ארנסט המינגווי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסט מילר הֶמינגווי (אנגלית: Ernest Miller Hemingway; 21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961), סופר ועיתונאי אמריקאי, זוכה פרס פוליצר (1953 - עבור "הזקן והים") וחתן פרס נובל לספרות (1954). נולד באוק פארק, אילינוי, ארצות הברית. התאבד ביריה בקטצ'ם, איידהו.
סגננו הייחודי של המינגווי, מאופיין בחסכנות ובלשון המעטה. הגיבור של המינגווי הוא, בדרך כלל, גבר עקשן ובעל עקרונות, הנאמן לדרכו למרות הקשיים. רבים מכתביו נחשבים היום לקלסיקה של הספרות האמריקאית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבוא
המינגווי נולד באוק פארק אילינוי, פרבר של שיקגו, בן בכור לקלרנס אדמונדס המינגווי - רופא מחוזי, לגרייס הול המינגווי - מורה למוזיקה ופיתוח קול. למשפחה היה בית קיט בצפון מישיגן שם נהגו, ארנסט הצעיר ואביו, לצאת למסעות דיג וציד ולטיולים בחיק הטבע, חוויותיו מאותה תקופה פיתחו אצל ארנסט אהבה עזה לטבע ולמקומות מבודדים. המינגווי למד מוזיקה ואומנות וגדל בשכונה נקיה ומוגנת, על תקופה זו בחייו מבוססים ככל הנראה חלק מסיפוריו על ניק. בתיכון היה המינגווי נער ספורטיבי, ועסק באיגרוף ובפוטבול. בתקופת לימודיו בתיכון החל לכתוב בעיתון בית הספר, ולאחר מכן מונה לעורכו.
מלחמת העולם הראשונה חשפה אותו לפן אחר של החיים. אשליותיו בקשר לעולם נופצו, אך יחד עם זאת ולמרות הפציעה הקשה שספג, לא שקע בדיכאון או נהפך לשבר כלי, הוא צבר ניסיון חיים חשוב ואף זכה בעיטור, שהעניק לו תהילה בעיירה הקטנה בה נולד. לאחר המלחמה התגורר בפריז וחווה קשיים כלכליים, אך ככלל נהנה מהתקופה הזו בחייו. מוריו הרוחניים באותה עת היו גרטרוד סטיין ועזרא פאונד.
בספריו השתמש המינגווי באלימות רבה, אך יחד עם זאת, ספריו אינם מזכירים את ספרי הגנגסטרים מלאי הדם. לעולם אין תיאור המוות בא לפאר את עצמו. המוות והאלימות תורמים תמיד לעלילה הכללית. בספרו "הקץ לנשק", למשל, בא המוות לתאר את הנאמנות האנושית, וב"למי צילצלו הפעמונים" בעיקר את החברות. האלימות תורמת בדרך לא שגרתית - המוות והאלימות פועלים תמיד כניגוד, כסכנה תמידית וכרקע שחור המבליט את העלילה בצורה חדה.
המינגווי נתקל בבעיה בדימוי העצמי שיצר דרך כתביו מחד, אף פעם לא הצליח להצטיין יותר מגיבוריו, מאידך, הציבור הכללי דרש זאת ממנו. כך ניסה ליצור מיתוס אחרי מיתוס. הוא טען שהיה לו רומן עם מאטה הארי. טענה נוספת הייתה שהוא שירת בגדוד "ארדיטי" האיטלקי לאחר פציעתו. סיפור השירות בגדוד זכה לאמון רב, והוא נתפס יותר ויותר בביצה הטובענית של שקריו. חוסר האיזון בינו לבין הדמות שנשקפה לציבור, גדל מדי יום ביומו. עובדת היותו שקרן וחסר ערך יחסית לדימוי הזוהר, הגדול מהחיים, שהציג לציבור, גרמה ככל הנראה להגברת בעיית האלכוהול בה היה נתון.
[עריכה] ביוגרפיה
המינגווי החל לכתוב בעיתון "קאנזס סיטי סטאר", ואימץ כסטנדרט אישי את המוטו של העיתון: "תמציתיות, שילוב של חוסן עם חלקלקות וגישה חיובית".
