מזמור קנ"א

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מזמור קנא

(א) הַלְלוּיָהּ לְדָוִיד בֶּן־יִשַׁי:
(ב) קָָטֹן הָיִיתִי מִן אֶחַי / וְצָעִיר מִבְּנֵי אֲבִי:
(ג) וַיְשִׂימֵנִי רוֹעֶה לְצוֹנוֹ / וּמוֹשֵׁל בִּגְדִיּוֹתָיו:
(ד) יָדַי עָשׂוּ עוּגָב / וְאֶצְבְּעוֹתַי כִּנּוֹר / וְאָשִׂימָה לַה' כָּבוֹד:
(ה) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּנַפְשִׁי / הֶהָרִים לוֹא יָעִידוּ־לִי / וְהַגְּבָעוֹת לוֹא יַגִּדוּ עָלָי:
(ו) הָעֵצִים אֶת־דְּבָרַי / וְהַצּוֹאן אֶת־מַעֲשָי:
(ז) כִּי מִי יַגִּיד וּמִי יְדַבֵּר / וּמִי יְסַפֵּר אֶת־מַעֲשָי:
(ח) אֲדוֹן הַכּוֹל רָאָה / אֱלוֹהַ הַכֹּל הוּא שָׁמַע / וְהוּא הֶאֱזִין:
(ט) שָׁלַח נְבִיאוֹ לְמוֹשְׁחֵנִי / אֶת־שְׁמוּאֵל לְגַדְּלֵנִי:
(י) יָצְאוּ אֶחַי לִקְרָאתוֹ / יְפֵי־הַתּוֹר וִיפֵי הַמַּרְאֶה:
(יא) הַגְּבֹהִים בְּקוֹמָתָם / הַיָּפִים בִּשְׂעָרָם / לוֹא־בָּחַר ה' אֱלוֹהִים בָּם:
(יב) וַיִּשְׁלַח וַיִּקָּחֵנִי מֵאַחַר הַצֹּאן / וַיִּמְשָׁחֵנִי בְּשֶׁמֶן הַקּוֹדֶשׁ:
(יג) וַיְשִׂימֵנִי נָגִיד לְעַמּוֹ / וּמוֹשֵׁל בִּבְנֵי בְּרִיתוֹ:

מגילות מדבר יהודה
מגילה 11Q5 מקומראן ובה מזמור קנ"א בעברית.

תהילים קנ"א הוא מזמור המופיע בכמה נוסחים של ספר תהילים, שלא נכלל בנוסח המסורה העברי של המקרא, ועל כן שייך לספרים החיצוניים. לדעת כמה חוקרים, לשונו של המזמור וסגנונו מעידים על חיבור מאוחר. המזמור מופיע בתרגום השבעים היווני ובתרגום הפשיטתא הסורי. הדעות חלוקות באשר לשאלת מקור המזמור: חוקרים אחדים טוענים כי הוא תורגם מעברית, ואילו אחרים טוענים כי הגרסה בתרגום השבעים היא המבוססת על המקור. במגילות קומראן נמצא מזמור זה יחד עם מזמורים חיצוניים נוספים במגילת התהילים הגדולה (11QPsa). המזמור עוסק בבחירתו ובמשיחתו של דוד למלך.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמור מספר בקיצור את בחירתו ומשיחתו של דוד למלך, על ידי שמואל, וכפי המסופר בספר שמואל א', פרק ט"ז. דוד, שהיה בן הזקונים של ישי, הופקד על ידו להיות רועה צאן. בעבודתו דוד שיבח והילל את אלוהים באמצעות נגינה בכלי נגינה, כגון עוגב וכינור. דוד, שראה את הצאן בבדידות, אמר בלבו כי אין ההרים והגבעות יוכלו להעיד על ששיבח את אלוהים באמצעות נגינה, שכן רק העצים והצאן היו אֶת, כלומר עִם, דוד.[1] עם זאת, אלוהים שמע את כל תפילותיו, ולפיכך, כשנשלח אליו הנביא שמואל, דווקא דוד נבחר להימשך למלוכה, אף שהיה בן הזקונים ושאחיו היו גבוהי קומה ויפי מראה ממנו.

