פרנקלין דלאנו רוזוולט

פרנקלין דלאנו רוזוולט (באנגלית: Franklin Delano Roosevelt, בראשי תיבות: FDR וכך הוא מכונה בארצות הברית) (30 בינואר 1882 - 12 באפריל 1945) היה נשיאה ה-32 של ארצות הברית. רוזוולט כיהן בין השנים 1932 - 1945 והיה היחיד מכל נשיאי ארצות הברית שנבחר למשרה הרמה ארבע פעמים ברציפות והיחיד שהתמודד על תקופת כהונה שלישית, בניגוד לנוהג המקובל.

שנות כהונתיו הראשונות, התרכזו במאבק בבשפל הכלכלי הגדול, משבר כלכלי ממושך שפרץ ב-1929. באמצעות יישום תוכנית הניו דיל, שכללה רפורמות כלכליות נרחבות, הצליח רוזוולט להביא את המשבר לידיי שליטה, והקנה לעצמו אהדה ציבורית רבה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, דאג רוזוולט להעברת אספקת ציוד שוטפת לבריטניה, סין וברית המועצות אשר סייעו בעמידתם האיתנה כנגד מדינות הציר. לאחר הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בעקבות מתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור, הפגין רוזוולט מנהיגות ונחישות בעת שהוביל את ארצו, בשותפות עם שאר בעלות הברית, לניצחון במלחמה. בזכות הישגים אלה, הוא זכור כאחד המנהיגים הבולטים במאה ה-20.

לאחר כהונתו של רוזוולט נקבע בחוק האמריקאי כי נשיא ארצות הברית לא ישרת במשרה זו יותר מפעמיים. רוזוולט היה שאר בשר רחוק של תאודור רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארצות הברית, והיה נשוי לאלינור, אחייניתו.

ביוגרפיה

נעוריו

רוזוולט בתצלום עם אביו בשנת 1899

פרנקלין דלאנו רוזוולט, נולד ב-30 בינואר 1882 בהייד פארק, ניו יורק. אביו, ג'יימס רוזוולט, איש עסקים אמיד, היה נצר לאחד המשפחות הוותיקות והמכובדות ביותר במדינה. אימו, שרה דלנו רוזוולט, הייתה צעירה מג'יימס בעלה בלמעלה מ-20 שנה, והייתה גם היא נצר למשפחה מכובדת. רוזוולט היה בנם היחיד של הזוג.

רוזוולט גדל באווירה של שפע. אימו, הכוח המניע בחייו בשנותיו הראשונות, דאגה לגונן עליו מכל רע. רוזוולט למד בבית הספר גרוטון היוקרתי, והושפע רבות מדרשותיו של מנהל הבית ספר, אנידוקט פיבודי, שהטיף לתלמידיו להצטרף לשירות הציבורי במטרה לעזור לנזקקים. לאחר סיום לימודיו בגורטון, למד באוניברסיטת הרווארד שם מעמדו הרם סייע לו לקבל מגורים יוקרתים, ולחיות חיי חברה תוססים. בתקופת לימודיו, הפך תאודור רוזוולט, שאר בשר רחוק שלו, לנשיא ארצות הברית ומנהיגותו הנמרצת, והרפורמות הרבות שביצע, הותירו רושם עז ובל ימחה על רוזוולט הצעיר.

תחילת דרכו הפוליטית

רוזוולט בעת היותו עוזר מזכיר הצי

ב-1910 החל רוזוולט לעשות צעדיו הראשונים בפוליטיקה כאשר התמודד על מקום בסנאט של מדינת ניו יורק מטעם המפלגה הדמוקרטית. רוזוולט נבחר לתפקיד ובמהרה הפך לדמות פופולארית במיוחד בקרב תושבי ניו יורק בכלל והדמוקרטים בפרט. הוא נבחר לכהונה שניה והחזיק בתפקיד עד 1913, עת מונה לעוזר מזכיר הצי תחת נשיאותו של וודרו וילסון. בתפקידו זה, פעל למען הרחבת הצי והקים את עתודת המילואים של צי ארצות הברית. רוזוולט פיתח חיבה מיוחדת לצי ופעל רבות בשמירה על תקציבו. הוא הקדים במעט את זמנו כאשר תמך בשימוש נרחב בצוללות, ובעת מלחמת העולם הראשונה פיתח תוכניות שנועדו לעצור את איום הצוללות הגרמניות על חילות הים של מדינות ההסכמה.

רוזוולט וקוקס בפוסטר בחירות לנשיאות

רוזוולט התפטר מתפקידו ב-1920. באותה השנה בה נבחר להיות מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית בצוותא עם המועמד לנשיאות, ג'יימס קוקס. המועמדות כשלה כישלון צורב, וקוקס הובס על ידי וורן הרדינג, הריפובליקני, בבחירות לנשיאות. מאוכזב מכישלונו, פרש רוזוולט מהחיים הפוליטיים למשך מספר שנים, ופנה לעסוק במשפטים במגזר האזרחי.

רוזוולט חיכה לשעת הכושר הנכונה לחזור לפעילות ציבורית, וגם בתקופת פרישתו המשיך לשמור על קשרים טובים עם דמויות מפתח במפלגה הדמוקרטית. ב-1922 הוא תמך במועמדותו של אל סמית' בבחירות למשרת מושל ניו יורק וסייע לו בניצחונו. ב-1928, לאחר שסמית' נבחר להיות מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, הוא הציע לרוזוולט להתמודד בבחירות למשרת מושל ניו יורק במקומו. רוזוולט הרגיש כי שעתו הגיע, ובעוד שסמית' כשל בבחירות לנשיאות, לא כך היה הדבר עם רוזוולט שנענה בחיוב להצעתו של סמית', זכה בבחירות ברוב זעום, וב-1 בינואר 1929 מונה למושל ניו יורק.

מושל ניו יורק

רוזוולט כמושל ניו יורק בתצלום ביחד עם אל סמית'

רוזוולט נודע כמושל רפורמי, ובמהלך כהונתו ביצע שדרוגים רבים בתשתיות החשמל ובשירות בתי הסוהר. לאחר נפילת בורסת המניות של ניו יורק באוקטובר 1929 ושקיעת המדינה בשפל הגדול, החל רוזוולט לנקוט במדיניות סוציאליסטית, ופיתח תוכנית רווחה מקיפה לטיפול במשבר. בעצת הנשיא הרברט הובר, הוא פנה לבית המחוקקים של ניו יורק, וביקש הקצאה של 20 מיליון דולר, אותם השקיע ביצירת מקומות עבודה בתקווה להמריץ את הביקוש ולהילחם באבטלה.

