לדלג לתוכן

דרוזים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ישראלי-דרוזי)
מכובדי הדרוזים בחגיגות חג נבי שועייב במתחם נבי שועייב, בסמוך להר קרני חיטין
סרטונים הדרוזים בישראל - וידאו

הדרוזים בישראל (בערבית: الدروز في إسرائيل) הם קבוצה אתנו-דתית דוברת-ערבית בישראל, ומקיימים דת ייחודית[1] שהתפצלה מהאסלאם השיעי-איסמאעילי במאה ה-11. הם מתגוררים בעיקר בכפרים בכרמל, בגליל, וברמת הגולן.[2] דרוזים שומרים על השפה והתרבות הערבית כחלק בלתי נפרד מזהותם, והערבית היא השפה העיקרית שלהם.[3][4]

בסוף שנת 2021 נמנו כ-150,000 דרוזים מבין תושבי הקבע בישראל, מהם כ-125,400 אזרחים ישראלים, והיתר תושבי רמת הגולן בצידו הישראלי שמרביתם מסרבים להתגייס או אף לקבל אזרחות ישראלית (רבים מהם מזדהים כתומכי משטר אסד בסוריה). היישובים עם מספר הדרוזים הגדול ביותר היו דלית אל-כרמל (18 אלף), ירכא (17.7 אלף) מע'אר (13.8 אלף) בית ג'ן (12.5 אלף) ועספיא (9.7 אלפים).[5]

הדרוזים הם דוברי ערבית (דרוזית) בניב המיוחד להם, הדומה לדיאלקטים סוריים של השפה הערבית. כמעט כל הדרוזים מתגוררים באזור הגאוגרפי הכולל את לבנון, דרום סוריה וצפון ארץ ישראל. התיישבותם הררית ברובה, במטרה להישמר מאוכלוסייה עוינת. רובם אזרחים סורים, אך יש קהילה דרוזית גדולה גם מבין הלבנונים.

לדרוזים כיום דת הנחשבת בעיני רבים כעצמאית ונפרדת (מונותאיסטית, אברהמית ואתנית[1]) יוצאת-האסלאם השיעי איסמאעילי לפני כאלף שנה במצרים, שעיקריה נשמרים בסודיות. כך גם מגדיר אותם החוק בישראל, על אף שישנן מדינות אחרות במזרח התיכון, כמו איחוד האמירויות הערביות ולבנון, שם הדרוזים נחשבים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.[6][7] מבחינה לשונית, לדרוזים שפה הדומה לערבית של המוסלמים והנוצרים שבלבנט. רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם בתור "ערבים" (71%), והשאר מגדירים עצמם כ"דרוזים" או "דרוזים-ערבים".[8]

נכון ל-2019 מהווים הדרוזים כ-1.5% מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל.[5]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה העות'מאנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הדרוזים היגרו לארץ בתקופה העות'מאנית מהחורן ומאזור חלב ולבנון. ההגירה הדרוזית לארץ נעשתה בשלבים. השלב הראשון היה במאה ה-11 עת נוסדה הדת הדרוזית ובמאה ה-13 בתקופת הכיבוש הממלוכי עת חדרו הדרוזים למרכז הגליל ולגולן. השלב השני התרחש במאות ה-16 וה-17 כאשר שליטים דרוזים מבית מען שלטו בצפון הארץ, והשלב השלישי היה בגלי משנה ב-300 השנים האחרונות. הדרוזים התיישבו בארץ ב-36 כפרים, רובם בעלי רוב דרוזי ומיעוטם מעורבים. מהם נותרו 16, שניים בכרמל ו-14 בגליל. במפקדי האוכלוסייה העות'מאניים נמנו הדרוזים עם האוכלוסייה המוסלמית ולכן אין נתונים על מספרם. ואולם להערכת הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF), ב-1887 היה מספר הדרוזים 7,860 נפש.[9]

יש הטוענים שבין הדרוזים והיהודים קיים קשר עוד מתקופות עתיקות יותר, מאחר שהדת הדרוזית שאבה רעיונות מסוימים מן היהדות (בעיקר מן הקבלה) וכמו כן יתרו (נבי שועייב), חותן משה, מקובל על הדרוזים כנביאם, ועל שמו נקרא חגם נבי שועייב. הנוסע היהודי בנימין מטודלה כתב על ביקורו בעיר צידון במחצית השנייה של המאה ה-12 כי הדרוזים "הם אוהבים ליהודים".

בתקופת המנדט הבריטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשים דרוזיות בארץ ישראל, 1920

בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה נייטרלית מובהקת כלפי הסכסוך הערבי-יהודי, ולא השתתפו כלל במאורעות של שנות העשרים והשלושים. העמדה הנייטרלית של הדרוזים הביאה את ראשי היישוב לפנות אליהם בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים. במיוחד פעלו בנושא איש הציבור היהודי אבא חושי (אבא שְׁנֵלֶר), ששקד בעיקר על טיפוח הקשרים עם הדרוזים בני הכפר עספיא; יוסף נחמני, שפעל באזור טבריה בקרב הדרוזים שהתגוררו בכפרים מע'אר וחורפיש; ויצחק בן-צבי, אשר קשר קשרים עם מנהיגי הדרוזים בגליל. תוכניתו של בן-צבי כללה בין היתר הצעת עזרה משפטית לדרוזים בשעת הצורך, ולאחר מכן לבוא בקשרים עם מנהיגי הדרוזים בסוריה ובלבנון.

במרד הערבי הגדול 1939-1936

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מאורעות ה'תרצ"ו – ה'תרצ"ט (1936–1939) היו מרבית הדרוזים רחוקים ממוקדי המרד הערבי ולא הושפעו מהלך הרוח הקיצוני של מנהיגיו. עוד לפני כן, רבו בכפרים המעורבים ההתנגשויות בין הדרוזים לשכניהם, ובייחוד בינם לבין המוסלמים, והדרוזים לא לקחו חלק בדרך כלל בתנועה הערבית הלאומית.[10] בשנות המרד, על רקע הידיעות על שיתוף פעולה דרוזי–יהודי, פגעו כנופיות ערביות בדרוזים. בזמן המהומות, ערכו הכנופיות הערביות התנפלויות על הדרוזים בשפרעם והתנגשויות רבות אירעו גם בכפר מע'אר.[10]