החלק השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרגום השבעים מופיעים בסוף המזמור פסוקים ו–ז, העוסקים בניצחון דוד על גוליית: "יצאתי לקראת הפלשתי ויקללני באליליו, ואנכי שלפתי חרבו ואכרות ראשו מעליו, ואסיר חרפה מבני ישראל". לעומת זאת, במגילת מזמורים שנמצאה בקומראן נזכרת מפלת גוליית בראש מזמור קטוע, המופיע מיד לאחר מזמור שמקביל בתוכנו למזמור קנ"א כפי שהוא מופיע בתרגום השבעים: "תהלת גב[ו]רה ל[דו]יד משמשחו נביא אלהים. אז רא[י]תי פלשתי מחרף מ[ערכות ישראל. ו]אנוכי [שלפתי] את".[2]

חוקר בשם טלמון משלים את התרגום כ"פלשתי מחרף מ[ערכות ישראל]", לפי ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק י': ”וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל"”, כלומר "פלשתי המקלל את אלוהי ישראל". זאת, בהשוואה לתרגום השבעים, שם הפירוש הוא "פלשתי המקלל אותי באלוהי הפלשתים".[3] חוקר בשם ג'יימס א. סנדרס משלים את התרגום כ"פלשתי מחרף ממ[ערכות פלשתים]", לפי ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ג: ”וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת ממערות [מִמַּעַרְכוֹת] פְּלִשְׁתִּים”.[4] המשמעות המילולית בספר שמואל "פלשתי המגיע ממערכות, מערי הפלשתים", אך ניתן לפרש את ההשלמה באופן יותר דומה לנוסח המופיע בתרגום השבעים, כ"פלשתי המקלל באלוהי הפלשתים". המילה "שלפתי" היא השלמה משוערת, בהתבסס על תרגום השבעים.[5]

סנדרס הניח כי הרווח בין שני החלקים של המזמור מעיד בהכרח על פתיחתו של מזמור חדש, אף שבתרגום השבעים שני החלקים מהווים חלק מאותו מזמור. לנוכח סיבה זו, חוקר בשם מנחם הרן חולק על דעתו של סנדרס. הרן מוסיף ואומר כי במזמורים שונים במגילת התהלים הגדולה נתגלו רווחים גדולים בתוך אותו המזמור, שאינם מעידים על תחילתו של מזמור חדש. נוסף על כך, תחילת חלקו השני של המזמור הפותחת במילים "משמשחו נביא אלוהים", קשורה קשר הדוק לכתוב בפסוק י"ב שבחלקו הראשון. עובדה זו מעידה, לטענת הרן, על קשר הדוק בין שני חלקי המזמור, ושוללת את הטענה כי הפסוק "תהלת גבורה לדויד משמשחו נביא אלוהים" מעיד, בהכרח, על תחילתו של מזמור חדש.[6]

