ארנסט המינגוויי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ארנסט המינגווי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המינגוויי ב-1939, בתמונה שצולמה עבור המהדורה הראשונה של ספרו "למי צלצלו הפעמונים"

ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ומשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 עבור ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

ארנסט מילר הֶמינגוויי נולד וגדל באוק פארק, פרבר במערב שיקגו שבארצות הברית, ב-‏21 ביולי 1899. הוא היה הבן השני של קלרנס אדמונדס המינגוויי, רופא מחוזי, וגרייס הול המינגוויי, מורה למוזיקה ופיתוח קול. מלבד אחותו הבכורה מרסליין היו לו שתי אחיות צעירות יותר- סאני ואורסולה. ארנסט נקרא על שם אביו מצד אמו, שבביתו התגוררה המשפחה. הוא עצמו טען כי סלד משמו, אותו קישר לגיבור הנאיבי במחזהו של אוסקר ווילד, חשיבותה של רצינות[1] (The Importance of Being Ernest). בית המשפחה, שהיה בשכונה מכובדת, כלל שבעה חדרי שינה, חדר עבודה לאביו של המינגוויי וסטודיו עבור אמו[2].

אמו של המינגווייי חייבה אותו לקחת שיעורים בצ'לו, נושא שהיה מקור לעימותים רבים בין השניים. המינגוויי טען כי שנא את אמו, אך הודה כי שיעורי המוזיקה שלקח סייעו לו בכתיבתו. למשפחה היה בית קיט בצפון מישיגן, שם נהגו ארנסט הצעיר ואביו לצאת למסעות דיג וציד ולטיולים בחיק הטבע. החוויות מאותה התקופה פיתחו אצל המינגוויי הצעיר אהבה עזה לטבע ולמקומות מבודדים, ושימשו לאחר מכן בסיס לחלק מסיפוריו.

המינגוויי למד בבית ספר מקומי בין השנים 1913 ל-1917. הוא נחשב לנער ספורטיבי, ועסק באיגרוף, בפוטבול ובפולו מים. הוא ואחותו מרסליין אף הופיעו בתזמורת בית הספר במשך שנתיים. הוא הצטיין במיוחד בלימודי האנגלית, וכתב ולאחר מכן ערך את עיתון בית הספר. בין חבריו לבית הספר היה גם רוברט סנט ג'ון, לימים הסופר והעיתונאי הידוע. אביו של המינגווי אף היה רופא המשפחה של משפחת סנט ג'ון. לטענת סנט ג'ון בראיון שנתן ב-1994 ל"וושינגטון טיימס", הוא והמינגווי למדו בכיתה אחת את המקצוע אנגלית ואחד ממוריהם השאיר אותם יום אחד אחרי הלימודים ואמר לשניהם אז, כי "אף אחד מכם לא יידע לכתוב כהלכה" ‏[3].

לאחר שעזב את התיכון החל המינגוויי לעבוד ככתב מתחיל בעיתון "קנזס סיטי סטאר", משרה בה החזיק כשישה חודשים[4].

[עריכה] מלחמת העולם הראשונה

המינגוויי במדי צבא, מילאן, 1918

בניגוד לרצון אביו, ניסה המינגוויי להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. בתחילת 1918 נענה המינגוויי למאמצי הגיוס של ארגון "הצלב האדום", והתנדב לשמש נהג אמבולנס באיטליה[5]. הוא עזב את ניו יורק במאי, והגיע לפאריס בזמן ההפצצות הגרמניות על העיר[6]. במקום להישאר בביטחון יחסי במלון "פלורידה" שבו התאכסן, ביקש המינגוויי מנהג המונית להביאו למקום נפילת הפגזים. אחד הפגזים פגע לא רחוק ממנו, בגג הכנסייה בכיכר המדלן. ביוני הוצב המינגוויי בחזית האיטלקית, וביומו הראשון במילאנו הוא נשלח לסייע למאמצי החילוץ במפעל חימוש בו אירע פיצוץ הרסני, ונאלץ לפנות חלקי גופות של נשים פועלות. את האירוע מתאר המינגוויי ברומן "מוות אחר הצהריים"[7]. כמה ימים לאחר מכן הוא הוצב בעיירה פוטלטה די פיאבה (Fossalta di Piave), כ-40 מייל צפונית לוונציה.

