משתמש:ינבושד/ארכיון א
| משתמש:ינבושד |
רב יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| תקופת הפעילות | שני לאמוראי בבל |
|---|---|
| השתייכות | ראש ישיבת פומבדיתא ומייסד הישיבה |
| רבותיו | רב, שמואל, רב אסי |
| תלמידיו | רבה בר נחמני, רב יוסף, רבי זירא |
| בני דורו | רב הונא, רב נחמן, עולא |
רב יהודה היה מגדולי האמוראים. מייסדה של ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, וראש הישיבה. רב יהודה היה בן הדור השני של האמוראים בבבל, תלמיד מובהק של רב ושל שמואל, ומאות מאמרים שלו בשמם מובאים בתלמוד. בתלמוד מוזכר תמיד בשם הסתמי "רב יהודה", אם כי שמו המלא היה רב יהודה בר יחזקאל; אביו - רב יחזקאל - נמנה אף הוא על החכמים, ושמואל היה קם מפניו לכבדו. תלמידיו של רב יהודה היו גדולי הדור הבא של האמוראים - רבה בר נחמני, רב יוסף ורבי זירא. שקד על תלמודו, והתמיד לחזור על הנלמד. רבו, שמואל, שיבח אותו לא אחת בביטוי "שיננא", כלומר - שנון, חריף; ואמר עליו "אין זה ילוד אישה" (אלא מלאך). רב יהודה התאפיין בתקיפות, וכאשר ראה שנעשה משהו שלא כשורה נהג ללא משוא פנים. חיבר כמה ברכות, שביניהן קידוש לבנה ושבע ברכות של חתן וכלה. ידועה הייתה חיבתו לארץ ישראל, ועם זאת אסר לעלות אליה מבבל[1].
חייו ופעולותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב יהודה נולד בבבל לאביו, רב יחזקאל, ביום פטירתו של רבי יהודה הנשיא. בתלמוד הבבלי מסופר שלפני פטירתו של רבי יהודה הנשיא אמר "היום נולד רב יהודה בבבל". "כשמת רבי - נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה - נולד רבא... ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש"[2]. בילדותו למד רב יהודה תורה מפי אביו, רב יחזקאל.
רב יהודה תואר בתלמוד כאדם "ארוך בדורו": "רב ארוך בדורו היה, ורב יהודה מגיע לכתפו. ורב יהודה ארוך בדורו היה, ואדא דיילא מגיע לכתפו". גופו היה חלש ונוטה לחלות, וכשהיה יוצא לשוק היה נועל לרגליו חמישה זוגות של נעלי בד, זה על גבי זה. לעת זקנתו כהו עיניו[3].
לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בצעירותו למד רב יהודה בישיבת סורא, אצל רב, שהיה ראש הישיבה. רב היה רבו המובהק, ותורתו הייתה שגורה על לשונו של רב יהודה. בתלמוד מובאים מאות מאמרים שמסר רב יהודה בשם רבו - רב - בהלכה ובאגדה. כן מוזכר שנלווה לרבו בדרכו[4].
לאחר פטירתו של רב (ד'ז' - 247 בערך, לפי אגרת רב שרירא גאון) הלך רב יהודה לעיר הוצל, לישיבתו של רב אסי, וגם בשמו מסר מספר מאמרים. יש מי שכתב, שלימודיו של רב יהודה אצל רב אסי היו בצעירותו, לפני שלמד אצל רב[5].
לאחר זמן מועט נפטר רב אסי ורב יהודה הגיע לנהרדעא, לישיבתו של שמואל, שהיה גם הוא לרבו המובהק, ומאמרים רבים נמסרו בשמו על ידי רב יהודה. רב יהודה היה מרצה לפניו את דבריהם של רבותיו הקודמים - רב ורב אסי, ושמואל היה מתייחס אליהם ומעיר את הערותיו[6]. שמואל רבו חיבב אותו מאוד. שגור בלשון התלמוד הביטוי "שיננא", שאמר שמואל לרב יהודה, ביטוי שמשמעותו היא: שנון, בעל השיניים, כלומר - משובח בחריפותו ובחכמתו. בעקבות שמואל רבו, פנו אל רב יהודה גם חבריו בביטוי "שיננא". שמואל אמר עליו עוד "אין זה ילוד אישה" (אלא מלאך)[7]. רב יהודה נלווה אל שמואל מספר פעמים, ואחת מהן הייתה בעת שלמדו את הלכות מצוות השבת אבידה[8]:
- רב יהודה היה הולך אחרי מר שמואל בשוק של בי דיסא (שם מקום). אמר לו (לשמואל): מצא כאן ארנק מה הדין?
- אמר לו: הרי אלו שלו.
- בא ישראל ונתן בה סימן מהו?
- אמר לו: חייב להחזיר.
- תרתי?! (רב יהודה תמה על הסתירה שבין שתי ההוראות של רבו)
- אמר לו: לפנים משורת הדין.
רב יהודה למד גם מפיהם של רב ירמיה בר אבא, זעירי וחכמים נוספים[9], מלבד מה שלמד אצל רבותיו המובהקים - רב ושמואל.
שקידה והתמדה אפיינו את רב יהודה. היה נוהג לחזור על כל תלמודו בכל חודש[10].
הקמת הישיבה בפומבדיתא[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן מועט לאחר פטירתו של שמואל, (נפטר בשנת ד'י"ד, 253, בערך), התמנה ראש ישיבה חדש בסורא - רב הונא, מבכירי תלמידיו של ראש הישיבה הקודם, רב, שנפטר כשבע שנים לפני שמואל. תלמידיהם של רב ושמואל התחלקו בין רבים שלמדו בישיבתו של רב הונא בסורא, ובין כמה מבכירי התלמידים, שייסדו להם ישיבות ובתי מדרש בערים אחרות. עירו של שמואל, נהרדעא, נחרבה מספר שנים לאחר פטירתו בידי אודנט נזרוס, המכונה בפי חז"ל פפא בר נצר, שהיה מושל העיר פלמירה (תדמור) שבמדבר הסורי ובעל בריתם של הרומאים. התלמידים שנשארו בנהרדעא התפזרו לערים אחרות - רבה בר אבוה הלך לשכנציב, לשלחי ולמחוזא ועימו רב נחמן, אשר למד עם רב ששת חברו בעיר שלחי[11].
במקביל למינויו של רב הונא כראש ישיבת סורא, הלך רב יהודה לעיר פומבדיתא והקים שם ישיבה חדשה, ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, במשך תקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד לימיו של רב האי גאון. העיר פומבדיתא הייתה מיושבת ביהודים זמן רב קודם לכן, עוד מימי בית המקדש השני[12]. ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא היו, לאורך כ-800 שנה, לישיבות הדומיננטיות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. ישיבת פומבדיתא העמידה בראשה במהלך הדורות גדולי תורה לדורותיהם, שביניהם רבה ורב יוסף, אביי ורבא, רב יוסי הסבוראי, רב סימונא, רב רבא גאון, רב פלטוי גאון, רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. הישיבה התקיימה בפומבדיתא, למעט תקופה קצרה, בימיו של רבא, שבה עברה למחוזא, וכ-50 שנה בתקופת הסבוראים, שהישיבה עברה לעיר פירוז שבור. בימי גאון פומבדיתא, רב האי בר רב דוד (ד'תר"נ- ד'תרנ"ח, 890-898 לערך), עברה הישיבה לעיר בגדד, מפני שהתמעטו היהודים שעסקו בחקלאות, ורבים עסקו במסחר והיגרו לערים הגדולות, בעיקר לבגדד (מלבד תופעת ההגירה אל מחוץ לבבל). שמה של הישיבה לא השתנה ונשאר "ישיבת פומבדיתא".
בזמנו של רב יהודה, התרכז הלימוד בישיבת פומבדיתא בדיני ממונות המסודרים בסדר נזיקין[13], ואשר עליו נאמר במשנה[14]:
- "אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע."
שיטת הלימוד בישיבה התאפיינה בחריפות ובידיעת ההלכה על בורייה (בקיאות), ועם זאת בפלפול ובסברה, עד שהיה קיים ביטוי בארמית, בלשון זו: "דלמא מפומבדיתא את, דמעיילין פילא בקופא דמחטא?" בעברית: שמא מפומבדיתא אתה, שמכניסים פיל בקוף (נקב) של מחט? תלמיד הישיבה, רמי בר תמרי, אשר נקלע לסורא, התדיין בהלכה עם רב חסדא, ובסיום הדיון אמר לו רב חסדא: אני רואה שאתה די חריף (בקי ומפולפל)! רמי בר תמרי ענה: לו היית במקומו של רב יהודה, הייתי מראה לך את חריפותי[15].
ברשותו של רב יהודה הוחזק "שופר", אשר בדבר תפקידו דנו מפרשי התלמוד. רש"י הציע שני פירושים: האחד - שופר ששימש לתקיעות ביום שישי אחר הצהריים, סמוך לכניסת השבת, כדי להזכיר ולהודיע על כניסת השבת[16]. פירוש זה דחו בעלי התוספות, והם קיבלו את פירושו השני של רש"י, שהובא באיגרת רב שרירא גאון: "ורב שרירא גאון פירש בכתב תשובתו, 'שיפורא' = שופר של נדבה, שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה". כלומר, קופה ששימשה לתרומות עבור הישיבה. ה"שופר", כדברי התלמוד, הוחזק בביתו של רב יהודה, ראש הישיבה, ומשם עברה, אחרי פטירתו, לביתו של רבה, ואחריו לרב יוסף, לבית אביי ולבסוף לביתו של רבא[17].
הראש לחכמי בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב יהודה עמד בראש הישיבה בפומבדיתא, ובמשך 40 שנות כהונתו של רב הונא בישיבת סורא היה רב יהודה - ככל חכמי בבל (ולאחר פטירת רבי יוחנן ורבי אלעזר אף חכמי ארץ ישראל) - כפוף לרב הונא, והיה הולך אליו לראותו לעתים[18]. לדעת הראב"ד, בספרו "סדר הקבלה", היה רב יהודה גדול מרב הונא בחכמה, וקרבתו של רב הונא למשפחת ראש הגולה הייתה זו שגרמה לכך שהתמנה לראש ישיבת סורא. עם זאת, מן התלמוד עולה שרב יהודה היה כתלמיד-חבר לפני רב הונא.
לאחר פטירתו של רב הונא, ד'נ"ז (307), היה רב יהודה הראש לחכמי בבל, וכל חכמי דורו היו כפופים לו ובאו לפניו לפומבדיתא. מצב זה נמשך כשתי שנים, עד לפטירתו של רב יהודה[19].
לאחר פטירתו של רב יהודה (שנת ד'נ"ט, 309) עברה הגדולה לסורא, לידיו של רב חסדא, שהיה תלמיד-חבר של רב הונא, עד לפטירתו לאחר עשר שנים. בפומבדיתא, בינתיים, לא הוסכם על ראש ישיבה תחת רב יהודה, בגלל שגדולי תלמידיו - רבה ורב יוסף - לא אבו ליטול את התפקיד הרם. רב הונא בר חייא כיהן, אפוא, כראש הישיבה בפומבדיתא, לא באופן רשמי ומלא, אך עם תלמידים רבים; ולאחר מכן, ואף במקביל, הועבר התפקיד לידיו של רבה, כאשר נֵאות לקבלו[20].
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב יחזקאל, אביו של רב יהודה, היה "בעל מעשים", כלומר - אדם שמפורסם במעשיו הטובים, וגם שמואל היה נוהג לעמוד מפניו לאות כבוד. מסופר, שפעם אחת היה רב יחזקאל מלמד את בנו, רמי, משנה במסכת סנהדרין, ורב יהודה תיקן את אביו באחד מטעמי המשנה, באומרו: "אבא, אל תשנה לו (=תלַמד אותו) כך". שמואל העיר לרב יהודה על כך והורה לו שלא להתבטא בלשון כזו כלפי אביו, גם כאשר עליו לתקן את דבריו, משום מצוות כיבוד הורים; אלא בנוסח עדין יותר[21].