השוואה לתרגום השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואה בין המזמור שנמצא בקומראן לבין זה מתרגום השבעים
המגילה מקומראן תרגום השבעים (מתורגם חזרה לעברית)
הללויה לדויד בן ישי: זה המזמור לדויד כתוב בידו,
והוא מחוץ למנין, אחרי הלחמו את גלית:
קטן הייתי מן אחי, וצעיר מבני אבי. קטן הייתי באחי, וצעיר בבית אבי,
וישימני רועה לצונו, ומושל בגדיותיו. וארעה את צאן אבי.
ידי עשו עוגב ואצבעותי כינור, ואשימה לה' כבוד. ידי עשו עוגב, אצבעותי כוננו נבל.
אמרתי אני בנפשי: ההרים לוא יעידו לי,
והגבעות לוא יגידו עלי. העצים את דברי והצאן את מעשי,
(חסר)
כי מי יגיד ומי ידבר ומי יספר את מעשי? ומי יגיד לאדוני?
אדון הכול ראה. אלוה הכול הוא שמע והוא האזין. אדוני הוא שישמע.
שלח נביאו למושחני, את שמואל לגדלני. הוא שלח מלאכו,
וישלח ויקחני מאחורי הצואן, וימשחני בשמן הקודש, וישיאני מצאן אבי, וימשחני בשמן משחתו.
וישימני נגיד לעמו, ומושל בבני בריתו. (חסר)
יצאו אחי לקראתו, יפי התור ויפי המראה, אחי יפים וגדולים,
הגבהים בקומתם, היפים בשערם, לוא בחר ה' אלוהים בם. ולא רצה בם ה'.
תהלת גב[ו]רה ל[דו]יד משמשחו נביא אלוהים: (חסר)
אז רא[י]תי פלשתי מחרף מ[ערכות ישראל.] יצאתי לקראת הפלשתי, ויקללני באליליו,
[ו]אנוכי [שלפתי] את... (חסר) ואנוכי שלפתי את חרבו מעליו, ואכרות את ראשו,
ואסיר חרפה מבני ישראל.

בין גרסתו העברית של המזמור לבין גרסתו בתרגום השבעים ניכרים הבדלים אחדים:

בראש המזמור בתרגום השבעים, נאמר: "זה המזמור לדויד כתוב בידו, והוא מחוץ למנין, אחרי הלחמו את גלית".[7] עם זאת, המזמור העברי פותח במילים "הללויה לדויד בן ישי". המילה "הללויה", שאינה קשורה לתוכן המזמור, ככל הנראה נשאבה לתוכו מסיומו של תהילים ק"נ: ”כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ” (פסוק ו'). אף שבמגילת התהלים הגדולה דווקא מזמור תהלים קל"ד קדם לתהלים קנ"א,[8] ייתכן שמזמור תהלים ק"נ קדם לו בעריכה אחרת, בדומה לזו שבתרגום השבעים. לדעת חוקר המקרא מנחם הרן, כותרתו המקורית של המזמור הייתה "לדויד" או "לדויד, אחרי הלחמו את גלית".[6] חוקר בשם ריינהרד קראץ טוען כי השוני המהותי בין הפסוקים נובע מכך שהפסוקים העוסקים בסיפור דוד וגלית הם תוספות מאוחרות.[9]

בפסוק ח' מצוין כי אדון הכול, כלומר אלוהים, האזין לכל נגינותיו ותפילותיו של דויד. עם זאת, בתרגום השבעים ניתן לפרש את הביטוי המקביל כ"אדון", ולא בהכרח אלוהים. קראץ טוען כי המילה "אדון" בהקשר זה מתייחסת לנגינת דוד לשאול אדוניו, שהייתה עוד טרם הילחמו בגוליית. הוא מוסיף ואומר כי המזמור שוכתב בעברית כך שהמילה "אדון" תתייחס לאלוהים ולא לשאול, ולפיכך נתווספו במזמור העברי פסוקים ה'-ז', העוסקים ביחס בין דוד לאלוהים ואינם נמצאים בתרגום השבעים. ג'יימס סנדרס, הראשון שחקר את המזמור בגרסתו העברית, טען כי פסוקים ה'-ז' אינם תוספות מקומראן אלא השמטות של תרגום השבעים. לדבריו, המתרגם שגה, בחושבו כי המילים "והוא האזין" הן, למעשה, "והוא האדון", ולפיכך הוא תרגם את הפסוק כ"אדוני הוא שישמע".[10]