בשנת 1918 עזב את העיתון וטייל בעולם. בניגוד לרצון אביו, ניסה להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. לאחר מכן התגייס לחיל האמבולנסים של ארגון "הצלב האדום" ועזב לאיטליה. ב-8 ביולי 1918 נפצע מירי של מכונת ירייה, מה שהוביל לסוף הקריירה שלו כנהג אמבולנס. לאחר השחרור מהצבא חזר הביתה, ובשנת 1920 מצא עבודה בטורונטו שבקנדה בעיתון "טורונטו סטאר" בתור פרילנסר, כותב מאמרים וכתב לענייני חוץ. בתקופה זו פגש את מורלי קאלאהן, שעבד באותו עיתון. קאלאהן, שכיבד את עבודתו של המינגווי, הראה לו את סיפוריו והמינגווי שיבח את עבודתו. השניים עברו לרובע מונפרנאס בפריז, והצטרפו לפרנסיס סקוט פיצג'רלד וסופרים חשובים אחרים של התקופה.
בשנת 1921 התחתן עם האדלי ריצ'רדסון ועבר לגור בפריס, תוך כדי שהוא מסקר את מלחמת טורקיה-יוון ל"טורונטו סטאר". בשנת 1923, שנת עבודתו האחרונה בשביל הסטאר, פרסם בפריז את ספרו הראשון "שלושה סיפורים ועשר פואמות" אצל המו"ל רוברט מק'אלמון. הוא התפטר מטורונטו סטאר ב-1 בינואר 1924.
שרווד אנדרסון נתן לו מכתב המלצה לגרטרוד סטיין, שהפכה למורתו הרוחנית ופתחה לו את הדלתות לתנועה המודרנית של פריז. מורו הרוחני השני היה עזרא פאונד, מייסד תנועת האימג'יזם. באותו הזמן התידד מאוד עם ג'יימס ג'ויס, שספרו "יוליסס" גרם לתנופה גדולה בספרות העולמית. סופרים אלו, ורבים אחרים נהגו להיפגש בחנות הספרים של סילביה ביץ' ברחוב רו דה ל'אודאון 18 בפריז. מסעדתו האהובה במונפרנאס הייתה "לה קלוסרי דה לִילָה". במרפסת המסעדה הוא כתב את ספרו החשוב "וזרח השמש" (The Sun Also Rises), במשך שישה שבועות בלבד.
הדחף האחרון לו נזקק הגיע באופן לא צפוי ומכאיב. כתבי היד שלו, ובהם "הקץ לנשק" (A Farewell to Arms), נגנבו בתחנת הרכבת "גאר דה ליון" כאשר אשתו האדלי רצתה להביאם אליו. האבידה התבררה כמבורכת, משום שבזמן שיכתוב הרומן מצא שפע של זמן לשקול מחדש ולשפרו. הגרסה השנייה הייתה צבעונית פחות וכמעט נטולת תפאורת רקע. הנושא העיקרי הובלט והספר קיבל נופך מתומצת ונהיר יותר. בשלב הזה, בין חבריו, הצליח לפתח את כישוריו הספרותיים. בזמן המלחמה, בהשראת המוות, הוא ישתמש בהם.
סגנונו של המינגווי (שהושפע בין היתר מכתיבתו של שרווד אנדרסון), זיעזע את הזירה הספרותית. במבט ראשון זה נראה עניין של מה בכך, אך בזמן שהכתיבה של התקופה הוויקטוריאנית הייתה בשיאה, הייתה זו מהפכה של ממש. מתחת לפני השטח של הסגנון הפשוט, לכאורה, נמצאות אלגוריות בעלות מורכבויות אמיתיות.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
כאשר הגיע לאירופה היה עוד אחד מאותם צעירים חמומי מוח, המחפשים אחר הרפתקה. בדרכו לחזית האיטלקית עצר בפריז. העיר הייתה תחת הפגזה מתותחי המצור הגרמניים. במקום להישאר בביטחון יחסי במלון "פלורידה", ארנסט ביקש מנהג המונית להביאו למקום שבו נפלו הפגזים. הוא לא הפסיק להסתכל על אש האויב, עד אשר פגז אחד פגע לא רחוק ממנו בגג הכנסייה בכיכר המדלן.
