רוק ישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המונח רוק ישראלי מתייחס לסצנה מוזיקלית ישראלית שהחלה כמה שנים אחרי היווצרות הרוק באנגליה ובארצות הברית בשנות השישים.

תחילה נחשב הרוק הישראלי לתופעה חולפת ואף ראויה לביקורת, בשל השחרור התרבותי שייצגה בתקופה שהחברה הישראלית הייתה סגורה ומאופקת יחסית והוא התקיים ברובו בשוליים התרבותיים והחברתיים. בשנות השבעים חל המפנה כשהרוק הישראלי זכה לראשונה להצלחה מסחרית ואף להכרה ממסדית וחלה פריחה ביצירה מוזיקלית עשירה ומגוונת שהמשיכה אל תוך שנות השמונים. תקופת שיא מבחינת הרוק הישראלי הייתה תחילת שנות התשעים עם פריצתם של יוצרים צעירים רבים וכיוונים מוזיקליים חדשניים, אך במהלך העשור חלה ירידה בפופולריות הרוק והוא פינה את מקומו לפופ ולמוזיקה מזרחית. כיום הרוק אינו הזרם המוזיקלי המרכזי בישראל אך רבים מכוכביו ומיצירותיו נחשבים נכסי צאן ברזל של התרבות המקומית.‏[1]

מבחינה מוזיקלית התבסס הרוק הישראלי תחילה על יצירה זרה, אך במשך השנים ההחלה יצירה ייחודית בשילוב אלמנטים מקומיים כמוזיקה מזרחית ומוזיקה אתנית. הטקסטים ברוק הישראלי נכתבים ברובם הגדול בעברית, כשלעתים מולחנים אף שירי משוררים וטקסטים מהמקורות היהודיים. עם זאת לאורך כל השנים היו יוצרים שפעלו באנגלית, תופעה שהפכה לנפוצה יותר ואף לגיטימית במאה ה-21.

התפתחות הרוק בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית הדרך היה הרוק תרבות מוקצה בישראל, שבשנות ה-60 הייתה עדיין חברה מגויסת וסגורה יחסית להשפעות תרבותיות מערביות. האמנים המבוססים בישראל אז התייחסו לרוק'נ'רול כאל שיגעון חולף וקוריוז, ולכל היותר הקליטו גרסאות פרודיות של שירים בסגנון רוק. דוגמה מובהקת למצב זה היא העובדה שלהקת הביטלס לא הורשתה להופיע בארץ, על אף שהפופולריות שלה בקרב הקהל הצעיר הייתה גדולה מאוד.

חלוץ הרוק הישראלי והראשון שהקליט רוק בעברית היה בצלאל יונגרייז, שבשנת 1962 הקליט יחד עם להקת "ההדים" את השיר "הו ילדונת". להקות הרוק הראשונות בישראל היו "להקות הקצב", שהחלו לפעול באמצע העשור במועדוני לילה ודיסקוטקים, תחילה ברמלה ומעט אחר כך גם במתחם המוסכים ובתי המלאכה של רחוב המסגר בתל אביב. הקהל שגדש את המועדונים היה בעיקר מקרב ילדי העולים יוצאי המעברות של שנות ה-50 ובני מעמד הפועלים, וכך גם המוזיקאים שהיו חברים באותן להקות ראשונות, שהודרו מן הלהקות הצבאיות ומהתרבות הממלכתית הממוסדת שזכתה לדומיננטיות בשיח הציבורי וברדיו של אותן שנים. להקות אלה ביצעו בעיקר גרסאות כיסוי לשירים של להקות רוק פופולריות כמו הביטלס, הצלליות ועוד. בין הלהקות שבלטו בגל הראשון של להקות הקצב היו "האריות" של האחים שוקי וחיים אלגרנטי, "הצ'רצ'ילים" עם חיים רומנו ומיקי גבריאלוב, "השמנים והרזים" עם הסולן עוזי פוקס, "הסגנונות" עם הגיטריסט אבי קרפל, "הבמה החשמלית" עם הגיטריסט שלמה מזרחי, "זהר השביעי" עם המתופף והמלחין זהר לוי, וכן להקות נוספות כמו "הגולדסטארים", "הסינג-סינג", "הכוכבים הכחולים"עם גרי אקשטיין, "העכבישים" ורבות אחרות. להקות אלה מיעטו להקליט חומרים מקוריים אך קיימים מספר תקליטונים של הלהקות הבולטות של התקופה. התיעוד החשוב ביותר של סצנת הקצב הישראלית באותן שנים נמצא באלבום "פסטיבל הקצב הישראלי" (הד ארצי) המתעד מופע בהשתתפות להקות רבות שנערך בחסות השבועון "העולם הזה" בנובמבר 1968 באולם הסינרמה בתל אביב.

בגל השני של להקות הקצב צירפו אחדות מן הלהקות המקומיות מוזיקאים אנגליים לשורותיהן ויצרו הרכבים חדשים על בסיס כמה מהלהקות המקוריות, ביניהן התבלטו שלוש להקות עיקריות כמובילות סצנת הרוק המקומית: הצ'רצ'ילים, שפעלו עתה כהרכב של חמישה נגנים עם הזמר הקנדי סטן סולומון והגיטריסט הבריטי יוצא הטורנדוס רוב הקסלי, היוו את הצלע ההרפתקנית ביותר של הרוק הישראלי עם שילובים חדשניים בין רוק פסיכדלי לבין מרכיבים של מוזיקה ים-תיכונית וערבית; להקת האריות שיצרה לרוב פופ מצעדים, אך הייתה חדשנית מאוד לזמנה ובין היתר הייתה הלהקה הישראלית הראשונה שהתנסתה ברגאיי ("Give me"); והסופרגרופ "עוזי והסגנונות" שנוצרה כשסולן "השמנים והרזים" עוזי פוקס הצטרף ללהקת הסגנונות בהנהגתו של אבי קרפל. סגנונה של להקה זו היה המגוון ביותר ונשען מלבד פופ בריטי בנוסח הביטלס גם על מוזיקת נשמה אמריקני והתאפיין בעיבודים מורכבים ועשירים לכלי נשיפה בנוסח דם, יזע ודמעות, שיקגו ואחרים.