בעוד שבמזמור שנתגלה בקומראן פסוקים י'-י"א באים לפני פסוקים י"ב-י"ג, הרי שבתרגום השבעים הסדר הפוך. לטענת קראץ, המשכתב מקומראן ניסה באמצעות היפוך הסדר להתאים את סדר התרחשות האירועים בשיר לזה שנמצא בספר שמואל א', פרק ט"ז, שם דוד נמשח למלוכה רק לאחר ששמואל פגש את אחיו. עם זאת, השינוי בסדר הפסוקים פוגע במבנה הסימטרי של תרגום השבעים. בכך, טוען קראץ, המזמור מקומראן הוא המאוחר, ולא המזמור מתרגום השבעים.[11]

בראש חלקו השני של המזמור מופיע הפסוק "אז רא[י]תי פלשתי מחרף מ[ערכות ישראל]", מה שמתאים, כאמור, לספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק י': ”וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל"”. הנוסח היווני לפסוק, "יצאתי לקראת הפלשתי ויקללני באליליו", מתייחס דווקא לדבריו של גוליית הבאים בהמשך אותו הפרק: ”וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו.” (פסוק מ"ג).[12]

הגרסה העברית מקומראן משתמשת בכל פסוק בתקבולת, כגון "ההרים לוא יעידו לי, והגבעות לוא יגידו עלי". נעשה שימוש במבנה התקבולתי גם בפסוקים מתרגום השבעים, שבהם לא נעשה שימוש כזה. חלק מהתקבולות שאינן קיימות בתרגום השבעים כתובות בלשון מאוחרת, כגון "שלח נביאו למושחני, את שמואל לגדלני". לפיכך, יש הרואים בהן תוספות מאוחרות.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנדרס, הראשון שחקר את המזמור בגרסתו העברית, היה גם הראשון לנתח אותו, אך הניתוח שלו איננו מקובל עוד. כך, למשל, סנדרס קיבץ את הקטעים "ואשימה ל-ה' כבוד, אמרתי אני בנפשי" לכדי פסוק אחד. עם זאת, חלוקה יותר הגיונית של הקטע היא הצבת החלק "אשימה ל-ה' כבוד" בפסוק ד'. פסוק ד' מתאר דוד כשהוא מנגן בכלי נגינה, ולכן החלק הזה מעניק את הסיבה לכך: פיאור שמו של ה'. את החלק "אמרתי אני בנפשי" הגיוני להציב אותו כמעין פתיח לפסוק ה', שבו דוד מתאונן כי אף אחד לא יעיד על מעשיו. צורותיהן של האותיות ו"ו ויו"ד במזמור כמעט זהות, מה שהוביל לכך שבחלק מהפענוחים הראשונים של המזמור נכתבה האות ו"ו במקום יו"ד. משום כך, סנדרס ניתח את פסוק ו' כ"העצים את דְּבָרוֹ והצואן את מַעֲשוֹ", במקום הפענוח המקובל, "העצים את דְּבָרַי והצואן את מַעֲשָי". חוקר בשם רבינוביץ' הציע את הפענוח השני של הפסוק. לטענתו, אם מפרשים אותו בדרך זו, ניתן להבין כי אף שרק העצים והצאן היו עם דוד, אלוהים שמע את כל תפילותיו. אם מפענחים את המזמור בדרך שבה הציע סנדרס, הרי שהעצים והצאן היו עם אלוהים, מה שלא מסתדר עם משמעות המזמור.[13]

דוגמה נוספת לניתוח לא מקובל של המזמור היא בפסוק ו'. בעבר הוצמדה לתחילתו של הפסוק המילה האחרונה בפסוק ה', "עלי", כך שהפסוק נקרא "עלי העצים את דברי", והמילה "עלי" הפכה לסמיכות של המילה "עלים".[14] לנוכח הדמיון הרוב בין האותיות ו"ו ויו"ד במזמור, לפי פרשנויות אחדות, הפסוק נקרא "עלו העצים את דברי": "עלו" מלשון "השביחו".[15] עם זאת, נהוג לשייך את המילה "עלי" לפסוק ה', כך שהוא נקרא "הגבעות לא יגידו עלי".