צעדיו של רוזוולט התבררו כפופולארים בקרב הציבור והוא נבחר מחדש לתפקיד ב-1930 ברוב סוחף. רוזוולט, שהיה חסר השכלה כלכלית, החליט לשכור מספר יועצים ומומחים בתחום על מנת להתמודד עם המשבר, שהלך והחריף, בצורה הטובה ביותר. הבולטים שביועצים אלה היו פרנסס פרקינס והארי הופקינס, שמאוחר יותר מונו לתפקידים בכירים בממשל תחת נשיאותו. ניו יורק תחת מנהיגותו של רוזוולט פיתחה את אחת התוכניות המקיפות לטיפול במשבר מבין כל המדינות בארצות הברית. למרות זאת הדבר סייע רק במעט במיגור המשבר, ורזוולט שנכנס לתפקידו בעת שהמדינה הייתה בעודף תקציבי של 15 מיליון, עזב אותו עם גירעון עצום של 90 מיליון דולר.

המאבק בשפל הגדול הביא את רוזוולט למסקנה כי רק על ידי חיזוק כוחה של הממשלה הפדרלית והתערבותה בשווקים תוכל המדינה להיחלץ מהמשבר.

מערכת הבחירות לנשיאות

לאור הצלחתו והפופולאריות הרבה שלו כמושל ניו יורק, עלה שמו של רוזוולט, באופן טבעי, כאחד המועמדים האפשרים של המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1932. המאבק על המינוי היה סוער במיוחד שכן היה ברור כי הנשיא הרפובליקני המכהן, הרברט הובר, סובל מחוסר תמיכה בולט וכי סיכויו להיבחר מחדש קלושים. האמונה הרווחת הייתה כי האדם שיזכה במינוי במפלגה הדמוקרטית יהיה ככל הנראה נשיא ארצות הברית הבא. לאחר תחרות עזה, זכה רוזוולט במינוי לאחר שהצליח לקבל את תמיכתם של אישיים רבי השפעה כגון איל התקשורת ויליאם רנדולף הרסט, ומספר פוליטיקאים מרכזים כגון ג'וזף קנדי, וילאם מקאדו, וג'ון גארנר שבעקבות תמיכתו, נבחר לשמש כסגנו.

במערכת הבחירות עצמה שיגר רוזוולט מסרים מעורבים, כשמחד תקף את הובר על בזבזנות והיעדר ריסון תקציבי, ומאידך הבטיח את שלושת ה-Rים: הקלה (Relief), שיקום (Recovery) ורפורמה (Reform), וטען כי ברשותו "עסקה חדשה (ניו דיל New Deal) לעם האמריקני". אבל הבחירות, הפעם, לא נסובו סביב הבטחותיו של המועמד, אלא סביב כשלונו החרוץ של הנשיא המכהן. בבחירות, שנערכו בנובמבר 1932 ניצח רוזוולט, ברוב של 57% מהקולות וזכה באלקטורים של כל המדינות פרט לששה. ההנחה המקובלת בקרב ההיסטוריונים כיום היא כי הבחירות הללו שינו את פני המפה הפוליטת במדינה, והיוו את תחילתה של המערכת המפלגתית החמישית.

לאחר הבחירות, סירב רוזוולט להיפגש עם הובר על מנת לנסח תוכנית משותפת לטיפול בשפל המתמשך בטענה כי הדבר יביא להגבלתו. בין בחירתו של רוזוולט לכניסתו לתפקיד, במרץ 1933, החל המצב הכלכלי לעבור משפל לצניחה חופשית. שמועות אודות יועציו הרדיקליים של רוזוולט עוררו דאגה אצל רבים, והובילו לגידול עצום בסכומי הכסף שהחזיק הציבור בידו, שבשלב זה כבר הגיעו ל-6.3 מיליארד דולר, יותר מכפול משיעור הכסף במחזור לפני המשבר.

עוד לפני שהספיק להיכנס לתפקידו החדש, רוזוולט כמעט ומצא את מותו הפתאומי. הוא עמד לשאת נאום בעצרת במיאמי שבפלורידה, כשמתנקש ירה לעברו, הרג את ראש עיריית שיקגו, אנטון קרמרק, ופצע חמישה אנשים אחרים. הנשיא הנבחר לא נפגע. המתנקש נידון למוות והוצא להורג בכיסא חשמלי זמן קצר לאחר מכן.

תקופת נשיאותו

רוזוולט ואישתו, אלינור ביום השבעתו לנשיאות

בעת השבעתו של רוזוולט לנשיאות ב-4 במרץ 1933, היה ברור לכל כי ארצות הברית נמצאת בעיצומו של אחד המשברים הכלכלים הגדולים בתולדותיה. חקלאים מצאו עצמם במצוקה קשה בעקבות ירידה חדה במחיריי הירקות והפירות, הייצור צנח ביותר ממחצית וכך גם התוצר הלאומי הגולמי, האבטלה ניצבה עיקשת על 25 אחוז מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בבניין עסקים חדשים התכווצו בכמעט 85 אחוז. הציבור הרחב איבד את אמונתו בשיטת הבנקאות, והמונים החלו למשוך את כספיהם מהבנקים. הדבר הביא להתמוטטותם של בנקים רבים עד אשר כשני שליש מהבנקים במדינה נסגרו כדי למנוע מהם לפשוט רגל.

רוזוולט פנה לטפל במשבר, וכבר בעת נאום קבלת הכהונה שלו התייחס לחששות הציבור מהשפל המתמשך באומרו את המשפט שנהפך למטבע לשון ברבות השנים: "אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו". רוזוולט האשים את הבנקאים ובעלי ההון, וטען כי רדיפת הבצע שלהם אחר רווחים קלים היווה את אחד הגורמים להתמוטטותה של הכלכלה. רוזוולט פנה גם לציבור, ואישש את הבטחת הבחירות שלו, להוציא את תוכנית "הניו דיל" שלו לפועל במהירות האפשרית.

הניו דיל

ערך מורחב – ניו דיל

תמונה של הצלמת דורותיאה לאנג בשם "אם נודדת" (מרץ 1936) שהפכה לסמל של השפל הגדול. במרכז התמונה פלורנס אוונס תומפסון, אם עניה לשבעה בת 32, שצולמה כאשר המתינה לשובו של חברה לחיים ושניים מילדיה עם חלקי חילוף למכוניתה שנתקעה

המשימות בפניהן ניצב ממשל רוזוולט ביומו הראשון היו ברורות וכללו: קיצוץ האבטלה, חיזוק הבנקים, הורדת עלות המחייה, הגדלת ההשקעות והרחבת הסחר הבינלאומי. פעולתו הראשונה של רוזוולט, מיד עם כניסתו לתפקיד הייתה טיפול בבעיית פאניקת הבנקים שהחלה מתשפטת בכל רחבי המדינה. רוזוולט הוציא צו לסגירת הבנקים למספר ימים בהתאם לחוק "איסור סחר עם האוייב". הצו, שהתבסס על טיוטת הצו שהוכנה עבור הובר למטרה זו, היה בלתי חוקתי בעליל, אך רוזוולט סמך, ובצדק, על אישור הקונגרס בדיעבד. הבנקים נפתחו מחדש, אחרי חופשה מאונס של שישה ימים ולאחר שהמצב נרגע.

