יוליסס סימפסון גרנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוליסס סימפסון גרנט
Ulysses S. Grant
יוליסס סימפסון גרנט
יוליסס סימפסון גרנט
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
תאריך לידה 27 באפריל 1822
מקום לידה פוינט פלזנט, אוהיו
תאריך פטירה 23 ביולי 1885 (בגיל 63)
מקום פטירה וילטון, ניו יורק, ארצות הברית
מקום קבורה קבר גרנט עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האקדמיה הצבאית של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק חוקר ארצות, קצין, סופר, פוליטיקאי, מחזיק עבדים עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת פרסביטריאניזם, מתודיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג ג'וליה גרנט
נשיא ארצות הברית ה-18
תקופת כהונה 4 במרץ 18693 במרץ 1877 (8 שנים)
סגן סקיילר קולפקס
הקודם אנדרו ג'ונסון
הבא רתרפורד הייז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוליסס סימפסון גרנטאנגלית: Ulysses Simpson Grant, נולד במקור כהיירם יוליסס גרנט (Hiram Ulysses Grant) ‏; 27 באפריל 1822 - 23 ביולי 1885) היה נשיאה ה-18 של ארצות הברית במשך שתי כהונות, מ-4 במרץ 1869 עד 3 במרץ 1877. בתור הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית (בין 1864 ל-1869), עבד גרנט בשיתוף פעולה הדוק עם הנשיא אברהם לינקולן והוביל את צבא האיחוד לניצחון על הקונפדרצייה במלחמת האזרחים האמריקנית. הוא היה אחראי על השיקום מטעם הקונגרס, כשהוא מתעמת עם יורשו של לינקולן, אנדרו ג'ונסון. בתור נשיא שנבחר פעמיים, הוביל גרנט את הרפובליקנים במאבקם מול התמיכה בקונפדרצייה ובעבדות, הגנה על מתן האזרחות לשחורים, ותמיכה בשגשוג כלכלי לכל המדינה. נשיאותו ספגה ביקורת בגלל הגנתו על עמיתים מושחתים, ובכהונתו השנייה צללה הכלכלה אל שפל כלכלי חמור.

לאחר שסיים ב-1843 את לימודיו בווסט פוינט, שירת במלחמת ארצות הברית-מקסיקו. לאחר המלחמה התחתן עם ג'וליה בוגס דנט ב-1848, ונולדו להם ארבעה ילדים. גרנט פרש מהצבא ב-1854. הוא התקשה להסתדר כלכלית. כאשר פרצה מלחמת האזרחים בשנת 1861, חזר גרנט לצבא. בשנת 1862 השתלט גרנט על קנטקי ועל רוב טנסי, והוביל את כוחות האיחוד לניצחון בקרב שילה, תוך שהוא משיג מוניטין כמפקד תקיף[1]. הוא שילב עבדים שחורים משוחררים בתוך צבא האיחוד. ביולי 1863, לאחר סדרה של קרבות, הביס גרנט את צבאות הקונפדרצייה והשתלט על נהר המיסיסיפי, כשהוא מחלק את הקונפדרצייה לשניים. לאחר עוד ניצחונות, קידם אותו לינקולן לתפקיד לוטננט גנרל, ולאחר מכן לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית בשנת 1864. גרנט התעמת עם רוברט לי בסדרה של קרבות עקובים מדם, ולכד את צבאו בריצ'מונד. גרנט הוביל מספר מבצעים צבאיים הרסניים בחזיתות אחרות. באפריל 1865 נכנע לי בפני גרנט וכך הסתיימה המלחמה. ההיסטוריונים מחשיבים את גרנט כגאון צבאי, והאסטרטגיות שלו מופיעות בספרי הלימוד של ההיסטוריה הצבאית, אולם מיעוט מתוכם טוען שניצח בזכות כוח ולא בזכות אסטרטגיה.

לאחר מלחמת האזרחים, הוביל גרנט הוביל את הצבא בפיקוח על שיקום מדינות הקונפדרצייה לשעבר. הוא נבחר לנשיא בשנת 1868 ושוב בשנת 1872, וייצב את האומה במהלך תקופת השיקום הסוערת, כשהוא מחסל את הקו קלוקס קלאן שעלה בדרום, ואוכף מתן זכויות הצבעה ואזרח למיעוטים בעזרת הצבא ומחלקת המשפטים. הוא השתמש בצבא כדי לבנות את המפלגה הרפובליקנית בדרום, בהתבסס על בוחרים שחורים, צפוניים שעברו לדרום ("צקלונאים"), ותומכים לבנים מהדרום ("scalawags"). לאחר שלילת זכויות של כמה מתומכי הקונפדרצייה לשעבר, זכו הרפובליקנים ברוב והשחורים נבחרו לקונגרס ולמשרדים ממשלתיים. בכהונתו השנייה, הקואליציות הרפובליקניות בדרום התפצלו והובסו אחת אחת כשה"גואלים" (השמרנים הלבנים) השיגו שליטה מחדש באמצעי כפייה אלימים. מדיניות השלום עם האינדיאנים של גרנט הקטינה את האלימות בתחילה, אולם לאחר מכן הובילה אל מערכת בלק הילס ב-1876, כשג'ורג' ארמסטרונג קסטר והגדוד שלו נהרגו בקרב ליטל ביגהורן. בממשל גרנט הייתה השחיתות הגדולה ביותר במאה ה-19. הוא מינה את נציב שירות המדינה הראשון.

בתחום מדיניות החוץ, ביקש גרנט להגדיל את הסחר וההשפעה האמריקניים, תוך שמירה על שלום עם העולם. הממשל שלו פתר בהצלחה סכסוך עם בריטניה על רקע בנייתן של אוניות עבור כוחות הקונפרדרציה (האונייה "אלבמה") בעזרת הסכם משנת 1871. גרנט מנע מלחמה עם ספרד, אבל הקונגרס דחה את ניסיון הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית שניסה להוביל. במדיניות הסחר יישם ממשל גרנט את תקן הזהב וביקש לחזק את הדולר. האשמות השחיתות החמירו במהלך הקדנציה השנייה שלו, ותגובתו לבהלת 1873 לא הועילה וגרמה לשפל תעשייתי בן חמש שנים שגרם לאבטלה גבוהה, מחירים נמוכים, רווחים נמוכים ופשיטות רגל. גרנט עזב את תפקידו ב-1877 ונסע לטיול דיפלומטי מסביב לעולם.

בשנת 1880, לא הצליח גרנט לזכות במועמדות הרפובליקנית ולזכות בכהונה שלישית כנשיא. כשהוא גוסס מסרטן הגרון, השלים את כתיבת זיכרונותיו, שזכו להצלחה כלכלית רבה. מותו בשנת 1885 הוביל לאבל כבד. ההיסטוריונים במאה ה-20 העריכו את נשיאותו באופן שלילי לפני שמורשתו השתקמה בשנות ה-80 של המאה ה-20. החוקרים מדרגים את תקופת נשיאותו כגרועה, בעיקר בגלל השחיתות שהייתה בה. הוא נחשב לנשיא גרוע יחסית, אולם מחקרים שבוחנים את נושא זכויות האזרח העריכו את ממשלו בצורה חיובית.

תוכן עניינים

ראשית חייו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

 White clapboard house and outbuildings behind a white fence
מקום לידתו של גרנט באוהיו

היירם יוליסס גרנט נולד בפוינט פלזנט, אוהיו, ב-27 באפריל 1822, לג'סי רוט גרנט, שהיה בורסקאי ושכיר חרב, ולחנה גרנט (סימפסון). אבות אבותיו, מת'יו ופרסיליה גרנט, הגיעו ב-1630 אל מושבת מסצ'וסטס. סבא רבא של גרנט נלחם במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, וסבו, נח, שירת במלחמת העצמאות האמריקנית במהלך קרב גבעת בנקר. לאחר מכן, התיישב נח בפנסילבניה ונישא לרייצ'ל קלי, בתו של חלוץ ממוצא אירי. בנם ג'סי היה חבר במפלגה הוויגית, שהתנגד לעבדות.

ב-1823, עברה המשפחה אל ג'ורג'טאון, שם נולדו עוד חמישה ילדים: סימפסון, קלרה, אורוויל, ג'ני ומרי. בגיל חמש, החל גרנט את לימודיו, ולאחר מכן למד בשני בתי ספר פרטיים. בחורף 1836–1837 למד במייסביל, ובסתיו 1838 למד באקדמיה על שם ג'ון רנקין. בנעוריו, פיתח גרנט כישרון רכיבה על סוסים, והיה מחובר מאוד לחיה. הוא לא חיבב את עבודת הבורסקאות, ואביו החליט לתת לו להסיע מטעני אספקה ואנשים בעגלות סוסים. בניגוד לאחיו, לא נאלץ גרנט ללכת לכנסייה עם הוריו המתודיים (היו שטענו שהסיבה לכך הייתה ששנא את המוזיקה בכנסייה). במשך שארית חייו, לא הצטרף למוסד דתי. בנו טען שהיה אגנוסטי.

תחילת הקריירה הצבאית וחייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 Engraving of young Grant in uniform
לוטננט שני גרנט במדים ב-184.3

וסט פוינט ומשימה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של גרנט ביקש מחברו בקונגרס המלצה שתוגש לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט, ניו יורק. גרנט סירב לקבל זאת, אולם אביו שכנע אותו להצטרף לאקדמיה. כשנפתח מקום לצוער ב-1839, התקבל גרנט לאקדמיה. חבר הקונגרס רשם בטעות את שמו כ"יוליסס ס' גרנט", והשם הפך לשמו החדש (לפי גרנט, ה-ס' לא אמרה כלום, אולם חבר הקונגרס היה סבור שמשמעותה הוא סימפסון, שם נעוריו של אמו). גרנט החל את לימודיו ב-1 ביולי 1839, כצוער, והתאמן באקדמיה במשך ארבע שנים. הוא כונה "סם" בקרב חבריו, כיוון שראשי התיבות "U.S" סימנו גם את שמו של הדוד סם. גרנט טען ש""חיי הצבא לא קסמו לי ולא חשבתי אף לרגע להישאר בצבא". הוא היה גרוע יחסית בלימודיו, אולם קיבל ציונים מעל הממוצע במתמטיקה ובגאולוגיה. גרנט היה מופנם והיו לו כמה חברים טובים. גרנט נודע כפרש מומחה ואמיץ. מתוך רצון לשבור את השגרה הצבאית, למד ציור. גרנט סיים את לימודיו ב-1 ביולי 1843, במקום העשרים ואחת מתוך כיתה של שלושים ותשע. הוא מונה לתפקיד לוטננט שני. גרנט שמח לעזוב את האקדמיה וביקש להתפטר מתפקידו בתום ארבע שנות שירות. למרות כישרונו עם סוסים, לא עבר אל חיל הפרשים (כיוון שמעמדו בקרב הכיתה לא הצדיק זאת), אלא לגדוד רגלים. הוא עסק באספקה ובציוד.

משימתו הראשונה של גרנט הייתה באזור סנט לואיס, מיזורי. גרנט סופח לאחד מהבסיסים הצבאיים הגדולים במערב, אולם הוא עצמו ציפה כבר לפרוש ולעסוק בחינוך. במהלך מגוריו במיזורי פגש אחות של חייל מתקופתו באקדמיה, ג'וליה דנט, והתארס לה ב-1844. כעבור ארבע שנים נישאו ב-22 באוגוסט 1848. בסוף החודש, הביא גרנט את ג'וליה אל אוהיו, לפגוש את משפחתו. היו להם ארבעה ילדים: פרדריק, יוליסס הבן (באק), אלן (נלי) וג'סי.

מלחמת ארצות הברית-מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המתיחות מול מקסיקו לאחר סיפוחה של רפובליקת טקסס בידי האמריקנים, שלח הנשיא ג'ון טיילר את היחידה של גרנט אל לואיזיאנה, בפיקודו של המייג'ור גנרל, זאכרי טיילור. כשמלחמת ארצות הברית-מקסיקו פרצה, פקד הנשיא ג'יימס פולק על הצבא האמריקני לפלוש למקסיקו ב-1846. גרנט הוביל הסתערות פרשים בקרב ברסקה דה לה פאלמה. במונטריי, התנדב להעביר תשדורת על סוס בתוך רחוב מלא צלפים. פולק, שהודאג מהאהדה כלפי הגנרל טיילור, חילק את חייליו, ושלח חלק מהחיילים (כולל גרנט) ליחידה חדשה תחת הגנרל וינפילד סקוט. צבאו של סקוט הגיע דרך הים לוראקרוס, והתקדם אל מקסיקו סיטי. הצבא נלחם בצבא מקסיקו בשני קרבות מחוץ לעיר. גרנט חשק בתפקיד קרבי והורשה לו לקחת חלק במשימות מסוכנות. כך, למשל, סחבה יחידתו הוביצר מפורק והרכיבה אותו מחדש בצריח כנסייה כדי לירות על חיילים מקסיקניים. אומץ הלב שלו הוביל לקידומו לתפקיד קפטן באופן זמני. ב-14 בספטמבר 1847, נכנס צבאו של סקוט אל העיר, והמקסיקנים הסכימו לשלום לאחר מכן.

במהלך המלחמה, למד גרנט אסטרטגיות קרב מסקוט. הוא כתב שכך למד על מנהיגות צבאית, וטען שאת סגנון המנהיגות למד מטיילור. למרות זאת, הוא עצמו התנגד למלחמה וטען שהשטחים שהושגו נועדו להרחבת העבדות. הוא טען שהמלחמה הייתה אחת מהמלחמות הלא צודקות שהכריזה אומה חזקה על אחת חלשה יותר ממנה, וטען שמלחמת האזרחים הייתה העונש לאומה בעקבות התוקפנות במקסיקו.

פסיפיק וסט והתפטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט האמין שהאינדיאנים מצפון מערב המדינה לא היו מזיקים

לאחר המלחמה, עברו גרנט וג'וליה אל דטרויט ולאחר מכן אל ניו יורק. ב-1852, הועבר אל אזור הפסיפיק נורת' וסט, וג'וליה, שהייתה בחודש השמיני של ההיריון, לא ליוותה אותו. התפרצות של כולרה במהלך הנסיעה הובילה את גרנט להקמת בית חולים מאולתר למען החולים. באוגוסט הגיע אל סן פרנסיסקו, ולאחר מכן נשלח צפונה, לטריטוריית אורגון (שהפכה לוושינגטון במרץ 1853). משכורתו לא הספיקה כדי לתמוך במשפחתו, וגרנט ניסה ונכשל בכמה ניסיונות עסקיים. במכתב לג'וליה, טען שהאינדיאנים לא היו מזיקים, והוא טען שהאדם הלבן לא התייחס אליהם בצורה הוגנת.

גרנט קודם לדרגת קפטן ב-5 באוגוסט 1853, ופיקד על גדוד חיל רגלים בקליפורניה. הוא הגיע אל האזור ב-5 בינואר 1854. כשהיה בודד במוצב הגשום, ללא משפחתו, החל לשתות, כמו רבים מהקצינים במוצב. מכתביו לג'וליה חשפו את דיכאונו, והוא טען שהיה מוכן לעזוב את המוצב "מרצון או לא מרצון". אף על פי שהשתכר, שירותו במלחמה העניק לו את הזכות לבחור להתפטר במקום לעמוד למשפט. ב-31 ביולי 1854, התפטר גרנט מהצבא. ללא משכורת ומחשש מתגובת אשתו, החליט גרנט לחזור למשפחתו בסנט לואיס, בלי ביטחון לגבי עתידו. נפוצו שמועות על הרגלי השתייה שלו, אולם גרנט הכחיש שזאת הייתה סיבת ההתפטרות שלו.

מאבקים אזרחיים ופוליטקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

small log cabin
הבית שבנה גרנט במיזורי

בגיל שלושים ושתיים, ללא ניסיון בשוק האזרחי, התקשה גרנט במשך שבע שנים. אביו הציע לו עבודה בסניף של העסק המשפחתי באילנוי, אולם בתנאי שאשתו תחיה בנפרד ממנו. גרנט התנגד לכך. ב-1855, ניסה לעסוק בחקלאות אצל חותנו בסנט לואיס, והשתמש בעבדים של אביה של ג'וליה. החווה לא הצליחה וכדי להרוויח כסף מכר עצי הסקה ברחובות סנט לואיס. כעבור שנה עברה המשפחה אל שטח בחווה של חותנו, וגרנט בנה בית שם. ג'וליה שנאה את הבית. בהלת 1857 פגעה בחקלאים, וגם בגרנט, שנאלץ להשכיר את ביתו כעבור שנה.

ב-1857, רכש גרנט עבד בן שלושים וחמש, ויליאם ג'ונס. ללא הצלחה בחקלאות, עזבה המשפחה את החווה לאחר לידת ילדם הרביעי ב-1858. כעבור שנה, שחרר גרנט את העבד שלו ולא מכר אותו למרות הצורך בכסף. המשפחה עברה לבית קטן בסנט לואיס, שם עבד כגובה חובות אצל בן דודה של ג'וליה, ללא הצלחה. ב-1860, הציע לו ג'סי את העבודה באילינוי ללא תנאים. החנות מכרה מוצרי עור ורכשה עורות מחקלאים. גרנט ומשפחתו עברו לבית שכור באותה השנה.

רבים טענו שגרנט היה מחובר פוליטית לחותנו, שהיה חבר במפלגה הדמוקרטית. בבחירות של 1856, תמך גרנט בג'יימס ביוקנן הדמוקרטי, בטענה שהתנגד לג'ון פרימונט הרפובליקני, שעמדותיו נגד העבדות יכלו לגרום לפרישת הדרום. ב-1859, קרבתו לדמוקרטים מנעה ממנו להפוך למהנדס במדינה. בבחירות ב-1860, תמך בפתיחות בסטיבן דאגלס ולא באברהם לינקולן, אולם העדיף את לינקולן על פני ג'ון ברקינרידג'. גרנט לא היה תושב אילינוי ולא יכול היה להצביע. לאחר היבחרו של לינקולן, פרש הדרום, החרים רכוש ממשלתי והקים את קונפדרציית המדינות של אמריקה.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריגדיר גנרל גרנט ב-1861

ב-12 באפריל 1861, פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית כשחיילי הקונפדרצייה תקפו את פורט סאמטר בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית. כעבור יומיים, גייס הנשיא לינקולן 75,000 מתנדבים וערך פגישה המונית לעידוד הגיוס. גרנט, שהיה מנוסה בקרבות, התבקש להוביל את המאבק. גרנט עצמו לא הגיב בחריפות לפרישת הדרום לפני פורט סאמטר, אולם נאום של עורך דינו של אביו, ג'ון רולינס, הצית בו את הפטריוטיות. רולינס הפך לעוזרו הצבאי של גרנט במהלך המלחמה.

ללא דרגה רשמית בצבא, סייע גרנט בגיוס המתנדבים וליווה אותם אל ספרינגפילד], בירת המדינה. גרנט הניח שהמלחמה תהיה מנת חלקם של מתנדבים. מושל אילינוי, ריצ'רד ייטס, הציע לגרנט פיקוד על מיליציה לצורך אימון מתנדבים, אולם הוא רצה תפקיד בחזית. הוא ניסה לנצל את קשריו עם הגנרל ג'ורג' מקללן לשם כך, אולם מקללן סירב לפגוש אותו, כשהוא זוכר את מוניטין השכרות של גרנט.

בעזרת חברו מוושינגטון, חבר הקונגרס אליהוא וושבורן, קודם גרנט לדרגת קולונל ב-14 ביוני ונאלץ להטיל משמעת בגדוד רגלים. גרנט קשר חייל אל עמוד מפני שהשתכר. לאחר מכן הועבר לצפון מיזורי, ולינקולן קידם אותו לדרגת בריגדיר גנרל. מייג'ור גנרל ג'ון פרימונט, שהאמין בכוחו של גרנט, העניק לו פיקוד על יחידת חיילים בסוף אוגוסט.

