לדלג לתוכן

שאול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שאול
שאול המלך, מתוך ציור מעשה ידי ארנסט יוזפסון, 1878, המוזיאון הלאומי סטוקהולם, שוודיה
שאול המלך, מתוך ציור מעשה ידי ארנסט יוזפסון, 1878, המוזיאון הלאומי סטוקהולם, שוודיה
שאול המלך, מתוך ציור מעשה ידי ארנסט יוזפסון, 1878, המוזיאון הלאומי סטוקהולם, שוודיה
לידה גבע בנימין
התאבד הר הגלבוע
מדינה ממלכת ישראל המאוחדת
מקום קבורה צלע שבהרי בנימין
בת זוג אחינועם בת אחימעץ
שושלת בית שאול
תואר מלך ישראל
אב קיש
צאצאים יהונתן
מלכישוע
אבינדב
איש בושת
מיכל
מרב
ארמוני
מפיבושת
יורש העצר יהונתן
מלך ממלכת ישראל המאוחדת ה־1
מנהיג דת בתקופה שמואל הנביא
דמותו של שאול על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון
דוד מנגן לפני שאול, ציור מעשה ידי רמברנדט
שאול ובעלת האוב, תחריט מעשה ידי גוסטב דורה

שָׁאוּל בֶּן קִישׁ הוא דמות מקראית, המוזכרת בתנ"ך כמלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס. לפי הכרונולוגיה המקובלת בחקר המקרא, ייתכן שמלך בערך בשנים 1025–1005 לפנה"ס.[1]

רובם של סיפורי שאול המוכרים לנו, מופיעים בספר שמואל[2] על נוסחיו השונים: נוסח המסורה, תרגום השבעים והברית החדשה. מידע נוסף אודות שאול נמצא בספר קדמוניות המקרא[3]. סיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים[4]. בנוסף, מצויים סיפורים נוספים אודותיו במקומות שונים בדברי חז"ל.

שאול אינו נזכר במקורות חיצוניים מתקופת המקרא.[5]

הכרונולוגיה המחקרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרונולוגיה המקובלת בחקר המקרא מבוססת על ההנחה שרצף המניין המקראי של שנות המלוכה משאול ואילך נכון בעיקרו, ועל עיגון היסטורי שלו במקורות האשוריים והבבליים המתוארכים היטב, אשר מזכירים מלכים ואירועים מקראיים החל ממעורבות אחאב בקרב קרקר נגד שלמנאסר השלישי בשנת 853 לפנה"ס ואילך. לפי כרונולוגיה זו, בספירה לאחור מהמלכים המקראיים המתוארכים היטב, מלך שאול בערך בשנים 1025–1005 לפנה"ס, או מעט קודם לכן[6]. הטקסט המקראי על אורך מלכותו של שאול משובש בעליל: "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל", ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוק א', ולפיכך מקובל לשער כי זהו שיבוש מעשרים ושתיים שנים, או מספר דומה, וייתכן להקדים את מועד המלכתו בהתאם.[5]

עם זאת, במחקר המדעי יש ספקות גדולים לגבי המספרים המקראיים של שנות מלכות דוד ושלמה, שהם מספרים טיפולוגיים (40 שנה כל אחד מהם), ולגבי המהימנות ההיסטורית של פרטי כל הסיפורים מתקופת "הממלכה המאוחדת" של ישראל ויהודה, משאול עד שלמה, ואף לגבי עצם קיומה[7]. לפיכך ייתכן שימי שלטונו של שאול היו שונים ומאוחרים יותר, וכך גם זמני האירועים המתוארים במקרא לרבות עצם קיומם. גם על טיב שלטונו של שאול נחלקו הדעות, אם היה מלך של ממש או רק שליט מקומי, ומה היה היקף שלטונו המדויק[8].

על פי ספר שופטים, לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, היה עם ישראל חסר מנהיג קבוע במשך מאות שנים. מנהיגים שבטיים שנקראו שופטים עלו בזמני מצוקה, הובילו מערכות צבאיות ואף ביססו הנהגה יציבה במשך עשרות שנים, אך בניהם לא המשיכו בתפקידי ההנהגה אחריהם, פרט אולי לגדעון[א]. במהלך תקופה זו היו השבטים מפולגים, שיתופי הפעולה ביניהם היו חלקיים, ומדי פעם אף פרצו מלחמות אחים.

עם זאת, מהכתוב במקרא עולה כי בשלב מסוים היה לשבטי ישראל מרכז דתי מובהק בשילה. בסוף תקופת השופטים, חרב מרכז זה במלחמה עם פלשתים, אך לא מצוין מתי התרחש החורבן.

סיפורי רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקדמוניות המקרא מופיע שאול לראשונה במלחמה בה נפל ארון הברית בידי הפלשתים. על פי המסופר שם, היה שאול אחד מנושאי הארון ביחד עם חפני ופינחס בני עלי, ברח משדה הקרב כאשר אלו נהרגו והוא שהודיע לעלי על תבוסת ישראל, נפילת בניו והארון[9]. גם במדרש שמואל ובמדרש תהילים נכתב כי שאול השתתף במערכה זו, אך ביצע בה מעשה גבורה כאשר חטף את לוחות הברית מידי גולית והביאם לשילה. טענה זו מתבססת על הפסוק ”וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא, וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ” (ספר שמואל א', פרק ד', פסוק י"ב)[10][11].

בטרם חורבן שילה הוכשר שם שמואל כמחליפו של עלי. על פי המסופר בספר שמואל, במהלך תקופת כהונתו של שמואל הייתה יד ישראל על העליונה במלחמה עם הפלשתים[12].

לעת זקנה, מינה שמואל את בניו יואל ואביה לשופטים, אך הם מעלו בתפקידם[13]. זקני ישראל (כלומר מנהיגי השבטים) פנו אל שמואל בציינם כי בניו לא הלכו בדרכיו, וביקשו ממנו למנות לעם מלך. למרות התנגדותו של שמואל לעצם מוסד המלוכה, הוא הסכים לבקשת העם. על פי הכתוב בספר שמואל, לאחר פניית הזקנים מתפלל שמואל ונענה כי עליו לשמוע בקול הזקנים, אך להבהיר להם את המשמעות החוקית של מלך. על פי הכתוב בקדמוניות המקרא, מנחם אלוהים את שמואל בכך שהמלך אשר ימונה על ידיו ישמיד את ישראל ולאחר מכן יושמד בעצמו[14].

