יוליסס סימפסון גרנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוליסס סימפסון גרנט
27 באפריל 1822; פוינט פלזנט, אוהיו - 23 ביולי 1885; וילטון, ניו יורק, ארצות הברית (בגיל 63)
יוליסס סימפסון גרנט
יוליסס סימפסון גרנט
שם בשפת המקור Ulysses S. Grant
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-18
תקופת כהונה 4 במרץ 18693 במרץ 1877 (8 שנים)
סגן סקיילר קולפקס
הקודם בתפקיד אנדרו ג'ונסון
הבא בתפקיד רתרפורד הייז

יוליסס סימפסון גרנטאנגלית: Ulysses Simpson Grant‏; 27 באפריל 1822 - 23 ביולי 1885) היה גנרל והמפקד הכללי של צבא האיחוד בשנותיה האחרונות של מלחמת האזרחים האמריקנית, ונשיאה ה-18 של ארצות הברית במשך שתי כהונות, מ-4 במרץ 1869 ועד 3 במרץ 1877. בתור הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית (בין 1864 ל-1869), גרנט עבד בשיתוף פעולה הדוק עם הנשיא אברהם לינקולן והוביל את צבא האיחוד לניצחון על הקונפדרצייה. הוא היה אחראי על השיקום מטעם הקונגרס, כשהוא מתעמת עם יורשו של לינקולן, אנדרו ג'ונסון. בתור נשיא שנבחר פעמיים, גרנט הוביל את הרפובליקנים במאבקם מול התמיכה בקונפדרצייה ובעבדות, הגנה על מתן האזרחות לשחורים, ותמיכה בשגשוג כלכלי לכל המדינה. נשיאותו ספגה ביקורת בגלל הגנתו על עמיתים מושחתים, ובכהונתו השנייה צללה הכלכלה אל שפל כלכלי חמור.

כאשר מלחמת האזרחים החלה בשנת 1861, גרנט חזר לצבא. בשנת 1862, גרנט השתלט על קנטקי ועל רוב טנסי, והוביל את כוחות האיחוד לניצחונות, תוך שהוא משיג מוניטין כמפקד תקיף. הוא שילב עבדים שחורים משוחררים בתוך צבא האיחוד. ביולי 1863, לאחר סדרה של קרבות, הביס גרנט את צבאות הקונפדרצייה והשתלט על נהר המיסיסיפי, כשהוא מחלק את הקונפדרצייה לשניים. לאחר עוד ניצחונות, קידם אותו לינקולן לתפקיד לוטננט גנרל, ולאחר מכן לגנרל המפקד של צבא האיחוד בשנת 1864. גרנט התעמת עם רוברט לי בסדרה של קרבות עקובים מדם, ולכד את צבאו בריצ'מונד. באפריל 1865, לי נכנע בפני גרנט וכך הסתיימה המלחמה. ההיסטוריונים מחשיבים את גרנט כגאון צבאי, והאסטרטגיות שלו מופיעות בספרי הלימוד של ההיסטוריה הצבאית, אולם מיעוט מתוכם טוען שניצח בזכות כוח ולא בזכות אסטרטגיה.

לאחר מלחמת האזרחים, גרנט הוביל את הצבא בפיקוח על שיקום מדינות הקונפדרצייה לשעבר. הוא נבחר לנשיא בשנת 1868 ושוב בשנת 1872, וייצב את האומה במהלך תקופת השיקום הסוערת, כשהוא מחסל את הקו קלוקס קלאן שעלה בדרום, ואוכף מתן זכויות הצבעה ואזרח למיעוטים בעזרת הצבא ומחלקת המשפטים. הוא השתמש בצבא כדי לבנות המפלגה הרפובליקנית בדרום, בהתבסס על בוחרים שחורים, צפוניים שעברו לדרום ("צקלונאים"), ותומכים לבנים מהדרום ("scalawags"). לאחר שלילת זכויות של כמה מתומכי הקונפדרצייה לשעבר, הרפובליקנים זכו ברוב והשחורים נבחרו לקונגרס ולמשרדים ממשלתיים. בכהונתו השנייה, הקואליציות הרפובליקניות בדרום התפצלו והובסו אחת אחת כשה"גואלים" (השמרנים הלבנים) השיגו שליטה מחדש באמצעי כפייה אלימים. מדיניות השלום עם האינדיאנים של גרנט הקטינה את האלימות בתחילה, באולם לאחר מכן הובילה אל מערכת בלק הילס ב-1876, כשג'ורג' קאסטר והגדוד שלו נהרגו בקרב ליטל ביגהורן. בממשל גרנט הייתה השחיתות הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה. הוא מינה את נציב שירות המדינה הראשון.

בתחום מדיניות החוץ, גרנט ביקש להגדיל את הסחר וההשפעה האמריקניים, תוך שמירה על שלום עם העולם. הממשל שלו פתר בהצלחה סכסוכי גבול באלבאמה לאחר הסכם עם בריטניה. גרנט מנע מלחמה עם ספרד, אבל הקונגרס דחה את ניסיון הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית שניסה להוביל. במדיניות הסחר, ממשל גרנט יישם את תקן הזהב וביקש לחזק את הדולר. האשמות השחיתות החמירו במהלך הקדנציה השנייה שלו, ותגובתו לבהלת 1873 לא הועילה וגרמה לשפל תעשייתי בן חמש שנים שגרם לאבטלה גבוהה, מחירים נמוכים, רווחים נמוכים ופשיטות רגל. גרנט עזב את תפקידו ב-1877.

