קרל מרקס

קרל מרקס
Karl Marx

לידה	5 במאי 1818 טריר, ממלכת פרוסיה
פטירה	14 במרץ 1883 (בגיל 64) לונדון, הממלכה המאוחדת
שם לידה	Karl Heinrich Marx
מקום קבורה	Tomb of Karl Marx
השקפה דתית	אתאיזם, אנטיתאיזם
מקום לימודים	אוניברסיטת בון, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, Gimnasium Real Frederick William III, אוניברסיטת פרידריך שילר
מנחה לדוקטורט	ברונו באואר
מוסדות	נויה ריינישה צייטונג ריינישה צייטונג
זרם	מרקסיזם
תחומי עניין	מדע המדינה, כלכלה, פילוסופיה של ההיסטוריה
עיסוק	כלכלן, סופר, פוליטיקאי, מחבר, מדען חברתי, סוציאליסט, משורר, סוציולוג, עיתונאי, מהפכן, היסטוריון, פילוסוף, תסריטאי קולנוע
הושפע מ	גאורג וילהלם פרידריך הגל, עמנואל קאנט, קלוד אדריאן הלווטיוס, ז'אן-ז'אק רוסו, לודוויג פוירבך, היינריך היינה, פרידריך אנגלס, אדם סמית, דייוויד ריקרדו, פייר-ז'וזף פרודון, מקס שטירנר
השפיע על	היינריך היינה, פרידריך אנגלס, הרברט מרקוזה, ז'אן-פול סארטר, אריך פרום, מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו, ג'רג' לוקאץ', ארנסט בלוך, קרל מאנהיים, מקס שלר, ולדימיר לנין, לאון טרוצקי, פרנץ פנון, מאו דזה-דונג, אנטוניו גראמשי, לואי אלתוסר, פרדריק ג'יימסון, עמנואל וולרשטיין, רוזה לוקסמבורג, פיוטר קרופוטקין
מדינה	ממלכת פרוסיה, חסר אזרחות, הממלכה המאוחדת
יצירות ידועות	Economic and Philosophic Manuscripts of 1844, האידאולוגיה הגרמנית, הקפיטל, המניפסט הקומוניסטי
פרסים והוקרה	חבר החברה המלכותית לאמנויות
בן או בת זוג	ג'ני פון וסטפאלן (19 ביוני 1843–1881)
צאצאים	Frederick Demuth, אלינור מרקס, Heinrich Edward Guy Marx, Edgar Marx, ג'ני לונגה, לאורה מרקס, Jenny Evelin Francis Marx
חתימה

קרל היינריך מרקס (בגרמנית: Karl Heinrich Marx‏; 5 במאי 1818 – 14 במרץ 1883) היה פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, היסטוריון, עיתונאי וסוציאליסט גרמני ממוצא יהודי. עבודתו העיונית והתאורטית הניחה יסודות לניתוח הסדר התעשייתי המודרני, שהיווה תשתית לכל ביקורת הקפיטליזם, מאז ועד היום ונחשב לאבי הקומוניזם לצד פרידריך אנגלס. מרקס פרסם מספר רב של מאמרים וספרים בחייו; המפורסמים שבהם: המניפסט הקומוניסטי (1848) ו'ביקורת הכלכלה המדינית', או בשמה האחר – הקפיטל (1867).

מרקס נולד למשפחה אמידה מהמעמד הבינוני בעיר טרייר שבפרוסיה כנצר לשושלת רבנים; הוא למד כלכלה מדינית ופילוסופיה הגליאנית באוניברסיטאות בון והומבולדט שבברלין. בהמשך חייו הפך לחסר-מדינה, ובילה את מרבית חייו בלונדון, שם הוסיף לפתח את הגותו, בשיתוף פעולה עם מכרו אנגלס. עבודתו העיונית של מרקס השפיעה באופן ניכר על ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והמחשבתית.

דעותיו של מרקס על חברה, כלכלה ופוליטיקה מוגדרות כמרקסיזם, וגורסות כי החברות האנושיות התפתחו תוך מלחמת מעמדות קבועה. בעידן הקפיטליזם, מתגלמת מלחמת המעמדות בעימות בין המעמד השליט – הבורגנות, השולט באמצעי הייצור, ובין המעמד העובד, הנשלט – הפרולטריון, שניצולו מתאפשר באמצעות שכירת כוח עבודתו (אמצעי הייצור) תמורת שכר. בעזרת תאוריה ביקורתית הידועה כמטריאליזם דיאלקטי, חזה מרקס כי בדומה למערכות כלכליות-חברתיות שקדמו לה, יצרה השיטה הקפיטליסטית מתחים פנימיים חריפים שיובילו בסופו של דבר לחורבנה העצמי, והחלפתה בשיטה חדשה אותה חזה: הסוציאליזם. לדעת מרקס, מאבק המעמדות בעידן הקפיטליסטי נעוץ בחוסר היציבות המובנה בשיטה. כן גרס כי בנטייתו למשברים חוזרים ונשנים, יביא הקפיטליזם לצמיחתה של תודעה מעמדית בקרב הפרולטריון, שתאפשר לו השגת כוח פוליטי לכונן את החברה הסוציאליסטית, נטולת המעמדות, שתחולל שחרור חברתי וכלכלי, ותתבסס על איגוד חופשי של בני אדם יוצרים.

