משטרת המנדט
 סמל משטרת פלשתינה (א"י) | |
 | |
| דגל משטרת פלשתינה (א"י) | |
| פעילות | אכיפת החוק, ז'נדרמריה |
|---|---|
| תחום | שיטור |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| מטה הארגון |
ירושלים  |
| מקום פעילות | פלשתינה (א"י) |
| עובדים |
2,143 קצינים (1928)
|
| תקופת הפעילות | 1920–1948 (כ־28 שנים) |
  | |
לאחר שמינויו נתאשר בהתאם לפקודת המשטרה נתמנה בזה לחבר המשטרה של פלשתינה (א"י) ולפי זאת ממלאים את ידו בכוח, ברשויות ובזכויות של קצין המשטרה
משטרת פלשתינה (א"י) (באנגלית: Palestine Police Force; בערבית: قوة بوليس فلسطين), או בשם הנהוג לה לאחר הקמת מדינת ישראל, משטרת המנדט, הייתה משטרה שפעלה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל־1948, וקדמה למשטרת ישראל.
משטרה זו הייתה אחת ממספר ארגוני שיטור ואכיפת חוק בתקופת המנדט הבריטי, חלקם משטרות מקומיות כמשטרת תל אביב וחלקם ז'נדרמריות כחיל הספר העבר־ירדני, אך להבדיל מהם, המשטרה והנוטרות הנספחת אליה, היוו את הארגון המרכזי של שלטונות המנדט הבריטי לאכיפת החוק בתקופת שלטונם. ככזו, שימשה משטרת המנדט בתפקידים היסטוריים חשובים, הן בדיכוי מהומות ופרעות, כגון מאורעות תרפ"ט או המרד הערבי הגדול, והן באכיפת מדיניות הבריטים על היישוב, כולל מאבק נגד המחתרות היהודיות, וכל זאת בנוסף לפעולות שיטור ואכיפת חוק שוטפות על כלל האוכלוסייה. במשטרת המנדט שירת סגל מעורב, שכלל בריטים, ששימשו לרוב בתפקידי פיקוד, ערבים ויהודים. עם הקמת מדינת ישראל היוו 700 מהשוטרים הוותיקים של משטרת המנדט את הבסיס שממנו הוקמה משטרת ישראל.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירת המשטרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית הייתה המשטרה בארץ ישראל מורכבת ממשטרה עירונית וממיליציה רכובה שקיימה את מרות הממשל, דיכאה מהומות וגבתה מסים. משטרה זו נודעה באוזלת־ידה ובאכזריותה.[1]
עם כיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה על ידי הבריטים, הביא עִמו הצבא הבריטי מספר רב של שוטרים צבאיים ממצרים, ששימשו לאכיפת הסדר במקומות שבהם חנה הצבא בפרק הזמן שבין קרב באר שבע באוקטובר 1917 ובין כיבוש חיפה בספטמבר 1918. בנוסף לכך, נמצאו קבוצות מקומיות שונות משאריות המשטרה העות'מאנית, שאכפו את הסדר במקומותיהן, ובשיתוף פעולה עם הצבא הבריטי התגבשו למסגרת ארגונית זמנית. בשלב זה הייתה ארץ ישראל תחת משטר צבאי בריטי, שאמור היה להתחלף בשלטון אזרחי. לגוף הזמני, חלקו בריטים, חלקו ערבים וחלקו יהודים, נמצא מפקד בשם קולונל פרסי בראמלי. בקיץ 1919 עמד בראמלי בראש משטרה בת 1,300 שוטרים וקצינים בערך.[2]
ב־1 ביולי 1920 הוחלף המשטר הצבאי בממשל אזרחי, שבראשו עמד הנציב העליון, הרברט סמואל. סמואל המשיך את כהונתו של בראמלי, והעניק לו את התואר "מנהל הביטחון הציבורי".[3] סמואל רצה לבסס את הסדר הציבורי בארץ על "חיל הגנה לפלשׂתינה" – ז'נדרמריה שתכלול גדוד ערבי וגדוד יהודי מיוצאי הגדודים העבריים בפיקודו של הקולונל אליעזר מרגולין. פעולות ארגוניות ראשונות להקמת הגדוד החלו בשנים 1920–1921. בעוד הגדוד בהקמה, ביצע סמואל בסוף 1920 קיצוץ תקציבי משמעותי, שהוביל להתפטרות רוב השוטרים הוותיקים. על מנת למלא את השורות, נפתח בית ספר לשוטרים בירושלים בהנהגת קצין יהודי בשם מונטיפיורי. אך בכך לא היה די, והמשטרה קיבלה מגויסים רבים, מבלי לדאוג לאיכותם.[4] הכוח שנוצר היה חלש ומושחת. המגויסים היו ברובם ערבים, שיכלו להסכים לרמת השכר הנמוכה ולתנאי המשמעת המעדיפים את הבריטים.[5]
בשנת 1921 פורסמה פקודת המשטרה, שהעניקה תוקף חוקי לפעולת הגוף החדש. בשנה זו הוקמה גם מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט (CID), שכאשר הוקמה יועדה להיות הגוף הממונה על חקירת פשעים אזרחיים רגילים.
עם הקמת המשטרה שירתו בה 18 קצינים בריטים, 55 קצינים מקומיים, ו־1,144 שוטרים מן השורה.[6]
מאורעות תרפ"א ותקופת הז'נדרמריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מאורעות תרפ"א
בשנת 1921, בעת מאורעות תרפ"א, לא הצליחה המשטרה תחת פיקודו של בראמלי למנוע את פרעות הערבים נגד היהודים, שהחלו ביפו והתפשטו להתקפות על המושבות היהודיות ביתר חלקי הארץ: פתח תקווה, כפר סבא, מקוה ישראל, חדרה, רחובות ועוד, ובהן נרצחו 43 יהודים ונפצעו 140. יתרה מזאת – שוטרים ערבים לקחו חלק בהתפרעויות, ובבית העולים שבשכונת עג'מי ביפו הצליחו היהודים להגן על עצמם, עד שהגיעו השוטרים הערבים, חמושים ברובים וברימונים, והכניעו את המתנגדים, דבר שהביא לטבח שבו נהרגו עשרות.[7]
אל מול חוסר האונים של המשטרה בטיפול במאורעות, פעל הגדוד העברי שאמור היה להיות במסגרת "חיל ההגנה לפלשׂתינה", וצעד, ללא הוראות ממפקדיו הבריטים, אל תל אביב, על מנת להגן עליה. הדבר הביא לפירוק הגדוד ולנטישת רעיון "חיל ההגנה". הקולונל מרגולין עזב את הארץ ושב לאוסטרליה.
לאחר הפרעות ביקש ראש העיר תל אביב, מאיר דיזנגוף, כי בעירו תוקם משטרה עירונית; כך קמה משטרת תל אביב, שפעלה בין 1921 ל־1932.
בחינת הפרעות הוטלה על ועדה בשם ועדת הייקראפט, על שם תומאס הייקראפט, זקן השופטים, שישב בראשה. בין היתר קבעה הוועדה כי תפקודה של המשטרה לקוי וכי שוטרים השתתפו בפרעות.[5]
לנוכח תפקודה הלקוי של המשטרה בפרעות, ערכו השלטונות חשיבה מחודשת על ארגונה של המשטרה. הרברט סמואל החליט ליצור משטרה שתשמש להגנת הגבולות ולמניעת מהומות. ב־3 ביולי 1921 הכריז הנציב כי "חושבים לגייס ענף חדש לגדוד המשטרה אשר יכיל 500 איש מהמעולים, ואשר יתגייסו מכל בני התושבים. אלו יקבלו משכורת קצת יותר גבוהה מזו של השוטרים הרגילים, ויתחנכו בחינוך טוב, במשמעת טובה ותחת הנהגתם של קצינים בריטים. הגדוד הזה ישמש להגנה על גבולות פלשׂתינה (א"י) נגד התנפלויות אפשריות, ובמקצת ככוח מילואים במקרה של הפרעות".[8]
ביולי 1921, כחודשיים לאחר סיום הפרעות, החל הגיוס למשטרה המעולה (שכונתה "הז'נדרמריה הפלשתינאית"), שאליה גויסו בני הארץ בפיקוד בריטי. המטרה הייתה ליצור משטרה מעורבת, בה תהיה נציגות לכל העדות בארץ ישראל, לרבות היהודים. בראש המשטרה הועמד מייג'ור (רב־סרן) בריטי בשם פרדריק ויליאם ביושר (Bewsher). למשטרה התגייסו כחמש מאות איש, שחולקו לארבע פלוגות והוצבו במקומות שונים בארץ.[9] המטרה כי שליש מהמשרתים במשטרה המעולה יהיו יהודים לא הושגה. לקראת פירוקה של המשטרה בסוף שנת 1925 שירתו בה 18 קצינים בריטים, 35 ערבים נוצרים, 227 ערבים מוסלמים, 97 צ'רקסים, 10 דרוזים, 2 ארמנים ו־100 יהודים.[10] מספר היהודים היה, אם כן, מעט למעלה מחמישית.
בראשית 1922 נראה היה כי יחלוף זמן רב עד שהמשטרה הקיימת תגיע לרמה שבה תוכל להתמודד עם האתגרים של השלטת הסדר בארץ. מכיוון שכך, הוקם גוף נפרד, שכל המשרתים בו בריטים, ואשר כונה "הז'נדרמריה הבריטית". עם יצירת הגוף שירתו בו 43 קצינים ו־700 שוטרים מן השורה, ורובם גויסו מהמשטרה המלכותית האירית (Royal Irish Constabulary) ו"דיוויזיית הסיוע" (Auxiliary Division) שלו, שפורקו בסמוך ליצירת הגוף החדש. חיילים אלו היו לרוב ותיקי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים האירית. באפריל 1922 הגיעו כ־650 מהם לחיפה. חלקם היה חבר ביחידת הבלאק אנד טאנס הידועה לשמצה, בשל השיטות האכזריות שהפעילה כלפי האוכלוסייה האזרחית במהלך מלחמת האזרחים. מעריכים כי למעלה משלושת רבעי היחידה היו חברי ה"בלאק אנד טאנס", בהם פושעים פליליים ואנשים שנמלטו מן החוק במקומות אחרים.[11] מִבחנהּ הראשון של היחידה היה ביולי 1922, עם ההכרזה על תחילת המנדט הבריטי. הערבים הכריזו על שביתה כללית ואיימו בפרעות. נוכחותם המאסיבית של "האירלנדים" במוקדי החיכוך הייתה בין הגורמים שמנעו גל פרעות חדש.[12] הז'נדרמריות שימשו ככוח למניעת מהומות, וכן במלחמה בכנופיות של שודדים שעדיין פעלו בארץ. הן הצליחו במשימתן לשמור על השקט ועל השלום, והביאו להקטנה משמעותית של מספר החיילים הבריטים ששהו בארץ.