קובץ:TVA Act Signing.jpg

הנשיא רוזוולט במעמד החתימה על חוק רשות עמק טנסי

אחרי שיושבה בעיה ראשונית זו, נפנה רוזוולט לבניית תוכניותיו הכלכליות במפורט. נאמן להבטחת הבחירות שלו, ובעזרת הצוות שלצידו, שכונה "טראסט המוחות" (Brain Trust), יועצים ואנשי אקדמיה כמו ריימונד מולי והכלכלן רקספורד גאי טגוול, החל רוזוולט להאיץ בקונגרס וזה חוקק חקיקה חברתית רחבה וחסרת תקדים, שביססה את "הניו דיל". חוקים רבים הביאו להקמתם של גופים ממשלתים שנועדו להוציא את ארצות הברית מהשפל. שני גופים, הזכורים במיוחד, הם המינהל הפדרלי לסיוע חירום, וחיל השימור האזרחי שהוקמו על מנת להקל על האוכלוסייה, ולספק מקומות תעסוקה חדשים. מעשים מרכזים נוספים שבוצעו על ידי הממשל ברשות רוזוולט כללו את ביטול חוק היובש, שהביא להכנסות מסים נוספות, והקמת רשות עמק טנסי, חברה ממשלתית, ורשות התכנון הגדולה בארצות הברית הקיימת עד היום. רוזוולט הביא גם לקיצוץ נרחב בהוצאות הממשלה, והקים את הרשות לניירות ערך שנועדה להסדיר את פעילותם של הבורוסות האמריקאיות, ולמנוע את השנות המשבר בעתיד. פעולות אחרות של רוזוולט היו מוצלחות פחות. "חוק השיקום התעשייתי הלאומי" (NIRA) שעבר ב-1933, כונן את "מינהל השיקום הלאומי" (NRA), וניסה לעצור את התחרויות האכזריות בין חברות ועסקים על ידי כבילתם לכללים קבועים שנגעו למחירי מכירה מינימליים, הגבלת הייצור, והסכמה שלא להתחרות אחד בשני. התוכנית הייתה לא פופולרית מתחילתה ונחלה כשלון חרוץ.

אחת הפעולות הכלכליות הזכורות ביותר של רוזוולט הייתה ב-5 באפריל 1933 עת בה הוציא הכרזה ההופכת החזקת זהב לבלתי חוקית: כל אדם שהחזיק בזהב היה חייב להעבירו לידי הממשלה בתמורה לקבלה. הצעד היה שנוי במחלקות עזה שכן מעשית, הייתה פעולה זו שקולה להפקעת הזהב שבידי האזרחים. ההשלכה המשתמעת הייתה נטישה של תקן הזהב, שכן המירות דולרים לזהב היא ביסוד התקן. מאוחר יותר, באו תקנות שאסרו על תשלום חובות בזהב ושחררו את הממשל מחובתו לשלם בזהב.

ב-1935, בעקבות בחירות מחודשת לקונגרס, בהם זכתה המפלגה הדמוקרטית ברוב מכריע, החל ממשל רוזוולט בפעילות חקיקתית ומינהלית נמרצת המכונה אצל רבים הניו-דיל השני. בין התוכניות המרכזיות בניו-דיל השני נכללו: חוק יחסי עבודה לאומי שבמסגרתו ניתנה למועסקים הזכות להתארגן, להקים איגודים ולנהל משא ומתן קולקטיבי; חוק הביטוח הלאומי שהעניק עזרה לכל אדם מעל גיל שישים וחמש, בדמות של קצבה, ביטוח בריאות בסיסי, וסיוע תעסוקתי לנכה; ומנהל עבודות הקידמה שסיפק עבודה למליוני אנשים, והפך לאחד הגופים הגדולים שהוקמו במסגרת הניו דיל.

חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית של רוזוולט הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית. בית המשפט העליון של ארצות הברית, שארבעה משופטיו היו שמרנים, ביטל את "חוק השיקום התעשייתי הלאומי" ובשנים 1935 עד 1937 ביטל גם חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב של 5 כנגד 4, ואיים לבטל את "חוק הביטוח הלאומי" ואת "חוק יחסי עבודה לאומי". מנגד, היו שופטים כמו קארדוזו וברנדייס, שהביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לבית המשפט, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, יישארו, אך ייתווסף שופט חדש כנגדם, ובית המשפט יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט", אך היא שירתה את מטרתו של רוזוולט - שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 5-4 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט. הרוב שנוצר הצדיק את הסטייה מהגישה החוקתית המסורתית בהדגשת התלות ההדדית הכלכלית הבין-מדינתית בארץ, שדורשת יד מכוונת של שלטון מרכזי.

מדיניות חוץ

השפל הגדול בארצות הברית החל תחילה כאירוע מקומי אך מהר מאוד השפעותיו ניכרו בכל העולם, והביאו לפריצת משבר כלכלי עולמי שבעקבותיו כונסה ועידה כלכלית בינלאומית בלונדון ב-1933. ארצות הברית שלחה נציגים לועידה אולם בעוד הנציגים ניסו להגיע להסכמה על תוכנית בינלאומית לפתרון המשבר, הודיע רוזוולט במפתיע כי הוא אינו מכיר בועידה ודוחה כל נסיון להגיע להסכם שיחייב את ארצות הברית. בעקבות דבריו של רוזוולט הפכה הועידה לריקה מתוכן, ובסופה של דבר התמוטטה. הצהרתו של רוזוולט הייתה המשך ישיר למדיניות הבדלנות ששלטה בארצות הברית מאז המאה ה-19, ובאה לביטוי מיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מאז דחה הקונגרס את הצטרפותה של ארצות הברית לחבר הלאומים בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, נמנע ארצות הברית מלקחת צד בעימותים ומחלוקות בינלאומיות. רוזוולט נזהר מאוד לשמור על מדיניות זו שזכתה לתמיכה רחבה בציבור ובכל קצוות הקשת הפוליטים. עם כניסתו לתפקיד, הגה את מדיניות השכן הטוב שנועדה לצמצם לאפס את התערבותה של ארצות הברית בעיניינהם של מדינות אמריקה הלטינית שהיו תחת השפעתה מאז המאה ה-19. בעקבות המדיניות החדשה, נסוגו כוחות הצבא האמריקני מהאיטי, והסכמים חדשים שנחתמו עם קובה ופנמה ביטלו את מעמדן כמדינות חסות של ארצות הברית.

פלישת איטליה לאיתיופיה ב-1935, ועליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה הביא לחיזוק התנועה הבדלנית בארצות הברית. השיא הגיע עם קבלתם של חוקי הנטרליות. בעוד הרוחות באירופה סערו עם התחמשותה מחדש של גרמניה הנאצית, ונראה היה כי מלחמה חדשה היא בלתי נמנעת העביר הקונגרס סדרת חוקים חדשים שאסרו על העברת סיוע צבאי מארצות הברית לכל מדינה הנמצאת בעיצומה של לוחמה פעילה. החוק לא הבדיל בין תקופן למתגונן ולמעשה הטיל את אותם הסנקציות כנגד שני הצדדים. רזוולט התנגד נחרצות לחוק שמנע ממנו לסייע למדינות ידידות כנגד תוקפנות, אך התמיכה הציבורית הרחבה בעד החוק הכריע אותו, והוא אולץ לתמוך בו בלית ברירה.