מרקס תואר כאחת מן הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית המודרנית, ועבודתו זכתה לשבחים רבים, כמו גם לביקורות. כתביו מהווים מסד להבנת הניגוד המודרני שבין העבודה להון, ושימשו כר פורה לתאוריות כלכליות בולטות. הוגים ואנשי רוח, פעילי איגודי עובדים, יוצרים ואמנים, ומפלגות פוליטיות בכל רחבי העולם, הושפעו מהגותו של מרקס. במקביל, נחשב מרקס לאחד מן האדריכלים החשובים של מדעי החברה המודרניים.

חייו

נעורים והשכלה: 1818–1836

בית הולדתו של מרקס בטרייר; ב-1928 נרכש המבנה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה וכיום משמש כמוזיאון לזכרו.

קרל היינריך מרקס נולד ב-5 במאי 1818 בטרייר, עיר בחבל הריין, אז בממלכת פרוסיה, (כיום גרמניה), למשפחה ממוצא יהודי-אשכנזי רבני. בני משפחת אימו הנרייטה פרסבורג , משפחה יהודית-הולנדית, כיהנו כרבנים במשך מאות שנים. אביו, היינריך (הירשְל) , היה בן למשפחת הלוי מטרייר, שאבותיה כיהנו כרבני העיר עוד ב-1723. היינריך, עורך דין משכיל מהמעמד הבינוני, החזיק בבעלותו כרמים באזור. בזמן השלטון הנפוליאוני בחבל הריין החל לעסוק בעריכת דין, בעקבות האמנציפציה החלקית לה זכו היהודים תחת נפוליאון. אולם עם חזרתה של טרייר לריבונות פרוסית, הוחזר צו מ-1812, שאסר על יהודי פרוסיה לכהן במשרות ציבוריות ולעסוק במקצועות חופשיים. מכיוון שיהדותו נבעה ממצב נתון ולא מאמונה עמוקה, בחר היינריך להיטבל לנצרות פרוטסטנטית, עוד בטרם נולד בנו קרל. הבחירה בנצרות פרוטסטנטית לא הייתה מקרית: למרות שהפרוטסטנטים היוו מיעוט באזור טרייר – לעומת הרוב הקתולי, האליטה העירונית הייתה פרוטסטנטית. מרקס האב, שלאחר התנצרותו הפך להיינריך באופן רשמי, הוא הושפע מרעיונות החופש והחירות הצרפתיים, אך נזהר שלא להביע בפומבי דעות מהפכניות. אימו של מרקס הייתה נבערת מדעת, ובראש מעייניה עמד הטיפול בבני המשפחה. על פי הודאתה, העניקה "אהבת אם מופרזת" לילדיה. הנרייטה ובנה ניהלו קשר רופף למדי לאחר שהוא עזב את טרייר. חרף זאת, הוסיף מרקס להתחנף אליה מדי פעם, כדי שתשלח לו מעט כסף, אף שלרוב העלה חרס בידו. על ילדותו של קרל מרקס ידוע מעט מאוד. הוא נולד כשלישי מבין תשעה אחים, ונהיה הבן הגדול לאחר מות אחיו הבכור מוריץ ב-1819. עד 1830 קיבל חינוך פרטי, ואז החל ללמוד בתיכון של טרייר, שמוריו היו ברובם הומניסטים ליברלים, ומנהלו, הוגו ויטנבאך, היה ידידו של היינריך מרקס. בגיל 17, באוקטובר 1835, נרשם מרקס ללימודים באוניברסיטת בון. בריאותו הרופפת, שאפיינה אותו כבר מגיל צעיר, הדאיגה את הוריו. במכתב שקיבל מהם בתחילת לימודיו, הם הפצירו בו "להימנע מכל דבר שעלול להחמיר את המצב (...) שלא לשתות הרבה יין או קפה ושלא לאכול מאכלים חריפים (...)". אימו ביקשה שלא יעשן כלל, ושלא יאחר לישון ולא יקום בשעה מוקדמת מדי.

זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-18 קיבל מרקס פטור משירות מן הצבא הפרוסי, בשל חולשת ליבו. בהמשך קיבל "תעודת שחרור" רשמית מאוניברסיטת בון, ששיבחה את הישגיו האקדמיים, אך ציינה גם שקיבל עונש ריתוק של יום אחד, בגלל הפרעה לסדר: העונש בא לאחר לילה של השתכרות והתנהגות פראית. מרקס אמנם התהולל במהלך לימודיו בבון, אך נטל במקביל חלק בחוג שנקרא 'מועדון המשוררים'. שם, במסווה של דיונים על שירה ורטוריקה, התנהלו שיחות חתרניות על פוליטיקה ומדינה. באחת הקטטות התכופות שהיו פורצות בבתי המרזח בבון, נקלע מרקס ב-1836 לדו-קרב מול חייל בחופשה, חבר ה"בורוסיה קורפס", ארגון צעירים לאומני שדרש מן הסטודנטים ההוללים להישבע אמונים לאצולה הפרוסית. למרבה מזלו, נפצע מרקס קלות בראשו. התנהגותו ההוללת של מרקס הצעיר, הביאה את אביו לתמוך ברצונו לעבור ללמוד בסביבה רצינית ומקצועית יותר באוניברסיטה של ברלין.