ב-8 ביולי, בזיקה לקרב הנהר פיאווה, נפצע המינגוויי באורח קשה מפגיעת פצצת מרגמה, בזמן שחזר על אופניים משליחות לקנטינה כדי להביא לחיילים בחזית סיגריות ושוקולד[8]. למרות פציעתו, סחב המינגוויי חייל איטלקי פצוע למקום מבטחים, פעולה שזיכתה אותו במדליית הכסף לגבורה מממשלת איטליה[9]. הוא נפגע בשתי רגליו, עבר ניתוח קצר, שהה חמישה ימים בבית חולים שדה באזור, ולאחר מכן הועבר לבית חולים של הצלב האדום במילאנו לצורך שיקום[10]. המינגוויי, ששהה בבית החולים כשישה חודשים, התאהב באחות אמריקאית בשם אגנס פון קורווסקי, שהייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים[11]. השניים תכננו להתחתן, אך במארס 1919 התארסה אגנס לקצין איטלקי, מאורע שסיפק להמינגוויי את החומרים ליצירתו הקצרה והמרירה "סיפור קצר מאוד"[12]. המינגוויי ביסס על אגנס את הדמות של קתרין ברקלי בספרו "הקץ לנשק".

[עריכה] טורונטו ושיקגו

המינגוויי חזר הביתה בתחילת 1919. את הקיץ הוא בילה במסעות דיג במישיגן, בחברת ידידים מהתיכון[13]. בספטמבר הוא יצא להתבודד במשך שבוע בחיק הטבע, מסע ששימש השראה לסיפורו "נהר טו הארטד הגדול". בסיפור יוצא ניק אדמס, דמות סמי אוטוביוגרפית המופיעה בסיפורים רבים של המינגוויי, למסע התבודדות דומה לאחר שובו מהצבא[14]. בשנת 1920 הציע לו ידיד של המשפחה עבודה בטורונטו, קנדה, והוא קיבל אותה. מאוחר יותר באותה שנה התחיל המינגוויי לעבוד כפרילנסר, כותב מאמרים וככתב לענייני חוץ בעיתון "טורונטו סטאר"[15]. ביוני 1920 חזר המינגוויי למישיגן[16], ובספטמבר עבר לשיקגו, שם התגורר עם חברים. באותה תקופה המשיך המינגוויי לשלוח סיפורים ל"טורונטו סטאר".

בשיקגו עבד המינגוויי כעורך משנה בירחון "קואפרטיב קומונוולת'" (Cooperative Commonwealth), שם הכיר את שרווד אנדרסון[17]. באותה תקופה פגש המינגוויי גם את האדלי ריצ'רדסון, שהגיעה לעיר כדי לבקר את אחותו של השותף לדירה של המינגוויי. מאוחר יותר אמר המינגוויי כי מהרגע שראה אותה הוא ידע כי יישא אותה לאישה[18]. האדלי, ילידת סנט לואיס, הייתה מבוגרת מהמינגוויי בשמונה שנים. השניים התכתבו במשך כמה חודשים, ואז החליטו להתחתן ולנסוע לאירופה[19]. הם תכננו לבקר ברומא, אך אנדרסון שכנע אותם לנסוע לפריז במקום[20]. השניים התחתנו ב-3 בספטמבר 1921, וחודשיים לאחר מכן עברו לפריז.

[עריכה] פריז

בפריז התגוררו המינגוויי והאדלי בדירה קטנה ברח' הקרדינל למוין (Rue du Cardinal Lemoine) שברובע הלטיני, כשהמינגוויי עובד בחדר ששכר בבניין סמוך[21]. מכתבי המלצה שקיבל מאנדרסון סייעו לו להיפגש עם גרטרוד שטיין ועם סופרים נוספים שהתגוררו בפריז[22]. שטיין עצמה, שנחשבה לאחד המרכזים של התנועה המודרנית בפריז[23], נהפכה למורתו הרוחנית, והכירה לו את האמנים והסופרים הגולים שהתגוררו באותה התקופה ברובע מונפרנאס. היא התייחסה לחוג זה כאל "הדור האבוד", מונח שהתפרסם לאחר מכן בזכות ספרו של המינגוויי "וזרח השמש"[24]. כאורח קבוע בסלון של שטיין, זכה המינגוויי לפגוש כמה מהציירים הבולטים של המאה ה-20, בהם פבלו פיקאסו וז'ואן מירו[25]. בסופו של דבר התרחק המינגוויי מחוגה של שטיין, והיחסים ביניהם הידרדרו לריב ספרותי שנמשך עשרות שנים[26].