בשנת 1880, גרנט לא הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנית ולזכות בכהונה שלישית כנשיא. כשהוא גוסס מסרטן הגרון, הוא השלים את כתיבת זכרונותיו, שזכו להצלחה כלכלית רבה. מותו בשנת 1885 הוביל לאבל כבד. ההיסטוריונים של המאה העשרים העריכו את נשיאותו באופן שלילי לפני שמורשתו השתקמה בשנות השמונים. החוקרים מדרגים את תקופת נשיאותו כגרועה. הביקורת הגדולה שלהם היא כישלונותיו הכלכליים וניסיונו לספח את הרפובליקה הדומיניקנית, ואילו תומכיו מדגישים את דאגתו לאינדיאנים ואכיפת מתן זכויות האזרח לשחורים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט, ששמו המקורי היה היירם יוליסס גרנט (Hiram Ulysses Grant), נולד במדינת אוהיו ב-1822. הוריו היו החוואים ג'סי גרנט וחנה סימפסון. כשהיה בן 17, נרשם בעזרת חבר הקונגרס המקומי שלו כצוער באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. חבר הקונגרס רשם אותו בטעות כיוליסס סימפסון גרנט (שהיה שם הנעורים של אמו), וגרנט אהב את השם החדש והחליט לאמצו. הוא סיים את האקדמיה ב-1843, מספר 21 בכיתתו, שמנתה 39 צוערים.

ב-22 באוגוסט 1848 נשא לאשה את ג'וליה בוגס דנט, ולאורך השנים נולדו להם ארבעה ילדים.

הקריירה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליסס סימפסון גרנט
כינוי "כניעה ללא תנאים" גרנט
השתייכות הצבא האמריקניSeal of the US Department of the Army.svg צבא ארצות הברית
צבא האיחוד
תקופת שירות 18391854
18611869
דרגה גנרל הצבא (המאה ה-19) גנרל
תפקידים צבאיים

הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית

מלחמות וקרבות

מלחמת ארצות הברית-מקסיקו
מלחמת האזרחים האמריקנית

הנצחה

שטר 50 דולר

גרנט לחם במלחמת ארצות הברית-מקסיקו תחת הגנרלים זכארי טיילור ווינפילד סקוט, ובמהלכה קודם פעמיים בדרגה עקב הפגנת אומץ. ב-31 ביולי 1854 פרש מהצבא לאחר שהועסק בתפקידים מנהלתיים ונקלע למספר מחלוקות עם מפקדיו. בשבע השנים הבאות עבד כחקלאי, כסוכן נדל"ן, ולבסוף כעוזר בעסקי העור של משפחתו.

ב-24 באפריל 1861, לאחר נפילת מבצר סאמטר, שבישרה את פריצתה של מלחמת האזרחים האמריקנית, התייצב גרנט בראש קבוצת מתנדבים שגייס בספרינגפילד, אילינוי. המושל סבר שגרנט, בוגר וסט פוינט, ראוי לשמש בתפקיד בכיר יותר, ומינה אותו ב-17 ביוני 1861 למפקד חטיבת חיל הרגלים ה-21 של אילינוי. ב-7 באוגוסט הוא קודם לדרגת גנרל.

גרנט פיקד על צבא האיחוד בקרב לכיבוש פורט הנרי בטנסי ב-6 בפברואר 1862, שהיה ניצחונו המשמעותי הראשון של האיחוד במלחמת האזרחים. לאחר מכן רדף בעקשנות אחר צבא הקונפדרציה, וזכה בסדרת ניצחונות מרשימים אך במחיר גבוה. נחישותו להילחם ויכולתו לנצח הרשימו את הנשיא לינקולן, שהעלה אותו לדרגת לוטננט גנרל ב-2 במרץ 1864. שבועיים לאחר מכן מונה גרנט לגנרל המפקד של צבא האיחוד.

סגנון לחימתו תואר לעתים קרובות על ידי עמיתיו כ"סגנון לחימה של בולדוג". בקרבות רבים הוא הורה על מתקפה ישירה או על מצור הדוק על כוחות הקונפדרציה, פעמים רבות תוך כדי שהם עצמם היו בעיצומה של מתקפה. ברגע שהחל גרנט במהלך התקפי, סירב לעצור את ההתקפה עד להשגת כניעה מוחלטת של כוחות האויב. סגנון לחימה זה התיש את הקונפדרציה וגרם לה אבידות רבות, אך מטבע הדברים פגע גם בצבאו שלו עצמו.

בשל השתתפותם של יהודים רבים בצבא הדרום ובהם כמה קולונלים, ובשל עיסוקם של היהודים במסחר בין מדינות הדרום והצפון, חתם גנרל גרנט (בעת המלחמה, בדצמבר 1862) על צו מספר 11, הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי - פקודת גירוש היהודים היחידה בתולדות ארצות הברית. מפקדו העליון של צבא האיחוד, הנשיא לינקולן, ביטל חיש מהר את הפקודה האנטישמית.