טקסי ההמלכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיפוש אתונות אביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול נשלח בפקודת אביו לחפש אתונות שאבדו לו. לאחר מסע ארוך וכושל באזור נחלת בנימין, הציע נערו של שאול להיעזר בנביא שביקר בעיר קרובה, כדי שייעץ להם לגבי מיקום האתונות. אלוהים ציווה על שמואל, הנביא שבעיר, למשוח למלך את שאול, וכאשר בא שאול לבקש את עצתו, הזמין אותו שמואל לאכול יחד איתו מהסעודה הגדולה שנערכה אז. בבוקר למחרת, משח שמואל את שאול למלך בסתר על גג בקצה העיר, ניבא לשאול על שלושה אירועים שיתרחשו בדרכו של שאול חזרה, וביניהם פגישתו של שאול עם קבוצת נביאים, והתנבאותו יחד איתם – מאורע שהוליד את האמרה "הגם שאול בנביאים?"[15], והורה לו להפגש עמו בגלגל בעוד שבעה ימים.

ההמלכה הפומבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל כינס את כל העם למצפה שם הטיל גורלות בין שבטי ישראל[ב], ומתוכם נבחר שבט בנימין, מתוכו משפחת המטרי, ומתוכה נבחר שאול בן קיש. שאול עצמו באותו זמן התחבא[ג], והעם מיהרו והביאו אותו. שאול בלט מיד 'משכמו ומעלה' מעל כל העם, בגובה פיזי וייתכן שאף מבחינה רוחנית[18], והעם קיבל אותו למלכם. לאחר הצגת שאול, קרא שמואל באוזני העם את 'משפט המלוכה' ואף כתב אותו על ספר. לאחר המאורע, חלק מהעם הצטרף אליו כשהלך לביתו. עם זאת, היו מספר אנשים שזלזלו בשאול, וסירבו לראות בו מנהיג, אך הוא התעלם מהמתנגדים.

ערך מורחב – מלחמת שאול ונחש העמוני

תושבי יבש גלעד, שהיה יישוב ספר, היו מאז ומעולם בסכנת כיבוש מצד עמון. זמן לא רב לאחר המלכתו של שאול, עלה נחש מלך עמון למלחמה על יבש גלעד, וכתנאי להסכם הכניעה ביניהם, דרש לבייש אותם על ידי ניקור העין הימנית של כל אחד מתושבי המקום. זקני יבש גלעד שלחו אז קריאה לעזרה לכל שבטי ישראל והשליחים הגיעו אל יישובו של שאול, גבעת שאול. כאשר שאול שמע על המאורע הוא שחט צמד בקר ושלח את נתחיו לכל שבטי ישראל באיום שכך יעשה לבקרו של מי שלא ייצא עמו למלחמה[19]. העם התגייס בהיקף נרחב (היקף רחב בהרבה משהתגייס בכל שאר המלחמות שהיו בתקופת השופטים), יצא למלחמה, והושיע את אנשי יבש גלעד מידי העמונים. לאחר המערכה המוצלחת, עלו קולות שקראו להמתת המתנגדים למלוכת שאול, אך שאול עצר אותם ומנע מהם לעשות כך. העם התכנס בגלגל וחידש את המלוכה בטקס הקרבת שלמים.

פועלו כמלך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת מכמש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת מכמש

שאול הקים צבא סדיר, באמצעותו מרד בשלטון הפלשתים בארץ. בתחילה עמד צבאו על 3,000 איש מישראל, כאשר 2,000 מהם היו תחת פיקודו הישיר במכמש, ו-1,000 בפיקוד יונתן בנו בגבעת בנימין. לאחר פגיעה בנציב הפלשתים שבגבע, הגיבו הפלשתים בגיוס כללי, כאשר יחסי הכוחות נטו לרעת ישראל באופן קיצוני. כתוצאה מכך ברח רוב צבאו של שאול והוא ויונתן נותרו עם 600 חיילים בלבד. אף על פי כן, פעולת "קומנדו" מוצלחת של יונתן ונושא כליו גרמה לבהלה ולמנוסה כללית של הפלשתים, והמלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ.

ייצוב גבולות הממלכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציור של שאול המלך. מאת לידיה קוזניצקי

לאחר מלחמת מכמש ייצב שאול את גבולות הממלכה באזור ההררי של יהודה, שומרון והגליל, כאשר נלחם כנגד עמון ומואב במזרח, פלשתים במערב, צובא בצפון ועמלק בדרום, והנחיל תבוסות קשות לכל אחד מעמים אלו[20]. עם זאת, את הפלשתים לא הצליח שאול להכריע ואלו נותרו אויביו המרים עד ליומו האחרון.

ניתן ללמוד על היקף ממלכתו של שאול, על פי הפסוק: "וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה"[21]. על פי המילים "ועל ישראל כֻּלֹה", ניתן להבין כי גם נחלת יהודה נכללה בממלכה, ועל כך מעידות גם המלחמה בעמלק בדרום והרדיפה אחר דוד במדבריות יהודה. ייתכן שבמקום המלה "האשורי", יש לגרוס "האשרי", שבט אשר שנחלתו בגליל, כפי שמופיע בתרגום יונתן ובתרגום השבעים. בתרגומים אחרים מופיע "הגשורי", ממלכה מצפון לגלעד. עם זאת, הופעת הפלשתים בעמק יזרעאל ובבית‐שאן מלמדת שבימיו עדיין נותרו חבלים בין הר שומרון לבין הגליל שלא נתפסו בידי בני ישראל[22].

הביטוי "ארץ ישראל"[23] מופיע לראשונה בימי שאול (לעומת "ארץ בני ישראל" בספר יהושע[24]) וחופף את תחומי ממלכתו. מכיוון שגבולות ממלכתו חפפו את ההתיישבות הישראלית, ניתן להגדיר אותה "ממלכה לאומית", וזאת לעומת "ערי המדינה" הכנעניות לפני ההתנחלות הישראלית[25].

המלחמה בעמלק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ייצוב הממלכה, פקד שמואל על שאול להילחם בעמלק ולהשמידו, ושאול ציית לפקודה. המקרא מספר כי הוא פקד את העם "בַּטְּלָאִים"[26]. רש"י פירש כי כל אחד צריך היה לקחת "טלה מצֹאנו של מלך", משום "שאסור למנות את ישראל"[27]. על פי פרשנים אחדים, הכוונה היא ליישוב טֶלֶם[28] שנמצא בנגב ונמנה עם ערי יהודה[29].