את המשורר האמריקאי עזרא פאונד, שהיה מבוגר ממנו ב-14 שנים, הכיר המינגוויי במקרה בשנת 1922. השניים נפגשו בחנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" ברחוב אודאון 18 בפריז. חנות זו הייתה בבעלותה של סילביה ביץ', אחת הדמויות הבולטות בקרב הגולים האמריקאים בפריז של אותם שנים. המינגוויי ופאונד טיילו יחד באיטליה בשנת 1923, והתגוררו באותו רחוב בשנת 1924[27]. פאונד, שבאותו הזמן סיים לערוך את הפואמה "ארץ הישימון" של המשורר טי אס אליוט זיהה את כשרון הכתיבה של המינגוויי ועודד אותו. הוא הכיר לו את הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, עמו נהג המינגוויי לצאת לערבי שתייה אינטנסיביים בעיר[28]. באותה תקופה שלח המינגוויי 88 כתבות ל"טורונטו סטאר"[29]. הוא סיקר את מלחמת טורקיה-יוון, הגיש כתבות על טיולים כמו "דיג טונה ספרד" וכתב מאמר אחד שהוקדש למלחמות שוורים[30].

בדצמבר 1922 ספג המינגוויי מכה קשה, כשמזוודה מלאה בכתבי היד שלו, בהם "הקץ לנשק" (A Farewell to Arms), נגנבה מאשתו האדלי בתחנת הרכבת "גאר דה ליון" בזמן שהייתה בדרכה לז'נבה לפגוש אותו[31]. בספטמבר 1923 חזר הזוג לטורונטו בשל הריונה של האדלי. ב-10 באוקטובר 1923 נולד בנם הבכור, ג'ון האדלי ניקנור. באותה תקופה התפרסם ספרו הראשון של המינגוויי, "שלושה סיפורים ועשר פואמות", שכלל את שני הסיפורים היחידים שנשארו בידו לאחר אובדן המזוודה. הסיפור השלישי נכתב באביב הקודם באיטליה. כעבור כמה חודשים פורסם קובץ נוסף, "in our time", שכלל שישה קטעים תיאוריים קצרים ותריסר סיפורים, אותם כתב המינגוויי בזמן נסיעה לספרד בקיץ הקודם.

המינגוויי, שהתגעגע לחיי הסופר בפריז וסבר שטורונטו משעממת[32], חזר עם האדלי ובנם לבירת צרפת בינואר 1924. השלושה התגוררו בדירה קטנה ברחוב נוטר דאם דה שמפ (צרפתית: Rue Notre Dame des Champs), כשהמינגוויי מסייע לסופר והמבקר פורד מדוקס פורד לערוך את המגזין טרנסאטלנטיק רוויו (אנגלית: Transatlantic Review), שבו התפרסמו יצירות של עזרא פאונד, גרטרוד שטיין, ג'ון דוס פאסוס וכמה מסיפוריו המוקדמים של המינגוויי עצמו[33]. בשנת 1925 הכיר המינגוויי את הסופר האמריקאי פרנסיס סקוט פיצג'רלד, ובין השניים התפתחה מערכת יחסים שהתבססה על הערכה לצד עוינות מסוימת[34]. בספרו האוטוביוגרפי "חגיגה נודדת" מתאר המינגוויי את פיצג'רלד כמי שהיה בעל כשרון טבעי ובלתי מודע לעצמו, "כמו התבנית שמשאירות כנפי הפרפר על החול", אך ביקר את מנהגו לשנות את סיפוריו הקצרים כדי להפוך אותם למתאימים יותר עבור מגזינים שונים. המינגוויי סלד גם מאשתו של פיצג'רלד, זלדה, ותיאר אותה כ"בלתי שפויה", וכמי שמעודדת את בעלה לכתוב כדי להרחיקו מעבודה ספרותית אמיתית.

בשנת 1925 פרסם המינגוויי קובץ סיפורים נוסף בשם In Our Time, שזכה לתגובות חיוביות למדי. מבקרים בארצות הברית, בהם דון פאסוס, פורד מדוקס ופיצג'רלד היללו את סגנונו הייחודי של המינגוויי ואת השימוש המדויק שלו בשפה כדי להעביר מנעד רחב של תחושות ורגשות[35]. עם זאת, המינגוויי עצמו, שהתרשם מאוד מספרו של פיצג'רלד, "גטסבי הגדול" (שפורסם באותה השנה), החליט כי ספרו הבא יהיה רומן[36].