בלמונט, פורט הנרי ודונלסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Union soldiers charging into battle, some injured or dying
קרב פורט דונלסון

ב-7 בנובמבר 1861, חצו גרנט וחייליו את נהר המיסיסיפי ותקפו חיילי קונפדרצייה במיזורי, ללא פקודה. הם כבשו את המחנה, אולם תגבורת אילצה אותם לסגת. למרות זאת, הקרב נסך ביטחון בחיילי גרנט. לאחר מכן ביקש גרנט ממפקדו, הנרי הלק (לינקולן פיטר את פרימונט) רשות לפגוע בפורט הנרי בטנסי, כדי לפתוח את נהר הטנסי לתנועה של האיחוד. הלק הסכים בתנאי שהמתקפה תהיה בגיבוי של הצי, וחייליו של גרנט לכדו את פורט הנרי ב-6 בפברואר 1862.

לינקולן קרא להתקדמות בכל החזיתות, ולכן פקד גרנט לתקוף את פורט דונלסון, הפעם ללא אישור. ב-15 בפברואר, לחם גרנט עם 25,000 חייליו מול 12,000 חיילי קונפדרצייה. חיילי הקונפדרצייה ניצחו ואילצו את חייליו לסגת. גרנט החליט לאגף אותם משמאל, וגרם להם לסגת, ולאחר מכן להיכנע ללא תנאים. לינקולן קידם את גרנט לדרגת מייג'ור גנרל של המתנדבים, והעיתונים הצפוניים התייחסו אליו כאל גיבור. כמשחק מילים על ראשי התיבות שלו, החלו לכנות אותו "כניעה ללא תנאים" גרנט ("Unconditional Surrender Grant").

שילה ולאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Union artillery firing through the woods; a messenger runs behind the line
קרב שילה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב שילה

על הגדה המערבית של נהר טנסי, חנה צבאו של גרנט, שמנה כעת 45,000 חיילים. בקורינת', מיסיסיפי חנה צבא קונפדרצייה בגודל דומה, בפיקודם של אלברט סידני ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד. הדרום תקף ב-6 באפריל 1862, והכה בחמש מחלקות מצבאו של גרנט, לא רחוק מכנסיית שילה, מקום ההתכנסות של הצבא. המחלקות לא היו מוכנות לקרב והופתעו, מה שהוביל לנסיגה. מחלקה אחת נלקחה בשבי בסוף היום, אולם צבאו של גרנט הצליח להחזיק מעמד. התשישות, הבלבול וחוסר התגבורת בצד הקונפדרצייה הוביל לעיכוב. גרנט, שקיבל תגבורת של 18,000 חיילים מדון קרלוס ביואל ולואיס וולאס, הוביל מתקפת נגד עם שחר. הצפוניים הכריחו את המורדים לסגת אל קורינת'.

לאחר קרב שילה, העיתונים בצפון ביקרו את גרנט על מספר הקורבנות הרב ועל "שכרותו", לכאורה, במהלך הקרב. שילה היה הקרב הקטלני ביותר בתולדות ארצות הברית עד אז, כש-23,800 חיילים נהרגו. הלק הגיע לאזור ב-9 באפריל והעביר את גרנט מתפקידו, מתוך רצון לכבוש את קורינת'. גרנט שקל להתפטר, אולם בריגדיר גנרל ויליאם שרמן, אחד ממפקדי המחלקות שלו, שכנע אותו להישאר. לינקולן ביטל את הביקורת על גרנט, וטען שלא יוכל לוותר עליו. הלק החזיר את גרנט לתפקיד המפקד ב-11 ביולי. ב-19 בספטמבר, ניצח צבאו של גרנט את הקונפדרצייה בקרב יוקה, והגן על קורינת' בהצלחה, כשהאויב סופג אבדות קשות. ב-25 באוקטובר, תפס גרנט פיקוד על מחוז נהר טנסי. בנובמבר, לאחר הצהרת האמנציפציה הראשונית של לינקולן, פקד גרנט על היחידות שלו לשלב עבדים נמלטים במאמץ המלחמתי, ולספק להם ביגוד, מקלט ושכר בעבור שירותיהם.

מערכת ויקסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת ויקסבורג
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי
ההימור של גרנט: ספינותיו של פורטר עוברות את תותחי הקונפדרצייה

העובדה שהקונפדרצייה החזיקה בוויקסבורג (Vicksburg) חסמה את שליטת צבא האיחוד על נהר המיסיסיפי. צבאו של גרנט החזיק במערב טנסי עם 40,000 חיילים. גרנט כעס כששמע שלינקולן התיר למייג'ור גנרל ג'ון מקלירננד לגייס צבא נפרד בעבור כיבוש העיר. הלק פקד על מקלירננד לבוא לממפיס, ולעבוד תחת גרנט. לאחר שצבא גרנט לכד את הולי ספרינגס, תכנן גרנט לתקוף את ויקסבורג מקדימה בעוד ששרמן יתקוף את המבצר מהעורף בנהר. אולם פשיטות של הקונפדרצייה, ב-11 בדצמבר וב-20, שהובילו ללכידתה מחדש של הולי ספרינגס, פגעו בתקשורת בין החיילים ומנעו מגרנט ומשרמן לחבר את צבאותיהם. ב-29 בדצמבר, בלם צבא הדרום בפיקודו של ג'ון ק' פמברטון את ניסיונו של שרמן להיכנס לעיר. מקלירננד תפס פיקוד והוביל מערכה ללא גרנט, שהובילה ללכידת פורט הינדמן. באותה תקופה, הכניס גרנט עבדים אפרו-אמריקאים משוחררים לצבא האיחוד ושילם להם.

יחד עם אחריותו הצבאית בחודשים לאחר חזרתו לפיקוד, נאלץ לטפל בסחר הכותנה המוברחת במחוז. הוא האמין שהסחר פגע במאמץ המלחמתי וחיזק את הקונפדרצייה, ובכך גרם להתמשכות המלחמה. ב-17 בדצמבר, פרסם את הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי, שגירש את "היהודים כמעמד" מהמחוז, בטענה שסוחרים יהודיים הפרו את תקנות הסחר. הייתה זאת הפקודה הרשמית היחידה בתולדות ארצות הברית שכוונה נגד היהודים. היסטוריונים מתווכחים בנוגע לסיבה שבגללה פרסם גרנט את הצו. המנהיגים היהודיים התלוננו בפני לינקולן והעיתונים הצפוניים ביקרו את גרנט. לינקולן דרש את ביטול הצו, שאותו ביטל גרנט כעבור שלושה שבועות. כשהתראיין לאחר המלחמה, יטען גרנט שהמלחמה לא הייתה זמן להיות נחמד. במהלך כהונתו כנשיא, התפייס עם הקהילה היהודית, ומינה יהודים לתפקידים בממשלו.

Lines of soldiers fire at each other, with houses in the background
קרב ג'קסון, ב-14 במאי 1863, היה חלק ממערכת ויקסבורג

ב-29 בינואר 1863, תפס גרנט פיקוד אישי על הצבא ובחודשי פברואר ומרץ ניסה לקדם את צבאו דרך גישה ימית אל קטע הנהר מדרום לוויקסבורג תוך התחמקות מסוללות התותחים ששלטו עליו. הניסיון לא צלח, אולם החיילים החלו להתנסות יותר בתנאים קשים. ב-16 באפריל 1863, ציווה על האדמירל דייוויד פורטר להפליג דרומה תחת אש כדי להיפגש עם חייליו שצעדו דרומה ממערב לנהר המיסיסיפי. גרנט ציווה על קרבות הסחה, ובלבל את פמברטון כך שצבאו הצליח לעבור אל מזרח נהר המיסיסיפי. גרנט המשיך מזרחה ולכד את ג'קסון, בירת מיסיסיפי. צבאו התקדם אל ויקסבורג, ואז ניצח את צבאו של פמברטון ב-16 במאי, והכריח את פמברטון לסגת אל ויקסבורג. לאחר שאנשיו של גרנט תקפו את ביצורי ויקסבורג פעמיים, וספגו אבדות קשות, הוחלט על מצור במשך שבעה שבועות. פמברטון נכנע לגרנט ב-4 ביולי 1863.

נפילת ויקסבורג הובילה לשליטה של האיחוד על נהר המיסיסיפי וחילקה את הקונפדרצייה לשניים. באותו הזמן, היה ברור שגרנט התחבר עם הרפובליקנים הרדיקלים, שדרשו קו תקיף במלחמה ושחרור העבדים. אף על פי שההצלחה בויקסבורג העלתה את המורל באיחוד, שוב קיבל גרנט ביקורת על החלטותיו ועל שכרותו, לכאורה. היריבות האישית בין מקלירננד לגרנט המשיכה לאחר מכן, עד שפיטר גרנט את מקלירננד לאחר שזה פרסם צו ללא אישור. כשהציע מזכיר המלחמה אדווין סטנטון להחזיר את גרנט מזרחה כדי לפקד על ארמיית הפוטומק, סירב גרנט, בטענה שהכיר את המערב טוב יותר ולא רצה לפגוע במפקדי החזית המזרחית.

צ'טנוגה וקידום[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי האיחוד מנצחים את צבא הדרום

לינקולן קידם את גרנט לדרגת מייג'ור גנרל ומינה אותו למפקד מחלקת מיסיסיפי ב-16 באוקטובר 1863, כולל צבאות אוהיו, טנסי וקמברלנד. לאחר קרב צ'יקמאוגה, נסוג צבא קמברלנד אל צ'טנוגה ונלכד. גרנט הגיע על סוסו לצ'טנוגה, ותוכניתו הייתה להעביר אספקה לעיר ולשבור את המצור. בנוסף, שלח לינקולן את מייג'ור גנרל ג'וזף הוקר, ושתי מחלקות מארמיית הפוטומאק לעזרה. כוחות האיחוד הצליחו למצוא נתיב אספקה. ב-23 בנובמבר 1863, ארגן גרנט שלושה צבאות לצורך מתקפה. כעבור יומיים, כוחותיו של הוקר כבשו את הר לוקאאוט. כשצבאו של שרמן לא הצליח לכבוש את מיסיונרי רידג' מצפון מזרח, ציווה גרנט על צבא קמברלנד להתקדם. הצבא לכד את מוצבי הקונפדרצייה והוביל לנסיגת הכוחות. הקרב הוביל לשליטה צפונית על טנסי ופתח את ג'ורג'יה, ליבה של הקונפדרצייה, לפלישה.

ב-2 במרץ 1864, קידם לינקולן את גרנט לדרגת לוטננט ג'נרל, כך שפיקד על כל צבאות האיחוד והיה כפוף רק לנשיא. גרנט מינה את שרמן למפקד מחלקת מיסיסיפי ונסע לוושינגטון כדי לתכנן אסטרטגיה עם לינקולן והגנרל ג'ורג' מיד. גרנט תכנן התקפה משולבת על צבאות המורדים כדי למנוע תגבורת. על שרמן הוטל לרדוף אחרי צבא טנסי, ואילו מיד היה צריך להוביל את ארמיית פוטומאק כדי לתקוף את צבאו של הגנרל רוברט אדוארד לי. גרנט תכנן עוד התקפות, ביודעו שמלחמת התשה תחסל את לי, שנאלץ להתמודד עם מחסור בכוח אדם.

גרנט רכב על גל אהדה, והיה ברור שניצחון בתחילת השנה יוביל למועמדותו לנשיאות. הוא היה מודע לכך, אולם סירב לכך; שדה הקרב המשיך להיות עקוב מדם.

מערכת אוברלנד וניצחון האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Photograph of Grant in uniform leaning on a post in front of a tent
המפקד גרנט ב-1864

לאחר כישלון שאר הצבאות מול לי, נאלץ גרנט להילחם לבד בסדרת קרבות עקובה מדם בשם מערכת אוברלנד. גרנט חצה את נהר רפידן ב-4 במאי 1864, ותקף את לי בקרב שנמשך שלושה ימים. במקום לסגת כמו קודמיו, דחק גרנט את צבאו של לי אל דרום מזרח המדינה וניסה לתקוע טריז בין לי וריצ'מונד. גרנט ניסה לפרוץ את קו ההגנה של לי, מה שהוביל לקרב עקוב מדם. ללא יכולת לפרוץ, שוב דחק גרנט את צבא הקונפדרצייה אל דרום מזרח, ולחם מולם שוב במשך שלושה ימים. לקונפדרצייה היה יתרון בהגנה, וגרנט ניסה לחסום את דרכם אל ריצ'מונד, אולם לי בלם את המתקפה. ביום השלישי מתו שלושה עשר, ניסה גרנט לתקוף את השוחות שלי וספג אבדות כבדות. בחודש לאחר חציית הרפידן, 52,788 חיילים נהרגו בקרבות, והעיתונות בצפון ביקרה את גרנט וכינתה אותו "הקצב". צבאו של לי ספג 32,907 אבדות, אולם הוא לא יכול היה להשיג תגבורת. גרנט התחרט על האבדות הכבדות שספג במהלך הקרבות. לאחר מכן הזיז גרנט את צבאו בחשאי אל דרום הנהר ג'יימס, חילץ יחידת צבא שבויה והתקדם אל פיטרסבורג, מסיילת הרכבת המרכזית של ריצ'מונד.

לאחר חציית נהר ג'יימס, הגיעה ארמיית הפוטומאק אל פיטרסבורג. פ.ג.ט. בורגארד הגן על העיר, ולי העביר תגבורת. התוצאה הייתה מצור של תשעה חודשים. הצפון איבד את סבלנותו, אולם לי נאלץ להפנות משאבים אל המצור ולא יכול היה לתגבר את צבא טנסי. גרנט שלח יחידות לתקוף את ריצ'מונד ולהרחיק חיילים מארמיית הפוטומאק.

בפיטרסבורג, אישר גרנט תוכנית לפיצוץ השוחות. הפיצוץ יצר מכתש, שאליו נפלו חיילי האיחוד. חיילי הקונפדרצייה תקפו את האיחוד וניצחו אותם, וגרנט נאלץ להודות שהתוכנית הייתה טיפשית. גרנט המשיך לפשוט על מסילות רכבת ולאלץ את לי להפנות כוחות לשם. גרנט המשיך להתקדם מערבה וכוחותיו של לי הידללו. ב-2 בספטמבר, לכד שרמן את אטלנטה, כשהקונפדרצייה נסוגה, והבטיח את היבחרו מחדש של לינקולן. שרמן שכנע את גרנט ואת לינקולן לשלוח את צבאו אל סוואנה ולהשמיד את העורף של הקונפדרצייה.

Painting of four men conferring in a ship's cabin, entitled "The Peacemakers".
גרנט (במרכז משמאל) ליד לינקולן עם הגנרל ויליאם שרמן (רחוק משמאל) והאדמירל פורטר (מימין).

כששרמן הגיע מזרחה, ניצחון האיחוד נראה ברור, ולינקולן החל משא ומתן. דייוויס ולינקולן שלחו נציגים, אולם המשא ומתן התעכב. גרנט יצר קשר עם לינקולן שהסכים להיפגש באופן אישי עם הנציגים. ועידת השלום לא הניבה פירות, אולם נתנה לגרנט ניסיון בדיפלומטיה.

בסוף מרץ 1865, כבשו כוחות גרנט את פיטרסבורג, ולכדו את ריצ'מונד באפריל. גרנט, שרמן, האדמירל פורטר ולינקולן ערכו ועידה על ספינה כדי לדון בכניעת צבא הקונפדרצייה ובשיקום הדרום. חייליו של לי החלו לערוק במספרים גדולים, ואלו שנותרו חלו, והיו ללא אספקה ראויה. לי ניסה להתאחד עם יחידת צבא מובסת, אולם צבא האיחוד מנע משני הצבאות להתאחד. לי וצבאו נכנעו בפני גרנט ב-9 באפריל 1865. בניגוד לסמכותו הצבאית, העניק גרנט חנינה ללי ולחייליו. תושבי הקונפדרצייה ויתרו על נשקיהם וחזרו אל בתיהם, בתנאי שלא ימרדו נגד ארצות הברית. ב-26 באפריל, נכנעה עוד יחידת צבא בפני שרמן באותם תנאים. ב-26 במאי, גם צבאו המערבי של אדמונד קירבי סמית' נכנע ומלחמת האזרחים נגמרה, כשהאיחוד ניצח.

הירצחו של לינקולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח לינקולן

ב-14 באפריל, חמישה ימים לאחר ניצחונו של גרנט, נכח בפגישת קבינט בוושינגטון. לינקולן הזמין אותו ואת אשתו אל תיאטרון פורד, אולם הם סירבו כיוון שהיו צריכים לנסוע לפילדלפיה. לינקולן נורה בידי ג'ון וילקס בות' ומת למחרת בבוקר. רבים, כולל גרנט עצמו, חשבו שגם הוא היה מטרה להתנקשות. גרנט חזר לוושינגטון ונכח בלווייתו של לינקולן ב-19 באפריל, כשהוא בוכה בפומבי. גרנט טען שלינקולן היה האדם הגדול ביותר שהכיר. בנוסף, אמר לג'וליה שחשש מעלייתו של אנדרו ג'ונסון ומגישתו כלפי הדרום והשיקום.

הגנרל המפקד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של גרנט לאחר המלחמה

לאחר המלחמה, נשאר גרנט מפקד הצבא, והיה אחראי לאכיפת השיקום במדינות הקונפדרצייה לשעבר, ועל המלחמה מול האינדיאנים במערב. הוא קנה בית בג'ורג'טאון לאחר מכן.

בנובמבר 1865, ביקש הנשיא אנדרו ג'ונסון מגרנט חוות דעת על הדרום. גרנט המליץ על המשך קיומה של הלשכה לעבדים משוחררים, שאליה התנגד ג'ונסון, אולם ייעץ לשחרר את החיילים השחורים לעבודות חקלאות. הוא לא האמין שהדרום היה מוכן לשלטון עצמי, ושיש להגן על תושבי הדרום בעזרת הממשל הפדרלי. הוא הזהיר מפני מתן השפעה לשחורים וללבנים העניים, והעדיף לתת את השליטה ל"חכמים מהדרום" (לבנים בעלי רכוש). לכן הסכים עם החנינות שג'ונסון העניק למנהיגים דרומיים מבוססים שחזרו לאחר מכן לעמדות הכוח. הוא טען שהקונגרס צריך לאפשר לנציגים הדרומיים לחזור אליו. ב-25 ביולי 1866, מינה אותו הקונגרס של ארצות הברית לדרגה שנוצרה זה עתה: גנרל 4 כוכבים.

עימותים עם ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון ניסה לשקם את מדינות הדרום באופן מתון, ורצה שהמדינות הפורשות יחזרו מיד לאיחוד ללא הבטחה למתן זכויות אזרח לשחורים. הקונגרס, שנשלט בידי הרפובליקנים הרדיקלים, התנגד לכך וסירב לקבל חברי קונגרס מהקונפדרצייה. הם העבירו חוקים למרות הוטו שג'ונסון הטיל עליהם" חידוש לשכת העבדים המשוחררים וחוק זכויות האזרח. ג'ונסון ניסה לעזור למועמדיו במהלך הבחירות לקונגרס בעזרת סבב נאומים ברחבי המדינה. הוא לקח איתו את גרנט, שנחשב אז לאדם האהוד ביותר במדינה, וגרנט הסכים מתוך נאמנות. במהלך מסעם ברחבי המדינה, התחיל גרנט להתנגד לג'ונסון, וסבר שפגע במאמצי השיקום. בנוסף היה סבור שנאומיו של ג'ונסון היו בושה. בפומבי הוא ניסה להישאר נאמן לג'ונסון וגם לרפובליקנים. הוא חשש ממרד דרומי ושלח את הנשק הדרומי אל הצפון.

העימותים בין המתונים והרדיקלים המשיכו לאחר הבחירות. בניגוד לחזונו של ג'ונסון לפיוס מהיר, העביר הקונגרס חוקי שיקום שחילקו את הדרום לחמישה מחוזות צבאיים כדי להגן על זכויות העבדים המשוחררים. המושלים הצבאיים הנהיגו את המדינות. גרנט נאלץ לבחור במושל צבאי לכל מחוז, והעדיף את גישת הקונגרס לשיקום, שלדעתו תמנע חיכוכים בדרום. ג'ונסון זעם על כך וניסה לפטר גנרלים שלא היו נאמנים למדיניות שלו. גרנט נכנס לעימותים עם ג'ונסון. צבאו הגן על זכויות של יותר מ-1,500 שחורים שנבחרו למשרות ציבוריות. הקונגרס, בתמיכת גרנט, ביטל את הוטו של ג'ונסון על חוק לשכת העבדים המשוחררים, והעביר חוקי אזרח שחורים שהגנו על השחורים. ב-19 ביולי 1867, הסמיך הקונגרס את גרנט לאכוף את השיקום בדרום.