אחיו הצעיר של רב יהודה היה גם הוא מן האמוראים, ונזכר בשם רמי בר יחזקאל. לפעמים היה חולק על רב יהודה בדברי הלכה, ואומר לבני בית המדרש: אל תקשיבו לכללים הללו שכולל יהודה אחי בשמו של שמואל (או רב)[22].
בנו של רב יהודה, שנמנה גם על תלמידיו והיה תלמידו המובהק, הוא רב יצחק בריה דרב יהודה, שמסר שמועות בשמו. רב יצחק למד גם אצל רב הונא ואצל רבה[23]. בתלמוד מוזכר אמורא בשם רב הונא בר יהודה, תלמידם של רב נחמן ורב ששת, יש מן החוקרים שסבורים שהיה בנו של רב יהודה, אולם טענה זו לא הוזכרה אצל חוקרים אחרים[24]. בנו של רב יהודה התחתן עם בתו של רב יהודה בר חביבא[25].
במקורות מוזכרת גם נינתו של רב יהודה, חומה, בתו של איסי בנו של רב יצחק בנו של רב יהודה. מסופר עליה שנישאה לתלמידו של רב יהודה, רחבה. סדר הזמנים מחייב שהדבר היה לעת זקנתו של רחבה[26]. אחר פטירתו של רחבה נישאה חומה לרב יצחק בנו של רבה בר בר חנה, ולאחר שגם הוא נפטר נשא אותה אביי. לאחר פטירתו באה חומה לבית דינו של רבא כדי שיקצוב לה מזונות מנכסיו של אביי[27].
חבריו ותלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחבריו הגדולים של רב יהודה היה רב הונא, ראש ישיבת סורא. ממקורות שונים בתלמוד הבבלי משתמע שרב יהודה היה תלמיד חבר של רב הונא, ואף הלך אליו להתייעץ עימו. פעמים מספר בתלמוד חולקים רב הונא ורב יהודה ביניהם, לעתים על מה ששמעו מרבותיהם[28].
רב יהודה נשא ונתן בהלכה עם חבריו, גדולי דורו, הדור השני של האמוראים. ביניהם מוזכר רב נחמן, רב עינא, רבה בר אבוה, רב מתנה, רב שמואל בר יהודה, עולא ועוד. הכינוי "סבי דפומבדיתא" (זקני פומבדיתא) מכוון לרב יהודה ולרב עינא. לאחר פטירת שמואל שלח רב יהודה שאלות לארץ ישראל, אל רבי אלעזר[29].
תלמידיו היו גדולי הדור השלישי של האמוראים ומסרו הלכות בשמו. המפורסמים שבהם - רבה ורב יוסף, שכיהנו אחריו כראשי ישיבת פומבדיתא; רבי זירא, רבי אבא, חייא בר רב, רב המנונא, רב כהנא ועוד. האמורא רחבה מפומבדיתא היה גם הוא מתלמידיו המובהקים של רב יהודה. הוא מסר בשמו דברי הלכה ואגדה, ואמוראי הדורות הבאים שיבחוהו על שהיה מדייק בלשון רבו ומוסר את הדברים כלשונם בדיוק[30].
שמשיו של רב יהודה היו אדא דיילא ורב כהנא בר נחוניא[31].
מתורתו והנהגותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהנהגותיו, מלבד לימוד התורה, מוזכר על כך שהיה מטיל חוטי ציצית גם בבגדיה של אשתו. בהקשר זה (של הציצית) נאמר בתלמוד שרב יהודה היה אדם צנוע, שלא הסיר את גלימתו, עם חוטי הציצית המוטלים בה, במשך כל היום[32].
רב יהודה גרס ש"לא נברא הלילה אלא לשינה", בניגוד לשיטתו של ריש לקיש, ש"לא נברא הלילה אלא לגירסא (=לימוד)"[33]. רב יהודה חיבב את השפה העברית. אף בבית המרחץ הקפיד לדבר בעברית, ובשיחה עם רב נחמן הוכיח אותו על שאינו מדבר בשפה העברית אלא בניב הארמי שהיה מקובל במקומו. כן שלל רב יהודה תפילה בשפה הארמית.[34].
מתורתו של רב יהודה מובאים בתלמוד מאמרים רבים, שמספרם מגיע למאות, והם עוסקים בהלכה ובאגדה, ובתחומי-משנֶה רבים הנוגעים אליהם; ואפילו בענייני הטבע והוויות העולם. ברוב מאמריו ציין רב יהודה ממי מרבותיו למד אותם. להלן אחדים ממאמריו:
- אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין (=מי שרוצה להיות חסיד, יקפיד לקיים את הלכות נזיקין)[35].
אחד ממאמריו המפורסמים, המופיע שבע פעמים בתלמוד הבבלי ושלוש פעמים חוּצה לו, הוא "מתוך שלא לשמה בא לשמה". המאמר המלא מופיע במסכת סוטה[36]:
- אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואף-על-פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושניים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנה שלמה, שכתוב בו (מלכים-א ג) "אלף עולות יעלה שלמה".
- ממאמריו ההלכתיים - דין בנושא עבד כנעני, שנלמד מהפסוק (ויקרא כה) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם": אמר רב יהודה: המשחרר עבדו - עובר בעשה[37].
- אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור[38].
- אמר רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו[39]. כלומר, דרך שהורגלו הרבים ללכת בה, אין ברשותו של אדם לקלקל אותה ולמנוע את הליכת הרבים בה.
- אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין (שאין מי שיתאבל עליו - רש"י) - הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו[40].
בנוגע לכך מסופר, שבשכונתו של רב יהודה נפטר אדם, ולא היו לו קרובים שיתאבלו עליו. רב יהודה אסף עשרה אנשים למניין, והם ישבו במקומו של המת. לאחר שבעה ימים נראה המת לרב יהודה בחלום ואמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
- אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלווהו - עובר משום (משלי יז, ה) לועג לרש חרף עושהו. ואם הלווהו מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר (משלי יט, יז): מלוה ה' חונן דל, (משלי יד, לא) ומכבדו חונן אביון[41].
- שנה לו רב יהודה לרב יצחק בנו: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר (משלי ה', יח): יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך[42]. התלמוד מספר, שלשאלתו של רב יצחק "כגון מי?" ענה לו: כגון אימך. הדבר סותר אמירה הפוכה של רב יהודה, והתלמוד מתרץ - האשה הייתה כועסת (ועל כך הוזכרה לגנאי), אך הייתה מתפייסת מהר ומעבירה על מידותיה.
תפילה וברכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב יהודה התייחס בכובד ראש לתפילה, והיה מכין את עצמו אליה. הוא נהג להתקשט בבגדים נאים לכבוד התפילה, והיה מתפלל בכוונה. היה מכין עצמו לפני תפילתו בחזרה על נוסח התפילה, מפני שהיה מתפלל אחת לשלושים יום בשל טרדתו בתלמודו[43].
לדעתו, אין לאדם להתפלל בשפה הארמית, ואכן, התפילות והברכות שחיבר רב יהודה כולן נאמרו בעברית. טעם הדבר מתפרש לפי מאמר של רבי יוחנן:
- אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית. שאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמית - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי[44].
רב יהודה חיבר את נוסח ברכת הלבנה, שלפי ההלכה יש לברך פעם בחודש:
- "ברוך אתה ה'... אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ששים ושמחים לעשות רצון קונם. פועלי אמת שפעולתן אמת, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. ברוך אתה ה', מחדש חודשים."[45]
חיבר גם את ברכת האילנות, הנאמרת בימי האביב של חודש ניסן[46]:
- "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי (מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות מלבלבים) - אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם".
הנוסח של ברכת האירוסין, וכן נוסח שבע הברכות הנאמרות לחתן ולכלה בשבעת ימי שמחת הנישואין, נמסרו גם הם על ידי רב יהודה, אשר הוסיף ששבע הברכות נאמרות רק כאשר משתתפים בסעודה "פנים חדשות", כלומר - אנשים שלא היו נוכחים במעמד החופה[47].
רב יהודה לימד גם את הלכותיה של ברכת הגומל[48]:
- "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.
- מאי (מה) מברך? - אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים."
בתלמוד מסופר על בצורת שהייתה בימיו. כשיצא רב יהודה לשוק וראה אנשים מזלזלים בלחם וזורקים אותו זה לזה, הקפיד ואמר: כנראה יש שובע בעולם (יותר מדי)! בא רעב. חכמי העיר דיברו עם שמשו, רב כהנא בר רב נחוניא, שיוציא אותו לשוק, כדי שיראה את הרעב שבא לעולם. כשראה רב יהודה את הצער, ביקש משמשו שיחלוץ לו נעליו לאות צער. כשחלץ נעל אחת בא גשם. כשבא לחלוץ את השנייה בא אליהו ואמר: "אמר הקדוש ברוך הוא, אם תחלוץ את הנעל השנייה – אחריב את העולם!" סיפר רב מרי נכד שמואל, שעמד ליד הנהר וראה מלאכים שנדמו כמלחים ממלאים ספינות בחול ונעשה קמח סולת. רב יהודה הורה שלא להשתמש בקמח הזה, מפני שהוא "של מעשה נסים". למחרת הגיעה תבואה רבה ממקום בשם פרזינא, וממנו קנו אנשי פומבדיתא.
יחסו לארץ ישראל ולבבל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיבתו של רב יהודה לארץ ישראל הייתה מפורסמת בקרב האמוראים. על כך ניתן ללמוד מדברי רב חסדא בדו-שיח שמצוטט בתלמוד[49]:
- אמר לו רב חסדא לרב יצחק: שמן אפרסמון, מה מברכים עליו? אמר לו: כך אמר רב יהודה: בורא שמן ארצנו. אמר לו רב חסדא: חוץ מרב יהודה (אין להביא דוגמה ממנו), שחביבה עליו ארץ ישראל; כל האנשים מה צריכים לברך? אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: בורא שמן ערב.
באחד ממאמריו באגדה עסק רב יהודה במעלתם המיוחדת של עצי ההסקה של ירושלים לפני החורבן:
- אמר רחבה אמר רבי יהודה: עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן - ריחן נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים נגנזו, ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא (=ונמצא באוצר המלכה ששמה צימצמאי)[50].
למרות חיבתו של רב יהודה לארץ ישראל, התנגד לעלייה אליה מבבל. מסופר על שניים מתלמידיו המובהקים, רבי אבא ורבי זירא, שהשתמטו ממנו ועלו לארץ ישראל בלי להודיע לו ולבקש את התיחסותו לכך.
- רבי אבא היה משתמט מפני רב יהודה, כיוון שהיה רוצה לעלות לארץ ישראל, שאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל - עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז, כב): בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'[51].
- רבי זירא היה משתמט מפני רב יהודה, כיוון שהיה רוצה לעלות לארץ ישראל, שאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא (איך פירש את הפסוק שאוסר לכאורה לעלות?) - ההוא בכלי שרת כתוב (שאין להחזירם לארץ ישראל עד "יום פקדי אותם")[52].
בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות, נערך דיון מפורט בשיטתו של רב יהודה ובשיטתו של רבי זירא.
רב יהודה סבר שלגולת בבל חשיבות מיוחדת, בשל המרכז התורני העצום שבה, ואמר, בשם רבו שמואל: "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל - כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות". רש"י מפרש: "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד". תלמידיו של רב יהודה, רבה ורב יוסף, הוסיפו על תחומי האיסור: "אפילו מפומבדיתא לבי כובי" (לגור שם - רש"י). מאמר נוסף בהקשר זה, "אמר רב יהודה: כל הדר בבבל - כאילו דר בארץ ישראל, שנאמר (זכריה ב): הוי ציון המלטי יושבת בת בבל"[53].