שאול נלחם בעמלקים מחוילה ועד לגבול מצרים. השלל ששאול הביא עמו חזרה ושביו של אגג העמלקי במקום הריגתו ומחיית כל זכר, הובילו לקרע סופי בין שמואל לשאול. שמואל הכריז שם שהמלוכה של שאול תיפסק ולא תמשיך לבניו.

על פי קדמוניות המקרא, שאול חס על חיי אגג מתוך בצע כסף, כי זה הבטיח לגלות לו מקום בו הוסתר אוצר, ובטרם הרג שמואל את אגג עיבר אגג את אשתו, הריון ממנו נולד בנו אֵדַלְיוֹס אשר הרג בסופו של דבר את שאול על הגלבוע.

קרב עמק האלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב נוסף המתואר בספר שמואל א' מתרחש בעמק האלה בין צבא שאול לפלשתים. הפלשתים מבקשים לנהל את הקרב במתכונת של דו-קרב בין אנשי ביניים, ומציגים מטעמם את גוליית. הקרב מסתיים בניצחון ישראלי לאחר שדוד מביס את גוליית. כאמור, בכל תקופת מלכותו ממשיך שאול במלחמות עם הפלשתים.

המרדף אחרי דוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמשח שמואל את דוד למלך במקום שאול, על אף שהדבר נעשה בסתר חשד שאול כי דוד מורד במלכות. שאול ניסה להוציא את דוד להורג, ומשדוד נמלט ערך שאול מרדפים חוזרים ונשנים אחריו.

שאול ושמואל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא מתאר את יחסי שמואל ושאול בצורה אמביוולנטית לאורך כל תקופת מלכותו של שאול. שמואל אוהב את שאול ובמידה מסוימת מתייחס אליו בצורה אבהית אך מנגד אינו מהסס לגעור בו כאשר הלה סוטה מדרך הישר. ראשית היחסים מוצגת בהתנגדותו של שמואל לעצם הרעיון של המלכת מלך על ישראל. לאחר מכן כאשר שמואל מצטווה למשוח את שאול הוא עושה זאת תחילה בטקס אינטימי ולבסוף נושק לו. הכתרתו השנייה נעשתה על ידי הגרלה ולאחר ששאול עולה בגורל שמואל מציגו בפני העם וקורא: ”הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְהוָה כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ”[30] בהכתרתו השלישית של שאול, שנעשתה לאחר ניצחונו הגדול על העמונים, בשיא השמחה על הניצחון נשא שמואל נאום תוכחה תקיף ביותר כלפי העם על כך שרצו במלך, אך בסיומו, לאחר שגרם לעם להביע חרטה על שביקשו להמליך להם מלך ”כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך”[31] איחל הצלחה רבה להם ולמלך שבראשם.

המפגש הבא של שמואל עם שאול התרחש לקראת מלחמת מכמש. שמואל אמור היה להגיע על מנת לנהל את הפולחן ההכרחי ליציאה למלחמה, אך לא הגיע בזמן שנקבע. הדבר גרם לבריחה המונית בקרב צבא ישראל (כנראה עקב המורל הירוד), והוביל את שאול לעצור את ההידרדרות על ידי ביצוע הטקסים בעצמו. מיד עם סיום הפולחן שבוצע על ידי שאול הגיע שמואל לאתר וגער בשאול על כך והודיע לו כי ממלכתו לא תקום וכי יוחלף על ידי איש אחר[32]. עם זאת, המקרא נמנע מלהבהיר האם האל אישר שמדובר בחטא גם לשיטתו, ולא הכל מסכימים כי הדבר עלה כחטא גם בעיני האל[דרוש מקור].

לאחר ששאול הצליח לייצב את גבולות הממלכה[33] הורה לו שמואל להשמיד את עמלק כמצווה על ידי אלוהים, והדגיש כי אל לשאול לקחת שלל. שאול כאמור הביס את העמלקים מגבול מצרים ועד חוילה, אך הוא וצבאו הביאו עמם כשלל את חיות המשק של העמלקים וכן לקחו בשבי את אגג. אלוהים מתגלה לשמואל ומצווה עליו להודיע לשאול שמלכותו תיקרע ממנו בשל כך ושמואל בתגובה זועק כל הלילה בצער. בין שמואל לשאול נערך מפגש בו שמואל מטיח בשאול האשמה קשה על כך שהעדיף להקשיב לעם ולא למצוות האל. שאול ניסה להצטדק ולהסביר את שיקוליו אך שמואל שוב מודיע לשאול כי אלוהים החליט להדיחו מתפקיד המלך. שאול הביע חרטה על מעשיו וביקש משמואל שיסלח לו ויישאר עמו. שמואל דחה את בקשת שאול, וכאשר פנה ללכת תפסו שאול בבגדו וזה נקרע, על כך אומר שמואל ”קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ”[34]. שאול שוב הביע חרטה והתחנן בפני שמואל כי יישאר עמו למען כבודו וכבוד זקני ישראל, ולבקשה זו שמואל נעתר, אך זו הפעם האחרונה ששמואל פגש את שאול עד ליום מותו. לאחר מכן אלוהים מצווה את שמואל למשוח מלך חדש וגוער בו על כך שהוא מוסיף להתאבל על שאול.

פגישה נוספת בין השניים (אך ללא דיבור ישיר ביניהם) התרחשה כאשר שאול רדף אחרי דוד אשר התחבא אצל שמואל. כאשר שאול מגיע לשמואל נחה עליו רוח נבואה ומכיוון שלא היה מודע למתרחש סביבו דוד ניצל את המצב וברח משם.

כמו כן, לאחר מות שמואל, ניסה שאול לדבר עמו באמצעות בעלת אוב לאחר שלא קיבל תגובה אלוהית לשאלותיו בשום אמצעי אחר. שמואל מביע את מורת רוחו מכך ששאול זימן אותו באמצעי זה ומודיע לו כי למחרת הוא ובניו ימותו במלחמה במילים "מחר אתה ובניך עמי". עם זאת, חז"ל מוצאים פה גם נחמה מכיוון שלטענתם שמואל רומז לשאול שישהה במחיצתו של שמואל בגן עדן[35].

מפגש ראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מופיעים שני סיפורים שונים על המפגש הראשון של שאול עם דוד.

על פי הסיפור הראשון, שאול נתקף במצבי רוח קשים[36]. עבדיו של שאול מציעים לו להביא את דוד בן ישי בית הלחמי, המתואר בפיהם ”יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר” (שמואל א', ט"ז, י"ח) על מנת שינגן לפניו. נגינתו של דוד אכן משפיעה עליו לטובה, שאול אוהב את דוד וממנה אותו לנושא כליו.