הגליאניזם ואקטיביזם מוקדם: 1836–1843

ערך מורחב – הגליאנים שמאליים

מספר חודשים לפני שהחל ללמוד בברלין, בילה מרקס את הקיץ בעיר הולדתו, שם התארס עם יוהאנה "יני" פון וסטפאלן (Jenny von Westphalen), ברונית משכילה מהמעמד הפרוסי הגבוה. יוהאנה וקרל מרקס היו חברי ילדות. מאחר שביטלה את אירוסיה לאדם אחר כדי להינשא למרקס, אירוסיהם לא התקבלו בעין יפה בעיני החברה, בגלל הבדלי המעמדות וההבדלים האתניים ביניהם. כל זה לא הפריע למרקס לרקום ידידות עמוקה עם חמיו לעתיד, לודוויג פון וסטפאלן; לימים, יקדיש לו מרקס את עבודת הדוקטורט שלו.

באוקטובר 1836 הגיע מרקס לברלין, ואף שלמד משפטים, הוקסם מפילוסופיה וחיפש אחר דרך לשלב בין שתיהן, מתוך אמונה עמוקה ש"ללא פילוסופיה דבר לא יוכל להתגשם". מרקס החל להתעניין במשנתו של פילוסוף גרמני שנפטר זמן קצר לפני כן, הגל, שרעיונותיו היו שנויים במחלוקת עמוקה בקרב רבים מאנשי הרוח באירופה. את הפילוסופיה של הגל הוא למד מתלמידו המובהק, היהודי המומר אדוארד גנז. התעניינותו של מרקס העמיקה, והוא הצטרף לקבוצה שנודעה בשם "הגליאנים צעירים", אנשי רוח ומחשבה רדיקליים. שם פגש צעירים נוספים שחלקו את השקפת עולמו. מרקס ושאר ההגליאנים הצעירים דחו את טענות הגל בנוגע למטאפיזיקה, אך אימצו את שיטת הדיאלקטיקה ההגליאנית שלו, כדי לבקר את סדרי החברה, הפוליטיקה והדת הקיימים, מתוך נקודת מבט הומנית.

יוהאנה פון וסטפאלן

מרקס היה סופר פורה, וכבר ב-1837 הוציא לאור מספר ספרים, ואף כתב מספר ספרי שירה ליוהאנה – שמעולם לא ראו אור. תחת הכותרת "שירי פרא", אותם הקדיש לארוסתו, כתב מרקס שירים מלאי זעם ומשיכה לאלימות, שכללו גם ביטויים אנטישמיים: "עלינו להבחין ביהודי האמיתי, לא ביהודי של השבת... את מה מקדש היהודי בעולם הזה? את הרוכלות... הכסף הוא אל הנקמות של עם ישראל, לצדו אין קיום לשום אל אחר... האמנציפציה ליהודים היא האמנציפציה של האנושות מהיהדות".

מרקס החל להתעניין בנושאים הומניים: הוא למד אנגלית ואיטלקית, תולדות האמנות, ואף תרגם מספר קלאסיקות לטיניות. תיזת הדוקטורט שלו, שתוארה כ"מסמך אמיץ המנסה להוכיח את עליונות חכמת הפילוסופיה על התאולוגיה", הייתה שנויה במחלוקת בקרב עמיתיו השמרניים והמאמינים באוניברסיטת ברלין. מרקס שלח את התיזה לאוניברסיטת פרידריך שילר שבעיר יינה, שהייתה ליברלית יותר, ובאפריל 1841 קיבל תואר .Ph.D מאותה אוניברסיטה.

מרקס שקל קריירה אקדמית, אך אפשרות זו נחסמה בפניו על ידי הממשל השמרני, שביטא אופוזיציה לדעות ליברליות, במיוחד לאלו של ההגליאניים הצעירים. הוא עבר לקלן ב-1842 שם התמנה לעורך "עיתון הריין" (Rheinische Zeitung), עיתון צעיר, רפורמיסטי ופרו-דמוקרטי, שהתנגד לשלטון הפרוסי. תחת הנהגת מרקס הפך העיתון להיות רדיקלי יותר ויותר; הוא ביקר את היחסים בין ההנהגה הפרוסית לכנסייה, פרסם מאמרים על מצבו של מעמד הפועלים ואף הציע להחליף את המונרכיה הפרוסית במשטר דמוקרטי. שם החל לראשונה להשמיע גם את דעותיו בנוגע לסוציאליזם. מרקס ביקר את הממשלות האירופאיות הימניות, אך גם לא חסך שבטו מגורמים ליברליים וסוציאליסטים, שלדעתו לא היו אפקטיביים מספיק או הזיקו יותר מאשר הועילו. העיתון החל למשוך אש מצד הממשל, והוגבל על ידי צנזורה קפדנית. לדברי מרקס, "העיתון שלנו מוצג למשטרה על מנת שתרחרח בו, ואם היא מריחה משהו שאינו נוצרי או שאינו פרוסי, אין העיתון רשאי לרדת לדפוס". אחרי שפורסמה בעיתון כתבת ביקורת רחבה כנגד המונרכיה ברוסיה, ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה דרש שהעיתון ייסגר ויוצא מחוץ לחוק, וב-1843 ממשלת פרוסיה נענתה לכך והעיתון נסגר. שבע שנים לאחר אירוסיהם, ביוני 1843, מרקס נשא לאישה את יוהאנה.