תקיפותו וחריפותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב יהודה היה תקיף, ולא נמנע מלנהוג כפי שנדרש ממנו ללא משוא פנים. עוד בהיותו תלמיד לפני שמואל, לא חשש לפנות אל רבו, שהתעלם מאישה שצעקה לפניו, ולהעיר לו על כך[54]:
- רב יהודה היה יושב לפני שמואל. באה אישה אחת, צעקה והתלוננה לפניו, ושמואל לא הגיב.
- שאל רב יהודה את שמואל: האין אדוני סובר כפי הנאמר בפסוק (משלי כא, יג) אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה?
- אמר שמואל: שיננא (שנון וחריף), ראשך - רבך - נידון רק בקָרים, אך ראשו של ראשך - ראש הגולה - נידון בחמים (שמידת האחריות שלי אינה גדולה כמו זו של ראש הגולה), הרי יושב מר עוקבא כאב בית דין, וכתוב (ירמיהו כא, יב): בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וגו'.
פעם אחת הוזמן רב יהודה לדין לפני רב נחמן, שהיה בצעירותו דיין בנהרדעא. וכך היה המעשה: רב יהודה נידה אדם שביזה את שליח החכמים (שמשו של רב יהודה) ואת רב יהודה עצמו. אותו אדם הוכרז כעבד, מפני שהיה רגיל להכריז כן על אנשים אחרים. הלך האיש אל בית דינו של רב נחמן בנהרדעא ותבע את רב יהודה, ושם כתבו לו כתב הזמנה לדין, בלא שימת לב לזהותו של המוזמן. רב יהודה התייעץ עם רב הונא האם עליו ללכת לדין, ונענה שבעיקרון אינו מחויב ללכת לפני רב נחמן לדין, מפני שהוא גדול ממנו, אבל כיוון שהוא "חתן בית הנשיא" ומקורבו של ראש הגולה כדאי ללכת לפניו, מפני כבוד ראש הגולה. הלך רב יהודה לנהרדעא, וכשמצא את רב נחמן בונה מעקה פנה אליו בשאלה על מעשיו, ומשם התגלגלה שיחה שבה פנה רב יהודה אל רב נחמן שוב ושוב בקושיות הלכתיות על מעשיו ועל דבריו, וגם הוכיח אותו על הניב הלשוני הבלתי-שגרתי שבפיו, המאפיין את חברת ראש הגולה ולא את האנשים הפשוטים. השיחה ביניהם המשיכה גם לאחר שהכניס רב נחמן את רב יהודה לביתו והציע לו שתייה. בסופו של דבר, ביקשה ילתא, אשת רב נחמן, שיסיים את דינו של רב יהודה, "שלא יעשה אותך כשאר עם הארץ". רב נחמן שאל את רב יהודה לפשר בואו, וכשנענה שהוזמן לדין תמה רב נחמן ואמר: את שיחתו של אדוני לא למדתי (ואינני מבין), כתב הזמנה לדין שלחתי לו?! רב יהודה הוציא את שטר ההזמנה והציגו לפני רב נחמן, שהשיב בבקשה לדון במקרה ההוא לגופו, למניעת חשדות כנגד בית הדין בשל מראית עין. בדיון הציג רב יהודה את דבריו, והשיב לשאלותיו של רב נחמן. האיש הוכרז כעבד - אמר - על פי דבריו של שמואל, ש"כל הפוסל במומו פוסל". אותו האיש בא והציג את עצמו, כנגד ההכרזה עליו כעבד, כצאצא של בית חשמונאי. דבר זה הסגיר סופית את מוצאו, מפני שלפי ההלכה שאמר רב הונא בשם רב "כל האומר מבית חשמונאי אני - עבד הוא", שכן הורדוס השמיד את הצאצאים המיוחסים של בית חשמונאי. באותו היום - מציין התלמוד - נקרעו כמה כתובות בנהרדעא, ופקעו קשרי נישואין שהיו במשפחתו של אותו האיש מבית חשמונאי, שבטל תוקפם מבחינת ההלכה. כשיצא רב יהודה מבית הדין לדרכו חזרה לפומבדיתא, יצאו אחריו אנשים ממשפחתו של האיש. האנשים רצו לרגום את רב יהודה, אך חזרו בהם לאחר שהזהיר אותם מפני פרסום פסק הלכה בנושא יוחסין ששמע מרבו שמואל, אשר עלולות להיות לו השלכות משמעותיות על מספר משפחות בנהרדעא[55].
גם בהיותו דיין ופוסק לא חשש לבטא את דבריו בתוקף. במספר מקרים שהורה בהם הלכה, הנחה את תלמידיו לקיימה ללא חשש, גם כאשר הייתה מחלוקת בדבר וקמו עוררין על הוראתו. כשהתיר ניעור גלימה מן האבק בשבת, מפני שבבבל לא הקפידו על הסרת האבק ולכן אין בכך מלאכת כיבוס, נקלע האמורא עולא לפומבדיתא. לשמע מחאותיו, שבארץ ישראל אסר את הדבר, הורה רב יהודה "נערו את הגלימות בפניו, אנו איננו מקפידים (שיש אבק)"[56]. מסופר, שאישה אחת מנהרדעא הגיעה לדין לפני רב יהודה, ויצאה חייבת בדין. אמרה לרב יהודה: וכי שמואל רבך היה דן כך?! אמר לה: היכרת אותו? אמרה לו: כן, גוץ וכרסו גדולה, כהה ושיניו גדולות. אמר לה: לבזותו באת? תהיה האישה ההיא (את) בשמתא (מין של נידוי)! פקעה ומתה[57].
מעשה נוסף אירע בזקנותו של רב יהודה, באחד מבני הישיבה, תלמיד חכם מכובד, שיצאו עליו שמועות רעות שאינו מתנהג כשורה. רב יהודה התלבט: צעד של נידוי (שמתא) קשה במקרה זה, שכן חכמי הישיבה היו זקוקים לאותו תלמיד חכם; ומצד שני השמועות הרעות על מעשיו גורמות לחילול השם. רב יהודה התייעץ עם רבה בר בר חנה, אשר בפיו היה מאמר ששמע מפי רבי יוחנן: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז), אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו." רב יהודה נידהו. לאחר זמן חלה רב יהודה, ובאו החכמים לבקרו. ביניהם נכנס אותו תלמיד מנודה. כשראהו רב יהודה - חייך. לתהייתו של התלמיד, ענה: אינני לועג לך, אלא - לקראת הליכתי ללעולם האמת דעתי נוחה מכך שלא התחנפתי ולא נשאתי פנים לאיש, אפילו לאדם חשוב כמותך. לאחר פטירתו של רב יהודה הלך אותו תלמיד לבית המדרש וביקש שיתירו לו את הנידוי. בני הישיבה שלחו אותו לארץ ישראל, באמרם שאין בבבל אדם גדול דיו שיוכל להתיר נידוי של רב יהודה. גם בארץ ישראל נתקל בסירוב, שכן רבי אמי ורבי זירא שעו לדבריו של רבי שמואל בר נחמני, שלא היה רגיל להימצא בבית מדרשם: "עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים - יהודה חברינו על אחת כמה וכמה!"[58]
מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המקורות, לכל עניין במקומו, מובאים בהערות שבגוף המאמר.
- ^ בבלי, קידושין עב ע"ב.
- ^ בבלי, נדה כד ע"ב. שבת לז ע"ב וברכות נד ע"ב. יבמות קב ע"ב. גיטין יט ע"א.
- ^ בבלי, קידושין פא ע"א. ראו רש"י חולין מד ע"א: סתם שמעתתיה דרב בדרי בתראי רב יהודה הוה אמר להו בבי מדרשא.
- ^ ראו בבלי, יבמות טז ע"ב; שבועות מא ע"א. תולדות תנאים ואמוראים לרב אהרן היימאן, ערך רב יהודה וערך רב אסי; וכן אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות. הדעה המקדימה את לימודי רב יהודה אצל רב אסי מוזכרת כהשערה ב"תולדות ישראל" של ההיסטוריון הרב זאב יעבץ, כרך ז.
- ^ בבלי, סוכה ט ע"א ורבות כהנה - מאמריו של רב; יבמות טז ע"ב-יז ע"א (ראו שם ברש"י ד"ה כי אמריתה) ועוד כמה - מאמריו של רב אסי.
- ^ ראו בבלי, ברכות לו ע"א, בבא קמא יד ע"א, כתובות יב ע"ב, ועוד רבות; נדה יג ע"א.
- ^ בבלי, בבא מציעא כד ע"ב.
- ^ בבלי שבת קנ ע"א ובכורות לו ע"ב. עבודה זרה סא ע"ב ומנחות כא ע"א.
- ^ בבלי, ראש השנה לה ע"א, ופירוש רש"י שם.
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
- ^ רב שרירא גאון באיגרתו, על פי בבלי, ראש השנה כג ע"ב.
- ^ ראו בבלי, ברכות כ ע"א, תענית כד ע"א-ב, בבא קמא ל ע"א.
- ^ בבא בתרא פרק י משנה ח.
- ^ בבלי, בבא מציעא לח ע"ב. חולין קי ע"א-ע"ב (רמי בר תמרי). ראו גם "תולדות תנאים ואמוראים".
- ^ ראו בבלי שבת לה ע"ב.
- ^ בבלי, גיטין ס ע"ב, ופירוש רש"י ותוספות.
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
- ^ שם.
- ^ איגרת רב שרירא גאון; יעויין גם בבלי הוריות יד ע"א וגיטין ס ע"ב, וב"תולדות תנאים ואמראים" לר"א היימאן בערכי החכמים הנזכרים.
- ^ בבלי, קידושין לב ע"א.
- ^ בבלי, כתובות כא ע"א, ס ע"א, עו ע"ב; חולין מד ע"א.
- ^ בבלי, עירובין פ ע"ב ודף צז ע"א. בבלי, נדה יז ע"ב; שבועות לו ע"ב.
- ^ ראו בבלי, פסחים מ ע"ב; מנחות פח ע"ב. הרב זאב יעבץ כתב שהוא בנו של רב יהודה, אך רוב החוקרים התעלמו מטענה זו ולא הזכירו פרט זה בדבריהם על רב יהודה או על רב הונא בר יהודה.
- ^ בבלי, ברכות מב ע"א.
- ^ בבלי, יבמות סד ע"ב. ראו "סדר הדורות" ערך רחבה שכתב שבני רחבה לא היו מחומה נינתו של רב יהודה
- ^ בבלי, יבמות סד ע"ב וכתובות סה ע"א.
- ^ ראו בבלי, חולין קיא ע"ב (לגרסת הרא"ש ודקדוקי סופרים); שם דף יט ע"א; קידושין ע ע"ב; יבמות יז ע"ב. ראו גם אטלס עץ חיים, הרב רפאל הלפרין.
- ^ מקורות רבים קיימים לכך, וביניהם - בהתאמה - בבלי, בבא מציעא סו ע"א (רב נחמן); סנהדרין יז ע"ב ודף כו ע"ב (רב עינא); שבת קלד ע"ב (רבה בר אבוה); קידושין ע ע"ב (רב מתנה); עבודה זרה כח ע"ב (רב שמואל בר יהודה); חולין סח ע"ב (עולא); ירושלמי בבא קמא פרק א הלכה א (רבי אלעזר).
- ^ בבלי עירובין מ ע"ב (רבה); בבא מציעא ח ע"א (רב יוסף); יבמות עח ע"ב (רבי זירא); ברכות יא ע"ב (רבי אבא); עירובין ב ע"ב ודף יד ע"א (חייא בר רב); שבועות לד ע"א-ע"ב (רב המנונא); יבמות יז ע"א (רב כהנא השני); פסחים נב ע"ב ומנחות מא ע"א (רחבה מפומבדיתא).