עוד בתקופתו הקודמת בפריז, בשנת 1923, נסע המינגוויי לפסטיבל סאן פארמין (ספרדית: Sanfermines), שנערך מדי שנה פמפלונה בספרד. באותו טיול צפה המינגוויי לראשונה במלחמת שוורים, ונהפך למעריץ מושבע של הספורט. ביוני 1925 נסעו המינגוויי והאדלי בליווי כמה ידידים לפייסטה השנתית בפמפלונה, טיול ששימש השראה לספרו "וזרח השמש". המינגוויי, שהחל לעבוד על הספר מיד עם חזרתו לפריז, סיים אותו בתוך שישה שבועות, בספטמבר של אותה השנה. רוב הספר נכתב במרפסת של המסעדה האהובה על המינגוויי במונפרנאס, "לה קלוסרי דה לִילָ‏ה". עם זאת, לאחר הכתיבה החליט המינגוויי להאט את הקצב ולהקדיש כחצי שנה לשם שכתוב הטקסט[37]. טיוטה של הרומן הגיעה לניו יורק באפריל 1926, והמינגוויי סיים את התיקונים האחרונים בכתב היד בפריז באוגוסט של אותה השנה[38]. הרומן זכה לביקורות חיוביות והוא מוכר כיום כאחת היצירות החשובות ביותר של המינגוויי[39].

היחסים בין המינגוויי לאשתו החלו להידרדר בזמן העבודה על "וזרח השמש"[40], ובאביב של 1926 גילתה האדלי כי הוא מנהל רומן עם פאולין פייפר, עיתונאית אמריקאית שהתגוררה בפריז והייתה מיודדת עם בני הזוג[41]. אחרי הנסיעה המסורתית לפמפלונה, אליה הצטרפה גם פאולין, החליטו המינגוויי והאדלי להיפרד, ובנובמבר של אותה השנה היא הגישה בקשה רשמית לגירושים. הגירושים הושלמו בינואר 1927, והמינגוויי נשא את פאולין לאישה במאי של אותה השנה[42]. באוקטובר פרסם המינגוויי את קובץ הסיפורים "גברים ללא נשים". בסוף אותה שנה רצתה פאולין, שכבר הייתה בהריון, לחזור לאמריקה. הזוג עזב את פריז במארס 1928, ועבר לאי קי ווסט בפלורידה, ארצות הברית.

[עריכה] קי ווסט וקובה

באביב של 1928 נסעו המינגוויי ופאולין לקנזס סיטי, שם נולד בנם פטריק. צירי הלידה הקשים של פאולין נתנו להמינגוויי את ההשראה לציריה של קתרין ברומן "הקץ לנשק"[43], עליו עבד באותו הזמן, לאחר שכתב היד הראשון נגנב בתקרית המזוודה. אחרי הלידה טיילו הזוג עם בנם הפעוט לויומינג, מסצ'וסטס וניו יורק. בסתיו של אותה שנה שהה המינגוויי בניו יורק עם בנו הבכור ג'ון. הוא בדיוק עמד לעלות על רכבת בחזרה לפלורידה כשקיבל מברק בו נודע לו שאביו התאבד בירייה מאקדח ישן מימי מלחמת האזרחים האמריקאית[44]. מכתב ששלח המינגוויי לאביו, בו מסר לו שלא ידאג בנוגע לקשיים כלכליים, הגיע ליעדו דקות ספורות לאחר ההתאבדות. המינגוויי, שקיבל את הבשורה באופן קשה, העיר לאחר מכן שגם הוא כנראה יסיים את חייו באותו האופן[45].

לאחר שחזר לקי ווסט בדצמבר המשיך המינגוויי לעבוד על כתב היד של "הקץ לנשק". בינואר 1929 נסע המינגוויי לצרפת. אף שכתב היד היה אמור להיות מוכן במאי, באפריל המינגוויי עדיין עבד על הסיום, אותו כתב מחדש פעמים רבות. הרומן התפרסם בסופו של דבר ב-27 בספטמבר. בקיץ של 1929 שהה המינגוויי בספרד, וערך תחקיר לקראת הרומן הבא שלו, "מוות אחר הצהריים". התוכנית המקורית הייתה לכתוב מסה מעמיקה על מלחמת השוורים, אותה תפס כבעלת איכויות טרגיות ייחודיות[46]. בנו השלישי של המניגוויי, גרגורי הנקוק (אנגלית: Gregory Hancock), נולד בנובמבר 1931 בקנזס סיטי.