הדחת ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון רצה לפטר את מזכיר המלחמה שלו, סטנטון, שתמך ברדיקלים בקונגרס. הוא ביקש שגרנט יתמנה לתפקיד כדי לנטרל את יריבו הפוליטי. גרנט התנגד לכך, כיוון שהחוק דרש אישור מהסנאט לפני פיטורין בקבינט. ג'ונסון טען שהחוק לא תקף לגבי אישים שאותם מינה הנשיא הקודם, ובמהלך הפגרה של הסנאט, ב-12 באוגוסט 1867, מינה את גרנט למזכיר המלחמה הזמני. גרנט הסכים לקחת את המינוי באופן זמני, וסטנטון פינה את משרדו עד לכינוס הסנאט.

הסנאט סירב לפטר את סטנטון, וג'ונסון ביקש מגרנט לא לוותר על התפקיד. גרנט טען שהנשיא מפר את החוק והחזיר לסטנטון את תפקידו ב-14 בינואר 1868. ג'ונסון האשים את גרנט בהפרת הבטחתו להישאר כמזכיר המלחמה, מעשה שגרנט הכחיש מכל וכל, למרות עדויות חברי הקבינט. גרנט כתב מכתב זועם לג'ונסון, והשניים הפכו ליריבים. הרדיקלים התחילו לתמוך בגרנט בעקבות עימותיו עם ג'ונסון. הוא תמך בניסיון ההדחה של הנשיא, אולם לא לקח בו חלק פעיל. ג'ונסון בקושי שרד את ניסיון ההדחה, ואף מנהיג רפובליקני אחר לא הצליח להשיג מכך רווח פוליטי.

בחירות 1868[עריכת קוד מקור | עריכה]

Photograph of crowd in front of Capitol building decorated with patriotic bunting
השבעתו הראשונה של גרנט על מדרגות הקפיטול ב-4 במרץ 1869
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1868

כשעוד היה הגנרל המפקד, נכנס גרנט למירוץ הרפובליקני של 1868 בתמיכת הרדיקלים לאחר העימות מול ג'ונסון. הרפובליקנים בחרו בגרנט כמועמד הרפובליקני לנשיאות בוועידה הרפובליקנית בשיקגו ב-20 במאי 1868, ללא כל יריב ממשי. המצע הרפובליקני תמך בזכויות הצבעה לשחורים בדרום כחלק מהענקת אזרחות מלאה לעבדים לשעבר. הוא הסכים לתת למדינות הצפון להחליט בעצמן האם להעניק זכויות הצבעה לשחורים. בנוסף התנגד לשימוש בכסף מנייר לתשלום חובות מדינה, עודד הגירה, תמך בזכויות מלאות לאזרחים מהגרים, ותמך בשיקום הרדיקלי במקום במדיניות המתונה של הנשיא ג'ונסון.

את מכתב קבלת המועמדות שלו חתם גרנט בשורה "הבה ונכונן שלום בינינו", שהייתה לססמת הבחירות שלו. הססמה קסמה לרבים מהאמריקנים באותה התקופה: סיום לעימות האלים והמעייף. המילים רמזו לפיוס בין הצפון והדרום, אולם הזהירו שאלימות תהיה בלתי נסבלת.

בתור סגנו, בחרו הצירים בסקיילר קולפקס. במהלך מסע הבחירות, פקודת גירוש היהודים הפכה לנושא חשוב. גרנט הודיע שאין לו שום דעה קדומה כנגד כל גזע או דת, ושישפוט כל אדם לפי אישיותו. גרנט היה נשיא ידידותי מאוד ליהודים ומינה אותם לתפקידים ממשלתיים בכירים. הוא היה הנשיא הראשון שגינה את האלימות כנגד היהודים באירופה, והיה הראשון שהכניס את נושא זכויות האדם אל מדיניות החוץ האמריקנית. גרנט היה מעורב בעניינו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי שנחטף על ידי רשויות האפיפיור באיטליה במטרה לגדלו כקתולי, וכתב לאפיפיור פיוס התשיעי בבקשה לשחררו, בקשה שזכתה להתעלמות מצד האפיפיור האנטישמי. כנהוג באותה התקופה, לא לקח גרנט חלק פעיל במסע הבחירות אלא היה בביתו (שניתן לו בידי תושבי העיר כהוקרת תודה על שירותו במלחמה). הרפובליקנים שניהלו את משא הבחירות התמקדו בהמשך השיקום ובתשלום חובות לציבור.

גרנט וסגנו, הנרי וילסון, מוצגים כמועמדים עובדים.

היו שני נושאים חשובים בבחירות: הראשון היה המשך השיקום בדרום. הדמוקרטים תמכו במתן זכויות לחיילי הקונפדרצייה לשעבר, ואילו הרפובליקנים הציעו את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שירשה לשחורים להצביע. הנושא האחר היה תשלום אגרות חוב מתקופת המלחמה בכסף מזהב או בכסף מנייר. הדמוקרטים רצו לשלם על האגרות במאה מיליון דולרים מנייר, ואת השאר בזהב, כדי לגרום לאינפלציה. הרפובליקנים תמכו בתשלום בזהב בלבד, עמדה שקסמה לבנקאים ולמשקיעים.

חבר האלקטורים ב-1868.

הדמוקרטים החליטו להתעלם מהנשיא ג'ונסון ובחרו במושל ניו יורק, הורשיו סימור. מסע הבחירות שלהם דרש סיום לתקופת השיקום והחזרת השליטה בדרום למעמד בעלי המטעים הלבנים, דבר שפגע בהם בקרב הדמוקרטים הצפוניים שתמכו במלחמת האזרחים. הדמוקרטים תקפו את השיקום ואת תמיכת הרפובליקנים בזכויות לשחורים, וטענו שגרנט היה מנהיג ה"צבא השחור". סימור היה שמרן עשיר והותקף בידי הרפובליקנים כחלש וכאדם שתמך במתנגדי המלחמה. הרפובליקנים הציגו את הדמוקרטים כבוגדים. גרנט ניצח בבחירות בהפרש של 300,000 קולות מתוך 5,716,082 בלבד, אולם השיג 214 אלקטורים לעומת 80 של סימור. הוא היה בן 46, והיה הנשיא הצעיר ביותר שנבחר עד אז. עקרונותיו היו שמרניים: כסף יציב, ממשלה קטנה ושיקום הדרום. הוא היה הנשיא הראשון שנבחר לאחר ביטול העבדות ומתן האזרחות לעבדים. אולם מימוש הזכויות היה לוקה בחסר: רק בשש עשרה מדינות מתוך שלושים ושבע הצביעו שחורים, ורוב המדינות הללו היו בדרום. גרנט הפסיד בלואיזיאנה ובג'ורג'יה בגלל אלימות מצד הקו קלוקס קלאן כנגד מצביעים שחורים, אולם בשש מדינות דרומיות שבהן שלטו הרפובליקנים הרדיקלים, הוא ניצח. במהלך מערכת הבחירות, שחורים רבים יכלו להצביע בוושינגטון.

נשיאותו (1869-1877)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1869, ועזב אותו ב-4 במרץ 1877. הוא נבחר בקלות לכהונה נוספת ב-1872, למרות פילוג במפלגה הרפובליקנית שגרמה להקמת המפלגה הרפובליקנית-ליברלית, שהעמידה מולו את הוראס גרילי, בתמיכת הדמוקרטים. גרנט היה הנשיא הראשון מאז אנדרו ג'קסון ששירת שתי כהונות מלאות. הנשיא הקודם ג'ונסון לא נכח בטקס כניסתו לתפקיד. בנאום השבעתו טען גרנט שאת השיקום ינהל בצורה רגועה, ללא דעות קדומות או שנאה. הוא דרש "יחס הוגן" לאינדיאנים, ומתן אזרחות. הוא לא התייעץ עם הסנאט לפני שמינה את הקבינט שלו, ושמר את בחירותיו בעיקר לעצמו. בניסיונו ליצור אחדות לאומית, גרנט לא בחר מנהיגים רפובליקניים מפלגתיים לתפקידים. הוא מינה את ג'ון רולינס, חברו מתקופת המלחמה, לתפקיד מזכיר המלחמה, ואת המילטון פיש לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. ויליאם שרמן מונה למפקד הצבא, אולם עימותים בינו לבין רולינס גרמו למערכת יחסים מתוחה בינו ובין גרנט.

גרנט בחר אישים א-מפלגתיים לקבינט שלו, בעיקר חבריו מהצבא, ולחלקם הייתה הצלחה מוגבלת. הם לא הבינו בפוליטיקה ועוד פחות באתיקה ציבורית. התרחשו שערוריות רבות בממשלו, אולם גרנט תקף את המאשימים. תומכיו טענו שגרנט הקים את ועדת השירות לציבור הראשונה.

תקופת השיקום שלטה בכהונתו של גרנט. בתוך שנתיים הצטרפו אל האיחוד ואל הקונגרס ג'ורג'יה, מיסיסיפי, וירג'יניה, וטקסס. בנוסף, הוקמה מחלקת המשפטים של ארצות הברית ומונה אדם לתפקיד פרקליט המדינה של ארצות הברית. בנוסף נחקקו חוקים שאפשרו לממשל לאכוף את החוקים, בעיקר הגנה על זכויות אזרח לשחורים. מחלקת המשפטים החדשה עצרה אלפי חברי קו קלוקס קלאן בעזרת החוקים החדשים. חיילים נשלחו אל תשעה מחוזות בקרוליינה הדרומית על מנת לעצור את האלימות של הקלאן ב-1871. התיקון ה-15 לחוקה אושרר ב-3 בפברואר 1870, ואסר על הממשלות למנוע זכויות הצבעה בגלל גזע, צבע או מעמד.

עם תחילת כהונתו השנייה, המדינה שגשגה. החוב הלאומי, ההוצאה הממשלתית, מכסי המגן והעובדים הממשלתיים ירדו במספרם, והכנסות ממסים עלו. הקונגרס תמך בתקן הזהב, והקטין את מספר השטרות במחזור. אולם המשבר הפיננסי של 1873 זעזע את המדינה והשמיד את רוב ההתקדמות הכלכלית. המשבר הוביל לשפל כלכלי שגרם להתנגדות לגרנט ולניצחון דמוקרטי בבחירות לבית הנבחרים בדצמבר 1875. השחיתות גברה, אולם אנשים שגרנט מינה הצליחו לנקות את המחלקות הממשלתיות. מזכיר האוצר שלו הצליח למצוא מעורבות של מזכירו האישי של גרנט בשחיתות, ומזכיר המלחמה הואשם בלקיחת שוחד. מדינות הקונפדרצייה היו בידיים רפובליקניות כשגרנט היה הנשיא, אולם ב-1877, ה"גואלים" - דמוקרטים לבנים דרומיים - שלטו בהן, בעיקר באלימות ובמניעת זכויות משחורים.

בכהונתו של גרנט לא היו לארצות הברית מלחמות, אולם מדיניות החוץ שלו הייתה רעועה. המילטון פיש, מזכיר המדינה המוכשר, הצליח לפתור בעיות מימי המלחמה עם בריטניה, ולמנוע מלחמה עם ספרד. ניסיונו של גרנט לספח את הרפובליקה הדומיניקנית נכשל וגרם למשבר. מסילת הרכבת הטרנסקונטיננטלית הראשונה נבנתה ב-1869, והמערב נפתח להתיישבות. הוא ניהל מדיניות שלום עם האינדיאנים, אולם עם גילוי זהב במערב, הקולונל קסטר נפל בקרב בליטל ביג הורן. גרנט חתם על הקמת הפארק הלאומי הראשון.

במשך שנים, ראו את גרנט כנשיא עוין לדרום. לאחרונה הוא נחשב לנשיא שהיה מחויב לשחורים ולחם למען מימוש זכויותיהם. ממשלו נחשב לאחד מהמושחתים ביותר בהיסטוריה, אף על פי שהוא עצמו לא היה מושחת. מינויים רבים שמינה במקום אישים מושחתים הובילו לרפורמות.

כהונה ראשונה 1869–1873[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדיו של גרנט לקבינט

גרנט בחר את הקבינט שלו בצורה שונה מהמקובל, לא התייעץ עם הסנאט ושמר את בחירותיו בסוד עד ששלח אותן לאישור. מתוך נאמנות אישית, מינה את חבריו אליהוא וושבורן לתפקיד מזכיר המדינה ואת ג'ון רולינס לתפקיד מזכיר המלחמה. וושבורן שירת שנים עשר ימים בלבד לפני שהתפטר, לכאורה בגלל בריאות לקויה. התוכנית הייתה לתת לו ניסיון דיפלומטי לקראת מינויו לשגריר בצרפת. לאחר מכן מינה גרנט את המילטון פיש, פוליטיקאי שמרני מניו יורק, לתפקיד מזכיר המדינה. פיש היה המינוי המוצלח ביותר של גרנט. הנשים של שניהם היו חברות טובות. רולינס מת משחפת והוחלף בויליאם בלקנפ. גרנט בחר בכמה אישים לא מפלגתיים לקבינט שלו, ולחלקם הייתה הצלחה מוגבלת. אדולף בורי, למשל, שירת בתור מזכיר הצי, והוחלף בידי ג'ורג' רובסון, ואילו א.ט סטיוארט לא הצליח להיבחר לתפקיד מזכיר האוצר לאחר שהתברר שהיה סוחר, ולכן מנוע מלכהן בתפקיד. הסנאטורים צ'ארלס סאמנר ורוסקו קונקלינג, שהתנגדו לגרנט, סירבו לתקן את החוק ולמנות את סטיוארט. במקומו, מינה גרנט את ג'ורג' סיואל באוטוול לתפקיד, שכן הוא נודה בכנותו. מינויים אחרים שלו - ג'ייקוב קוקס (פנים), ג'ון קרסוול (מזכיר הדואר) ואבנעזר רוקווד הואר (התובע הכללי), נחשבו למינויים מוצלחים. מדיניותו העצמאית, ולעתים בעייתית, של גרנט בבחירת הקבינט שלו, פגעה בותיקי המפלגה שלא יכלו להשפיע עליו. באוטוול הוביל לחוסר איזון גאוגרפי בקבינט, כיוון שגם הוא וגם הואר היו ממסצ'וסטס. כדי לתקן זאת, החליף גרנט את הואר באיימוס טפן אקרמן, מג'ורג'יה. בתור הגנרל המפקד לשעבר, ראה גרנט את הקבינט כמו פקודיו, ולא כשותפיו.

שינוי חוק הקביעות במשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1869, הודיע הנשיא גרנט שרצה לשנות את חוק הקביעות במשרה מ-1867, כיוון שלדעתו פגע במערכת החוקית של המדינה. החוק עבר בקונגרס ב-1867, בחסות הרפובליקנים הרדיקלים, כדי למנוע מהנשיא אנדרו ג'ונסון למנות חברי קבינט. החוק השנוי במחלוקת הופעל במהלך הליך הדחתו של ג'ונסון ב-1868. ב-5 במרץ 1869, הוגשה הצעה לביטול החוק, אולם הסנאטור צ'ארלס סאמנר התנגד למתן יד חופשית לגרנט בנושא המינויים. כדי לחזק את עצמו, סירב גרנט למנות מינויים חדשים פרט לתפקידים פנויים, עד לביטול החוק. אנשים שרצו במשרה לחצו על הקונגרס לבטל את החוק. הלחץ לרפורמה ממשלתית הוביל לביטול החוק, והועבר חוק חדש בו הנשיא קיבל את השליטה על פיטורי חברי הקבינט שלו, אולם עדיין היה צריך את אישור הקונגרס לצורך מינויים. גרנט, שלא רצה לפלג את מפלגתו בנושא, חתם על החוק. הוא ספג ביקורת על כך שלא ביטל את החוק לחלוטין. החוק בוטל לחלוטין ב-1887. גרנט ספג ביקורת על מינוי בני משפחתו לתפקידים ממשלתיים.

גרנט וסאמנר התווכחו אחד עם השני בנושאי חוץ ומינויים פוליטיים. סאמנר ביצע מדיניות חוץ משל עצמו והתנגד לנפוטיזם של גרנט.

זכויות האזרח, האדם והשיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת השיקום

במהלך תקופת השיקום, קיבלו העבדים המשוחררים זכות הצבעה מהקונגרס והפכו לפעילים בפוליטיקה המקומית. ארבעה עשר נבחרו לקונגרס. אף אחד מהם לא הפך למושל, אולם הם כן הפכו לסגני מושלים או למזכירי מדינות. הם היו בסיס התמיכה במפלגה הרפובליקנית בדרום, יחד עם לבנים מקומיים (ה-"Scalawags") ואישים שהגיעו מהצפון (ה"צקלונאים", או "Carpetbaggers"). רוב הלבנים בדרום התנגדו לרפובליקנים, וקראו לעצמם "שמרנים" או "גואלים". גרנט התערב בנושאים המקומיים. ב-24 בדצמבר 1869, הכריז על שלטון צבאי בג'ורג'יה והחזיר את המחוקקים השחורים שהושעו מהמועצה המחוקקת.

רוב ההיסטוריונים מהמאה ה-21 טוענים שתקופת השיקום הסתיימה בכישלון, ושהצפון ויתר על הגנה על זכויות האזרח של השחורים.

התיקון ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית

גרנט ורבים בצפון האמינו שמלחמת האזרחים האמריקנית הרחיבה את הדמוקרטיה אל העבדים המשוחררים. גרנט פעל כדי להבטיח את אשרור התיקון החוקתי שהקונגרס אישר ושנשלח לאישור המדינות במהלך ימיו האחרונים של ממשל ג'ונסון. התיקון קבע ש"זכותם של אזרחי ארצות הברית להצביע לא תישלל מהם על ידי ארצות הברית או אחת מהמדינות בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות". ב-3 בפברואר 1870, עשרים ושבע מדינות אשררו את התיקון והוא הפך לתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית. גרנט בירך על אשרור התיקון, אולם הלבנים בדרום היו נחושים שלא יאכפו את זכויות ההצבעה לשחורים.

מחלקת המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחלקת המשפטים של ארצות הברית

ב-22 ביוני 1870, חתם גרנט על חוק שהקונגרס העביר והקים את מחלקת המשפטים של ארצות הברית, וגם את משרת פרקליט המדינה, שיסייע לתובע הכללי. גרנט מינה את איימוס טפן אקרמן לתפקיד התובע הכללי ואת בנג'מין בריסטו לתפקיד פרקליט המדינה הראשון. בשנים הראשונות של ממשל גרנט הוגשו 1,000 כתבי אישום נגד חברי קלאן, ו-550 מהם הורשעו בידי מחלקת המשפטים. ב-1871, הוגשו 3,000 כתבי אישום ו-600 הרשעות, כשרוב האשמים ישבו בכלא לזמן קצר, ואילו המנהיגים נאסרו על חמש שנים בבית סוהר ממשלתי באולבני. התוצאה הייתה ירידה משמעותית באלימות בדרום. גרנט נחשב לנשיא נחוש בניסיון לחסל את הקו קלוקס קלאן. ממשיכו של אקרמן, ג'ורג' הנרי ויליאמס, בדצמבר 1871, המשיך להגיש כתבי אישום נגד הקלאן במהלך 1872 עד לאביב 1873, ולכהונתו השנייה של גרנט. הירידה בהגשת כתבי האישום הייתה מכיוון שלמחלקת המשפטים, שהוצפה בתיקים נגד הקלאן, לא היה מספיק כוח אדם כדי להמשיך בכך.

חוק האזרחות של 1870[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 ביולי 1870, חתם גרנט על חוק האזרחות של 1870, שהרשה לשחורים להפוך לאזרחי המדינה. החוק הזה הפך חוק מ-1790, שקבע שרק לבנים בעלי "אופי מוסרי טוב" יכולים להיות אזרחים. החוק אסר על התחזות או סילוף הזהות בבקשה לאזרחות.

חוקי האכיפה של 1870 ו-1871[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לאכוף את התיקון ה-15, העביר הקונגרס חוק להבטחת הצבעת השחורים, חוק האכיפה של 1870, שעליו חתם גרנט ב-31 במאי 1870. החוק נועד למנוע מה"גואלים" לתקוף או לאיים על השחורים. החוק הטיל עונשים כבדים על כל אדם שאיים, שיחד או תקף אזרח כדי למנוע ממנו, והטיל שיפוט ממשלתי על מערכת הבחירות.