ב-1863 הוביל גרנט את כוחותיו לניצחון בקרב ויקסבורג, שנערך על אדמת מיסיסיפי, והיה אחד מהקרבות המרכזיים שסייעו לניצחון הצפון במלחמת האזרחים. באפריל 1864 מינה גרנט את גנרל ויליאם שרמן לעמוד בראש כל כוחות האיחוד במערב, והעביר את מטהו לווירג'יניה, שם מיקד את תשומת לבו בניסיונו הארוך והבלתי מוצלח עד אז של צבא האיחוד לכבוש את ריצ'מונד, וירג'יניה.

למרות תבוסות כבדות ותנאי שטח קשים, לא נסוג גרנט לוושינגטון והמשיך לרדוף עד חורמה אחר צבאו של רוברט לי, מפקד צבא הקונפדרציה. לבסוף הגניב את חייליו על פני נהר ג'יימס, בעקבות צבאו של לי, והייתה זו תחילתו של "המצור על פיטרסבורג". לחימתו העיקשת של גרנט אילצה לבסוף את לי לפנות את ריצ'מונד, שנשרפה זמן קצר לאחר מכן, ולבסוף להיכנע בבית המשפט של אפומטוקס ב-9 באפריל 1865. בתוך מספר שבועות הסתיימה למעשה מלחמת האזרחים, אף על פי שקרב נוסף עוד נערך ב-13 במאי, וגנרל אחד בצבא הקונפדרציה נכנע רק ב-2 ביוני.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של גרנט לאחר המלחמה

לאחר המלחמה, גרנט נשאר מפקד הצבא, והיה אחראי לאכיפת השיקום במדינות הקונפדרצייה לשעבר, ועל המלחמה מול האינדיאנים במערב. בנובמבר 1865, הנשיא אנדרו ג'ונסון ביקש מגרנט חוות דעת על הדרום. גרנט המליץ על המשך קיומה של הלשכה לעבדים משוחררים, שאליה התנגד ג'ונסון, אולם ייעץ לשחרר את החיילים השחורים. הוא לא האמין שהדרום היה מוכן לשלטון עצמי, ושיש להגן על תושבי הדרום בעזרת הממשל הפדרלי. הוא הזהיר מפני מתן השפעה לשחורים וללבנים העניים, והעדיף לתת את השליטה ל"חכמים מהדרום" (לבנים בעלי רכוש). לכן הסכים עם החנינות שג'ונסון העניק למנהיגים דרומיים מבוססים שחזרו לאחר מכן לעמדות הכוח. הוא טען שהקונגרס צריך לאפשר לנציגים הדרומיים לחזור אליו.

לאחר המלחמה, ב-25 ביולי 1866, מינה אותו הקונגרס של ארצות הברית לדרגה שנוצרה זה עתה: גנרל 4 כוכבים.

עימותים עם ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון ניסה לשקם את מדינות הדרום באופן מתון, ורצה שהמדינות הפורשות יחזרו מיד לאיחוד ללא הבטחה למתן זכויות אזרח לשחורים. הקונגרס, שנשלט בידי הרפובליקנים הרדיקלים, התנגד לכך וסירב לקבל חברי קונגרס מהקונפדרצייה. הם העבירו חוקים למרות הוטו שג'ונסון הטיל עליהם. ג'ונסון ניסה לעזור למועמדיו במהלך הבחירות לקונגרס בעזרת סבב נאומים ברחבי המדינה. הוא לקח איתו את גרנט, שנחשב אז לאדם האהוד ביותר במדינה. במהלך מסעם ברחבי המדינה, התחיל גרנט להתנגד לג'ונסון. בפומבי הוא ניסה להישאר נאמן לג'ונסון וגם לרפובליקנים. הוא חשש ממרד דרומי ושלח את הנשק הדרומי אל הצפון.

העימותים בין המתונים והרדיקלים המשיכו לאחר הבחירות. הקונגרס העביר חוקי שיקום שחילקו את הדרום לחמישה מחוזות צבאיים כדי להגן על זכויות העבדים המשוחררים. המושלים הצבאיים הנהיגו את המדינות. גרנט נאלץ לבחור במושל צבאי לכל מחוז, והעדיף את גישת הקונגרס לשיקום, שלדעתו תמנע חיכוכים בדרום. ג'ונסון זעם על כך וניסה לפטר גנרלים שלא היו נאמנים למדיניות שלו. גרנט נכנס לעימותים עם ג'ונסון. צבאו הגן על זכויות של יותר מ-1,500 שחורים שנבחרו למשרות ציבוריות. הקונגרס, בתמיכת גרנט, ביטל את הוטו של ג'ונסון על חוק לשכת העבד המשוחרר, והעביר חוקי אזרח שחורים. ביולי 1867, הקונגרס הסמיך את גרנט לאכוף את השיקום בדרום.

הדחת ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון רצה לפטר את מזכיר המלחמה שלו, סטנטון, שתמך ברדיקלים בקונגרס. הוא ביקש שגרנט יתמנה לתפקיד כדי לנטרל את יריבו הפוליטי. גרנט התנגד לכך, כיוון שהחוק דרש אישור מהסנאט לפני פיטורין בקבינט. ג'ונסון טען שהחוק לא תקף לגבי אישים שאותם מינה הנשיא הקודם, ובמהלך הפגרה של הסנאט מינה את גרנט למזכיר המלחמה הזמני.

