שלי יחימוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלי יחימוביץ'
Shelly Yachimovich.jpg
תאריך לידה 28 במרץ 1960
כנסות 17 - 19
סיעה עבודה-מימד, העבודה
תפקידים בולטים
עיסוק קודם עיתונאית

שלי רחל יחימוביץ' (נולדה ב-28 במרץ 1960) היא חברת הכנסת המכהנת כיושבת-ראש מפלגת העבודה ויו"ר האופוזיציה. עד לכניסתה לפוליטיקה הייתה עיתונאית, סופרת, אשת רדיו וטלוויזיה.

תוכן עניינים

קורות חייה [עריכה]

שלי רחל יחימוביץ' נולדה בשנת 1960 בכפר סבא לחנה ומשה, ניצולי שואה מפולין. בילדותה גדלה ברמת השרון. אביה היה פועל בניין, בעל תודעה קומוניסטית, שהשפיעה על ילדותה[1] ואמה מורה. בכיתה ט' סולקה מתיכון אוסטרובסקי ברעננה עקב כרזות מחאה שתלתה ברחבי בית הספר נגד ההנהלה, ועברה לפנימיית הדסים.

יחימוביץ' שירתה בצה"ל כמש"קית ח"ן בבסיס חיל האוויר בחצרים, כקצינת שלישות בבסיס עציון וכקצינת ת"ש של פרויקט הלביא. היא בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. במהלך לימודיה ריכזה את עבודת סניף באר שבע של האגודה לזכויות האזרח והצטרפה ל"אגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדווים" ולתנועת "שלום עכשיו"[2].

יחימוביץ' גרה בתל אביב, עם בנה ובתה מבן זוגה לשעבר נועם זיו, עימו התקשרה בחוזה משפטי אזרחי[1]. בעבר גם הייתה בת זוגו של גיא מרוז.

עיתונאית [עריכה]

את דרכה העיתונאית החלה בזמן לימודיה בבאר שבע, ככתבת "על המשמר" בדרום, ואחר כך ככתבת רשת ב' של קול ישראל בדרום, משם המשיכה לתפקידי כתבות בכירים ברדיו בתחומי העבודה, הכלכלה והפוליטיקה. הגישה את מגזין הכלכלה "צבע הכסף" של רשת ב'. ב-1993, עם פרישתו של רזי ברקאי מקול ישראל, בחר בה שלום קיטל להחליף את ברקאי בהגשת תוכנית האקטואליה הפופולרית של רשת ב', "הכל דיבורים", שאותה הגישה וערכה במשך שבע שנים, ובאמצעותה הייתה לחלק פעיל וחשוב בעיצוב סדר היום.

באוקטובר 2000 עזבה את רשת ב' והצטרפה לחברת החדשות של ערוץ 2, שם הגישה את תוכנית הראיונות "פגוש את העיתונות", את "חמש עם", והייתה בעלת טור אישי בנושאי חברה וכלכלה במגזין "אולפן שישי". בטורה האישי הביאה פרשנות כלכלית קוראת תיגר, חשפה קשרי הון ושלטון, התנגדה נחרצות לתהליכי הפרטה מהירים שהוביל משרד האוצר, ולא היססה לתקוף את בעלי ההון הגדולים ביותר. באותו זמן גם הצטרפה לגלי צה"ל, שם הגישה פעם בשבוע, בימי חמישי, את תוכנית האקטואליה של רזי ברקאי, "מה בוער".

יחימוביץ' נחשבה לעיתונאית דעתנית וביקורתית שקידמה נושאים הקרובים ללבה, מבלי לנסות לעטות מסכה של אובייקטיביות. כך הרבתה לעסוק בנושאים כלכליים וחברתיים מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית ובנושאים הנוגעים למעמד האישה, ויחד עם חברתה כרמלה מנשה העניקה לראשונה ובעקביות במה נרחבת לנשות "ארבע אמהות", עד ליציאת צה"ל מלבנון.