ב-13 בינואר 1871, הגיש הנשיא גרנט לקונגרס דו"ח בנוגע לאלימות הקו קלוקס קלאן בדרום. ב-20 במרץ, אמר גרנט שהמצב בדרום היה חמור ושיש צורך בחקיקה כדי להבטיח את החיים, החירות והרכוש, ואת אכיפת החוק בכל המדינה. הוא טען שהייתה סכנה בנוגע לדואר ולאיסוף ההכנסות מהמדינות. הקונגרס חקר את פעילות הקלאן והעביר את חוק האכיפה של 1871 כדי לאפשר את הרשעתו. החוק, שנודע כ"חוק הקו קלוקס קלאן", נכתב בידי חבר הקונגרס בנג'מין באטלר, והועבר כדי לטפל בסניפים המקומיים של הקו קלוקס קלאן. אף על פי שגרנט היה רגיש לביקורות כלפיו בנוגע ליצירת משטר צבאי במדינה, הוא חתם על החוק ב-20 באפריל 1871, לאחר שג'ורג' באוטוול שכנע אותו בכך שהחוק היה נחוץ בשל האלימות. החוק אפשר לנשיא לבטל את פקודת הביאס קורפוס לגבי "איגודים צבאיים" וקנוניות של הקלאן. החוק גם הסמיך את הנשיא "לעצור ולפרק בוזזים ליליים מוסווים". פעולות הקלאן הפכו לפשעים חמורים ולמרד נגד המדינה.

הקו קלוקס קלאן הכיל ארגונים סודיים מקומיים שנוצרו כדי להתנגד לשלטון הרפובליקני בתקופת השיקום. לא היה ארגון מעל הרמה המקומית. הם לבשו ברדסים לבנים כדי להסתיר את זהותם ותקפו ואיימו על רפובליקנים. הקלאן היה חזק בקרוליינה הדרומית בין 1868 ל-1870. מושל קרוליינה הדרומית, רוברט סקוט, שהיה מעורב בשחיתות, אפשר לקלאן להתחזק. גרנט, שמאס בשיטות האלימות של הארגון, ציווה על הארגון להתפזר ולמסור את נשקו לפי חוקי האכיפה, ב-12 באוקטובר 1871. לא הייתה תגובה, אז ב-17 באוקטובר 1871, ביטל גרנט את פקודת הביאס קורפוס בכל תשעת המחוזות של קרוליינה הדרומית. הוא הכניס כוחות צבא אל המדינה, שתפסו את הקלאן, שנשפט בידי התובע הכללי אקרמן ופרקליט המדינה בריסטו. הקלאן הושמד, אולם קבוצות נוספות עלו במקומו: הליגה הלבנה והחולצות האדומות.

חוקי החנינה של 1872[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסס צורפה מחדש אל האיחוד ב-30 במרץ 1870, מיסיסיפי צורפה מחדש ב-23 בפברואר 1870, ווירג'יניה ב-26 בינואר 1870. ג'ורג'יה הייתה המדינה הדרומית האחרונה שחזרה לאיחוד ב-15 ביולי 1870. כל עשר המדינות הפורשות שלחו חברי קונגרס. טכנית, ארצות הברית הייתה "מאוחדת" שוב.

כדי להקל על מתחים, חתם גרנט ב-23 במאי 1872 על חוק שחנן אנשי קונפדרצייה. החוק אפשר לרוב אנשי הקונפדרצייה להיבחר מחדש. רק 500 אנשי קונפדרצייה לא יכלו להיבחר למשרה ציבורית.

צמצום ההשפלות בוסט פוינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא גרנט עודד את השחורים להיכנס אל האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, אולם ב-1870 ו-1871 לא הצליח להגן על צוער שחור מהשפלות גזעניות. הגנרל תומאס רוג'ר מונה לנהל את המוסד ב-1871, וביצע רפורמות: הוא הקטין את ההשפלות כלפי שחורים. ב-1871, עוד שחורים נכנסו אל האקדמיה וב-1877, יצא מתוכה חייל שחור ראשון.

פוליגמיה בטריטוריית יוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1871, הואשם מנהיג המורמונים בריגהם יאנג בפוליגמיה.

ב-1862, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, חתם הנשיא לינקולן על חוק שאסר על הפוליגמיה בכל הטריטוריות. המורמונים שהיו מעורבים בפוליגמיה ביוטה התנגדו לחוק ולמושל הטריטוריה. בבחירות של 1868, הבטיח גרנט לאכוף את החוק נגד פוליגמיה. המתיחות החלה ב-1870, כשהמורמונים באוגדן, יוטה, החלו להתחמש ולהתחפר. ב-4 ביולי 1871, מיליציה מורמונית בסולט לייק סיטי כמעט נלחמה מול חיילים, אולם הצליחה להימנע מאלימות.

הנשיא גרנט, שהאמין שיוטה הייתה במצב מרד, היה נחוש לעצור את אלו שעסקו בפוליגמיה כנגד החוק. באוקטובר 1871, חיילים אמריקנים עצרו מאות מורמונים, שמו אותם במחנות מעצר, ושפטו אותם. אחד מהם נקנס ב-500 דולר ובשלוש שנות עבודות פרך בכלא. ב-20 בנובמבר 1871, הואשם בריגהם יאנג, מנהיג המורמונים שהיה במצב בריאותי רע, בפוליגמיה. אחרים הואשמו ברצח או בניסיון לרצח. החוק היה קשה לאכיפה, כיוון שהיה צורך בהוכחת נישואין לצורך הרשעה. ב-4 בדצמבר 1871, טען הנשיא גרנט שהפוליגמיה ביוטה הייתה "שארית לברבריות, מנוגדת לתרבות, להגינות, ולחוקיה של ארצות הברית.

חוק קומסטוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1873, הצליחו נוצרים אדוקים, בהובלת אנתוני קומסטוק מימק"א, להעביר את חוק קומסטוק, שהפך לפשע שליחת כתבות "לשימוש לא ראוי או לא מוסרי". גרנט חתם על החוק אחרי שהובטח לו שקומסטוק יאכוף אותו. קומסטוק הפך לסוכן מיוחד במשרד הדואר. הוא תבע שולחי פורנו, אסר תומכי הפלות, אסר על הצגת אומנות עירום, עצר את שליחת המידע לגבי מניעת הריון, וניסה לאסור על מה שהחשיב לספרים רעים.

התנועה למען זכויות הצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1872, חתם גרנט על חקיקה, בעידוד תומכת זכות ההצבעה באנט לוקווד, שהשוותה את משכורות הפקידות הממשלתיות למשכורות הפקידים.

במהלך נשיאותו של גרנט, תנועה למתן זכות הצבעה לנשים בהובלת סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון זכתה לתשומת לב לאומית. אנתוני תמכה בזכות הצבעה לנשים, תשלום משכורות שווה, והגנה על רכושן של נשים שהתגוררו בוושינגטון. באפריל 1869, חתם גרנט על חוק שהגן על רכושן של נשים נשואות מפני חוב בעליהן, ונתן לנשים יכולת לתבוע בבית המשפט בוושינגטון הבירה. במרץ 1870, הציג חבר הקונגרס סמואל ארנל חוק, שזכה לעידוד הסופרג'יסטית באנט לוקווד, שהשווה בין משכורות הפקידות הממשלתיות למשכורות הפקידים. כעבור שנתיים, חתם גרנט על החוק, לאחר שהסנאט שינה אותו קצת. החוק דרש שכל הפקידות יקבלו משכורת מלאה, אולם ללא פקידות בדרג הנמוך. החוק העלה את משכורת הפקידות מ-4% משכרו של גבר ל-20% בשנות השבעים, אולם עדיין לא סיים את השליטה הגברית. הרפובליקנים, שרצו שהנשים ינהלו מסע בחירות עבור גרנט בבחירות של 1872, הוסיפו למצעם שיחה פתוחה לגבי זכויות נשים.

נושאי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מדיניות השלום" כלפי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ענן אדום ביקר את גרנט בבית הלבן במאי, 1870.

ססמת הבחירות של גרנט, "הבה ונכונן שלום בינינו", הגדירה את מדיניותו כלפי שיקום הדרום ופתיחה של עידן חדש ביחסים עם שבטי האינדיאנים במערב.

בנאום, טען גרנט שבניית מסילות הרכבת והגישה למערב גורמת לקשר בין ההתיישבות ה"מתורבתת" לבין שבטי האינדיאנים. גרנט טען ששתי הצורות לא יוכלו להתקיים ביחד, ושצורה אחת חייבת לוותר. לטענתו, מערכת של חיסול גזעים לא עמדה בקנה אחד עם עקרונות הנצרות, ומסוכנת לחברה. הדרך היחידה, לטענתו, הייתה להעביר את האינדיאנים לשמורות, ולהגן עליהם משם.

מטרת "מדיניות השלום" הייתה להקטין את העימותים הצבאיים מול האינדיאנים, בציפייה להוביל לתרבותם ומענק אזרחות. האינדיאנים נותרו בשמורות וקיבלו תקציב ממשלתי ואימון מצד מוסדות דתיים. הצבא מנע כל הפרות חוק. המטרה הייתה להטמיע אותם בחברה האמריקנית. האינדיאני יכול היה לצאת מהשמורה ולהצטרף לחברה, עם אזרחות מלאה. האינדיאנים הפכו לאזרחים ב-1924.

מדיניות השלום של גרנט הייתה שונה לחלוטין מהמדיניות הממשלתית כלפי האינדיאנים. גרנט טען בנאומו בפני הקונגרס ב-1873 שהמלחמות למען הכחדת האינדיאנים הן משחיתות. הנשיא לחץ, אם כי לא תמיד בהצלחה, למנוע הפקעת אדמות אינדיאנים. אלו שרצו להתרחב מערבה התעמתו מול האינדיאנים, המתיישבים והצבא. האינדיאנים נאלצו לחיות בשמורות. מחקר בנוגע למספר המלחמות מול האינדיאנים בין 1850 ל-1890, חשף שמספר הקרבות במהלך נשיאותו של גרנט ירד מ-101 ב-1869 ל-43 ב-1877. ב-1875 היו רק חמישה עשר קרבות- המספר הנמוך ביותר מאז 1853, בה היו רק שלושה עשר.

ב-1869, מינה גרנט את אלי פארקר, משבט הסינקה, לתפקיד נציב לענייני אינדיאנים. במהלך תקופתו, מספר המלחמות ירד. הצ'יף ענן אדום פגש את גרנט בבית הלבן ב-1870. גרנט לא היה עוין לאינדיאנים והתייחס אליהם בכבוד. הוא אירח את הצ'יף כפי שאירח את הנסיך ארתור כשזה ביקר במדינה ב-1869. בפגישתו השנייה עם גרנט, סיפר הצ'יף שהלבנים מסיגי גבול אל אדמות האינדיאנים ושהאינדיאנים זקוקים למזון ולביגוד. גרנט ציווה על כל הגנרלים למנוע הסגות גבול. בנוסף חתם על חוק שסיים את ההתייחסות לשבטי האינדיאנים כאל מדינות ריבוניות. האינדיאנים הפכו לנתיני המדינה, והמדיניות האינדיאנית נקבעה לפי אמנות בקונגרס.

עוזרו של גרנט מתקופת המלחמה, אלי פארקר משבט הסינקה, היה האינדיאני הראשון שמונה לנציב לענייני אינדיאנים, בין 1869 ל-1871.

ההיסטוריונים התווכחו בנוגע לכמות הקולוניאליזם במדיניות. ממשל גרנט התמקד במטרות צודקות בניסיון לאזרח את האינדיאנים, אולם היו אי הסכמות רבות עם שבטים אינדיאנים.

החידוש במדיניותו של גרנט כלפי האינדיאנים הייתה במינוי קווייקרים לתפקידי אחראים על אינדיאנים ברחבי המדינה. הקונגרס לא רצה למנוע מינויים של הכנסייה ולכן סירב להתערב בנושא. ב-10 באפריל 1869, הקים הקונגרס ועדה לנושאי אינדיאנים. גרנט מינה אנשים לוועדה. הוועדה קיבלה סמכות לפיקוח על הלשכה לענייני אינדיאנים ובנוגע לאזרוח האינדיאנים. לאחר מקרה בו הרג קצין צבא 173 אינדיאנים, בעיקר נשים וילדים, ב-23 בינואר 1870, היה נחוש גרנט לחלק את מינויי האחראים על האינדיאנים בין הכנסיות.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובת הקונגרס להפסד היחידה של ג'ורג' ארמסטרונג קסטר בקרב ליטל ביגהורן ב-1876 הייתה תדהמה בנוגע לכשלונה של מדיניות השלום. גרנט האשים את קסטר בתבוסה וטען שהקרב לא היה הכרחי. החוק לגבי האינדיאנים ב-1876 סימל את סוף מדיניות השלום של גרנט. השבטים קיבלו אפשרות למכור את אדמותיהם בעבור כסף מזומן או לא לקבל אוכל ואספקה. היסטוריונים טענו שגרנט לא ראה בעיות בחלוקת הסמכות לגבי האינדיאנים בקרב מנהיגים דתיים וקציני צבא. מדיניות הקווייקרים, לטענתם, לא פתרה את ההתנגשות בין דרכי החשיבה והמניעים של הלבנים והאינדיאנים. הדבר הוביל למחמה מול האינדיאנים ב-1872.

ב-1871, מדיניות השלום דרשה משבט האפאצ'י לעבור לשמורות שם יקבלו אספקה וחינוך חקלאי. השבט פשט לעתים על מתיישבים לבנים. בפשיטה אחת נרצחו מתיישבים. אנשי העיר החליטו לשכור אינדיאנים משבט אחר, מקסיקנים ולבנים כדי לנקום בהם, ורצחו 144 אפאצ'ים, בעיקר נשים וילדים. עשרים ושבעה נלקחו בשבי ונמכרו לעבדות במקסיקו. במאי, נעשה ניסיון לעצור את מנהיג שבט האפאצ'י, ובמהלך המרדף נהרגו שלושה עשר אפאצ'ים.

הדבר שהקשה רבות על מדיניות השלום היה השחיתות במחלקת הפנים של ארצות הברית בתקופתו של קולומבוס דלאנו. הכסף הממשלתי שנועד לספק מזון וביגוד לשבטים נשדד בידי פקידים וסוכנים מושחתים ממוצא אינדיאני. בנוסף, מתחזים ל"עורכי דין אינדיאנים" קיבלו כסף על "ייצוג" השבטים. לאחר חשיפת הנושא, הגן גרנט על דלאנו ולא חקר את הנושא. דלאנו לא תמך ברפורמות ולא היה זהיר בניהול המחלקה שלו. ג'ייקוב קוקס, המינוי הקודם, ניהל את המחלקה בצורה יותר יעילה ונחשב לאחד ממזכירי הפנים הטובים בהיסטוריה. כשהתפטר ב-1870, מונה דלאנו כדי לפייס את סיעת ה"איתנים" במפלגה. לאחר התפטרותו של דלאנו ב-1875, מחליפו, זכריה צ'נדלר, ביצע רפורמות, הרחיק את "עורכי הדין האינדיאנים" ופיטר פקידים מושחתים במחלקה לענייני אינדיאנים. מזכיר המלחמה, ויליאם בלקנאפ, שהיה אחראי על הסחר באזורי האינדיאנים, קיבל תמלוגים מצד הסוחרים האינדיאנים. הוא התפטר והוחלף באלפונזו טאפט (אביו של הנשיא לעתיד ויליאם הווארד טאפט, שביצע רפורמות. בלקנאפ הועמד לדין בידי בית הנבחרים ונשפט בידי הסנאט בקיץ 1876, אולם זוכה.

רפורמה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לתפקיד, חתם גרנט על החוק לחיזוק המלווה הציבורי, שאותו העביר הקונגרס הרפובליקני. הוא הבטיח שכל החובות לציבור, בעיקר אגרות החוב מהמלחמה, ישולמו בזהב. מחיר הזהב בבורסה נפל ל-130 דולרים לאונקייה - המחיר הנמוך ביותר מאז ביטול התשלום בזהב ב-1862.

ב-19 במאי 1869, הגן גרנט על שכר העובדים הממשלתיים. ב-1868, עבר חוק שהקטין את יום העבודה בשירות הציבורי לשמונה שעות. רוב החוק שונה כדי להקטין את השכר. גרנט חתם על צו שמנע את הורדת השכר, למרות הירידה בשעות העבודה.

מזכיר האוצר ג'ורג' באוטוול ארגן מחדש את מחלקת האוצר של ארצות הברית ופיטר עובדים לא נחוצים, שינה את מחלקת ההדפסות כדי למנוע זיוף כספים, ופישט את גביית המס. השינויים הובילו לעודף במחלקת האוצר. החוב הלאומי ירד בשנים עשר מיליון דולר. בספטמבר, החוב ירד בחמישים מיליון דולרים, לאחר מכירת העודף בזהב תמורת שטרות ואגרות חוב מתקופת המלחמה. עיתון ה"ניו יורק טריביון" דרש שהממשלה תקנה יותר אגרות חוב ושטרות, ואילו ה"ניו יורק טיימס" שיבח את מדיניות הממשל.

בשנתיים הראשונות של ממשל גרנט, הקטין באוטוול את הוצאות מחלקת האוצר ל-292 מיליון דולרים ב-1871- פחות מ-322 מיליון ב-1869. עלות גביית המסים ירדה ל-3.11% מהתקציב ב-1871. גרנט הקטין את מספר העובדים הממשלתיים ב-2,248 עובדים, מ-6,052 ב-1 במרץ 1869 ל-3,804 ב-1 בדצמבר 1871. הוא הגדיל את הכנסות המס ב-108 מיליון דולרים מ-1869 ל-1872. במהלך תקופת כהונתו הראשונה ירד החוב הלאומי מ-2.5 מיליארד דולר ל-2.2 מיליארד.

במקרה נדיר של רפורמה לפני תופעות שחיתות בממשלו, פיטר גרנט אדם שלא היה מתאים להחזיק במשרת האחראי על גביית המסים, לאחר שזה אישר החזר מס של 60,000 דולרים לפירמה בקונטיקט. באוטוול מנע זאת ודרש את פיטורי האדם, שניסה למחות בפני הקונגרס. גרנט פיטר אותו באופן אישי.

ילוסטון, בופאלו ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ילוסטון, 1871

בסתיו 1869, החל מחקר נהר ילוסטון, כשמשלחת נסעה למשך חודש לחקור את הנהר. דיווחים רשמיים הובילו לעניין ציבורי בפלאים הטבעיים באזור. במרץ 1871, חתם גרנט על חוק שהקצה 40,000 דולר למימון מחקר גאולוגי באזור. הדו"חות וציורי האזור שכנעו את הקונגרס לשמור על חלקו העליון של נהר ילוסטון. ב-18 בדצמבר 1871, הוגש חוק לבית הנבחרים ולסנאט, לצורך הקמת פארק בראש הנהר. התומכים בחוק טענו שערכו האמיתי של האזור היה בפארק, שעליו יש לשמור. רוב גדול אישר את החוק בסנאט ב-30 בינואר 1872, ובבית הנבחרים ב-28 בפברואר. ב-1 במרץ, חתם גרנט על חוק שהפך את ילוסטון לפארק הלאומי האמריקני הראשון.

ביזון אמריקאי, באפלו, שנהרג בשנות השבעים כדי לשמור על האינדיאנים בשמורותיהם.

ב-1872, אלפיים ציידי באפלו פעלו באזורי קנזס וארקנסו והרגו אלפי באפלו לצורך עורם. שטחים רבים הוקדשו לצורך ייבוש עור הבאפלו. האינדיאנים מחו על השמדת המזון העיקרי שלהם. ב-1874, הושמדו 3,700,000 ביזונים במערב ובדרום המדינה. הדאגה לבאפלו הובילה לחוק שאסר על לבנים לצוד באפלו. גרנט בחר להטיל וטו על החוק, ולא החזיר אותו לקונגרס במשך עשרה ימים, עד לפיזורו. הוא האמין שהשמדת הבאפלו תקטין את מלחמות האינדיאנים ותכריח את השבטים להישאר בשמורות ולהפוך לחקלאים. חוואים דרשו את השמדת הבאפלו כדי להפוך את שטחי המרעה לשטחים לעדרי הבקר שלהם. האינדיאנים נאלצו להישאר בשמורותיהם.