מקרב הדרוזים בגליל, שברובם שמרו על עמדה נייטרלית במהלך המרד, הצטרפו מעטים לכנופיות הערביות. דרוזים השתתפו בכנופיות בהנהגת פאוזי קאוקג'י, חלקם כשכירים, ואף הייתה פלוגה דרוזית מיוחדת.[10] המתנדבים הדרוזים מסוריה לא קיבלו את ברכת המנהיגות המסורתית של העדה וכנראה משום כך לא השפיעו על הדרוזים בארץ ישראל – שהופעלו עליהם לחצים חזקים להצטרף למורדים – לתמוך במרד הערבי. הכפרים הדרוזים על הכרמל אף סירבו לשלם לקרנות המרד.[11] דרוזים השתתפו גם בכנופיות יוסוף אבו דורה, אולם כשזה החל לפגוע בכפרים הדרוזיים (כפי שגם פגע רבות בכפרים הערביים), פנו לו הדרוזים עורף והחלו לפעול נגד הכנופיות.[10] ב-1939, לקראת סוף המרד, "עברו" כמעט כל הדרוזים תושבי הגליל לצד היהודי, אם כי מבלי ליטול חלק פעיל בלחימה עצמה. הדבר קרה בעיקר עקב התנכלויות של מורדים ערבים ומוסלמים לכפרים דרוזיים. נראה כי המתיחות בין הדרוזים והמוסלמים בזמן המרד, הייתה הסיבה שבעקבותיה הדרוזים התחילו לשתף פעולה עם הצד היהודי במלחמת העצמאות ואילך.[12]

בשנות ה-40

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, מספר הדרוזים בארץ ישראל המנדטורית היה בין 10 ל-12 אלף, כ-6%–7% מתוך כלל אוכלוסיית הדרוזים, שמנתה כ-180 אלף נפש. חלקם של הדרוזים בתושבי ארץ ישראל באותה תקופה היה פחות מאחוז אחד.[13] בשנות ה-40 סייעו הדרוזים ליהודים במסגרת פעילותה של "ההגנה" ברכישת נשק ותחמושת, באיסוף ידיעות וסיוע למפעל ההעפלה.[14]

בתקופת מלחמת העולם השנייה נחלשו מעט הקשרים בין היהודים והדרוזים. אולם הבסיס החזק שנוצר אפשר את חידוש הקשרים לאחריה. גם לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, העדיפו הדרוזים בארץ ישראל לנקוט עמדה נייטרלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק. ב-23 בינואר 1948 נערך הסכם לפיו "אין הדרוזים משתתפים או יוזמים התקפה על היהודים; אין היהודים מתקיפים את הדרוזים. הדרוזים מעוניינים לעזור ליהודים על ידי שמירת השקט באזורם. לזאת זקוקים לכסף, לתמיכה בכמה מצרכים, לקנות תחמושת חסרה".

אך עוד לפני הכרזת העצמאות כבר הוקמה פלוגה דרוזית בתוך הכוח הצבאי היהודי, ובחודש אוקטובר כבר נלחמו פלוגה זו ופלוגה צ'רקסית ב"מבצע חירם", שבו נכבשו שטחים משמעותיים בגליל. עם זאת, בתחילת מלחמת העצמאות, פעל גדוד דרוזי בצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י, אשר לא נטל חלק פעיל בלחימה. אחרי שקאוקג'י נכשל בקרב משמר העמק, הוא הורה לגדוד לתקוף את רמת יוחנן. הגדוד הובס בקרב רמת יוחנן, ובעקבות הקשרים של יוסף נחמני, הגדוד, וכל הדרוזים, עברו לצידם של היהודים במלחמה.[15]

הקשרים הלא רשמיים בתקופת המנדט הבריטי בין הדרוזים ליהודים, סללו את הדרך לקבלתם של הדרוזים ושילובם כאזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל.

לאחר הקמת מדינת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיילים דרוזים בצבא ההגנה לישראל, תמונה משנת 1949.

עם קום המדינה חיו בישראל כ-14.5 אלף דרוזים.[5] בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. למטרה זו אף הוקם גדוד חי"ר דרוזי, גדוד חרב. שיעור הדרוזים המשרתים כקצינים וכנגדים בצה"ל גבוה בצורה משמעותית מחלקם היחסי באוכלוסייה. ניתן למצוא מחברי העדה קצינים בכירים רבים כגון: אלוף (מיל') יוסף מישלב, אלוף (מיל') כמיל אבו רוקון, אלוף רסאן עליאן, תא"ל (מיל') אמל אסעד, תא"ל (מיל') עימאד פארס, תא"ל מוניר עמאר.

ב-1961 הוקמה מועצה דתית דרוזית, ונכון ל-2015 היא מונה 60 אנשי דת דרוזים (30 סאיסים המכהנים בבתי התפילה הדרוזיים, 15 ממונים על ידי ראשי מועצות מקומיות דרוזיות, 15 שממנה השר לענייני דתות), יושב הראש הראשון של המועצה היה השייח' אמין טריף.

ב-1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזים, מכוחו פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזיים.

הדרוזים נהנים מייצוג יתר בבית המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת השמונה עשרה, הגיע ייצוגם לשיא של שישה חברי כנסת,[16] פי שניים וחצי משיעורם באוכלוסייה.

בשל האמונה כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, אין לדרוזים שאיפות לעצמאות והם מאמינים בנאמנות למדינה שבה הם חיים. דרוזים בישראל יתגייסו לצה"ל, דרוזים בסוריה יתגייסו לצבא סוריה וכו'. לפיכך ניתן למצוא מצבים בהם דרוזים משני צידי הגבול נלחמים זה בזה.

לבנות הדרוזיות וכן לדרוזים הדתיים (אלו שבאו בסוד הדת) יש בישראל פטור משירות בצבא. הדתיים אינם יכולים להתפלל במדים, והאווירה בצבא אינה מתאימה לחוקי דתם, ולכן הפטור ניתן כבר בעת חקיקת חוק גיוס החובה לדרוזים. שיעור הדתיים בגיל הגיוס נמוך מאוד, ומכאן אחוז הגיוס הגבוה של הדרוזים.