המציאות הקשה הדביקה אותו במהירות. ביומו הראשון במדים, התפוצץ מפעל ליצור תחמושת בפרברי מילנו. הוא נאלץ לאסוף גופות וחלקי גופות, בעיקר של נשים, שעבדו במפעל. חרף הניסיון העגום שצבר, רצה להתקרב לחזית ונפצע בליל ה-8 ביולי, כאשר רכב על אופניו לכיוון המפקדה למסור שוקולד. הפרטים המדויקים לוטים בערפל, אך שתי עובדות ידועות בוודאות: רסיסי פגז מרגמה פצעו אותו בשתי רגליו והוא קיבל מדלית כסף על אומץ לב מממשלת איטליה.
[עריכה] ממציאות לדמיון: הקץ לנשק
המינגווי פרסם את "הקץ לנשק" בזמן שספרים רבים אחרים (כגון "במערב אין כל חדש") פורסמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בזמן הזה כבר היה גרוש מאשתו ואב לפטריק. צירי הלידה הקשים של אשתו השנייה, פאולין, נתנו לו את ההשראה לציריה של קתרין ברומן. ארנסט ופאולין טיילו ברחבי ארצות הברית בזמן הלידה, וכמו הנרי, ניסו לברוח מהעבר. בערך באותו הזמן, התאבד אביו של המינגווי ביריה באקדח ישן מימי מלחמת האזרחים האמריקאית.
דמויות רבות ברומן מבוססות על אנשים אמיתיים, כך הלן פרגוסון, שהזכירה לקורא את קיטי קאנל. אחד הנושאים הראשיים של הרומן הוא האיחוד בין החיים והמוות, המתואר במספר תמונות נוקבות, כאשר החיילים סוחבים קופסאות אלומיניום, מאבקו של פרדריק בקרון המלא בכלי הנשק ומותה של קתרין בלידה.
הספר איננו רומן על מלחמה, אלא כדברי אנתוני בורגס, "עמדה מסובכת על טבע הנאמנות האנושית, נוכח זוועות המלחמה". המוות ואכזריות המלחמה נמצאים שם תמיד, תופחים מתחת לפני השטח, ומתפרצים אך ורק לעתים רחוקות לעיני הדמות הראשית. "הקץ לנשק" הוא פנטזיה גברית לכל אורכו, כמו חלומו הרטוב של נהג האמבולנס. נדמה שסגן הנרי יודע תמיד מה לעשות ולהגיד. הנשים נמשכות אליו, גברים מכבדים אותו. האיטלקים מתייחסים אליו כאל איטלקי. האחות בארקלי מתייחסת אליו כה יפה, עד שהיא כמעט ולא חושבת על משהו אחר. בעת סכנה, לא משנה כמה גדולה, הוא תמיד מצליח להמלט. הספר כולו בנוי על פנטזיה זו, אך יחד עם זאת אפילו העלילה הלא מסובכת, מתוארת ביופי השמור רק להמינגווי, תיאור הפרטים וראיית הסיפור היא חסרת מתחרים.
[עריכה] בין לבין
שנות היסורים נגמרו לאחר פרסום "הקץ לנשק". הפך המינגווי לסופר בעל שם בינלאומי, מאושר בנישואיו לפאולין ועצמאי מבחינה כלכלית. על הצלחתו בחיים האישיים והעסקיים האפילו בעיות הבריאות קשות.
בעצתו של ג'ון דוס פאסוס, עבר לקי וסט, שם הקים את ביתו הראשון על אדמת ארצות הברית - המבנה נקרא כיום בית ארנסט המינגווי על שמו. הוא דג במימי טורטוגה היבש, אי בים הקריבי, נהג לבקר בסלופי ג'וי, פאב מפורסם בהוואנה, ומדי פעם נסע לספרד לאסוף חומרים לספריו "מוות בצהריים" ו"המנצח לא מקבל כלום".
הוא השתתף במסע ציד בסתיו 1932 לניירובי ומצ'אקוס באפריקה. הספרים "הגבעות הירוקות של אפריקה", "שלגי קילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר" היו התוצאות הספרותיות של הספארי הזה. באותה תקופה החל פרשיית אהבים עם יפהיפיה אמריקאית, ג'יין מייסון.