ניתן לראות כי המזמור מתרגום השבעים בנוי במבנה סימטרי. שינוי המיקום של פסוקים י'-י"א וי"ב-י"ג בגרסה מקומראן, בהשוואה לתרגום השבעים, פוגע במבנה התקבולתי בהקשר של דוד לעומת האחים. עם זאת, הסופר מקומראן מרחיב את המבנה התקבולתי באמצעות הפסוקים שאינם מופיעים בתרגום השבעים.

המגילה מקומראן

  • דוד הוא הקטן מאחיו, ולכן אביו בוחר בו לרעות את הצאן.
  • דוד מפאר את שם ה' באמצעות כל נגינה.
  • דוד סבור שאף אחד לא יוכל להעיד על נגינתו.
  • דוד סבור שרק העצים והצאן שומעים את דבריו.
  • דוד סבור שאף אחד לא יכול לשמוע את דבריו.
  • ה' שמע כל העת את נגינתו של דוד.
  • ה' שולח את שמואל כדי למשוח את דוד ולפאר את שמו.
  • אף שדוד קטן מאחיו, שמואל לוקח אותו מאחורי הצאן ובוחר למשוח דווקא אותו למלוכה.

תרגום השבעים

  • "לדוד, אחרי הלחמו את גלית".
  • דוד מוצג כקטן מאחיו.
  • דוד רועה את צאן אביו.
  • דוד לא יודע האם אדוניו שומע את נגינותיו.
  • אדוני שומע את נגינתו של דוד ושולח את מלאכו אליו.
  • מלאך אדוני לוקח את דוד מצאן אביו, כדי למשוח אותו למלוכה.
  • אף שדוד קטן מאחיו, דווקא הוא נמשך למלוכה.
  • דוד נלחם בגוליית ומביס אותו.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמור עצמו שואב ביטויים רבים מסיפור משיחתו של דוד למלך:

  • בפסוק ד', העובדה שדוד ידע לנגן על כינור שאולה מפסוק כ"ג: ”וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ”. בתנ"ך לא מצוין כי דוד ידע לנגן על עוגב, אך המבנה התקבולתי של עוגב-כינור מופיע פעמים נוספות בתנ"ך, כגון בספר בראשית, פרק ד', פסוק כ"א: ”אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב”.[16]
  • בפסוק י', הביטויים "הגבהים בקומתם" ו"יפי המראה" שאולים מפסוקים ו'ז', ביחס לאליאב בן ישי, אחיו של דוד המלך: ”וַיְהִי בְּבוֹאָם, וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב... וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ"”.
  • בפסוק י"א, הביטוי "לא בחר ה' אלוהים בם" שאול מפסוק ט', והוא מתייחס לאבינדב, אחיו האחר של דוד: ”וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: "גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה'"”.[17]
  • בפסוק י"ב, העובדה ששמואל נשלח כדי לקחת את דוד מהצאן ולמושחו למלך, "וישלח ויקחני מאחר הצאן", מוזכרת אף היא בפסוק י"א: וַיֹּאמֶר: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן", וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: "שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ"”.

בנוסף, ניכר שכותב המזמור התבסס על מקורות אחרים בתנ"ך:

  • מקריאה בפרק ט"ז בלבד, בקטע העוסק במשיחת דוד, עולה שרעיית הצאן היה חד פעמית, אך במקומות אחרים בתנ"ך כתוב שדוד היה רועה את צאן אביו דרך קבע. כך, למשל, הדין עם ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ד: ”וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן"”.
  • בפסוקים ג' ו-י"ג, הפועל "לשים" אדם, במשמעות של להציב אותו בתפקיד מסוים, חוזר על עצמו בספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק ה': ”וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה”.[16]
  • בפסוק ד', התקבולת "ידי עשו עוגב ואצבעותי כינור" מופיעה פעמים נוספות בתנ"ך, כמו למשל בספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ח': ”לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו”.
  • עוד באותו הפסוק, הביטוי "ואשימה ל-ה' כבוד" מופיע גם בספר תהלים, פרק ס"ו, פסוק ב': ”שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ”.
  • בפסוק י"ב, הביטוי "שמן קודש" מופיע פעם אחת נוספת במקרא בלבד, בספר תהלים, פרק פ"ט, פסוק כ"א, שוב בהקשר של משיחת דוד למלך: ”מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו”.[18]
  • בפסוק י"ג, מינויו של דוד ל"נגיד לעמו" על עמו מופיע פעם נוספת בספר שמואל ב', פרק ה', פסוק ב': ”וַיֹּאמֶר ה' לְךָ: "אַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל"”.