הסיפור השני הוא סיפור מלחמת דוד בגוליית. לפי סיפור זה, פגישתם הראשונה של שאול ודוד מתרחשת כאשר דוד מציע עצמו להילחם בגוליית. תגובתו של שאול להצעתו של דוד היא ”לא תוכל ללכת אל-הפלשתי הזה להילחם עמו כי-נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו” (שמואל א', י"ז, ל"ג). בתשובתו מספר דוד לשאול על ניסיונו כרועה צאן ומאבקיו בחיות טרף. שאול מאשר את הצעת דוד, אך לאחר שדוד הורג את גוליית הוא שוב שואל את אבנר בן נר לזהותו של דוד, וכאשר דוד מביא אליו את ראשו של גוליית שאול שואל אותו שוב לזהותו.

עוינות וחיתון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מלחמת דוד וגוליית גייס שאול את דוד לשירותו, ניתק אותו מבית אביו ומינה אותו למפקד בצבאו. אך תגובת העם האוהדת למינוי זה והפופולריות הרבה לה זוכה דוד הכעיסה את שאול והפכה אותו עוין לדוד[37]. כבר ביום שלמחרת, במהלך נגינתו של דוד לפניו הוא נתקף זעם וניסה להרוג את דוד[38]. שאול הפסיק את מפגשי הנגינה עם דוד, אך הותירו כשר אלף.

שאול הציע לדוד את ידה של בתו הגדולה מרב, ובתמורה ביקש ממנו שיפקד על המלחמה עם הפלשתים, מתוך תקווה שדוד יהרג במלחמות אלו. דוד סירב להצעת שאול בטענה כי בא ממעמד נחות מכדי להתחתן במלך. אך אז התאהבה מיכל בת שאול בדוד, ושאול הודיע לדוד כי אינו דורש מוהר בעד בתו, ומסתפק במאה עורלות פלשתים כנקמה בם, גם הצעתו זו נבעה מתקוותו שדוד יהרג בקרב. דוד הסכים להצעה זו, נלחם בפלשתים, הביא לשאול מאתיים עורלות, ונישא למיכל.

דוד בשירות שאול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך ההתנגשויות עם הפלשתים התגלה דוד כמפקד המוכשר ביותר בצבאו של שאול[39], ושאול החליט להוציאו להורג אך יונתן הניא אותו מכוונתו.

כאשר שאול חוה התקף נוסף של 'רוח רעה' הגיע דוד לנגן לפניו. שאול ניסה בשנית להרוג את דוד אך דוד נמלט לביתו. שאול שלח את אנשיו למנוע את יציאת דוד על מנת להמיתו בבוקר שלמחרת, אך בסיועה של מיכל נמלט דוד אל שמואל. כשנודע לשאול מיקומו של דוד הוא שלח שוב להביאו לפניו, אך שליחיו נכשלו במשימתם היות ש"נחה עליהם רוח אלוהים" וגרמה להם להתנבא. לאחר שלש משלחות כאלו הלך שאול בעצמו למקומם של דוד ושמואל, אך גם עליו נחה רוח האלוהים והוא מתפשט מבגדיו ומתחיל להתנבא (מהכתוב מסתבר שפעולת ההתנבאות פוגעת ברצון החופשי של המתנבא). גם מקרה זה מצוין כסיבה לאימרה "הגם שאול בנביאים".

על אף בריחתו של דוד, שאול ציפה ממנו לשוב ולהתייצב כחלק מהמשפחה לארוחות הטקסיות של ראש החודש, אך מהארוחה הראשונה נעדר דוד, ושאול הניח כי מדובר בעניין של טהרה. כאשר דוד לא הגיע לארוחה השנייה, פנה שאול ליונתן בשאלה לסיבת היעדרותו. תגובתו של שאול לתשובת יונתן הבהירה כי שאול לא חזר בו מכוונתו להרוג את דוד. למחרת יונתן הודיע לדוד כי כוונתו של שאול להמיתו סופית, ודוד נמלט על נפשו.

לשאול נודע כי דוד נמלט ממנו, והוא האשים את אנשיו כי שיתפו פעולה עם דוד בקשר נגדו[40]. בתגובה, דווח לו דואג האדומי כי דוד עצר להצטייד אצל אחימלך בן אחיטוב בנוב. שאול זימן אליו את אחימלך וחקר אותו, אך אף על פי שאחימלך הסביר כי חשב שדוד פעל בשירותו של שאול, פסק שאול כי אחימלך ושאר הכוהנים ידעו כי דוד בורח משאול וגזר עליהם מוות. על פי קדמוניות המקרא הטבח בנוב עיר הכהנים בא כעונש על התנהגותם בדרכי בני עלי.

לדוד, שהסתתר ביהודה נודע על מצוקתם של אנשי קעילה. דוד הביס את הפלשתים שפשטו על קעילה, אך אז נודע לשאול על הימצאות דוד בעיר והוא עלה על העיר עם צבאו על מנת לתפוס את דוד. דוד התלבט אם להתבצר בעיר או להמלט, והחליט להמלט. כשנודע הדבר לשאול הוא ביטל את המסע הצבאי. דוד נמלט לאזור זיף והסתתר שם, אך כל מאמציו של שאול ללכדו עלו בתוהו. כאשר אנשי זיף חברו אל שאול נמלטו דוד ואנשיו לאזור מעון, שם דוד כמעט ונלכד בידי שאול, אך ברגע האחרון קיבל שאול הודעה כי מתרחשת פשיטה פלישתית, והוא הפסיק את המרדף על מנת לצאת לקראת הפלשתים, אולם מיד עם סיום ההתמודדות איתם הוא חידש את המרדף והפעם באזור עין גדי. שאול נכנס במקרה למערה בה הסתתרו דוד ואנשיו, אך דוד נמנע מלפגוע בו אלא רק כרת חלק מבגדו. לאחר ששאול יצא מהמערה יצא דוד אחריו, הציג לו את חלק בגדו על מנת להוכיח כי על אף שהיה בידו לפגוע בשאול אין לו כל כוונה לעשות דבר כזה. דוד טען כי הוא חף מפשע, ולא ראוי לשאול לרדוף אחריו. הדברים נגעו ללבו של שאול והוא הודה בצדקתו של דוד, וכן כי ידוע לו שדוד יירש אותו כמלך ישראל. שאול ביקש מדוד להישבע לו שלא להרוג את צאצאיו ודוד אכן נענה לבקשתו ונשבע לו. בשלב זה הפסיק שאול את המרדף.