סגנון חייו גרר ביקורת של השמאל החברתי. מקס איסטמן ואחרים דרשו מחויבות רבה יותר לענייני החברה. צעיר שמאלני אחד התחנן בפניו לוותר על אדישותו לכתוב על האמת וצדק. במשך זמן מה, היה נראה כאילו הוא אכן מתכוון לעשות זאת. מאמרו "מי רצח את הווטרנים?" בעיתון שמלאני והספר "להחזיק ולאבד" ("To Have and Have Not") הראו מעורבות חברתית. זמן מה לאחר מכן ביטא את נטיותיו הפוליטיות בצורה ברורה עוד יותר.
[עריכה] החיים מקבלים תפנית שלילית
הוא התגרש מהאדלי ונישא לפאולין. אמונתו הקתולית, העלתה בעיות מצפוניות, עליהן הצליח להתגבר. חרף ההתפייסות עם עצמו, שלוות נפשו זועזעה שוב עם התאבדות אביו, שלא יכול לסבול את קשיי מחלתו. המינגווי חש שזוהי פחדנות לשמה ונדמה שהאמין כי זהו מעשה מביש, היות שהחזיק בדעה של "התמדה תחת לחץ". נראה שגם התאבדות הארי קרוסבי, מייסדו של "בלאק סאן פרס", זעזעה אותו מאד, היות שהיה אחד מחבריו הקרובים של המינגווי, עוד מימי פריז.
ספריו נמכרו היטב וזכו לאהבת ההמבקרים, אך עם הצלחתו, התגלתה התנהגותו הרעה. המבקרים השיבו לו באותו מטבע. המוות, העסיק מאוד את המינגווי. בצעירותו היה זה מותן של החיות הקטנות, ולאחר מכן מותם של החיילים בקרב. המוות תמיד היה נוכח, ותמיד, למרות האיום שבו, כמו בסמל הטיבטי ין-יאנג, היה קשר לדבר, שהמינגווי קרא לו "תמצית החיים". לפעמים הוא חיי על הקצה ולפעמים ניסה להתקרב עוד יותר לפי התהום. מצד שני, בצד היין, לא חיכה לו כלום פרט לריק, לכלום החשוך והאינסופי.
להמינגווי הניסיון האנושי הסתכם במאבק בין האור לבין החושך, בין החיים למוות. שיאו של המאבק הזה היה קרב השוורים, הספורט הלאומי של ספרד. הספורט הזה תופס מקום חשוב בספריו "וזרח השמש", ו"קיץ מסוכן". ספר נוסף שעוסק באריכות בנושא הוא "מוות אחר הצהריים", שבו המינגווי מתאר את המטפיזיקה של קרב השוורים, את התהליכים הכמעט פולחניים של ספורט רווי דמים הזה.
המדינה שהמינגווי המשילה כתמצית המאבק בין החיים למוות נהרסה על ידי הפשיסטים. למרות ניסיונות הממשלה הרפובליקנית, פרנסיסקו פרנקו תפס את השלטון באביב 1939. המינגווי קרא למוסוליני "הרמאי הגדול של אירופה". בעיצומה של מלחמת ספרד פגש בעיתונאית והסופרת הצעירה והנועזת מרתה גלהורן martha gellhorn ולאחר רומן קצר התגרש מפולין פייפר ונש את מרתה לאשה. גם נישואים אלה היו סוערים ורצופי משברים ומקץ חמש שנים הסתיימו בגירושין.