לקראת סוף העשור השתכללה סצנת להקות הקצב ואף זכתה למעט לגיטימציה, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים כאשר מוזיקאים מערביים החלו להגיע לישראל והשפעות מהפכת הפופ החלו לחלחל לתרבות המקומית. לפני המלחמה, הוקמה להקת על בארץ - שנקראה "החלונות הגבוהים" וכללה את אריק איינשטיין, ג'וזי כץ ושמוליק קראוס. את רוב שירי הלהקה כתבו משוררים כמו יורם טהרלב, חיים חפר ורחל לצד שני שירים מקוריים של איינשטיין, ואת הלחנים כתב קראוס. האלבום נחשב לאלבום הפופ העברי הראשון וכלל להיטים רבים, ביניהם "אינך יכולה", שנחשב לאחד משירי הרוק הראשונים בארץ. הלהקה לא החזיקה מעמד זמן רב והתפרקה ב1968.

שלום חנוך ואריק איינשטיין, פריצת הרוק הראשונה

בתפר שבין שנות ה- 60 וה- 70 החלה התעניינות ברוק מצד האמנים המצליחים של הממסד המוזיקלי ורבים מהם השתעשעו בהקלטת שירים בסגנון הרוק ובעבודה משותפת עם להקות הקצב. רן אלירן, יוצא הצמד "רן ונמה", הקליט בשנת 1969 מספר שירים עם "זהר השביעי" של זהר לוי, אריק לביא השתמש בשירותי הגיטרה של יצחק קלפטר בשיר "שיר סתיו", ודני בן-ישראל, לשעבר כוכב להקת פיקוד צפון הקליט אלבום רוק אוואנגרדי עם להקת "הבמה החשמלית".

מי שעשה את הצעד המשמעותי ביותר לקראת אימוץ הרוק כאסתטיקה דומיננטית במוזיקה הישראלית היה אריק איינשטיין, שהיה זמר מוכר ואהוב במיינסטרים הישראלי ולפיכך בעל השפעה רבה עליו. בשנת 1969 הפך איינשטיין את הצ'רצ'ילים ללהקת הליווי הקבועה שלו בהופעות ואף הקליט איתם תקליט שנחשב בעיני רבים לאלבום הרוק העברי הראשון- פוזי (1969), בו הורגשו ההשפעות מחו"ל (בשירים כמו "היה לנו טוב היה לנו רע") והגיטרות ("כשאת בוכה את לא יפה"). ב-1970 יזם המנצח נועם שריף קונצרט משותף של התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם הצ'רצ'ילים, ועבודותיהם המשותפות עם אריק איינשטיין, אושיק לוי ואמנים נוספים מהזרם המרכזי בפופ הישראלי העניקו חותמת כשרות לסצנת הרוק אותה ייסדו.

פריצת הדרך המשמעותית ביותר של תקופה זו הייתה בשני תקליטים של איינשטיין במשותף עם שלום חנוך, "שבלול" (1970) ו"פלסטלינה" (1970), ובתקליט עם הצ'רצ'יל מיקי גבריאלוב "בדשא אצל אביגדור" (1971). תקליטים אלו נחשבים לפורצי דרך באופן שבו מיזגו לחנים ועיבודים של רוק עם טקסטים בעברית, והיו מהפכניים הן בתפיסה המוזיקלית הרעננה שהציגו והן במעבר שייצגו משירה לאומית מגוייסת כפי שהתבטאה בלהיטי הלהקות הצבאיות לשירים אישיים. אלבומים אלו היו למעשה הפעם הראשונה בה יצירת רוק ישראלית נעשתה על ידי אמן מיינסטרים והתקבלה כקונצנזוס ישראלי. אף על פי שהפופולריות הרבה של איינשטיין והתעניינותו בסגנונות מוזיקליים חדשים אפשרה את פריצת הרוק הוא עצמו לא המשיך ביצירה בכיוון זה וחזר למוזיקה הישראלית ה"רכה" והמוכרת.

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השבעים היוו את המפנה בסצנת הרוק הישראלי והפיכתו ממוזיקת שוליים לתרבות פופולארית, אף שתחילת התקופה התאפיינה דווקא ברוק מתקדם, שלא הצליחו להתקבל בקהל הישראלי. אחד האמנים הראשונים בתחום זה היה שלמה גרוניך, שבשנת 1971 הוציא את אלבומו למה לא סיפרת לי!?. האלבום, שהכיל קטעי רוק מתקדם והיה קשה לעיכול, לא זכה להצלחה. בשנת 1973 שיתף גרוניך פעולה עם מתי כספי בפרויקט משותף בשם "מאחורי הצלילים", שאף הוא לא הצליח בקרב הקהל הישראלי.

בשנת 1971 הקימו יצחק קלפטר וזהר לוי את להקת אחרית הימים, יחד עם מירי אלוני אלי מגן וגבי שושן. הלהקה הזו נחשבת ללהקת הרוק הישראלית הראשונה, כיוון שבניגוד לניסיונות קודמים היא התבססה על טקסטים בעברית ועל מאפיינים ישראליים יותר. שני השירים הראשונים שיצאו לרדיו- "העץ הוא גבוה" ו"אין מקום לשניים על עמוד החשמל"- הפכו ללהיטים, אך מורכבותם המוזיקלית של שאר השירים לא התקבלה בקהל והמופע נכשל. כאשר יצא האלבום "אחרית הימים", בסוף שנת 1972, הלהקה כבר התפרקה. עם זאת נחשבת אחרית הימים לציון דרך משמעותי בהתפתחות הרוק והמוזיקה הישראלית בכלל.