לוח זיכרון לחללי צה"ל דרוזים בבית יד לבנים בדלית אל-כרמל

אלשיך (1979), שחקר את הזהות הלאומית של הדרוזים בישראל, מצא כי לדרוזים בישראל יש שלוש תת-זהויות: זהות דרוזית, זהות ישראלית וזהות ערבית. מרבית הדרוזים רואים עצמם בראש ובראשונה דרוזים, אחר כך ישראלים ולבסוף ערבים. רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כ"ערבים" (71%), והשאר מגדירים עצמם כ"דרוזים" או "דרוזים-ערבים" [דרושה הבהרה].[8] אך מיעוט מהם (שחלקם מאוגדים בקבוצה שנקראת "החוג הציוני הדרוזי") רואים בעצמם קבוצה אתנית עצמאית שאין לה דבר עם הלאום הערבי. במאי 2001 מונה ח"כ הדרוזי סאלח טריף (מפלגת העבודה) כשר לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה וכשר בלי תיק הממונה על המגזר הערבי. טריף היה השר הדרוזי הראשון בישראל. בכנסת השבע עשרה כיהן חבר הכנסת הדרוזי-ישראלי מג'לי והבה כממלא מקום נשיא המדינה במשך שלושה ימים, החל מ-8 ביולי 2007, זאת לאחר שלרגל נסיעתה מחוץ לישראל, מילא את מקומה של יושבת ראש הכנסת דליה איציק, שמילאה באותה העת את מקומו של הנשיא הנבצר משה קצב. בכך היה והבה לזמן קצר ממלא מקום נשיא המדינה הלא-יהודי (הדרוזי) הראשון של מדינת ישראל.

בשנת 2003 אוחדו דלית אל-כרמל ועספיא ליישוב גדול היישוב בשם "עיר כרמל" שבו 22 אלף איש. בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק[17] המבטל את האיחוד, והשיב את המצב לקדמותו החל מ-1 בדצמבר 2008. העירייה המאוחדת שנוהלה תחת ועדה קרואה בראשות גבי אופיר פורקה.

נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין במפגש עם ראשי רשויות דרוזיות וצ'רקסיות, 2015

בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 התאפיין הדור הצעיר, לעומת קודמיו, בהשפעות רבות יותר של הגלובליזציה ובקפיצת מדרגה בהכנסה הפנויה וברמת החיים. בתקופה זו עלה פי 10 שיעור הדרוזים שסיימו תואר שני. מחציתם נשים. המבנה הפוליטי במגזר הדרוזי לא השתנה, והוא המשיך להתאפיין בראשי מועצות שנבחרים על בסיס חמולה.[18]

בשנת 2015 התגלה מטמון מטבעות על ידי צוללנים ליד חופי קיסריה. המטמון (2,580 מטבעות סה"כ) המתוארך למאה ה-11 נושא ברובו את שמו של החליף אל-חאכִּם בִּאמר אללה, אחד מהדמויות החשובות ביותר בעת ייסוד הדת הדרוזית.

בחודש יולי 2018 נחקק "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". החוק ספג ביקורת ומחאה בקרב חלק ניכר של העדה הדרוזית בטענה כי החוק, אף שהוא הצהרתי, פוגע בהם ורואה בהם שכירי חרב. חברי הכנסת חמד עמאר, סאלח סעד ואכרם חסון עתרו לבג"ץ נגד החוק, בעיקר בשל הטענה כי הסעיף הראשון בו מדבר על מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל רק לעם היהודי, ולא למיעוטים נוספים כמו הדרוזים והצ'רקסים, שחתמו על ברית דמים עם העם היהודי. אחת הדרישות המרכזיות שלהם היא להכניס את המילה שוויון לחוק.[19] לעומת זאת, סאמר סעיד ביראני, חבר מועצת דלית אל-כרמל, ומנהיגים דרוזים נוספים, תמכו בחוק הלאום. ביראני אמר כי על הדרוזים לתמוך בהמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית, כי אחרת היא תהפוך למדינה בשליטה ערבית. הוא אף התלונן על כך שבעדה יש המנסים להשתיק בכוח את העמדה שתומכת בחוק הלאום.[20]

בשנת 2019 נבחרה לראשונה אישה דרוזית לכנסת ישראל, ר'דיר מריח שנבחרה מטעם רשימת כחול לבן.[18]

ב־23 בנובמבר 2022 נחטף טירן פרו, נער דרוזי־ישראלי, על ידי מחבלים מגדוד ג'נין, בעודו מאושפז ומונשם בבית חולים בג'נין לאחר שעבר תאונת דרכים. גופתו הוחזרה לישראל למחרת.

הדרוזים והכנסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים חלו שינויים בדפוסי ההצבעה בבחירות הכנסת בקרב בני העדה הדרוזית, הן באחוזים והן במפלגות להן הם מצביעים. מחקר שנעשה בשנת 2021 על ידי מוחמד שנאן ועמרי אילת,[21] הראה כי הייתה ירידה משמעותית באחוזי ההצבעה בבחירות לכנסת בקרב בני העדה הדרוזית בין השנים 2020-1996. בשנת 1996 אחוזי ההצבעה בבחירות לכנסת בקרב בני העדה הדרוזית עמד על 76.8%, לעומת זאת, בשנת 2020 עמד אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת על 57.1%.

השיקול לבחירת מפלגה להצבעה הוא אינדיבידואלי בקרב בני העדה הדרוזית, כך שאין מפלגה מסוימת שכל הדרוזים מצביעים לה בשל היותם דרוזים. בני העדה מצביעים למפלגה או למועמד שמייצגים אותם ומקדמים את תחומי העניין והאינטרסים האישיים שלהם.

אפשר להגיד שכמעט כל המפלגות בהן היה מועמד דרוזי במעמד ריאלי, זכו למרבית הקולות של המצביעים מהכפר של אותו המועמד בבחירות בהן הוא התמודד. ניתן להסיק מהסקר כי החברה הדרוזית אינה חברה הומוגנית בעת ההצבעה בבחירות לכנסת. בקרב הדרוזים, החמולה (כלומר המשפחה והכפר) תופסים מקום גדול יותר ביחס לקידום האינטרסים האחרים בעת קבלת ההחלטה בבחירות לכנסת. בשנת 1996, מפלגת העבודה גרפה את רוב קולותיהם של המצביעים הדרוזים (למעט פקיעין), למרות שהיו עוד מפלגות שכללו ח"כים דרוזים כמו הליכוד והרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל. שיעורי ההצבעה למפלגות הלא-ציוניות בקרב בני העדה הדרוזית עלה מ-9.58% ל-17% בבחירות 2013. בספטמבר 2019, למפלגת כחול-לבן בראשות בני גנץ היה את מספר המצביעים הגבוה ביותר בכפרים הדרוזיים (למעט בית ג'ן, סאג'ור ופקיעין), הסיבה לכך הייתה ההבטחה של המפלגה לתיקון חוק הלאום וחוק קמיניץ, וגם הצטרפותה של ג'דיר כמאל-מריח למפלגה, שלא הזדהתה עם הפוליטיקה המסורתית.

דמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההרכב האתני-דתי של מחוזות הצפון וחיפה[22]

הדרוזים בישראל מתגוררים בשני מחוזות עיקריים: מחוז הצפון (כ-81% מאוכלוסיית הדרוזים), הכולל את הגליל ורמת הגולן, ומחוז חיפה (כ-19%). היות שהדרוזים אינם מקבלים נישואי תערובת ומרביתם נישאים בתוך העדה, רוב הדרוזים אינם עוזבים את הכפרים הדרוזיים, ומעטות המשפחות המתגוררות בערים בהן האוכלוסייה הדרוזית קטנה או שמלבדם אינה קיימת כלל.

בסוף שנת 2018 מנו הדרוזים 143 אלף בני אדם המהווים כ-1.6 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו-7.6 אחוזים מהערבים בישראל. רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים (71%), והשאר מגדירים עצמם כ"דרוזים" או "דרוזים-ערבים".[8] שיעור הגידול של האוכלוסייה הדרוזית בשנת 2017 (1.4%) היה נמוך מזה של האוכלוסייה המוסלמית (2.5%) ומזה של האוכלוסייה היהודית (1.7%). שיעור הפריון בקרב הנשים הדרוזיות נמצא במגמת ירידה מאמצע שנות ה-60. שיא הפריון, 7.9 ילדים לאישה, נמדד ב-1964. ב-1990 היה השיעור 4.1 ילדים, ב-2000 3.1 ילדים, ב-2010 2.5 ילדים, וב-2017 2.1 ילדים בממוצע בלבד.[5]

נכון ל-2018, בכ-84.9% מבין משקי הבית של הדרוזים היו מועסקים. עם זאת נמצא פער גדול בין ההשתתפות של גברים בכוח העבודה לבין זו של הנשים. אחוז הגברים המשתתפים בכוח העבודה הגיע ב-2018 ל-71.1%, ואילו אחוז הנשים הדרוזיות המשתתפות בכוח העבודה הגיע ל-43.2% בלבד. ב-18 השנים מאז שנת 2000 גדל מספר הסטודנטים הדרוזים במוסדות להשכלה גבוהה פי שלושה, ובמוסדות נרשמו קרוב לחמשת אלפים סטודנטים דרוזים.[5]

הלמ"ס מגדיר את האוכלוסייה הדרוזית בישראל כמגזר בחינוך הערבי (אחד מתוך ארבעה), וכקבוצת אוכלוסייה הדרוזים נכללים כחלק מהאוכלוסייה הערבית (לצד המוסלמים והנוצרים-ערבים).[23]

הדרוזים וצה"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקד דרוזי בגדוד חרב, 2007

חוק שירות חובה בצה"ל הוחל ב-1956 על גברים דרוזים בלבד – על פי בקשת ראשי הקהילה – ונשים דרוזיות אינן מתגייסות כלל. גם לפני החלת החוק שירתו דרוזים בצה"ל על בסיס התנדבותי, במסגרת גדוד שכלל דרוזים, בדואים וצ'רקסים. את הבסיס לגדוד היוו לוחמים מגדוד דרוזי שגויסו בסוריה ובלבנון על ידי מפקד "צבא ההצלה" קאוקג'י במלחמת העצמאות וכן הדרוזים מדליית אל-כרמל, עוספיא ויישובי הגליל. הגדוד תקף יישובים יהודיים בקרב רמת יוחנן בין 12 ל-16 באפריל 1948, אך לאחר מכן, בעקבות מגעים בין מפקד הגדוד למשה דיין, בתיווכם של נכבדים דרוזים מהגליל ומהכרמל, נענו הדרוזים להצעה להצטרף לשורות צה"ל. הגדוד הדרוזי עסק בעיקר בעבודות שמירה על יישובים ערביים, גם בתוך אזור הממשל הצבאי. בנוסף הוקמה פלוגת רוכבים שיצאה למרדפים אחרי מסתננים ו"פדאיון". ב-1954 הציעו ראשי העדה הדרוזית להחיל את חוק שירות הביטחון גם על צעירי העדה הדרוזית. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, נענה לבקשה. בשנת 1956 התקבל חוק שירות חובה של דרוזים בצה"ל. כמו כן הוחלט להקים את היחידה הדרוזית כיחידה לכל דבר. בשנת 1956 שני דרוזים סיימו קורס קצינים: קאמל דבור ועקל טורקי.[24] בראשית שנות ה-60 היו בצה"ל כבר מספר קצינים דרוזים, אולם כולם שירתו עדיין ביחידה הדרוזית, שעסקה במשימות שמירה ואבטחה. הקצינים הדרוזים הצעירים, אשר היו בעלי מוטיבציה רבה להתקדם ולהשתלב החלו להפעיל לחץ לפתוח בפניהם תפקידים במסגרות וביחידות נוספות. באותה תקופה, תחילת שנות ה-60, החלו להתבלט קצינים שהתקדמו בצה"ל דרך מצוינות אישית וביניהם אל"ם סעיד עבד-אל-חק, אל"ם גדעון עבאס, תא"ל האיל סלאח, אל"ם חמזי עראיידה שכונה "אבי הגששים" בצה"ל ורבים אחרים.

בשנת 1967 קיבלה היחידה הדרוזית תפקיד נוסף: הוקמו "המשמרות", יחידות סיור בגודל מחלקה שנועדו לסייר בסיני, והוצבו בין באר שבע ושארם א-שייח'. "המשמרות" יצאו לשטח לשלושה ימים בכל פעם, על גבי גמלים, ג'יפים ומסוקים לחפש מחבלים וסמים מוברחים. תקופה זו הייתה גם תקופת "המרדפים": היחידה הדרוזית עזרה במרדפים אחרי מחבלים שהסתננו דרך הגבול.

למרות התפקידים החדשים שנוספו ליחידה הדרוזית, התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה עת-משבר עבור הדרוזים בצה"ל: ראשית, חלק מן הקצינים הדרוזים, שגאוותם הייתה על היותם לוחמים מעולים ואזרחים נאמנים, נפגעו מכך שלא שותפו בלחימה אלא הועסקו בשמירות באזור הבקעה במהלך המלחמה. שנית, שאיפתם של הדרוזים להשתלב גם במסגרות אחרות ובתפקידים אחרים בצה"ל לא זכתה, על פי תחושתם, למענה מספק.