קריירה פוליטית [עריכה]

שלי יחימוביץ' בביתה

ב-29 בנובמבר 2005, שלושה שבועות אחרי בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, הודיעה על עזיבתה את העיתונאות, כניסתה לפוליטיקה, והתמודדות על מקום ברשימת מפלגת העבודה לבחירות לכנסת השבע עשרה. שבועיים קודם להודעתה ערכה ראיון עם עמיר פרץ בתוכניתה "פגוש את העיתונות". קיומו של הראיון, שתואר על ידי מבקרי טלוויזיה כראיון אוהד במיוחד[3], וחוסר תקופת צינון בין תפקידה כעיתונאית להחלטתה לעבור לפוליטיקה, עוררו דיון ציבורי בשאלות הנוגעות לאתיקה עיתונאית‏[4]. בתגובה לביקורת טענה יחימוביץ' כי "באופן תקין הייתה צריכה להיות תקופת צינון, זה לא התאפשר טכנית, הייתי צריכה להחליט כאן ועכשיו, האופוריה הפוליטית האישית שלי הייתה כל כך גדולה, התחושה הפנימית שחציתי את הקווים מבפנים ושאני לא יכולה יותר לשבת שם כמראיינת אובייקטיבית, כי אני כבר שם, בצד השני". בנוגע לראיון הסבירה כי הראיון "לא היה יותר מפרגן מעשרות ראיונות עם בנימין נתניהו שעשו כתבים כלכליים שטופי מוח עם אג'נדה קפיטליסטית, שהמדיניות שלו באותה תקופה נראתה הירואית בעיניהם"‏[5]. בעקבות צעד זה של יחימוביץ' קיבלה מועצת הרשות השנייה החלטה המחייבת את עיתונאי הרשות בתקופת צינון של שלושה חודשים קודם למעברם לפעילות פוליטית‏[6].

יחימוביץ' נבחרה למקום התשיעי ברשימת מפלגת העבודה, ולאחר הבחירות, ב-28 במרץ 2006, הייתה לחברת הכנסת. הייתה חברה בוועדת הכספים ובוועדה לענייני ביקורת המדינה ועד שנת 2008 עמדה בראש הוועדה לזכויות הילד.

במערכת הבחירות לראשות עיריית תל אביב-יפו, בשנת 2008, התייצבה לצדו של רון חולדאי, ותקפה בחריפות את יריבו, דב חנין ממפלגת חד"ש, על עמדותיו האנטי-ציוניות‏[7]. זאת על אף שבראיונות שונים הצהירה כי בבחירות 1996 הצביעה לרשימה המשותפת של חד"ש ובל"ד[8].

בבחירות המקדימות של "העבודה" בדצמבר 2008 נבחרה למקום החמישי ברשימת המפלגה לכנסת ה-18[9]. בכנסת זו שימשה יחימוביץ' בתפקיד יו"ר ועדת האתיקה וחברת ועדות הכספים והעבודה, הרווחה והבריאות.

ב-21 בספטמבר 2011 נבחרה יחימוביץ' ליושבת ראש מפלגת העבודה, לאחר שגברה על ח"כ עמיר פרץ במסגרת הסיבוב השני של הבחירות לראשות המפלגה, בו קיבלה מעל ל-54% מן הקולות[10].

במשך כחודשיים, בין 9 במאי ל-19 ביולי 2012, שימשה יחימוביץ' כראש האופוזיציה, בתקופת הצטרפות "קדימה" לקואליציה של ממשלת נתניהו.

בדצמבר 2012, במהלך הקמפיין לפני הבחירות לכנסת התשע עשרה, הציגה את תוכניתה הכלכלית, שעיקרה תגבור השירותים הציבוריים ותשלומי ההעברה בהיקף של כ-25 מיליארד שקל לשנה שיממומנו באמצעות העלאת מיסים, ובמקביל העלאת שכר המינימום, הגברת הרגולציה על שוק ההון, והשקעה בתחבורה הציבורית על חשבון תשתית הכבישים‏[11]. במהלך הקמפיין נטתה יחימוביץ' שלא להבליט את עמדותיה בנושאים מדיניים, והעדיפה להתמקד בהתקפות על המדיניות הקפיטליסטית של בנימין נתניהו. בשלבי הקמפיין האחרונים התחייבה שלא לשבת עם נתניהו בממשלת אחדות. בבחירות קיבלה מפלגת העבודה 15 מנדטים. לאחר הקמת הממשלה השלושים ושלוש מונתה ליו"ר האופוזיציה.