בתקופה זו הייתה המשטרה עצמה לכוח משני בחשיבותו, לאחר הצבא והז'נדרמריות. בשנת 1923 הוחלף בראמלי בארתור סטפן מאברוגורדאטו. המפקד החדש סמך בעיקר על הז'נדרמריות, ולא עשה רבות לפיתוח הכוח שעליו הופקד. בית הספר לשוטרים נסגר, ותפקידי המשטרה הוגבלו לתפקידי שמירה בסיסיים. רמתו של השוטר ירדה, ומרבית הקצינים היהודים התפטרו. המשטרה הייתה למעשה גוף שמרביתו משרתיו ערבים ופיקודו בריטי.[13] בשנת 1922 הוקמה יחידה מיוחדת שפעלה בקווי הרכבת, ובשנת 1923 הוקמה משטרת תנועה.[14]
הפיקוד על המשטרה, על שתי הז'נדרמריות, ועל כוחות צבא שונים, ניתן בתחילה לגנרל הנרי טיודור, שהגיע לארץ ישראל לאחר פיקוד על המשטרה המלכותית האירית, שממנה הגיעו אנשי הז'נדרמריה הבריטית. תוארו של טיודור היה "הממונה על ביטחון הציבור" (Director of Public Security). לאחר עזיבתו של טיודור ב־1924 קיבל מאברוגורדאטו את תפקידיו, לרבות הפיקוד על הז'נדרמריות ומספר יחידות צבא.
נציבות פלומר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1925 הוחלף סמואל בלורד הרברט פלומר. פלומר החליט לבצע ארגון מחדש במשטרה על מנת לחסוך בהוצאות. הוא החליט לפרק את שתי הז'נדרמריות ולהקים במקומן את חיל הסְפָר העבר־ירדני, משטרה בפיקוד בריטי שרוב משרתיה ערבים ואשר עסקה יותר בשמירה על הגבולות, ופחות בפעילות שיטור. יתר המשרתים בז'נדרמריות הועברו אל משטרת המנדט או השתחררו. פעילות חיל הספר נמשכה עד שנת 1948. כ־200 מאנשי הז'נדרמריה הבריטית המשיכו בשירות ביחידות משטרת המנדט,[15] וחלקם הצטרפו לחיל הספר העבר־ירדני, בהם אישים כגון ריימונד אוסוואלד קפראטה או דאגלס דאף, שמילאו תפקידים מרכזיים במשטרת המנדט. בשנות ה־40 החזיקו אנשי היחידה לשעבר בתפקידי פיקוד גבוהים, ויש המסבירים בכך את נטיית המשטרה לפתור בעיות בדרך של שימוש בכוח, לעיתים מוגזם.[11]
תקופת נציבותו של פלומר הייתה תקופה של שקט, אך היא לא נוצלה להתבססות המשטרה. יש הסבורים שהיה זה כוח אישיותו של פלומר ששמר על השקט באותם ימים. המשטרה הייתה מצומצמת, ומנתה כ־1,500 איש בכל הארץ. כ־175 מהם היו בריטים, ורוב השאר ערבים.[16] הקידום בסולם הדרגות היה איטי מאוד, ומאברוגורדאטו נקט במדיניות משפילה של העמדת מפקחים בריטים על בכירים מהם שלא היו בריטים, או אף שהיו יהודים ממוצא בריטי.[17] הקצינים היהודים כדוד תדהר היו מעטים ועמדו תחת פיקוח מתמיד מחשש כי הם משתפים פעולה עם "ההגנה" ברכישת נשק או בעלייה בלתי חוקית. תקציבה של המשטרה לא הספיק לעיתים אף לצרכים פשוטים כרכישת נייר ועטים.[18] המשטרה עסקה בשיטור ובמניעת פשעים פליליים, אך כבר בשלב זה החלה ה־CID להתרכז בחקירות פוליטיות, וכיוונה מאמציה כנגד המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה.
בשנת 1926 הוחלפה פקודת המשטרה שנחקקה בשנת 1921. הנוסח החדש, שמקורו בחקיקה בריטית במושבות מערב אפריקה, ארגן את המשטרה כגוף ארצי הנתון לפיקוד מרכזי ואשר תפקידיו מניעת עבירות, בילוש, הבאה למשפט, מעצר עבריינים, שמירת אסירים ושמירה על הסדר והביטחון. על פי הפקודה, המשטרה הייתה אחראית על המִנהל של בתי הסוהר. הפקודה החדשה אפשרה גם העסקת "שוטרים מוספים" (Supernumerary Police) וגפירים – סעיפים שנוצלו עד תום, כעשור לאחר מכן, בתקופת המרד הערבי הגדול להקמת מוסד הנוטרות.[19]
בשנת 1928 הותנתה קבלה למשטרה בידיעת קרוא וכתוב, וכן הועבר למשטרה התפקיד החשוב של הופעה כמאשימה בתיקים פליליים בבית המשפט, עם ביטול תפקיד "התובע הציבורי" העות'מאני.[14]
בין הפרשיות הפליליות החשובות שנחקרו באותה התקופה היה רצח יעקב ישראל דה האן. לדעת ההיסטוריונים, הרצח בוצע על ידי איש "ההגנה" אברהם תהומי בשל פעילותו האנטי־ציונית של דה האן. הרצח נחקר על ידי ה־CID. אחד החשודים היה מפקד משטרת ירושלים שמחוץ לחומות, דוד תדהר, שהיה בסוד האירוע, וביום הרצח אף החליף את שוטריה הערבים של תחנת מחנה יהודה, שבקרבת מקום הרצח, בשוטרים יהודים. תדהר נחקר על ידי מפקד ה־CID מייג'ור ברודארסט, ולאחר שחקירתו לא הראתה על קשר בינו ובין האירוע, הוטלה עליו חקירת הרצח. התיק נסגר מבלי שאיש הועמד לדין בעוון רצח דה האן.[20]
פרעות תרפ"ט והארגון מחדש שלאחריהן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מאורעות תרפ"ט
עם תחילת מאורעות תרפ"ט היו שוטרי המנדט ערבים ברובם, ביחס של 1,063 ערבים לעומת 196 יהודים.[21] על משטרה זו פיקדו כמאתיים בריטים, ברמות שונות של הכשרה לפעילות משטרתית. יכולתה של המשטרה להתמודד עם מצב של פרעות הייתה לקויה; לא ניתן היה לסמוך על השוטרים הערבים כי יעצרו פורעים ערבים, או אף כי לא יצטרפו אליהם. ה־CID היה מנוּון וחסר תועלת. לרשות הפיקוד הבריטי לא עמד שירות מודיעין יעיל שייתן להם קריאה נכונה של המצב והתראה על העתיד להתרחש.
אירועי טבח חברון (תרפ"ט) שיקפו מציאות זו. מפקד המשטרה, קצין בריטי בשם ריימונד אוסוואלד קפראטה, פיקד על משטרה שרוב שוטריה היו ערבים, וכללה קצין יהודי אחד, חנוך ברודז'יצקי. על אף שגילה אומץ לב אישי, ואף נפגע מן ההמון, עמד תפקודו של קפראטה במוקד של ויכוח. הוא לא הצליח לשלוט בשוטריו הערבים, שסירבו לירות אל ההמון המתפרע.[22] לרשותו של קפראטה לא עמד כל מידע מודיעיני.
משטרת ירושלים הייתה חסרת אונים אף היא לעצור את המהומות. עם פרוץ המהומות גויסו בחופזה אל המשטרה פקידי ממשל, ואף קבוצה של תלמידי תאולוגיה מאוניברסיטת אוקספורד שהיו בסיור לימודי בארץ. הבריטים חששו לירות על הערבים, מחשש לנקמת דם.[16] בחיפה לבשו הפרעות אופי של מלחמת אזרחים, שכן ארגון "ההגנה" המקומי היה יעיל יותר. השוטרים הערבים והיהודים סייעו איש לבני עמו, כאשר הפיקוד הבריטי איבד את השליטה בנעשה.[23] בצפת עמדו לרשות מפקד המשטרה פאראדיי, האחראי על מחוז צפת וטבריה, 15 שוטרים ערבים ו־4 בריטים; אלה לא יכלו, ובאופן חלקי גם לא רצו, לעצור את המתפרעים.[24]
אוזלת־ידהּ של המשטרה הביאה לכך שלארץ ישראל הגיעה חטיבת חיל רגלים מקהיר בפיקודו של הגנרל ויליאם דובי. דובי ומאברוגורדאטו ניסו לסייר ביישובים ולבחון את הדרכים לארגן מחדש את השמירה על הסדר הציבורי. הם הביאו להצבת שני גדודי חי"ר באופן קבוע בארץ ישראל, להגברת גיוס השוטרים הבריטים, עד שלסוף השנה עלה מספרם מ־171 ל־365, ולפעולות נוספות, אך בכך לא היה די.[21]
בסוף שנת 1929 ובתחילת שנת 1930 ביקרה בארץ ישראל ועדת חקירה בשם ועדת שוֹ. הוועדה ביקשה לחקור גם את תפקוד המשטרה. בעניינים של ארגון, סדר ואימונים, סברו חברי הוועדה כי אין להם המומחיות הראויה, ולכן קיבלו הצעה מאת הנציב העליון, ג'ון צ'נסלור, כי יובא קצין מקצועי לחוות דעתו בעניינים אלו – מפקד משטרת ציילון, הרברט דאוביגין. זה ביקר בארץ ישראל בתחילת 1930, ונתן את מסקנותיו. בנפרד מכך כתבה הוועדה דו"ח מפורט, ובו המליצה על השארת שני גדודי הרגלים בארץ באופן קבע, הגדלת כוח האדם הבריטי במשטרה, ועל שיפור פעולת המודיעין של ה־CID, שלדברי הוועדה צמצם את פעולותיו לחקירתם של קומוניסטים, והתעלם מצורות התארגנות אחרות.[25]
דו"ח דאוביגין, שהוגש במאי 1930, נשמר בתחילה בסוד, אך פרטיו נודעו עד מהרה, והוא הפך לבסיס שלפיו אורגנה משטרת המנדט בשנים שלאחריו. דאוביגין חזה כי בעשרים השנה שלאחר הדו"ח לא יחול שיפור ביחסים בין העדות בארץ, אך בתקופה זו יש ליצור משטרה אמינה ורצינית המורכבת מתושבי הארץ, יהודים וערבים, שתחליף בהדרגה את היחידות הבריטיות. אך קודם לכל יש להגביר בהרבה את הרכיב הבריטי במשטרה. הוא הציע להגדיל את כוח השוטרים הבריטים ל־650 איש, שייפרסו ב־88 תחנות משטרה (מתוכן 28 חדשות), וייתמכו ביחידות חיל הרגלים וחיל הסְפָר המצויות בארץ. כן הציע להעניק נשק מגן למתיישבים היהודים (רובים מסוג "גרינר", שהם פחות יעילים מרובים רגילים), ולהגדיל את מספר השוטרים היהודים עד שיעמוד על 30%.[26]
בה בעת, כאשר ראה בכל אלו את פתרון בעיות הביטחון, נתן דאוביגין דעתו על בניית משטרה מקצועית בה השוטר ישרת רחוק מהמקום בו נולד וגדל, יידע את השפות המשמשות בארץ, ויעבור אימון וחינוך בהשגחה בריטית בבית ספר מקצועי לשיטור. דאוביגין הציע לחסל את המשטרות המקומיות, ובהן משטרת תל אביב, שאכן צורפה למשטרה הכללית ביולי 1932.[27]
דאוביגין ייחס חלק ניכר מכישלונות המשטרה לאישיותו של מאברוגורדאטו. מכיוון שכך, בחר בעצמו והביא לארץ ישראל קצין ממשטרת קניה בשם רוי ספייסר, ששירת בעבר תחת פיקודו בציילון, והמליץ להעמידו בראשות המשטרה.[28]
ווקופ וספייסר, רגיעה והתארגנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_Police_Post.jpg)
בשנת 1931 נכנסו לתפקידם הנציב העליון ארתור ווקופ ומפקד המשטרה רוי ספייסר. תקופת חמש השנים מ־1931 עד לפרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 הייתה תקופה של התבססות ורגיעה, הן למשטרת המנדט והן ליישוב העברי. ווקופ נחשב לנציב אוהד ליישוב היהודי, ואיפשר את העלייה. העלייה החמישית הביאה לארץ יוזמה כלכלית ותנופת פיתוח, ובמקביל נהנתה הארץ במהלך רוב התקופה מרגיעה ביטחונית. ניסיון בודד להצית מחדש את אש המאורעות – מאורעות אוקטובר 1933 – נתקל בהתנגדות בריטית חריפה ונקטע באִבּוֹ.