הסנאט סירב לפטר את סטנטון, וג'ונסון ביקש מגרנט לא לוותר על התפקיד. גרנט טען שהנשיא מפר את החוק והחזיר לסטנטון את תפקידו. ג'ונסון האשים את גרנט בהפרת הבטחות, מעשה שגרנט הכחיש מכל וכל. הרדיקלים התחילו לתמוך בגרנט בעקבות עימותיו עם ג'ונסון. הוא תמך בניסיון ההדחה של הנשיא, אולם לא לקח בו חלק משמעותי. ג'ונסון בקושי שרד את ניסיון ההדחה, ואף מנהיג רפובליקני אחר לא הצליח להשיג מכך רווח פוליטי.

הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות 1868[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יוליסס גרנט, לפני בנין הקפיטול בוושינגטון

כשעוד היה הגנרל, גרנט נכנס למירוץ הרפובליקני של 1868 בתמיכת הרדיקלים. הרפובליקנים בחרו בגרנט כמועמד הרפובליקני לנשיאות בוועידה הרפובליקנית בשיקגו ב-20 במאי 1868, ללא כל יריב ממשי. את מכתב קבלת המועמדות שלו חתם גרנט בשורה "בואו נעשה שלום", שנהייתה סיסמת הבחירות שלו. בתור סגנו, בחרו הצירים בסקיילר קולפקס. במהלך מסע הבחירות, פקודת גירוש היהודים הפכה לנושא חשוב. גרנט הודיע שאין לו שום דעה קדומה כנגד כל גזע או דת, ושישפוט כל אדם לפי אישיותו. גרנט היה נשיא ידידותי מאוד ליהודים ומינה אותם לתפקידים ממשלתיים בכירים. הוא היה הנשיא הראשון שגינה את האלימות כנגד היהודים באירופה, והיה הראשון שהכניס את נושא זכויות האדם אל מדיניות החוץ האמריקנית. גרנט היה מעורב בעניינו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי שנחטף על ידי רשויות האפיפיור באיטליה במטרה לגדלו כקתולי, וכתב לאפיפיור פיוס התשיעי בבקשה לשחררו, בקשה שזכתה להתעלמות מצד האפיפיור האנטישמי. גרנט לא לקח חלק פעיל במסע הבחירות אלא היה בביתו. הרפובליקנים התמקדו בהמשך השיקום.

הדמוקרטים בחרו במושל ניו יורק, הורשיו סימור. מסע הבחירות שלהם דרש סיום לתקופת השיקום והחזרת השליטה בדרום לחקלאים הלבנים, דבר שפגע בהם בקרב הדמוקרטים הצפוניים שתמכו במלחמת האזרחים. הדמוקרטים תקפו את השיקום ואת תמיכת הרפובליקנים בזכויות לשחורים, וטענו שגרנט היה מנהיג ה"צבא השחור".

גרנט ניצח בבחירות בהפרש של 300,000 קולות בלבד, אולם השיג 214 אלקטורים לעומת 80 של סימור. הוא היה בן 46, והיה הנשיא הצעיר ביותר שנבחר עד אז. עקרונותיו היו שמרניים: כסף יציב, ממשלה קטנה ושיקום הדרום. הוא היה הנשיא הראשון שנבחר לאחר ביטול העבדות ומתן האזרחות לעבדים. אולם מימוש הזכויות היה לוקה בחסר: רק בשש עשרה מדינות מתוך שלושים ושבע הצביעו שחורים, ורוב המדינות הללו היו בדרום. גרנט הפסיד בלואיזיאנה ובג'ורג'יה בגלל אלימות מצד הקו קלוקס קלאן כנגד מצביעים שחורים. במהלך מערכת הבחירות, שחורים רבים יכלו להצביע בוושינגטון.

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1869. הנשיא הקודם ג'ונסון לא נכח בטקס כניסתו לתפקיד. בנאום השבעתו טען גרנט שאת השיקום ינהל בצורה רגועה, ללא דעות קדומות או שנאה. הוא דרש "יחס הוגן" לאינדיאנים, ומתן אזרחות. הוא לא התייעץ עם הסנאט לפני שמינה את הקבינט שלו, ושמר את בחירותיו בעיקר לעצמו. בניסיונו ליצור אחדות לאומית, גרנט לא בחר מנהיגים רפובליקניים מפלגתיים לתפקידים. הוא מינה את ג'ון רולינס, חברו מתקופת המלחמה, לתפקיד מזכיר המלחמה, ואת המילטון פיש לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. ויליאם שרמן מונה למפקד הצבא, אולם עימותים בינו לבין רולינס גרמו למערכת יחסים מתוחה בינו ובין גרנט.

גרנט בחר אישים א-מפלגתיים לקבינט שלו, ולחלקם הייתה הצלחה מוגבלת.

זכויות האזרח והשיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לקודמו, גרנט העדיף שהצבא יאכוף באופן נוקשה את זכויות האזרח בדרום. הוא לחץ על העברת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שמנע אפליה על רקע גזעי במתן זכויות בחירה. גרנט ביקש מהקונגרס לאפשר לטקסס, וירג'יניה ומיסיסיפי להחזיר את נציגיהן לקונגרס לאחר שיאשררו את התיקון. עד יולי 1870, המדינות חזרו אל האיחוד.