בזמן שאירופה ניסתה למלא אחר דרישותיה הטריטוריאליות ההולכות וגדלות של גרמניה הנאצית, הודיע רוזוולט כי הוא לא יצטרף למלחמה כנגד גרמניה הנאצית, וכי ארצות הברית תישאר ניטרלית בכל מצב שיהיה. עם חתימת הסכם מינכן הידוע לשמצה, שנראה היה כי מנע מלחמה באירופה, שלח רווזלט לנוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה ואחד מחותמי ההסכם, איגרת בת שתי מילים: "איש טוב". רבים רואים בצמד מילים זה הבאת תמיכה במדיניות הפייסנות בעוד קיים מיעוט הטוען את ההיפך.

הנשיא רוזוולט חותם על חוק השאל-החכר

תהולכה גרמנית ברחובות פריז הכבושה

פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא את רוזוולט לשנות את מדיניותו. נאמן להבטחתו, הוא נמנע מלצרף את ארצות הברית למלחמה, אך יחד עם זאת הוא היה נחוש לעזור לבריטים במלחמתם נגד הנאצים. בעוד מרבית הקולות בארצות הברית המשיכו לקרוא לבדלנות, החל רזוולט בהתכתבות חשאית עם וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה החדש, בנסיון למצוא דרכים לסייע לבריטניה שמשאביה הידלדלו במהירות. כיבושם המהיר של מדינות סקנדינביה ומערב אירופה על ידי גרמניה הנאצית הביא לשינוי ראשון בדעת הקהל בארצות הברית ולסדק ראשון בחזית הבדלנית. נפילת צרפת וכיבוש פריז גרם לזעזוע עמוק בחברה האמריקנית, ולהחלשה משמעותית נוספת של הקולות הבדלנים במדינה. רוזוולט ניצל את ההזדמנות והגה את תוכנית "השאל-החכר", שבה סיפקה ארצות הברית כמויות גדולות של אספקה וציוד צבאי לבריטניה בתמורה להלוואות ולזכויות נוכחות אמריקאית בבסיסים צבאיים בריטים. הוא גם החל להאמין בחשאי כי לארצות הברית לא תהיה ברירה בסופו של דבר, אלא להצטרף למלחמה.

כהונה שלישית

כהונתו של רוזוולט עמדה בפני סיום ב-1940. לאחר שנבחר מחדש, ברוב סוחף, לכהונה שניה ב-1936 היה ברור לכל כי תהיה זו כהונתו האחרונה של רוזוולט בתפקיד הנשיא. מאז שג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית, סירב לרוץ לכהונה שלישית ב-1796 נשמרה המסורת, ואף נשיא לא נבחר לכהונה שלישית. שני הנשיאים היחידים שניסו לזכות בנשיאות בפעם השלישית, יוליסס סימפסון גרנט ותאודור רוזוולט, זכו לגינויים חריפים. רוזוולט אמר תחילה כי אין בכוונתו לרוץ בפעם השלישית, אולם בעוד מדינות מערב אירופה החלו ליפול אחת אחרי השניה לידיי צבא הורמאכט ההרסני, הוא הגיע למסקנה כי רק הוא מסוגל להוביל את המדינה בתקופה קשה זו. לרזוולט לא היה אף אדם שהוא בטח בו מספיק בכדי להעביר לידיו את שרביט המנהיגות, ולכן הוא שאף לזכות בכהונה שלישית. המכשול היחיד העמד בדרכו הוא כיצד לזכות בכך ללא קבלת ביקורת מבית כפי שקרא בעבר. בצעד אסטרטגי נועז, הצליח רוזוולט לגרום ליריבים בולטים בתוך מפלגתו שלא להתמודד נגדו על המועמדות לתפקיד. הוא גם העביר את ועידת המפלגה הדמוקרטית לשיקגו שם ידע כי יזכה לתמיכה גדולה. האהדה הרבה שרכש במהלך שנות נשיאותו שיחקה לטובתו, ובועידה עצמה, נבחר רוזוולט להיות מועמדה של המפלגה ברוב גדול, לקול הקהל שצהל "אנו רוצים את רוזוולט".

בעת מערכת הבחירות, הצהיר רוזוולט כי הוא לא ישלח נערים אמריקנים להילחם במלחמות זרות, ועל בסיס הצהרה זו נבחר מחדש בבחירות לנשיאות, שנערכו בנובמבר 1940. הוא ניצח את המועמד הרפובליקני וונדל וילקי, ברוב של 55% מהקולות וזכה באלקטורים של 38 מדינות מתוך 48. מאוחר יותר, הצטער רוזוולט על מתן הצהרה נחפזת כל כך. מיד עם היבחרו, הוא הורה על התחמשות מסיבית של צבא ארצות הברית, למורת רוחם של הבדלנים בהנהגת צ'ארלס לינדברג שקראו לרוזוולט מחרחר מלחמה חסר אחריות.

רוזוולט וצ'רצ'יל בעת פגישתם הסודית על סיפונה של אוניית קרב באוקיינוס האטלנטי

רוזוולט החל לנקוט עמדה נוקשה כלפי הנאציזם, והחל בפיתוח דוקטרינה מדינית חדשה. באחד מנאומיו לעם האמריקני אמר כי הוא מאמין שארצות הברית צריכה להיות "ארסנל הדמוקרטיה", ולהגן על מדינות חופשיות מפני תוקפנות הטוטליטריזם. שבוע מאוחר יותר נשא רוזוולט את נאום ארבע החירויות המפורסם שבו קרא לשאוף ליצירת עולם המבוסס על ארבע חיריות של חופש הביטוי, חופש הדת והפולחן וחירות ממחסור ופחד. רוזוולט החל להבין יותר ויותר כי גרמניה הנאצית ובעלות ברית מהוות סכנה לא רק לשלום באירופה אלא לעולם כולו. אולם נראה היה כי הוא נמצא בדעת מיעוט. קולם של התומכים בחוסר התערבות המשיך להישמע באופן נהיר וחזק, ולרוזוולט לא הייתה ברירה אלא להסתפק בשמירה על מוכנות הצבא וסיוע צבאי גדול לבעלות הברית מצד אחד, והקפדה על עקרונות הבדלנות מאידך.

עד 1941, תוכניתו של רוזוולט ל"סיוע מלא ללא כניסה למלחמה" הצליחה מעל למצופה. חיל הים האמריקני ליווה ספינות אספקה לבריטניה, נושאות מטוסים אמריקניות העבירו מטוסיי קרב בריטים בין נקודות לחימה שונות וספינות הצי המלכותי הבריטי תוקנו בבסיסים אמריקנים. ב-14 באוגוסט 1941, נפגש רזוולט בסודיות עם וינסטון צ'רצ'יל על סיפונה של אוניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי, והשניים חתמו על מה שנודע בשם האמנה האטלנטית. האמנה הייתה למעשה הצהרת עקרונות משותפת למען השלום, והיוותה למעשה צעד נוסף בהתקרבות בין המדינות והתחייבות מוסרית של ארצות הברית להצטרף למלחמה. רוזוולט הורה למזכיר המלחמה שלו הנרי סטימסון להתחיל בהכנות לוגיסטיות נרחבות לגיוס מיליוני חיילים אמריקנים ולמעורבות ארצות הברית במלחמה טוטלית. בשלב זה הכל היה מוכן לכניסתה של ארצות הברית למלחמה מלבד עילה מתאימה שתהיה מקובלת גם על מחנה המתנגדים. עילה זו הגיע בהפתעה עם המתקפה היפנית על פרל הארבור.