כישלונם של פרויקטים אלו ואחרים וההתפתחות הגוברת של הרוק בחו"ל הביאו לא מעט אמנים בתקופה זו לנסות את מזלם בהקלטות בחו"ל. שלום חנוך היגר ללונדון והקליט שם אלבום שלם, ודני סנדרסון ואלון אולארצ'יק ניסו אף הם את כוחם בעיר ביחד ובנפרד. שלמה ארצי פרסם מספר שירים באנגליה ובגרמניה ואף התארח במספר במות ואריאל זילבר פרסם שני שירים בצרפת. אף אחת מההקלטות הללו לא הגיעה לכדי הצלחה של ממש ובמהלך שנת 1973 חזרו האמנים לארץ, כל אחד בנפרד.

דני סנדרסון, מייסד להקת כוורת

המפנה המשמעותי ברוק הישראלי חל בשנת 1973, כאשר קמה להקת כוורת. הלהקה הורכבה מיוצאי להקת הנח"ל דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר ומאיר פניגשטיין, וכן הצטרפו אליה יוני רכטר ויצחק קלפטר. כוורת, שהתאפיינה בטקסטים הומוריסטיים, מערכונים ומוזיקה מלודית ועשירה זכתה להצלחה עצומה תוך זמן קצר. לראשונה בארץ הפכה להקת רוק לתופעה ציבורית רחבה שזוכה לצד הערכה לאיכותה המוזיקלית גם להצלחה מסחרית. אחד ההסברים שניתן להצלחה המפתיעה של להקת רוק לאחר מספר רב של ניסיונות שנכשלו היה מלחמת יום הכיפורים, שהתרחשה בשלבים המוקדמים של יצירת האלבום הראשון של כוורת. בעוד שלאחר מלחמת ששת הימים התבטא הניצחון בגל של שירי ארץ ישראל ושירים פטריוטיים, הביא משבר מלחמת יום כיפור לחיפוש אחר תגובות מתריסות, שהתבטאו בין השאר גם במוזיקת רוק. במקרה הפרטי של כוורת, התגייסותם של חבריה להופעות לחיילים עם התוכנית הראשונה של סיפורי פוגי תרמה להכרות ולאהדה של הקהל לשיריה בשלב הראשוני, שהתבטאה מאוחר יותר בהופעות ובמכירות התקליטים. כוורת הוציאה שלושה אלבומים, יצאה לסיבוב הופעות בחו"ל ואף נשלחה לאירוויזיון של שנת 1974, בצעד יוצא דופן שהצביע על הפופולריות הציבורית שלה מחד ועל ההכרה הממסדית בה מאידך. הלהקה התפרקה בשנת 1976, אך חבריה המשיכו להיות יוצרים בולטים ומשפיעים ברוק הישראלי לאורך השנים, בהרכבים וביצירות עצמאיות.

בניגוד לגישתה של כוורת שיצרה תוכנית המבוססת על מסורת הלהקות הצבאיות ושמה דגש על הומור ומערכונים, ניסו אחרים לשים דגש על הצד המוזיקלי ועל רוקנרול כגישה כוללת. בולטת בהקשר זה להקת תמוז בה היו חברים שלום חנוך, אריאל זילבר, יהודה עדר, מאיר ישראל ואיתן גדרון, שפעלה בין השנים 1974 ל- 1976 והוציאה את האלבום סוף עונת התפוזים, שכלל בעיקר הקלטות ישנות של חברי הלהקה ונחשב לאחד האלבומים הישראליים החשובים מתקופה זו. תמוז הציגה רוק קשוח יותר וניסתה לפנות אל הקהל באופן ישיר, אך התפרקה לבסוף על רקע מחלוקות בין חברי הלהקה.

מאפיין בולט של ההרכבים שפעלו בתקופה זו היה השפעתם של רוק מתקדם ג'אז ומוזיקה אתנית על יצירתם, שאמנם לא הביאה לפופולריות אך הביאו ליצירות מוזיקליות רבות חשיבות. ראשון מהרכבים אלו היה 14 אוקטבות, שכלל את יוני רכטר, אבנר קנר וזוהר לוי ושילב רוק מתקדם, ג'אז ופיוז'ן, ופעל בשנים 1974 - 1975. במקביל לו פעל ההרכב קצת אחרת, בו היו חברים שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב שנחשב לאחד ההרכבים החשובים בתחום זה. בשלב מאוחר יותר, בשנת 1977 הוקם ההרכב ששת, בו היו חברים יהודית רביץ, שם-טוב לוי, עדי רנרט, שמוליק בודגוב, שמוליק ארוך, ואיקי לוי. כל ההרכבים הללו הספיקו להוציא אלבום יחיד לפני שהתפרקו.

להקת דודה בהופעה

בתחום המוזיקה הפופולרית התבלטה להקת גזוז, בה היו חברים יוצאי כוורת דני סנדרסון וגידי גוב, מזי כהן ושישה נגנים נוספים, שפעלה בשנים 1978 - 1979. בדומה לכוורת התמקדה גזוז בשירים קלילים, הומוריסטיים ומלודיים והוציאה שני אלבומים שזכו להצלחה גדולה. בשנת 1980 פנו גוב וסנדרסון לרוק כבד יותר בלהקת דודה, אך השינוי לא התקבל בברכה על ידי הקהל והלהקה התפרקה לאחר צאת אלבומה הראשון. הרכב בסגנון שונה מעט היה צליל מכוון, בו השתתפו שלמה יידוב, שם-טוב לוי ויצחק קלפטר. הרכב זה כיוון גם הוא לתחום הרוק-פופ ופעל במהלך שנת 1979 בהצלחה יחסית.