פריז: 1843–1845

פרידריך אנגלס, חבר קרוב של מרקס ושותפו.

בעקבות הקמתו של העיתון "ספרי השנים הגרמנים-צרפתים" (Deutsch–Französische Jahrbücher), שניסה לאחד את הסוציאליסטים הגרמנים והצרפתים, עקרו מרקס ואשתו בשנת 1843 לפריז, ומרקס היה לאחד מעורכי העיתון. שנה לאחר מכן נולדה בתם, יוהאנה. אף על פי שהעיתון נועד למשוך כותבים צרפתים וגרמנים כאחד, רובו היה גרמני. הכותב הלא-גרמני היחיד היה מיכאיל באקונין, אנרכו-קומוניסט רוסי. ב-1844 פורסם בעיתון חיבורו המפורסם "לשאלת היהודים", בו טען שהיהדות מייצגת את השתקפותן של הכלכלה הקפיטליסטית והחברה הבורגנית. הסיבה לכך אינה טבועה בדת עצמה אלא בעקבות מאות השנים שבהן הורחקו היהודים מעיסוקים רבים, ולכן פנו להתפרנס בעיקר ממסחר ומבנקאות. רק גיליון אחד של העיתון המדובר יצא לאור, וזכה לתפוצה רחבה בעיקר בזכות שיריו הסאטיריים של היינריך היינה כנגד לודוויג הראשון, מלך בוואריה. בעקבות השירים הללו, העיתון נאסר להפצה במדינות הגרמניות, נפסקה הזרמת הכספים אליו והוא נסגר לאחר שהוציא לאור את גיליונו הראשון.

באוגוסט 1844, פגש מרקס בקפה דה לה רז'אנס את פרידריך אנגלס, פילוסוף גרמני יליד פרוסיה שהחזיק בדעות דומות לו בנושאי שוויון חברתי. החברות והשותפות ביניהם עתידה הייתה להימשך עד מותו של מרקס. יש הטוענים^{[דרוש מקור]} כי אנגלס הביא לידיעתו של מרקס את מצבו של מעמד הפועלים וקירב אותו לכלכלה. אנגלס גם מימן את מרקס לאורך כל תקופת היכרותם.

במהלך שהותו בפריז (אוקטובר 1843 – ינואר 1845), מרקס שקע בלימודים אינטנסיביים של נושאים כגון כלכלה פוליטית (לימוד הגותם של אדם סמית', דייוויד ריקארדו, ג'יימס מיל וכו'), הסוציאליזם הצרפתי (במיוחד הגותם של קלוד-אנרי דה סן-סימון, שארל פורייה) והיסטוריה של צרפת. הוא עתיד להמשיך כל חייו לעסוק בתחום הפוליטיקה של הכלכלה, שיסתכם בסופו של דבר בהוצאה לאור של המסה הכלכלית שלו – סדרה של שלושה כרכים בשם "הקפיטל". שלוש השפעות מרכזיות היו לו על פיתוח המרקסיזם: הדיאלקטיקה של הגל, הסוציאליזם האוטופי הצרפתי והכלכלה האנגלית.

אין ספק שהגדרה כללית של זרם המרקסיזם כבר הייתה קיימת במוחו של מרקס בסוף 1844, אך נשארו פרטים רבים באידאולוגיה הכלכלית-פוליטית שלו שהיה צריך לעבד – ועל כן החל בכתיבת "כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים", שפורסמו רק בשנות ה-30 של המאה ה-20. כתבי היד האלה עסקו במספר נרחב של נושאים ובהם פיתח את היסודות התאורטיים וההומניסטיים של ביקורתו על החברה הבורגנית. מושג מרכזי שפותח בחיבור זה היה ה"ניכור", המאפיין את החברה הקפיטליסטית.

כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים נכתבו בין אפריל ואוגוסט 1844. תוך כדי כתיבתו, מרקס הבחין שהוא מושפע באופן לא-עקבי מתאוריות של הפילוסוף הגרמני לודוויג פוירבך. הוא הרגיש שיש צורך להתעמת באופן ישיר עם מספר מטענותיו של פיורבך, בעיקר בנושא המטריאליזם ההיסטורי. על כן, שנה מאוחר יותר, באפריל 1845, לאחר שעבר מפריז לבריסל, חיבר מרקס את ה"תזות על פוירבך". התזות המפורסמות בעיקר בזכות האחרונה, האחת-עשרה, שבה כתב "הפילוסופים רק מפרשים את העולם בדרכים שונות, המטרה היא לשנות אותו". בתזה זו מרקס יוצא גם כנגד המטריאליזם (על היותו חסר-אופי), וגם כנגד האידיאליזם (על היותו בכוח יותר מאשר בפועל), ובאופן כללי מבקר את הפילוסופיה על כך שהיא מציבה מציאות אבסטרקטית מעל העולם המוחשי. אם כן בתזה זו הוצג לראשונה חידושו של מרקס: המטריאליזם ההיסטורי, הטוען שהעולם משתנה לא על ידי רעיונות אלא על ידי פעילויות חומריות פיזיות.