המתקפה על פרל הארבור

ערך מורחב – המתקפה על פרל הארבור

פרל הארבור בעת המתקפה היפנית

שאיפותיה האימפרליסטיות של יפן הקיסרית הביאו לפלישתה, לסין ולפתיחת מלחמת סין-יפן השנייה ב-1937, וזאת למורת רוחה של ארצות הברית. תוקפנותה של יפן פגע באינטרסים של ארצות הברית, וגרמה להגברת המתיחות בין שתי המדינות בעלות איבה רבת שנים האחת לשניה. פרישתה של יפן מחבר הלאומים וחתימתה על ההסכם התלת צדדי, שהביא להצטרפותה לברית מדינות הציר, הוסיפה שמן למדורה הקולחת, והטתה את דעת הקהל בארצות הברית כנגדה. רוזוולט, החל לראות ביפן, איום משמעותי, ושאף לרסן את שאיפותיה האימפריאליסטיות. מלבד הצעדים המדיניים שביצע, הוא אישר גם אספקת ציוד צבאי לסין, במסגרת חוק השאל-החכר, בתקווה כי הדבר יסייע לה בהדיפת הפולש היפני והחלשתו. במהלך שנת 1941 הגיע המתיחות בין יפן לארצות הברית לשיא חדש ורוחות מלחמה החלו לנשוב באוויר. ביולי של אותה שנה, כתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין ובהודו-סין, החליט רוזוולט וצ'רצ'יל על הטלת שורת סנקציות כלכליות על יפן, ביניהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות והקפאת נכסים שהתפרשו על ידי יפן כצעד עוין. רוזוולט האמין כי מעשים אלה יביאו לריסונה של יפן, אך הוא לא השכיל לחזות את ההשפעה הקיצונית שהייתה לצעדים אלה על הלך הרוח בהנהגה היפנית. יפן זעמה על התערבותה של ארצות הברית במה שנתפס אצלה כאינטרס לאומי. הסקנציות שהטילה ארצות הברית ובריטניה הביאו לפגיעה אנושה בצבאה והביאו אותה למסקנה כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב, וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.

הנשיא רוזוולט בעת נאומו מול שני בתי הקונגרס שבו קרא להכרזת מלחמה על יפן

פוסטר הקורא לנקמה על המתקפה

ב-6 בדצמבר 1941 קיבל רוזוולט מברק סודי שממנו השתמע כי פניה של יפן למלחמה נגד ארצות הברית. יום לאחר מכן, בבוקר ה-7 בדצמבר הפציצו מטוסי הצי היפני את כל בסיסי חיל האוויר של צבא ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו-2,345 חיילים אמריקאיים נהרגו. מתקפת הפתע היפנית שיתקה את כוחה של ארצות הברית באזור, וחיסלה לזמן מה את יכולתה לשלוט במרחב הימי ואפשרה ליפנים לשלוט במרחבי האוקיינוס השקט. לאחר המתקפה, כבש הצבא היפני את גואם, וויק והונג קונג, סיאם, הפיליפינים, מלאיה, בורמה, לוסון וסינגפור.

יום לאחר המתקפה, נשא רוזוולט נאום בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס שבו כינה את מתקפת הפתע היפנית "יום שייזכר לדיראון עולם". המתקפה, תפסה בהפתעה את הציבור בארצות הברית, ועוררה זעם עצום בכל רחבי המדינה. קריאות לנקמה הגיעו מכל הפלגים, החזית הבדלנית התפרקה כליל, והמדינה כולה התאחדה סביב מנהיגותו של רוזוולט שבתורו הכריז על מלחמה כוללת עם האימפריה היפנית. ב-11 בדצמבר, שלושה ימים לאחר המתקפה, הכריזו גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, בנות בריתה של יפן, מלחמה על ארצות הברית. לאחר למעלה משנתיים, נכנסה ארצות הברית עמוק לתוך הבוץ של מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה

"שלושת הגדולים": צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין במהלך ועידת טהראן

רוזוולט רצה בפעולת תגמול מהירה על המתקפה ודרש את הפצצת יפן עצמה במהירות האפשרית. בקשתו מולאה עם יציאתה לפועל של הפשיטה של דוליטל, מספר חודשים לאחר מכן. הפשיטה היותה זריקת מרץ לציבור האמריקאי והביאה להגברת המורל הצבאי. אולם למרות זעמו על יפן, השכיל רוזוולט להבין כי האיום הממשי האמיתי נובע מגרמניה הנאצית, והכנעת תוביל בסופו של דבר גם לניצחון על יפן. מסיבה זו כבר בתחילת המלחמה, קיבל רוזוולט החלטה לרכז את מירב המאמצים בחזית אירופה. בדיונים שהתקיימו בין "שלושת הגדולים" רוזוולט, צ'רצ'יל ויוסף סטלין הוחלט כי ארצות הברית ובריטניה ירכזו את מירב מאמציהם בזירה ההצפון אפריקאית ובזירת האוקיינוס השקט בעוד ברית המועצות תמשיך להילחם בחזית המזרחית. "שלושת הגדולים" בצוותא עם צ'יאנג קאי שק, מנהיג הרפובליקה הסינית, המשיכו לתאם בינהם את אסטרטגיית המלחמה, בסדרה של ועידות מתוקשרות שהתקיימו לסירוגין לכל אורך המלחמה.

כוחות בעלות הברית בעת הפלישה לנורמנדי

ב-1942 חל מפנה במלחמה לטובת בעלות הברית. כוחות בריטים ואמריקאים נחלו הצלחה בכמה זירות עיקריות שהסבו נזק רב ואבידות כבדות למדינות הציר. הוורמאכט נחל הפסד צורב בקרב אל-עלמיין והרוסים ניצחו בקרב על סטאלינגרד והחלו בהדיפת כוחות מדינות הציר. גם בחזית האוקיינוס השקט חל מפנה כשארצות הברית ניצחה בקרב מידוויי. בעקבות נטיית המלחמה לטובת בעלות הברית, הופיע חילוקי דעות אסטרטגים בין בעלות הברית שסבב סביב הפולמוס בנוגע לפלישה לצרפת. סטלין דרש להוציא את הפלישה לפועל במהירות האפשרית שכן רצה בפתיחת חזית שניה באירופה שתביא להקלה בעומס העצום על הצבא האדום המותש וספוג האבידות. צ'רצ'יל התנגד והעדיף קודם פלישה לאיטליה הפשיסטית מקום שבו האמין כי נמצאת חולשתו האמיתית של הרייך השלישי. רבים בהנהגה הצבאית בארצות הברית היו בדעתו של סטלין, והאמינו כי פלישה לצרפת תביא לסיום מהיר של המלחמה. למרות זאת, רזוולט תמך בתוכניתו של צ'רצ'יל, ובקיץ של שנת 1943 פלשו כוחות בריטים ואמריקאים לסיציליה ולאחר מכן לאיטליה עצמה. הקרב שהתפתח היה קשה מאוד ונמשך למעלה משנה וחצי. בועידת טהראן שהתקיימה בסוף אותה שנה הוחלט סופית לרכז את מירב המאמצים בפתיחת חזית שניה בצרפת. רוזוולט הבטיח לסטלין לההביא להאצת ההכנות למבצע ולהוציאה לפועל במהירות האפשרית.