לאחר זמן מה חידש שאול את המרדף, שוב בעקבות דיווח של אנשי זיף. בזו הפעם התרחש אירוע דומה, כאשר דוד ואבישי בן צרויה התגנבו אל המחנה של שאול בלילה והגיעו עד מקום משכבו של שאול. גם הפעם נמנע דוד מפגיעה בשאול אך לקח את החנית וצפחת המים של שאול. לאחר שעזבו את המחנה כשהכלים בידיהם, קרא דוד אל אבנר בן נר והאשים אותו שהזניח את השמירה על שאול. שאול התעורר לקולו של דוד, ודוד שוב הצטדק בפני שאול וביקש ממנו להפסיק ולרדוף אחריו. שאול שוב הודה בצדקתו של דוד והבטיח שלא לפגוע בו, אך דוד לא האמין להבטחה ונמלט ומצא מחסה בארץ פלשתים, שם נשאר עד יומו האחרון של שאול, ושאול הפסיק את נסיונותיו להרוג את דוד.

שאול ויונתן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם
שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ

מתוך קינת דוד.

יונתן הוא בנו ויורש העצר של שאול, והיותו יורש העצר מתבטאת בסיפור במקומות רבים. פעולתו הראשונה של שאול המתוארת מיד לאחר הכתרתו היא הקמת צבא, ומינוי יונתן לפיקוד על שליש ממנו. כשאול, גם יונתן מקבל נשק ובגדים המציינים את מעמדו המיוחד[41].

יונתן הוא איש סודו של אביו[42], אך פועל באופן עצמאי ושאינו תואם תמיד את מדיניותו של אביו. שאול, על אף שבמעשיו אלו מביע אמון ביונתן, מגלה אליו יחס קר ומנוכר בסיפור יונתן ויערת הדבש. גם יונתן מותח ביקורת קשה על החלטותיו של שאול[43], והתמונה המצטיירת היא כי על אף האמון בין שאול ויונתן, היחסים ביניהם מעורערים.

תמונה זו מתחזקת עם תמיכתו של יונתן בדוד בבורחו מידי שאול, תוך סיכול תוכניותיו של שאול והצהרתו על נאמנות לדוד כמלך על ישראל. זו למעשה מרידה במלכות, ואף שאול מטיח בו דברים קשים בשל כך.

עם זאת, יונתן אינו מצטרף לאנשי דוד ונשאר לצד שאול עד לסופם המר, ונהרג לצידו בקרב על הר הגלבוע.

ערך מורחב – המלחמה בגלבוע

שאול יצא למלחמה כנגד פלשתים בהר הגלבוע, מתוך ידיעה שייהרג, על פי נבואת בעלת האוב מעין דור. המלחמה הסתיימה בתבוסת ישראל. בניו של שאול, בהם יהונתן, נהרגו, וכשקשתי האויב שאיגפו אותו קרבו אליו, בחר שאול ליפול על חרבו. על פי גרסה אחרת של נער עמלקי, שהודיע על מותו לדוד, ובידו הכתר והצמיד שלו, הוא נהרג בידיו, לאחר שנפל על חרבו ועדיין נותר בחיים[44].

לאחר מותו מצאו הפלשתים את גופתו של שאול והתעללו בה. הם כרתו את ראשו ובזזו את כליו. את גופתו קיבעו בחומת בית שאן. אנשי יבש גלעד שזכרו חסד נעורים לשאול, התגנבו למקום בלילה הורידו את גוויותיהם של שאול ובניו מהחומה, נתנו להן קבורה נאותה במחוזותם והתאבלו על המלך שבעה ימים[45].

מאוחר יותר, העביר דוד את עצמות שאול ויהונתן בנו לקבורה בצלע שבבנימין[46].

מות שאול ובניו הונצח בקינת דוד[47]. בקינה מצוינת, בין היתר, גבורתו הגדולה של שאול שחרבו לא חזרה ריקם מדם חללים, שהוא ובנו קלים מנשרים וגיבורים מאריות, וכן גם השלל הרב שהם השיגו בלחימתם.

משפחת המטרי
 
 
אֲפִיחַ
 
 
בְּכוֹרַת
 
 
צרור
 
 
אביאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קישנר
 
 
 
 
אחינועם בת אחימעץ
 
שאול
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רצפה בת איה (פילגש)אבנר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארמונימפיבושת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יהונתןאבינדבמלכישועאיש בושת / אשבעלמרב
 
עדריאלמיכל
 
דוד
 
 
 
 
 
 
 
 
מפיבושת5 בנים, בני מיכל או מרבפלטיאל בן ליש
 
 
מיכה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פיתוןמלךתארעאחז
 
 
יהועדה
 
 


ישנם כמה מקורות[48] העוסקים בייחוסו של שאול ובקרבתו המשפחתית לשר צבאו - אבנר בן נר. המקורות אינם ברורים דיים, ומשום כך עולות כמה אפשרויות לסידור הדורות. נראה כי אלו הן העובדות העולות בבירור מהמקורות כולם:

  • אבנר-אבינר הוא בנו של נר.
  • נר היה בנו של אביאל-יעואל, "אבי גבעון".
  • שאול הוא בנו של קיש.
  • קיש היה בנו או נכדו של אביאל דלעיל.

הכתוב[49] אומר כי: "אֲבִינֵר (-אבנר) בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל", אך לא ברור אם הכוונה ש"אבינר בן נר" - הוא "דוד שאול"; או ש"אבינר" הוא הבן של "נר דוד שאול". לפיכך אין לדעת אם אבנר היה דודו או בן דודו של שאול. גם המקורות המקבילים אינם פותרים שאלה זו.

כששב שאול מחיפוש האתונות וממציאת המלוכה, מסופר[50] כי דודו חקרו היכן היה ומה אמר לו שמואל, ואפשר כי הכתוב טורח לציין זאת משום שאותו דוֹד הוא אבנר בן נר, שהיה אחר כך דמות מפתח במלכות שאול.

אבות אבותיו והקשר למרדכי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת היוחסין הארוכה ביותר של שאול מופיעה בתחילת סיפורו[51]: "וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין, וּשְׁמוֹ: קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל, וְלוֹ הָיָה בֵן, וּשְׁמוֹ שָׁאוּל".