ב-1872, חוק ילוסטון מנע דיג וציד, כולל של באפלו, בתחומי הפארק. הקונגרס לא הקצה משאבים לאכיפה. בשנות השמונים אוכלוסיית הבאפלו הידלדלה לכמה מאות פריטים, רובם בילוסטון. לאחר מלחמות האינדיאנים, חוקק הקונגרס ב-1894 חוק, שנחתם בידי הנשיא גרובר קליבלנד, ושמר על החיות בילוסטון. גרנט חתם על חוק שהגן על כלבי הים הצפוניים באיי אלסקה. היה זה החוק הראשון בתולדות המדינה שהגן על חיות בשטח ממשלתי.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המילטון פיש

מדיניות החוץ של הממשל הייתה מוצלחת, פרט לניסיון לספח את הרפובליקה הדומיניקנית. סיפוח הרפובליקה היה ניסיון של גרנט לעצור את בריחת השחורים מהדרום במהלך תקופת השיקום והיה הצעד הראשון לקראת סיום העבדות בקובה ובברזיל. הסכנות שבעימות מול בריטניה בגלל ספינות בריטיות שנהרסו במלחמת האזרחים נפתרו בשלום, ולטובת ארצות הברית. נושא הגבול הקנדי יושב בקלות. מזכיר המדינה המילטון פיש ניהל מדיניות חוץ מתונה וזהירה. היסטוריונים טענו שפיש היה אחד ממזכירי המדינה הטובים ביותר במדינה. פיש מונה למזכיר המדינה של גרנט ב-17 במרץ 1869, ושירת בתפקיד עד לסיום כהונתו של גרנט ב-4 במרץ 1877. לאחר מכן שירת לזמן קצר אצל הנשיא רתרפורד הייז עד ל-12 במרץ 1877.

הסכם הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסנאטור ממסצ'וסטס, צ'ארלס סאמנר, התנגד לניסיון לסיפוח הרפובליקה הדומיניקנית

ב-1869, הציע גרנט לספח את הרפובליקה הדומינקנית, שהייתה שחורה ברובה, ונודעה כסנטו דומינגו. ב-1868, ניסה הנשיא אנדרו ג'ונסון לספח את הרפובליקה הדומיניקנית ואת סנטו דומינגו, אבל בית הנבחרים ביטל את הצעותיו. ביולי 1869, שלח גרנט נציגים שהגיעו להסכם עם נשיא הרפובליקה בנוגע לסיפוח המדינה ולמכירת סאמאנה ביי תמורת שני מילון דולרים. כדי לשמור על האי ועל הנשיא, ציווה גרנט, שלא באישור הקונגרס, שספינות ימנעו פלישה לאי ומרד. ההסכם נחתם ב-19 בנובמבר 1869. מזכיר המדינה פיש הגיע להסכם סופי והציע 1.5 מיליון דולרים לתשלום החוב הדומיניקני, את סיפוח המדינה כמדינה אמריקנית, רכישת הזכויות על סאמאנה ביי למשך חמישים שנה, תמורת 150,000 דולר לשנה, והבטחה להגנה מפני מעורבות זרה. ב-10 בינואר 1870, הוגש ההסכם לאשרור בסנאט. למרות תמיכתו בסיפוח, גרנט לא יידע את הקונגרס על ההסכם או ניסה לגייס תמיכה בהצעה.

גרנט לא רק האמין שהאי יהיה שימושי לצי, אלא גם חשב שיוכל להשתמש בו כדי ללחוץ על הדרום. אם יהפוך אותו לגן עדן לעבדים המשוחררים, יציאת הפועלים השחורים לשם תכריח את הדרום להכיר בנחיצותם ולקבל את זכויות האזרח שלהם. גרנט האמין שמדינת האי תעלה את הייצוא ותקטין את הגירעון המסחרי. הוא קיווה שבעלות אמריקנית על האי תעודד את קובה, פוארטו ריקו וברזיל לבטל את העבדות. ב-15 במרץ 1870, המליצה ועדת החוץ של הסנאט, בראשות הסנאטור צ'ארלס סאמנר, לא לאמץ את ההסכם. סאמנר, שתמך בזכויות האזרח לשחורים, האמין שסיפוח יהיה יקר לארצות הברית ויגרום לה להתערב במלחמת אזרחים על האי, מה שיאיים על עצמאותה של האיטי, ויחסום את קידומם הפוליטי של השחורים. ב-31 במאי 1870, הודיע גרנט לקונגרס על תמיכתו בהסכם הסיפוח. סאמנר הוביל את האופוזיציה בסנאט. ב-30 ביוני 1870, ההסכם לא עבר בסנאט: עשרים ושמונה סנאטורים תמכו בו ועשרים ושמונה התנגדו. הקבינט של גרנט היה מפולג בשאלה, ועוזרו של המזכיר פיש הדליף מידע לסנאטור סאמנר.

פרדריק דאגלס, שחור, שמונה בידי גרנט להיות נציגו באי ותמך בהסכם הסיפוח.

גרנט היה נחוש לשמור על ההסכם בקרב הציבור, והזכיר את נושא הסיפוח בנאום מצב האומה שלו בדצמבר, 1870. גרנט הצליח ליצור וועדה מיוחדת בקונגרס בינואר, 1871, כדי לחקור את האי. הסנאטור סאמנר המשיך להתנגד. גרנט מינה את פרדריק דאגלס, פעיל זכויות אזרח שחור, כדי להיות אחד מנציגי הוועדה באי שיחקרו אותו. לאחר כמה חודשים, הוועדה פרסמה דו"ח באפריל, 1871, שטען שהעם הדומיניקני רצה בסיפוח ושהאי יעזור למדינה. כדי לחגוג זאת, הזמין גרנט את נציגי הוועדה לבית הלבן, פרט לדאגלס. מנהיגי השחורים כעסו והוראס גרילי הזכיר את אי הזמנתו של דאגלס לבית הלבן בבחירות של 1872. דאגלס התאכזב באופן אישי על כך שלא הוזמן, אולם המשיך לתמוך בגרנט ובמפלגה הרפובליקנית. אף על פי שהוועדה תמכה בהסכם הסיפוח של גרנט, הקונגרס לא התלהב ולא הצביע על הסכם סיפוח שני.

ללא יכולת לפגוע בסאמנר, החליט גרנט לפטר שגריר מקורב לסאמנר. סאמנר פוטר מהוועדה ליחסי חוץ. הוא חידש את הקואליציה שלו, ועבד עם אויבי סאמנר כבנג'מין באטלר ממסצ'וסטס, רוסקו קונקלינג מניו יורק ואוליבר מורטון מאינדיאנה, תמך בדרישתו של פיש להרחיק מורדים קובנים מהמדינה, והחליט למנות בדרום, במקום השחורים הרדיקלים והפוליטיקאים הצפוניים שתמכו בסאמנר, רפובליקנים מתונים יחסית. הדבר הוביל למרד של הרפובליקנים הליברליים ב-1872, כשסאמנר ובעלי בריתו גינו את גרנט ותמכו בהוראס גרילי לנשיאות.

חקירה בקונגרס מיוני, 1870, חשפה שנציגיו של גרנט בהגעה להסכם הסיפוח שכרו אדמות באזור מפרץ הרפובליקה, שערכן היה עולה במקרה וההסכם היה מאושר. ספינות של הצי האמריקני, באישור גרנט, נשלחו כדי למנוע פלישה של מורדים לאי. החקירה נועדה לפתור סכסוך של איש עסקים עם הממשלה, כיוון שאיש העסקים נאסר בידי הנשיא הדומיניקני עקב התנגדותו לממשלתו, ללא הגנה אמריקנית. רוב הדו"ח דחה את טענותיו של איש העסקים אולם פגע בנציגיו של גרנט. הנושא מנע מהסנאטורים לאשר את ההסכם.

המרד בקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1869, לחצה דעת הקהל על גרנט לתמוך במורדים הקובנים בעזרה צבאית ולתת להם הכרה דיפלומטית מטעם ארצות הברית. גרנט ופיש ניסו להגיע להסכם בוררות עם ספרד במקום. גרנט ופיש רצו עצמאות קובנית וסיום העבדות שם ללא כיבוש או מעורבות אמריקנית. פיש, בניגוד לדעת הקהל, הצליח למנוע מגרנט מלהכיר בעצמאות הקובנית כדי לא לסכן את היחסים עם בריטניה. השיחות עם ספרד נכשלו במדריד, אולם גרנט ופיש סירבו להיכנע ללחץ ולשלוח עזרה צבאית למורדים. פיש כתב הודעה לקונגרס, עליה גרנט חתם, שהצהירה על נייטרליות ועל חוסר רצון להתערב במרד הקובני.

הסכם וושינגטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים טוענים שהסכם וושינגטון קבע את מוסד הבוררות הבינלאומית כדרך ליישוב סכסוכים. המילטון פיש, מזכיר המדינה המוכשר, ארגן את ההגעה להסכם. מזכיר המדינה ויליאם סיוארד, במהלך ממשל ג'ונסון, הציע הסכם בנוגע לנזקים שנעשו לספינות סוחר אמריקניות בידי ספינות קונפדרצייה שנבנו בבריטניה. הספינות גרמו נזק עצום לצי הסוחר האמריקני במהלך מלחמת האזרחים, והאמריקנים רצו שהבריטים ישלמו על כך, ואולי אפילו ימסרו להם את קנדה.

CSS אלבמה, ספינת קונפדרצייה בין השנים 1862–1864

באפריל 1869, דחה הסנאט הסכם שהציע תשלום זעום ולא הודה באשמה הבריטית במשיכת המלחמה. הסנאטור צ'ארלס סאמנר נאם בפני הקונגרס, גינה את המלכה ויקטוריה, דרש פיצוי גדול, ופתח את האפשרות של קבלת קנדה כפיצוי. הנאום הכעיס את הממשלה הבריטית, והשיחות הושעו עד שהעניינים ירגעו. המשא ומתן על ההסכם החדש החל בינואר 1871, כשבריטניה שלחה נציגים להיפגש עם פיש. ועדה משותפת הוקמה ב-9 בפברואר 1871, בוושינגטון, והכילה נציגים בריטים ואמריקנים. הוועדה הגיעה להסכם בו בית דין בינלאומי יקבע את תשלומי הפיצויים. הבריטים הודו בחרטה, ולא באשמה, על פעולות הספינות. גרנט אישר וחתם על ההסכם ב-8 במאי 1871. הסנאט אישר את הסכם וושינגטון ב-24 במאי 1871.

בית הדין נפגש בז'נבה, שווייץ. ב-25 באוגוסט 1872, העניק בית הדין לארצות הברית 15.5 מיליון דולרים בזהב, ו-1.9 מיליון דולרים לבריטניה. ההסכם פתר גם סכסוכי דיג וגבולות.

תקרית קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספינה קולורדו העבירה חיילים כשהאדמירל ג'ון רוג'רס תקף את המוצבים הקוריאנים.

תפקיד חשוב של הצי האמריקני במאה התשע עשרה היה להגן על אינטרסי הסחר האמריקניים ולפתוח את הסחר בשווקים המזרחיים, כולל ביפן ובסין. קוריאה סירבה לסחר חוץ, וארצות הברית רצתה להגיע להסכם בנוגע לספינה אמריקנית שנטרפה בים של קוריאה. מטרת ממשל גרנט הייתה לפתוח את קוריאה לשווקים המערביים כפי שמת'יו פרי פתח את יפן ב-1854 בעזרת הצגת כוח ימי. ב-30 במאי 1871, הגיע האדמירל ג'ון רוג'רס עם צי של חמש ספינות לנהר ליד סיאול. הצי כלל את הספינה קולורדו, אחת מהספינות הגדולות בצי, עם ארבעים ושבעה תותחים, ארבעים ושבעה קצינים, ו-571 מלחים. כשחיכה שנציגים קוריאנים ינהלו איתו משא ומתן, שלח רוג'רס ספינות לנווט בנהר.

המשלחת האמריקנית נורתה בידי הקוריאנים, ללא נזק משמעותי. רוג'רס נתן לקוריאנים עשרה ימים להתנצל או להתחיל בשיחות, אולם חצר המלוכה שמרה על שקט. לאחר עשרה ימים, ב-10 ביוני, החל רוג'רס בסדרת תקיפות אמפיביות שהשמידו חמישה מוצבים קוריאנים. כמה מאות חיילים קוריאנים ושלושה אמריקנים נהרגו. קוריאה סירבה למשא ומתן, והצי האמריקני הפליג משם. הנשיא גרנט הגן על רוג'רס בהודעתו השנתית לקונגרס בדצמבר, 1871. לאחר שינוי משטר בסיאול, ב-1881, הגיעה ארצות הברית להסכם - הראשון בין קוריאה למדינה מערבית.

שחיתות ורפורמה (1869-1873)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיסול "טבעת הזהב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1869, תכננו שני ספקולנטים קנוניה כדי לקנות את כל הזהב באותו הזמן ולהעלות את מחירו. התוכנית הייתה למנוע מהממשלה למכור זהב ולהעלות את מחירו. הנשיא גרנט ומזכיר האוצר באוטוול גילו זאת וציוו על מכירת ארבעה מיליון דולרים בזהב ביום שישי (השחור), ה-23 בספטמבר. שני הספקולנטים נכשלו, ומחיר הזהב צנח. ההשפעה של שחרור הזהב לשוק הייתה הרסנית. מחירי המניות צנחו ומחירי המזון ירדו, וחקלאים נפגעו למשך שנים.

הוועדה לשירות הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמה בנושא המינויים הפוליטיים הפכה לנושא ציבורי במהלך כהונתו של גרנט. גרנט ורבים אחרים הסכימו שמערכת המינויים הנוכחית הייתה לא יציבה, מקסמה את היתרון המפלגתי והקטינה את היעילות והרצון בממשלה טובה. אף על פי שגרנט ניסה לבצע רפורמות בשירות הציבורי, כל הצדדים ביקרו אותו בנושא והרפורמה נכשלה. גרנט היה הנשיא הראשון שהמליץ על שירות מקצועי לציבור. הוא לחץ על העברת חקיקה בקונגרס, ומינה את חברי הוועדה הראשונה לשירות הציבורי. הוועדה הזמנית קבעה מבחנים והנחיות למינוי וקידום עובדים ממשלתיים. גרנט אימץ את ההמלצות ב-1872, והן שרדו במשך שנתיים עד לדצמבר 1874. בבית המכס של ניו יורק, שהכניס מאות מיליוני דולרים בשנה, עובדים נאלצו לעבור מבחן. צ'סטר ארתור, שמונה בידי גרנט לגובה המכסים בניו יורק, טען שהמבחנים מנעו מאנשים לא מתאימים לקבל את המשרות. אולם הקונגרס סירב לבצע רפורמות וסירב לבצע חקיקה שתהפוך את השינויים לקבועים.

התנועה לרפורמה בשירות הציבורי שיקפה שתי מטרות: חיסול השחיתות וחוסר היעילות בביורוקרטיה הלא מקצועית, ופיקוח על כוחו של הנשיא. גרנט סירב ללחוץ על הקונגרס להעביר חקיקה בנושא, בטענה שהנושא נמצא בתחום סמכותו הבלעדי. הוא טען שהרצון האנושי למצוא כוח ולעזור לחברים אינו שחיתות אלא תנאי של ממשל של נציגים.

גרנט השתמש במינויים פוליטיים כדי לעזור לחבריו ולבנות את המפלגה. הוא הגן על אלו שהיה בטוח שהיו קורבנות של אי צדק או תוקפנות מאויביו, אפילו אם היו אשמים. גרנט האמין בנאמנות לחבריו.

השחיתות במחלקת הדואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות השבעים, חוזים לבלעדיות חלוקת דואר באזורים מסוימים ניתנו לקבלנים פרטיים בחוף הפסיפי ובדרום המדינה. הם נודעו כ"נתיבי הכוכב", בגלל סימן של כוכב בדואר הרשמי שנשלח בהם. השבילים המרוחקים הללו היו באורך עצום והגיעו אל האזורים הכפריים בעזרת סוסים. בהשגת החוזים הבלעדיים, נוצרה מערכת שוחד במחלקת הדואר. קבלנים, פקידים וכמה מתווכים היו מעורבים בכך. ג'ון קרסוול, מזכיר הדואר של גרנט, היה מעורב בשיא השחיתות. חקירה ב-1872 ניקתה את קרסוול, אולם דו"ח המיעוט גינה אותו. שוחד של 40,000 דולר לקונגרס בידי קבלן דואר אחד הטה את החלטות הוועדה. ב-1876, דו"ח נוסף של בית הנבחרים הדמוקרטי חיסל את הקנוניה לכמה שנים.

השערורייה בבית המכס של ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הבחירות של 1872, התרחשו שתי חקירות מטעם הקונגרס ואחת מטעם מחלקת האוצר על בית המכס של ניו יורק. מחסנים פרטיים לקחו סחורה מיובאת מהרציפים ולקחו מהמייבאים דמי אחסון. חבר של גרנט היה מעורב בהפקעת מחירים באחסון ובחלוקת רווחים. צ'סטר ארתור, שאותו מינה גרנט לתפקיד גובה מכס, יישם את הרפורמה לשמור על הסחורה בתוך הרציף ולא במחסנים פרטיים.

העלאת המשכורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 במרץ 1873,, חתם הנשיא גרנט חוק שהעלה את משכורתו של הנשיא מ-25,000 דולר לשנה ל-50,000 דולר, והוסיף עוד 2,500 דולרים למשכורות חברי הקונגרס. בנוסף קיבלו חברי בית הנבחרים בונוס על השנתיים הקודמות ששירתו בתפקיד. הצעד נעשה בסודיות רבה. העיתונים חשפו את החוק והבונוס בוטל בינואר 1874. גרנט החמיץ הזדמנות להטיל וטו על החוק ולהפגין עמדה שתומכת בממשל יעיל.

בחירות 1872[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1872
חלוקת האלקטורים ב-1872.

בכהונתו הראשונה נותר גרנט אהוד בקרב המדינה, למרות השערוריות והשחיתות. גרנט תמך במינויים פוליטיים שאפשרו לרפובליקנים לשלוט בממשל המקומי. בתגובה למינויים הפוליטיים, הוקמה מפלגה שלישית בשם "הרפובליקנים הליברליים". היא תמכה ברפורמה בשירות הציבורי, הורדת המכסים, וחנינה לחיילי הקונפדרצייה. הרפובליקנים הליברליים הצליחו, בעזרת תמיכה מצד הדמוקרטים, להשיג את תפקיד מושל מיזורי. ב-1872, המפלגה התפלגה לחלוטין מהמפלגה הרפובליקנית ותמכה בעורך ה"ניו יורק טריביון", הוראס גרילי, כמועמדם לנשיאות. הדמוקרטים, שלא היה להם מועמד חזק בשנים הללו, הסכימו לתמוך בגרילי. פרדריק דאגלס תמך בגרנט והזכיר למצביעים השחורים שגרנט חיסל את הקו קלוקס קלאן.

הרפובליקנים, שתמכו במדיניות השיקום, בחרו מחדש בגרנט ובסנאטור ממסצ'וסטס, הנרי וילסון. וילסון, שתמך ברפורמה, נועד לחזק את מעמד המפלגה. גרנט נותר גיבור אהוד, והרפובליקנים המשיכו לייצג את צפון המדינה ולהאשים את הדמוקרטים בבגידה. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים ובהמשך מדיניות השיקום הרדיקלי שתמכה בחמשת המחוזות הצבאיים במדינות הדרום. גרנט תמך במתן חנינה לחיילי הקונפדרצייה לשעבר. ההבדלים בין הרפובליקנים הליברליים והדמוקרטים גרמו לכך שגרילי לא היה מתחרה בעייתי עבור גרנט, וגרנט ניצח אותו בקלות. הוא השיג 286 אלקטורים ואחרים השיגו 63 בלבד. גרנט השיג 55.8% מהקולות. גרילי מת כמה שבועות לאחר מכן והשיג שלושה אלקטורים בלבד. מתוך כבוד לגרילי, נכח גרנט בלוויה שלו.