לקראת בוא הקיץ בשנת 1944 תמו ההכנות למבצע. רוזוולט בחר בגנרל דווייט אייזנהאואר על פני ג'ורג' מרשל לעמוד בראש כוח הפלישה המשותף של בעלות הברית. הפלישה קיבלה את הקוד מבצע אוברלורד ויצא לפועל ב-6 ביוני, 1944 עם נחיתתם של כוחות רבים בחופי נורמנדי במה שנחשב לפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה. עם שוך הקרבות הראשונים ברור היה כי המצבע נחל הצלחה רבה. גרמניה אולצה לפצל את כוחותיה לשניים דבר שהחליש את כושר עמידתה. בעלות הברית השתלטו על חופי צרפת והחלו בהדיפת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה אט אט מאירופה. בשלב זה ניצחונם של בעלות הברית היה ברור לכל, וזמנם של הרייך השלישי והאימפריה היפנית היה קצוב.

פרויקט מנהטן

ערך מורחב – פרויקט מנהטן

ב-2 באוגוסט 1939 פנה אלברט איינשטיין במכתב אל רוזוולט, ובו התריע על יכולתה של גרמניה הנאצית לצעוד בדרך שתוביל לפיתוח נשק גרעיני. בעקבות מכתב זה הורה הנשיא להגביר את המחקר בתחום הפיזיקה הגרעינית. ב־7 במרץ 1940 שלח איינשטיין לרוזוולט מכתב נוסף, כדי לנסות ולהאיץ את יישום הרעיון. הנשיא רווזוולט מינה ועדה מייעצת, שמימנה ניסוי ביקוע ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. רק במאי 1942, חמישה חודשים לאחר כניסה של ארצות הברית למלחמה, קיבל רוזוולט את החלטה להוציא את התוכנית אל הפועל במלוא המרץ. למטרה זו הוקם פרויקט מנהטן לפיתוח נשק גרעיני, פרויקט שאת סופו רוזוולט לא זכה לראות.

הידרדרות בריאותו ומותו

כהונה רביעית

סגן הנשיא היוצא וואלס מימין, סגן הנשיא הנבחר טרומן במרכז, והנשיא רוזוולט משמאל נוסעים יחדיו ברכב ב-10 בנובמבר 1944, שלושה ימים לאחר תום הבחירות

בריאותו של רוזוולט החלה להידרדר במהירות החל מ-1940 ועד בואם של הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב-1944 הוא אובחן כסובל מבעיות בריאותיות רבות הכוללות: לחץ דם גבוה, נפחת, טרשת עורקים ותעוקת לב. למרות זאת, מנהיגותו של רזוולט בזמן המלחמה שימרה על הפופולאריות שלו ובניגוד לבחירות ב-1940, בהם התמודדותו הייתה נתונה במחלוקת, למעטים היה ספק הפעם כי רוזוולט ינסה לזכות בכהונה רביעית. לכל אורך מערכת הבחירות ניסו הריפובליקנים לנצל את בריאותו הרופפת וטענו כי הוא חולה מידיי, ואינו כשיר לשמש כנשיא. חששות אלה לא היו רק נחלתם של הרופובליקנים, וגם קולות מתוך מפלגתו של רוזוולט הביאו דאגה שמא הוא לא יזכה לשרוד עד לסיום כהונתו במידה ויבחר. בהתאם לחוקת ארצות הברית, במקרה בו הנשיא המכהן נפטר, סגנו מושבע לנשיאות במקומו. לחץ כבד הופעל על רוזוולט להחליף את סגנו דאז הנרי ואלאס שנתפס כבעל דעות שמאלניות קיצוניות מידיי בשביל נשיא פוטנציאלי, באדם מתון יותר. לאחר לבטים בחר רזוולט בסנטור האלמוני הארי טרומן כבן זוגו למירוץ. למרות החששות, רוזוולט ניהל מערכת בחירות נמרצת והצליח לזכות בכהונה רביעית כאשר ניצח בבחירות שנערכו ב-7 בנובמבר את המועמד הרפוליקני, תומאס דיואי, ברוב של 53.4% מקולות הבוחרים, כשהוא סוחף אחריו 36 מדינות.

ימיו האחרונים ועיצוב העולם שלאחר המלחמה

"שלושת הגדולים" בועידת יאלטה

לאחר שהניצחון בחזית האירופאית נראה מבוטח, החל רוזוולט במאמצים להביא את בעלות הברית לידיי הסכמה באשר למדיניות המשותפת שבה יש לנקוט לאחר סיום המלחמה. בועידת יאלטה הצליח רוזוולט לקבל את הסכמתו של סטלין להצטרף לארגון האומות המאוחדות שאותו יזם. הוא גם קיבל ממנו הבטחה להצטרף למלחמה נגד יפן 90 יום לאחר סיום המלחמה באירופה. מנגד, הסכימו צ'רצ'יל ורוזוולט לדרישתו של סטלין לספח לברית המועצות את השטחים שנכבשו בזמן המערכה בפולין. סטלין הבטיח גם עצמאות ועריכת בחירות חופשיות בכל מדינות מזרח אירופה שנכבשו על ידי הצבא האדום. הבטחה זו לא קוימה כאשר עם סיום המלחמה פנה סטלין להקמת הגוש המזרחי. היסטוריונים רבים מחזיקים בדעה כי רוזוולט ידע על כוונותיו האמיתיות של סטלין במזרח אירופה, אך הוא התעלם מכך. אחת הסיבות האפשריות לכך נעוצה בכך שרוזוולט רצה לשמור על יחסים טובים עם סטלין, דבר שהוא ראה כחשוב על מנת לשמור על שלום עולמי גם לאחר המלחמה. סיבה נוספת אפשרית, היא נכונותו של רוזוולט לפייס את ברית המועצות שספגה את מלוא עוצמתו של הוורמאכט במשך קרוב לשלוש שנים, ונפגעה מהמלחמה בצורה הקשה ביותר. קיימת סברה כי בריאותו הרופפת של רוזוולט החלה להשפיע על שיקול דעתו. מנגד אנשים שהיו מקורבים אל רוזוולט וראו אותו, נחרדו לגלות עד כמה רזה, חולני ושברירי הוא נראה אך טענו בתוקף כי מוחו צלול לחלוטין. רופאו האישי של צ'רצ'יל, לעמות זאת, העיר על מצבו של רוזוולט ואמר כי הוא גוסס, והעריך שנשארו לו רק מספר חודשים לחיות.