במקביל, הובילו את המשטרה שלושה אישים לכינון כוח מקצועי ויעיל על פי תוכניתו של דאוביגין. ספייסר עמד בראש, ומתחתיו פעלו סגנו, אלן סונדרס, וראש ה־CID, הארי רייס. עיקר פעולתו של ספייסר הייתה הבנייה מחדש של ה־CID ככוח חקירות יעיל בעל מגמה פוליטית. המשטרה התיימרה לעקוב, הן אחר תנועות הארגונים הערביים והן אחר פעולות המחתרות ביישוב, ולהילחם בתופעות של טרור ועלייה בלתי חוקית. מספר עובדיה גדל מאוד והגיע ל־57 בשנת 1934, כאשר קיבל על עצמו הגוף את המלחמה בעלייה הבלתי חוקית.[29] ל־CID היו מספר הצלחות, כגון גילוי רוצחי משפחת יעקובי בנהלל ב־1932, שהיו מאנשיו של עז א־דין אל־קסאם, אך גם כישלונות, שהעיקרי שבהם הוא עצם פרוץ המאורעות ב־1936, שאותו לא הצליח הגוף לחזות או למנוע, ולא הצליח להביא מודיעין יעיל לגביו.
ספייסר ניסה להפיח חיים במשטרה, שהתנוונה מאוד בתקופת מאברוגורדאטו. הוא הקפיד על אימון ומשמעת ועל הכשרה מקצועית ראויה לכל השוטרים, הביא לארץ כלבי גישוש, הקים מערכת קשר אלחוטית חדישה ופעל ללא לאות על מנת להעמיד כוח מקצועי שיוכל להתמודד עם אתגרי השיטור והאכיפה שהעמידה ארץ ישראל באותה תקופה.[28]
ברוח המלצות דאוביגין העמיד ספייסר את מספר השוטרים הבריטים על כ־700, והם היוו כשלושים אחוזים מהמשטרה. הערבים היוו כחמישים אחוזים נוספים, והיתר, מיעוט שנע בין 12 ל־14 אחוזים, היו יהודים.[30]
בתקופתו ניכרה אפליה בין השוטרים הבריטים והשוטרים ילידי המקום. משטרתו של ספייסר הייתה כוח קולוניאלי שאליו הובאו שוטרים בריטים מאנגליה, לשם שהות בת מספר קצוב של שנים. שוטרים אלה לא הכירו את מנהגי המקום והשפות הנהוגות בו, והתייחסו באדנות אל השוטרים בני המקום. מאפיין חיצוני שהבחין בין השוטרים הבריטים והשוטרים הארץ־ישראלים היה הכובע; לבריטים ניתן כובע מצחייה, ואילו לבני המקום – קולפאק.[31] מעמד מיוחד זה של השוטרים הבריטים, והתחושה כי המשטרה אינה מקום נוח ליהודי וכי בין מטרותיה מטרות הנוגדות את מטרת היישוב, הובילה למיעוט מספרם של השוטרים היהודים בכוח.
תחושת היישוב הייתה כי המשטרה אינה עושה די על מנת להגן על חיי היהודים. פעולות הרצח של כנופיית עז א־דין אל־קסאם וכנופיות דומות, שהגיעו לשיאים במעשים כגון רצח שלושת חברי קיבוץ יגור באפריל 1931, לא נענו באופן ראוי, וכנופייתו של אל־קסאם המשיכה במעשיה כשלוש שנים בטרם הצליחו להכניעהּ.
אירוע קשה היה היעלמותם של זוג צעירים, יוחנן זוהר וסיליה שטאל, שנעלמו בחולות סמוך להרצליה ביוני 1931. המשטרה התמהמהה בחקירה ולא הקדישה לה משאבים, בעוד שהיישוב העברי כולו דאג לגורל הצעירים. לבסוף, כעבור מספר חודשים, גילו אברהם שפירא והשומר אברהם דרויאן, לאחר עבודת מודיעין מאומצת, כי המדובר ברצח ואונס שביצעו בדואים משבט ערב אל־קורעאן, שהובילו לגילוי גופות הצעירים. התחושה הכללית ששררה הייתה כי שפירא ודרויאן ביצעו עבודה שהיה על המשטרה לבצע, וכי המשטרה מפלה בין דם לדם, ואינה מקצה משאבים דרושים לחקירת מקרי רצח של יהודים.[32]
חקירה פלילית מסובכת ומורכבת הוטלה על המשטרה בפרשת רצח ארלוזורוב ביוני 1933. בחקירה היו מעורבים ראשי המשטרה, ובהם קפטן רייס ומייג'ור סונדרס. החקירה התמקדה בשלושה חשודים עיקריים, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית: אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, וכן אב"א אחימאיר. סטבסקי ורוזנבלט הועמדו לדין באשמת רצח. רוזנבלט זוכה, וסטבסקי הורשע, אך זוּכה בערעור. אחימאיר הועמד לדין על שייכות לאגודה בלתי חוקית, "ברית הבריונים", וזאת ללא קשר לרצח. רבים ביישוב לא קיבלו את תוצאות החקירה, וסברו כי מדובר בעלילה פוליטית. דוד תדהר מביא מספר סברות: האחת היא כי הבריטים שיתפו פעולה ברצח, שכן חששו מכוחו הפוליטי של ארלוזורוב; והשנייה מובאת מפי ג'וזף פרדריק ברודהרסט, ראש ה־CID, שפרסם ספר ביוגרפי בשנת 1936 ובו כתב כי משדשדשה החקירה ולא נמצאו כל עקבות, החליטה המשטרה להעליל על שלושה מיריביו הפוליטיים של הנרצח, על מנת להשקיט את הרוחות.[33] קצין יהודי בשם יהודה ארזי השתכנע כי המדובר בעלילה, ובמהלך החקירה פרש מהמשטרה וסייע לצוות ההגנה של סטבסקי.
המרד הערבי הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המרד הערבי הגדול
המרד הערבי הגדול, שהחל באפריל 1936, היה למעלה מכפי כוחה של המשטרה לטפל בו. עם פרוץ המרד דרש ספייסר מווקופ כי תינתן לו יד חופשית בדיכוי המאורעות, אך נענה בשלילה. המשטרה ביצעה חיפושים רבים אחרי אמצעי לחימה ואספקה בכפרים הערביים, אולם בהיעדר שיתוף פעולה של תושבי הכפרים, החיפושים השיגו מעט מאוד. מתוך הנחה שהתושבים אינם משתפים פעולה בגלל פחד מהכנופיות, הורה ספייסר לכוחותיו להפעיל אמצעי הפחדה נגדיים, אולם כשהדבר נודע לווקופ, הוא הורה לספייסר לחדול מכך.[34] עד מהרה יצאו האירועים מכלל שליטה. הבסיס הבריטי של משטרת המנדט תפקד כהלכה, אך השוטרים הערבים, שהיוו את רוב מניינם של השוטרים מהשורה, נטו לעמוד לצד בני עמם, אם באופן פסיבי ואם באופן אקטיבי. אופיינית היא תקרית מראשית ימי המאורעות ביוני 1936, שבה נורו יריות לעבר שכונת שפירא. אל המקום הגיעו שוטר ערבי ושוטר בריטי, שמצאו שניים מחברי "ההגנה" כשהם חמושים והודפים את המתקפה על השכונה. הם ניסו לעצור את השניים, ובעימות שהתפתח נהרג אחד מחברי "ההגנה" וחברו נפצע קשה.[35] בנסיבות אלו הלך והתפתח שיתוף הפעולה בין כוח המגן העברי ובין המשטרה, דבר שהביא לבסוף להקמת גופי הנוטרות.
עיקר המאבק במרד הערבי המזוין – שככל שכוּון כלפי היהודים, היה בעיקרו מרידה חמושה ומאורגנת כנגד השלטון הבריטי, שנשאה גם אופי של טרור אישי המופנה כלפי בכירי המנדט – נפל על כתפי הצבא. עוד ביולי 1936 הגיעו לארץ ישראל תגבורות צבא, שהשתלטו בתחילה על הערים, ולאחר מכן פנו לדיכוי המרד באזורי הספר. רק בספטמבר 1936 נצבר בארץ כוח צבאי בהיקף של דיוויזיה, שיכול היה להתמודד עם המרד.[36] באוקטובר 1936 הסתיים השלב הראשון של המרד, עם תום השביתה הכללית של הערבים ודיכוי המרידה המזוינת.
בקיץ 1937 התחדשה מרידה נוספת. ב־13 ביוני 1937 התנקשו ערבים בחיי ספייסר. ספייסר לא נפגע, על אף שנהגו נפצע קשה, אך בעקבות זאת יצא לחופשה, שממנה לא שב. מאנגליה הודיע על התפטרותו, והוא הוחלף באיש משטרת המנדט הוותיק אלן סונדרס. על כהונתו של ספייסר נכתב בעיתון "דבר": "המפקד ספייסר היה אחד הכוחות הקונסטרוקטיויים שידעה הפקידות הבריטית בארץ מאז היותה, ובלי ספק היה האיש המוכשר ביותר ובעל האפשרויות הטובות ביותר שידעה המשטרה הארצישראלית מאז היווסדה."[37] במהלך המרד הותקפו תחנות משטרה רבות ובתגובה המשטרה סגרה את התחנות.[38]
בסוף אוקטובר 1937 הגיע לארץ ישראל המומחה ללוחמה בטרור צ'ארלס טגארט, על מנת לתאם בין זרועות הביטחון השונות ועל מנת לארגן עבור שלטונות המנדט את הגנת הארץ מפני המורדים מערביי ארץ ישראל ומפני הכוחות הערביים הבלתי סדירים שחדרו לארץ מצפון, מסוריה ומלבנון.