[עריכה] בין מלחמות העולם

לאחר פרסום "הקץ לנשק" נהפך המינגוויי לסופר בעל שם בינלאומי, מאושר בנישואיו לפאולין ועצמאי מבחינה כלכלית. על הצלחתו בחיים האישיים והעסקיים האפילו בעיות הבריאות קשות.

הוא דג במימי טורטוגה היבש, אי בים הקריבי, נהג לבקר בסלופי ג'וי, פאב מפורסם בהוואנה, ומדי פעם נסע לספרד לאסוף חומרים לספריו "מוות בצהריים" ו"המנצח לא מקבל כלום".

הוא השתתף במסע ציד בסתיו 1932 לניירובי ומצ'אקוס באפריקה. הספרים "הגבעות הירוקות של אפריקה", "שלגי קילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר" היו התוצאות הספרותיות של הספארי הזה. באותה תקופה החל פרשיית אהבים עם יפהיפיה אמריקאית, ג'יין מייסון.

סגנון חייו גרר ביקורת של השמאל החברתי. מקס איסטמן ואחרים דרשו מחויבות רבה יותר לענייני החברה. צעיר שמאלני אחד התחנן בפניו לוותר על אדישותו ולכתוב על האמת וצדק. במשך זמן מה, היה נראה כאילו הוא אכן מתכוון לעשות זאת. מאמרו "מי רצח את הווטרנים?" בעיתון שמאלני והספר "יש ואין" ("To Have and Have Not") הראו מעורבות חברתית. זמן מה לאחר מכן ביטא את נטיותיו הפוליטיות בצורה ברורה עוד יותר.

ספריו נמכרו היטב וזכו לאהבת המבקרים, אך עם הצלחתו, התגלה אופיו הלא נוח. המבקרים השיבו לו באותו מטבע. המוות, העסיק מאוד את המינגוויי. בצעירותו היה זה מותן של החיות הקטנות, ולאחר מכן מותם של החיילים בקרב. המוות תמיד היה נוכח, ותמיד, למרות האיום שבו, כמו בסמל הטיבטי ין-יאנג, היה קשר לדבר, שהמינגוויי קרא לו "תמצית החיים". לפעמים הוא חיי על הקצה ולפעמים ניסה להתקרב עוד יותר לפי התהום. מצד שני, בצד היין, לא חיכה לו כלום פרט לריק, לכלום החשוך והאינסופי.

להמינגוויי הניסיון האנושי הסתכם במאבק בין האור לבין החושך, בין החיים למוות. שיאו של המאבק הזה היה קרב השוורים, הספורט הלאומי של ספרד. הספורט הזה תופס מקום חשוב בספריו "וזרח השמש", ו"קיץ מסוכן". ספר נוסף שעוסק באריכות בנושא הוא "מוות אחר הצהריים", שבו המינגוויי מתאר את המטפיזיקה של קרב השוורים, את התהליכים הכמעט פולחניים של ספורט רווי דמים הזה.

המדינה שהמינגוויי המשילה כתמצית המאבק בין החיים למוות נהרסה על ידי הפשיסטים. למרות ניסיונות הממשלה הרפובליקנית, פרנסיסקו פרנקו תפס את השלטון באביב 1939. המינגוויי קרא למוסוליני "הרמאי הגדול של אירופה". בעיצומה של מלחמת ספרד פגש בעיתונאית והסופרת הצעירה והנועזת מרתה גלהורן ולאחר רומן קצר התגרש מפולין פייפר ונשא את מרתה לאשה. גם נישואים אלה היו סוערים ורצופי משברים ומקץ חמש שנים הסתיימו בגירושין.

המינגוויי איבד את הארץ שאימץ לפשיסטים של פרנקו ועתיד לאבד את קי ווסט שאהב כל כך כתוצאה מגירושיו בשנת 1940. בשלב הזה של חייו, כל האבדות הגדולות היו מאחוריו. "הדור האבוד", שהוא היה חלק ממנו, הפסיק את קיומו בשנות ה-40.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

המינגוויי על היאכטה שלו (בסביבות שנת 1950)

ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה ב-7 בדצמבר 1941. בפעם הראשונה בחייו לקח המינגוויי חלק פעיל במלחמה. על סיפון ספינת קרב, "פילאר", רדף אחרי צוללות גרמניות שאיימו על חופי ארצות הברית וקובה. על אף שהיה איש מנהלה במלחמת העולם הראשונה, יצא ככתב חוץ לענייני צבא וסיקר את מלחמת האזרחים בספרד (1936 - 1939) ואת מלחמת סין-יפן השנייה (1937 - 1945). בזמן שהותו בספרד כתב את ספרו "למי צילצלו הפעמונים". את רווחיו ממכירת הספר תרם לממשלה הרפובליקנית בספרד, על מנת לסייע להם במאבקם בפשיסטים. את הניצחון על הפשיזם בספרד ראה כמעין שליחות אישית. אולי כשלונו למנוע את השתלטות הפשיסטים על ספרד גרם לו לנקוט אמצעים קיצוניים עוד יותר.