בשנת 1845, לאחר שהתבקשו לכך על ידי המלך הפרוסי, השלטונות הצרפתיים סגרו את עיתונו הרדיקלי של מרקס, והשר פרנסואה גיזו גרשו מצרפת. מרקס עבר מפריז לבריסל, שם קיווה להמשיך את מחקרו על קפיטליזם וכלכלה פוליטית.

בריסל: 1845–1847

ההוצאה לאור הראשונה של "המניפסט הקומוניסטי", גרמניה 1848.

מאחר שלא היה יכול להישאר בצרפת או בגרמניה, מרקס החליט להגר לבריסל שבבלגיה בפברואר 1845. ברם, כדי להישאר בבלגיה, עליו היה להתחייב שלא להתבטא או לפרסם דבר בעניין פוליטיקה עכשווית. בבריסל הוא חבר לכמה סוציאליסטים גולים משאר ארצות אירופה ביניהם היה משה הס. המפגש הותיר בהס, שהיה מבוגר ממרקס בכעשור, רושם אדיר:

מרקס הוא תופעה שעשתה עלי רושם עצום על אף הדמיון הרב בתחומי העניין שלנו. בקצרה, אתה יכול להכין את עצמך לפגישה עם הפילוסוף הגדול ביותר – אולי הפילוסוף האמיתי היחיד – של הדור הנוכחי, כשיופיע בציבור, אם בכתב ואם באולם ההרצאות, הוא עתיד למשוך אליו את תשומת ליבה של גרמניה כולה... דוקטור מרקס (זה שמו של האליל שלי) עודו אדם צעיר מאוד – כבן עשרים וארבע לכל היותר. הוא יכה את הפילוסופיה והדת של ימי הביניים שוק על ירך; הוא משלב רצינות פילוסופית עמוקה ביותר בחריפות עוקצנית במיוחד. שווה בנפשך שרוסו, וולטייר, הולבך, לסינג, היינה והגל מתמזגים כולם באדם אחד – מתמזגים, לא ניצבים זה לצד זה – והרי לפניך דוקטור מרקס.

— פ. ויין, קרל מרקס, (תרגום: דבי איילון), הוצאת ידיעות אחרונות 2005, עמ' 58

באפריל 1845 הצטרף לחבורת הסוציאליסטים גם פרידריך אנגלס. ביולי 1845 מרקס ואנגלס נסעו לאנגליה על מנת לבקר את מנהיגי התנועה הצ'רטיסטית, ארגון עובדים סוציאליסטי בבריטניה.

בשיתוף פעולה עם אנגלס, החל מרקס לכתוב את חיבורו החשוב בנושא המטריאליזם ההיסטורי, בשם "האידאולוגיה הגרמנית". בספר זה הפריך מרקס את התיזה ההגליאנית, שהייתה מנת חלקם של מספר סוציאליסטים, שראו חשיבות רבה לאידיאליזם וראו באידאות כמעצבות עולם. ב"האידאולוגיה הגרמנית", מרקס ואנגלס שכללו את הגותם, המבוססת אך ורק על מטריאליזם (קרי, מעשים ומציאות כמעצבים תודעה ועולם ולא אידאות) וקבעו את המטריאליזם כמניע היחיד בהיסטוריה. הספר כתוב בסגנון של ויכוח סאטירי מול הדעות הנוגדות, אך הסגנון הסאטירי לא הציל את הספר מידיה של הצנזורה. כרבים מכתביו המוקדמים, "האידאולוגיה הגרמנית" לא יצא לאור בחייו של מרקס, וירד לדפוס רק בשנת 1932.

בסוף 1847 החלו מרקס ואנגלס בכתיבת מה שבעתיד תהיה עבודתם המפורסמת ביותר: תוכנית פעולה לארגון קומוניסטי, "המניפסט הקומוניסטי", שנכתב על ידם במשותף מדצמבר 1847 עד ינואר 1848. הוא פורסם לראשונה בפברואר 1848 ומילות הפתיחה שלו מגדירות את הנחת היסוד של המרקסיזם, ש"לאורך כל ההיסטוריה, החברה הקיימת נתונה במלחמת מעמדות". המניפסט ממשיך ומתאר את מה שמרקס ראה כרגשות האנטגוניזם שצפים ועולים בעקבות ניגוד האינטרסים בין המעמד הבורגני (המעמד הבינוני האמיד) לפרולטריון (המעמד העובד, פועלי התעשייה).

בהמשך אותה שנה חוותה אירופה מחאות והפגנות, אירועי מרי והתנגשויות אלימות שנודעו לימים כ"אביב העמים" – גל של התקוממויות ומהפכות לאומיות. בצרפת, המהפכה הובילה לביטול המונרכיה ולהקמת הרפובליקה הצרפתית השנייה. מרקס תמך בהתקוממיות הללו, ולאחר שקיבל ירושה בסך 5,000 פרנקים מאביו, לכאורה תרם אותם למטרת חימוש עובדים בלגיים שתכננו התקוממות משלהם במדינתם. אף על פי שאמיתותו של סיפור זה שנויה במחלוקת, מרקס הואשם בכך על ידי השלטונות הבלגיים, מה שהוביל למעצרו מספר פעמים. מרקס נאלץ לנוס בחזרה לצרפת, שם האמין שיוכל להיות בטוח, תחת השלטון החדש והחופשי.