בשנת 1968 החלה להתגבש בצה"ל חשיבה חדשה הנוגעת לשירות הדרוזים בצה"ל, חשיבה שעיקרה פתיחת אפשרויות תפקידים נוספים. בשנה זו הציע מוחמד מולא, קצין דרוזי מירכא, להקים סיירת דרוזית, לאחר שהרעיון התקבל, הוקמה יחידה התנדבותית מובחרת. במלחמת יום הכיפורים השתתף גדוד דרוזי סדיר שהוצב בצפון, בקרבות רמת הגולן. הגדוד השתתף גם במבצע ליטאני כגדוד קרבי לכל דבר והשתלב בפעילות השוטפת של צה"ל בצפון: סיורים, חדירות, היתקלויות ויצא לו שם של גדוד מפואר ובעל הישגים. בסוף שנות השמונים שונה שם הגדוד ל"גדוד חרב" על מנת להעלות את גאוות היחידה, ולתרום להעלאת המוטיבציה בקרב הדרוזים להתגייס. בשנת 1979 מונה מח"ט ממוצא דרוזי ראשון בצה"ל – אל"ם האיל סלאח.

בשנת 1974 נפרצה הדרך לשילוב דרוזים בחיל המודיעין, במסגרת יחידת "חצב" בבסיס שהוקם בחיפה ברחוב יפה נוף לצד מחנה "מרקוס" בכרמל, ונקרא "עמיחי". באותה תקופה התקשה חיל המודיעין להתמודד עם הררי החומר הגלוי בשפה הערבית, שהלכו ונערמו על שולחנו וחייבו עיבוד מודיעיני משפה זו, בעוד מספר בוגרי המגמה המזרחנית בבתי הספר התיכון שהתגייסו לצה"ל מצומצם ואינו עונה על הצרכים. הרעיון לשילוב דרוזים, בכלל זה אקדמאים במודיעין הועלה על ידי רס"ן שלום הררי, ששירת אז במחלקת איסוף באמ"ן: שחיילים אקדמאים דרוזים, שהם לראשונה גם בוגרי אוניברסיטאות בארץ, ביודעם את השפה הערבית ואת השפה העברית על בוריין, הם בעלי כלי ניתוח אקדמיים והיכולת לצמצם את הפערים בצורכי כוח אדם בעל כישורים כאלה ביחידת "חצב", העוסקת בעיבוד חומר גלוי בעבור כל גורמי קהילת המודיעין. סא"ל אפרים לפיד העלה את הרעיון לרמ"ח איסוף אל"ם מנחם דיגלי ולאחר התחבטות קצרה אישר ראמ"ן אלוף שלמה גזית ב־12 באוגוסט 1974 לקדם את המהלך. לצורך זה נקבע כי החיילים המתגייסים ישרתו בחיפה, בקרבת יישוביהם ולא רחוק מאוניברסיטת חיפה, שבה יכלו להמשיך בלימודיהם, דבר שיצר ביקוש מוגבר לשרת ביחידה. הבסיס החדש נקרא על שם רס"ן עמיחי בוכוול, קמ"ן חטיבה 401 שנהרג במלחמת יום הכיפורים בכ"ב בתשרי תשל"ד ליד תעלת סואץ וקיבל את עיטור המופת לאחר מותו. על-פי נוהלי צה"ל אין לקרוא בסיסים ומחנות צבאיים על שם חללי צה"ל אלא אם כן מדובר בקצינים בדרגת אלוף ומעלה, אך במחלקת איסוף היה נוהג פנימי ולפיו הוגה רעיון של פרויקט כלשהו רשאי לכנותו בשם אחד מילדיו. בכור בניו של רס"ן שלום הררי נקרא עמיחי, על שם החבר שנפל. לפיכך אושר לקרוא לבסיס החדש על שם בנו, ובכך הונצח רס"ן עמיחי בוכוול.[25]

בשנת 1982, לאחר פנייה של קצינים דרוזים, הוחלט לפתוח בפני הדרוזים את האפשרות לשרת גם ביחידות אחרות בצה"ל. כיום הדרוזים נמצאים בכל חילות צה"ל. המעוניינים לשרת כקצינים מקצועיים יכולים לבחור במסלול העתודה האקדמאית. בשנת 2000 מונה סגן אלוף זיאד דבור לתפקיד הרוקח הצבאי הראשי.[26] בשנת 2015 נסגר גדוד חרב וחייליו פוזרו ביחידות ובמערכי צה"ל השונים.

בשנת 1986 הועלה לראשונה קצין ממוצא דרוזי לדרגת תת-אלוף, האיל סלאח. באוגוסט 2001 קצין ממוצא דרוזי קיבל לראשונה דרגת אלוף, יוסף מישלב. מאז קצינים רבים הגיעו לדרגות אלו, והם: האיל סלאח, יוסף מישלב, אמל אסעד, מעד'א חסבאני, כמיל אבו רוקון, עימאד פארס, חסון חסון, מופיד גאנם, מוניר עמאר, רסאן עליאן, טריף בדר ועלא אבו רוקן. בשנת 2017 מונה טריף בדר לקצין רפואה ראשי. יחידה בה רבים מבכיריה הם קצינים ממוצא דרוזי היא מתאם פעולות הממשלה בשטחים. כך למשל בשנת 2020 כל ראשיה היו דרוזים, מפקד היחידה, אלוף כמיל אבו רוקון, מפקד המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, תא"ל רסאן עליאן, ומפקד מנהלת התיאום והקישור ברצועת עזה, אל"ם איאד סרחאן.

בין הדרוזים ישנם פעילים נגד גיוס חובה, בהם הארגון "ועד היוזמה הדרוזי". על פי ארגון "התנועה הלאומית לקומוניקציה" ששותף למטרה, יש כרסום מתמיד בגיוס הדרוזים לצה"ל.[27] עם זאת, בין השנים 2008–2014 אחוז הגברים המתגייסים הדרוזים על פי משרד הביטחון עמד על 83%, בדומה לאחוז המתגייסים קודם לכן ויותר מהממוצע בקרב יהודים.[28][29] כצעד שנועד למנוע הימנעות מגיוס, צווי הגיוס אינם נשלחים לביתם של המועמדים אלא נמסרים בבית הספר, והם נוסעים בהסעה מאורגנת ללשכת הגיוס.[27]

המשורר יהונתן גפן כתב את "בלדה לדרוזי" המבקרת את היחס להם זוכים הדרוזים מחוץ לשירות הצבאי.[30]

הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות ובשל כך בבית הקברות הדרוזי לא נמצא מצבות וחלקות קבר. לעומת זאת, לחללי צה"ל הדרוזים יש בית עלמין צבאי, הנמצא בעוספיא, עם חלקות קבר אישיות ומצבות כמו בשאר בתי העלמין.[31]

הדרוזים ברמת הגולן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אישה דרוזית מכינה פיתות ברמת הגולן

ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא. רבים מהדרוזים ברמת הגולן מזדהים גם כחלק מהקהילה הדרוזית של סוריה. לאורך השנים נתגלו מספר פרשיות ריגול שבהן היו מעורבים הדרוזים.