כדי לחזק את התיקון, השתמש גרנט בצבא ויצר את מחלקת המשפטים כדי לאכוף את החוקים בדרום. התובע הכללי היה עד אז רק יועץ משפטי לנשיא, וכעת הוביל מחלקה שלמה שנועדה לאכוף את החוק. הממשל היה תקיף בהרשעת דרומיים לבנים שפגעו בשכניהם השחורים. בעקבות עליית הקו קלוקס קלאן וקבוצות גזעניות אחרות, הקונגרס העביר שלושה חוקים, שהפכו את נישול השחורים לעבירה והסמיכו את הנשיא להשתמש בכוח צבאי כדי לאכוף את החוקים. גרנט השתמש באנשי צבא כדי לעצור את חברי הקלאן, והשעה את פקודת הביאס קורפוס בקרוליינה הדרומית כשהוא שולח חיילים לאכוף את החוק שם. לאחר מעצרים המוניים של אנשי הקלאן, כוחו של הקלאן נשבר, וב-1872, השחורים בדרום הצביעו במספרים גדולים. גרנט חתם על חוק שהחזיר את הזכויות הפוליטיות לתומכי הקונפדרצייה. ביוני 1873, בעקבות בעיות תקציב, הפסיקה מחלקת המשפטים לעצור אנשי קלאן, וגרנט הציע להם חנינה בתמורה להפסקת העוינות. במהלך תקופת כהונתו השנייה של גרנט מחלקת המשפטים המשיכה לאכוף את זכויות האזרח, בפחות מרץ וללא הרשעות משמעותיות.

לבנים תוקפים את המשטרה בניו אורלינס

לאחר נפילת הקלאן, לבנים שמרנים נוספים יצרו קבוצות חמושות, כמו החולצות האדומות או הליגה הלבנה, והשתמשו באלימות ובאיומים כדי להשתלט על הממשל המקומי. המשבר הפיננסי של 1873 והשפל הכלכלי שבא בעקבותיו גרם לדאגה ציבורית, והצפון התחיל להזניח את נושא השיקום. בית המשפט הגביל את המעורבות הממשלתית בנושא זכויות האזרח, וגרנט החליט להפחית את השימוש בצבא כדי לא להיתפס כדיקטטור צבאי. הוא גם חשש לכוחה של המפלגה הרפובליקנית בקרב הלבנים השמרנים בצפון. ב-1874, הפסיק גרנט את השיקום בארקנסו, אולם שייך חיילים לניו אורלינס בעקבות מהומות גזעיות לאחר מערכת בחירות. המפלגות התפשרו והדמוקרטים השתלטו שוב על לואיזיאנה. תחת לחץ ציבורי, הוציא גרנט את רוב החיילים מלואיזיאנה.

ב-1875, ה"גואלים" הדמוקרטים השתלטו על כל מדינות הדרום פרט לשלוש. האלימות נגד השחורים בדרום שוב עלתה. גרנט העביר עוד חוק זכויות אזרח שאסר על אפליה גזעית במרחב הציבורי. אולם הלבנים המשיכו להשתלט על הדרום. באוקטובר 1876, שלח גרנט חיילים אל קרוליינה הדרומית כדי לעזור למושל הרפובליקני. לאחר בחירות 1876, שלוש המדינות הרפובליקניות האחרונות נפלו לידי ה"גואלים", ופשרת 1877 סיימה את תקופת השיקום סופית.

מדיניות כלפי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לקודמיו בתפקיד, שמאז תקופת אנדרו ג'קסון ניסו לגרש את האינדיאנים, שאף גרנט לדו-קיום עם השבטים. הוא רצה לאזרח את האינדיאנים ולא להילחם מולם. ב-1869 חתם על חוק שהסמיך ועדת נציגים אינדיאנים לבחון את היחס לאינדיאנים. כעבור שנתיים, הוא חתם על חוק שהסמיך את הממשל להתייחס לאינדיאנים כאל יחידים ולא כאל שבטים. גרנט ביקש לחנך את האינדיאנים בצורה אירופאית, אולם למרות כוונותיו הטובות, הוא התייחס בבוז לתרבות הילידית של האינדיאנים.

המדיניות הקטינה את מספר הקרבות בין הלבנים והאינדיאנים במערב, אולם מהר מאוד הדברים הגיעו לכדי עימות לאחר שהאוכלוסייה הלבנה החלה לחפש זהב בשמורות האינדיאנים. מדיניות גרנט הצליחה יותר בדרום-מערב המדינה, והעבירה את האינדיאנים מהשמורה שלהם. באורגון, גרנט ציווה על איפוק לאחר שהאינדיאנים רצחו מפקד צבא מקומי וסירב לפעול נגדם. הצבא הרג את ארבעת רוצחי המפקד, אולם לא פתח במלחמה כוללת מול השבטים.

