כתובה

אם הכלה מציגה את הכתובה בחתונה

כתובה מהמאה ה-18

כְּתובָּה היא מסמך משפטי שנלווה לקידושין, אשר בו מפורטים חובות הבעל כלפי אשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. כיום נהוג להעניק את שטר הכתובה לכלה במהלך מעמד החופה.

במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה, נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות, בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות, והגדרות הלכתיות שונות.

מקור הכתובה

כתובה משנת 1869

דאורייתא או דרבנן

בתלמוד נחלקו התנאים האם חיוב הוא מהתורה, או רק מתקנת חז"ל:

יש הסוברים שהיא תוקנה, על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרה להגן על הנשים, כדי שלא יהיה קל בעיני בעליהן לגרשן, על ידי כך שהמגרש את אשתו יצטרך לשלם לה סכום כסף גדול, כך היא דעתו של התנא רבי יהודה, ושל האמוראים רב נחמן ושמואל, וכך פסק להלכה ברמב"ם.

לעומת זאת, יש הסוברים שחיוב הכתובה לבתולה הוא מהתורה וחכמים רק תיקנו כתובה לשאר הנשים (כגון אלמנה) ואסרו לזוג להתייחד ללא כתובה, וכך היא גם דעתו של רבי מאיר, רבן שמעון בן גמליאל ורב אשי, וכן דעת התוספות. ראיה לשיטה זו היא שבחלק מנוסחי הכתובה שבה נכתב ”ומאתים זוזי דחזי לכון מדאורייתא”. אך גם לפי רבי מאיר, טעם הכתובה הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מפני שאם תהא קלה בעיניו להוציאה, לא תהא דעתה של האשה בטוחה בנישואיה, היא תחשוש תמיד שמא יגרשנה, וממילא תבעל לשם זנות ולא לשם נישואין.

שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו דלא ניידי של הבעל יהיו משועבדים לכתובה, ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל נכסי הנדל"ן של בעלה לשעבר (כתובות פב, ב). מתקנת הגאונים, נגבית כתובה גם מנכסים אחרים שאינם נדל"ן. מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל.

הכתובה הקדומה ביותר הקיימת היא הכתובה ממרשה הכתובה על גבי חרס שגודלו 10X14 סנטימטר. כתובה זו מתוארכת לשנת 176 לפנה"ס - עוד לפני שמעון בן שטח, כתובה בארמית ומזכירה את הכתובות של ימינו. חוקרים משערים שמדובר בטיוטה של כתובה, ולא בכתובה ממש.^{[דרוש מקור]}

תוכן הכתובה

כתובה משנת 1750 מוונציה, העד שמחה קאלימאני מחבר הספר תוכחת מגולה

צלם חתונות מצלם את קריאת הכתובה בחופה

בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו [על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י)]. בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשמים הנכסים אותם מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל).

התחייבות הבעל לאישה

ערך מורחב – שאר כסות ועונה

סכום הכתובה

מדין התלמוד הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה. בתקופת התנאים 200 זוזים היו שווי ערך לשכר עבודתו של פועל במשך שמונה חודשים לערך, אך לפי שווי הכסף בימינו סכום זה אינו עולה על כמה מאות או אלפי שקלים. בימי הביניים הנהיגו להוסיף עליו 100 מטבעות בשם 'זקוקים' ככיסוי מוסכם לנדוניה שהכניסה הכלה לחתן. לפי הערכתו של החזון איש לשווי הכסף שבזקוק סכום זה שווה כיום עשרות אלפי שקלים, אך לרוב הדעות ערכו נמוך בהרבה. מקובל להוסיף 'תוספת כתובה' במטבע הנהוג בשעת החתונה, או לחלופין להשלים את הסכום החסר בשביל להביא את סך הכתובה למספר מובן ומוסכם.

לפי המובא במשנה וגמרא, הסכום המינימלי לכתובת בת כהן הוא ארבע מאות זוז, ואילו אלמנה בת כהן זוכה לסכום הרגיל של מאה זוז בלבד.

תקנת כתובת בנין דכרין

ערך מורחב – כתובת בנין דכרין

כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי הכתובה ואף סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.

תקנת טוליטולא

בין תקנות טוליטולא, שמיוחסות ליהודי ספרד במאה ה-14, נקבעה תקנה הנוגעת לכתובה לפיה אישה יכולה לרשת עד שיעור של מחצית מעיזבונו של בעלה, המתקזז עם הכתובה. כלומר – אם על פי הכתובה מגיע לאלמנה מיליון שקל, ועיזבונו של בעלה מסתכם בחצי מיליון, תקבל האלמנה רבע מיליון שקלים. זאת על מנת להגן על שאר היורשים, שעלולים לאבד את ירושתם בגלל זכות האישה לקבל את סכום כתובתה עם מות הבעל. בימינו באה לידי ביטוי תקנה זו בפסק דין שניתן בבית משפט בחיפה, ובו נעשה שימוש בתקנה לפסוק את חלקה של האישה בעיזבונו של בעלה המנוח, לאחר שביקשה לקבל את חלקה בירושה על פי המגיע לה בכתובה בנוסף למה שירשה במסגרת הצוואה. לתקנה זו לא נקבע עיגון בחוק.