אולם באופן כללי היחסים בין השלטון הישראלי לבין הדרוזים ברמת הגולן נוחים, בין היתר הודות לכך שב-1967 כבר התקיימה בישראל קהילה דרוזית גדולה שהשתלבה בחיי המדינה. ישראל אינה מכירה בדרוזים ברמת הגולן כאזרחים סורים, ורובם מוגדרים כמי שאזרחותם "אינה ברורה". עם זאת, קיים קשר מוגבל בין הדרוזים לבין הרפובליקה הערבית הסורית, בעיקר באמצעות שליחת צעירים ללימודים באוניברסיטאות ומכללות בסוריה. הנהגת הדרוזים הכללית - לרוב נמנעת מלהתערב בסוגיה הספציפית הדנה בשאלת אזרחותם ונאמנותם של אותם דרוזים בגולן.

בשנת 1981 נחקק חוק רמת הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן פתחו במחאה חריפה והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן – לספח את הגולן לישראל באופן מלא.[32]

הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל ולא כאזרחים. אמנם הם רשאים לקבל אזרחות ישראלית, אך רק מעטים מהם ניצלו את האפשרות. עד 2006 רק 677 איש מקרבם מימשו זכות זו. בעשור השני של המאה ה-21, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, נרשם זינוק של מאות אחוזים במספר הדרוזים בגולן שהגישו למשרד הפנים בקשה לקבלת אזרחות ישראלית.[33] נכון ל-2016 נרשמו כ-1,700 בעלי אזרחות ישראלית, קרוב ל-10% מהאוכלוסייה.[34]

בפברואר 2012 עתרו ארבע המועצות המקומיות לראשונה לבג"ץ נגד מדינת ישראל, בטענה לאפליה אסורה מצד המדינה, ודרשו להורות לממשלת ישראל להסביר מדוע היישובים הדרוזיים בגולן לא זוכים לתוספת תקציבית כמו היישובים הדרוזיים והצ'רקסיים בשאר ישראל. בדצמבר 2013 החליטה ממשלת ישראל להפנות 209 מיליון שקלים לתוכנית רב-שנתית לפיתוח היישובים. הכספים הועברו בין 2014 ל-2017 והושקעו בחינוך, בתשתיות לתחבורה, במוסדות רווחה ובפיתוח ענף התיירות.[35]

באוקטובר 2018 התקיימו לראשונה בחירות מקומיות במועצות הדרוזיות ברמת הגולן, לאחר עשרות שנים שבהן מונו ראשי המועצות בידי משרד הפנים.[36] משטר אסד בסוריה, האשים את מדינת ישראל כי "הפרה את אמנת ז'נבה" עקב קיום הבחירות.[37]

בשנת 2014 הוקמה לראשונה קבוצת כדורגל המייצגת את תושבי ישראל הדרוזים שברמת הגולן בלבד, המסונפת להתאחדות לכדורגל בישראל – "בני ממב"ע הגולן". שמה המלא של הקבוצה מייצג תחתיו את ראשי התיבות של ארבע המועצות שברמה: מסעדה, מג'דל שמס, בוקעתא ועין קנייא.[38] הקבוצה החלה לשחק בליגה ג' וכבר בעונתה הראשונה העפילה לליגה ב'.

ב-27 ביולי 2024 באסון פגיעת הרקטה במג'דל שמס 12 ילדים ונערים נרצחו ומעל ל-30 בני אדם נפצעו מפגיעה ישירה במגרש כדורגל במג'דל שמס שנגרמה מרקטה ארטילרית איראנית מדגם פלק 1 ששיגר חזבאללה מלבנון.[39]

עקרונות הדת הדרוזית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ערכים מורחבים – דרוזים#מוצא הדת הדרוזית, הדת הדרוזית

התיאור המקובל מציג את הדת הדרוזית כדת סודית, שנוסדה במצרים לפני כאלף שנה, בימי השלטון האיסמעאלי-שיעי-פאטימי. זוהי דת "מנטלית", ללא פולחן וכמורה, המאמינה בעולם רוחני ובגלגול נשמות, ונשענת על התפיסה המונותאיסטית של עדת המאמינים (ה"מוואחידון"). הפילוסופיה הדתית הדרוזית מושפעת ממקורות יווניים, הודיים וצופיים למיניהם.

בדת הדרוזית, חובת קיום המצוות המעשיות מוטלת על חברי הקהילה הדתיים, המכונים "אל-עוקאל", בניגוד ל"אל-ג'והאל", אשר אינם דתיים ואינם מחויבים בשמירה על מצוות. הדרוזים הדתיים מתפללים פעמיים בשבוע ב"ח'לוה", בית תפילה נטול סימנים מזהים, המפריד בין נשים לגברים. התכנסויות אלו כוללות דברי הטפה, מוסר, וקריאה בספרי קודש. עבירות כמו רצח וזנות מובילות לנידוי מתפילות אלו. איש הדת הדרוזי נדרש לגדל שפם וללבוש בגדים מסורתיים, והאישה הדתיה ללבוש כיסוי ראש ובגדים מסורתיים. המנהיג הדתי, "סאיס", מתמנה על ידי הקהילה לכל חייו. הדרוזים מקיימים חופש מוחלט בבחירת אורח חיים, דתיים או לא דתיים, מה שמשקף סובלנות דתית וכבוד הדדי.[40]