גרמניה ולונדון: 1848–1883

בימי אביב העמים של שנת 1848 שב מרקס לגרמניה, וחזר לערוך במתכונת מחודשת את העיתון הדמוקרטי-רדיקלי "עיתון הריין החדש" (Neue Rheinische Zeitung). כשנכשלו המהפכות הללו עבר מרקס בתחילת יוני 1849 ללונדון, בה בילה את שארית ימיו.

ב-1864 היה מרקס שותף להקמת "האיחוד הבין-לאומי של העובדים" שנודע מאוחר יותר כ"האינטרנציונל הראשון". ארגון זה קרס 12 שנים מאוחר יותר, ב-1876, בהשפעת תנועת האנרכיזם והקומונה הפריזאית.

במהלך חייו בלונדון פרסם מרקס את הכרך הראשון של "הקפיטל", שבו תיאר את התפתחות החברה הקפיטליסטית ואת מתחיה הפנימיים האמורים להביא להתפרקותה. הכרכים השני והשלישי של "הקפיטל" פורסמו לאחר מותו, בעריכת אנגלס ואחרים.

תחילה חיו מרקס ומשפחתו חיי מחסור בלונדון. הוא התקיים בעיקר הודות לקצבה חודשית שקיבל מאנגלס. מרקס אף נאלץ לקבור שניים מילדיו שמתו מחולי, כשהוא נטול יכולת להושיע אותם. מאוחר יותר שימש במשך שנים ככתב בלונדון של העיתון הניו-יורקי הרדיקלי "ניו יורק דיילי טריביון". מאורעות אלו תרמו רבות להתפתחותה של תפיסת הצדק החברתי אצל מרקס.

מרקס מת בלונדון מדלקת סימפונות ודלקת קרום הריאה, ב-14 במרץ 1883. הוא נפטר כאדם חסר אזרחות, ונקבר בבית הקברות הייגייט בצפון לונדון.

ילדיו

לקרל ויוהאנה מרקס נולדו שבעה ילדים, מתוכם ארבעה מתו בטרם הגיעו לבגרות, שתיים התאבדו, ואחת נפטרה בגיל צעיר ממחלה.

1. יוהאנה קרוליין ‏ (1844–1883). ילידת צרפת. נפטרה מסרטן בגיל 38. הותירה את בעלה וילדים.
2. יוהאנה לאורה ‏ (1845–1911). ב-1868 נישאה למהפכן הצרפתי פול לפארג. השניים התאבדו יחד ב-1911.
3. שארל אנרי לואי אדגר (Charles Louis Henri Edgar)‏ (1847–1855)
4. הנרי אדוארד גאי (Henry Edward Guy)‏ (1849–1850)
5. יוהאנה אבלין פרנסס (Jenny Eveline Frances)‏ (1851–1852)
6. ג'ני ג'וליה אלינור (1855–1898). בגיל 43 הרעילה עצמה באמצעות חומצה לאחר שגילתה שבן זוגה אדווארד אבלינג נישא בחשאי לשחקנית צעירה בשם אווה פריי ביוני 1897.
7. ילד שלא ניתן לו שם, נולד ומת ב-6 ביולי 1857 בלונדון.

הגותו הפילוסופית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מרקסיזם

ערך מורחב – מרקסיזם

לפי השקפתו של מרקס, המציאות היא קונפליקטואלית, בין שני כוחות מרכזיים – מדכאים ומדוכאים. המדכאים (המעמד הבורגני) הם בעלי אמצעי הייצור והמדוכאים (מעמד הפועלים, הפרולטריון) הם אלה שאינם בעלי אמצעי הייצור. בשלב הנוכחי הבורגנות מדכאת את הפרולטריון. לפי השקפתו המטריאליסטית של מרקס, מבנה העל הוא השתקפות של התשתית הכלכלית, דהיינו, התודעה היא תוצר של הוויה. מרקס טען שהמהפכה בוא תבוא, בין השאר כתוצאה מכך שהקפיטליזם יביא אותה על עצמו, בהיותו מכיל סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. מעמד הפועלים, לכשיתאחד ויגיע למצב בו לא יוכל עוד לחיות (מרקס מתאר זאת בכך שמעמד הפועלים לא יפסיד דבר "למעט כבליו"), ישתחרר מהתודעה הכוזבת וישנה את תנאי חייו באמצעות מהפכה שתמוטט את הסדר החברתי הקיים: במהפכה זו ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור ויקים את החברה הסוציאליסטית, בה אין מנצלים ומנוצלים, קניין פרטי, כסף, מדינה או משפחה.

עיקרי המרקסיזם פורסמו בשנת 1848 על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, במניפסט הקומוניסטי. תקופה זו, של אמצע המאה ה-19, נחשבת לתחילת צמיחת המרקסיזם. הייתה זו תאוריה אחת מבין כמה תאוריות סוציאליסטיות.

במשך השנים לא שמר המרקסיזם על צורתו המקורית. התשתית החשיבתית של המרקסיזם, אמנם לא בצורתו הטהורה, הוסיפה להתקיים, ומורשת המרקסיזם מתקיימת ברוב הזרמים הביקורתיים. גישה זו מיושמת בתחומים שונים (בהם חינוך ומשפחה).