בסוף שנות השבעים החלו יוצרים שפעלו במסגרת הלהקות לעבור ליצירה אישית ולהוציא אלבומים עצמאיים. בין אבני הדרך המשמעותיות ניתן למנות את האלבום רוצי שמוליק של אריאל זילבר שהוקלט במקביל לחברותו ב"תמוז" (1975); אדם בתוך עצמו של שלום חנוך שסימל את חזרתו לארץ ולמוזיקה בעברית (1977); גבר הולך לאיבוד של שלמה ארצי שהיה הראשון להצליח לאחר ארבעה אלבומים שנכשלו (1978); שירי חג ומועד ונופל של מאיר אריאל שהציג את סגנונו הייחודי כסינגר-סונגרייטר; ופלונטר של רמי פורטיס, שנחשב לפורץ דרך בזכות השפעת הפאנק הכבדה באלבום (1978). לצד חדירתו של הרוק המשיכה המוזיקה הישראלית של התקופה להיות מושפעת ממגוון סגנונות אחרים שהשתלבו ביצירה הצעירה של התקופה. נטייה לג'אז בולטת באלבומי בכורה כמו תקליט ראשון של גידי גוב (1978) והתכוונות של יוני רכטר (1979), השפעות של פופ ניכרות באלבומיהם של אריאל זילבר ויגאל בשן, צביקה פיק הושפע מהצלחתה של מוזיקת הדיסקו ודני ליטני שילב בין רוק לבלוז.

במה משמעותית ליוצרי הרוק אלו ואחרים היה פסטיבל נביעות 1978 שמלבד הקהל הרב שנכח בו אפשר לאמנים להדגיש יותר את הצד הרוקי בפעילתם ולערוך ניסיונות חדשים ישירות מול הקהל הצעיר. פסטיבל זה סימל את סוף שנות השבעים שתקופה בה הפך הרוק הישראלי ללגיטימי, אך עדיין היה מושפע במידה רבה מיצירות חיצוניות שטרם הבשילו לכדי יצירה מקורית ועצמאית.

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת תיסלם

בתחילת שנות השמונים המשיך הרוק הישראלי להתבטא בעיקר בלהקות רוק דומיננטיות. הראשונה מביניהן הייתה להקת תיסלם, שנוסדה בשנת 1980 ובה היו חברים דני בסן, יזהר אשדות, יאיר ניצני, יושי שדה, צוף פילוסוף וסמי אבזדרל. תיסלם אימצה לראשונה גינונים של להקת רוק כמו איפור ואפקטים תיאטרליים בהופעותיה והתקבלה בהתלהבות עצומה, בעיקר על ידי הקהל הצעיר. תיסלם התפרקה בשנת 1983 לאחר הוצאת שני אלבומים מצליחים, אך חזרה לפעול לפרקים בעשורים הבאים. במקביל לתיסלם פעלה להקת בנזין, שהוקמה בשנת 1982 ובה היו חברים יהודה פוליקר, בנג'ו קמחי, קיטש אמסלם ואלי חדד. פוליקר היה היוצר הדומיננטי בלהקה, שזכתה לפופולריות בציבור הישראלי עם צאת אלבומה הראשון, בעוד האלבום השני נכשל מבחינה מסחרית. הלהקה נקלעה לקשיים כלכליים ולמחלוקות פנימיות עד שבשנת 1985 פנה פוליקר לקריירת סולו מצליחה בעוד החברים האחרים עזבו את התחום המוזיקלי.

בשנת 1981 הוציא שלום חנוך את האלבום חתונה לבנה שנחשב לציון דרך משמעותי בקריירה של חנוך וברוק הישראלי בכלל, על אף שהיווה כישלון מסחרי. את האלבום הפיק לואי להב ששיווה לשירתו של חנוך גוון מחוספס ולמופע שליווה את האלבום סאונד מסיבי וקשה לעיכול, ואכן האלבום והמופע נכשלו ובאלבומו הבא פנה חנוך לסגנון רך יותר. בניגוד לאלבום הזה, האלבום האשה שאתי של דויד ברוזה משנת 1982 שאף אותו הפיק להב, זכה להצלחה חסרת תקדים בשוק הישראלי. האלבום, שכלל בעיקר שירים מתורגמים מספרדית, ביסס הן את מעמדו של ברוזה כזמר והן את מעמדו של להב כמפיק. בין אלבומי הרוק הבולטים הנוספים בתקופה זו ניתן למנות את גלגל מסתובב של שמוליק קראוס (1982), צמר גפן מתוק של שלמה גרוניך (1982) ודרך המשי של יהודית רביץ (1984).

בהמשך שנות השמונים חלה פריחה ברוק הישראלי במגוון רחב של יצירות וסגנונות ואמנים רבים פרצו באופן משמעותי לתודעת הקהל, ביניהם גם כאלה שנכשלו בכך לפני כן. את הפריצה המשמעותית ביותר עשה שלום חנוך באלבומו מחכים למשיח משנת 1985. שיר הנושא של האלבום שעסק במשבר הכלכלי של התקופה היה ללהיט, הופעותיו של חנוך זכו להצלחה עצומה וחנוך הפך לאחד מכוכבי הרוק החשובים והאהובים בארץ, לאחר שנים של ניסיונות וכישלונות.