כהונה שנייה 1873-1877[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבעתו של גרנט ב-4 במרץ 1873

השיקום, זכויות האזרח וזכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת השיקום

גרנט היה נחוש ברצונו לאכוף את התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה ותבע אלפי אנשים שפגעו בזכויות האזרח לשחורים. הוא השתמש בכוח צבאי כדי לדכא מרידות בלואיזיאנה, מיסיסיפי וקרוליינה הדרומית. הוא השתמש בכוח הצבאי ובמחלקת המשפטים של ארצות הברית כדי לאכוף את חוקי זכויות האזרח ולהגן על השחורים, יותר מכל נשיא אחר במאה ה-19. הוא השתמש בכל כוחו כדי לחסל את הקו קלוקס קלאן, והקטין את האלימות בדרום. הוא מינה שגריר שחור בליבריה. מערכת היחסים שלו עם צ'ארלס סאמנר, התומך הראשי בקידום זכויות האזרח, נהרסה לאחר שהסנאטור התנגד לתוכנית הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית. גרנט פיטר את בעלי בריתו של סאמנר והוציא אותו מהוועדה ליחסי חוץ בסנאט. סאמנר תמך ברפובליקנים הליברליים ב-1872 כדי למנוע מגרנט להיבחר מחדש.

ההתנגדות השמרנית לממשלות הרפובליקניות המקומיות גדלה לאחר הבחירות של 1872. עם השמדת הקלאן ב-1872, ארגונים צבאיים סודיים אחרים עלו בדרום. במיסיסיפי, קרוליינה הצפונית, קרוליינה הדרומית ולואיזיאנה, פעלו ה"חולצות האדומות" וה"ליגה הלבנה", שהיו מאורגנים יותר מהקלאן. מטרותיהם היו לגרש את הרפובליקנים, להחזיר את הלבנים השמרנים לשלטון, ולהשתמש בכל דרך אפשרית כדי להשיג זאת. גרנט נותר נחוש להעניק הגנה לשחורים.

הטבח בקולפקס[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטבח בקולפקס

לאחר הבחירות ב-4 בנובמבר 1872, לואיזיאנה הייתה מדינה מפולגת. בבחירות שנויות במחלוקת, שני מועמדים טענו לזכייתם בתפקיד המושל. אלימות שומשה כנגד הרפובליקנים השחורים. הרפובליקנים הליברלים והדמוקרטים טענו שמועמדם ניצח, ואילו הרפובליקנים טענו שמועמדם ניצח. חודשיים לאחר מכן, שני המועמדים נשבעו אמונים לתפקיד המושל, ב-13 בינואר 1873. שופט פדרלי פסק לטובת הרפובליקנים וציווה שהוא והרוב הרפובליקני יכהנו. הליגה הלבנה תמכה במועמד הדמוקרטי והייתה מוכנה להשתמש בכוח צבאי כדי להדיח את המושל החדש. גרנט ציווה על החיילים לאכוף את פסק הדין ולהגן על המושל. ב-4 במרץ, הצבא והמיליציה הרפובליקנית דיכאו את המרד נגדם.

החולצות הלבנות בלואיזיאנה הפחידו את הרפובליקנים השחורים

התרחש עיימות בנוגע למינוי השופט והשריף בבית המשפט בקולפקס, לואיזיאנה. שני המועמדים הרפובליקנים השתלטו על בית המשפט ב-25 במרץ בעזרת המיליציה השחורה. ב-13 באפריל, תקפה הליגה הלבנה את בית המשפט וטבחה בחמישים חיילים שחורים. 105 שחורים נהרגו בניסיון להגן על בית המשפט. ב-21 באפריל, שלח גרנט גדוד חיל רגלים כדי להחזיר את הסדר. ב-22 במאי, דרש גרנט להחזיר את הסדר בלואיזיאנה. ב-31 במאי, דרשו הדמוקרטים לציית לפקודות הנשיא, והשקט חזר אל ניו אורלינס ואל רוב לואיזיאנה.

מלחמת ברוקס-בקסטר בארקנסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1872, התפלגה המפלגה הרפובליקנית בארקנסו והריצה שני מועמדים לתפקיד המושל, אלישע בקסטר וג'וזף ברוקס. הבחירות היו רוויות זיופים, אולם בקסטר ניצח. ברוקס לא ויתר, וב-1874 קבע שופט מקומי שברוקס ניצח בבחירות והשביע אותו לתפקיד. שני הצדדים גייסו מיליציות והובילו לקרבות ברחובות. הייתה ציפייה בנוגע לתמיכת גרנט בצד אחד. גרנט ביקש מושב משותף של ממשלת ארקנסו כדי לקבוע מי יהיה המושל, אולם בקסטר סירב להשתתף. ב-15 במאי 1874, הודיע גרנט שבקסטר הוא המושל החוקי, והעוינות פסקה. בסתיו 1874, כשבקסטר הפסיד בבחירות, ה"גואלים" הלבנים עלו לשלטון. בתחילת 1875, הדהים גרנט את המדינה כשהכריז שברוקס נבחר ב-1872. במקום לשלוח חיילים שיעזרו לו לקבל את התפקיד, מינה אותו גרנט לאחראי הדואר בליטל רוק. ברוקס מת ב-1877, והביקורת כלפי גרנט עלתה.

המהומות בויקסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1874, ממשלת ויקסבורג, מיסיסיפי, בחרה במפלגה משותפת לרפובליקנים ולדמוקרטים. הרצון היה להוריד מסים והוצאות. למרות כוונותיהם, המפלגה הייתה לבנה, והפכה לגזענית כשרדפה אחרי ממשלת מיסיסיפי השחורה. במקום להשתמש באמצעים חוקיים, הליגה הלבנה איימה על חייו של השריף השחור וגובה המס. לאחר שגורש, הציע לו המושל לקחת שחורים אחרים ולהשתמש בכוח כדי להישאר בתפקידו. באותה התקופה, יותר ממחצית התושבים בעיר היו שחורים.

ב-7 בדצמבר 1874, הגיעו השריף והמיליציה השחורה אל העיר. הוא הכריז שהלבנים שדדו אותו. קרבות הובילו למותם של עשרים ותשעה שחורים ושני לבנים. המיליציה הלבנה שמרה על שליטה בבית המשפט ובית הכלא. ב-21 בדצמבר, הכריז גרנט שעל התושבים להפסיק להילחם. חיילים החזירו את השריף לתפקידו והחזירו את הסדר. המושל הכחיש שהציע לשריף להשתמש במיליציה. השריף עצמו נורה למוות ב-7 ביוני 1875, כששתה בבר.

חייל הקונפדרצייה לשעבר, ג'יימס לונגסטריט, ומיליציה שחורה, ניסו לעצור מרד לבנים בניו אורלינס בספטמבר, 1874.
המרד וההפיכה בלואיזיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בספטמבר 1874, המיליציה הדמוקרטית והליגה הלבנה השתלטו על בית המחוקקים בניו אורלינס, והמושל הרפובליקני נאלץ לברוח. הגנרל לשעבר מהקונפדרצייה, ג'יימס לונגסטריט, שפיקד על כוח של 3,600 חיילי מיליציה אפרו-אמריקאים ו-400 שוטרים, רכב לעבר 8,000 המפגינים בניסיון למתקפת נגד. הליגה הלבנה, שהכילה חיילי קונפדרצייה לשעבר, הדפה אותו. ב-17 בספטמבר, שלח גרנט חיילים, והחזיר את השלטון הרפובליקני לעיר. לאחר בחירות שנויות במחלוקת בנובמבר, המתיחות עלתה, ואלימות וזיופים הפכו לנפוצים. המצב בניו אורלינס יצא משליטה. 53 רפובליקנים ו-53 דמוקרטים נבחרו, כשחמישה מושבים נוספים ניתנו להכרעת המועצה המחוקקת.

גרנט נזהר במהלך מערכת הבחירות ושלח גנרל בסוד כדי לשמור על החוק והסדר. הגנרל הגיע לניו אורלינס כמה ימים לפני ה-4 בינואר 1875, הפגישה הראשונה של המועצה המחוקקת. הדמוקרטים השתמשו בכוח צבאי כדי להשתלט על בית המחוקקים שוב. בהתחלה, הדמוקרטים הוגנו בידי יחידה צבאית, והרפובליקנים שברחו הוצאו מהבניין. המושל ביקש להחזיר את הרפובליקנים, והצבא הוציא את הדמוקרטים מהבניין בכוח. הרפובליקנים ארגנו בית נבחרים משלהם, כשכל החברים מוגנים בידי הצבא.

חוק זכויות האזרח של 1875[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך נשיאותו, המשיך גרנט לדאוג לזכויות האזרח של כל האמריקנים, ללא קשר ללאום, צבע או דת. גרנט חתם על חוק זכויות האזרח של 1875, שהרשה לאזרחים לגשת לכל מסעדה, מלון או מקום בידורי ציבורי. החוק נועד להגן על השחורים שהופלו במדינה. בנוסף, החוק הועבר לכבודו של צ'ארלס סאמנר, שמת ב-1874, וניסה להעביר חוק דומה ב-1872. בהודעתו השישית לקונגרס, טען גרנט שיאכוף את כל החוקים והזכויות, כולל יחס שווה לשחורים.

קרוליינה הדרומית 1876[עריכת קוד מקור | עריכה]
חייל הקונפדרצייה לשעבר, ווייד המפטון השלישי, שזכה לתמיכת "החולצות האדומות", קבוצת טרוריסטים, בבחירות לתפקיד המושל של קרוליינה הדרומית ב-1876.

בשנת הבחירות של 1876, החליטה קרוליינה הדרומית למרוד במושל הרפובליקני, דניאל צ'מברליין. השמרנים היו נחושים להשתמש באלימות ובאיומים כדי לעזור לחייל הקונפדרצייה לשעבר, ווייד המפטון, לנצח. הרפובליקנים בחרו בצ'מברליין. תומכי המפטון, שלבשו חולצות אדומות, ירו באקדחים כדי להרוס אספות רפובליקניות. המתח גבר ב-8 ביולי 1876, עם רציחתם של חמישה שחורים. החולצות האדומות היו חמושים יותר מהשחורים. בקרוליינה הדרומית, השלטון היה יותר אלים, ופחות אזרחי.

המיליציה השחורה ניסתה להילחם בצ'ארלסטון, ב-6 בספטמבר 1876. המיליציה הלבנה ניסתה להגן על עצמה מתוך חשש למעורבות צבאית. ב-19 בספטמבר, הרגו אנשי החולצות הלבנות בין שלושים לחמישים שחורים. במהלך הטבח, נהרג חבר בית הנבחרים מטעם המדינה. ב-7 באוקטובר, הכריז המושל צ'מברליין על ממשל צבאי וציווה על כל הצדדים להוריד את נשקם. ווייד המפטון לא הפסיק להזכיר לצ'מברליין שלא שלט במדינה. צ'מברליין ביקש מעורבות של גרנט. הרפובליקנים ערכו תהלוכה ב-15 באוקטובר, שהובילה למהומה. השחורים והלבנים ירו, שישה לבנים ושחור אחד נהרגו. גרנט, זועם על כך, הכריז ב-17 באוקטובר שעל כל הצדדים להתפזר תוך שלושה ימים. 1,144 חיילים נשלחו לאזור, והאלימות הפסיקה. יום הבחירות היה שקט, ושני המועמדים הכריזו על ניצחונם ואף כיהנו כמושלים במקביל. המפטון נכנס לתפקידו ב-1877, לאחר שהנשיא רתרפורד הייז הוציא את הצבא מהמדינה ולאחר שצ'מברליין עזב את המדינה.

פוליגמיה וזנות סינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1875, הגיע גרנט ליוטה והופתע מקבלת הפנים החמה של המורמונים. הוא טען בפני מושל הטריטוריה שהוטעה בנושא המורמונים. למרות זאת, ב-7 בדצמבר 1875, חזר לוושינגטון וכתב בהודעתו השביעית לקונגרס, שיש לחסל את מוסד הפוליגמיה.

גרנט האמין שהפוליגמיה השפיעה לרעה על ילדים ועל נשים. הוא העביר חוק שני, תקיף יותר, כדי להעניש את אלו שהיו מעורבים בפוליגמיה.

גרנט התנגד להגירת נשים סיניות לארצות הברית למטרות זנות, בטענה שהדבר נורא כמו פוליגמיה.

תמיכה בחינוך חילוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט האמין בהפרדת הדת מהמדינה ותמך בחילון מוחלט של בתי הספר הציבוריים. בנאום בספטמבר 1875, תמך גרנט ב"הבטחת חופש המחשבה, חופש הביטוי, ערכים טהורים, רגשות דתיים בלתי מרוסנים, ושוויון זכויות לכל האנשים, בלי קשר ללאום, צבע או לדת". בנוגע לחינוך הציבורי, תמך גרנט בכך שכל ילד יקבל "הזדמנות לחינוך טוב בבית הספר, ללא רגשות כתתיים, פגאניים או אתאיסטים. להשאיר את עניין הדת למשפחה, לכנסייה ולבתי הספר הפרטיים... לשמור על הדת ועל המדינה נפרדות לנצח".

תמיכה ביהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט התחרט על הצו מהמלחמה לגירוש הסוחרים היהודים. הקהילה היהודית כעסה על גרנט, וחששה למעמדה באמריקה, אפילו שהנשיא לינקולן הכריח את גרנט לבטל את הצו מיד. גרנט התנצל על הצו ב-1868. כשהפך לנשיא ב-1869, ניסה לתקן את היחסים שלו עם היהודים. גרנט היה נחוש להוכיח שהוא מעל דעות קדומות, מינה יותר יהודים לתפקידים ציבוריים מכל קודמיו, ובשם זכויות האדם, הביע תמיכה חסרת תקדים ביהודים הנרדפים ברוסיה וברומניה. שוב ושוב, כחלק מחזונו האמריקני ובתור ניסיון לכפר על הצו לגירוש היהודים, ניסה גרנט לעזור ליהודים ולהבטיח להם שוויון. במהלך מינוייו, דחה גרנט את הקריאות ל"אומה נוצרית", וחיבק את היהודים כאמריקנים. במהלך תקופתו, עלה מעמד היהודים בפוליטיקה, קטנה הדעה הקדומה נגד היהודים, והיהודים קיוו לשיתוף פעולה בנושא זכויות האדם.

נושאי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת מדיניות השלום של גרנט, המלחמות בין המתיישבים, הצבא והאינדיאנים קטנה מ-101 בשנה ב-1869 ל-15 ב-1875. אולם גילוי הזהב בטריטוריית דקוטה, והשלמת מסילת הרכבת לאזור, איימה לערער את מדיניות השלום, כשהמתיישבים הלבנים פשטו על ארצות האינדיאנים בשביל הזהב. המלחמות עם האינדיאנים קפצו ל-32 ב-1876 ונותרו 43 ב-1877. הקרב הקטלני ביותר לאמריקנים מול האינדיאנים התרחש בקרב ליטל ביגהורן ב-1876. קורבנות המלחמה מול האינדיאנים במונטנה עלו מחמישה ב-1875, ל-613 ב-1876 ול-436 ב-1877.

מלחמת מודוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1873, מדיניות השלום של גרנט כלפי האינדיאנים התערערה. שבועיים לאחר היבחרו של גרנט מחדש, פרץ קרב בין שבט המודוק והמתיישבים ליד גבול אורגון-קליפורניה. שבט מודוק, בהובלת קפטן ג'ק, הרגו שמונה עשר מתיישבים לבנים והתבצרו. גרנט ציווה על הגנרל שרמן לא לתקוף את האינדיאנים אלא ליישב את העניינים בצורה נבונה. שרמן ניסה לשלוח גנרל לאינדיאנים, שנהרג. גם כומר נהרג, וסוכן אינדיאני נפצע. הרציחות הדהימו את המדינה, ושרמן החליט להכחיד את השבט. גרנט ביטל זאת. קפטן ג'ק היה מותש, והאינדיאנים הועברו אל הטריטוריה האינדיאנית. המאורעות ומערכת בלק הילס גרמו לפקפוק רציני במדיניות השלום של גרנט בידי הציבור.

מלחמת הנהר האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1874, פרצה מלחמה בימות הדרומיות כשמנהיג שבט הקומאנצ'י הוביל שבע מאות לוחמים ותקף את בסיס ציד הבאפלו ליד הנהר הקנדי. הצבא פעל נגדם, ולאחר כמה קורבנות בשני הצדדים, האינדיאנים חזרו אל שמורותיהם לאחר שהושמדו להם הסוסים ואספקת המזון. גרנט, שהסכים לתוכנית הצבא, אסר שבעים וארבעה מורדים בפלורידה.

שחיתות בלשכה לענייני אינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1874, נחשפו זיופים רבים בלשכה לענייני אינדיאנים, תחת אחריותו של מזכיר הפנים קולומבוס דלאנו. הדבר פגע קשות במדיניות השלום של גרנט. סוכנים רבים במחלקה הרוויחו הון ויצאו לגמלאות עם הרבה יותר כסף ממה שהיה אמור להיות אצלם. המזכיר דלאנו הרשה ל"עורכי דין אינדיאניים", שקיבלו מהשבטים שמונה דולרים ליום והוצאות מזון ונסיעות, לייצג את השבטים בוושינגטון. האשמות נוספות עלו ודלאנו נאלץ להתפטר. ב-1875, מינה גרנט את זכריה צ'נדלר לתפקיד מזכיר הפנים. צ'נדלר ניקה את המחלקה ופיטר את כל הפקידים ואסר על עורכי הדין המזויפים להגיע לוושינגטון. מינוי אנשי הכנסייה של גרנט פיצה על המחסור במצרכי מזון ודיור מטעם הממשלה.

מערכת בלק הילס[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת בלק הילס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב ליטל ביגהורן

ב-1874, התגלה זהב באזור הגבעות השחורות בטריטוריית דקוטה. ספקולנטים ומתיישבים לבנים נהרו בנחילים לחפש את הזהב באדמה שנשמרה לשבט הסו, לפי הסכם מ-1868. ב-1875, כדי להימנע מעימותים, נפגש גרנט עם ענן אדום, צ'יף שבט הסו, והציע לו 25,000 דולר מהממשלה תמורת רכישת האדמות. הצ'יף סירב להצעה. ב-3 בנובמבר 1875, בפגישה בבית הלבן, טען גנרל בפני הנשיא שהצבא דליל מדי ולא יוכל להגן על השבט מפני המתיישבים. גרנט ציווה על הצבא להחזיר את האינדיאנים לשמורות, וגדודי צבא יצאו כדי לבצע זאת. ב-25 ביוני 1876, פגש אחד מהגדודים, של הקולונל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, בשבט הסו, והושמד בקרב ליטל ביגהורן. כ-253 חיילים ואזרחים נהרגו לעומת ארבעים אינדיאנים. מותו של קסטר וקרב ליטל ביגהורן הדהימו את האומה. לאחר מכן נוצח שבט הסו בקרב על השמורה והאזור נרגע. ב-15 באוגוסט 1876, חתם הנשיא גרנט על הסכם שהעניק לשבט הסו מיליון דולרים, כשהם ויתרו על זכויות לגבעות השחורות, מלבד שטח קטן. ב-28 באוגוסט, קבעה וועדה של שבעה אנשים, אותה מינה גרנט, תנאים נוקשים יותר לשבט הסו לצורך קבלת סיוע ממשלתי. אנשים ממוצא מעורב גורשו מהשמורה. כדי לקבל סיוע ממשלתי, נאלצו האינדיאנים לאבד את האדמה. ב-20 בספטמבר, הסכימו מנהיגי האינדיאנים, שהשבט שלהם גווע ברעב, לדרישות הממשלה.

במהלך המלחמה, התעמת גרנט עם הקולונל קסטר, לאחר שהעיד על שחיתות במחלקת המלחמה. גרנט עצר את קסטר על הדלפות ומנע ממנו להוביל מבצע צבאי נגד שבט הסו. גרנט הסכים לבסוף שקסטר ילחם. חודשיים לאחר מותו של קסטר, המשיך גרנט לנזוף בו, וטען בפני העיתונות שקסטר הקריב חיילים בצורה לא נחוצה. מדיניות השלום של גרנט הפכה לצבאית. הקונגרס אישר תקציב לגיוס 2,500 חיילים נוספים, עוד שני מוצבים נבנו, הצבא השתלט על אזורים אינדיאנים, ועל האינדיאנים נאסר לרכוש נשק ותחמושת.