הנצחתו

פסל מרקס בקמניץ, גרמניה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במרכז ברלין (רובע מיטה) נקרא על שמו ועל שם פרידריך אנגלס פארק ציבורי בשם פורום מרקס אנגלס, אשר הוקם על ידי שלטונות גרמניה המזרחית.

בית ילדותו בעיר טריר הפך למוזיאון המנציח את חייו והגותו. כבר ב-1908 ביקר בבית יוסף קרוק, ובין השאר כתב בזכרונותיו על כתבי יד של מארקס שעמדו לרשות הציבור, ביניהם שירים שכתב מארקס בהיותו בן 17, וכמה דפים שהעידו על פעילות תרבותית שקיימה משפחת מארקס בלונדון. מדובר לפי זכרונות קרוק ב"משחק משפחתי, שבו היו מכינים מיספר שאלות וכל אחד מן המשתתפים היה חייב לתת תשובה עליהן":

אחדות מן השאלות היו מעניינות ביותר: "איזו תכונה של האדם אתה מעריך ביותר? – "פשטות"; בגבר? – "כוח"; באישה: – "חולשה". הקו המיוחד שלך? – "אחדות המטרה". מה המושג שלך על אושר? – "מאבק"; מה זה אסון? – "להיכנע". החיסרון אותו אתה יכול לסלוח? – "קלות אמונה". החיסרון המעורר בך סלידה? – "הכנעה". "משורריך האהובים? – "שקספיר, אייסכילוס, גתה". הגיבור האהוב עליך? – "ספארטאקוס, קפלר". הגיבורה האהובה עליך? – "גרטכן". הצמח האהוב עליך? – "דפנה". הצבע האהוב עליך? – "אדום". הפתגם האהוב עליך? – "שום דבר אנושי אינו זר לי". הסיסמה האהובה עליך? – "הספק הוא ראשית החכמה". [...] אשתו והבנות נתנו כמובן תשובות משלהן על שורת שאלות. למשל, על השאלה: איזו סגולה אתה מעריך ביותר? משיבה האישה – "אהבת האדם", והבנות – "כנוּת". ועל מה שנוא עליך ביותר? משיבה האישה – "פולחן העבדים", והבנות – "צביעות". ומי הגיבור האהוב עליך? – בעיני האישה – "גראקכוס", בעיני בת אחת – "שלי" ובעיני הבת השני – "גאריבאלדי". ואולם על השאלה: המשורר האהוב עליך? השיבו כולם, הן האישה והן הבנות – "שייקספיר".

בעיר טריר הוקם פסל של מרקס בגובה 4.4 מטרים, במימון ממשלת הרפובליקה העממית של סין.

מכלול המגורים הגדול בעולם, קרל מרקס הוף שבווינה בירת אוסטריה קרוי על שמו.

כתביו בעברית

• העבודה השכירה והקפיטאל, תרגום: מ' אנין, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש מארכס-אנגלס, 1933.
• מלחמת המעמדות בצרפת, תרגום: ברוך קרוא, תל אביב: חברה, תרצ".
• מלחמת האזרחים בצרפת: אגרת המועצה העליונה של התאגדות-הפועלים הבין-לאומית, תרגום: דוד קלעי, עין-חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"א.
• השמונה עשר בברימר של לואי בונאפארט, תרגום: מנחם דורמן, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, 1940.
• הקאפיטאל: ביקורת הכלכלה המדינית, מרחביה: ספרית פועלים בסיוע הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, 1947. (ביסודו של הנוסח העברי הונח התרגום מאת צבי וויסלבסקי, והנוסח הושלם על ידי יצחק מן) (ספר ראשון בלבד) (על התרגום זכו וויסלבסקי ומן בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת)
  • מהדורה מלאה: כרך א: תהליך הייצור של ההון; התרגום מאת צבי וויסלבסקי, 1953; כרך ב: תהליך הסיבוב של ההון; תרגם: יצחק מן, 1954.
  • מהדורה חדשה: הקפיטל: ביקורת הכלכלה המדינית; הנוסח העברי: צבי וויסלבסקי; השלים את הנוסח, ערכו והתקינו: יצחק מן; הקדמה למהדורה העברית החדשה 2011 מאת יפתח גולדמן, בני ברק: ספרית פועלים; הקיבוץ המאוחד, 2011.
• דלות הפילוסופיה: תשובה לפילוסופיַת הדלות של פּ' פּרודון, תרגום: ח' אברבאיה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשט"ז 1957.
• ביקורת תוכנית גותהא, תרגום: מרדכי בן אשר, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1952.
  • כולל תזות על פוירבך.
• כתבי שחרות, תרגום: שלמה אבינרי, תל אביב: ספרית פועלים, 1964, 1966, 1975.
  • כולל: האידאולוגיה הגרמנית (חלק ראשון), תזות על פויירבך, כתבי יד כלכליים פילוסופיים.
• מבחר כתבים פוליטיים, אברהם יסעור (עורך), תל אביב: ספרית פועלים, 1983.
• לשאלת היהודים וכתבים נוספים (כתבים מוקדמים: כרך א'), תרגום: רועי בר ואורי זילברשייד, עורך: אורי זילברשייד, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2016.
  • כולל: לשאלת היהודים, לביקורת פילוסופית המשפט של הגל
• לביקורת הכלכלה המדינית: מבוא והקדמה, תרגום: טל מאיר גלעדי, ירושלים: מאגנס, 2022.