טגארט מסר לווקופ, הנציב העליון, דו"ח שכלל מספר המלצות, כגון הקמת משטרה רכובה, שיטה של סגרים וסריקות וסגירה הרמטית של גבולות הארץ, ובמסגרת זו העלה מחדש את רעיונו של ספייסר לסגירת הגבול הצפוני באמצעות גדר.[39] גדר הצפון נבנתה על ידי "סולל בונה", על מסלולו של כביש הצפון, ובאוגוסט 1938 כבר עמדה על מקומה. כן הוקמו, על פי המלצתו של טגארט, כ־60 מצודות טגארט – מבנים מבוצרים ששימשו מִפקדות ותחנות משטרה. טגארט גם הביא חידושים ככלבי דוברמן בשימוש המשטרה, וכן הקים בירושלים מרכז מיוחד שנועד לאמן לשיטות חקירה בעינויים.[40]
עם סיום המאורעות, לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו עדיין היהודים מיעוט קטן במשטרת המנדט; מספרם עלה בין 1936 ל־1939 מ־365 ל־682, אך עדיין היה מדובר במיעוט. מספרם של הערבים נשאר יציב, ועלה מ־1,465 ל־1,487, בעוד מספרם של הבריטים עלה מ־746 ל־2,941.[41]
גם באותם ימים לא חדלה המשטרה מלמלא את תפקידיה האזרחיים במניעת פשעים והבאת האשמים לדין. פרשה מורכבת שעלתה לכותרות באותה התקופה היא פרשת הרצח בחולות תל נוף, שבה נהרג מהנדס יהודי בשם צוואנגר, והחשד נפל על יהודי בשם שיינצויט, על סמך עדותו של עד מדינה ערבי בשם עבד אל־קאדר ראי. שיינצויט הועמד לדין, הורשע בהריגה, ונדון ל־15 שנות מאסר. בפרשה זו היה אלמנט של מסתורין, ונרמז כי הרקע הוא ריגול לטובת הנאצים.
הנוטרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – נוטרות
עם פרוץ המאורעות, נראה היה כי כוחה של המשטרה אינו מספיק על מנת לעמוד במשימות ההגנה על היישובים העבריים ובלחימה על הדרכים. עקב העובדה שלמאורעות היה הפעם מאפיין חריף של מרד כנגד השלטון, היה היישוב בן בריתם הטבעי של הבריטים, שיכלו לנצל את מסגרות ההגנה המאורגנות, אך הבלתי חוקיות, שקמו עד אז.
בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, ותוך ניצול שני סעיפים מפקודת המשטרה, שאפשרו גיוס "שוטרים מוספים" (Supernumerary Police) ו"גָפירים", הוקם במהרה כוח מגן עברי חוקי שמנה כ־3,000 נוטרים עד אוקטובר 1936, עם סיום השביתה הערבית והשלב הראשון של המרד.[41] לאחר תום תקופה זו עמדו נציגי הסוכנות היהודית במשא ומתן עם הממשלה על השארת כוח הנוטרים ככוח קבוע, שיחליף את "ההגנה" שהייתה עדיין בלתי חוקית. על אף נטייתו של דוד בן-גוריון להסכים לכך, מפקדי "ההגנה", אליהו גולומב ושאול אביגור, התנגדו.[42] התוצאה הסופית הייתה גיבושו של חיל נוטרים ארצי (Auxiliary Police Force) שלא היה כפוף במישרין למשטרה,[43] ומנה גרעין קבע של 750 נוטרים, שאליהם הצטרפו כ־15,000 אנשי מילואים מאומנים, שהיו, למעשה, רוב חברי "ההגנה" הפעילים. בקיץ 1937 התגבשה מקבוצה זו משטרת היישובים העבריים ומתוכה היחידה הניידת המשמר הנע. ב־1938 הקים אורד וינגייט, על בסיס של חיילים בריטים ונוטרים עבריים, את פלגות הלילה המיוחדות, כוח מחץ שנועד להילחם במרד הערבי. הכוח פעל עד לשנת 1939.
מערך הנוטרות החל את דרכו במשטרת המנדט, אך הגוף שנוצר היה מעין צבא סדיר, ששימש לפעולות צבאיות ולא עסק בשיטור. הנוטרים נטלו חלק עיקרי בהגנה על היישובים, שעקב פריסתו הרחבה של המרד ואופיו המיוחד, היוותה נטל כבד על כוחות הצבא והמשטרה הבריטים שעסקו בדיכוי המרידה. משטרת היישובים העבריים הייתה למעשה "צבא טריטוריאלי", במתכונת המוכרת הנהוגה בצבא הבריטי.[44] בד בבד נטלו הנוטרים חלק חשוב בפעולות שיזמה הנהגת היישוב ובקידום מטרותיו הפוליטיות, כגון אבטחת מבצעי התיישבות כחומה ומגדל או הקמת גדר הצפון. לאחר שמרבית כוח האדם המאומן הופנה לחיל הנוטרים, המשיכו היהודים להיות מיעוט במשטרה עצמה ומיעוט שולי ובלתי מורגש בחיל הספר.[45]
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1939 פרסמו שלטונות המנדט את הספר הלבן השלישי. הספר כלל מגבלות חמורות על העלייה ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים. הייתה זו הכרזה כי שיתוף הפעולה בין היישוב היהודי והממשלה הבריטית אינו קיים עוד. מעתה, היו הצדדים נחושים להפעיל כוח זה כלפי זה.[46] אמנם, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה שינתה ההגנה, שייצגה את כוחה הסדיר של האוכלוסייה שסרה למרות ההנהגה הציונית הנבחרת, את המדיניות האנטי־בריטית והפסיקה את המאבק האלים בספר הלבן, אך עדיין נותרו מחתרות שלא קיבלו את מרות ההנהגה, כאצ"ל וכלח"י, שהמשיכו בפעולות כנגד השלטון הבריטי גם בזמן המלחמה (אם כי האצ"ל נמנע מכך, ואף שיתף פעולה עם הבריטים במלחמה, עד לשנת 1944).
בשנים אלו הפכה משטרת המנדט מכוח מקומי עם פיקוד בריטי לכוח שעיקרו סגל בריטי שגויס בבריטניה לתקופה קצובה (וזאת למעט כוח הנוטרים). בשנת 1938 נערך גיוס נרחב שבמהלכו גויסו כ־1,200 אנשי מילואים של הצבא הבריטי, אשר היו מיומנים בשימוש בנשק. עם פרוץ המלחמה לא ניתן היה עוד לגייס שוטרים בבריטניה, ותקנה חדשה הקפיאה את חוזיהם של השוטרים המגויסים ומנעה שחרורם. שוטרים חדשים הגיעו בדרך כלל ממשוחררי יחידות לא לוחמות ששירתו במזרח התיכון.[47] בשנת 1940 הוקמה המשטרה הניידת, גוף שכל הסגל שלו בריטי אשר שימש כלי במלחמה כנגד המחתרות. הגוף, שמנה בתחילתו כ־500 איש, צמח במספרו עד לכ־2,000 איש, עת פורק בשנת 1946.
במהלך המלחמה עצמה שהו בארץ כוחות צבא רבים, והדבר סייע לשמור על השקט בזירה הפנימית. כן הוקמו והופעלו כוחות נוטרות מיוחדים, כגון כוחות שהוקמו לשמירה על נתיני אויב, משמר שדות התעופה והנמלים ומשמר חופים.[48]
במאי 1942, כאשר התקדמו כוחותיו של רומל והיה חשש כי ארץ ישראל תהיה לזירת קרבות (תקופה המכונה "מאתיים ימי חרדה"), הוכרז כי המשטרה היא כוח צבאי, וכי ניתן להעסיקה במשימות צבאיות. הדבר הביא לארגון מחדש של הכוח, שכלל במיוחד את ביטול הפיקוד המרכזי על כוחות הנוטרות והכפפת יחידות הנוטרים המקומיות למפקדי המשטרה המקומיים.
בשנת 1944 הביאה פעילותה של המשטרה לסיכול מבצע אטלס, ניסיון להצניח צנחנים גרמנים שיתסיסו את האוכלוסייה המקומית, יציתו את אש המרד, וירעילו את בארות מי השתייה של תל אביב. פעולותיו של מפקד מרחב ירושלים, פאיז ביי אל־אידריסי, הביאו לתפיסת הצנחנים הגרמנים זמן קצר לאחר צניחתם בסמוך ליריחו.
עם סיום המלחמה מנו כוחות המשטרה הסדירים (למעט כוחות הנוטרות) 6,285 שוטרים, מהם 3,259 בריטים, 2,376 ערבים ו־650 יהודים.[49] היחס בין מספר השוטרים לאוכלוסייה היה יותר משוטר לכל מאה תושבים, יחס חסר תקדים באימפריה הבריטית.[50]
ארגון המשטרה בין סיום המלחמה וסיום המנדט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1946, עם פירוק המשטרה הניידת ופיזור שוטריה בין היחידות השונות, הייתה המשטרה מאורגנת בשני אגפים: אגף המבצעים והאימונים וה־CID. בכל תחנת משטרה נמצא "ענף חקירות" (I Branch) שעסק במודיעין ובעניינים פוליטיים.[51] מבחינה מרחבית הייתה המשטרה מאורגנת למחוזות, לפי החלוקה האדמיניסטרטיבית של מחוזות המנדט, ובנוסף כללה המשטרה גם אגף ימי, משטרת תנועה ומשטרת רכבות.[50]
התרשים הבא מתאר את מבנה המשטרה, ומרכיבהּ העיקרי, ה־CID, בשנת 1947:[52]
| המפקח הכללי של משטרת המנדט | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סגן המפכ"ל למבצעים ואימונים | סגן המפכ"ל לענייני ה-CID | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מפקד ה-CID | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מנהלה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| האגף הפוליטי | יחסי ציבור | ביקורת הגבולות | חקירות פליליות | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| רשומות | ענייני אירופה | צנזורה | J1 מחלקה יהודית תרגומים | J2 מחלקה יהודית לוחמה בטרור | J3 מחלקה יהודית עלייה | עניינים ערביים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ניתן להתרשם מהמבנה הארגוני כי בשנים אחרונות אלו של משטרת המנדט, היווה העניין היהודי את עיקר עניינה של המשטרה, וכוח האדם והמשאבים שהוקדשו לטיפול בעניינים אלו עלו על אלו שהוקדשו לנושאים אחרים.
הגיוס למשטרה בשנים אלו היווה בעיה. עם סיום המלחמה השתחררו השוטרים הוותיקים, שפרישתם עוכבה ערב המלחמה, והגיוס לא הצליח למלא את התקנים. בשנים 1946–1947 נעשו מבצעי גיוס באימפריה הבריטית ובקנדה על מנת לנסות ולמלא את התקנים החסרים, והוקם משרד מיוחד לגיוס שוטרים, שתקציב הפרסום שלו עמד על 40,000 ליש"ט. מאמצים אלו נפסקו כאשר התברר כי ימיו של המנדט ספורים.[53]
במאבק נגד העלייה והמחתרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחסי המשטרה והיישוב בין פרסום הספר הלבן לבין תחילת מלחמת העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 1939, כאשר עמד להתפרסם הספר הלבן השלישי, ונראה היה כי תיכללנה בו גזרות על העלייה ורכישת הקרקעות, עמדה הנהגת היישוב בפני קרע גלוי עם המשטרה, שעמה שיתפה פעולה בימי המרד הערבי. עם קבלת הספר הלבן, יצאו רבבות יהודים להפגנות ונתקלו ביד חזקה של המשטרה. בירושלים ירו אנשי "ההגנה" אל תחנת המשטרה והרגו שוטר בריטי. בתגובה לכך פרצה המשטרה למשרדי ועד הקהילה וערכה שם חיפוש אלים. שוטרים לבושים בגדים אזרחיים השתוללו ברחובות, ירו לכל עבר והכו בעוברים ושבים.[54] הייתה זו הכרזת מלחמה בין הצדדים ותחילתה של תקופה חדשה בתולדות משטרת המנדט, בה יינתן עיקר הדגש לעניין היהודי.