המינגווי איבד את הארץ שאימץ לפשיסטים של פרנקו ועתיד לאבד את קי ווסט שאהב כל כך כתוצאה מגירושיו בשנת 1940. בשלב הזה של חייו, כל האבדות הגדולות היו מאחוריו. "הדור האבוד", שהוא היה חלק ממנו, הפסיק את קיומו בשנות ה-40.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה ב-7 בדצמבר 1941. בפעם הראשונה בחייו לקח המינגווי חלק פעיל במלחמה. על סיפון ספינת קרב, "פילאר", רדף אחרי צוללות גרמניות שאיימו על חופי ארצות הברית וקובה. על אף שהיה איש מנהלה במלחמת העולם הראשונה, יצא ככתב חוץ לענייני צבא וסיקר את מלחמת האזרחים בספרד (1936 - 1939) ואת מלחמת סין-יפן השנייה (1937 - 1945). בזמן שהותו בספרד כתב את ספרו "למי צילצלו הפעמונים". את רווחיו ממכירת הספר תרם לממשלה הרפובליקנית בספרד, על מנת לסייע להם במאבקם בפשיסטים. את הניצחון על הפשיזם בספרד ראה כמעין שליחות אישית. אולי כשלונו למנוע את השתלטות הפשיסטים על ספרד גרם לו לנקוט אמצעים קיצוניים עוד יותר.
כאשר ה-FBI לקח על עצמו את הריגול הנגדי על האגן הקאריבי, שוחרר המינגווי מהצבא ונסע לאירופה ככתב צבאי של "קולייר". בוויל-דיו-לה-פואלס זרק 3 רימוני יד למרתף בו הסתתרו מספר אנשי אס אס, תוך הפרה בוטה של אמנת ז'נבה. לאחר מכן פעל כקצין קישור לא רשמי בשאטו ראמבולה ובהמשך אף הרכיב קבוצת פרטיזנים פרטים והשתתף בשחרור פריז. הוא ניסה להתקדם במסלול הלוחם של דמויותיו בספרים, במיוחד ניסה להדמות לפאבלו.
[עריכה] הירידה התלולה למטה
לאחר המלחמה, החל ברומן על כדור הארץ, הים והאוויר. הוא נסע לאיטליה לאסוף חומר לספר "מעבר לנהר ולתוך העצים", שהוא מחווה לוונציה. את הכותרת לקח ממילותיו האחרונות של גנרל מימי מלחמת האזרחים האמריקאית, סטונוול ג'קסון, שביכו את נעוריו שחלפו. הספר זכה לביקורות שליליות כשמרבית המבקרים ציינו לרעה את הטעם הרע, אי ההתאמה הסגנונית והסנטימנטליות.
הוא החל ספר ארוך על רומן בים, אך התאכזב מהבינוניות ועזב אותו באמצע (הספר, "איים בזרם", יצא לאור לאחר מותו). חלק מרומן זה פורסם כספר "הזקן והים", והצלחתו הכבירה של זה גרמה נחת להמינגווי. הוא זכה בפרס פוליצר ב-1953 ובפרס נובל לספרות ב-1954 על ספר זה, שהשיב אותו לעמדה מרכזית בבמת הספרות העולמית.
ואז מזלו הרע היכה שוב. במסע ספארי היה מעורב בשתי תאונות מטוסים. פציעותיו היו רבות וקשות: כתפו הימנית, ידו ורגלו השמאלית נפגעו קשה. הוא איבד זמנית את ראייתו בעין שמאל ואת השמיעה באוזנו השמאלית, סבל מקרעים באיברים הפנימיים ומפציעות נוספות. חודש לאחר מכן נפצע קשה בתאונת ציד שגרמה לו לכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו, פלג גופו הקדמי, פניו ועוד. כוחו נגמר והוא איבד את הרצון לחיים. אפילו לא יכול היה לנסוע בעצמו לסטוקהולם לקבל את פרס נובל.
בשנותיו האחרונות סבל מפרנויה. הוא פחד שה-FBI ירדוף אחריו לקובה, וחשש שעוקבים אחריו (האף בי איי אכן הכין עליו תיק בעקבות מגוריו בקובה הקומוניסטית). הוא החל לשתות אף יותר ממה שהיה רגיל והתדרדר לאלכוהוליזם. בקטצ'ום טופל עקב רמות כולסטורול גבוהות בדמו ובעיות בכבד, ואף עבר טיפול בנזעי חשמל בנסיון לפתור את בעיותיו הנפשיות. לאחר נסיון התאבדות באביב 1961 קיבל טיפול נוסף, מה שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני. ב-2 ביולי 1961, בשעה חמש בבוקר, ירה בראשו ברובה ציד. הוא נקבר בבית הקברות של קטצ'ום באידהו. ב1996, נכדתו, השחקנית מרגו המינגווי, התאבדה גם היא ונקברה באותו בית קברות. בראשית שנות ה-2000 , התאבד גם בנו הצעיר של המינגוויי, ד"ר גרגורי המינגווי, לאחר שאף עבר ניתוח לשינוי מינו. גם אחיו של המינגוויי, אורסולה ולסטר, נטלו את נפשם בכפם.