חקיקה [עריכה]

במהלך כהונת הכנסת ה-17 העבירה יחימוביץ' 13 הצעות חוק, וכחברת הכנסת ה-18 העבירה 29 הצעות חוק נוספות ונחשבה למחוקקת פוריה במיוחד‏[12]. עיקר החקיקה שלה היא בנושאים כלכליים, זכויות עובדים, נורמות שלטוניות ובכללם:

  • בדצמבר 2010 אושר תיקון לפקודת התעבורה (מס' 98) (מידע על שירותי תחבורה ציבורית), המחייב הקמת מאגר מידע בזמן אמת לכל סוגי התחבורה הציבורית בישראל והצבת שלטים דיגיטליים בתחנות האוטובוסים המורים על זמן ההגעה המדויק[18].
  • בדצמבר 2010 אושר תיקון לחוק הדגל וסמל המדינה, הקובע חובה של ייצור דגל המדינה בישראל, שהגישה יחד עם ח"כ אופיר אקוניס וחברי כנסת נוספים‏[19].
  • בדצמבר 2010 אושר חוק הטקסטיל הביטחוני, הקובע כי מפעלים ישראליים יוכלו לזכות במכרזים של טקסטיל עבור כוחות הביטחון גם אם הצעותיהם יהיו יקרות ב-50% מההצעה הזולה ביותר של מתחרים מחו"ל‏[20].

בעקבות הגשתו של חוק ההסדרים לשנת 2008, פרסמה מסמך מפורט התוקף רבים מסעיפי הצעת החוק [21]. רבים מסעיפיה של הצעה זו נמחקו בשלב מוקדם של הדיון בה. מדי שנה חושפת יחימוביץ' את הטיוטה הראשונית של חוק ההסדרים ומפרסמת אותה באתר שלה[22].

יחימוביץ' נאבקה לצד שר האוצר יובל שטייניץ לאישור מסקנות ועדת ששינסקי בנושא מערך המיסוי של הפקת נפט וגז טבעי[23].

ספריה [עריכה]

במקביל לקריירה עיתונאית ופוליטית כתבה יחימוביץ' שלושה ספרים:

  • אשת איש, הוצאת קשת, תל אביב, 2001
  • משחקי זוגות, הוצאת קשת, תל אביב, 2003
  • אנחנו: על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל, הוצאת עם עובד, 2011 - אנתולוגיה בעריכתה, של כתביה ונאומיה לאורך השנים

קישורים חיצוניים [עריכה]


הקודם:
אהוד ברק
יושב ראש מפלגת העבודה
(21 בספטמבר 2011 - מכהנת)
הבא:
-


יושבי ראש הוועדה לזכויות הילד של הכנסת

תמר גוז'נסקי | רן כהן | מיכאל מלכיאור | נדיה חילו, שלי יחימוביץ' | דני דנון, זבולון אורלב, אורלי לוי-אבקסיס

ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל

מנחם בגין | שמעון פרס | יובל נאמן (לא מוגדר רשמית) | שולמית אלוני (לא מוגדרת רשמית) | יצחק שמיר | בנימין נתניהו | שמעון פרס | אהוד ברק | אריאל שרון | יוסי שריד | עמרם מצנע | דליה איציק | שמעון פרס | יוסף לפיד | עמיר פרץ | בנימין נתניהו | ציפי לבני | שאול מופז | שלי יחימוביץ' | שאול מופז | שלי יחימוביץ'