עם פרוץ המלחמה ניסח דוד בן-גוריון את הסיסמה "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם, כאילו לא היה ספר לבן; ועלינו לעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".[55] על אף שמאבק "ההגנה" כנגד הספר הלבן חדל, למעשה, לא מיהרו הבריטים להשבית אף את פעולותיהם כנגד "ההגנה". משפט מ"ג אסירי ההגנה ומשפט דומה באוקטובר 1939 בו נשפטו חברי קיבוץ גינוסר שפעלו כנוטרים כנגד ערבים בכפר סמוך עמם היה להם סכסוך קרקעות, סימנו לכל כי גם מי שנושא כובע נוטר לא יהיה חסין.[56] אירוע דומה, אותו ניהל מפקד ה־CID ביפו, ג'פרי מורטון, היה חיפוש בינואר 1940 בכפר הנוער בן שמן. בחיפוש נמצאו סליקים רבים ונאסף נשק רב. מחזיקי הנשק נשפטו למאסר ממושך.[57] אירוע חמור אירע עם פרסום חוק הקרקעות, שיישם את מדיניות הספר הלבן ולווה אף הוא בהפגנות המוניות, בו הרגו שוטרים נער באלות בירושלים. בחיפה פרצו אנשי "ההגנה" אל בניין המשטרה בהדר הכרמל ואל בית המשפט המחוזי. השוטרים הגיבו בירי, והתוצאה הייתה עשרות פצועים והרוג.[58] אך שוב, הנהגת היישוב הורתה לחדול מהמאבק האלים סמוך לחידושו.
ב־1940 הוקמה יחידה חדשה שבתחילה מנתה כ־500 איש. המשטרה הניידת הייתה משטרה שכל משרתיה בריטים, שנועד באופן ייעודי למאבק במחתרות היהודיות. הגוף היה פרוס בארבעה בסיסים – ג'נין, שפרעם, כפר ויתקין ושרונה, ובשנים שלאחר מכן שימש כלי מרכזי במאבק שבין הצדדים, כאשר עם סיום פעולתו עלה כוחו עד כדי 2,000 איש.
עליית כוחו של היטלר, עם המערכה על צרפת והקרב על בריטניה, הביאו לשיתוף פעולה בין שני הצדדים והסיטו הצידה את המאבק. ב־11 ביוני 1940 הודיעה תחנת הרדיו החשאית של ההגנה, קול ישראל כי "לא שעת ויכוח היא בינינו ובין השלטונות. אנו מפסיקים את הוויכוח מתוך רצון למסור את כל כוחותינו להגנת המולדת, ומתוך תקווה כי גם הממונים על הגנת הארץ לא יאלצו את היישוב ואת עם ישראל לחדש את הוויכוח איתם בעצם שעות הסכנה המשותפת".[59]
גם בתקופה זו, בה לחמו הצדדים באותם מדים כנגד אותו אויב, לא חדלה משטרת המנדט מפעילות כנגד העלייה וכנגד החזקת נשק בלתי חוקית. אירוע בולט הוא חיפוש הנשק ברמת הכובש בנובמבר 1943 עליו פיקד ריימונד אוסוואלד קפראטה שהידרדר לתגרה אלימה בין אלפי אנשי "הגנה" ובין מאות שוטרים בריטים.
המאבק כנגד האצ"ל והלח"י
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנשי "ההגנה" ייצגו את דרכה של הנהגתו הנבחרת של היישוב, אך לצדם פעלו מחתרות שקיבלו מרותה של הנהגה אחרת. עם תחילת המלחמה הודיע זאב ז'בוטינסקי על תמיכתו בבריטים, והאצ"ל הודיע כי הפסיק את המאבק המזוין כדי לאפשר לבריטניה להילחם "באויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם – הנאציזם הגרמני". אנשי האצ"ל שיתפו פעולה עם הבריטים, ומפקדם, דוד רזיאל, נהרג בלבשו מדים בריטים בפעולה כנגד מרד רשיד עאלי אל־כילאני בעיראק. קו זה לא היה מקובל על הקיצונים שבין אנשי האצ"ל. באוגוסט 1940 הושלמה פרישתם של אנשי הלח"י מהאצ"ל. הארגון החדש היה קיצוני מקודמו, ולא היסס לנקוט אלימות חריפה. מנהיג הלח"י, אברהם שטרן (יאיר), הכריז על מאבק אלים בכובש הבריטי. התוצאה הייתה תקופה של טרור עירוני ולוחמה כוללת בין אנשי הלח"י ובין משטרת המנדט, שגבתה מחיר דמים משני הצדדים.
הירייה הראשונה נורתה ברחובות ב־17 בנובמבר 1941, עת רצחו חברי הלח"י שוטר יהודי ושמו יעקב צ'פיוב. בכרוז שפרסם הלח"י הזהיר הארגון כי מותו של צ'פיוב הוא "התראה לכל שוטרי החרש – מקצועיים וחובבים".[60][61] ב־20 בינואר 1942 פוצץ הלח"י מטען בתל אביב מתוך כוונה לפגוע בשני מפקדי ה־CID השנואים שפעלו במקום, תומאס ג'יימס וילקין וג'פרי מורטון. המטען הביא למותם של שני שוטרים יהודים ושוטר בריטי. ב־12 בפברואר איתרו אנשי המשטרה את שטרן בדירת מסתור בתל אביב. שטרן, שנכנע לידי השוטרים הבריטים, נרצח בדם קר על ידי מורטון.
לאחר רציחתו של שטרן קם ללח"י דור חדש של מנהיגים, שהנהיגו מדיניות של התנקשויות אישיות ומעשי נקם. יעקב בנאי (מזל), יצחק שמיר ויהושע כהן ניהלו מאבק עקוב מדם. בריחת ה־20 מלטרון באוקטובר 1943 נתנה לקו זה חיזוק משמעותי. בספטמבר 1944 הצליחו אנשי הלח"י לרצוח את וילקין. באוגוסט 1944 ניסו אנשי הלח"י להתנקש בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל, ובנובמבר 1944 היו אחראים לרצח הלורד מוין.
ב-1 בדצמבר 1943 היה מנחם בגין למפקד האצ"ל.[62] ב־1 בפברואר 1944 הכריז על מרד בבריטים. בחודשים שלאחר מכן תקפו אנשי האצ"ל והלח"י תחנות משטרה ובולשת, וניהלו מסע של התנקשויות אישיות כנגד פקידי הממשל הבריטי ואנשי המשטרה.
תנועת המרי העברי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום מלחמת העולם השנייה החליטה ההנהגה הציונית בראשות דוד בן-גוריון על מאבק אלים בשלטון הבריטי, ואל האצ"ל והלח"י הצטרפו גם ההגנה והזרוע הצבאית הסדירה, הפלמ"ח, לתנועת התנגדות שכונתה "תנועת המרי העברי". פעולותיה של התנועה נמשכו בין אוקטובר 1945 לאוגוסט 1946 והיו בעיקרן מכוונות כלפי גופי השלטון הבריטי, הצבא והמשטרה. בין הבולטות שבהן הייתה הפעולה ב־22 בפברואר 1946, שזכתה לכינוי "ליל המשטרות", בה הותקפו בו זמנית ארבעה בסיסי המשטרה הניידת.
המשטרה הגיבה אף היא באלימות, בפעולות כגון המצור על גבעת חיים ב־25 בנובמבר 1945 עליו פיקד ריימונד אוסוואלד קפראטה שהידרדר לירי קטלני בו נהרגו שמונה יהודים ונפצעו עשרות. כוח המשטרה תוגבר בחיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי. הכוח המתוגבר ביצע פעולות ראווה כנגד הנהגת היישוב, כגון "השבת השחורה" ב־29 ביוני 1946 בה השתתפו 17,000 חיילים במבצע כלל ארצי לחיפוש נשק, ומעצר מנהיגי היישוב וההגנה, ו"מבצע כריש", המצור על תל אביב בתחילת אוגוסט 1946. בשיא תקופת המרי העברי מנו כלל הכוחות הבריטים, אנשי צבא ומשטרה, שנאבקו במחתרות היהודיות, כמאה אלף איש.[63]
ימיה של תנועת המרי לא היו ארוכים. פרשת פיצוץ מלון המלך דוד הביאה לסופה של התנועה, ולהמשך המאבק כנגד המשטרה על ידי האצ"ל והלח"י לבדם.
ימיה האחרונים של משטרת המנדט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף 1946 עמדה המשטרה במערכה כנגד האצ"ל והלח"י שניהלו מדיניות של תקיפת תחנות משטרה, וטרור אישי במסגרתו ניסו לפגוע בבכיריה. האצ"ל ניסה להתנקש בחייו של ריימונד אוסוואלד קפראטה, וזה שב לבריטניה. בין פעולות האצ"ל בתקופה זו היו ההתקפה על מועדון קצינים בריטים בבית גולדשמיט בירושלים ופרשת הסרג'נטים, בה חטף האצ"ל שני סרג'נטים בצבא הבריטי ותלה אותם במחאה על תליית חברי האצ"ל בכלא עכו. הממשלה נאלצה למקד את מאמציה בהגנה על לוחמיה, שוטריה ומנגנוני הממשל שלה, מתוך הבנה כי ימי השלטון הבריטי ספורים.[64] באוקטובר ובנובמבר 1946 ביצעו אנשי האצ"ל והלח"י פעולות רבות כנגד שוטרים וחיילים, אך לבקשת גולדה מאיר הסכימו להפסיק את פעולותיהם עד לאחר כינוס הקונגרס הציוני ה־22. בינואר 1947 חודשו הפעולות, בהן התקפת הלח"י על בניין המשטרה בחיפה באמצעות מכונית תופת הטעונה ב־400 קילוגרם חומר נפץ. בהתקפה נהרס הבניין, נהרגו חמישה שוטרים ועשרות נפצעו.[65] במהלך שנת 1947 לא פסקו אנשי הלח"י מלנסות ולפגוע באנשי הצבא והמשטרה ובסמלי השלטון הבריטי. בערים הגדולות הוקמו "אזורי ביטחון" שפונו מתושביהם ושימשו מבצרים בריטיים בהם שוכנו פקידי הממשלה ומרכזי המשטרה. הידוע מבין אזורים אלו כונה "בווינגראד" ששכן במרכז ירושלים.
בדצמבר 1946 פורקה המשטרה הניידת. מומחה בשם צ'ארלס ג'ורג' ויקהאם שהיה מפקד משטרת צפון אירלנד, יעץ למפקדת המשטרה לפרק את המשטרה הניידת ובמקביל לחזק את ה־CID. עקב השתלשלות האירועים המהירה לא בוצעו רוב הצעותיו, פרט לפירוק המשטרה הניידת.[66] מפקדה האחרון של המשטרה הניידת, הבריגדיר ברנרד פרגוסון, היה לוחם בכוחותיו של אורד וינגייט במזרח הרחוק ובקיא בלוחמת גרילה. הוא הציע למפקד המשטרה, הקולונל ויליאם ניקול גריי, בעצמו איש הכוחות המיוחדים, כי יקים יחידה מיוחדת למלחמה בארגוני המחתרת שתפעל בשיטות לא שגרתיות. במסגרת זו הוקמו שני צוותים, האחד נועד לפעול באזור חיפה והצפון והשני באזור ירושלים והשפלה. ב־6 במאי 1947 עצרו אנשי צוות ירושלים, בפיקודו של רוי פאראן, נער בשם אלכסנדר רובוביץ כשהוא מדביק כרוזים של הלח"י. הנער נחקר בעינויים ומת תוך כדי החקירה. גופתו הושלכה ולא נמצאה. עדויות הצליחו לקשר את פאראן למעשה. על אף שפאראן הועמד לדין וזוכה, פורקו הצוותים ופאראן ופרגוסון נאלצו לעזוב את ארץ ישראל.