במגילת אסתר[52] מתואר ייחוסו של מרדכי היהודי: "מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי". השם קיש והביטוי: "איש ימיני" עשויים להצביע על קשר משפחתי בין מרדכי לשאול, בדילוג דורות. על פי חז"ל, מרדכי אכן היה צאצאו של שאול. ישנם מדרשים שאף מפרטים רשימת יוחסין בת עשרות דורות המתחילה במרדכי, עוברת בשאול ומסתיימת ביעקב[53]:

(-מרדכי) בן יאיר בן שמעי, בן בענא, בן מוצא, בן אלה, בן מפיבושת, בן יהונתן, בן שאול, בן קיש, בן אביחיל, בן צרור, בן בכורת, בן אפיח, בן שחריה, בן עזריה, בן שוקק, בן מיכאל, בן אליאל, בן עמיהוד, בן שפטיא, בן פתיאל, בן פיתון, בן מלכי, בן ירובעל, בן חנניה, בן זבדי, בן אלפעל, בן שמריה, בן עובדיה, בן מרימות, בן חושם, בן שחריה, בן אבינון, בן עזריה, בן גדא, בן בלע, בן בנימין, בן יעקב.

ספרי דאגדתא על אסתר, מדרש פנים אחרים (בובר), נוסח ב, ב

נשותיו וצאצאיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתוב[54] מונה שלושה בנים לשאול: יהונתן, אבינדב (נקרא גם: ישוי) ומלכישוע, ועוד שתי בנות: מרב ומיכל.

לצד זה, הכתוב[49] מציין שאשת שאול הייתה אחינועם בת אחימעץ. הכתוב עצמו נמנע מלומר כי אחינועם הייתה אם ילדיו אלו, בשונה מהדרך המקובלת במקרים אחרים (כמו בבני דוד ובמלכי יהודה), ואפשר שכולם או מקצתם היו בנים לאישה אחרת ששמה אינה ידוע לנו.

לאחר מות שאול ושלושת בניו המוזכרים, מינה אבנר בן נר, קרובו של שאול, בן אחר של שאול למלכות, ושמו: איש בושת[55], הנקרא גם: אשבעל[56] (בושת הוא כינוי גנאי לבעל[57]).

נוסף לאשתו, הכתוב מציין גם את פילגשו של שאול - רצפה בת איה, שממנה נולדו לו שני בנים: אַרְמֹנִי ומְפִבשֶׁת[58].

לפי המסופר במקרא, בניו של שאול נהרגו בידי אדם[59], והדבר נכון גם לגבי רוב נכדיו, שהוקעו בידי הגבעונים[58], אך לא לגבי בנותיו. יש הרואים בסוף של שאול וצאצאיו הזכרים עונש אלוהי בדרך של מידה כנגד מידה על הריגת כוהני נוב[60].

היחיד עליו כתוב ששרד מצאצאי שאול הוא מפיבושת בן יהונתן[61], שהיה נכה רגליים, וזכה לאכול על שולחן דוד[62], בשל הברית שכרת דוד עם יהונתן אביו. למפיבושת היה בן ושמו מיכה[63]. בספר דברי הימים[64] מפורטת שושלת ארוכה וגדולה שיצאה ממיכה בן מריב-בעל בן יהונתן בן שאול, וסביר כי אותו מריב-בעל הוא מפיבושת[65].

דמותו בדברי חז"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד ובמדרשים הואדרה דמותו של שאול. המדרשים יחסו לו תכונות חיוביות רבות:

  • גבורה בקרב - המדרשים על השתתפותו בקרב נגד הפלשתים (ראו לעיל).
  • ענווה - למשל רב יהודה בשמו של רב טוען, ששאול נענש מפני שלקה בענוותנות יתר ומחל על כבודו כאשר ביזוהו בני הבליעל בהכתרתו[66].
  • צדיקות - האמורא רב הונא מציין שכאשר עלה למלכותו לא טעם טעם חטא מעולם. רב יהודה בשמו של שמואל אומר, שמלכותו לא נמשכה מפני שלא היה בה דופי.
  • הקפדה במצוות - הסיפור המופיע בפרשת בעלת האוב בו צוין מפורשות כי שאול הכרית את האובות ואת הידעונים, וכן בדברי הנער העמלקי אל דוד: "ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרֹעו" שחכמים פרשו כתפילין שביד ושבראש.
  • ביישנות - ביישנותו מתוארת מספר פעמים. במדרש ובפירוש רש"י על בסיס המדרש, מפורשת הקללה שהוא מקלל את בנו "בן נעות המרדות" - שכאשר היה צריך לחטוף את אשתו כמתואר בספר שופטים לאחר מעשה פילגש בגבעה שבני בנימין חטפו מבנות שילה, התבייש שאול ואחינועם העיזה פניה ורצה אחריו ו"חטפה" אותו.

חז"ל העירו ששאול סולק ממלכות לאחר חטא אחד ודוד לא סולק ממלכותו גם לאחר שחטא פעמיים[66].

רבי יוחנן מציין שמחלו לו על עוונותיו לאחר מותו ושהוא בעולם הבא במחיצתו של שמואל הנביא, על סמך הפסוק "מחר אתה עימי". חכמים הביאו ראיה לדבריהם מהפסוק הקשה "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר לה'"[67] – יצאה בת קול ואמרה "בחיר ה'"[68].

במסכת מועד קטן (דף ט"ז, עמוד ב') אף מבואר שאלוהים כועס על דוד שאומר שירה לפניו על נפילתו של שאול, וששאול יותר צדיק ממנו אלא שכך היה מזלו של שאול.

בילקוט מעם לועז הועלתה ההשערה ששאול סבל ממחלת המלנכוליה[69], שהיא אחד ממאפייני הדיכאון.

דמותו הספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדמות ספרותית, דמותו של שאול בספר שמואל היא דמות עגולה ורבת תהפוכות, בכמה אופנים: ראשית, בטקסי ההמלכה שאול מצטייר כאדם צנוע ושקול, המוכן להבליג גם על עלבונות קשים כדי למזער את הפגיעה בעם, אך בתקופת רדיפתו את דוד, נראה ששאול פעל לפי גחמותיו, ומוכן היה לפגוע בסביבתו ללא הבחנה. באופן נוסף, מתבטא הגיוון באופיו של שאול בכך שמצד אחד, שאול מתואר כמלך דתי וסגפן: דיבורו דתי ושם ה' נזכר פעמים רבות בדבריו; הוא גם הקפיד על מצוות התורה אף במחיר אישי כבד;[ד] מצד שני, חשיבות ציוויי הנביא היא יחסית ואינה מוחלטת בעיניו, ופעמיים הוא נכשל בהפרת ההוראה שנתן לו שמואל[72].

בארכאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה היישובית בתקופה המיוחסת לממלכת שאול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצאי הסקרים הארכאולוגיים והחפירות בהר המרכזי של ארץ ישראל מראים כי בתקופת הברזל 1 קם באזור מערך של כפרים לא גדולים. גם בשלהי התקופה, שהם זמן פעולתו המשוער של שאול, עדיין לא הפכו כפרים אלו למערך יישובי מפותח האופייני לממלכה. לפיכך, השערה נפוצה במחקר המודרני היא כי שאול יכול היה להיות מנהיג מקומי, אבל ספק אם היה מלך במלוא מובן המילה.[5][73]

על פי הממצאים הארכאולוגיים, שילה אכן חרבה על ידי הפלשתים לאחר שהיו בה מוסדות פולחן פעילים במאה ה-11 לפנה"ס[74]. יש המייחסים את חורבנה לתקופה שקדמה למלכותו של שאול[דרוש מקור].

באתר שמקובל לזהותו בעיר בירתו של שאול, גבעה, נערכו חפירות ארכאולוגיות. בחפירה נמצא מבנה ביצור מהמאה ה-10 לפנה"ס, שיש המייחסים לתקופת שאול[75].

סיפור לקיחת ראשו של שאול וכליו לאור המידע המקראי והארכאולוגי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שמואל מסופר, לאחר תיאור מותו של שאול, כי: "ח וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. ט וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. י וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן.", ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוקים ח'י'. מהכתוב עולה כי ראשו וכליו נשלחו לארץ פלשתים, במישור החוף הדרומי הרחק מבית שאן, ומדובר על בית עשתרות באחת מערי פלשת, ואילו את גופו הוקיעו בחומת בית שאן. למרות שהיו שסברו כי מדובר במקדש עשתרת אשר בבית שאן. בספר דברי הימים, המאוחר לספר שמואל, נוסח הסיפור שונה בחלקו: ”ט וַיַּפְשִׁיטֻהוּ וַיִּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר אֶת עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. י וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ תָקְעוּ בֵּית דָּגוֹן” (ספר דברי הימים א', פרק י', פסוקים ט'י'). כאן לא מסופר מה נעשה בגופות שאול ובניו ולא על מקדש עשתרת, והפלשתים הוקיעו ("תקעו") את ראשו של שאול (ולא את גוויתו) בבית דגון אשר בארץ פלשתים. עם זאת, מי שסברו שמדובר במקדשים בבית שאן עצמה ראו סתירה בין אזכור בית עשתרות ובית דגון באותה עיר עצמה. לפי ניסיון הרמוניסטי לפשר בין שתי הגרסאות, לאור החפירות שנערכו באתר בראשית המאה ה-20 נטען כי באתר עמדו בו־זמנית שני מקדשים, שהופרדו זה מזה במסדרון, ומכאן הסיקו שאחד מהם הוקדש לדגון והאחר לעשתרת[76]. בחפירות המחודשות באתר הוברר ששני המקדשים הנדונים הם מתקופת המלוכה, מהמאה ה-9 עד המאה ה-8 לפנה"ס, אלא שאכן ניצבו באתרם של שני מקדשים קדומים יותר, מהמאה ה-11 או המאה ה-10 לפנה"ס, תקופה העשויה להתאים לכאורה לימי שאול[77]. אולם אותן חפירות עצמן הראו גם שבבית שאן לא נמצא כל ממצא פלשתי והעיר ומקדשיה בוודאי לא היו פלשתיים ולא נכללו בארץ פלשתים; הממצאים הפלשתיים שנטען בעבר כי נמצאו בבית שאן הם ארונות הקבורה האנתרופואידיים, שבינתיים הוכח כי אינם פלשתיים אלא שימשו לקבורתם של פקידים וחיילים מצרים ששירתו בכנען, ובבית שאן בכלל זה[78]. כללו של דבר, בית שאן לא הייתה עיר פלשתית בתקופה המיוחסת לשאול (או בכל תקופה אחרת), ומסתבר שהמספר המקראי אכן התכוון לפשוטם של דברים העולים מהפסוקים, דהיינו שמדובר במקדש או מקדשים הנמצאים בארץ פלשתים ולא בבית שאן.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות ספרותיות על דמותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ גם אצל גדעון, בנו אבימלך שניסה להמליך עצמו, נכשל בכך.
  2. ^ לפי חלק מהפרשנים, הבחירה התבצעה על ידי האורים והתומים[16].
  3. ^ הניסוח המקורי הוא "נחבא אל הכלים"[17], ביטוי שהפך בעברית לתיאור של אדם עניו.
  4. ^ תכונה זו מתבטאת היטב במלחמת ישראל בפלשתים במכמש, לאורכה שאול התייעץ בכהן, הציב אבן כדי למנוע מהעם "לאכול על הדם"[70], והקפיד על קיום שבועת הצום שנשבעו העם, אפילו במחיר חיי בנו יהונתן, שהיה גם גיבור הקרב. תכונה זו מתבטאת גם בהערת אגב של בעלת האוב אליה הלך שאול במצוקתו, ממנה נלמד כי שאול הקפיד להכרית את בעלי האוב והידעוני האסורים לפי התורה[71].