הערות שוליים [עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תשע"א
  2. ^ פרופ' עוז אלמוג, ממצ'ואיזם לפמיניזם: נשים בתקופת היישוב, 2009
    גידי וייץ, שלי יחימוביץ', מיס מיינסטרים, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2011
  3. ^ לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, בעיצומו של המשבר האישי ביניהם, חשף פרץ שלאחר הריאיון אכלו ביחד במסעדה כדי לדון בהצטרפותה לפוליטיקה.
  4. ^ מתי גולן, ‏שלי לא מצוננת, באתר גלובס, 20 בנובמבר 2005
    שלי יחימוביץ': דרך של דעתנות חברתית, באתר ynet‏, 29 בנובמבר 2005
    דן כספיעיתונאים בלי צינון, באתר ynet‏, 29 בנובמבר 2005
  5. ^ עומר חימי, הסערה ממשיכה, באתר nrg מעריב, 1 בדצמבר 2005
  6. ^ יחימוביץ' הייתה האחרונה: מועצת הרשות השנייה אישרה - 3 חודשי צינון לעיתונאי העובר לפוליטיקה, באתר גלובס, 12 בדצמבר 2005
  7. ^ הילה קובו, ח"כ יחימוביץ': "דב חנין הוא אנטי ציוני שמטיף לסרבנות ולא שר את התקווה", באתר nrg מעריב, 22 באוגוסט 2008
  8. ^ רונן טל, הגוון האדום: יחימוביץ' מדברת על הכל, באתר nrg מעריב, 24 באפריל 2011
  9. ^ הארץ , מזל מועלם, שירות "", בחירות 2009, פריימריז בעבודה: אהוד ברק: נבחרת מנצחת לעבודה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008
  10. ^ מורן אזולאי ורועי מנדל, ראש חדש לעבודה: שלי יחימוביץ' זכתה בבחירות, באתר ynet‏, 22 בספטמבר 2011‏
  11. ^ "התוכנית לכלכלה הוגנת", מתוך דף הבית של יחימוביץ'
  12. ^ לפי סיכום באתר של יחימוביץ'
  13. ^ רותי סיניתביעת ענק בגין הפרת "חוק הקופאיות", באתר הארץ, 4 בדצמבר 2007
  14. ^ אמנון מרנדה, אושר טרומית: חופשת הלידה תוארך בשבועיים, באתר ynet‏, 4 ביוני 2008
  15. ^ "מייל של אזרח הביא אותי לשנות את החוק"
  16. ^ צבי זרחיה, אושר "חוק הלוביסטים" המסדיר פעילותם בכנסת, באתר הארץ
  17. ^ לירן דנש, עובד שהועסק ופוטר לסירוגין יהיה זכאי לזכויות סוציאליות רצופות, באתר nrg מעריב, 28 בדצמבר 2009
  18. ^ שלי יחימוביץ, הודעה לעיתונות: שני חוקים חדשים של שלי נכנסו לספר החוקים: חוק הדגל וחוק מהפכת הנגישות לתחבורה הציבורית, 7.12.2010, באתר האינטרנט של יחימוביץ'
  19. ^ רוני סופר, מכה לסין? הכנסת אישרה את חוק הדגל, באתר ynet‏, 7 בדצמבר 2010
  20. ^ צבי זרחיה ואורה קורן, חוק הטקסטיל הביטחוני עבר בכנסת: יחייב את צה"ל, המשטרה והשב"ס לרכוש מדים רק מתוצרת הארץ, באתר TheMarker‏, 21 בדצמבר 2010
  21. ^ ח"כ שלי יחימוביץ ועמית בן צור, ניתוח חוק ההסדרים 2008, הקדמה וניתוח החוק
  22. ^ יחימוביץ' ממשיכה לחשוף את חוק ההסדרים: פירסמה הנוסח החדש, באתר TheMarker‏, 20 במאי 2009
  23. ^ סרטונים יגאל מוסקו, ‏מאחורי הקלעים של הקרב על ששינסקי, באתר ‏mako‏‏, ‏1 באפריל 2011‏