והכהן נמצא בחדר פנימי (שהמת לא אמור לעבור דרכו בהוצאתו אל מחוץ לבניין) שדלתו סגורה - הכהן לא נטמא. בכמה בתי חולים הותקנו במסדרונות דלתות כפולות, כדי לוודא שתמיד אחת מהן תהיה סגורה.
  323. ^ 'טהרת הכהנים כהלכתה' הנ"ל, פרק יא
  324. ^ תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד א: "נטילת ידים לחולין - משום סרך תרומה".
  325. ^ הסיבה לכך: ידים של אדם טהור שלא נטל את ידיו נחשבות כ"שניות לטומאה". אוכל רגיל ("חולין") אינו נטמא מ"שני לטומאה", אבל משקה כן, והוא אף נעשה "ראשון לטומאה", המטמא גם חולין (ראו לעיל: הלכות שהוסיפו חכמים: טומאת משקים). נמצא, שכאשר אדם שידיו טמאות נוגע בפרי רטוב - הוא מטמא את המשקה שעל הפרי, והמשקה מטמא את הפרי, ולכן יש ליטול ידים.
  326. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנח סעיף ד
  327. ^ ראו משנה ברורה סימן קנח סעיף-קטן יד, ו"פסקי תשובות" חלק שני עמ' שלט-שמ.
  328. ^ משנה מסכת סוכה פרק א משנה ד. זהו מדד לכך שמדובר בחומר פשוט ובלתי מעובד, כיאה ל"דירת עראי" המדמה את הסוכות שהיו ביציאת מצרים.
  329. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן תרכט סעיפים א-ז
  330. ^ להרחבה ראו בספר "אל הר המור", ושם דיון פרטני על השאלה האם אדם צריך לחשוש שאולי הוא זב (הטעון "שבעה נקיים" וטבילה במעיין), וראו שם גם על פרטי הטהרה הנדרשת לעליית נשים.
  331. ^ מסכת פסחים דף נ עמוד א: "אלו נגעים ואהלות, שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא".
  332. ^ מסכת ברכות דף כ עמוד א, וראו גם הוריות דף יג עמוד ב.
  333. ^ לרוב החטיבות הללו יש מקבילות מסודרות במשנה, כגון מסכת כלים אהלות ופרה. הלכות מטמאי משכב ומושב כוללות את מסכת נידה ומסכת זבים. הלכות טומאת אוכלין מקבילות למסכתות טהרות, מכשירין, עוקצין. הלכות שאר אבות הטומאות רוכזו מכל רחבי סדר טהרות.
  334. ^ מהדורת הרב קאפח, עמ' כא
  335. ^ שם עמ' כג-כד
  336. ^ בעקבות ביקורת על הנסיון לחקות את התלמוד הבבלי, לאחר שיצא לאור הכרך על מסכת כלים, הוסיף הרבי מראדזין בכרך על מסכת אהלות בכל עמוד את הכיתוב: "מלוקט מדברי התנאים ואמוראים ז"ל".
  337. ^ גם הלומדים בעיון את מסכת פסחים, למשל, מדלגים בדרך כלל על סוגיית "רבי חנינא סגן הכהנים" הנ"ל, והדבר בולט בספריהם של רוב ראשי הישיבות על מסכת זו.
  338. ^ בבקורת על הספר, מאת הרב אליקים קרומביין, ר"מ בישיבת הר עציון (בטאון 'מעלין בקודש', גליון ח'), הוגדר הספר כ"ספר חובה, ללא גוזמא" למתעניינים בהלכות הטהרה.

ראו גם

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טומאה_וטהרה&oldid=7986311"