- ^ אדא דיילא: בבלי, שבת קמח ע"א; עבודה זרה מ ע"ב. רב כהנא בריה דרב נחוניא: בבלי תענית כד ע"ב.
- ^ בבלי, מנחות מג ע"א.
- ^ בבלי, עירובין סה ע"א.
- ^ בבלי, שבת מא ע"א; קידושין דף ע; שבת יב ע"ב.
- ^ בבלי, בבא קמא ל ע"א.
- ^ דף מז ע"א. ראו שם בציונים על הדף ("מסורת הש"ס") למראי מקומות מדויקים של ששת המקורות האחרים בבבלי.
- ^ בבלי, גיטין לח ע"א.
- ^ בבלי, ביצה ט ע"א, שבת סד ע"ב ועוד.
- ^ בבלי, בבא בתרא ק ע"א.
- ^ בבלי, שבת קנב ע"א.
- ^ בבלי, ברכות יח ע"א.
- ^ בבלי, יבמות סג ע"ב.
- ^ בבלי, ברכות ל ע"ב ורש"י; שבת קיח ע"ב; ראש השנה לה ע"א.
- ^ בבלי, סוטה לג ע"א.
- ^ בבלי, סנהדרין מב ע"א. זהו הנוסח בתלמוד, ישנם שינויים קלים בינו לבין הנוסח שבסידורים.
- ^ בבלי, ברכות מג ע"ב.
- ^ בבלי, כתובות ז ע"ב-ח ע"א. ראו גם רש"י שם.
- ^ בבלי, ברכות נד ע"ב.
- ^ בבלי, ברכות מג עמוד א, בתרגום לעברית.
- ^ בבלי, שבת סג ע"א.
- ^ בבלי, ברכות כד ע"ב (בתרגום לעברית).
- ^ בבלי, כתובות דף קי עמוד ב-קיא עמוד א.
- ^ בבלי, כתובות דף קיא עמוד א.
- ^ בבלי, שבת נה ע"א, בתרגום לעברית.
- ^ קיצור מתוך בבלי, קידושין ע ע"א-ע"ב.
- ^ בבלי, שבת קמז ע"א. ראו עוד עבודה זרה כח ע"ב, שבת קמח ע"א ומועד קטן טז ע"ב.
- ^ בבלי, נדרים נ ע"ב.
- ^ מתוך בבלי, מועד קטן יז ע"א.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רב יהודה בר יחזקאל, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
- רב יהודה - תולדות חייו, "סנונית".
אדמון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדמון - מדייני הגזרות שבירושלים בסוף ימי בית המקדש השני, בסוף תקופת הזוגות ותחילת תקופת התנאים. שבע מחלוקות שלו עם חכמים נזכרו במשנה. באחת הברייתות מוזכר שמו המלא: אדמון בן גדאי[1].
מדייני הגזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשנה במסכת כתובות מציינת:
שני דייני גזירות היו בירושלים, אדמון וחנן בן אבישלום. חנן אומר שני דברים, אדמון אומר שבעה.
בירושלים שלפני חורבן בית שני היו מצויים בתי מדרשות רבים:
- "אמר רבי פינחס אמר רבי אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים, כנגדן בתי כנסיות, וכנגדן בתי מדרשות, וכנגדן בתי סופרים".
בין הדיינים הרבים שבירושלים מיוחדים היו דייני הגזירות, שנקראו גם "דייני גזילות", ובתפקידם היה קביעת קנסות ותקנות על מקרי גזל, סמכות שלא ניתנה לשאר הדיינים. היתה להם הסמכות לקצוב קנסות גם מעבר לשורת הדין[2].
לדייני הגזירות מיוחס המאמר הבא, שעוסק בבהמה של אדם שנכנסה לרשות חברו והזיקה שם לעצים. הדיינים קצבו את התשלום:
- "קיטמה (שברה) נטיעה - רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: נטיעה בת שנתה - שתי כסף, בת שתי שנים - ארבע כסף".
לפי המשנה, דייני הגזירות היו שניים במספר - אדמון וחנן בן אבישלום. לדעתו של התנא רבי נתן היו שלושה, שהיה עימם נחום המדי. דעה אחרת בברייתא מונה את חנן המצרי בין דייני הגזירות. החשוב שבדיינים היה אדמון[3].
שמו המלא, לפי ברייתא שמופיעה בתלמוד, היה אדמון בן גדאי. ב"אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל" כתב הרב אברהם אורנשטיין, בערך אדמון בן גדאי[4]:
- יש סבורים ששני השמות, אדמון וגדאי, הם כינויים של חשיבותו ומעלתו של הדיין הזה, שנחשב בברייתא הראשון בין שלושה הדיינים. 'אדמון' - הוראתו ביוונית יודע ומנוסה. 'בן גדאי' פירושו ביוונית זקן ונכבד, זקן שקנה חכמה.
התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר יוחסין וב"סדר הדורות" נאמר שדייני הגזירות פעלו בתקופתם של שמעיה ואבטליון, הזוג הרביעי של תקופת הזוגות, כ-120 שנה לפני חורבן בית שני.
הרב זאב יעבץ ("תולדות ישראל") כתב שאדמון חי בזמנו של רבן גמליאל הזקן, בדור הראשון לתנאים, סמוך לחורבן בית המקדש. לדעתו, אי אפשר להקדים את זמנם של דייני הגזירות יותר מזה. כיוון שבתלמוד מוזכרת דעתו של רבי נתן שגם נחום המדי היה מדייני הגזירות, ומכך משתמע שנחום חי בזמנו של אדמון, ובמקום אחר[5] מסופר שנחום המדי חי בזמן חורבן בית שני[6].
מתורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשנה, מסכת כתובות, מובאות שבע מחלוקות בין אדמון לבין חכמים בדיני ממונות. בחלק מהן הצטרף רבן גמליאל דיבנה, מאוחר יותר, לדעתו של אדמון. באחת המחלוקות התנסח אדמון במשפט שהפך לאמרה: "בשביל שאני זכר הפסדתי?!". מובאות מדבריו של אדמון מופיעות במקומות נוספים בשני התלמודים.
אדמון אומר שבעה:
- מי שמת והניח בנים ובנות. בזמן שהנכסים מרובין - הבנים יורשים והבנות ניזונות. ובנכסים מועטים - הבנות ייזונו והבנים יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?! אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.
- הטוען את חברו כדי שמן והודה בקנקנים. אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה - יישבע. וחכמים אומרים: אין זו הודאה ממין הטענה. אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון.
- הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל - תשב עד שילבין ראשה. אדמון אומר: יכולה היא שתאמר: אילו אני פסקתי לעצמי - אשב עד שילבין ראשי, עכשיו שאבא פסק עלי - מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטוֹר! אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.
- העורר על השדה והוא חתום עליה בעֵד - אדמון אומר: יכול הוא שיאמר: השני נוח לי, והראשון קשה הימנו. וחכמים אומרים: איבד את זכותו. עשאה סימן לאחר - איבד את זכותו.
- מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו - אדמון אומר: ילך בקצרה. וחכמים אומרים: יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר.
- המוציא שטר חוב על חברו, והלה הוציא שמכר לו את השדה - אדמון אומר: יכול הוא שיאמר: אילו הייתי חייב לך היה לך להיפרע את שלך כשמכרת לי את השדה. וחכמים אומרים: זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו.
- שניים שהוציאו שטר חוב זה על זה - אדמון אומר: אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני?! וחכמים אומרים: זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו.
— משנה כתובות יג, ג-ט
דיון בדברי אדמון ביחס להלכה נמשך גם בתקופת האמוראים, ובשני התלמודים התייחסו לדברי רבן גמליאל.
- אמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל 'רואה אני את דברי אדמון' - הלכה כמותו.
- אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה... שבעה דברים שאמר אדמון - יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו, ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו: בכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון - הלכה כמותו, אינך (=אחרת) - לא[7].
בין הגאונים היתה מחלוקת אם לפסוק הלכה כאדמון היכן שרבן גמליאל תמך בשיטתו. רב שמואל גאון בר חפני כתב שבשתי מחלוקות הלכה כאדמון. רב נטרונאי גאון, לעומתו, סבר שאין לפסוק הלכה כאדמון באף אחת מן המחלוקות. גאונים נוספים נחלקו בכך[8].
קברו של אדמון נמצא דרומית לעיר צפת, סמוך לחורבות הכפר עוקיבה. על ידו קבר עקביה בן מהללאל [9].
מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, כתובות קה ע"א.
- ^ תלמוד בבלי, כתובות קה ע"א, ומפרשי התלמוד - רש"י, ריטב"א, שיטה מקובצת ועוד; וכן פירוש רבי עובדיה מברטנורא למשנה כתובות יג, א.
- ^ תלמוד בבלי, כתובות קה ע"א.
- ^ כרך א. סימני הפיסוק אינם במקור.
- ^ בבלי, נזיר לב ע"ב.
- ^ בדעתו של ר"ז יעבץ החזיקו הרב אברהם אורנשטיין (אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל), פרופ' הרב חנוך אלבק (מבוא המשנה עמ' 220) ועוד.
- ^ בבלי, כתובות קט ע"א. וכן בירושלמי.
- ^ ראו תשובות הגאונים מכתבי-יד שבגנזי קמברידג', פרופ' הרב שמחה אסף, ירושלים ה'תש"ב, סימן ל"ג (עמוד 9) ובפתיחה (עמוד 1-2).
- ^ ראו "ציוני מקומות הקדושים", יעקב שלום גפנר ונח שטרנפלד, ירושלים ה'תשכ"א, עמוד נב-נד.
חנן בן אבישלום[עריכת קוד מקור | עריכה]
חנן בן אבישלום היה מדייני הגזרות שבירושלים, יחד עם אדמון, בסוף ימי בית המקדש השני, סמוך לסוף תקופת הזוגות ותחילת תקופת התנאים. שתי מחלוקות שלו עם חכמים אחרים נזכרו במשנה. רבן יוחנן בן זכאי סבר כדעתו של חנן, וניסח על פי דבריו את הביטוי "הניח מעותיו על קרן הצבי".
שני דייני גזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כך נאמר במשנה במסכת כתובות:
שני דייני גזירות היו בירושלים, אדמון וחנן בן אבישלום. חנן אומר שני דברים, אדמון אומר שבעה.
— כתובות יג, א
בירושלים שלפני חורבן בית שני היו מצויים בתי מדרשות רבים, ובין הדיינים הרבים שבירושלים מיוחדים היו דייני הגזירות, שנקראו גם "דייני גזילות", ובתפקידם היה קביעת קנסות ותקנות על מקרי גזל, סמכות שלא ניתנה לשאר הדיינים. היתה להם הסמכות לקצוב קנסות גם מעבר לשורת הדין[1].
לפי המשנה, דייני הגזירות היו שניים במספר - אדמון וחנן בן אבישלום. לדעתו של התנא רבי נתן היו שלושה, שהיה עימם נחום המדי. דעה אחרת בברייתא מונה את חנן המצרי בין דייני הגזירות. לפי ההסבר בתלמוד המשנה מנתה רק את אדמון וחנן כיוון שהם היו החשובים שבדייני הגזירות[2].
בספר יוחסין וב"סדר הדורות" נאמר שדייני הגזירות פעלו בתקופתם של שמעיה ואבטליון, הזוג הרביעי של תקופת הזוגות, כ-120 שנה לפני חורבן בית שני. הרב זאב יעבץ ("תולדות ישראל") כתב שאי אפשר להקדים את זמנם של דייני הגזירות יותר מזמנו של רבן גמליאל הזקן, הדור הראשון לתנאים וסמוך לחורבן. בתלמוד מוזכרת דעתו של רבי נתן שגם נחום המדי היה מדייני הגזירות, ומכך משתמע שנחום חי בזמנם של חנן בן אבישלום ואדמון, ובמקום אחר[3] מסופר שנחום המדי חי בזמן חורבן בית שני. לכן, אפוא, אי אפשר להקדים יותר את זמנם של דייני הגזירות.
מתורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשנה במסכת כתובות, מובאות שתי מחלוקות בין חנן לבין "בני כהנים גדולים"[4] בדיני חיוב הבעל במזונות אשתו. בשתיהן הצטרף רבן יוחנן בן זכאי לדעתו של חנן, לעומת רבי דוסא בן הרכינס שסבר כדעתם של בני כהנים גדולים.
שני דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן בן אבישלום. חנן אומר שני דברים, אדמון אומר שבעה.
- מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות - חנן אומר: תישבע בסוף ולא תשבע בתחילה. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: תישבע בתחלה ובסוף. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, לא תישבע אלא בסוף.
- מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו. חנן אומר: איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: יישבע כמה הוציא, וייטול. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצבי.
— מסכת כתובות פרק יג משניות א-ב
האמוראים פסקו הלכה כחנן בן אבישלום, כך אמר בתלמוד רבי זירא בשם רבה בר ירמיה. בעקבותיהם, פסקו גם הרמב"ם והשלחן ערוך כחנן[5].
מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, כתובות קה ע"א, ומפרשי התלמוד - רש"י, ריטב"א, שיטה מקובצת ועוד, וכן מפרשי המשנה - רבי עובדיה מברטנורא. לדייני הגזירות מיוחס המאמר הבא, שעוסק בבהמה של אדם שנכנסה לרשות חברו והזיקה שם לעצים. הדיינים קצבו את התשלום: "קיטמה (שברה) נטיעה - רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: נטיעה בת שנתה - שתי כסף, בת שתי שנים - ארבע כסף".
- ^ תלמוד בבלי, כתובות קה ע"א. אבל ראו תוספות.
- ^ בבלי, נזיר לב ע"ב.
- ^ "תואר כבוד למשפחות הכהנים הגדולים, ששימשו בכהונה, ונסתלקו מסיבות מדיניות" - כתב הרב אברהם אורנשטיין ב"אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל" (ערך בני כהנים גדולים). חוקרים משערים שהיה להם קשר עם "בית דין של כהנים" המוזכר בכמה מקומות, כגון משנה כתובות א, ה (ר"א אורנשטיין באנציקלופדיה הנ"ל, ערך בית דין של כהנים; הרב עדין שטיינזלץ בתלמוד הבבלי שבהוצאתו, כתובות דף קה ע"א). ראו גם משנה אהלות יז, ה.
- ^ בבלי, כתובות קט ע"א. משנה תורה לרמב"ם הלכות אישות פרק יב, הלכה טז ו-יט; שלחן ערוך אבן העזר סימן ע סעיף ה ו-ח.
רב חנן מאישקיא[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב חנן מאישקיא היה ראש ישיבת פומבדיתא החל משנת ד'שמ"ט (589). הקים מחדש את הישיבה בפומבדיתא לאחר שהישיבה הייתה סגורה; פעולה זו נחשבת בעיני רבים לתחילתה של תקופת הגאונים. יש שמונים אותו עם הסבוראים, ומתחילים את תקופת הגאונים כמאה שנים אחר כך, לאחר פטירת רב ששנא. רבותיו היו חכמי הדור השני והשלישי של הסבוראים[1].
מעבר החכמים מהעיר פירוז-שבור וחידוש הישיבה בפומבדיתא[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף תקופת האמוראים ובתקופת הסבוראים סבלו יהודי בבל מרדיפות שונות כנגדם. הייתה זו תקופה של חוסר יציבות - כנופיות שונות, שפעלו בעיקר ממניעים אידיאולוגיים[2], ערכו מעת לעת פרעות ביהודים, לעתים בתמיכת ראשי השלטון הסאסאני. הפרעות שיבשו את סדרי חייהם של היהודים, והביא אף לסגירתה של ישיבת סורא, הישיבה החשובה שבה נערך התלמוד הבבלי. העיר פומבדיתא, שבה היה הריכוז הגדול של יהודים בבבל, הצליחה במשך זמן לעמוד בפני הרדיפות, והן לא הצליחו לשבש את אורח החיים של הקהילה היהודית. אולם, עם התגברות הרדיפות והתפשטותן נמנע המשך הלימוד גם בישיבת פומבדיתא, וראש הישיבה לא יכול היה להעביר שיעורים בפני תלמידיו. חכמי העיר, בראשות רב רבאי מרוב, עקרו משם עם הישיבה והעבירו אותה לעיר פירוז שבור, באזור העיר נהרדעא. הישיבה בפירוז שבור הייתה לישיבה המרכזית בבבל במשך כחמישים שנה, גם כאשר חלה הקלת-מה במצבם של היהודים ובביטחונם[3].
פתיחתה מחדש של הישיבה בפומבדיתא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת ד'שמ"ט (589) עבר רב חנן מאישקיא, בראש סיעת חכמים מראשי ישיבת פירוז שבור, לעיר פומבדיתא. רב חנן והחכמים שעימו חידשו את פעולתה של ישיבת פומבדיתא, הישיבה שנוסדה בתקופת האמוראים על ידי רב יהודה, לאחר עשרות שנים שבהן הייתה הישיבה סגורה. רבים רואים במעבר זה את סופה של תקופת הסבוראים ותחילת תקופת הגאונים (ראו על כך להלן).
לאחר שנתיים, או 20 שנה (ד'שנ"א או ד'שס"ט, הדבר תלוי בחילופי נוסחאות באיגרת רב שרירא גאון), התחדשה גם ישיבת סורא, שהלימודים בה פסקו אחר פטירת רב עינא, ובראשות הישיבה עמד רב מר בר רב הונא. מכאן ואילך נמשך רצף של ראשי ישיבות בישיבות סורא ופומבדיתא.
ישיבת פירוז שבור המשיכה להתקיים כשני דורות לאחר מכן, במקביל לשתי הישיבות ההיסטוריות שנפתחו מחדש - ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא.
רב חנן כראש הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדברי בעל "סדר הדורות", כיהן רב חנן כראש ישיבת פומבדיתא במשך 24 שנה, עד לשנת ד'שע"ג (613). במקורות מאוחרים מוזכר שכיהן בתפקיד זה שנתיים או 11 שנה[4].
רבותיו של רב חנן היו חכמי הסבוראים, ובהם תלמידי רב סימונא, רב אחאי ורב עינא[5].
על פי "סדר הדורות", תלמידו של רב חנן מאישקיא היה רב יצחק מפירוז שבור, שהיה ראש ישיבת פירוז שבור כאשר בא עלי בן אבי טאלב בראש הצבא המוסלמי וכבש את בבל מידי הסאסאנים.
אחריו היה רב מרי בן רב דימי סורגו גאון פומבדיתא.
האזכורים במקורות היסטוריים יהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב שרירא גאון כתב באיגרתו לחכמי קהילת קירואן, אשר שאלוהו, בין היתר, על סדר ראשי הישיבות בתקופת התלמוד ולאחריה[6]:
- והיו שנים של שמד וצרות בסוף מלכות הפרסיים, ולא היו יכולים לקבוע זמני לימוד, לקיים את הישיבה ולנהוג כמנהג גאונים (ראשי הישיבות, שהיו מעבירים שיעורים), עד לאחר מספר שנים, שבאו חכמינו מפומבדיתא לסביבות העיר נהרדעא, למדינת (עיר) פירוז שבור.
- ואלו הגאונים (=ראשי הישיבות) שהיו בישיבתינו, בפומבדיתא, לאחר הדברים הללו, בסוף מלכות פרסיים. בשנת תת"ק (900 למניין השטרות, היא שנת ד'שמ"ט - 589) מלך מר חנן מאשקייא.
לדברי הראב"ד, בספרו סדר הקבלה, שבו הוא מפרט את השתלשלות קבלת התורה מדור לדור, היה רב חנן מאישקיא ראש הדור השלישי של הסבוראים, ותקופת הגאונים לשיטתו התחילה רק מאה שנים מאוחר יותר, בשנת ד'תמ"ט (689):
- הדור השני... תלמידי רב סימונא ורב עינא, ולא הוזכרו בשנותיהם, כי הישיבות בטלו כמו חמישים שנה אחר מות רב סימונא, עד שנת ד' אלפים שמ"ט, מפני שנאת מלכי פרס ושמדותיהם.
- הדור השלישי - רב חנן מאישקיא, קיבל מתלמידי רב סימונא. ואחריו רב מרי, ואחריו רב חנינא, ואחריו רב חיננא - כל אלה דור אחד הם. ורב חנן מאישקיא בשנת ד' אלפים שמ"ט היה לראש, ואחריו ארבעה ראשי ישיבות, ולא הוזכרו מספר שנותיהם.
ראשית תקופת הגאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים רואים ברב חנן מאישקיא ובחזרת הישיבה לפומבדיתא את ראשיתה של תקופת הגאונים, שנמשכה כ-450 שנה, עד לפטירתו של רב האי גאון בשנת ד'תשצ"ח (1038). הם מתבססים על דברי רב שרירא גאון באיגרתו, שפותח את רשימת ראשי הישיבות במילים (בתרגום מארמית; ראו למעלה) "ואלו הגאונים שהיו בישיבתינו".
יש החולקים על קביעה זו, ותקופת הגאונים התחילה - לשיטתם - מאוחר יותר, כמאה שנים לאחר מכן. דעה זו מתבססת על דבריו של רבי אברהם אבן דאוד (ראב"ד), שבספרו "סדר הקבלה" מונה חמישה דורות של סבוראים ומציין את סיומה של התקופה בשנת ד'תמ"ט (689), עם פטירתו של רב ששנא, ראש ישיבת סורא. אחר כך - כתב הראב"ד - התחילה תקופת הגאונים[7].
בתשובה ששלח רב שרירא גאון כינה את רב רבא גאון (שפעל סביב שנת ד'תי"א-651) וסיעתו "רבנן סבוראי"[8]. בין כך ובין כך, באיגרת רב שרירא גאון משמעותו של התואר "גאון" היא ראש ישיבה (כך היו ראשי הישיבות נקראים בתקופת הגאונים), ורב שרירא משתמש בתואר זה באופן שוטף ביחס לראשי הישיבות מרב חנן ואילך. על כן מקובל להתחיל את סדר הגאונים ברב חנן מאישקיא (בפומבדיתא) וברב מר בר רב הונא (בסורא)[9].
מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו ציטוט מ"סדר הקבלה" לראב"ד להלן.
- ^ האמגושים - כוהני הדת הפרסית; וכן כת המזדקים, שזכתה לתמיכת המלך קבאד הראשון, והמשיכו לפעול גם בשנות שלטונו של כוואסרו הראשון, שלא היה מתומכיהם. פעולותיהם החלישו את מעמד השלטון הסאסאני.
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
- ^ שנתיים: "תורתם של גאונים" לפרופ' שלמה זלמן הבלין ויצחק יודלביץ; "עידן התלמוד" לרב גרשם הרפנס. 11 שנה - אטלס "עץ חיים", הרב רפאל הלפרין, כרך ד.
- ^ על פי "סדר הקבלה" לראב"ד ו"סדר הדורות" יחד.
- ^ בתרגום לעברית.
- ^ סדר הדורות ורבים הבינו מאיגרת רש"ג שתקופת הגאונים מתחילה ברב חנן; אבל ראו "תקופת הסבוראים וספרותה" לר' יעקב אליהו אפרתי.
- ^ תשובות הגאונים חמדה גנוזה סימן קמ.
- ^ ראו "סדר הדורות", "תורתם של גאונים" לפרופ' שלמה זלמן הבלין ויצחק יודלביץ.