גרנט נכנס לעימות מול הקולונל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, לאחר שקסטר טען לשחיתות במחלקת המלחמה. גרנט ציווה לעצור את קסטר בטענה שזה הפר את החיסיון הצבאי. לאחר מכן שחרר אותו גרנט ונתן לו רשות להילחם. קסטר נהרג בידי לוחמיו של סוס משוגע במהלך קרב ליטל ביגהורן. גרנט טען שקסטר הביא את מותו על עצמו. הקונגרס, מזועזע ממותו של קסטר, הגדיל את הצבא ואסר על האינדיאנים לרכוש נשק.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילטון פיש היה מזכיר המדינה של גרנט

עוד לפני כניסתו של גרנט לתפקיד הנשיאות, חפצו חסידי ההתרחבות האמריקנית בהשתלטות על הקריביים. ג'ונסון המליץ לספח אותם אולם הרפובליקנים שהתנגדו לאימפריאליזם דחו את התוכנית. גרנט ניסה לספח את הרפובליקה הדומיניקנית, למרות ספקותיו בתחילה באשר לנחיצות הדבר. הוא עצמו לא נקט בעמדה ממשלתית, אולם שלח שליחים להתייעץ עם הנשיא הדומיניקני בעניין.

גרנט האמין בהרחבה שקטה של גבולות המדינה, וחשב שרכישה של אומה עם רוב שחור תביא הזדמנות כלכלית חדשה לאפרו-אמריקנים ותגביר את כוחה הימי של המדינה. הוא סבר שהאי יוכל לשמש כמקלט לשחורים שנרדפו בדרום. המילטון פיש דחה את ניסיון הסיפוח, כיוון שטען שהאי אינו יציב פוליטית. גרנט לחץ על הסנאטורים להעביר את ההסכם, אולם לשווא. היותו של צ'ארלס סאמנר מתנגד גדול לסיפוח הובילה לקרע בינו ובין גרנט. חקירה של הקונגרס חשפה כי משקיעי אדמות תמכו פיננסית בניסיון לסיפוח האי. לאחר שהניסיון נכשל, העניק גרנט סמכויות גדולות יותר לפיש בניסיון לשכנעו להישאר בקבינט. גרנט שלח נציגים לבחון עוד שטחים לסיפוח, אולם הסנאט המשיך להתנגד לכך וגרנט זנח את הנושא.

בתחומים אחרים, הממלכה המאוחדת סייעה לקונפדרצייה לבנות ספינות שפגעו בספינות אמריקניות. גרנט טען שבריטניה הפרה את הנייטרליות שלה, ודרש פיצויים מהבריטים. הבריטים סירבו לשלם. ההסכם אליו ממשל ג'ונסון הגיע נדחה בידי הסנאט, שהאמין שבריטניה צריכה לשלם 2 מיליארד דולרים במזומן או למסור את קנדה לשלטון אמריקני. פיש שכנע את גרנט להגיע להסכם עם בריטניה, ולבסוף הבריטים הביעו את צערם בנושא. הסנאט אישר את הסכם וושינגטון, שיישב גם סכסוכים על שטחי דיג.

מלך הוואי נפגש עם גרנט

ב-1873, השתלטה אוניית סיור ספרדית על ספינת סוחר אמריקנית, שנועדה להעביר ציוד לקובה. הרשויות הספרדיות הוציאו להורג את האסירים והאמריקנים דרשו מלחמה. פיש וגרנט עבדו כדי לפתור את העניין. הנשיא הספרדי הביעה חרטה על התקרית, החזיר את הספינה ושילם 80,000 דולרים למשפחות ההרוגים. ביוני 1874, הרחיב גרנט את הצי האמריקני כדי להתחרות מול הצי הספרדי. בנוסף, גרנט הזמין לביקור רשמי את מלך הוואי, שביקש שארצות הברית תייבא את הסוכר ממדינתו ללא מכס. לבסוף שתי המדינות חתמו על הסכם סחר חופשי, וארצות הברית החלה לייבא סוכר מהוואי.

תקן הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לאחר כניסתו לתפקיד, ניסה גרנט להבטיח את יציבות הכסף במדינה. במהלך מלחמת האזרחים, הקונגרס אישר לבנקים להדפיס כסף מנייר, שלא גובה בכסף או בזהב, כדי לשלם את החובות. האינפלציה עלתה והכסף המגובה בזהב יצא מהמחזור. גרנט היה נחוש להחזיר את הכלכלה אל מסלולה מלפני המלחמה, והקונגרס העביר חוק שהבטיח תשלום חובות בזהב. כדי לחזק את הדולר, האוצר מכר זהב וקנה שטרי חוב בריבית גבוהה מלפני המלחמה. הגירעון פחת, אולם כמות הכסף במחזור פחתה.

הפעולות השפיעו על שוק הזהב. יזמים ניסו להשתמש בעליית מחיר הזהב כדי להשתלט על השוק ואגרו זהב. גרנט עצר את מכירות הזהב, אולם מחיר הזהב המשיך לעלות. לאחר מכן החליט גרנט למכור את הזהב כדי להקטין את מחירו. מחיר הזהב צנח, והמתח הכלכלי השתחרר. אמנם כמה עסקים קרסו, אולם עד ינואר 1870 הכלכלה חזרה לאיתנה.

בחירות 1872[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות השערוריות שהתרחשו במהלך כהונתו, המשיך גרנט להיות אהוד בקרב הציבור. אחרים התאכזבו ממדיניות השיקום שלו, השחיתות ותקן הזהב. גרנט החליט להקים ועדה לבחינה מחדש של השירות הציבורי, שהטילה הגבלות מסוימות על מינויים ציבוריים. בדצמבר 1875 הקונגרס הפסיק לתמוך בוועדה. בנוסף, חלק מהמפלגה הרפובליקנית דאג ממצב העבדים המשוחררים ומגדילת התעשייה. הברית מתקופת המלחמה התפרקה, ותמיכתו של גרנט בשיקום הרחיקה ממנו את מנהיגי המפלגה שביקשו לסיים את המעורבות הפדרלית בדרום.