כאשר ה-FBI לקח על עצמו את הריגול הנגדי על האגן הקאריבי, שוחרר המינגוויי מהצבא ונסע לאירופה ככתב צבאי של "קולייר". בוויל-דיו-לה-פואלס זרק 3 רימוני יד למרתף בו הסתתרו מספר אנשי אס אס, תוך הפרה בוטה של אמנת ז'נבה. לאחר מכן פעל כקצין קישור לא רשמי בשאטו ראמבולה ובהמשך אף הרכיב קבוצת פרטיזנים פרטים והשתתף בשחרור פריז. הוא ניסה להתקדם במסלול הלוחם של דמויותיו בספרים, במיוחד ניסה להדמות לפאבלו.

[עריכה] הידרדרותו של המינגוויי

לאחר המלחמה, החל המינגוויי ברומן על כדור הארץ, הים והאוויר. הוא נסע לאיטליה לאסוף חומר לספר "מעבר לנהר ולתוך העצים", שהוא מחווה לוונציה. את הכותרת לקח ממילותיו האחרונות של גנרל מימי מלחמת האזרחים האמריקאית, סטונוול ג'קסון, שביכו את נעוריו שחלפו. הספר זכה לביקורות שליליות כשמרבית המבקרים ציינו לרעה את הטעם הרע, אי ההתאמה הסגנונית והסנטימנטליות.

לאחר מכן החל המינגוויי בכתיבת הרומן "איים בזרם", שבמרכזו ניצב צייר מזדקן החי בקובה, על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה. המינגוויי לא היה מרוצה מההתקדמות הסיפור, ועזב אותו מבלי להשלים את היצירה (הספר יצא לאור לאחר מותו). חלק מרומן זה פורסם כספר "הזקן והים", והצלחתו הכבירה של זה גרמה נחת להמינגוויי. הוא זכה בפרס פוליצר ב-1953 ובפרס נובל לספרות ב-1954 על ספר זה, שהשיב אותו לעמדה מרכזית על במת הספרות העולמית.

ואז מזלו הרע היכה שוב. במסע ספארי היה מעורב בשתי תאונות מטוסים. פציעותיו היו רבות וקשות: כתפו הימנית, ידו ורגלו השמאלית נפגעו קשה. הוא איבד זמנית את ראייתו בעין שמאל ואת השמיעה באוזנו השמאלית, סבל מקרעים באיברים הפנימיים ומפציעות נוספות. חודש לאחר מכן נפצע קשה בתאונת ציד שגרמה לו לכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו, פלג גופו הקדמי, פניו ועוד. כוחו נגמר והוא איבד את הרצון לחיים. אפילו לא יכול היה לנסוע בעצמו לסטוקהולם לקבל את פרס נובל.

בשנותיו האחרונות סבל מפרנויה. הוא פחד שהבולשת הפדרלית בארצות הברית (FBI) תרדוף אחריו לקובה, וחשש שעוקבים אחריו (האף.בי.איי באמת החזיק בתיק על המינגוויי בעקבות מגוריו בקובה הקומוניסטית). הוא החל לשתות אף יותר ממה שהיה רגיל והתדרדר לאלכוהוליזם. בקטצ'ום טופל עקב רמות כולסטורול גבוהות בדמו ובעיות בכבד, ואף עבר טיפול בנזעי חשמל בניסיון לפתור את בעיותיו הנפשיות. לאחר נסיון התאבדות באביב 1961 קיבל טיפול נוסף, מה שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני. ב-2 ביולי 1961, בשעה חמש בבוקר, ירה בראשו ברובה ציד. הוא נקבר בבית הקברות של קטצ'ום באיידהו. ב1996, נכדתו, השחקנית מרגו המינגוויי (Margaux Hemingway), התאבדה גם היא ונקברה באותו בית קברות. בראשית שנות האלפיים התאבד גם בנו הצעיר של המינגוויי, ד"ר גרגורי המינגוויי, לאחר שאף עבר ניתוח לשינוי מינו. גם אחיו של המינגוויי, אורסולה ולסטר, נטלו את נפשם בכפם.