רב יצחק (פירוז שבור)[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב יצחק היה גאון ישיבת פירוז שבור שבבבל בתקופת המעבר שבין הסבוראים לגאונים. ישיבת פירוז שבור התקיימה מספר דורות כישיבה שלישית בבבל, במקביל לישיבת פומבדיתא ולישיבת סורא, רב יצחק היה ראש הישיבה האחרון בפירוז שבור. בשעת כיבוש בבל בידי המוסלמים בראשותו של עלי אבן אבי טאלב יצא רב יצחק לקבל את פניו בלוויית קהל יהודי גדול.
ראש הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל העיר פירוז שבור, הסמוכה לנהרדעא, עברה ישיבת פומבדיתא בתקופת הסבוראים. לאחר חידוש הלימוד בפומבדיתא בידי רב חנן מאישקיא, בשנת ד'שמ"ט (589), המשיכה הישיבה להתקיים בפירוז שבור מספר דורות. בראשות הישיבה עמדו רב מרי בר רב דימי, רב חיננאי מבי גיהרא, ולאחריהם - רב יצחק. התמנה לעמוד בראש הישיבה בערך בשנת ד'שצ"ו (636). לאחר פטירתו הצטרפו החכמים שנותרו בישיבה לישיבת פומבדיתא והישיבה בפירוז שבור נסגרה. עם ביסוסן מחדש של שתי הישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, ובעקבות היחס החיובי של השלטון החדש ליהודים, לא ראו חכמי הדור עוד צורך בקיומה של ישיבה שלישית, והוחלט לסוגרה[1].
יש מי שכתב שרב יצחק היה ראש ישיבה בפומבדיתא, ו"פירוז שבור" שכתוב באיגרת רב שרירא גאון מתייחס לישיבת פומבדיתא עצמה, שנקראה גם בשם זה[2].
רב יצחק מפירוז שבור היה תלמידו של רב חנן מאישקיא[3].
כיבוש בבל בידי המוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר למעלה מ-400 שנה של שלטון האימפריה הסאסאנית בבבל, בא הכיבוש המוסלמיי ושם לו סוף. במסגרת מסע הכיבושים של האימפריה המוסלמית, הגיע הצבא המוסלמי, בראשותו של עלי אבן אבו טאלב, לבבל וסיפחו אותה לשטחי האימפריה. בשנת ד'ת"ח (658) בערך, יצא ראש ישיבת פירוז שבור, רב יצחק, לקבל את פניו של מנהיג הצבא הכובש. על כך מסופר באיגרת רב שרירא גאון[4]:
- ואחרי רב מרי סורגו מלך בנהרדעא מר רב חיננאי מן בי גיהרא, ובימיו יצא מחמד לעולם. ואמרו שהיה בסורא אותו העת רב חיננאי, ורב חנא גאון פומבדיתא, ומר רב יצחק גאון, והוא שהיה בפרוז-שבור עת שכבשה עלי בן אבוטאלב, ויצא מר יצחק מן פרוז-שבור לקראתו והקביל פניו בסבר פנים יפות, והיה בפרוז שבור היום ההוא תשעים אלף מישראל, וקיבלם עלי בן אבוטאלב בסבר פנים יפות.
ואילו רבי אברהם אבן דאוד, בספר "סדר הקבלה", כתב:
- הדור הרביעי[5] - רב יצחק. בימיו גברה מלכות ישמעאל על מלכות פרס ונעקרה מלכות פרס מן העולם. ובא לבבל עלי אבן אבו טאלב מלך ישמעאל, ואחר שגברו עליה מלכות ישמעאל כמה שנים, כי בימי עמד בן אלכטאב מלך ישמעאל נעקרה מלכות פרס, והלכו נשיו ובנותיו של יזגדר מלך פרס בשבי, ועמד מלך ישמעאל ונתן בת יזגדר לר' בוסתנאי ראש גלות, וגיירה והיתה לו לאשה. כי בשנת ד' אלפים שע"ד התחיל מחמד מלך ישמעאל לטעון טענותיו. וכשבא עלי אבן אבי טאלב לבבל יצא אליו רב יצחק ראש ישיבה, וכיבדו ונישאו המלך עלי בשנת ד' אלפים ת"כ.
התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב יצחק[6] נחשב, לפי דעה אחת, המתבססת על איגרת רב שרירא גאון, על חכמי תקופת הגאונים; ולפי דעה אחרת - על חכמי תקופת הסבוראים. הראב"ד, ב"סדר הקבלה", מנה את רב יצחק בדור הרביעי של הסבוראים[7].
לפי ההיסטוריון צבי גרץ, עם כיבוש בבל בידי המוסלמים התחילה תקופת הגאונים, ורב יצחק מפירוז שבור הוא הגאון הראשון. לדבריו, הכובש, עלי אבן אבו טאלב, גידל את מעמדו של רב יצחק והגדיר אותו כשני במעלה אחרי ראש הגולה. עלי גם ייפה את כוחה של ישיבת סורא בשל חיבתו לרב יצחק[8]. דבריו של גרץ אינם מקובלים על כל החוקרים, שכן הפרטים אינם מבוססים על המקורות[9].
מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "אוצר הגדולים" ר' נפתלי יעקב הכהן, כרך א, פתח האוצר עמ' יט; פירוש "פתשגן הכתב" על איגרת רב שרירא גאון מאת הרב אהרן היימאן; וראו גם "תולדות ישראל", הרב זאב יעבץ.
- ^ פרופ' משה גיל, וראו גם "סדר הדורות". אבל ראו "אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" (בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות).
- ^ "סדר הדורות".
- ^ בתרגום מארמית לעברית.
- ^ של הסבוראים.
- ^ באיגרת רב שרירא גאון נקרא "רב יצחק גאון", ובמקורות מאוחרים כונה "רב יצחק מפירוז שבור" (רב יצחק מפרוז שבור).
- ^ ראו בערך גאונים#כרונולוגיה.
- ^ גרץ, "דברי ימי ישראל" חלק ג.
- ^ ראו סיני ב עמוד תע"ב ואילך, במאמרו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הדוחה את דבריו של גרץ.
רב מר בר רב הונא[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב מר בר רב הונא - מראשוני הגאונים, ראש ישיבת סורא שבבבל בשלהי שלטון האימפריה הסאסנית. בראשותו נפתחה ישיבת סורא מחדש, לאחר למעלה מ-50 שנה שלא היתה פעילה בעקבות גזירות שמד ופרעות נגד היהודים שבבבל בימי הסבוראים. רב מר בר רב הונא נחשב, לפי דעה אחת, המתבססת על איגרת רב שרירא גאון, לראשון הגאונים בסורא; ולפי דעה אחרת - על חכמי תקופת הסבוראים.
ראש ישיבת סורא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישיבת סורא הוקמה בתחילת תקופת האמוראים בידי רב. בסוף ימי האמוראים היתה ישיבת סורא לישיבה הדומיננטית ביותר בבבל, בראשותם של רב אשי, מר בר רב אשי ורבינא, ובה נערך התלמוד הבבלי.
הישיבה נסגרה בתקופת הסבוראים, בעקבות פרעות ממושכות כנגד היהודים, הן מצד האמגושים, קנאי דת הזורואסטריות, הן מצד פעילי תנועתו הדתית-חברתית של מזדק, והן מצד השלטון הסאסאני שהושפע מהגורמים הללו. ישיבת סורא סבלה מהמצב המעורער של היהודים בבבל עוד בסוף תקופת האמוראים ובתחילתה של תקופת הסבוראים, ונסגרה לפרק זמן של כמה שנים. ניסיון לחדש אותה בימי הסבוראים, בראשותו של רב עינא, לא החזיק מעמד לאורך זמן והישיבה נסגרה שוב. ישיבת פומבדיתא המקבילה הצליחה להתקיים במחצית הראשונה של תקופת הסבוראים, אבל גם היא נסגרה זמן מה לאחר פטירתו של ראש הישיבה, רב סימונא (ד'ש' - 540), ועברה לעיר פירוז-שבור הסמוכה לנהרדעא. בשנת ד'שמ"ט (589), בעקבות שיפור במצב היהודים בבבל, נפתחה ישיבת פומבדיתא מחדש, בעיר פומבדיתא, בראשות רב חנן מאישקיא.
כשנתיים לאחר מכן נפתחה מחדש גם הישיבה בסורא, בראשותו של רב מר בר רב הונא. לדעה הרווחת, הרואה ברב חנן מאישקיא את תחילת תקופת הגאונים, היה רב מר בר רב הונא הגאון הראשון בסורא, במקביל לרב מרי בר רב דימי סורגו, הגאון השני בפומבדיתא (אחרי רב חנן מאישקיא), ולרב חנינאי מבי גיהרא, ראש ישיבת פירוז-שבור[1].
כמו בתקופת האמוראים, היתה ישיבת סורא מאוד משמעותית בתקופת הגאונים. לאחר הכיבוש המוסלמי נפתחו שערי המסחר בין בבל למערב והיו שיירות נוסעים מצויות בין הארצות, דבר שאִפשר שליחת שאלות לגאוני בבל מכל קצוות הפזורה היהודית. השאלות עסקו בכל תחומי היהדות, והשואלים נענו בתשובות גאוני בבל וחכמי הישיבות, שנשלחו אליהם. גאוני ישיבת סורא, כמו גם גאוני ישיבת פומבדיתא, השיבו אלפים רבים של תשובות, והראשון מביניהם שנשתמרו ממנו תשובות הוא רב ששנא. ישיבת סורא העמידה בראשה גאונים מפורסמים, שביניהם רב יהודאי גאון, רב נטרונאי גאון, רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון ורב שמואל גאון בר חפני.
תיארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב שרירא גאון, באיגרתו לחכמי קהילת קירואן, אשר שאלוהו על סדר ראשי הישיבות בתקופת התלמוד ולאחריה, מנה את ראשי הישיבות לתולדותיהם. בפתח תקופת הגאונים הציג את שני גאוני פומבדיתא הראשונים, ולאחר מכן את גאון סורא הראשון[2]:
- ואלו הגאונים שהיו בישיבתנו, בפומבדיתא, לאחר הדברים הללו, בסוף מלכות פרסיים. בשנת תת"ק (900 למניין השטרות, היא שנת ד'שמ"ט - 589) מלך רב חנן מאשקייא. ואחריו מלך מר רב מרי זקננו בנו של רב דימי הורנו, ובית מדרשו בפירוז-שבור נודע 'בית רב מרי' עד היום. ובימיו מלך בסורא רב מר בר רב הונא, בשנת תתק"ב (902 לשטרות, דהיינו ד'שנ"א - 591).
לפי נוסחת רוב כתבי היד של איגרת רב שרירא גאון, תחילת פעילותו של רב מר בר רב הונא כראש ישיבה היתה בשנת תתק"ב לשטרות, היא שנת ד'שנ"א (591). חוקרים אחדים אחזו בנוסחה אחרת המופיעה במקצת כתבי היד - תתק"כ, אות כ"ף במקום בי"ת. לפי נוסחה זאת, פתיחת ישיבת סורא בראשות רב מר היתה בשנת ד'שס"ט (609)[3].
שנת פטירתו של רב מר בר רב הונא לא נמסרה באיגרת רב שרירא גאון, אבל יש מהחוקרים שציינו את פטירתו בשנת ד'שע"ד (614), ויש מי שציין בשנת ד'ש"פ (620)[4].
הגאון הסוראי הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקובל לציין את ראשיתה של תקופת הגאונים ברב חנן מאישקיא, גאון פומבדיתא הראשון (ד'שמ"ט - 589). רב מר בר רב הונא היה, לשיטה זו, הגאון הראשון בסורא. הם מתבססים על דברי רב שרירא גאון באיגרתו, שפותח את רשימת ראשי הישיבות במילים (בתרגום מארמית) "ואלו הגאונים שהיו בישיבתנו". יש החולקים על קביעה זו, ותקופת הגאונים התחילה - לשיטתם - מאוחר יותר, כמאה שנים לאחר מכן. דעה זו מתבססת על דבריו של רבי אברהם אבן דאוד (ראב"ד), שבספרו "סדר הקבלה" מונה חמישה דורות של סבוראים ומציין את סיומה של התקופה בשנת ד'תמ"ט (689), עם פטירתו של רב ששנא, ראש ישיבת סורא. לדבריו, אחר כך התחילה תקופת הגאונים[5].