האסלאם הנורמטיבי איננו מהווה מרכיב אינטגרלי בהקשרים ההיסטוריים והתאולוגיים של הדת הדרוזית, אף על פי שבלבנון, סוריה וירדן – אך לא בישראל – נהוג להגדיר את הדרוזים כאסכולה נפרדת בתוך האסלאם ("מד'הב"). ישנה טענה כי מבחינה היסטורית עקרונות הדת הדרוזית מנוגדים למקובל באסלאם[דרוש מקור]. הדמות הבולטת בדת הדרוזית הוא הח'ליף אל-חאכִּם בִּאמר אללה, העומד במוקד האמונה וההערצה כהתגלמות האלוהות כמעט, תפיסה נלעגת לפי עקרונות האסלאם (בפועל, מוצא הדת הוא מהאסלאם השיעי). במקום מוחמד כנביא האחרון מאמינים הדרוזים בסלמאן הפרסי. הדת הדרוזית ביטלה את המצוות העיקריות של האסלאם, כגון תפילה במסגד ועלייה לרגל למכה, וחמזה, כדמות משיחית, הטיף לאופיו האלוהי של אל-חאכִּם, ודחה את האסלאם תוך קביעה גורפת שהדת הדרוזית היא הדת היחידה בעולם. מיליוני שנים לפני בריאת העולם נתקיימו אמיתות הדת הדרוזית, ובעיקר האמונה באל אחד, ובאחרית הימים ייהרסו מכה והמסגדים עם שיבתו של הח'ליף אל-חאכִּם בִּאמר אללה. המהפכה הדתית הדרוזית תבעה זהירות ואומץ לב מול העמים המוסלמים, ולכן לא הזכירו בפומבי אמונה זאת. בזיכרון העדה נחרט הרגע ההיסטורי המכונן של התפלגות הדרוזים מן האסלאם, שהביא אחריו לתקופת מצוקה ולניסיון רב-האובדן ("מהנה"). כאשר חשו הדרוזים חזקים ובטוחים נמנעו מלהעמיד פנים שהם מוסלמים, וכאשר חשו מאוימים, נקטו בטכסיס ה"תקייה", כלומר, העמידו פנים שהם מזדהים עם האסלאם. הפאטימים, הממלוכים, העות'מאנים והערבים שחטו את הדרוזים, שרפו את כפריהם, הענישו אותם על עיקשותם והכריחו אותם לאמץ, כלפי חוץ, את האסלאם [דרוש מקור]. המצרים, הבדווים והצרפתים היו גם הם בין אויביהם, וסיכנו את חייהם באזור.

בישראל הדרוזים נחשבים לבני דת עצמאית, אולם בחלק מהמדינות הערביות, כמו בלבנון, סוריה, ירדן, ואיחוד האמירויות הערביות, הם נחשבים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.[6][7]

יישובים ישראליים עם אוכלוסייה דרוזית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפלגות גאוגרפית של האוכלוסייה הדרוזית בישראל לפי אזור סטטיסטי.[22]

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2020,[41] הדרוזים בישראל מתגגורים ביישובים הבאים:

שם שם בערבית כלל אוכלוסיית היישוב אחוז הדרוזים ביישוב מספר התושבים הדרוזים חבל ארץ
דלית אל-כרמל دالية الكرمل 17,866 96.8% 17,300 הכרמל
ירכא يركا 17,405 98.3% 17,100 הגליל העליון
מע'אר المغار 23,275 57.2% 13,320 הגליל התחתון
בית ג'ן بيت جن 12,151 99.9% 12,140 הגליל העליון
מג'דל שמס مجدل شمس 11,267 100% 11,267 רמת הגולן
עספיא عسفيا 12,613 75.8% 9,560 הכרמל
כסרא-סמיע كسرى-سميع 8,965 95.5% 8,560 הגליל העליון
יאנוח-ג'ת يانوح-جت 6,775 99.9% 6,770 הגליל העליון
בוקעאתא بقعاثا 6,665 100% 6,665 רמת הגולן
ג'וליס جولس 6,567 99.6% 6,540 הגליל העליון
חורפיש حرفيش 6,490 96.5% 6,260 הגליל העליון
שפרעם شفاعمرو 42,509 13.7% 5,840 הגליל התחתון
סאג'ור ساجور 4,358 99.9% 4,350 הגליל העליון
אבו סנאן أبو سنان 14,306 30.1% 4,310 הגליל העליון
פקיעין البقيعة 5,975 70.8% 4,230 הגליל העליון
מסעדה مسعدة 3,753 99.9% 3,750 רמת הגולן
ראמה الرامة 7,792 31.4% 2,450 הגליל העליון
עין קנייא عين قنية 2,139 99.5% 2,128 רמת הגולן
מרום הגליל ماروم الجليل 15,764 5.7% 900 הגליל העליון
חיפה حيفا 283,736 0.17% 480 הכרמל
כפר יאסיף كفر ياسيف 10,244 2.6% 270 מישור החוף
אילת إيلات 52,519 0.45% 240 הערבה
תל אביב-יפו تل أَبيب-يافا 463,808 0.04% 200 מישור החוף
עכו عكا 49,503 0.23% 110 מישור החוף

הערה: "מרום הגליל" אינו יישוב, אלא מועצה אזורית הכוללת יישובים רבים, ביניהם הכפר הדרוזי עין אל-אסד (عين الأسد).

ריכוזים קטנים יותר של אוכלוסייה דרוזית (למטה ממאה איש) קיימים גם במצפה רמון (0.32% מהאוכלוסייה), מעלות-תרשיחא (0.22%), כפר כנא (0.1%), מעיליא (0.1%), מ"א רמת הנגב (0.05%), מ"א משגב (0.04%), מ"א הגלבוע (0.04%), מ"א זבולון (0.03%), מ"א מטה אשר (0.03%), נוף הגליל (0.03%), מ"א משגב (0.03%), רמלה (0.02%), מ"א מטה יהודה (0.02%), ומ"א מנשה (0.02%).