להקת משינה

פריצה בולטת נוספת משנת 1985 הייתה להקת משינה שהוציאה את אלבומה הראשון באותה שנה. בלהקה היו חברים יובל בנאי, שלומי ברכה, איגי דיין, אבנר חודורוב ומייקל בנסון והיא הייתה ללהקה הישראלית הראשונה שפעלה לאורך זמן. האלבום הראשון של משינה הצליח מסחרית וציבורית ועל אף תקופות של דעיכה יחסית הלהקה המשיכה להוציא מספר רב של אלבומים ולהיטים והפכה לסמל ישראלי אהוב.

בשנת 1987 הוציא אהוד בנאי יחד עם להקת הפליטים בה היו חברים יוסי אלפנט, גיל סמטנה, ז'אן ז'אק גולדברג ונועם זייד את אלבומו הראשון, אהוד בנאי והפליטים. האלבום נחשב למשמעותי ופורץ דרך הן מבחינת הטקסטים המחאתיים שכלל והן מבחינת השילוב של אלמנטים מוזיקליים מזרחיים במוזיקת הרוק, שני מאפיינים בולטים בהמשך עשייתו של בנאי. עוד התבלט בשנה זו המעבר של כוכבי רוק "מתונים" יחסית למוזיקת רוק כבדה ומחוספסת יותר, כפי שהתבטאה באלבום באה מאהבה של יהודית רביץ ובאלבום דרך ארץ של גידי גוב. המעבר של גוב ורביץ ממוזיקה ישראלית "רכה" לסגנון כבד יותר התקבל באהדה על ידי הקהל, והאלבומים יחד עם ההופעות שליוו אותם היו להצלחה.

בשנים הבאות יצאו מספר אלבומי רוק שהיו משמעותיים הן מבחינת סגנונם המוזיקלי והן מבחינת מקומם בקריירה של יוצריהם והציגו את המגוון הרחב שנוצר ברוק הישראלי. על האלבומים הבולטים של שנת 1988 נמנים אפר ואבק של יהודה פוליקר שעסק בחוויות הדור השני לשואה ושילב מאפיינים של מוזיקה יוונית, חום יולי אוגוסט של שלמה ארצי שעסק אף הוא בחלקו בנושאים חברתיים-לאומיים וכלל להיטים רבים והאלבום סיפורים מהקופסא של רמי פורטיס שהמשיך את סגנונו הייחודי של פורטיס ואת שיתוף הפעולה שלו עם ברי סחרוף. מהאלבומים של שנת 1989 מתבלטים אנטארקטיקה של קורין אלאל אותו הפיקה יהודית רביץ שהכניס את אלאל לתודעת הקהל הרחב, בדרך אל האושר של דני רובס שהיה המצליח ביותר שלו עד אז וקרוב של אהוד בנאי. אף חוה אלברשטיין שהייתה מזוהה עם סגנון מוזיקלי רך יותר הוציאה בשנה זו את האלבום לונדון שהכיל מאפיינים של מוזיקת רוק ותכני מחאה חריפים. הקשרים אקטואליים בלטו לא פעם בשיריו של הזמר והיוצר מאיר אריאל, שהתאפיין בשפה עשירה וייחודית והרבה לכתוב לאמנים אחרים.

לצד האמנים הוותיקים יצא בשנת 1989 אלבום הבכורה של להקת החברים של נטאשה, אותו יצרו חברי הלהקה ארקדי דוכין ומיכה שטרית והפיק יזהר אשדות. האלבום היה להצלחה גדולה על אף היות חברי הלהקה אנונימיים ונטולי אמצעים וסימן את הלהקה כמשמעותית בדור החדש של הרוק הישראלי, שביטאו את קול הפריפריה החברתית והעולים החדשים. לעומת הצלחה זו, אלבום הבכורה של להקת נושאי המגבעת משנת 1988 לא הגיע כמעט לתודעת הקהל הישראלי אך נחשב משמעותי כיצירת ניו וייב ישראלית חתרנית.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברי סחרוף, כונה "נסיך הרוק הישראלי"

שנות התשעים התאפיינו בתחילתן בגל של פריחה מוזיקלית צעירה ברוק הישראלי, אך הסתיימו בהתפוגגות של רוב הניסיונות החדשים ובדעיכה של הרוק כסוגה מוזיקלית פופולרית.

ראשונת ההצלחות החדשות הייתה בשנת 1990 עם יציאת האלבום ?1900 של הצמד פורטיסחרוף, שהורכב מרמי פורטיס וברי סחרוף שהיו לאחר קריירה מצליחה בחו"ל במסגרת להקת מינימל קומפקט. בניגוד ליצירות קודמות של הצמד האלבום זכה להכרה רחבה, וביסס את מעמדם של הצמד כיוצרים חדשניים ומשמעותיים. בשנה שלאחר מכן עברו השניים להקליט בנפרד על אף שהמשיכו לשתף פעולה באלבומים הכל או כלום של סחרוף ולהתראות בחלומותי של פורטיס.

הצלחתם של פורטיס וסחרוף במעבר מהשוליים אל המיינסטרים דרבנה צעירים רבים להקים להקות רוק חדשות ולנסות כיוונים חדשים בתוך מסגרת הרוק. בתקופה הקצרה שבין השנים 1990 - 1994 קמו להקות בכמות שהייתה ונותרה חסרת תקדים בנוף המוזיקלי הישראלי. אבטיפוס, מופע הארנבות של ד"ר קספר, איפה הילד?, זקני צפת, היהודים, רוקפור, המכשפות, נקמת הטרקטור, מוניקה סקס וכרמלה גרוס ואגנר היו רק חלק מהלהקות הבולטות של שלב זה. הלהקות הצעירות התאפיינו בקו מוזיקלי קשוח שהדגיש את הגיטרות החשמליות והתופים ובשפה פשוטה יחסית שנגעה באופן ישיר בנושאים כמו יחסים וזהות מינית שנחשבו לטאבו עד אז.