רוב מתנגדי גרנט פרשו מהמפלגה והקימו את "המפלגה הרפובליקנית-ליברלית". המפלגה התנגדה למינויים פוליטיים ודרשה חנינה לתומכי הקונפדרצייה. הם התנגדו למתן זכות הצבעה לשחורים ודרשו מבחני ידיעת קרוא וכתוב לפני מתן זכות הצבעה. הם גם התנגדו לאכיפה פדרלית של שוויון גזעי בדרום. הם בחרו בהוראס גרילי, רפובליקני אחר שהתנגד אל גרנט, כמועמדם לנשיאות. הדמוקרטים בחרו גם הם בגרילי. הרפובליקנים האחרים עמדו מאחורי גרנט, והפעם הנרי וילסון היה סגנו. וילסון החליף את קולפקס, שהואשם בלקיחת שוחד מתאגיד מסילות רכבת. גרנט ניצח בקלות בבחירות, וגרילי הצליח רק באזורים דמוקרטים. הכלכלה המשגשגת, החוב הנמוך, מכסי המגן הנמוכים, ביטול מס ההכנסה והרפורמה בשירות הציבורי עזרו לגרנט בניצחונו. הוא השיג 56% מקולות הבוחרים, ו-286 אלקטורים לעומת 66 בלבד לגרילי. רוב השחורים תמכו בגרנט.

המשבר הפיננסי של 1873[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט מטיל וטו על "חוק האינפלציה"

לקראת סיום כהונתו הראשונה, גרנט ניסה לחזק את הדולר, וחתם על חוק שסתם את הגולל על השימוש בכסף כמתכת לגיבוי הדולר. דולר מגובה בזהב הפך להילך החוקי היחיד. אישים שרצו יותר כסף במחזור כדי להקטין את החובות כינו את החוק "הפשע של 1873", וטענו שהחוק גרם לדפלציה, ועזר לבנקאים לעומת חקלאים.

בתקופת כהונתו השנייה של גרנט, התחולל משבר כלכלי. הבנק ג'יי קוּק, מאושיות הבנקאות האמריקאית של זמנה, מצא עצמה חדל-פרעון באיגרות חוב של חברת הרכבת "מסילת צפון הפסיפיק". ב 18 בספטמבר הגיש הבנק בקשת פשיטת רגל. פשיטת הרגל של בנק ג'יי קוק, ובעקבותיה של בנק הנרי קלוז, יצרה מפולת דומינו של חדלות-פרעון בנקאית והביאה לסגירה זמנית של בורסת ניו-יורק. מפעלים שמצאו עצמם נטולי קווי אשראי וללא יכולת לגייס הון החלו לפטר עובדים. הבהלה החלה בניו-יורק, ומשם התפשטה בהדרגה. ב-20 בספטמבר נסגרו שערי בורסת ניו-יורק לעשרה ימים. גרנט, שלא הבין בכלכלה, התייעץ עם אנשי עסקים ובנקאים בנוגע למשבר, שכונה "בהלת 1873". גרנט האמין שהמשבר לא היה חמור, והנחה את מחלקת האוצר לקנות 10 מיליון דולרים באגרות חוב ממשלתיות. הבורסה התייצבה, אולם שפל כלכלי במגזר התעשייתי החל, ונמשך חמש שנים. עד נובמבר כ-55 מחברות הרכבות פשטו רגל, ולמעלה מ-60 נוספות הצטרפו לגל פשיטות הרגל עד סיום העשור הראשון מאז פרוץ המשבר.

הקונגרס קיווה לעורר את המשק בעזרת אינפלציה. הוא העביר חוק שהיה אמור להוסיף עוד 64 מיליון דולרים בכסף "ירוק" (לא מגובה במתכת) למחזור. הבנקאים מהמזרח התנגדו לכך. אמנם השנה הייתה שנת בחירות לקונגרס, אולם גרנט האמין שהחוק יחסל את האשראי של המדינה, והטיל וטו על החוק. המפלגה הרפובליקנית החלה להיות מחויבת לתקן הזהב. גרנט הפחית את כמות הכסף מנייר במחזור. לאחר שהדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים ב-1874, גרנט חתם על חוק שנועד להקטין את כמות השטרות מנייר והכריז שתשלום חובות במתכת יחזור לתוקף ב-1879.

שחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת גרנט התרחשה "הונאת הוויסקי"

גרנט היה נשיא במהלך "העידן המוזהב", כשטייקונים החלו להשתלט על הכלכלה והשחיתות התפשטה בממשלה. למרות שהוא עצמו לא היה מעורב בפרשיות, לגרנט היה קשה לזהות שחיתות באחרים. הוא לא נקט בעמדה תקיפה נגד העבריינים ולא הגיב כראוי אפילו לאחר שאשמתם כבר הייתה ברורה.