בסוף שנת 1947 המשיכה הלוחמה בין המשטרה הבריטית וארגוני המחתרת ביתר שאת, לאחר הפוגה שחלה בעקבות תליית הסרג'נטים. ב־11 בנובמבר 1947 תקפו חיילים ושוטרים בריטים מתקן של הלח"י ברעננה והרגו חמישה, רובם נערים. הלח"י הגיב במתקפה כלל ארצית בה נהרגו שוטרים וחיילים.[67] חקירה של מחלקת המודיעין של לח"י העלתה שהבריטים הגיעו למקום לאחר הלשנה של שבט ערבי שהיה בקרבת מקום. יחידת לח"י הגיעה לשכונת החושות של השבט, לקחה שישה גברים והוציאה אותם להורג. בשנים 1946–1948 נהרגו 77 שוטרים בריטים, רובם בידי האצ"ל והלח"י.[68]
שיתוף הפעולה הבריטי–יהודי בכוח הנוטרות, הצטמצם אף הוא מאוד בתקופה זו. עד לסוף שנת 1947 נפסק לחלוטין הגיוס ליחידות אלו, ורבים מהמשרתים התפטרו. ברור היה כי ככל שימי המנדט קרבים לסופם, כך קרב גם סופו של מוסד הנוטרות. עם זאת, עשתה הנהגת היישוב מאמץ לשמור על משטרת היישובים העבריים אל מול ניסיונות לקצץ במספר אנשיה ולהקטין את התקנים בה. מספר השוטרים העבריים במשטרה עצמה, לעומת מספר הערבים ששירתו בה ירד מ־50% בתחילת המלחמה ל־23%. כמו כן הגיעו לארץ יחידות חיל הספר העבר ירדני, שכוח האדם בהן היה ברובו ערבי.[69] מצב זה הדאיג מאוד את הנהגת היישוב, ונעשה מאמץ לשפרו. קצינים יהודים ששבו מן השירות בצבא הבריטי גויסו אל חילות הנוטרים, ובהם יחזקאל סהר ועמוס בן-גוריון. בנובמבר 1947 הודיעו הבריטים כי חדלו מלגייס נוטרים. הנוטרים שהשתחררו גויסו ישירות לשירות המוסדות הלאומיים, וביחד עם הפלמ"ח היוו את גרעין הכוח הסדיר של היישוב במלחמת העצמאות שפרצה זמן קצר לאחר מכן.
החלטת החלוקה וסיום המנדט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם החלטת החלוקה בנובמבר 1947 שהו בארץ 77,000 חיילים בריטים ו־4,100 שוטרים.[70] אלו שאפו בעיקר לשמור על עצמם ועל הסדר והביטחון במקום בו שהו, במה שהתפתח במהירות למלחמה כוללת, שהיו בה יסודות משמעותיים של טרור עירוני מצד שני הצדדים. המדיניות הרשמית לא צידדה באף אחד מהצדדים הנצים, אך הצבא והמשטרה החזיקו במתקנים רבי חשיבות, שמסירתם לזה או לזה הייתה עשויה להכריע את הלחימה. הבריטים נשאו באחריות הפורמלית לסדר ולביטחון עד לסיום תקופת המנדט שנקבע ל־15 במאי 1948.
על אף שהצבא הבריטי היה לרוב נייטרלי, הייתה המשטרה הבריטית פרו ערבית בעליל, בשל מורשת הלחימה בארגוני המחתרת בשנותיו האחרונות של המנדט.[68] מיד לאחר ההכרזה, בימים הראשונים של דצמבר 1947, התנפל המון ערבי על חנויות של יהודים בסמוך לשער יפו בירושלים. השוטרים הבריטים שנכחו במקום עמדו מנגד כאשר החנויות נבזזו, אך לעומת זאת מנעו מתגבורות ההגנה להגיע למקום.[71] היה זה אך אות לבאות. ב־15 באפריל 1948 מסרו שוטרים בריטים את משטרת נבי יושע לערבים. מעשה זה ניתק למעשה את יישובי אצבע הגליל מיתר המדינה. כיבוש המצודה מחדש דרש מספר ניסיונות וקורבנות רבים. אירוע דומה אירע בדרום, במשטרת עיראק סוידאן, שהועברה במאי 1948 אל המצרים על ידי שוטרים בריטים. גם פעולה זו סיכנה את קווי ההגנה של היישוב בנגב, וגם כיבושה של המצודה הזו דרש מספר רב של ניסיונות וקורבנות רבים. עם זאת, רוב תחנות המשטרה פשוט ננטשו, עם התקדמות הפינוי של הכוחות הבריטים מן הארץ. הבריטים העוזבים הותירו לכל שוטר יהודי רובה ו־50 כדור, ועזבו את התחנות למי שיצליח לשים עליהן את ידו.[72]
התפוררות המשמעת ותחושת הקץ בימים האחרונים של המנדט הביאו לפרשות חמורות כגון פרשת היוצק, בה נרצחו עשרה מאנשי "ההגנה" לאחר שנשקם נלקח מהם על ידי הבריטים, והפיגוע ברחוב בן־יהודה בו פוצצו עריקים מהצבא הבריטי מכונית תופת בירושלים והרגו עשרות אנשים. בתקופה זו נערכו פיגועים דומים גם במערכת העיתון פלסטיין פוסט ובבית הסוכנות היהודית. הדעה הרווחת ייחסה את המעשים הללו לשוטרים בריטים.[73]
תופעה נוספת שהתרחשה בעת נסיגת הכוחות הבריטים מארץ ישראל היא תופעה של עריקת שוטרים וחיילים והצטרפותם ללחימה. על פי ההערכות, כ־200 בריטים ערקו, מתוכם כ־20 הצטרפו לצה"ל, וכ־150 הצטרפו לצבא הג'יהאד הקדוש ולצבא ההצלה.[74]
פירוק מוסדות הצבא, השלטון והמשטרה, ופינוי הבריטים אל מעבר לים היו מבצע מתוכנן לפרטיו שבוצע בשלבים. הפינוי התבצע מדרום לצפון, באופן מוסדר, תוך שמירה על הסדר ועל מוסדות השלטון במקומות שטרם פונו.[75] ב־15 בדצמבר 1947 פונה כוח האדם הבריטי מתל אביב, פתח תקווה ויפו.[6] ב־15 במאי 1948 תם המנדט. מובלעת בריטית קטנה המשיכה להתקיים בחיפה, ששימשה כנמל העיקרי לפינוי הבריטי, בפיקודו של מפקד הצבא, הגנרל גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן, עד ל־30 ביוני 1948, היום בו עזבו אחרוני החיילים, השוטרים והפקידים הבריטים את הארץ. ב־21 ביוני 1948 יצאו אחרוני שוטרי משטרת המנדט את חיפה, וכוח בן 25 שוטרים הוסב למאבטחי הקונסול הבריטי שישב בבתי הזיקוק.[76]
עם סיומו של המנדט, התפזרו השוטרים במשטרת המנדט לתפקידי שיטור במשטרות ברחבי האימפריה הבריטית. כוח מאורגן של כ־500 שוטרים הגיע למלאיה, מושבה בריטית בה הוכרז משטר חירום ביוני 1948 ונדרשה הגנה על המתיישבים הבריטים. ותיקי משטרת המנדט במלאיה אימנו את השוטרים המקומיים בשימוש בנשק קל, בניית ביצורים, תנועה באש ומינהל כללי.[77] למפקד הכוח ומפקדה הראשון של משטרת מלאיה התמנה מפקד משטרת המנדט לשעבר, ויליאם ניקול גריי, ששימש בתפקיד זה עד לשנת 1952.
ארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר השוטרים בארץ
|
|---|
|
דו"ח מרכז המשטרה מוסר: |
המבנה הכללי של משטרת המנדט, וכן תפקידיה, עברו שינויים נרחבים במהלך שנות קיום המנדט הבריטי. מגוף שעיקרו שלד של כמה עשרות שוטרים בריטים, המפקדים על כאלף שוטרים ערבים ויהודים, הגיעה המשטרה בשנת 1947 לגוף בן 9,000 שוטרים, כ־62% מהם בריטים.[72] בשנות קיומה עברה המשטרה מספר רב של שינויים. לאחר מאורעות תרפ"א הוקמו שתי ז'נדרמריות, המשטרה המעולה והז'נדרמריה הבריטית. אלה היו כפופות ל"ממונה על ביטחון הציבור", גנרל הצבא, הנרי טיודור, שפיקד על כוחות חיל האוויר המלכותי שהיוו את חיל המצב הבריטי בארץ. בשנת 1924 קיבל מפקד המשטרה ארתור סטפן מאברוגורדאטו את הפיקוד על המשטרה ועל הז'נדרמריות. בשנת 1926 פורקו הז'נדרמריות, והוקם חיל הספר העבר־ירדני שהיה תחת פיקוד נפרד ושימש מעין משמר גבול. בשנת 1930, בעקבות מאורעות תרפ"ט נערך ארגון מחדש של המשטרה לאחר דו"ח של הקצין הרברט דאוביגין. זה המליץ במיוחד על חיזוק מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט. בתגובה למרד הערבי הגדול הוקמו משטרת היישובים העבריים שבה שירתו נוטרים יהודים, וכן הוקמה בשנת 1940 "המשטרה הניידת", שהורכבה משוטרים בריטים ומיוצאי הצבא הבריטי ושימשה בעיקר למאבק במחתרות היהודיות. בנוסף לכל אלו הייתה קיימת משטרה עירונית, עצמאית למחצה, בתל אביב.
מכל אלו עולה כי בכל פרק זמן נתון פעלו לצד המשטרה גופים שונים, צבאיים או צבאיים למחצה, בדרגות שונות של עצמאות, אשר פעלו במקביל לפעולת המשטרה או תחת פיקודה של המשטרה. בהקשר זה יוזכרו חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית של צבא בריטניה, שכונו "כלניות" והגיעו לארץ ישראל בשנת 1945 ועסקו בתפקידי שיטור ושמירת סדר. המשטרה עצמה מעולם לא הגיעה לדרגת משטרה אזרחית רגילה, וסדר הקדימויות שלה במהלך כל שנות קיומה נתן עדיפות לפעילויות של שמירת הסדר הציבורי, מניעת מהומות ומאבק כנגד ארגוני המחתרת היהודיים והערביים.
המשטרה החלה כגוף שעיקר הסגל שלו מקומי, אך הוא נמצא בפיקודם של שוטרים בריטים. מ־1936 ואילך חל שינוי, והרכיב הבריטי במשטרה גדל מאוד, עד שהגיע בשלהי מלחמת העולם השנייה למעל 5,000 איש, חלקם מפוזרים ביחידות השונות וחלקם ביחידות שהיו על טהרת הרכיב הבריטי כגון המשטרה הניידת, או יחידות מסוימות ב־CID.