בין כך ובין כך, באיגרת רב שרירא גאון משמעותו של התואר "גאון" היא ראש ישיבה (כך היו ראשי הישיבות נקראים בתקופת הגאונים), ורב שרירא משתמש בתואר זה באופן שוטף ביחס לראשי הישיבות מרב חנן ואילך. על כן מקובל להתחיל את סדר הגאונים ברב חנן מאישקיא (בפומבדיתא) וברב מר בר רב הונא (בסורא), ויש מי שמחשיב את החכמים עד לרב ששנא גם כסבוראים וגם כגאונים[6].
הראב"ד, אשר מנה בספרו "סדר הקבלה" את רב חנן מאישקיא הפומבדיתאי בין חכמי הדור השלישי של הסבוראים, לא הזכיר את רב מר.
יש מי שציין שרב הונא, אביו של רב מר, הוא רב הונא המוזכר במחזור ויטרי כ"סוף סברה", דהיינו סוף תקופת הסבוראים, יחד עם רב גיזא. לפי דעה זו, היה רב הונא אחרון הסבוראים ובנו, רב מר, ראשון גאוני סורא[7]. הזיהוי הזה מעורפל, שכן המסורת על "סוף סברה" נשנה במספר ספרים עתיקים, וכמעט בכל אחד מהם גרסה שונה בשמות החכמים. בנוסף לכך, אין כל ראיה לזיהוי של רב הונא הסבוראי עם אביו של רב מר, מלבד השם הזהה, שם שהיה נפוץ בתקופה זו[8].
אחרי פטירתו של רב מר בר רב הונא התמנה לגאון בסורא רב חיננאי (חנניה) גאון[9].
מקורות והערות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברוב הנוסחות באיגרת רב שרירא גאון, שמו הוא רב מר בר רב הונא. בכתבי יד בודדים מופיע "רב מארי בר רב הונא" או "מר רב מר בן רב הונא גאון".
- ^ איגרת רב שרירא גאון. לפי דעות שונות, רב חנן מאישקיא נפטר לפני חידוש הישיבה בסורא, ולא היה בזמנו של רב מר (הדבר תלוי בעיקר ב#תיארוך ובהשערות לגבי שנת פטירתו של רב חנן). לשיטה שגורסת שרב מר בסורא ורב חנן בפומבדיתא היו בזמן אחד, ראש ישיבת פירוז-שבור היה רב מרי בר רב דימי (שלאחר פטירת רב חנן עבר לפומבדיתא ושימש בה כגאון).
- ^ בתרגום לעברית.
- ^ ראו מהדורתו המדעית של ד"ר ר' בנימין מנשה לוין לאיגרת רב שרירא גאון, עמוד 100 והערות לחילופי הנוסחאות. מהנוסחה 'תתק"כ' הושפע החוקר הרב יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", חלק ג עמ' 172; "אוצר הגדולים אלופי יעקב" לר' נפתלי יעקב הכהן, כרך א, פתח האוצר עמ' יט.
- ^ שנת ד'שע"ד: ראו "תורתם של גאונים", פרופ' שלמה זלמן הבלין ויצחק יודלוב; "אטלס עץ חיים", הרב רפאל הלפרין, כרך ג בנספח "שנות כהונת הגאונים" ובערכי סבוראים וגאונים שבסוף כרך ד. לשנת ד'ש"פ ציין ר' נפתלי יעקב הכהן בספרו "אוצר הגדולים אלופי יעקב", כרך א, פתח האוצר עמ' יט, שכתב שרב מר כיהן כגאון "ערך 11 שנה" (שכן לדעתו התחיל בשנת ד'שס"ט, כדלעיל).
- ^ סדר הדורות ורבים הבינו מאיגרת רש"ג שתקופת הגאונים מתחילה ברב חנן; אבל ראו "תקופת הסבוראים וספרותה" לר' יעקב אליהו אפרתי. בתשובה ששלח רב שרירא גאון עצמו כינה את רב רבא גאון (שפעל סביב שנת ד'תי"א-651) וסיעתו "רבנן סבוראי" (תשובות הגאונים "חמדה גנוזה" סימן קמ).
- ^ ראו "סדר הדורות"; "תורתם של גאונים" לפרופ' שלמה זלמן הבלין ויצחק יודלוב. ראו גם "אוצר הגדולים (אלופי יעקב)" לר' נפתלי יעקב הכהן, כרך א, פתח האוצר עמ' יד-יז.
- ^ החוקר רבי יצחק אייזיק הלוי, "דורות הראשונים" חלק ג, וההולכים בעקבותיו.
- ^ ראו "תקופת הסבוראים וספרותה" לר' יעקב אליהו אפרתי, שדן בכך ומפקפק גם בפירוש המקובל של הביטוי "סוף סברה" ; וראו בערך רב סימונא#"רב סימונא סוף סברה".
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
פירוז שבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
פירוז שבור (פרוז-שבור) הוא שמה של עיר בבבל, הסמוכה לעיר נהרדעא, שנבנתה על ידי מלך האימפריה הסאסאנית, שבור הראשון, בסביבות שנת ג'תתק"צ (230). בתקופת הסבוראים עברה לפירוז שבור ישיבת פומבדיתא, אשר הלימודים בה שובשו בשל פרעות של קנאים דתיים פרסיים (אמגושים) ושל חברי הכת של מזדק. הישיבה בפירוז שבור התקיימה מספר דורות, וב-50 שנותיה הראשונות בפירוז-שבור הייתה למרכז היהודי-תורני בבבל ובעולם כולו.
שריפת העיר באש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן המלחמה בין יוליאנוס הכופר, קיסר רומא, ושבור השני, מלך פרס (ד'קכ"ג-363), נלכדה העיר פירוז שבור, שהייתה אז עיר גדולה וחשובה, בידי הרומאים ונשרפה באש.
מעבר הישיבה מפומבדיתא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופתו של רב רבאי מרוב, ראש ישיבת פומבדיתא (אחרי ד'ש' - 540), רבו הרדיפות כנגד היהודים בבבל, רדיפות אשר התחילו כמה עשרות שנים קודם לכן. הייתה זו תקופה של חוסר יציבות - כנופיות שונות, שפעלו בעיקר ממניעים אידיאולוגיים[1], ערכו מעת לעת פרעות ביהודים, לעתים בתמיכת ראשי השלטון הססנידי. העיר פומבדיתא, שבה היה הריכוז הגדול של יהודים בבבל, הצליחה עד כה לעמוד בפני הרדיפות, והן לא הצליחו לערער את אורח החיים של הקהילה היהודית, בניגוד לערים אחרות. אולם עם התגברות הרדיפות והתפשטותן נמנע המשך הלימוד גם בישיבת פומבדיתא, וראש הישיבה לא יכול היה להעביר שיעורים בפני תלמידיו[2].
חכמי העיר עקרו משם עם הישיבה והעבירו אותה לעיר פירוז שבור. לאחר מספר שנים חלה הקלה במצבם של יהודי בבל. הישיבה בפירוז שבור הייתה לישיבה המרכזית בבבל במשך כחמישים שנה, עד חזרתו של רב חנן מאישקייא לישיבת פומבדיתא בשנת ד'שמ"ט (589), פעולה שיש שרואים בה את סופה של תקופת הסבוראים ותחילת תקופת הגאונים. הישיבה המשיכה להתקיים מספר דורות, ורב שרירא גאון מעיד באיגרתו על בית מדרשו של רב מרי בר רב דימי סורגו שהתקיים בפירוז שבור.
רב שרירא גאון כתב באיגרתו לחכמי קהילת קירואן, אשר שאלוהו, בין היתר, על סדר ראשי הישיבות בתקופת התלמוד ולאחריה[3]:
- והיו שנים של שמד וצרות בסוף מלכות הפרסיים, ולא היו יכולים לקבוע זמני לימוד, לקיים את הישיבה ולנהוג כמנהג גאונים (ראשי הישיבות, שהיו מעבירים שיעורים), עד לאחר מספר שנים, שבאו חכמינו מפומבדיתא לסביבות העיר נהרדעא, למדינת (עיר) פירוז שבור.
כיבוש העיר על ידי המוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת ד'תט"ז (656) לערך, בא הצבא המוסלמי, בראשותו של עלי בן אבי טאלב, וכבש את פירוז שבור, במסגרת כיבוש בבל על ידי המוסלמים.
במקורות יהודיים מסופר על קבלת פנים שערך לו רב יצחק מפירוז שבור, ראש הישיבה בפירוז שבור, עם 90,000 יהודים.
רב שרירא גאון הזכיר זאת באיגרתו:
- "... מר רב יצחק, והוא שהיה בפירוז שבור עת שכבשה עלי בן אבוטאלב, ויצא מר רב יצחק מפרוז שבור לקראתו, והקביל פניו, וקיבלו עלי בן אבוטאלב באותה שעה בתשעים אלף מישראל".
- "הדור הרביעי (של הסבוראים) - רב יצחק, ובימיו גברה מלכות ישמעאל על מלכות פרס ונעקרה מלכות פרס מן העולם. ובא לבבל עלי אבן אבי טאלב מלך ישמעאל... יצא אליו רב יצחק ראש ישיבה וכיבדו ונישאו המלך עלי..."
הערות ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ האמגושים - כוהני הדת הפרסית; וכן אנשי כת המזדקים, שזכתה לתמיכת המלך קבאד הראשון, והמשיכו לפעול גם בשנות שלטונו של כוואסרו הראשון, שלא היה מתומכיהם. פעולותיהם החלישו את מעמד השלטון הסאסאני.
- ^ אגרת רב שרירא גאון.
- ^ בתרגום לעברית.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פירוז שבור, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
מר עוקבא (גאונים)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מר עוקבא היה ראש הגולה בבבל לקראת סופה של תקופת הגאונים (אין לבלבל בינו ובין האמורא מר עוקבא, שהיה גם הוא ראש הגולה).
פרשת חבל כרסאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מר עוקבא הסתכסך עם ראשי הישיבות בבבל, כאשר ניסה לנצל את מצוקתה הכספית של ישיבת סורא ולהשתמש בכספי התרומות שיועדו אליה. החכמים היהודיים בבבל ביקשו מהחליף המוסלמי את הדחתו של מר עוקבא. בתחילה נענה להם, אולם לאחר זמן הצליח מר עוקבא לכבוש את לב החליף, והלה השיבו על כנו. לאחר מאמצים רבים, שנמשכו מספר שנים, הודח מר עוקבא שוב מתפקידו וברח לקירואן, בסביבות שנת ד'תר"כ (840), ושם התקבל בכבוד גדול.
תיארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
2 דעות
- רב כהן צדק ב"ר אבומאי מסורא
- רב כהן צדר ב"ר יוסף מפומבדיתא
מר זוטרא ראש הגולה#תיארוך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיארוך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערפול שבמקורות אודות התקופה ההיא הביא למחלוקות בקרב החוקרים על תאריך המרד. גישה אחת מתארכת את המרד לימיו של המלך הפרסי קבאד הראשון (ששלט בין השנים ד'רמ"ח-ד'רצ"א, 488-531, עם תקופת הפסקה קצרה שבה הודח), במעבר שבין תקופת האמוראים לסבוראים, כפי שהוצג למעלה[1].
לדעתו של ההיסטוריון צבי גרץ, המרד התרחש בין השנים ד'רע"א (511) - ד'רע"ח (518)[2].