ב-1874, גרנט החליף את מזכיר האוצר שלו, וממשלו החל ברפורמה ציבורית. התברר שמיליוני גלונים של וויסקי הוברחו ללא תשלום מס ("הונאת הוויסקי"). 350 איש נעצרו על כך, וכ-3,150,000 דולרים חזרו אל האוצר. גרנט עצמו חנן כמה ממקורביו שהיו מעורבים בפרשייה. מזכירו הפרטי של גרנט, אורליב בבקוק, הואשם כחבר בהונאה וניצל מהרשעה רק הודות לחנינה נשיאותית.

הקונגרס הדמוקרטי החל בחקירות, וחשף שמזכיר המלחמה של גרנט, ויליאם בלנקנף, לקח שוחד בתמורה למכירתן של תחנות מסחר אינדיאניות. הוא נאלץ להתפטר.

הרפורמה של גרנט בשירות הציבורי זכתה להצלחה חלקית בלבד. גרנט היה ידוע בביקוריו במלון ווליארד בוושינגטון, במטרה להימלט מהלחץ של הבית הלבן. הוא התייחס לאנשים שניסו להתקרב אליו בעודו בלובי שם כ"לוביסטים הארורים הללו", ובכך ייתכן שתרם להיווצרותו של המונח המודרני "לוביסט" (במשמעות של שתדלן פוליטי).

בחירות 1876[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שגרנט עצמו היה אהוד מאוד, השערוריות, המצב הכלכלי הרעוע והניצחונות הדמוקרטיים הובילו להתנערות של המפלגה הרפובליקנית ממנו. רבים חששו שירוץ לתקופת כהונה שלישית. לבסוף, רתרפורד הייז נבחר להיות המועמד, מול סמואל טילדן הדמוקרט. משברים פוליטיים במדינות הדרום גרמו לבעיה בספירת הקולות. גרנט ניסה ללחוץ על הקונגרס להגיע להחלטה בעזרת חקיקה. ב-29 בינואר, חתם גרנט על חוק שהסמיך את הקונגרס ליצור ועדה בנוגע לתוצאות הבחירות. עקב פשרה, הקולות ניתנו להייז, שהבטיח מצידו להוציא את הצבא מהדרום. הרפובליקנים ניצחו, אולם תקופת השיקום נגמרה.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של גרנט על שטר של 50 דולר

לאחר נשיאותו בילה גרנט שנתיים בטיול מסביב לעולם, ובין השאר היה מעורב בפתיחתה של הספרייה העירונית הציבורית הראשונה באנגליה. בין הארצות בהם ביקר היו גם אירלנד, גרמניה, הוותיקן, מזרח רוסיה, מצרים, ארץ ישראל, סיאם, בורמה וסין. הוא נבחר לנשיאו השמיני של איגוד הרובאים הלאומי ב-1883.

גרנט כתב את זכרונותיו זמן קצר לפני מותו, בעודו חולה סופני בסרטן הגרון, ומצוי בקשיים כלכליים כבדים עקב התמוטטות חברתו גרנט וווארד. הוא לחם בגבורה על מנת להשלים את כתיבת הזכרונות לפני מותו ובכך קיווה כי יספק הכנסה למשפחתו לאחר מותו. בעזרתו של מארק טוויין הצליח לסיימם ימים ספורים לפני מותו, והם אכן מילאו את מטרתם וסיפקו לאשתו וילדיו הכנסה יפה.

יוליסס גרנט נפטר ב-23 ביולי 1885 בניו יורק, שם נקבר, יחד עם אשתו, באחוזת הקבר של גרנט, המהווה את המאוזוליאום הגדול ביותר בצפון אמריקה.

הערכה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשתו של גרנט השתנתה באופן דרמטי. בצפון, הוא נחשב לגנרל מוצלח ולמועמד ודאי לנשיאות. החקירות והשחיתות בממשלו הובילו לירידה באהדה כלפיו.

עם מותו, מיליונים חלקו לו כבוד אחרון. האהדה כלפיו עלתה, אולם חוקרים טענו שממשלו היה המושחת ביותר בתולדות ארצות הברית. מבקריו של גרנט טענו שהיה שיכור ומושחת. רבים טענו שהסיבה לכך הייתה שמבקריו של גרנט ידעו לכתוב טוב יותר מחבריו. היסטוריונים העריכו את הקריירה הצבאית שלו, אולם העריכו פחות את הקריירה הפוליטית שלו.

תקופת כהונתו הראשונה של גרנט, שבמהלכה נאכפו זכויות האזרח בדרום, בוצעו רפורמות אצל האינדיאנים ובשירות הציבורי, והושגו הישגים במדיניות החוץ, נחשבת לטובה. לעומת זאת, הפילוג במפלגה הרפובליקנית, המשבר הכלכלי והתנערות הצפון מהשיקום החלישו את גרנט. היסטוריונים העריכו את מדיניותו של גרנט כלפי השחורים, ואת תגובתו התקיפה כנגד הקו קלוקס קלאן.

בנוסף נטען שגרנט תמך באיכות הסביבה, שכן היה הנשיא הראשון שחתם על חוק שהקים פארק לאומי.

ההיסטוריונים מדרגים את גרנט כנשיא גרוע וכגנרל טוב מאוד. הישגיו כנשיא נחלשים עקב השחיתות בממשלו.

דיוקנו של גרנט מופיע על שטר של 50 דולר אמריקני. על שמו נקרא עץ הסקוויה השלישי בגודלו בעולם, גנרל גרנט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת יוליסס סימפסון גרנט