עם זאת, המזמור בנוי גם מרבדים עצמאיים, שלא קשורים לכתוב בתנ"ך. כך, למשל, לא מוזכר מחוץ למזמור כי בהיותו רועה צאן, דוד הילל ושיבח את אלוהים באמצעות נגינה. גם תיאור רגשותיו של אדם, בדומה לרגשותיו של דוד שהופיעו במזמור, איננו אופייני לספרות המקראית.[19]

מועד החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לגילוי מגילת התהלים הגדולה בפברואר 1956 הדעות באשר למוצאו ולזמנו של המזמור היו חלוקות. חוקרים אחדים טענו כי אין שום ראיות לכך שהמזמור נכתב אי פעם בעברית, וכי הוא נכתב ביוונית. אחרים, כגון מרטין נות ואברהם כהנא, ניסו לשחזר את המקור העברי המשוער של המזמור מתוך גרסתו היוונית. לאחר שנמצא המזמור בין מגילות מדבר יהודה, התהפכו היוצרות. סנדרס, הראשון שחקר את המזמור בגרסתו העברית, טען כי זוהי גרסתו המקורית של המזמור. הוא הוסיף וטען כי המזמור נכתב בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. לטענתו, במזמור עולה דמותו של הרועה הטוב מתיאוריו של דוד, תיאור המקובל רק בתרבות יוון העתיקה. ניתן להניח כי המזמור חובר בתקופה מאוחרת גם כיוון שהוא נכלל בספרים החיצוניים, כלומר הוא נכתב קרוב לתקופת חתימת המקרא, מה שלא אפשר לו להופיע בתוכו.[20]

לשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעון לכך שהמזמור נכתב בתקופה מאוחרת מתבסס על הלשון שלו. חוקרים נוטים לייחס את לשון המזמור לזו שהייתה מדוברת בשלהי תקופת בית שני. זאת, כיוון שהמזמור כולל השפעות מהשפה הארמית ומלשון חז"ל, שנפוצו רק באותה התקופה, מה שמחזק את הטענה שלפיה המזמור נכתב במקורו בעברית. זאת, עקב הימצאותם של ביטויים רבים האופיינים ללשונות אלה:

  • כתיב מלא: השם המופיע בראשית המזמור הוא "דויד" בכתיב מלא, ולא "דוד" בכתיב חסר, כמקובל בספרים שנכתבו בתקופת בית שני, כגון דברי הימים, עזרא ונחמיה.[21] השמות "צון" (פסוק ג', במקום "צאן"), "לוא" (פסוקים ה' ו-י"א, במקום "לא") ו"תור" (פסוק י', במקום "תואר" או תֹאר"), הכתובים אף הם בכתיב מלא, מתקשרים ללשון חז"ל הנוטה להשתמש בכתיב זה.[22]
  • בפסוק ב' מופיעה התקבולת "קטן הייתי מאחי וצעיר מבני אבי". בלשון המקרא המילה "אחי", מקבלת כביטוי נרדף דווקא את הצירוף "בני אמי", רק כאשר הדובר נכלל בקבוצה זו: ”אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם” (ספר שופטים, פרק ח', פסוק י"ט). אם הדובר לא נכלל בתוך הקבוצה, יכול לבוא הביטוי "בני אבי": ”וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו” (ספר בראשית, פרק מ"ו, פסוק ל"א). לפיכך, במקרה זה, עדיפה גרסתו של המזמור בתרגום השבעים: "צעיר הייתי בתוך אחי ונער בבית אבי".[23]
  • בפסוק ד' מופיעה התקבולת החסרה "ידי עשו עוגב ואצבעותי כנור". לעומת זאת, בנוסח תרגום השבעים התקבולת הופכת מלאה: "ידי עשו עוגב, אצבעותי כוננו נבל". תקבולת זו, "עשה-כונן", מופיעה פעמים רבות בלשון המקרא, ואילו במזמור שנתגלה בקומראן היא איננה מופיעה בצורתה המלאה. כך, למשל: ”עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ” (ספר איוב, פרק ל"א, פסוק ט"ו).[24]
  • בפסוק ה' מופיע הביטוי "אמרתי אני", שבו הנשוא קודם לכינוי הגוף. תופעה זו חוזרת על עצמה בספרים מקראיים, שכתיבתם מתוארכת לשלהי תקופת בית שני. כך במגילת קהלת: ”דִּבַּרְתִּי אֲנִי” (פרק א', פסוק ט"ז), ”וּפָנִיתִי אֲנִי” (פרק ב', פסוק י"א) וגו'. כך גם בספר דניאל: ”וְרָאִיתִי אֲנִי” (פרק י"ב, פסוק ה').[25]
  • בהמשך אותו הפסוק מופיע הביטוי "'אמרתי בנפשי". ביטוי זה מופיע פעמים רבות בתרגום הפשיטתא הארמי לברית החדשה. הביטוי המקראי המקביל הוא ”וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ” (ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק י"ז).[26]
  • בהמשך אותו הפסוק מופיע המשפט "ההרים לא יעידו לו". מילת היחס הנצרכת בלשון המקרא היא להעיד בו, ולא להעיד לו: ”הָעֵד הֵעִד בָּנוּ” (ספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק ג').[27]
  • בפסוק ז' מופיע הביטוי "אדון הכול ראה". ניתן לפרש את פסוק זה בשני אופנים: פירוש אחד הוא "האדון, אלוהים, את הכול ראה", אך הוא עלול להעלות קושי.[28] הפירוש השני הוא "האדון של הכל ראה". אם מקבלים את פירוש זה, הרי שהוא קשור ללשון חז"ל. ביטוי זה מקביל לביטוי הארמי "מרי כולא", כפי שמופיע בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ"ב, עמוד ב'.[25] גם התפילה "עלינו לשבח" פותחת כך: ”עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל”,[17] והוא אף מוזכר בספר בן סירא.[29]
  • בפסוק ט' דוד מספר כי שמואל הנביא נשלח "לגדלני", מילה נרדפת למשיחה בשמן. מדובר, ככל הנראה, בתרגום של הפועל הארמי "רבה" מלשון "לרבות". כך, למשל, הפסוק ”מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו” (ספר תהלים, פרק פ"ט, פסוק כ"א) מתורגם לארמית כך: ”אַשְׁכְּחִית דָוִד עַבְדִי בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא רַבֵּיתִי יָתִיהּ”.[30]
  • תיאור הבחנה: בפסוק י"א מופיע הביטוי "הגבהים בקומתם היפים בשערם" כתיאור הבחנה. בלשון המקרא צריך היה להיות "גבוהי הקומה ויפי השיער" כסמיכות, בדומה למופיע בפסוק י': "יפי התור ויפי המראה". שימוש בתיאור הבחנה נפוץ בלשון חז"ל. כך, למשל: ”נאה במעשים” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ה, עמוד ב').[26] חוקר המקרא טלמון מציע שהכוונה היא כי אחי דוד אינם יפים בשיערם, אלא בשיעור קומתם.[18]
  • בפסוק י"ג מופיע הביטוי "בני ברית", שאינו מופיע במקרא ולו פעם אחת, והוא אופייני רק ללשון חז"ל. הביטוי מופיע בתוספתא ובמשנה: ”שׁוּם כֶּסֶף, וּשְׁוֵה כֶּסֶף, בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְּרִית.” (מסכת בבא קמא, פרק א', משנה ג'). הביטוי מופיע אף במגילת מלחמת בני אור בבני חושך שנתגלתה אף היא בקומראן, ושייכת לספרים החיצוניים. עם זאת, הביטויים "אנשי ברית" ו"בעל ברית" הם דווקא כן מקראיים.[20]
  • בכותרת המזמור השני מופיע הביטוי "משמשחו נביא אלוהים". השימוש בשי"ן הזיקה בצורתה המקוצרת אופיינית ללשון חז"ל, ואילו מקבילתה המקראית היא המילה "אשר".[27]