[עריכה] סגנון ספרותי

סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

במהלך חייו זכה לעיטורים והפרסים הבאים:

[עריכה] מיצירותיו שתורגמו לעברית

[עריכה] ספרים

[עריכה] סיפורים קצרים

  • אבוּד לך, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור - ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2007.
  • אור העולם, תרגם יאיר לפיד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • בארץ אחרת, תרגם עודד פלד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • גבעות כמו פילים לבנים, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • הרוצחים, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חתול בגשם, תרגמה אבירמה גולן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • מקום נקי, מאור היטב, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • קנרית לאחת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • שלגי הקילמנג'רו, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חגיגה נודדת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • סיפורי ניק אדמס, תירגמו מאנגלית: יואב כ"ץ, יאיר לפיד, עוזי וייל ועודד פלד. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2010.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • Reynolds, Michael S. (2000). Hemingway: The Final Years. New York: Norton. ISBN 9780393320473. Retrieved 2010-04-2
  • Mellow, James R. (1992). Hemingway: A Life Without Consequences. New York: Houghton Mifflin. ISBN 0-395-37777-3
  • Desnoyers, Megan Floyd. "Ernest Hemingway: A Storyteller's Legacy". John F. Kennedy Presidential Library Online Resources. John F. Kennedy Presidential Library and Museum. Retrieved 2009-12-08.
  • Scholes, Robert (1990). "Decoding Papa: "A Very Short Story" as Work and Text". in Jackson J., Benson. New Critical Approaches to the short stories of Ernest Hemingway. Duke University Press. ISBN 0-8223-1067-8. Retrieved 2010-01-30.
  • Putnam, Thomas (2006). "Hemingway on War and Its Aftermath". The National Archives. Retrieved 2010-04-08
  • Kert, Bernice (1983). The Hemingway Women: (1999 ed.). Norton. ISBN 0-393-31835-4. Retrieved 2010-04-21
  • Baker, Carlos (1972). Hemingway: The Writer as Artist (4th ed.). Princeton University Press. ISBN 0-691-01305-5

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ארנסט המינגווי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארנסט המינגוויי

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ ^ Meyers 1985, p. 8
  2. ^ ^ Reynolds 2000, pp. 17–18
  3. ^ לוס אנג'לס טיימס, 10 בפברואר 2003
  4. ^ ^ Meyers 1985, p. 23
  5. ^ ^ Mellow 1992, pp. 48–49
  6. ^ ^ Meyers 1985, p. 27
  7. ^ ^ Mellow 1992, p. 57
  8. ^ ^ Mellow 1992, pp. 59–60
  9. ^ ^ Meyers 1985, pp. 30–31
  10. ^ ^ Desnoyers, p. 3
  11. ^ ^ Meyers 1985, p. 37
  12. ^ ^ Scholes
  13. ^ ^ a b c d e f Putnam
  14. ^ ^ Mellow 1992, p. 101
  15. ^ ^ a b Meyers 1985, pp. 51–53
  16. ^ ^ a b Meyers 1985, pp. 51–53
  17. ^ ^ Meyers 1985, pp. 56–58
  18. ^ ^ a b Kert 1983, pp. 83–90
  19. ^ ^ a b Kert 1983, pp. 83–90
  20. ^ ^ a b c Baker 1972, p. 7
  21. ^ ^ a b c Baker 1972, p. 7
  22. ^ ^ Meyers 1985, pp. 61–63
  23. ^ ^ Mellow 1991, p. 8
  24. ^ ^ Mellow 1992, p. 308
  25. ^ ^ a b Reynolds 2000, p. 28
  26. ^ ^ Meyers 1985, pp. 77–81
  27. ^ ^ a b c Meyers 1985, pp. 70–74
  28. ^ ^ Meyers 1985, p. 82
  29. ^ ^ Reynolds, p. 24
  30. ^ ^ Desnoyers, p. 5
  31. ^ ^ Meyers 1985, pp. 69–70
  32. ^ ^ a b Baker 1972, pp. 15–18
  33. ^ ^ Meyers 1985, p. 126
  34. ^ ^ Meyers 1985, pp. 159–160
  35. ^ ^ Mellow, p. 314
  36. ^ ^ a b c Baker 1972, pp. 30–34
  37. ^ ^ a b c Baker 1972, pp. 30–34
  38. ^ ^ a b Baker 1972, p. 44
  39. ^ ^ Meyers 1985, p. 192
  40. ^ ^ a b Baker 1972, p. 44
  41. ^ ^ a b Baker 1972, p. 43
  42. ^ ^ Meyers 1985, p. 172
  43. ^ ^ a b Meyers 1985, p. 208
  44. ^ ^ Mellow 1992, p. 367
  45. ^ Meyers 1985, p. 210
  46. ^ ^ Baker 1972, pp. 144–145