במהלך חייו זכה לעיטורים והפרסים הבאים:
- מדלית כסף על אומץ לב במלחמת העולם הראשונה.
- פרס פוליצר בשנת 1953 על הספר "הזקן והים".
- פרס נובל לספרות בשנת 1954 - על הספר "הזקן והים" ויצירות אחרות.
[עריכה] מיצירותיו שתורגמו לעברית
[עריכה] ספרים
- איים בזרם, רומן, תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1972. תרגום שני יואב כ"ץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
- ביש ואין, תרגם אהרן אמיר, זמורה ביתן, 1987. תרגום שני יואב כ"ץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.
- בשלג הקילימאנג’ארו, תרגמה מירי דור, ספרית פועלים, 1946.
- הגבעות הירוקות של אפריקה, תרגם אהרן אמיר, קרני, ירושלים, 1955.
- גברים ללא נשים, תרגמה לאה זגגי, זמורה ביתן, 1988.
- גן העדן, תרגם משה שניצר, כנרת, תל אביב, 1988.
- וזרח השמש, תרגמה וירה ישראלית, עם עובד, תשכ"ג 1962. תרגום שני יואב כ"ץ, ידיעות אחרונות, 2006.
- הזקן והים, תרגום נוסף, תורגם מאנגלית בידי יצחק שנהר, רישומים מאת אביגדור אריכא, עם עובד, תל אביב, 1980.
- הזקן והים, תרגם אלון אלטרס, סביון, 2005.
- למי צילצלו הפעמונים, תרגם מנשה לוין, מרחביה, 1942. תרגום שני גדעון טורי, זמורה ביתן, 1986. תרגום שלישי תרצה גור-אריה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
- קיץ מסוכן, תרגם אליעזר כרמי, הוצאת כנרת, 1993.
- שירים נבחרים, תרגם עודד פלד, תל אביב, 1990.
- הקץ לנשק, רומן, תרגם יאיר בורלא, מסדה, תל אביב, 1969. תרגום שני עמיהוד ארבל, משרד הביטחון, 1983. תרגום שלישי יואב כ"ץ, ידיעות אחרונות, 2005.
- משל האריה הטוב, ציורים - אנריקה אגוסטינלי, תרגם אברהם יבין, עם עובד, תל אביב, 1981.
[עריכה] סיפורים קצרים
- אבוּד לך, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור - ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2007.
- אור העולם, תרגם יאיר לפיד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- בארץ אחרת, תרגם עודד פלד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- גבעות כמו פילים לבנים, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- הרוצחים, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- חתול בגשם, תרגמה אבירמה גולן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- מקום נקי, מאור היטב, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- קנרית לאחת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- שלגי הקילמנג'רו, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
- חגיגה נודדת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מרדכי צבי לוין, נטיות אנטישמיות בכתבי ארנסט המינגווי, נדפס בהקונגרס העולמי למדעי היהדות, 10, תש"ן 1990.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- ציטוטים מפורסמים של ארנסט המינגווי, באתר "בין המרכאות"
- ארנסט המינגווי, ביוגרפיה מורחבת
- ארנסט המינגווי באתר פרס נובל
- יואב כץ, מישהו ימות בסוף, באתר הארץ
- הסיפור "חתול בגשם" בתרגום אבירמה גולן
- הסיפור "האריה הטוב" (באנגלית)
- ביקורת על "וזרח השמש", "הארץ"
- הספרים של ארנסט המינגווי באתר סימניה
- לאה קלאר, מסה על האנטישמיות העצובה של המינגווי, אתר מאמרים
| הקודם: וינסטון צ'רצ'יל |
פרס נובל לספרות 1954 |
הבא: הלדור לכסנס |