רוזוולט נפגש עם אבן סעוד, מלך ערב הסעודית

לאחר סיום ועידת יאלטה, החל רזוולט במסע דילוגים מתיש ברחבי העולם שבמהלכו נפגש עם פארוק הראשון מלך מצרים, היילה סלאסי קיסר אתיופיה ואבן סעוד מלכה הראשון של ערב הסעודית. במרץ 1945, רוזוולט נאם בפני הקונגרס בעודו יושב על כיסא, דבר שהיווה עדות נוספת למצב בריאותו הקשה. על ארגון האומות המאוחדות אותו שאף להקים אמר: "אנו מציעים ארגון כלל-עולמי שבו לכל מדינה שוחרת שלום תהיה האפשרות להצטרף". זמן קצר לאחר מכן, שלח רוזוולט מכתב נזעם לסטלין שבו האשים אותו בהפרה בוטה של התחייבויותיו בועידת יאלטה. סטלין בתוגבה שלח מכתב זועם משלו שבו האשים את רוזוולט, לשווא, בכך שהוא מנסה לחתום על הסכם שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. על כך הגיב רוזוולט באומרו: "איני יכול שלא לחוש כעס כלפי המודיעים שלך על כך שסילפו את פעולותיי בצורה כה זדונית ". היו אלה ניצניה הראשונים של המלחמה הקרה העתידה לבוא בסיום מלחמת העולם השנייה.

עד אפריל 1945, כבר היו בעלות הברית עמוק בתוך שטח גרמניה והצבא האדום החל להקיף את ברלין כהכנה לקרב על ברלין, שהיה אחד הקרבות האחרונים במלחמת העולם השנייה.

מותו

הלוויתו של רוזוולט

בסוף מרץ 1945, נסע רוזוולט לביתו שבוורם ספרינגס, ג'ורג'יה, מקום שמאז 1920 שימש לו כמפלט למנוחה ולהסדרת מחשבותיו. בעודו שם, ב-12 באפריל, הוא התיישב לצורך ציור דיוקנו על ידי הציירת אליזבת שומטוף. שומטוף לא השלימה את הדיוקן מעולם, שכן לאחר זמן מהאמר רוזוולט פתאום כי הוא סובל מכאב ראש נוראי והתמוטט. כפי שהתברר מאוחר יותר, רוזוולט לקה בדימום תוך-גולגולתי. שעות לאחר מכן, הוא נפטר. סגן הנשיא טרומן השובע לנשיאות במקומו עוד באותו היום.

טורמן בעת השבעתו לנשיאות מספר שעות לאחר שנקבע מותו של רוזוולט

הידיעה על מותו של רוזוולט התשפטה במהירות והתקבלה בהלם על ידי הציבור בארצות הברית ובעולם כולו. בריאותו המדרדרת לא הייתה ידוע בשלמותה לציבור וזאת מכיוון שהתקשורת נמנע מלדבר בהרחבה על הנושא שכן הוא נחשב לטאבו. המעטים שהפרו בכל זאת את קשר השתיקה, וטענו כי הנשיא חולה וחלש, נתקלו בהכחשות נמרצות מכיוון הממשל. התגובות על מותו של רוזוולט הגיעו מכל העולם. צ'רציל תיאר את מותו של רוזוולט כמכה פיזית קשה, וגם סטלין הביא זעזוע עמוק ממותו. מאות אלפי אנשים נעמדו בצד הדרך בעוד התהלוכה הנושאת את ארונו עשתה את דרכה אל עבר האחוזה המשפחתית שלו בהייד פארק, ניו יורק. בהתאם לבקשתו, נקבר רוזוולט בגן הנמצא בשטח האחוזה.

הטלת פצצת האטום על נגסקי

אחרית דבר

ב-8 במאי, פחות מחודש לאחר מותו, הגיע הרגע לו חיכה רוזוולט יותר מכל ואותו לא זכה לראות, כניעת גרמניה הנאצית. הנשיא טרומן הקדיש את חגיגות יום הניצחון באירופה לזכרו של רוזוולט כאות כבוד לאיש שהקדיש את שנות חייו האחרונות לסיום המלחמה. סטלין עמד בהבטחה שנתן לרוזוולט בועידת יאלטה וב-8 באוגוסט, 90 יום בדיוק לאחר סיום המלחמה באירופה, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן ופלשה למנצ'וריה. אולם הייתה זו מלחמה קצרת מועד מבחינתה של ברית המועצות, שכן ב-6 באוגוסט הטילה ארצות הברית פצצת אטום על העיר הירושימה, ושלושה ימים אחר כך הטילה פצצה נוספת על העיר נגאסקי. יפן נכנע חמישה ימים לאחר מכן ב-15 באוגוסט. החלטה בדבר השימוש בפצצה נפלה לידיי הנשיא טרומן שהחליט להשתמש בפירותיו של פרוייקט מנהטן, אותו יזם רוזוולט, ולהביא לסיומה המהיר של המלחמה נגד יפן. ב-26 ביוני, חזונו של רוזוולט יצא לפועל עם חתימתם של 50 מדינות על מגילת האומות המאוחדות שהביא ליסודו של האירגון.

חייו הפרטיים

קובץ:ER FDR Campobello 1903.jpg

פרנקלין ואלינור רוזוולט תמונה משנת 1905

ב-17 במרץ 1905 נישא רוזוולט לאלינור רוזוולט אחייניתו של הנשיא דאז תאודור רוזוולט, ובת דודתו הרחוקה. פרנקלין היה כריזמטי, יפה תואר ופעיל חברתית, בניגוד אליו עמדה אלינור שהייתה אומנם דעתנית ופעלתנית אך סבלה מביישנות, ושנאה אירועים חברתים. לזוג נולדו שישה ילדים: אנה אלינור, ג'יימס, פרנקלין דלאנו הבן (אשר נפטר בינקותו), אליוט, פרנקלין דלאנו הבן השני וג'ון אספינוול. כל ארבעת הבנים שירתו כקצינים בזמן מלחמת העולם השנייה ועוטרו בעיטורים. ג'יימס ופרנקלין דלאנו הבן השני נבחרו לבית הנבחרים של ארצות הברית אך לא הצליחו להיבחר לתפקידים בחירים יותר בממשל למרות מספר נסיונות.

המתיחות בנישואיהם של בני הזוג החלה כמעט מההתחלה. אמו השתלטנית של רזוולט, שרה, לא חיבבה את אלינור, אותה ראתה כצעירה חסרת נסיון שאינה מתאימה לשמש אישה לבנה, והביא התנגדות לנישואים. לאחר החתונה נהגה שרה לבקר תקופות בביתם של בני הזוג דבר שגרם לאלינור מפח נפש. יחסיהם של הזוג עלו שרטון כאשר ב-1916, אלינור גילתה כי רוזוולט מנהל רומן עם מזכירתה לוסי מרסר. על פי הסברה המקובלת, אלינור הציע לרווזולט גירושים אך אימו התערבה מיד באומרה לבנה כי הדבר יביא חרפה לשם המשפחה, וכי במידה והוא לא יפסיק את יחסיו עם מרסר הוא ינושל מהירושה המשפחתית. רוזוולט התרצה והפסיק את יחסיו עם מרסר אך הנישואים מעולם לא חזרו להיות כשהיו. יחסי המין בין בני הזוג פסקו לחלוטין, אלינור עברה להתגורר בנפרד מרזוולט, והנישואים קיבלו מאז את הכינוי "נישואים מטעמי נוחות".