בראש המשטרה עמד מפקד כללי, קצין בריטי, לרוב בדרגת קולונל, שהיה כפוף לנציב העליון. מטה המשטרה שכן במגרש הרוסים בירושלים, ובו היו ממוקמים אגף המנהלה ומטה ה־CID, מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט, שפעל גם כמעין משטרה פוליטית. מן המטה פיקד המפקד הכללי על שוטריו שהיו מאורגנים, בעשור האחרון לקיומה של המשטרה, בשישה מחוזות, 18 נפות, 67 תחנות משטרה ו־44 נקודות משטרה.[72]
המעבר למשטרת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיערכות להקמת משטרה במדינת ישראל החלה כחצי שנה לפני הקמת המדינה. על צוות שבראשו עמדו יחזקאל סהר ועוזרו, יוסף נחמיאס, הוטל להכין תוכנית להקמת משטרה. עם הקמת המדינה, ב־15 במאי 1948, מינה שר המשטרה, בכור־שלום שטרית, את יחזקאל סהר למפכ"ל המשטרה הראשון.
עם הקמתה אימצה משטרת ישראל שיטות עבודה של משטרת המנדט בתחומים כגון מִנהל, הדרכה, חקירות, זיהוי פלילי, תנועה ועוד. אחדות מתחנות המשטרה שוכנו במבנים ששימשו את משטרת המנדט. כ־700 מן השוטרים היהודים ששירתו במשטרת המנדט גויסו לארגון החדש. ב־9 במאי 1948 פורסמה בעיתון הרשמי פקודה ולפיה כל מי ששירת במשטרת ארץ ישראל עם סיום המנדט, ישרת זמנית כשוטר, אלא אם כן מקום שירותו הרגיל לא היה בשטח המדינה, הוא קיבל הוראה אחרת, או לא נשבע אמונים בתוך חודש.
יחס המדינה החדשה למשטרת המנדט ולשוטריה היה של "כבדהו וחשדהו". המשטרה הייתה מכשיר מרכזי של השלטון הזר בשנים האחרונות של המנדט במלחמה נגד המחתרות, שפעלו להגנה עצמית ולמען העלייה לארץ ישראל, שהיו עתה ערכים מרכזיים של השלטון החדש. השוטרים ששירתו במנגנון זה היו בחזקת חשודים, אם בחוסר מהימנות פוליטית ואם בקבלת שוחד. יחס זה ביטא שר המשטרה החדש בכור־שלום שטרית כאשר נאם בפני המחזור הראשון של שוטרים שנשבע נאמנות למדינה ב־30 במאי 1948: ”המשטרה בארץ הייתה עד יום צאת ממשלת המנדט מכשיר של שלטון זר. בעבר נקבעה רוחה של המשטרה על ידי קצינות זרה. לא הייתה עזרה לציבור ולא ניתן שירות לציבור... באשמת האנגלים לא היה למשטרה בארץ עד כה שם טוב. הציבור ראה בשוטרים סוחטי כספים. אולם עתה בא שינוי יסודי והמשטרה תיהפך לסמל של יושר...”[78]
לאחר מלחמת העצמאות החלה בדיקה של השוטרים, על מנת לבחון מי מהם ראוי להמשיך ולשרת במשטרת ישראל. הבדיקה, שנערכה על ידי ועדת חקירה בראשותו של שמואל רפופורט, הביאה לפיטורי כ־180 שוטרים וקצינים בטענות של אי־מהימנות ורמיזות על קבלת שוחד בעבר. חלק מהשוטרים עתרו לבג"ץ וטענו כי פיטוריהם לא היו כדין. בג"ץ מצא פגמים בסדרי עבודתה של הוועדה באשר לחלק מן העותרים והורה באפריל 1949 להחזיר חלק מהעותרים למשטרה.[79] אלו מהשוטרים שלא הוחזרו לשירות הגיבו באלימות וערכו בבנייני המשטרה הפגנה שהידרדרה לשימוש בכוח משני הצדדים ובגז מדמיע. למחרת ההפגנה נעצרו כ־25 מהשוטרים, מנהיגי ההפגנה, בבתיהם.[80] כנגד חמישה מהם הוגש כתב אישום, אך בסופו של דבר לא הועמד אף אחד מהם לדין לאחר שגם חמשת המנהיגים הביעו חרטה.[81] פרשה זו הייתה בעלת השפעה של ממש על משטרת ישראל בשנותיה הראשונות.[72]
שלושה יסודות שהותירה משטרת המנדט היוו נכס חשוב להקמתה ולפעולתה של משטרת ישראל בשנותיה הראשונות: הסגל המיומן, שחלקו הגיע לתפקידים בכירים במשטרת ישראל, פקודת המשטרה, שבנוסחים שונים נותרה בתוקף עד 1977 והסדירה את עבודת המשטרה באופן יעיל, והמתקנים, בהם מצודות טגארט, שחלקם משמשים כתחנות משטרה עד היום.[72]
אחדים מאנשי משטרת המנדט הגיעו לתפקידים בכירים במשטרת ישראל:
- גרו גרא – שירת בשנות ה־20 כקצין במשטרת המנדט. לאחר הקמת מדינת ישראל היה לנציב בתי הסוהר הראשון.
- אברהם זלינגר – שימש קצין במשטרת המנדט בתקופת המרד הערבי הגדול ונפצע קשה כשעלה על מוקש. לאחר הקמת משטרת ישראל היה בכיר בשורותיה, והגיע לדרגת ניצב.
- יואב פלג – שירת בתפקידים שונים במשטרת המנדט. לאחר הקמת משטרת ישראל היה בכיר בשורותיה, הגיע לדרגת ניצב, ואף שימש מנכ"ל משרד המשטרה.
- יהודה פראג – שירת במשטרת המנדט. לאחר הקמת משטרת ישראל היה לבכיר בשורותיה והגיע לדרגת ניצב.
מדינת ישראל הכירה בתרומתם של שוטרי משטרת המנדט היהודים לתקומתה ולביטחונה, ובשנת 1968 הוענק עיטור לוחמי המדינה ל"מתנדבים למשטרת המנדט ולנוטרות".
משטרת המנדט בספורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבריטים במשטרת המנדט ייבאו עמם את אהבתם לספורט, ובמשך שנות קיומה קיימו קבוצות ספורט, ימי ספורט, תחרויות ומפעלים במגוון סוגי ספורט, רובם אופייניים לבריטניה כגון רוגבי, קריקט, איגרוף ופולו, אך גם ענפים "צבאיים" כרכיבה וקליעה.
המשטרה הבריטית הותירה את רישומה ופיתוחה הרב ביותר בתחום הכדורגל, שהיה פופולרי במיוחד במולדתם. בתחילת תקופת המנדט לא התקיימה ליגת כדורגל מסודרת. קבוצות יהודיות, ערביות ובריטיות שיחקו ביניהן במסגרות לא מאורגנות ובאופן ספונטני. מי ששינה את המצב היה מפקד המשטרה, ספייסר, שהיה חובב כדורגל נלהב. הוא טיפח את קבוצת הכדורגל של המשטרה הבריטית, ואף שימש זמן מה יו"ר התאחדות הכדורגל שהוקמה ב־1928. הוא הקים לראשונה את ליגת הכדורגל הסדירה בארץ ישראל. קבוצת המשטרה הייתה הקבוצה הבריטית היחידה בליגה בת תשע קבוצות, וכן כיכבו שחקניה ב"נבחרת ארץ ישראל" שיצאה לסיבוב משחקים במצרים ב־1930. העונה הראשונה, עונת 1931/1932 הסתיימה בכך שקבוצת המשטרה הבריטית זכתה בדאבל ארץ־ישראלי – זכתה גם באליפות הליגה וגם בגביע המדינה של 1932[82], כאשר משחק גמר הגביע נגד הפועל חיפה פוצץ על ידי הקהל, לאחר שהשופט הבריטי פסק בעיטת עונשין מ־11 מטרים לטובת המשטרה הבריטית במצב של 1:0 לטובת הפועל. בנסיבות אלו הוכרז ניצחון טכני של הקבוצה הבריטית שהשלימה דאבל.[83] אולם, המתח ששרר בתקופה זו בין היהודים והבריטים, על רקע גזירות הספר הלבן, איסור רכישת הקרקעות ואיסור העלייה החופשית של היהודים לארץ ישראל הביא לכך שקשה היה לקיים משחקים בין יהודים ובריטים ללא אירועי אלימות במגרש ומחוץ לו. קבוצת המשטרה הבריטית פורקה בשנת 1934, אך חזקה לפעול לסירוגין עד 1939 בטורנירים קטנים יותר ולתקופות קצרות. לאחר מכן השתתפות המשטרה הבריטית ברמות העליונות של הכדורגל בארץ ישראל לא חזרה על עצמה עד לסיום המנדט.
מפקדי משטרת המנדט
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרסי בראמלי; 1920–1923.
- ארתור סטפן מאברוגורדאטו; 1923–1931.
- רוי ספייסר; 1931–1937.
- אלן סונדרס; 1937–1943.
- ג'ון מורי ריימר־ג'ונס; 1943–1946.
- ויליאם ניקול גריי; 1946–1948.
אישים נודעים ששירתו במשטרת המנדט
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשטרת המנדט שירתו רבים, שלאחר מכן התפרסמו במהלך הקריירה של אכיפת החוק או בתחומים אחרים. רשימה זו אינה כוללת את אלו ששרתו כנוטרים, שכן במסגרת מוסד הנוטרות קיבלו את הכשרתם הצבאית רבים מבני היישוב בארץ, ורבים מדור המייסדים של צה"ל, שלאחר מכן שימשו בתפקידים בכירים בצבא ומחוצה לו, שירתו כנוטרים.
בריטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'וזף לוק – טנור אירי נודע, ששירת כסמל במשטרת המנדט בשנות ה־30.
- אלאן לייל־סמית' – שחקן, סופר ותסריטאי בריטי שנודע בשם העט "אלאן קיילו". שירת במשטרת המנדט כשוטר מן השורה בסוף שנות ה־30.
- קנת' ניומן – ניומן, ששימש בלש בCID בשנות ה־40 התקדם בשירות המשטרה בבריטניה, והיה למפקד המשטרה המטרופוליטנית (שם כולל למשטרה הפועלת באזור לונדון) בשנות ה־80. שמו נקשר ברפורמה מקיפה במשטרה בלונדון.
- רוי פאראן – גיבור מלחמה בריטי, ששירת במשטרת המנדט והסתבך ברצח הנער אלכסנדר רובוביץ, היגר לאחר מכן לקנדה והיה בה לסופר, איש ציבור ומוציא לאור נודע.
- ברנרד פרגוסון – מקים "הצוותים המיוחדים", המשיך בשירות והגיע לכהונות בכירות בצבא הבריטי. לאחר פרישתו מן הצבא שימש בכהונת המושל הכללי של ניו זילנד.
יהודים וערבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהודה ארזי – שימש קצין במשטרת המנדט ופרש בשנת 1933 לאחר שהשתכנע בחפותו של אברהם סטבסקי שהואשם ברצח ארלוזורוב. ארזי היה ממקימי הר"ן והש"י, ולאחר הקמת מדינת ישראל עסק בתיירות והקים בית ספר למלונאות.
- פאיז ביי אל־אידריסי – שימש קצין בכיר במשטרת המנדט. בשנת 1948 מונה ל"המפקח על ביטחון הציבור" מטעם הוועד הערבי העליון, עד שהודח ביוני 1948. לאחר מלחמת העצמאות שימש כ"ממונה על ביטחון הציבור" ב"ממשלת כל פלסטין" שהתקיימה ברצועת עזה בשנות ה־50. בשנת 1952 היה למפקד משטרת לוב.