מסמך הכתובה

עדי הכתובה

על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים. העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה. יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל-פה בפני העדים.

שמירת הכתובה

לאחר מסירת הכתובה, נהוג שהכלה מוסרת אותה לאימה עד לאחר החתונה. בהגיעה לביתה עליה להטמין את הכתובה במקום שמור שלא תאבד ויש אומרים שאם אינה סומכת על בעלה שגם במקרה של התערערות היחסים ביניהם לא יעלים את הכתובה, עליה לשמור אותה גם מפניו. מסיבה זו בקרב עדות שונות השתרש מנהג שהכלה מפקידה את הכתובה בבית הוריה. על פי תקנת חז"ל, אסור לבני הזוג לשהות יחד בלא כתובה. במקרה שהכתובה אבדה, עליהם לכתוב כתובה חליפית הנקראת "כתובה דאירכסא" (כתובה שאבדה).

למעשה, כיום בישראל בעת החופה חותמים גם על עותק של הכתובה הנשמר במשרדי הרבנות למקרה שתאבד הכתובה המקורית, כך שאין חשש לאובדן הכתובה.

הכתובה כיום

כיום איבדה הכתובה את עיקר חשיבותה כמסמך משפטי, בשל שינוי סדרי החיים מבעבר ותקנות וחוקים שונים, בהם חרם דרבנו גרשום שאוסר לגרש נשים ללא הסכמתן, ובמדינת ישראל, חוק הירושה וחוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג 1973. ברוב הגירושים מגיעים בני הזוג להסדר כספי ביניהם שכולל בתוכו את ויתור האישה על הכתובה במסגרת מכלול איזון המשאבים. השופט מני מזוז כתב שויתור זה הוא על זכות אמיתית שוות כסף ולא ניתן לראות בו ויתור סמלי בלבד. במקרים בהם בני הזוג אינם מגיעים להסכמה, נחלקים הדיינים בבתי הדין בישראל לגבי היחס בין הכתובה לבין איזון המשאבים בדין הישראלי. חלק מהדיינים גורסים שסכום הכתובה צריך להינתן מעל ומעבר לאיזון המשאבים. דיינים אחרים סוברים שסכום הכתובה צריך להינתן רק בתוספת לחובות הבעל בחלוקת הרכוש על פי הדין העברי, ועל כן אם במסגרת איזון המשאבים על פי החוק הישראלי מקבלת האישה מעבר למה שהייתה מקבלת על פי המשפט העברי, סכום הכתובה נבלע בתוך איזון המשאבים, והאישה אינה יכולה לתבוע בנוסף את הכתובה.

על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר שמקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי. למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, קיימת פסיקת בית דין רבני כי אם כתוב בה סכום בלתי מציאותי, שהבעל ודאי לא התכוון להתחייב בו, יכול בית הדין להתערב כדי להפחיתו. עם זאת, בית הדין הרבני בבאר שבע פסק לשלם כתובה של מיליון ש"ח, במקרה של בעל שבגד באשתו, ולא קיבל את טיעון הבעל כי "כתב זאת בצחוק". גם סכום קטן מדי אינו חוקי. לעיתים, במטרה להימנע מן המבוכה שנגרמת כאשר החתן נוקב כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, נמנעים הרבנים מלנקוב בסכום המדויק בפומבי, ובמקום זאת אומר הרב "כך וכך שקלים".

בטקסי חתונה של היהדות הרפורמית מקובל לשנות את הדגש בכתובה ממסמך ממוני-משפט המסדיר את יחסי הממון בין בני הזוג להצהרה משותפת אודות הנישואין ומטרתם. הכתובה הופכת להיות מסמך המעוצב ומתוכנן על ידי שני בני הזוג בפיקוח הרב. במסמך מצהירים שני בני הזוג באופן שוויוני על אהבתם, על כוונתם להקים בית יהודי ועל העקרונות שינחו את חייהם. כתובה זו כתובה בדרך כלל בשפה המדוברת באותו מקום, בניגוד לכתובה המסורתית הכתובה בארמית. מנהג כתיבת כתובה שוויונית שמהותה כינון הזוגיות והמחויבות ההדדית נהוג כיום גם בחופות חילוניות ובמגוון החופות הנערכות במסגרת ההתחדשות היהודית. לעיתים מחברים את הכתובה בני הזוג ולעיתים הם משתמשים בנוסח מוכן מראש.

ראו גם

• כתובת בת כהן
• דיני משפחה בישראל
• מעמד האישה ביהדות
• שטר תנאים
• שטר אירוסין
• הכתובה

לקריאה נוספת

• איריס מרקוס, הכתובה בבית הדין הרבני, הוצאת "אוצר המשפט".

קישורים חיצוניים

• אוסף כתובות היסטורי מרחבי העולם, באתר הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית
• כתובה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• תבנית:אתר ישיבה
• תבנית:אתר ישיבה
• אורי צפת, על מעמדה המשפטי של הכתובה, עת סיוע 3, חורף תשע"ד
• אליצור אברהם בר-אשר, הלכות גובראין יהודאין, באתר אסיף
• ירימי נתנאל, מקומה של הכתובה כיום
• נוסחי כתובה להורדה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.