עם אנגלס

• כתבים היסטוריים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1952, 1978.
• כתבים נבחרים, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942, 1955.
• המניפסט הקומוניסטי
  • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: אחדות-העבודה, תרפ"ב.
  • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי, תרפ"ז.
  • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י 1950, תשי"ב.
  • המניפסט הקומוניסטי, מ' דורמן (עורך), עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ב 1942.
  • מאניפסט המפלגה הקומוניסטית, תרגום: מ' דורמן, תל אביב: ספרית הפועלים, 1945.
  • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשי"ד, תשכ"ד 1964, תש"ל, 1975.
• על אמנות וספרות, תרגום: חנה הוכברג, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1951.
• מהפכת שנת 1848, תרגום: מ' חלמיש, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1953.

ראו גם

• אלינור מרקס – פעילה סוציאליסטית ופמיניסטית. בתו של קרל מרקס.

לקריאה נוספת

• שלמה אבינרי, משנתו החברתית והמדינית של קארל מרקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
• שלמה אבינרי, קרל מרקס – פילוסופיה ומהפכה, תרגמה איה ברויר, ספרית אפקים, עם עובד, 2022.
• טרי איגלטון, מרקס, תרגמה עדי מרקוזה-הס, ספרי עליית הגג, 2011.
• לואי אלתוסר, בשביל מרקס, תרגם טל מאיר גלעדי, הוצאת רסלינג, 2018
• אמיר בן-פורת, מרקס באנפילד – מבוכתו של הקשר השמאלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
• ישעיה ברלין, קרל מרקס, חייו וסביבתו, תרגם אריה חשביה, הוצאת זמורה ביתן מודן, תשל"ה 1974.
• יפתח גולדמן, הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה, הוצאת דביר, 2009.(הספר בקטלוג ULI)
• אבנר דה-שליט, סוציאליזם, הוצאת משרד הביטחון, 1994.
• רוברט היילברונר, הפילוסופים הארציים: חייהם, ימיהם ורעיונותיהם של הוגי הכלכלה הגדולים, הוצאת שלם, 2011.
• יגאל וגנר, גבולות הפוליטיקה: על היחס בין מדינה, חברה ועבודה במשנתו של מרקס, הוצאת מסדה, 1978.
• פרנסיס ווין, קרל מרקס, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
• אורי זילברשייד (עורך), מרקס ועתיד הסוציאליזם, הוצאת רסלינג, 2005.
• צבי טאובר, עיונים בהגות מרקס, תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2021.
• בנימין כהן, המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
• בנימין כהן, בחזרה אל מארקס: אסופת מאמרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
• אנרי לפבר, מרקסיזם, תרגם ד"ר עירן דורפמן, הוצאת רסלינג, 2005.
• גרשם קורט פרייער, מבוא לפילוסופיה המרכסיסטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963.
• גרשם קורט פרייער, הומאניזם מארקסיסטי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974.
• צבי רוזן, עולמו הרוחני של קרל מארכס: מארכס וברונו באואר, רמת גן: הוצאת מסדה, 1974.
• אדם שף, מארקסיזם-לניניזם, הוצאת ספרית פועלים, 1950.

קישורים חיצוניים

• קרל מרקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ונתן וולף ודייוויד לאופולד, קרל מרקס, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• כתבי קרל מרקס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• כתבי קרל מרקס בפרויקט בן-יהודה
• קרל מרקס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קרל מרקס (1818–1883), דף שער בספרייה הלאומית

• קרל מרקס, ברשת החברתית Goodreads
• "מַארְקְס, קַארְל", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 84–85, באתר היברובוקס
• יואב פלד, מתאולוגיה לסוציולוגיה: מרקס והאמנסיפציה של היהודים, תיאוריה וביקורת 6, אביב 1995, עמ' 45–59
• שלמה אבינרי, אילו היה קרל מרקס נולד כ"קרל הלוי", באתר הארץ, 27 בדצמבר 2013
• שלמה אבינרי, מה באמת חשב קרל מרקס על היהודים והיהדות, באתר הארץ, 3 בינואר 2014
• צבי רוזן, האם קרל מרקס היה אנטישמי?, באתר הארץ, 7 ביוני 2013
• מקאנט עד מרקס – תחנות בפילוסופיה החדשה, ד"ר פיני איפרגן, המחלקה לפילוסופיה, סרטון באתר יוטיוב
• "ממרקס לאלתוסר ובחזרה", שיחה עם טל מאיר גלעדי (יוטיוב)
• שלמה אבינרי, לבלום את רוסיה. מרקס כבר הבין את זה, באתר הארץ, 24 במרץ 2022
• ארכיון האינטרנט המרקסיסטי בעברית : עמוד טקסטים וכתבים – קרל מרקס ופרידריך אנגלס
• 🎙️ יפתח גולדמן, הפודקסט על מרקס
• העברים | דיוקנו של קרל מרקס, האקטיביסט הגדול מכולם, סרטון בערוץ "כאן 11 – תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 54:51)