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דרוזים בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 The Fellowship, Who Are the Druze?, International Fellowship of Christians and Jews (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ אבינדב ויתקון, הדרוזים עם הגולן (הסורי), באתר ערוץ 7, 19 במרץ 2015
  3. ^ Brockman, Norbert (2011). Encyclopedia of Sacred Places, 2nd Edition [2 volumes]. ABC-CLIO. p. 259. ISBN 978-1-59884-654-6.
  4. ^ Nili, Shmuel (2019). The People's Duty: Collective Agency and the Morality of Public Policy. Cambridge University Press. p. 195. ISBN 9781108480925.
  5. ^ 1 2 3 4 5 האוכלוסייה הדרוזית בישראל - לקט נתונים לרגל חג הנביא שועייב, באתר www.cbs.gov.il
  6. ^ 1 2 הדרוזים בישראל: שאלה של זהות, באתר citizenship.cet.ac.il
  7. ^ 1 2 "United Arab Emirates International Religious Freedom Report, Bureau of Democracy, Human Rights, and Labor (2009)". U.S. Department of State. אורכב מ-המקור ב-2009-10-31.
  8. ^ 1 2 3 "Israel's Religiously Divided Society". Pew Research Center. 2016-03-08. נבדק ב-8 בדצמבר 2017. Virtually all Muslims (99%) and Christians (96%) surveyed in Israel identify as Arab. A somewhat smaller share of Druze (71%) say they are ethnically Arab. Other Druze respondents identify their ethnicity as "Other," "Druze" or "Druze-Arab." {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, ראשון לציון: משכל, 2018, עמ' 219
  10. ^ 1 2 3 4 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 96.
  11. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 322-321.
  12. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 324.
  13. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 94.
  14. ^ שמעון אביבי, הנשק הסודי של המודיעין בתקופת היישוב: העדה הדרוזית (עמ' 13-8), באתר מבט מל"מ, גיליון 82, אוקטובר 2018
  15. ^ אלי אשכנזי‏, "אין שותף טוב ליהודים מהעם הדרוזי": הברית ההיסטורית שמאיימת להיקרע, באתר וואלה, 29 ביולי 2018
  16. ^ גדעון אלון, גאווה דרוזית במשכן הכנסת, באתר ישראל היום, 4 ביוני 2012
  17. ^ חוק הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות דלית אל כרמל ועוספיה), התשס"ט-2008, ס"ח 2190 מיום 16.11.2008
  18. ^ 1 2 סלים בריק, בתחילה התעלמו ממנה, אחר כך זלזלו בה ולבסוף ניסו להשתיק אותה – האתגר של ע'דיר מריח, באתר הארץ, 11 במאי 2020
  19. ^ יאיר קראוס, חוק הלאום: פגיעה בעדה הדרוזית או "צביעות השמאל?", באתר מקור ראשון, ‏27/07/2018
  20. ^ גלעד צוויק, דרוזים שתומכים בחוק הלאום: סותמים לנו את הפה, באתר מידה, ‏30/07/2018
  21. ^ מוחמד שנאן ועמרי אילת, ממגזר לחברה: תמורות בדפוסי ההצבעה של הדרוזים בבחירות הכלליות בישראל 2020-1996, באתר מרכז משה דיין, ‏2021
  22. ^ 1 2 ""8. אוכלוסייה ביישובים ובאזורים סטטיסטיים, לפי דת, סוף 2019"". הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
  23. ^ פני החברה הישראלית - מבט על הערים הגדולות - דוח מס' 7, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  24. ^ צילום תמונת סיום של בית הספר לקצינים, קורס קציני ח"ר סדיר, מחזור אדר תשט"ז–מרץ 1956, באתר פייסבוק
  25. ^ שמעון אביבי, דרוזים במודיעין (עמ' 26), באתר מבט מל"מ, גיליון 52, ‏דצמבר 2008
  26. ^ ד"ר זיאד דבור מהמכללה האקדמית צפת מונה לחבר בוועדת סל הבריאות 2018, תצפית net, המכללה האקדמית צפת
  27. ^ 1 2 אורלי נוי, אל תקראו לי ישראלי. אני דרוזי פלסטיני, באתר "שיחה מקומית", 5 באוגוסט 2018.
  28. ^ דרוזים, באתר משרד הביטחון - האגף הביטחוני-חברתי
  29. ^ שילוב בני העדה הדרוזית בצה"ל והשתלבותם בשוק העבודה, באתר מרכז המחקר והמידע
  30. ^ יהונתן גפן, מילים לשיר "בלדה לדרוזי", בביצוע דני ליטני, באתר שירונט.
  31. ^ מסורות ומנהגים | מנהגי אבל וקבורה, באתר מועצה מקומית עספיא
  32. ^ חיים יבין, יובל לישראל: יומן לאומי, בהוצאת זמיר בר-לב, ‏1998
  33. ^ עדי חשמונאי‏, "סוריה מתמוטטת": הדרוזים בגולן ממשיכים להתנתק מהמולדת, באתר וואלה, 14 ביולי 2016
  34. ^ עדי חשמונאי‏, בגלל המלחמה בסוריה: זינוק חד במספר הדרוזים המתאזרחים בגולן, באתר וואלה, 8 בינואר 2016
  35. ^ דרור פויר, ‏שיחת היום ביישובים הדרוזים ברמת הגולן, באתר גלובס, 28 בדצמבר 2013
  36. ^ נעה שפיגל, לראשונה מאז 67', התקיימו בחירות דמוקרטיות במועצות הדרוזיות ברמת הגולן, באתר הארץ, 6 ביולי 2017
  37. ^ נעה שפיגל, ג'קי חורי, משטר אסד מאשים את ישראל בהפרת אמנת ז'נבה בשל קיום בחירות בגולן, באתר הארץ, 9 ביולי 2017
  38. ^ גיא גולדפרב, הקבוצה עם השם הארוך ביותר בכדורגל הישראלי אתר "גולר1" 13-10-2015
  39. ^ גיא ורון, ‏אסון במג'דל שמס: 11 נרצחים בפגיעה ישירה במגרש כדורגל, באתר ‏מאקו‏, 27 ביולי 2024.
  40. ^ מסורת ומנהגים | המשותף והמבדיל בין הדת הדרוזית לדתות אחרות, באתר מועצה מקומית עספיא
  41. ^ נתוני הטורים "כלל אוכלוסיית היישוב" ו"אחוז הדרוזים ביישוב" מקורם בטבלה זו; נתוני הטור "מספר התושבים הדרוזים" מקורם בחישוב על פי שני הטורים המוזכרים, ולפיכך הם מעוגלים.


קבוצות בחברה הישראלית (ישראלים)
ישראלים לפי דת יהודים • נוצרים • מוסלמים • דרוזים • בהאים • שומרונים
העבריים מדימונה • עדי יהוה • יהדות משיחית • סובוטניקים
יהודים אשכנזים • ספרדים • מזרחים • הודים • אתיופים • יוצאי ברית המועצות
חילונים • מסורתיים • דתיים • חרדים
אורתודוקסיים • קונסרבטיביים • רפורמים • קראים
ערבים בדואים • ערבים-נוצרים • אחמדים • מדנים • פלאחים • עלווים
מיעוטים צ'רקסים • צוענים • ארמים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דרוזים_בישראל&oldid=39842501"