שיטה אחרת מתבססת על שורה באיגרת רב שרירא גאון, שבה נאמר ש"בשנת תתיט שכיב רב הונא ריש גלותא". שנת תתי"ט למניין השטרות היא שנת ד'רס"ח (508). לשיטה זו, רב הונא ריש גלותא הוא אביו של מר זוטרא. בגיל 15 התמנה מר זוטרא לראש הגולה - בשנת ד'רפ"ג (523), ו-13 שנה אחר כך פתח במרד - ד'רצ"ו (536), עד לדיכוי המרד בשנת ד'ש"ג (543). המרד התרחש אפוא בסוף הדור השני של הסבוראים, בתקופה שבה נפטרו רב עינא ורב סימונא[3]. שיטה דומה מאחרת את המרד במעט ומתארכת אותו לשנים ד'רצ"ח (538) - ד'ש"ה (545). לשיטה זו, רב הונא ריש גלותא המוזכר באיגרת רב שרירא גאון אינו אביו של מר זוטרא, אלא דוֹד אביו, שכיהן לפניו כראש הגולה ונקרא גם הוא רב הונא. לאחר פטירת רב הונא ריש גלותא בשנת ד'רס"ח, כמוזכר באיגרת, כיהן אחיינו, הונא אבי מר זוטרא, כראש הגולה במשך כשנתיים עד למותו[4]. הדברים באיגרת רב שרירא גאון על שנת פטירתו של "רב הונא ריש גלותא", אשר מהווים בסיס לשיטות המאחרות את המרד, אינם ראיה חד משמעית לשיטות אלו. הביטוי "ריש גלותא" אינו בהכרח תואר המכוון לנושא משרת ראש הגולה, שכן בתלמוד הבבלי, במסכת יבמות, מוזכר מעשה ב"יצחק ריש גלותא" שנסע מקורטובא לאספמיא ונפטר, והסתפקו החכמים אם השמועה ששמעו על מותו מתייחסת לאדם זה או לאיש אחר הנושא שם זהה. מפרשי התלמוד עומדים על נקודה זו, שאין מדובר שם בראש הגולה אלא באדם שהכינוי "ריש גלותא" הוצמד לשמו, ככינוי או כשם משפחה, או לאדם שהיה שליחו של ראש הגולה[5].
החוקר הרב יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", מאחר את המרד יותר מכך, לשנים ד'שי"א - ד'שי"ח (551-518), בתקופת הדור השלישי של הסבוראים, בסמוך לנדודי ישיבת פומבדיתא המרכזית לעיר פירוז שבור. לדבריו, ראשי הישיבה המוזכרים ב"סדר עולם זוטא" בהקשר זה של מרד מר זוטרא עמדו בראשה של ישיבה מקומית שהתקיימה בסמוך למקומו של ראש הגולה.
בספר סדר עולם זוטא, שהוא המקור המרכזי למעשה המרד, לא הוזכר תאריך אלא לגבי עלייתו של מר זוטרא בר מר זוטרא לארץ ישראל. לפי הנאמר בספר, עלייה זו הייתה בשנת ד'ר"פ (580). למרות זאת, נמצא מי שתיארך את המרד לשנים מאוחרות יותר. החוקר ר' יצחק אייזיק הלוי, בספרו "דורות הראשונים", טען שנפלה טעות סופר בסדר עולם זוטא לגבי שנת עלייתו של מר זוטרא השלישי לארץ, ולדעתו יש לדחות אותה בכ־70 שנה. טענה זו נתקלה בהתנגדות מצד חוקרים אחרים[6]. כמוזכר לעיל, לדעתו של הרב הלוי, המרד התרחש בין השנים ד'שי"א - ד'שי"ח, 551 - 558 לערך.
רבה (פירושונים)[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמעות המילה רבה (או רבא) בארמית היא: גדול. כך הושענא רבה = יום ההושענות הגדול.
אולם השמות רבא ורבה הם קיצור של רב אבא (ספר הערוך ערך אביי; רשב"ם לבבא בתרא עד ע"א). לעתים התחלפו השמות רבא ורבה בהעתקות ובדפוסים זה בזה. יש מקרים שהחילוף אינו משנה, אך לפעמים מדובר בחכם אחר.
האם התכוונתם ל...
- רבה (בר נחמני) - מראשי הדור השלישי של האמוראים, ראש ישיבת פומבדיתא וחברו של רב יוסף.
- רבא - אמורא בבלי מהמפורסמים ביותר, מראשי הדור הרביעי. ראש ישיבה וחברו של אביי.
- רבא בריה דרבה - אמורא בבלי בדור הרביעי, בנו של רבה.
- רבה בר אבוה - אמורא בבלי בדור השני, תלמידו של רב ורבו של רב נחמן.
- רבה בר רב הונא - אמורא בבלי בדור השלישי, בנו של רב הונא וראש בישיבת סורא.
- רבה בר בר חנה - אמורא בדור השלישי, תלמיד רבי יוחנן.
- רבה תוספאה - אמורא בבלי בדור השביעי, מאחרוני האמוראים. ראש ישיבת סורא.
- רבה בר מתנה - אמורא בבלי בן הדור הרביעי.
- רבה בר שילא - אמורא בבלי בדור השלישי.
- רבה בר מרי - אמורא בדור השלישי, מרבותיו של רבא.
- רבה בר שמואל - אמורא בבלי בדור השלישי. תלמיד רב ששת ורב חסדא ו"תנא" השונה ברייתות.
- רבה יוסי (רבה יוסף, רב יוסי) - ראש ישיבת פומבדיתא, ראש הדור הראשון של הסבוראים.
- רב רבא (רב רבה) - מגאוני פומבדיתא הראשונים, תיקן תקנה בהלכות אישות יחד עם רב הונאי גאון סורא, בשנת ד'תי"א (651).
- רב רבא (רב אבא) בר רב דודאי - גאון פומבדיתא ה-18 (ד'תקל"ג, 773). בנו של רב דודאי גאון ואחיינו של רב יהודאי גאון.
- רב רבה (רב אבא) בר רב אמי - הגאון ה-36 בפומבדיתא (ד'תרכ"ט, 869). נכדו של רב מר בר שמואל גאון סורא.
 | זהו דף פירושונים, שמטרתו להבחין בין ערכים שונים בעלי שם דומה.
|
רב הונא (פירושונים)[עריכת קוד מקור | עריכה]
האם התכוונתם ל...
- רב הונא - דור שני לאמוראים, גדול תלמידי רב וראש ישיבת סורא 40 שנה.
- רב הונא - אמורא בדור השלישי והרביעי, עלה מבבל לארץ ישראל.
- רב הונא - אמורא בבלי בדור השביעי. ישב לפני רב אשי.
- רב הונא בריה דרב יהושע - מראשי הדור החמישי של האמוראים בבבל וחברו של רב פפא.
- רב הונא קמא - ראש הגולה בבבל בסוף תקופת התנאים.
- רב הונא בר חייא - אמורא בבלי בדור השלישי, שכיהן כראש ישיבה בפועל בפומבדיתא בזמן שרבה ורב יוסף נמנעו ליטול לעצמם את התפקיד.
- רב הונא בר חיננא - אמורא בדור הרביעי לאמוראי בבל, תלמידו של רב יוסף.
- רב הונא בר נתן - אמורא בדור השישי, ראש הגולה בימי רב אשי ומקורבו של המלך יזדגרד הראשון.
- רב הונאי (הונא) - גאון סורא השלישי, מיוחסות אליו שתי תקנות וסוגייה בתלמוד הבבלי.
- רב חנא גאון (הונא) - גאון פומבדיתא השלישי, סביב שנת ד'ת' (640).
- רב הונא מרי בר יוסף - גאון פומבדיתא השישי, שנת ד'תמ"ט (689).
- רב הונא הלוי בר רב יצחק - גאון פומדיתא ה-21, סביב ד'תקמ"ה (785), השתתף בתקנת גביית כתובה ממטלטלין.
| זהו דף פירושונים, שמטרתו להבחין בין ערכים שונים בעלי שם דומה.
|
כל מיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
| סבוראים | ||
|---|---|---|
| בהתאם לספר הקבלה שחילק את הסבוראים לדורות | ||
| דור ראשון | רבה יוסי ראש ישיבת פומבדיתא • רב רחומי השלישי | |
| דור שני | ראשי ישיבת פומבדיתא: רב סימונא • רב אחא בר הונא • רב אחאי • רב שמואל בריה דרב אבהו • רב רבאי מרוב ראשי ישיבת סורא: רב עינא | |
| דור שלישי | רב חנן מאישקיא • רב מרי בר רב דימי סורגו • מר בר רב הונא • רב חנניה (חיננאי) | |
| דור רביעי | רב יצחק (פירוז שבור) • | |
| דור חמישי | רב ששנא • מר הונא | |
| תנאים • אמוראים • גאונים • ראשונים • אחרונים | ||
פירושונים לשמות חכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רבי יוסי (פירושונים)
- רב נחמן (פירושונים)
- (-)רב עינא - רב עינא (סבורא); רב עינא (אמורא) דור שני, חברו של רב יהודה; רב עינא סבא - דור שלישי.
- רבה (פירושונים)
- רב אחא (פירושונים)
- מר זוטרא (פירושונים)
- מר עוקבא (פירושונים)
- רב הונא (פירושונים)
קישורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר הלכות גדולות סימן ח - הלכות מילה עמוד קנד
- ממזר שנשא גיורת הולד ממזר, (קידושין סט א) ממזר שנשא שפחה הולד עבד, שחררו, נמצא הבן בן חורין. יוסף בן פרוך ממזרא זבן אמתא, בעא לשחרורי זרעיה, אתא לקמיה דרבי מארי גאון, אמר ליה נסבה בלא כתובה וקידושין באמהותיה דאי משחררת לה, אף על גב דשרי לה למידר בהדך, דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (שם עג א) גר מותר בממזרת דסתם לן תנא כוותיה גירי וחרורי ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה, זרעך לא מיתכשר, אלא דקיימא באמהותה, וכד הוו לך בני מינה, מהלינון ברישא דקיימת מצוה, ובתר הכין כתוב להון גט חירות וזכייה להון על ידי אחרים, ובתר דמזכית להון על ידי אחרים אייתי תלתא רבנן וליטבלינון, דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן (יבמות מו ב) גר צריך שלשה, ועבד משוחרר כגר דמי דתניא אחד גר ואחד עבד משוחרר ומקשינן (שם מח א) ומסקינן לענין טבילה עבד כגר, ואף על גב דקטן הוא מטבילנן ליה דאמר רב הונא (כתובות יא א) קטן גר מטבילין אותו על דעת בית דין וכל שכן עבד משוחרר, ואין צריך לקבל עליו מצות, דהא שייך ליה במצות דעבדים מעיקרא, וגט חירות הוי להון ראייה לכי גדלין.
- ^ ד"ר מנחם קדם, "מרכזים יהודיים בימי הביניים", עמוד 9; "תולדות עם ישראל בימי קדם" עמ' 366-367; רי"א אפרתי, "תקופת הסבוראים וספרותה" עמ' נג; הרב רפאל הלפרין, אטלס עץ חיים, מפה כללית המצורפת לכרך ג'; ועוד.
- ^ בספרו "דברי ימי ישראל", כרך ג.
- ^ "דברי תלמוד" לרב אברהם אליהו קאפלאן, מאמר "בירורי שמות".
- ^ "תולדות ישראל", הרב זאב יעבץ; "עידן התלמוד", הרב גרשם הרפנס; ועוד.
- ^ בבלי, יבמות קטו ע"ב, והראשונים: שו"ת הרא"ש כלל נ"א שער ב', תוספות רי"ד יבמות שם, המאירי בפירושו לגיטין כז ע"א.
- ^ ראו "שערי תורת בבל", ר' זאב וולף רבינוביץ', עמ' 302-303.