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ גליל 1996 = Gershon Galil, The Chronology of the Kings of Israel and Judah, Leiden. New York – Köln, (Brill) 1996. על עקרונותיה של הכרונולוגיה המקובלת בחקר המקרא, ועל הספקות לגבי ימי שאול, ראו להלן בפרק הכרונולוגיה המחקרית. על הרקע הארכאולוגי ומשמעותו לעניין אופי שלטונו של שאול, ראו בפרק הארכאולוגיה.
  2. ^ ספר שמואל א', פרק ט' עד פרק ל"א בתוך פרקים אלו, רק הקטע מפרק ט' עד פרק ט"ז (וללא פרק י"ב) עוסק ישירות בשאול ושאר הפרקים מתרכזים בעליית דוד למלוכה.
  3. ^ פרקים נ"ו–ס"ה, הספר מסתיים במות שאול
  4. ^ ספר דברי הימים א', פרק י'.
  5. ^ 1 2 3 אנדרה למר 1999 = Andre Lemaire, King Saul - Israel's first king was a controversial ruler, in Ancient Israel: From Abraham to the Roman Destruction of the Temple, edited by Hershel Shanks (Biblical Archaeology Society), 1999
  6. ^ גליל 1996 = Gershon Galil, The Chronology of the Kings of Israel and Judah, Leiden. New York – Köln, (Brill) 1996. עבודתו של גרשון גליל נחשבת בסיס מקובל לתארוך מלכי ישראל ויהודה שלפני ימי אחאב. עם זאת, אם מקבלים את משך מלכותו של דוד כ-40 שנה בדיוק, ייצא שמות שאול חל בשנת 1010 לפנה"ס. אורך מלכותו מסופק גם הוא כך שראית מלכותו לפי כרונולוגיה זו עשויה להיות מוקדמת אף יותר.
  7. ^ עודד ליפשיץ 2014 = Lipschits, Oded (2014). "The history of Israel in the biblical period". In Berlin, Adele; Brettler, Marc Zvi (eds.). The Jewish Study Bible (2nd ed.). Oxford University Press. pp. 2107–2119. ISBN 978-0-19-997846-5.
  8. ^ אנדרה למר 1999 = Andre Lemaire, King Saul - Israel's first king was a controversial ruler, in Ancient Israel: From Abraham to the Roman Destruction of the Temple, edited by Hershel Shanks (Biblical Archaeology Society), 1999
  9. ^ קדמוניות המקרא, נ"ד ג-ד
  10. ^ מדרש שמואל פרשה י"א
  11. ^ מדרש תהילים ז'
  12. ^ ספר שמואל א', פרק ז' פסוק י"ג
  13. ^ ספר שמואל א', פרק ח' פסוק ג
  14. ^ קדמוניות המקרא, נ"ו ג'
  15. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק י"א, והשוו עם פרק י"ט, פסוק כ"ד.
  16. ^ ראו למשל: רד"ק על ספר שמואל א', פרק י', פסוק י"ט
  17. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ב
  18. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ג וראו גם פרק ט', פסוק ב'
  19. ^ ”אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ” (ספר שמואל א', פרק י"א, פסוק ז').
  20. ^ ”וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ” (ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוקים מ"זמ"ח).
  21. ^ ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק ט'.
  22. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 221.
  23. ^ ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוק י"ט.
  24. ^ ספר יהושע, פרק י"א, פסוק כ"ב.
  25. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 222.
  26. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ד'.
  27. ^ רש"י על שמואל א טו ד.
  28. ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"ד.
  29. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 219.
  30. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ד.
  31. ^ ספר שמואל א', פרק י"ב, פסוק י"ט.
  32. ^ ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוקים ח'ט"ו
  33. ^ ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוקים מ"זמ"ח
  34. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ח.
  35. ^ טענה שאינה מבוססת על הכתוב במקרא, שכן המקרא אינו מכיר בחיים שלאחר המוות
  36. ^ "”וְרוּחַ ה' סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת ה'” (ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק י"ד).
  37. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק ח'
  38. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוקים י'י"א
  39. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק ל'
  40. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוקים ו'ח'
  41. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק ד'
  42. ^ ספר שמואל א', פרק כ', פסוק ב'
  43. ^ ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק כ"ט
  44. ^ ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י'.
  45. ^ ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוקים ח'י"ג.
  46. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים י"בי"ד.
  47. ^ ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"טכ"ז.
  48. ^ שמואל א', ט', א'; י"ד, נ'נ"א; דברי הימים א', ח', כ"טל"ג; ט', ל"הל"ט.
  49. ^ 1 2 שמואל א', י"ד, נ'
  50. ^ שמואל א', י', י"דט"ז.
  51. ^ שמואל א', ט', א'.
  52. ^ אסתר, ב', ה'.
  53. ^ בילקוט שמעוני (נ"ך, תתרנ"ג) מובאת גרסה מקבילה בשינויים מועטים. וראה גם תרגום שני על אסתר, פרק ב', פס' ה' בגרסה נוספת.
  54. ^ שמואל א', י"ד, מ"ט; ל"א, ב'; דברי הימים א', ט', ל"ט.
  55. ^ שמואל ב', ב', ח'.
  56. ^ דברי הימים א', ט', ל"ט.
  57. ^ כשם שכינויו של גדעון – ירובעל (שופטים, ו', ל"ב) שונה בפי הבריות לירובשת (שמואל ב', י"א, כ"א). בפירוש המיוחס לרש"י לפסוק זה בדברי הימים מובא בשם רבי יצחק בר שמואל מנרבונא, שמשעה שעבדו ישראל את הבעל, כונה הבעל: "בושת", כפי שכתוב בספר ירמיהו (י"א, י"ג): "שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת – מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל".
  58. ^ 1 2 שמואל ב', כ"א, ח'.
  59. ^ יהונתן, אבינדב ומלכישוע - במלחמה בגלבוע; איש בושת - בידי רכב ובענה (שמואל ב', ד', ה'ח').
  60. ^ ר"י אברבנאל (שמואל א', ל"א): "שאול המלך הרג כהני ה', אבות ובנים, וגם הגבעונים המשרתים אותם, והיה המשפט הא־לוהי שמת הוא וכל בניו בידי אדם... הרי לך מיתתו ומיתת בניו ואנשיו משרתיו כלם הרוגים מטועני חרב – מדה כנגד מדה. כי עם היות שקריעת מלכותו אחרי מותו וקריעתו בחייו בהמשחת דוד היה בדבר עמלק, הנה מיתתו בחרב ומיתת בניו כלם ואנשיו, לא היו כי אם בחטא שהרג את הכהנים".
  61. ^ שמואל ב', ד', ד'.
  62. ^ שמואל ב', ט', ו'י"ג.
  63. ^ ספר שמואל ב', פרק ט', פסוק י"ב.
  64. ^ ספר דברי הימים א', פרק ח', פסוקים ל"דמ'; פרק ט', פסוקים מ'מ"ד.
  65. ^ כך בחז"ל. ייתכן שגם פה השתנה השם מ"בעל" ל"בושת" כדי לגנות את עבודת הבעל.
  66. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'.
  67. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ו'.
  68. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב, עמוד ב'.
  69. ^ ילקוט מעם לועז, שמואל א, עמ' רא.
  70. ^ ראו ספר ויקרא, פרק י"ז, ובמיוחד בפסוקים ה, י.
  71. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'
  72. ^ ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוקים ח'י"ד; שם, פרק ט"ו, פסוקים ח'י"ט
  73. ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003. פרק 5 "ממלכת הזוהר", ובפרט עמ' 137–139, 149.
  74. ^ אבי ורשבסקי, חורבן שילה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  75. ^ גבעה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
  76. ^ פנחס ארצי, האליל דגון, באתר דעת
  77. ^ האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות, 1992, כרך 1 עמ' 206–207.
  78. ^ האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות, 1992, כרך 1 עמ' 204–206.
  79. ^ אתר למנויים בלבד יאירה אמית, לא מורד באלוהים ולא גיבור לאומי, באתר הארץ, 14 בפברואר 2020