זוכי פרס נובל לספרות
1901‏-1925

ס. פרידום (1901) · ת. מומזן (1902) · ב. ביירנסון (1903) · ח. אצ'גרי / פ. מיסטרל (1904) · ה. סנקביץ' (1905) · ג'. קרדוצ'י (1906) · ר. קיפלינג (1907) · ר. אאוקן (1908) · ס. לגרלף (1909) · פ. הייזה (1910) · מ. מטרלינק (1911) · ג. האופטמן (1912) · ר. טאגור (1913) · לא חולק (1914) · ר. רולן (1915) · ו. פ. היידנסטם (1916) · ק. גילרופ / ה.פונטופידן (1917) · לא חולק (1918) · ק. שפיטלר (1919) · ק. האמסון (1920) · א. פרנס (1921) · ח. בנאבנטה (1922) · ו. ב. ייטס (1923) · ו. ריימונט (1924) · ג'. ב. שו (1925)
1926‏-1950

ג. דלדה (1926) · א. ברגסון (1927) · ס. אונדסט (1928) · ת. מאן (1929) · ס. לואיס (1930) · א. א. קרלפלט (1931) · ג'. גולסוורתי (1932) · א. בונין (1933) · ל. פיראנדלו (1934) · לא חולק (1935) · י. או'ניל (1936) · ר. מ. ד. גאר (1937) · פ. בק (1938) · פ. א. סילנפא (1939) · לא חולק (1940‏-1943) · י. ו. ינסן (1944) · ג. מיסטרל (1945) · ה. הסה (1946) · א. ז'יד (1947) · ת. ס. אליוט (1948) · ו. פוקנר (1949) · ב. ראסל (1950)
1951‏-1975

פ. לגרקוויסט (1951) · פ. מוריאק (1952) · וינסטון צ'רצ'יל (1953) · א. המינגווי (1954) · ה. לכסנס (1955) · ח. ר. חימנס (1956) · א. קאמי (1957) · ב. פסטרנק (1958) · ס. קווזימודו (1959) · סן-ז'ון פרס (1960) · א. אנדריץ' (1961) · ג'. סטיינבק (1962) · ג. ספריס (1963) · ז'אן-פול סארטר (1964) · מ. שולוחוב (1965) · ש"י עגנון / נ. זק"ש (1966) · מ. א. אסטוריאס (1967) · י. קאוובטה (1968) · ס. בקט (1969) · א. סולז'ניצין (1970) · פ. נרודה (1971) · ה. בל (1972) · פ. וייט (1973) · א. יוהנסון / ה. מרטינסון (1974) · א. מונטאלה (1975)
1976‏-2000

ס. בלו (1976) · ו. אליכסנדרה (1977) · י. בשביס-זינגר (1978) · א. אליטיס (1979) · צ'. מילוש (1980) · א. קנטי (1981) · ג. ג. מרקס (1982) · ו. גולדינג (1983) · י. סיפרט (1984) · ק. סימון (1985) · ו. סויינקה (1986) · י. ברודסקי (1987) · נ. מחפוז (1988) · ק. ח. סלה (1989) · א. פס (1990) · נ. גורדימר (1991) · ד. וואלקוט (1992) · ט. מוריסון (1993) · ק. אואה (1994) · ש. היני (1995) · ו. שימבורסקה (1996) · ד. פו (1997) · ז'. סאראמאגו (1998) · ג. גראס (1999) · ג. שינג'יאן (2000)
2001-היום

ו. ס. נייפול (2001) · א. קרטס (2002) · ג'. מ. קוטזי (2003) · א. ילינק (2004) · ה. פינטר (2005) · א. פאמוק (2006) · ד. לסינג (2007) · ז'. מ. ג. לה קלזיו (2008) · ה. מילר (2009) · מ. ורגאס יוסה (2010) · ת. טראנסטרמר (2011)

מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ארנסט_המינגוויי&oldid=12452838
כלים אישיים

גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
דף זה בשפות אחרות
הדפסה/יצוא