אחת התמונות הידועות היחידות שבו נראה רוזוולט כשהוא על כיסא גלגלים

מחלת שיתוק ילדים

באוגוסט 1921 בעודו נופש באי קמפובלו שבניו ברנזוויק, קנדה, יצא רוזוולט לשייט עם חברים במפרץ פאנדי שבמהלכו נפל למימיו הקפואים של המפרץ. באותו הלילה רוזוולט החל לחוש ברע, חום גופו עלה, והוא סבל מכאבים עזים ברגליים ובגב. לאחר שהתעורר בבוקר שלמחרת גילה כי רגליו רדומות. מצבו ה המשיך להידרדר במהירות, ומספר ימים לאחר מכן הוא כבר היה משותק לחלוטין מהמותניים ומטה. רופאים שבדקו את רוזוולט קבעו כי הוא נפגע ממחלת שיתוק הילדים, מחלה נפוצה וחשוכת מרפא באותה העת, וכי השיתוק שנגרם לו הוא לצמיתות. רוזוולט סירב להשלים עם רוע הגזירה, ולמשך שארית ימיו האמין, כנגד כל הסיכויים, כי הוא יחזור לעשות שימוש ברגליו. בתקווה להביא להקלה במצבו, הוא החל לעבור טיפוליי הידרותרפיה, וב-1926 רכש לשם כך את בית הנופש בוורם ספרינגס, מקום בו יסיים את חייו קרוב ל-20 שנים מאוחר יותר. בסיוע של אלינור וחברים קרובים הצליח רוזוולט להשתקם מעט ואף למד ללכת מעט בסיוע של אדם נוסף כשהוא נעזר בברזלים מיוחדים שהוצמדו לרגליו ובמקל הליכה. רוזוולט עמל קשה בנסיון לשכנע אנשים כי מצבו משתפר, מכיוון שהאמין כי דבר זה חשוב במידה וינסה להתמודד על משרה ציבורית בעתיד. עובדת היותו נכה רגליים המשתמש בכיסא גלגלים לא הוחצנה מעולם על ידי התקשורת. רוזוולט גם דאג שלא להצטלם כשהוא יושב על כיסא גלגלים. בפני הציבור הוא היה מופיע כשהוא עומד ונתמך על ידי אדם נוסף , ואת נאומיו היה נושא כשהוא נשען על דוכן מיוחד שהיה מוקם במיוחד בשבילו. מאמצים אלה נשאו פרי, ובמהלך שנותיו הרבות בפוליטיקה, רוב אזרחי ארצות הברית לא היו מודעים לחומרת מצבו.

מחקר מדעי היסטורי מקיף שהוכן בשנת 2003 ושבדק ביסודיות את נתוני מחלתו של רוזוולט מצא סבירות גבוהה לכך שהסיבה לשיתוקו לא אובחנה נכון בשעתה ונגרמה כנראה כתוצאה מתסמונת גיאן-בארה ולא משיתוק ילדים.

מורשתו והנצחתו

קובץ:FDR memorial.jpg

אנדרטת פרנקלין דלאנו רוזוולט שבה מתואר רזוולט כשהוא יושב וכלבו פאלא כשמאחוריו רשומים על קיר "ארבע החירויות"

.

רוזוולט נחשב לאחד מטובי נשיאי ארצות הברית. בסקרים המבוצעים מידיי מספר שנים בארצות הברית, הוא מדורג בקביעות בשולשת המקומות הראשונים, יחד עם ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן, כאחד מהנשיאים המוצלחים ביותר. מרבית ההיסטוריונים מתארים את רוזוולט בחיוב כאיש שהצליח לחלץ את ארצות הברית מהשפל הגדול, והוביל את המדינה בתקופה הקשה של מלחמת העולם השנייה עד לניצחון מכריע. רוזוולט עזר גם לבסס את ארצות הברית כמעצמת על, ובאמצעות נאום ארבע החירויות, מיצב את ארצות בחזית הזירה העולמית. אישים רבים בממשלו של רוזוולט מונו מאוחר יותר לתפקידיי מפתח בממשלותיהם של טרומן, קנדי וג'ונסון שאימצו לחיקם את המורשת הפוליטית שהותיר אחריו.

רוזוולט היה גם אחד הראשונים שסייעו לקהילה הסובלת מהשפעות מחלת שיתוק הילדים. הוא היה הראשון שהקים מוסדות שיקום ואיסוף תרומות למחקר המחלה. רוזוולט השקיע מממונו האישי בהקמת מוסדות אלה ובניהולם, וקבע גם מי ינהלם אחרי פרישתו. מוסדות אלה תרמו רבות לשיפור איכות חייהם של הלוקים בהשפעות מחלת שיתוק הילדים, לחקר המחלה ולמציאת חיסון כנגדה.

לאחר מותו של רוזוולט אישתו, אלינור, המשיכה להוות דמות משמעותית בפוליטיקה של ארצות הברית והעולם כולו, והיא שימשה, במשך מספר שנים, כנציגה בעצרת האומות המאוחדות ונשיאת ועדת זכויות האדם של האומות המאוחדות.

אתרים רבים בחייו של רוזוולט כגון: ביתו בהייד פארק, בית הנופש שלו בוורם ספרינגס , הפכו עם השנים לאתרים היסטורים. שמו של רוזוולט מונצח במאות מקומות שונים בארצות הברית ובעולם, ודמותו מונצחת על מטבע של עשר סנט אמריקני. ב-1997 נחנכה אנדרטת פרנקלין דלאנו רוזוולט, שמהווה כיום מוקד משיכה תיירותי למיליוני אנשים מכל רחבי העולם.

כהונתו הארוכה במיוחד של רוזוולט הביא את הקונגרס של ארצות הברית להעביר את התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית שהגבילה את כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד.

קישורים חיצוניים

• ציטוטים מפורסמים של פרנקלין רוזוולט, באתר "בין המרכאות"
• מתן אוריין, "גם רוזוולט הרגיש פשוט מצוין", "הארץ"

הערות שוליים

הקודם: הרברט קלרק הובר

נשיא ארצות הברית

הבא: הארי טרומן

שגיאות פרמטריות בתבנית:סדרה
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקודם: פייר לאוואל

איש השנה של המגזין טיים 1932

הבא: יו ג'ונסון

שגיאות פרמטריות בתבנית:סדרה
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקודם: יו ג'ונסון

איש השנה של המגזין טיים 1934

הבא: היילה סלאסי

שגיאות פרמטריות בתבנית:סדרה
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקודם: וינסטון צ'רצ'יל

איש השנה של המגזין טיים 1941

הבא: יוסיף ויסריונוביץ' סטלין