פריצה צעירה משמעותית נוספת הייתה של אביב גפן עם אלבום הבכורה "זה רק אור הירח" ב1992. גילו הצעיר של גפן, עיסוקו בנושאים פוליטיים ואישיים כואבים והאלמנטים המחאתיים והפרובוקטיביים בשיריו ובהופעתו הפכו אותו לכוכב רוק בקנה מידה שלא נראה עד אז. מעריציו הצעירים, שכונו "ילדי אור הירח" חיקו את הופעתו ונהו אחריו כמייצג של הדור הישראלי החדש.

הכיוון המוזיקלי החדש הקרין גם על להקות ותיקות יותר, וכך למשל להקת משינה שהייתה לאחר הצלחה גדולה עם האלבום העמותה לחקר התמותה פנתה באלבום מפלצות התהילה של 1992 לסגנון מוזיקלי כבד יותר שכלל בין השאר אלמנטים של מטאל וגראנג'. החברים של נטאשה שהקדימו את הגל של תחילת העשור המשיכו את הקו החדשני שלהם באלבומים שינויים בהרגלי הצריחה (1991) ורדיו בלה בלה (1994).

במקביל ליוצרים החדשים המשיכו אמנים ותיקים להוציא אלבומים מצליחים שהניבו להיטים רבים, כדוגמת פחות אבל כואב של יהודה פוליקר (1990); אין עוד יום של גידי גוב שהיה המצליח ביותר שלו אי פעם (1991); בגילגול הזה של שלום חנוך (1991); השלישי של אהוד בנאי (1992); וירח של שלמה ארצי (1993) שפתח תקופת שיא בקריירה של ארצי. אמנים אלה, רובם ככולם, לא שינו את נטייתם לרוק רך ונעים יותר לאוזן.

סביב הלהקות הצעירות נוצרה סביבה שיצרה אשליה של סצנת רוק משמעותית ויציבה, דרך מפיקים כמו חיים שמש, מועדון הרוקסן שנתן מקום ליוצרים חדשים ופסטיבל ערד שהפך לפסטיבל רוק שמשך אליו צעירים רבים. אולם אשליה זו התפוגגה עם כאשר התברר שהקהל הישראלי אינו כוח קנייה משמעותי כדי להחזיק מספר כה רב של אמנים, ומאוחר יותר עם צירופם של מספר אירועים חברתיים ותרבותיים דרמטיים יחד שדחקו את מקום הרוק.

מבחינה מוזיקלית החלה חדירה של המוזיקה המזרחית לתוך הרוק, בעיקר עם הלהקות אתניX, כנסיית השכל וטיפקס. אתניקס שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 1990 הייתה לאחת הלהקות המצליחות בארץ והוסיפה להוציא אלבומים מצליחים לכל אורך השנים הבאות כשהיא מחדירה את הפופ הים-תיכוני לקהל הרחב. מכיוון אחר חלחלו השפעות של מוזיקה אלקטרונית ליצירתם של אמנים כמו ברי סחרוף ואסף אמדורסקי בעוד מוזיקת טראנס הופכת לפופולרית במועדונים. הקמתו של ערוץ 2 המסחרי בשנת 1993 הייתה הראשונה לחולל שינוי תרבותי כשהעמידה במרכז התרבותי כוכבי טלוויזיה במקום כוכבים מוזיקליים ושינתה את מוקד ההתייחסות של הקהל. אולם עיקר ההשפעה נודעה לשני אירועים קשים בהרבה: אסון ערד בפסטיבל ערד ביולי 1995 בו נהרגו שלושה צעירים בכניסה להופעת הפרידה של משינה, ורצח רבין בחודש נובמבר של אותה שנה שחולל משבר עמוק בחברה הישראלית. האווירה הציבורית הקשה והמצב הביטחוני הרעוע גרמו להתנערות של הציבור הישראלי ממוזיקה מתריסה וכועסת לכיוון מנחם ומעודד יותר, ורבות מהלהקות חדלו לפעול.

בהמשך העשור נעשתה עיקר היצירה בתחום הרוק על ידי אמנים כשלום חנוך, אהוד בנאי, אביב גפן וברי סחרוף שצברו ניסיון קודם והצליחו להתברג במייניסטרים הישראלי, כמו גם יוצאי להקות שהתפרקו כיובל בנאי, מאור כהן ומיכה שטרית. לצד אמנים אלו אמנם המשיכו לפעול להקות כמו היהודים והזבובים, אך בעצימות נמוכה יחסית לתחילת העשור ולמעשה חל קיפאון כמעט מוחלט של יוצרים חדשים. יוצא דופן מבחינה זו היה אלבום הבכורה של אביתר בנאי משנת 1997 שנשא את שמו וזכה להצלחה עצומה אף על פי שעסק בנושאים קשים מבחינה רגשית כפרידה ויאוש.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה בעשור הקודם, אף התגברה בעשור הראשון של המאה ה-21, מסיבות דומות. המצב הביטחוני הקשה, ובפרט האינתיפאדה השנייה בתחילת העשור הביאו להעדפה ציבורית של מוזיקה קלילה יותר, והצלחתן של תוכניות ריאליטי מוזיקליות כגון כוכב נולד חיזקו נטייה זו. במרכז המוזיקה הישראלית של תקופה זו עומדים סגנונות הפופ והמוזיקה מזרחית, ורוב היוצרים הצעירים משתייכים אליהם. עם זאת, בניגוד לתקופות קודמות נחשב הרוק בעיני המבקרים והציבור כיצירה "גבוהה" יותר מהמוזיקה הפופולרית והתגברה ההערכה ליוצרים בתחום זה.