המשבר הפיננסי של 1873[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשבר הפיננסי של 1873

המשבר הפיננסי של 1873 היה שפל כלכלי עולמי שהחל כששוק מניות בווינה, אוסטריה, התמוטט ביוני. הזעזועים בשווקים התפשטו אל ברלין ואל אירופה. בסופו של דבר, ב-18 בספטמבר קרס בנק בניו יורק וב-19 בספטמבר בנק שהלווה כספים לאיגודי הרכבות. השפל הכלכלי נמשך חמש שנים, הרס עסקים רבים, הוריד את השחר ב-25% בין 1873 ל-1876 והעלה את שיעור האבטלה ל-14%.

המשבר בארצות הברית נגרם בגלל חיסול האשראי בשל ספקולציות בשוקי המניות ותעשיית מסילות הרכבת. לאחר מלחמת האזרחים, התרחשה צמיחה כלכלית חסרת תקדים במשך שמונה שנים, כשקילומטרים רבים של מסילות רכבת נבנו, אלפי מפעלים הוקמו, ושוקי המניות היו חזקים. הדרום חווה צמיחה בחקלאות. אולם כל הצמיחה הסתמכה על הלוואות מבנקים רבים במדינה שהשקיעו מעל עשרים מיליון דולרים בתעשיית מסילות הרכבת. המדיניות המוניטרית המרסנת של מזכיר האוצר באוטוול, בשיא הספקולציה, הובילה לתסיסה בשווקים. באוטוול מכר יותר זהב מאשר לקנות אגרות חוב. תקנת המטבע של 1873 הפך את הזהב להילך החוקי דה פקטו, כשהכסף נדחק מהמחזור.

ב-20 בספטמבר 1873, נאלץ הממשל להגיב. מזכיר האוצר ויליאם אדמס ריצ'רדסון, מחליפו של באוטוול, קנה 2.5 מיליון דולרים באגרות חוב עם זהב. ב-22 בספטמבר, יום שני, קנה ריצ'רדסון שלושה מיליון דולרים באגרות חוב עם שטרות, ורכש עוד 5.5 מיליון דולרים בעזרת אגרות חוב ממשלתיות. בין ה-24 בספטמבר ל-25 בספטמבר קנתה מחלקת האוצר 24 מיליון דולרים באגרות חוב ושטרות. ב-29 בספטמבר, שילם מזכיר האוצר את הריבית על 12 מיליון דולר מאגרות החוב שקנה מבנקים. בין אוקטובר 1873 ל-4 בינואר 1874, המשיך ריצ'רדסון לקנות אגרות חוב עד שנאלצו להנפיק שטרות בשווי 26 מיליון דולרים כדי לפצות על אבדן ההכנסה. עוד כסף נכנס לבנקים, וההשפעה של המשבר מותנה כשהבנקים יכלו להלוות יותר כספים. ההיסטוריונים טענו שממשל גרנט לא הגיב למשבר כיאות ולא פעל כראוי כדי להקטין את השפעות המשבר. המדיניות המוניטרית של באוטוול וריצ'רדסון לא הייתה עקבית. כישלונה של הממשלה היה בכך שלא הצליחה להחזיר את הביטחון בעסקים. שיא המשבר חלף למרות המעורבות המוגבלת של הממשלה.

הניצחון הדמוקרטי ב-1874[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות אמצע הכהונה לקונגרס ב-1874, ניצחו הדמוקרטים. השפל הכלכלי פגע ברפובליקנים. הדמוקרטים השיגו רוב בבית הנבחרים, מה שסימל נקודת מפנה ואת סוף תקופת השיקום, אליה התנגדו הדמוקרטים. ההיסטוריונים מדגישים את המשבר הכלכלי והאשמות השחיתות בממשל כסיבות לניצחון הדמוקרטים.

חיסול מדיניות השיקום אוהדת השחורים בדרום הייתה אחת מהסיבות הראשיות להשתלטות הדמוקרטים עליו. הדמוקרטים הצליחו להשיג שליטה בבית הנבחרים בפעם הראשונה מאז 1861, ובנוסף הרוב הרפובליקני בסנאט הצטמק. הסיבה הייתה כישלון המדיניות של הרפובליקנים בדרום. השחיתות ומינוי המקורבים של גרנט, בנוסף לשמועות שתכנן לרוץ לעוד כהונה, הובילו להתנגדות. התנגדותו לרפורמה בשירות הציבורי הובילה לעוד התנגדות כלפיו, והמשבר הכלכלי היה הקש ששבר את גב הגמל. מספר המובטלים פגע ברפובליקנים. בנוסף לכך, העובדה שהרפובליקנים היו מזוהים עם "תנועת ההתנזרות" שהתנגדה לאלכוהול, הרחיקה מהם את הקהילה הגרמנית.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוטו על חוק האינפלציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריקטורה בה מברכים את גרנט על ביטול "חוק האינפלציה" ב-22 באפריל 1874

הצמיחה התעשייתית המהירה לאחר מלחמת האזרחים חוסלה במשבר של 1873. בנקים רבים פשטו רגל כתוצאה ממתן הלוואות, והציבור היה חרד. בניסיון לרסן את המדיניות המוניטרית, שחרר מזכיר האוצר ויליאם אדמס ריצ'רדסון עוד 26 מיליון דולר בשטרות לכלכלה. היסטוריונים טענו שהמדיניות הכלכלית לא הייתה מספקת, ושחלקה אף לא הייתה חוקית. ב-1874, הציע הקונגרס חוק אינפלציה שיתניע את הכלכלה, והעביר חוק ב-1874 שהיה אמור להכניס עוד 14 מיליון דולרים בשטרות. הבנקאים המזרחיים לחצו על גרנט לבטל את החוק מפני שהסתמכו על אגרות חוב ועל משקיעים זרים שהשקיעו בזהב. הקבינט היה מפולג בנוגע לנושא, והמילטון פיש איים להתפטר אם גרנט יחתום על החוק. ב-22 באפריל 1874, לאחר ששקל את הנושא, החליט גרנט להטיל וטו על החוק, למרות הבחירות הקרבות, כי האמין שהחוק יפגע באשראי של המדינה.

חוק חידוש המטבעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בינואר 1875, חתם גרנט על חוק חידוש המטבעות. הוא בירך על העברת החוק. החוק של הסנאטור ג'ון שרמן קבע שהחל מה-1 בינואר 1879, הממשלה תקנה את הכסף מנייר במחזור בתמורה לזהב ולכסף. החוק נועד להקטין את כמות השטרות במחזור. החוק נועד לייצב את המטבע ולהצמיד את ערך המטבע לזהב. בעידן ללא פדרל ריזרב לשליטה על האינפלציה, החוק ייצב את הכלכלה, וגרנט החשיב אותו לאחד מהחוקים החשובים שהעביר.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המילטון פיש
תקרית וירג'יניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא ספרד, אמיליו קסטלר (1873-1874)

ב-31 באוקטובר 1873, כשספינת הקיטור וירג'יניוס הובילה חומרי גלם ומתנדבים לסיוע למרד הקובני (תוך הפרת החוק האמריקני והספרדי), פשטו עליה והיא נלקחה לקובה. לאחר משפט חפוז, הוציאו להורג הקצינים הספרדים את המתנדבים, שמונה מתוכם אזרחים אמריקנים. הפקודות לדחיית גזר הדין ממדריד הגיעו מאוחר מדי. ארצות הברית וספרד כמעט יצאו למלחמה. מזכיר המדינה פיש ניגש למשבר ברוגע, ובעזרת חקירה הגיע למסקנה שלספינה לא הייתה זכות לשאת את הדגל האמריקני. אמיליו קסטלר, נשיא הרפובליקה הספרדית, הביע חרטה על התקרית והיה מוכן להגיע להסכם פיצויים. פיש וגרנט הגיעו להסכם בו הספרדים החזירו את הספינה, שילמו פיצוי למשפחות ההרוגים, והצדיעו לדגל האמריקני.

הסכם סחר חופשי בהוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1874, סעד גרנט בבית הלבן עם מלך הוואי, שרצה להתיר יבוא של סוכר מהוואי, ללא מכס, אל ארצות הברית. גרנט ופיש הגיעו להסכם סחר חופשי ב-1875 עם ממלכת הוואי, והכניסו את תעשיית הסוכר של האי אל הכלכלה האמריקנית.

מלחמת ליבריה-גרבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית הצליחה לסיים את המלחמה בין ליבריה ושבט הגרבו ב-1876 כששלחה ספינה לליבריה. ג'יימס מילטון טרנר, השגריר השחור הראשון מארצות הברית, ביקש לשלוח את הספינה כדי להגן על רכוש אמריקני בליבריה, מושבה אמריקנית בעברה. לאחר הגעת הספינה, הגיע טרנר להסכם בין הצדדים שהוציא סוחרים זרים מליבריה.

שחיתות ורפורמות (1873-1877)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערוריות והשחיתות המשיכו להיחשף במהלך כהונתו השנייה של גרנט. הדמוקרטים והרפובליקנים הליברלים השתלטו על בית הנבחרים וערכו וועדות רבות לצורך חשיפת השחיתות. השחיתות המרכזית הייתה "הונאת הוויסקי", שבה נחקר גרנט עצמו. גם השגריר בבריטניה השתמש בשמו כדי לעודד השקעות במכרה כסף בריטי. שורשים להונאות בחברת אשראי עוד נוצרו בתקופת לינקולן וג'ונסון, אולם נחשפו בתקופת גרנט.

תקרית סאנבורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1874, העניק מזכיר האוצר ויליאם אדמס ריצ'רסון חוזים פרטיים לאדם בשם ג'ון סאנבורן, שגבה מסים באופן בלתי חוקי ומופקע. הרווחים הועברו לריצ'רדסון ולסנאטור בנג'מין באטלר, ואילו סאנבורן טען שהתשלומים היו "הוצאות". הסנאטור באטלר כתב פרצה בחוק שאפשרה לסאנבורן לגבות את הכסף, אולם סאנבורן לא גילה עם מי התחלק ברווחים.

פראט ובויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1875, נחשף שהתובע הכללי ג'ורג' הנרי ויליאמס קיבל שוחד בצורת מתנה לאשתו מאיגוד סוחרים, פראט ובויד, כדי לא לחקור אותם. גרנט אילץ אותו להתפטר ב-1875.

פרשת דלאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1875, השחיתות וחוסר היעילות חגגו במחלקת הפנים. המזכיר קולומבוס דלאנו לקח שוחד כדי להעניק קרקעות בצורה לא חוקית, ונאלץ להתפטרב-15 באוקטובר 1875. דלאנו גם העניק חוזים לבנו, ג'ון דלאנו, ולאורוויל, אחיו של גרנט. לא דלאנו ולא גרנט עבדו במסגרת החוזים. המחלקה לענייני אינדיאניים נשלטה בידי פקידים מושחתים וסוכנים מזויפים שהרוויחו על גבם של השבטים. ההונאה נמצאה גם במשרד הפטנטים, כשפקידים מושחתים מעלו בכספים. דלאנו סירב לרפורמות שגרנט הציע.

באוקטובר 1875, מינה גרנט את זכריה צ'נדלר למזכיר הפנים. צ'נדלר טיהר את משרד הפטנטים ואת המחלקה לענייני אינדיאנים כשפיטר את הפקידים המושחתים והרחיק את הסוכנים המזויפים.

חיסול הונאת הוויסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1875, גילה מזכיר האוצר בנג'מין בריסטו שמיליוני דולרים מכספי המסים הועברו לקבוצה של ייצרני וויסקי. הוא הגיש כתבי אישום ורבים נכנסו לכלא. אורוויל באבקוק, מזכירו האישי של גרנט, הואשם וזוכה במשפט. התובע הכללי החדש, אדוארד פיירפונט, שיתף פעולה עם בריסטו כדי להתנגד לשחיתות בכהונה השנייה של גרנט. הונאת הוויסקי הקיפה את כל המדינה, וב-1875 כבר הפכה לארגון פשע. החקירה הובילה ל-230 כתבי אישום, 110 הרשעות, והחזרה של שלושה מיליוני דולרים אל מחלקת האוצר. בריסטו ופיירפונט הראו לגרנט ראיות למעורבותו של באבקוק, וגרנט שאל אותו על כך. באבקוק הסביר שהראיות לא הוכיחו את קשרו להונאה. גרנט העיד לטובת מזכירו ובאבקוק זוכה, אולם התקרית פגעה במוניטין של גרנט.

הונאת תחנות הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1876, נחשף שמזכיר המלחמה ויליאם בלקנאפ לקח שוחד בתמורה להשארת תחנת סחר אינדיאנית באזור פורט סיל. בלקנאפ התפטר וזוכה בסנאט. הרווחים באו על חשבון האינדיאנים שהיו אמורים לקבל מזון וביגוד מהממשלה. באפריל 1876, דרש גרנט מהקולונל ג'ורג' קסטר להעיד בפני הקונגרס חודש לפני אורוויל, אחיו של גרנט, ובלקנאפ. היו שמועות שקסטר דיבר עם העיתונות בנוגע לרווחים מתחנת הסחר. קסטר הלך לבית הלבן כדי לפתור את העניינים, אולם גרנט סירב לפגוש אותו. כשקסטר חזר ב-3 במאי לעמדה שלו, הוא פוטר מהפיקוד ונאסר עליו להשתתף במערכת בלק הילס עד שלחצים מהצבא הובילו לכך שגרנט אישר לו להשתתף, בתנאי שלא יביא איתו עיתונאים.

קטליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1876, הואשם מזכיר הצי ג'ורג' רובסון בידי וועדת החקירות הדמוקרטית שהעניק חוזים יוקרתיים לעסק של אלכסנדר קטל, שמכר חיטה, בתמורה לנדל"ן ולתשלום חובות. החקירה חשפה שהמזכיר רובסון גרף 15 מיליון דולרים שיועדו לשיפוץ הצי. מכיוון שלא היו ראיות פיננסיות לנושא, נזפה הוועדה ברובסון וטענה שמערכת החוזים המושחתת שלו נקראה "קטליזם".

קנוניית שוד הכספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1876, הועמד לדין אורוויל באבקוק על פריצה ועל קשירת קשר. באפריל, הואשמו קבלנים מושחתים בוושינגטון בלקיחת שוחד כשהתרחש שוד כספות. "סוכני שירות חשאי" פרצו לכספת וניסו להפליל את מי שחשף את הונאת הקבלנים. באבקוק נחשב לאחד מאנשי הקנונייה, אולם זוכה במשפט. הראיות טענו שהיה מעורב בנושא הקבלנים ורצה לפגוע ביריבי הממשל.

בחירות 1876[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות של 1876, בחרו הרפובליקנים ברתרפורד הייז השמרן, ואילו הדמוקרטים בחרו בסמואל טילדן, תומך הרפורמה. התוצאות היו שנויות במחלוקת. טילדן השיג 51% מהקולות ואילו הייז 48%. רפובליקנים שחורים רבים לא יכלו להצביע. עשרים אלקטורים היו שנויים במחלוקת. הרפובליקנים והדמוקרטים התעמתו על התוצאות והיה חשש ממלחמת אזרחים שנייה. גרנט עודד את הקונגרס לקבוע את התוצאות בעזרת וועדה והיה נחוש להעביר את הכוח בצורה שקטה. ב-29 בינואר 1877, חתם על חוק וועדת הבחירות, שהעניק לוועדה דו מפלגתית בת חמישה עשר חברים את הזכות לקבוע את גורל האלקטורים. הוועדה העניקה להייז 185 אלקטורים, לעומת 184 לטילדן. גרנט הצליח למנוע מלחמת אזרחים שנייה.

מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריסון וייט, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית בין ה-4 במרץ 1874 ל-23 במרץ 1888

גרנט מינה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. כשנכנס אל תפקידו, היו רק שמונה שופטים בבית המשפט. ב-1866, עבר חוק שנועד לבטל מושב אחד בבית המשפט העליון עם כל פרישתו של שופט, כדי למנוע מאנדרו ג'ונסון למנות שופטים. באפריל 1869, העביר הקונגרס חוק שקבע שתשעה שופטים ישבו בבית המשפט העליון.

גרנט ניסה למנות שני שופטים לבית המשפט ב-1869: אבנעזר רוקווד הואר הוצע ב-14 בדצמבר 1869, אולם הסנאט דחה אותו (עשרים וארבעה תומכים לעומת שלושים ושלושה מתנגדים) ב-3 בפברואר 1870. אדווין סטנטון הוצע ב-20 בדצמבר 1869, ואושר בסנאט (ארבעים ושישה תומכים לעומת אחד עשר מתנגדים) עוד באותו היום, אולם מת כעבור ארבעה ימים.

בנוסף הציע גרנט עוד שני מועמדים: ויליאם סטרונג, שהוצע ב-7 בפברואר 1870, ואושר בסנאט ב-18 בפברואר, וג'וזף ברדלי, שהוצע ב-7 בפברואר 1870, ואושר בסנאט (ארבעים ושישה תומכים לעומת תשעה מתנגדים) ב-21 במרץ.

שני עורכי הדין עבדו אצל איגודי הרכבות, והיו שהאשימו שמינויים נועד לבטל פסק דין (שלא היה אהוד בקרב בעלי העסקים) שעל הממשל לשלם את החובות מלפני 1862 בזהב ולא בשטרות. הם אכן ביטלו את פסק הדין.

גרנט נאלץ למנות עוד שני שופטים בכהונתו השנייה. בפעם הראשונה הציע את וורד האנט ב-3 בדצמבר 1872, והוא אושר בסנאט ב-11 בדצמבר 1872. במאי 1873, מת סלמון צ'ייס, נשיא בית המשפט. גרנט הציע את התפקיד לרוסקו קונקלינג ולטימותי האו, שני סנאטורים, שויתרו על כך. גרנט ניסה למנות שופט שלוש פעמים: ג'ורג' הנרי ויליאמס, שהוצע ב-1 בדצמבר 1873, פרש ב-8 בינואר 1874, עקב חוסר תמיכה בסנאט. כלב קושינג, שהוצע ב-9 בינואר, פרש ב-13 בינואר, כיוון שהיה מקושר לג'פרסון דייוויס. מוריסון וייט, שהוצע ב-19 בינואר, אושר בסנאט עם שישים ושלושה תומכים וללא מתנגדים ב-21 בינואר 1874. וייט היה מקובל על כל הצדדים, אולם אישר בתקופתו שני פסקי דין שפגעו בחוקי השיקום ובהגנה על השחורים בדרום.

דיוקנו הרשמי של גרנט בבית הלבן
הקבינט של גרנט בין 1876 ל-1877

מדינות שצורפו לאיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

וטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט הטיל וטו על יותר חוקים מקודמיו עם 93 הטלות וטו. ארבעה מתוכם בוטלו בידי הקונגרס.

מינויים בעייתיים לקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכירו האישי של גרנט, אורוויל באבקוק, שעבד עם גרנט, ניסה לפגוע בתומכי הרפורמות.

המפורסמים במינוייו של גרנט שהיו מעורבים בשערוריות:

  • דניאל באטרפילד, סגן מזכיר האוצר (יום שישי השחור- 1869) (נאלץ להתפטר בידי גרנט)
  • ויליאם אנדרסון ריצ'רדסון, מזכיר האוצר (חוזי סנבורן- 1874) (התפטר ומונה לשופט בידי גרנט)
  • ג'ורג' הנרי ויליאמס, התובע הכללי (פרט ובויד- 1875) (התפטר)
  • קולומבוס דלאנו, מזכיר הפנים (סוכנים מזויפים- 1875) (התפטר)
  • אורוויל באבקוק, מזכיר אישי (יום שישי השחור- 1869) (הונאת הוויסקי- 1875) (קנוניית שוד הכספות- 1876) (זוכה במשפט הונאת הוויסקי בשל עדותו של גרנט)
  • ג'ון מקדונלד, המפקח על הכנסות ממסים בסנט לואיס (הונאת הוויסקי- 1875) (נשפט והורשע, היה בכלא- טען שגרנט היה מעורב בהונאה אולם לא סיפק ראיות)
  • הוראס פורטר, מזכיר אישי (הונאת הוויסקי- 1875)
  • ויליאם בלקנאפ, מזכיר המלחמה (הונאת תחנות הסחר- 1876) (התפטר, הורשע בבית הנבחרים, זוכה בסנאט. העדויות כנגד בלקנאפ בבית המשפט בוושינגטון בוטלו בידי שופט לבקשת גרנט והתובע הכללי אלפונזו טאפט)
  • ג'ורג' רובסון, מזכיר הצי (הונאת מחלקת הצי- 1876) (גרנט הגן עליו בנאום מצב האומה, והאמין ששמר על הצי מודרני במהלך כהונתו.)