- חביב כנען – סופר ועיתונאי ששירת כקצין במשטרת המנדט בין 1936 ל־1944.
- דוד תדהר – "הבלש העברי הראשון" שירת כקצין במשטרת המנדט בין 1921 ל־1926.
- אברהם אלדמע – קצין משטרה בשכונת בורוכוב (גבעתיים).
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בן־ציון דינור, ספר תולדות ההגנה, הוצאת מערכות, 1954–1972.
- דוד תדהר, במדים ובלא מדים, הוצאת ידידים, 1960.
- גרשון ריבלין, לאש ולמגן: תולדות הנוטרות העברית, הוצאת מערכות, 1962
- שמחה פרומר, השוטר העברי בתקופת המנדט, הוצאת משרד הביטחון, 1973.
- חביב כנען, בעיני שוטר פלשתינאי, הוצאת מסדה, 1980.
- יעקב ראובני, ממשל המנדט בא"י, 1920–1948, ניתוח היסטורי מדיני, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 1993.
- תום שגב, ימי הכלניות, הוצאת כתר, 1999.
- יגאל עילם, ההגנה, הדרך הציונית אל הכוח, זמורה, ביתן, מודן, 1979.
- יאיר שפיגל, "המחלקה לחקירות פליליות (CID) במשטרת המנדט", בתוך עלי זית וחרב, כרך ט, עורך ניר מן, 2009
- דודו דיין, עושים מדינה, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ' 62–64, 1991
- משטרת ארץ ישראל, עיונים בתולדות המשטרה בתקופת המנדט הבריטי, עלי זית וחרב, כרך י"ד, עורך ניר מן, 2014
- זאב שרף, שלושה ימים: והם ג, ד, ה באייר התש"ח – 12, 13, 14 במאי 1948, תל אביב: עם עובד, תשי"ט–1959
- ניר מן (עורך), משטרת ארץ ישראל – עיונים בתולדות המשטרה בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת כרמל, 2014
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קטלוג של תיקי משטרת המנדט באתר ארכיון המדינה.
- אתר אגודת ותיקי משטרת המנדט (באנגלית בריטית)
- Lior Yohanani, Partners and Adversaries: Jewish and British Relations in the Palestine Police Force, 1936-1945, ישראלים 8, 2017, עמ' 188–213 (באנגלית)
- יהושוע כספי – ממשטרת המנדט למשטרת ישראל אתר מדינה בצמיחה.
שני סרטוני תעמולה לגיוס מתנדבים למשטרת המנדט, 1946. באתר Colonial Film- פרוטוקול (באנגלית) של דיון עם הממונה על ביטחון הציבור בעניין גנבות חקלאיות, 25 באוקטובר 1920, גנזך המדינה
- החלטה לגייס 300 בדואים ככוח משטרה נוסף זמני, רוכבי גמלים, להגנה על מסילות ברזל ולסיורים באזורים כפריים, 26 במרץ 1947 (עמוד 14), גנזך המדינה
- מכתב על ראש משטרת חברון, על יחסו החיובי ליהודי העיר, מאת יעקב יוסף סלונים, רבה של חברון, כ"ו באלול תרפ"ב, גנזך המדינה
- יום ספורט של משטרת המנדט הכולל רכיבת ראווה על סוסים ועל גמלים, יוני 1934, ארכיון הסרטונים של AP
- פיצוץ מטה המשטרה בחיפה, 20 בינואר 1947, ארכיון הסרטונים של AP
- המלך ג'ורג' והמלכה אליבת סוקרים את מסדר השוטרים בארמון בקינגהאם עם שובם ממשימתם בארץ ישראל, 20 ביולי 1948, ארכיון הסרטונים של AP
- איתמר אייכנר, המסמכים חושפים: הבריטים טייחו מקרי הרג של יהודים בידי חיילי המנדט, באתר ynet, 12 באפריל 2021
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראובני, עמ' 143.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 57.
- ^ ביקור הקולוניל ברמלי בפתח תקווה, הצפירה, 7 באוקטובר 1921
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 58
- ^ 1 2 שגב, עמ' 156.
- ^ 1 2 A Brief History of the Palestine Police force, באתר ותיקי משטרת המנדט.
- ^ עילם, עמ' 31.
- ^ על המשטרה המעולה, דבר, 12 ביולי 1925
- ^ אפרים ומנחם תלמי, לקסיקון ציוני, ספריית מעריב, 1982, עמ' 239.
- ^ המשטרה והפשעים בדו"ח הממשלתי, דבר, 27 ביולי 1926
- ^ 1 2 Richard Andrew Cahill,Going Berserk: The Black and Tans in Palestine The jerusalem Quarterly, summer 2009, 38.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 149.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 206.
- ^ 1 2 ראובני, עמ' 146.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 204.
- ^ 1 2 שגב, עמ' 259.
- ^ תדהר, עמ' 66.
- ^ תדהר, עמ' 174.
- ^ ראובני, עמ' 145.
- ^ תדהר, עמ' 133.
- ^ 1 2 דינור, חלק שני, עמ' 404.
- ^ שגב, עמ' 264.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 329.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 337.
- ^ הדו"ח המלא של ועדת החקירה, דבר, 21 באפריל 1930
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 409.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 411.
- ^ 1 2 י. שוכמן, תקופת ספייסר במשטרת ארץ־ישראל, דבר, 29 בדצמבר 1937
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 501.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 502.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 503.
- ^ מ. זלצר, סליה זוהר ויוחנן שטאל, דבר, 24 ביולי 1931
- ^ תדהר, עמ' 408, 424.
- ^ David Anderson, David Killingray, Policing and decolonisation: politics, nationalism, and the police, 1917-65, pages 66-67
- ^ דבר היום, דבר, 8 ביוני 1936
- ^ עילם, עמ' 74.
- ^ י. שוכמן, תקופת ספייסר במשטרת ארץ־ישראל, דבר, 29 בדצמבר 1937
- ^ בוטלו תחנות משטרה, הצופה, 10 בפברואר 1938
- ^ יגאל אייל, "האינתיפאדה הראשונה – דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936–1939", הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמ' 348.
- ^ שגב, עמ' 338.
- ^ 1 2 דוד בן־גוריון, הקמת כוח צבאי יהודי, דבר, 6 בספטמבר 1963
- ^ עילם, עמ' 82.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 889.
- ^ עילם, עמ' 105.
- ^ דינור, חלק שני, עמ' 910.
- ^ עילם, עמ' 117.
- ^ ראובני, 153.
- ^ ראובני, 157
- ^ ראובני, 154
- ^ 1 2 ראובני, 158
- ^ עלי זית וחרב, עמ' 116.
- ^ התרשים מבוסס על פישוט והבהרה של תרשים שנמצא בארכיון לתולדות ההגנה, חטיבה 115, תיק 25. התרשים מופיע במקורו, באנגלית, במאמרו של שפיגל, בעמ' 135. כן מופיע התרשים בספר:
אפרים דקל, עלילות ש"י, הוצאת מערכות, 1953, עמ' 309.
לצורכי ערך זה פושט התרשים מעט, ותורגם, אם בהתאמה לתרגומו של דקל ואם במינוח מודרני יותר. - ^ ראובני, 156.
- ^ דינור, חלק שלישי, עמ' 29.
מאורעות ירושלים, דבר, 21 במאי 1939
ועד הקהילה על מעשי המשטרה בירושלים, דבר, 21 במאי 1939 - ^ עילם, עמ' 131.
- ^ דינור, חלק שלישי, 126.
- ^ דינור, חלק שלישי, 127.
- ^ עילם, עמ' 136.
- ^ עילם, עמ' 139.
- ^ דינור, חלק שלישי, עמ' 503.
- ^ יעקב צ'פיוב, דבר, 18 בנובמבר 1941
- ^ מירון ח. איזקסון (עורך), בגין;, ואלה תולדות: (ערך: יוסי אחימאיר), עמ' 9.
- ^ שגב, עמ' 390.
- ^ שגב, עמ' 389.
- ^ דינור, חלק שלישי, 915.
- ^ ראובני, עמ' 159.
- ^ דינור, חלק שלישי, 931.
- ^ 1 2 דינור, חלק שלישי, עמ' 1348.
- ^ דינור, חלק שלישי, 1303.
- ^ דינור, חלק שלישי, עמ' 1346.
- ^ עילם, עמ' 261.
- ^ 1 2 3 4 5 יהושוע כספי המעבר ממשטרת המנדט למשטרת ישראל אתר "מדינה בצמיחה"
- ^ שגב, עמ' 418.
- ^ Christopher Caden; Nir Arielli (2018). "British Army and Palestine Police Deserters and the Arab–Israeli War of 1948". War in History. doi:10.1177/0968344518796688.
- ^ שגב, עמ' 415.
- ^ השוטרים הבריטיים האחרונים עוזבים היום את חיפה, המשקיף, 21 ביוני 1948
- ^ אתר משטרת מלאיה
- ^ 122 חניכי משטרת ישראל נשבעו אמונים למדינה, דבר, 30 במאי 1948
- ^ בג"ץ 21/48, סופר ואח' נ. שר המשטרה ואח' פ"ד ב (1), 365.
- ^ לא באלימות יוכרע עניין הפקידים והשוטרים המפוטרים, דבר, 12 באפריל 1949
- ^ בוטלה התביעה נגד 5 השוטרים, דבר, 17 במאי 1949
- ^ המשטרה הבריטית האלופה הראשונה, מגזין טלספורט
- ^ המשחק הכי גדול בקריירה... שלא זכיתי להיות בו, באתר ONE, 20 באפריל 2010
| משטרת המנדט
| ||
|---|---|---|
| מפקדי המשטרה | פרסי בראמלי • הנרי טיודור • ארתור סטיבן מאברוגורדאטו • רוי ספייסר • אלן סונדרס • ג'ון מורי ריימר-ג'ונס • ויליאם ניקול גריי |
|
| יחידות צבא ומשטרה קשורות | המשטרה המעולה • הז'נדרמריה הבריטית • חיל הספר העבר-ירדני • משטרת היישובים העבריים • כלניות • מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט • משטרת תל אביב • המשטרה הניידת • הנוטרים • המשמר הנע • משמר הרכבת | |
| אישים | אברהם זלינגר • תומאס ג'יימס וילקין • ריימונד אוסוואלד קפראטה • הרברט דאוביגין • רוי פאראן • ג'פרי מורטון • דאגלס דאף • צ'ארלס טיגארט • פאיז ביי אל-אידריסי • הנרי טיודור • ויליאם דובי • ברנרד פרגוסון • שלמה שיף • דוד תדהר • חביב כנען • גרו גרא • ירחמיאל ירון | |
| אירועים בולטים | מאורעות תר"פ • מאורעות תרפ"א • מאורעות תרפ"ט • מאורעות אוקטובר 1933 • המרד הערבי הגדול • מבצע עוגן • סטרומה • השבת השחורה • אקסודוס (אוניית מעפילים) • המצור על גבעת חיים • פרשת הרצח בחולות תל נוף • רצח ארלוזורוב | |
| מבנים ואתרים | מגרש הרוסים • בווינגרד • מצודות טיגארט • גדר הצפון | |
| המנדט הבריטי • משטרת ישראל • פורטל היישוב | ||