בתחילת העשור המשיכה להיות יצירת הרוק מועטת ומרוכזת בעיקר בידי יוצרים ותיקים, אך עם זאת הופיעו יוצרים חדשים שאף נתנו ביטוי לסגנונות והשפעות חדשות. בין היוצרים הצעירים הללו התבלט כבר בשנת 2000 שלומי שבן, שבאלבום הבכורה שלו ניכרה השפעה של רקעו הקלאסי וכן שפה הומוריסטית ועשירה, מה שזיכה אותו בהערכה רבה כמו גם בהצלחה מסחרית. יוצרת צעירה אחרת שהחלה את פעילותה בתקופה זו היא רונה קינן, שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004, וזכתה לשבחים רבים ולקהל אוהד כיוצרת של רוק אישי ומקורי. באותה שנה יצא גם אלבום הבכורה של נעם רותם, סולן להקת הבריטפופ הישראלית קרח תשע שהתפרקה מספר שנים קודם לכן, שיצירתו מתאפיינת בדומיננטיות של גיטרות חשמליות ובטקסטים אישיים. יוצר בולט נוסף הוא דודו טסה שהרבה לשלב השפעות של מוזיקה מזרחית בשיריו, כשהנטייה לרוק התבלטה בעיקר החל מהאלבום בסוף מתרגלים להכל משנת 2009. אמנים אלו המשיכו להוציא אלבומים מצליחים בשנים הבאות ושימשו לא פעם כגשר בין סצנת האינדי-רוק הישראלית לבין המיינסטרים הישראלי.

לאחר שבמשך שנים רבות נעשתה רובה המוחלט של יצירת הרוק הישראלי בשפה העברית, החלו בתקופה זו אמנים צעירים רבים ליצור באנגלית, ועל אף שהדבר הגביל את קהל היעד שלהם קיבל יצירתם לגיטימציה שלא הייתה קיימת לפני כן. בולט במיוחד בהקשר זה הזמר והיוצר אסף אבידן, שיחד עם להקת המוג'וז זכה להצלחה עצומה בארץ ובחו"ל. עוד פועלים באנגלית תמר אייזנמן, המערבת גם פאנק ובלוז, גבע אלון המושפע גם מפולק, להקת הפאנק יוסלס איי.די וכן אמנים אחרים המשתייכים לסצנת האינדי-רוק הישראלית.

החל מאמצע העשור ניכרה בתווך שבין הרוק לפופ תופעה של יצירה מוזיקלית רכה ושקטה יחסית הכוללת לרוב טקסטים אישיים ורגשניים. תופעה זו נוצרה בקרב חבורה של זמרים צעירים כדוגמת יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן ואחרים שהרבו לשתף פעולה ביצירתם. מבקרי מוזיקה הרבו להתייחס למוזיקה זו כאל רידוד של הסגנון אך בקרב הקהל הרחב נחלו שירים אלו הצלחה רבה.

בניגוד לעשור הקודם חלה בתקופה זו ירידה משמעותית בכמות הלהקות הפעילות, כשלצד להקות ותיקות כדוגמת מוניקה סקס, כנסיית השכל והיהודים שהמשיכו את פעילותן, קמו מספר מועט של להקות חדשות שנטה לכיוונים מוזיקליים רכים וקליטים יותר. דוגמאות אופייניות הן הלהקות סינרגיה, שהחלה את פעילותה בשנת 2002, בית הבובות, החל משנת 2005 והפיל הכחול החל מ2007 שיצרו רוק מלודי ונוח לעיכול שאכן התקבל בהצלחה בציבור הרחב. הלהקות שייגעצ, שפעלה החל משנת 2001 ומרסדס בנד שאלבומה הראשון יצא בשנת 2004 התאפיינו בפאנק רוק. לעומת להקות אלו פעלו שתי להקות אחרות שיצרו רוק קשוח ואף טקסטים מחאתיים חריפים, מה שהקנה להם קהל אוהדים מצומצם למדי אך הערכה רבה על יצירתם המוזיקלית- להקת הג'ירפות, שפעלה בהרכבים שונים החל משנות התשעים אך התבלטה החל מתחילת שנות האלפיים עם האלבומים משוחח עם כיסא וגג, ולהקת הבילויים, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 2003. בנוסף התאחדו בתקופה זו מספר להקות שהתפרקו מספר שנים קודם לכן, בהן משינה, איפה הילד? ומופע הארנבות של ד"ר קספר, שחזרו להופיע וכן להוציא אלבומים חדשים.

תופעה נוספת של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היא פריחה של שימוש בטקסטים יהודיים, מהתנ"ך, הפיוטים ועוד בקרב מוזיקאים ישראליים בכלל ויוצרי רוק בפרט. תחילתה של תופעה זו הייתה בעלייתה של מוזיקה יהודית מקורית ופריצתם של יוצרי רוק דתיים חדשים, תחילה בתוך הציבור הדתי לאומי ומאוחר יותר גם בקרב הקהל הרחב. בין הזמרים הבולטים נמנים עדי רן, שהחל את פעילותו עוד בשנות התשעים; אודי דוידי, שאלבומו הראשון יצא ב2004 וזכה לפופולריות רבה בקהל הדתי הצעיר; וארז לב ארי עם האלבום שמחת הפרטים הקטנים שהכיל מאפיינם של מוזיקה אתנית ומוזיקת נשמה. תופעה זו השתלבה בחזרתם בתשובה של אמני רוק ישראליים בולטים שהוציאו אלבומי פיוטים וכן אלבומים מקוריים ברוח זו, ביניהם שמע קולי של מאיר בנאי; שיר חדש ורסיסי לילה של אהוד בנאי; לילה כיום יאיר של אביתר בנאי; ואבן גבירול, אדומי השפתות ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף.