חברי קבינט תומכים ברפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכיר המדינה המילטון פיש)

הקבינט של גרנט היה מפולג בין מוכשרים ותומכי רפורמה לבין אלו שהיו מעורבים במינויים פוליטיים ובשחיתות מפלגתית. כמה חברי קבינט שתמכו ברפורמה היו מוכשרים שתרמו לממשל. הם התנגדו לדרישות המפלגה למינויים פוליטיים ודרשו בחירת עובדי ציבור יעילים. המינוי המוצלח ביותר של גרנט היה מזכיר המדינה המילטון פיש, שאסף מידע מהפקידים שלו. פיש הנהיג מבחני קבלה למחלקה שלו, בניגוד למערכת הקודמת, שקבעה שהמלצות חברי קונגרס יספיקו. היעילות עלתה.

ג'ורג' באוטוול, מזכיר האוצר בין 1869 ל-1873

עוד חבר קונגרס שתמך ברפורמה היה ג'ורג' באוטוול, מזכיר האוצר. הוא פיטר מועלים בכספים ופעל למניעת זיופי שטרות. בנוסף לכך, פעל לשיטה אחידה של חשבונאות בבתי המכס. באוטוול והתובע הכללי איימוס אקרמן היו שני חברי הקבינט החזקים ביותר שתמכו בזכויות השחורים.

במהלך כהונתו של אקרמן כתובע הכללי, בין 1870 ל-1871, הוגשו אלפי כתבי אישום כנגד הקו קלוקס קלאן לצורך אכיפת חוקי זכויות האזרח. אקרמן עבר לג'ורג'יה מהצפון לאחר לימודיו והיו לו עבדים. הוא לחם למען הקונפדרצייה והיה "Scalawag" במהלך תקופת השיקום, שתמך בזכויות השחורים. כתובע הכללי, הפך לחבר הקונפדרצייה לשעבר הראשון שהגיע לקבינט. אקרמן לא חשש מהקלאן והתחייב להגנת השחורים. גרנט שלח סוכנים חשאיים ממחלקת המשפטים לחדור אל הקלאן ולהשיג מידע. החקירות חשפו לבנים שהשתתפו בפעולות הקלאן. גרנט דרש שהקלאן יתפרק מנשקו. כשהקלאן התעלם מכך, שלח גרנט חיילים לתשעה מחוזות בקרוליינה הדרומית כדי לחסל את הקלאן. בנוסף, בנג'מין בריסטו, פרקליט המדינה הראשון, הגיש אלפי כתבי אישום נגד חברי הקלאן.

בריסטו היה מזכיר האוצר והאהוד ביותר מקרב תומכי הרפורמה. הוא תקף את השחיתות במחלקת האוצר וחשף שיצרני הוויסקי לא שילמו את כל המסים לאוצר, בעיקר אלו בסנט לואיס. הוא חשף הונאה בת 1.2 מיליון דולרים. ב-13 במאי 1875, הוא ביצע מעצרים המוניים, וחיסל את הונאת הוויסקי. אף על פי שהנשיא גרנט לא היה ידיד של בריסטו, רצונו של בריסטו היה לשמור על המוניטין של גרנט.

ב-1875, ציוות גרנט בין בריסטו ואדוארד פיירפונט, התובע הכללי. הצוות חיסל את הונאת הוויסקי. למרות זאת, פיירפוינט לא תמך במעורבות ממשלתית בנושא זכויות האזרח.

זכריה צנדלר, מזכיר הפנים (1875-1877)

כשהנשיא גרנט ניסה למצוא מחליף למזכיר המלחמה במקום ויליאם בלקנאפ שהתפטר ב-1876, הוא פנה לאלפונזו טאפט. טאפט שירת בתפקיד עד שהפך לתובע הכללי. בתפקידו הקטין את ההוצאות הצבאיות והוביל לכך שתפקידי סוחרים בתחנות הצבאיות יינתנו רק לאנשים אמינים. גרנט מינה את טאפט לתפקיד התובע הכללי. בבחירות של 1876, נפגש טאפט עם דמוקרטים בניסיון להגיע לפתרון המחלוקת, והקים את הוועדה לתוצאות הבחירות.

ב-1875, הייתה שחיתות במחלקת הפנים, שהובילה להתפטרותו של קולומבוס דלאנו, שלכאורה לקח שוחד. ב-19 באוקטובר, מונה זכריה צ'נדלר לתפקיד, ואושר בסנאט בדצמבר. צ'נדלר פיטר את הפקידים במשרד הפטנטים, שמעלו בכספים והרוויחו כסף ללא עבודה. צ'נדלר פישט את רישום הפטנטים והוריד הוצאות. צ'נדלר פיטר גם את כל הפקידים המושחתים בלשכה לענייני אינדיאניים, ואסר על הופעת "עורכי הדין האינדיאניים" שקיבלו שמונה דולרים ליום והוצאות על ייצוג, לכאורה, של השבטים.

ג'ון קרסוול, שר הדואר, ביצע רפורמה במחלקה שלו. הוא קיצץ בהוצאות והגדיל את נתיבי הדואר. הוא ביטל את זכות חברי הקונגרס לשלוח דואר על חשבון הממשלה.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיול עולמי ודיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט וביסמרק ב-1878

לאחר עזיבת תפקידו, נשארו גרנט ובני משפחתו עם פיש בניו יורק במשך חודשיים לפני שיצאו לטיול ברחבי העולם. הם הגיעו לפילדלפיה ב-10 במאי 1877, כדי לחגוג את עזיבתם. ב-16 במאי, יצאו גרנט וג'וליה בספינה לאנגליה. ממשל הייז, שהיה מודע לאהדה כלפי גרנט, עודד אותו לנסוע ברחבי העולם בשם המדינה, מעשה חסר תקדים לנשיא לשעבר. גרנט הגיע לליברפול במאי והתקבל באהדה. הוא סעד עם המלכה ויקטוריה בטירת וינדזור, ונאם בלונדון.

לאחר מכן, ביקר גרנט בסקוטלנד, ואת בתו נלי בסאות'המפטון, כיוון שהיא נישאה לבריטי במהלך נשיאותו של גרנט. גרנט וג'וליה נסעו לפריז וביקרו את לאון גמבטה, שאותו החשיב גרנט לאחד מהאנשים הגדולים שפגש בטיולו. לאחר מכן נסעו לאיטליה, לנאפולי, פומפיי ולהר וזוב. את חג המולד של 1877 בילו על ספינה אמריקנית שעגנה בפלרמו. לאחר שחצו את הים התיכון, נפשו בחורף במצרים ובארץ ישראל. הם הגיעו אל קונסטנטינופול ב-3 במרץ 1878, עם החתימה על חוזה סאן סטפנו. לאחר מכן ביקרו ביוון, ונפגשו עם האפיפיור לאו השלושה-עשר בותיקן. ב-1878 ביקרו בהולנד, ואז עברו לגרמניה, שם דיבר גרנט על נושאים צבאיים עם הקאנצלר אוטו פון ביסמרק, ואמר לו שלקראת סוף מלחמת האזרחים, נלחם צבא האיחוד כדי לשמור על האיחוד ולחסל את העבדות. ברוסיה, שאל הצאר אלכסנדר השני את גרנט בנוגע לעתידם של האינדיאנים. לאחר טיול בספרד, חזרו הגרנטים לאנגליה, דרך פריז. משם, נסעו בספינה פרטית לים התיכון ועצרו במרסיי, ואז לאלכסנדריה כדי לבקר במצרים ומשם דרך תעלת סואץ להודו.

גרנט טען בתחילה שהמושבה הבריטית בהודו הייתה אנוכית, אולם לאחר מכן הכיר בחשיבותה. לאחר מכן ביקרו בבורמה סיאם (שם פגש במלך), סינגפור ווייטנאם הצרפתית. לאחר שעזבו את הונג קונג, ביקרו בשנגחאי, ובפקינג, שם ביקר את הגישה של המערביים כלפי הסינים, שהשווה לבעלי עבדים לפני המלחמה. הוא התנגד להיפגש עם המלך הסיני שהיה ילד בן שבע, אולם דיבר עם ראש הממשלה ועם הגנרל. הם שוחחו בנוגע לסכסוך עם יפן, וגרנט הסכים לשמש כמתווך ביניהם. לאחר מכן נסע ליפן על ספינה אמריקנית ופגש את הקיסר מייג'י, וניסה לשכנע את היפנים להשלים עם הסינים. יפן, בעלת העליונות הצבאית, סיפחה את האיים שהיו במחלוקת בין שתי המדינות לאחר שגרנט עזב את המדינה.

משפחת גרנט הפליגה אל סן פרנסיסקו בספטמבר 1879. לאחר ביקור בפארק הלאומי יוסמיטי, חזרו לפילדלפיה ב-16 בדצמבר 1879. המסע בן השנתיים שלהם זכה להתלהבות ציבורית, והרפובליקנים ראו בגרנט מועמד לכהונת הנשיא ב-1880.

ניסיון לכהונה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Grant, shown in a cartoon as an acrobat hanging from rings, holding up multiple politician/acrobats
קריקטורה דמוקרטית שמציגה את תמיכתו של גרנט מהקנוניות של חבריו

סיעת "האיתנים" במפלגה, שהונהגה בידי רוסקו קונקלינג, חשבה שגרנט יסייע לסיעה שלהם להשיג כוח. מתנגדיהם דחו את הניסיון להחזיר את גרנט לכהונה שלישית. גרנט לא אמר שום דבר בציבור, אולם רצה את התפקיד, אף על פי שרצה שג'ון שרמן או ג'יימס בליין יבחרו לנשיאות. קונקלינג ואנשיו תמכו בגרנט. בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1880 ביוני בשיקגו, היו יותר צירים שהיו מחויבים לגרנט מאשר כל מועמד אחר, אולם הוא עדיין לא השיג רוב.

בוועידה, העמיד קונקלינג את גרנט לבחירה. גרנט השיג 304 מתוך 370 קולות נחוצים, כשבליין משיג 284 ושרמן 93. בסיבובים הבאים המצב לא השתנה. לאחר שלושים ושישה סיבובים, החליטו הצירים של בליין לשתף פעולה עם צירים של מועמדים אחרים כדי לבחור במועמד פשרה: ג'יימס גרפילד מאוהיו. גרנט השיג רק 306 קולות בסיבוב האחרון ולא הצליח להיבחר. לאחר מכן הצירים הביעו תמיכה פה אחד בגרפילד.

גרנט נאם ותמך בגרפילד, אולם לא ביקר את המועמד הדמוקרטי, וינפילד סקוט הנקוק, ששירת תחתיו בארמיית הפוטומאק. גרפילד ניצח ברוב דחוק בקרב המצביעים, אולם השיג 214 אלקטורים לעומת 155 להנקוק. לאחר הבחירות, תמך גרנט בגרפילד, וביקש ממנו לכלול את סיעת האיתנים בממשלו. ב-2 ביולי 1881, נורה גרפילד בידי מתנקש ונהרג ב-19 בספטמבר. גרנט בכה כששמע על מותו של גרפילד.

ניסיונות עסקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשגרנט חזר לאמריקה, רוב חסכונותיו חוסלו והוא נאלץ להשיג כסף חדש לבית. חבריו קנו לו בית באפר איסט סייד, וגרנט החליט להשקיע בבניית מסילת רכבת דרומית למקסיקו. גרנט לחץ על צ'סטר ארתור, שהחליף את גרפילד כנשיא ב-1881, להגיע להסכם סחר חופשי עם מקסיקו, אולם הסנאט דחה את ההסכם ב-1883. מסילת הרכבת נפלה לאחר מכן.

בנו של גרנט, יוליסס, פתח בית השקעות בניו יורק. הפירמה הצליחה בהתחלה, וגרנט הצטרף אליה והשקיע בה 100,000 דולר. המשקיעים קיבלו ריבית גבוהה על ההשקעות, אולם החברה נפלה במהירות. גרנט איבד את כל כספו, ונאלץ למכור נכסים.

זכרונותיו, פנסיה ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Grant sitting in a porch chair wrapped in blankets
גרנט עובד על זכרונותיו ביוני 1885, פחות מחודש לפני מותו
Drawing of steam engine and train approaching station with an honor guard at attention
רכבת הלוויה של גרנט בוסט פוינט

כדי להחזיר את ההכנסה שלו, כתב גרנט כתבות על הקרבות ממלחמת האזרחים תמורת תשלום. הכתבות זכו לביקורות מצוינות, והעורך הציע לגרנט לכתוב ספר זיכרונות.

בקיץ 1884, התלונן גרנט על גרון כואב אולם ראה רופא רק בסוף אוקטובר, וגילה שחלה בסרטן עקב עישון סיגרים. גרנט לא גילה על כך לאשתו, שגילתה על כך מהרופא. לפני האבחון, נכח בכנסייה ליוצאי מלחמת האזרחים, וזכה לקבלת פנים חמה. הייתה זאת הופעתו הפומבית האחרונה. במרץ כעבור שנה, הכריז הניו יורק טיימס שגרנט גסס מסרטן, והמדינה החלה לדאוג לנשיא לשעבר. הקונגרס החליט להחזיר אותו לדרגת גנרל צבאי ולשלם לו דמי פרישה. כשגרנט הפך לנשיא הוא נאלץ להתפטר מהצבא.

למרות מחלתו, עבד גרנט על ספר זיכרונותיו, וגמר אותו כמה ימים לפני מותו. בנו פרד עזר לו בהגהה. זיכרונותיו לא הכילו מידע רב על התקופה לפני מלחמת האזרחים. גרנט החליט לפרסם את הספר בעזרת ידידו, מרק טוויין, תמורת תמלוגים של שבעים וחמישה אחוזים. הספר היה הצלחה. ג'וליה גרנט קיבלה 450,000 דולרים מהתמלוגים. הציבור, מבקרי הספרות וההיסטוריונים הצבאיים נתנו ביקורות טובות לספר. גרנט הציג את עצמו כגיבור מערבי מכובד, שכוחו היה בכנותו ויושרתו. הוא תיאר את הקרבות שלו מול הקונפדרצייה בפירוט. טוויין קרא ליצירה "יצירת מופת ספרותית". האוטוביוגרפיה המוצלחת של גרנט הייתה הראשונה שנשיא כתב על עצמו.

לאחר מאבק בסרטן, מוקף במשפחתו, מת גרנט בשמונה בבוקר ב-23 ביולי 1885, בגיל 63. הנשיא גרובר קליבלנד הכריז על חודש אבל. משמר הכבוד שם את גופו של גרנט ברכבת והסיע אותה אל וסט פוינט. רבע מיליון אנשים עברו לידה לפני הקבורה. עשרות אלפי אנשים, רבים מתוכם שירתו בצבא תחת גרנט, צעדו עם ארון הקבורה במהלך הלוויה. בלוויה נכחו הנשיא קליבלנד, הנשיאים לשעבר הייז וארתור (שהיו הנשיאים החיים היחידים), כל הקבינט של הנשיא, ושופטי בית המשפט העליון.

גופתו של גרנט נטמנה בקבר זמני, וב-17 באפריל 1897, נחנך המוזוליאום הגדול ביותר של צפון אמריקה לגרנט. בעיתונות, הושווה גרנט לוושינגטון וללינקולן.

מורשת היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Neoclassical structure with dome
קברו של גרנט, המאוזליאום הגדול ביותר בצפון אמריקה.

בניגוד לנשיאים רבים, מורשתו של גרנט השתנתה באופן דרמטי. בצפון, הוא נחשב לגנרל מוצלח ולמועמד ודאי לנשיאות. החקירות והשחיתות בממשלו הובילו לירידה באהדה כלפיו, וגם תבוסתו של קסטר בקרב ליטל ביגהורן. ב-1877, זכה גרנט לתמיכה משתי המפלגות על טיפולו במשבר הבחירות, והאהדה כלפיו עלתה במהלך הטיול העולמי שלו.

עם מותו, נחשב גרנט לסמל הזהות האמריקנית, ומיליונים חלקו לו כבוד אחרון ונכחו בחשיפת הקבר שלו ב-1897. האהדה כלפיו עלתה, אולם חוקרים טענו שממשלו היה המושחת ביותר בתולדות ארצות הברית. כשהאהדה לקונפדרצייה גברה בתחילת המאה העשרים, החלו להתייחס לגרנט באופן שלילי. מבקריו של גרנט טענו שהיה שיכור ומושחת. רבים טענו שהסיבה לכך הייתה שמבקריו של גרנט ידעו לכתוב טוב יותר מחבריו. היסטוריונים העריכו את הקריירה הצבאית שלו, אולם העריכו פחות את הקריירה הפוליטית שלו, בעיקר מפני שלא בחר טוב בבעלי תפקידים.

התדמית של גרנט הגיעה לשפל חדש כשנתפש כנשיא לא מוצלח וכגנרל בר מזל בלבד. בשנות השישים החלו לחקור את גרנט, והגיעו למסקנה שלא ניצח בעזרת כוח אלא בעזרת טקטיקות חכמות. לאחר מלחמת וייטנאם, ההערכה כלפי גרנט צנחה. תקופת כהונתו הראשונה של גרנט, שבמהלכה נאכפו זכויות האזרח בדרום, בוצעו רפורמות אצל האינדיאנים ובשירות הציבורי, והושגו הישגים במדיניות החוץ, נחשבת לטובה. לעומת זאת, הפילוג במפלגה הרפובליקנית, המשבר הכלכלי והתנערות הצפון מהשיקום החלישו את גרנט, אף על פי שמדיניות החוץ שלו נותרה יציבה.

פסל של גרנט בפארק באילינוי

היסטוריונים העריכו את מדיניותו של גרנט כלפי השחורים, ואת תגובתו התקיפה כנגד הקו קלוקס קלאן, וגם את מדיניותו כלפי האינדיאנים.

בנוסף נטען שגרנט תמך באיכות הסביבה, שכן היה הנשיא הראשון שחתם על חוק שהקים פארק לאומי.

ההיסטוריונים מדרגים את גרנט כנשיא גרוע וכגנרל טוב מאוד. הישגיו כנשיא נחלשים עקב השחיתות בממשלו.

תקופתו של גרנט הייתה מלאה בשחיתות, והכילה הצלחות וכישלונות. למרות זאת, תמיכתו בזכויות האזרח והעברת תיקונים לחוקה ברוחן העלתה את התמיכה בו. הוא תמך ברפובליקנים הרדיקלים. בנוסף, הסכם וושינגטון עם בריטניה נחשב להישג שלו. מבחינה כלכלית תמך בבנקאים מהמזרח, אולם הואשם בשפל הכלכלי בין 1873 ל-1877. גרנט היה הנשיא הראשון שביקש מהקונגרס אפשרות לקבל וטו על סעיפים ולא על חוקים שלמים.

הנפוטיזם היה חזק במהלך תקופת גרנט.

גרנט היה מגונן מאוד כלפי חבריו, ולא היה מוכן לקבל שטעו. הוא ראה בהם חברים כנים ואף נתן להם חנינות. הקשרים שלו איתם פגעו במעמדו כנשיא. למרות זאת, חברי הקבינט שלו ניקו את רוב השחיתויות.

היחס הנדיב שלו לגנרל רוברט אדוארד לי זיכה אותו בנקודות זכות בדרום. הרפובליקנים, לקראת סוף כהונתו, החליטו לעבור מהתמקדות בזכויות האזרח להתמקדות במדיניות פיסקלית שמרנית. התגובה החלשה שלו למשבר הכלכלי פגעה בכלכלה ובמפלגתו, שהפסידה ב-1874.

למרות זאת, בזמן האחרון, מוצגת נשיאותו של גרנט בצורה חיובית. הוא מוצג כנשיא חזק, נחוש והחלטי, ומוצג יותר טוב מאשר שהוצג בתחילת המאה העשרים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של גרנט מופיע על שטר של 50 דולר אמריקני. על שמו נקרא עץ הסקוויה השני בגודלו בעולם, גנרל גרנט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת יוליסס סימפסון גרנט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993, עמוד 167.