עם זאת, החוקר מנחם הרן טוען כי ביטויים אלה דווקא מצביע על קשיים לשוניים שבאים לידי ביטוי במזמור. לטענתו, קשיים אלה עשויים להעיד על כך שזוהי איננה גרסתו המקורית של המזמור, וכי הגרסה מקומראן והגרסה מתרגום השבעים מקורן בגרסה עברית קדומה יותר. הרן מוסיף ואומר כי אם מוציאים מהמזמור שנמצא בקומראן את פסוקים ה'-ז' ואת שאר התוספות, שאינן מופיעות בתרגום השבעים, ניתן לראות דמיון רב ללשון המקרא, ולא ללשון חז"ל. לפיכך טוען הרן כי המזמור בגרסתו העברית המקורית שאבדה אמור להידמות למזמור שבתרגום השבעים, ואילו הביטויים מלשון חז"ל המופיעים לאורכו מעידים רק על תוספות מאוחרות.[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • J. A. Sanders, The Psalms Scroll of Qumrân Cave 11 (11QPsa) (DJD IV), Clarendon press: OXFORD, 1965, pp. 53-76
  • J. Strugnell, Notes on the Text and Transmission of the Apocryphal Psalms 151, 154 and 155, HTR 59 (1966), pp. 270-272
  • A. Hurvitz, Observations on the Language of the Third Apocryphal Psalm from Qumran, RQ 5 (1965), pp. 231-232.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרשת לך לך – 'את' במשמע 'עם', באתר האקדמיה ללשון העברית, 22 באוקטובר 2015
  2. ^ הברמן, עמ' 4
  3. ^ טלמון, עמ' 20
  4. ^ Sanders, p. 60
  5. ^ זקוביץ ושנאן, עמ' 189
  6. ^ 1 2 3 הרן, עמ' 11-7
  7. ^ זקוביץ ושנאן, עמ' 263
  8. ^ טלמון, עמ' 1
  9. ^ קראץ, עמ' 3
  10. ^ קראץ, עמ' 7-6
  11. ^ קראץ, עמ' 9-8
  12. ^ קראץ, עמ' 4
  13. ^ טלמון, עמ' 5
    קראץ, עמ' 7
  14. ^ טלמון, עמ' 9
  15. ^ הברמן, עמ' 5
  16. ^ 1 2 טלמון, עמ' 8
  17. ^ 1 2 טלמון, עמ' 10
  18. ^ 1 2 טלמון, עמ' 12-11
  19. ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006, עמ' 358-362
  20. ^ 1 2 הורביץ (1967), עמ' 83-82
  21. ^ עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, אנציקלופדיה מקראית, 1980, עמ' 181
  22. ^ טלמון, עמ' 4
  23. ^ הרן, עמ' 3
  24. ^ הרן, עמ' 5
  25. ^ 1 2 הורביץ (1967), עמ' 84-83
  26. ^ 1 2 הורביץ (1967), עמ' 85-86
  27. ^ 1 2 הרן, עמ' 6
  28. ^ הורביץ (1965), עמ' 1
  29. ^ הורביץ (1965), עמ' 2
  30. ^ הורביץ (1967), עמ' 87