על אף הצטמצמות יצירת הרוק החדשה המשיכו רוב אמני הרוק הוותיקים להוציא אלבומים מצליחים תוך שהם שומרים על סגנונם הייחודי ואף מחפשים כיוונים מוזיקליים חדשים. בין האלבומים הבולטים בעשור זה ניתן למצוא את האחר ואתה נמצא כאן של ברי סחרוף; ענה לי של אהוד בנאי; קונגו בלו ולא יפריד דבר של דני סנדרסון; עיר קטנה של יהודית רביץ; כל דבר מזכיר לי של יהודה פוליקר; שפויים ואושר אקספרס של שלמה ארצי; והחבר אני של רמי פורטיס.

רוק מחתרתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלט 18 במופע "מחוה לאריק איינשטיין" בחמדת ימים

לצד יצירת הרוק הפופולרי מתקיימת בישראל סצנת אינדי רוק משמעותית, שהתפתחה בעיקר במאה ה-21 עם דחיקת הרוק מהמיינסטרים המוזיקלי ועליית כוחה של רשת האינטרנט, וכוללת יוצרים והרכבים רבים ומגוונים. בדומה לסגנונות מוזיקליים אחרים הפועלים תחת הכותרת אינדי מתאפיינת גם יצירת הרוק המחתרתי הישראלי בקו טקסטואלי חריג ובסאונד שונה מהמיינסטרים, המקשה על התקבלותה בקהל הרחב. יוצרים אלו לרוב פועלים שלא במסגרת חברת תקליטים ונשענים על תמיכת הקהל הפועל למענם במדיות שונות, בעיקר דרך בלוגים, רשתות חברתיות ופרויקטים לגיוס כספים. מרכז סצנה זו הוא בתל אביב, במועדונים דוגמת תמונע ו"לבונטין 7", בתחנות רדיו כמו 88FM או קול הקמפוס, וכן בפסטיבלים ייעודיים דוגמת פסטיבל יערות מנשה והאינדינגב.

על אף המרחק מהעין הציבורית, היו אמנים לא מעטים שפרצו את גבולות הסצנה וזכו להצלחה בקהל הרחב, כדוגמת רונה קינן, תמר אייזנמן ואסף אבידן שאף זכה להצלחה נרחבת בחו"ל. עם זאת יוצרים רבים רואים ביצירה המחתרתית ערך בפני עצמו בשל החופש האמנותי והעצמאות שהיא מאפשרת.

בין היוצרים הבולטים ניתן למנות את שלום גד שהוציא אלבומים רבים החל משנת 1996 ובהם טרילוגיית "המצב", שלושה אלבומים העוסקים בפנים שונות של החברה הישראלית; רם אוריון שפעל במסגרת הלהקות נושאי המגבעת, הפה והטלפיים ועוד ועבר ליצירת סולו; שי נובלמן שזכה להצלחה בארץ ומעבר לים עם אלבומיו בשפה האנגלית ועבר אחר כך ליצירה בשפה העברית. וכן אמנים רבים נוספים בהם יובל גורביץ', יהוא ירון, אבי בללי, אביב גדג' ואורי קליאן. בסצנה זו פועלות גם מספר רב של להקות צעירות, בהן ששרות בעברית כדוגמת נערות ריינס, דפנה והעוגיות ומריונטה סול לצד להקות הפועלות באנגלית כדוגמת הקולקטיב ואלקטרה.

מבחינה סגנונית קיים גם בסצנה זו מגוון רחב, החל מיוצרים כדוגמת אלון עדר החוזרים לרוק המתקדם של שנות ה-70, דרך מוזיקת המחאה של קוואמי והבילויים, פאנק רוק של כל החתיכים אצלי וכלה בפולק רוק באנגלית של עמית ארז וגבע אלון. בנוסף, מאז שנות השמונים הייתה בישראל סצנה מחתרתית פעילה של אמנים אלטרנטיביים שניגנו דת' מטאל, דום מטאל ובלאק מטאל. להקות המטאל הישראליות הידועות ביותר הן סיילם ואורפנד לנד המשלבות מטאל ואלמנטים מזרחיים עם מילים המתמקדות בנושאים ישראליים ויהודיים, ולהקת הבלאק מטאל מלכאש. המיזוג בין מוזיקה יהודית מזרחית ומטאל נקרא "מטאל אוריינטלי" והוא מזוהה בעולם עם סצנת המטאל הישראלית. בתחום המטאל הפופולרי יותר (הארד רוק) בולטים קרוספייר, לאוד נ' קלייר וריח מטאל.

נושאים ותכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירי מחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמקובל בתחום הרוק גם ברוק הישראלי עסקו שירים רבים בהבעת מחאה פוליטית וחברתית, שהתגברה בשל אופייה הייחודי של החברה הישראלית, המרובה שסעים ומחלוקות.

מחאה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים משירי המחאה לאורך השנים התייחסו למצב הפוליטי-ביטחוני ובפרט למלחמות ישראל, כמו גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלא פעם רגישותו הרבה של הנושא הביא לפסילתם משידור. ראשון משירי המחאה בנושא זה ברוק הישראלי היה השיר "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין לשלישיית החלונות הגבוהים בתחילת 1967 ונפסל לשידור לאור הרגישות הציבורית ביחס לחללי צה"ל. באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו ובו השיר ירושלים של ברזל שנכתב כפרפרזה על השיר ירושלים של זהב, ובניגוד אליו עסק בצידה השלילי של המלחמה.

לאחר מלחמת יום כיפור ועם פריצת הרוק הישראלי למרכז הבמה הפכה הביקורת ממוקדת יותר. את הצעד הראשון עשתה להקת כוורת בשירה "נתתי לה חיי" שייצג את ישראל באירוויזיון 1974 ותחת מסווה של שיר אהבה קליל כלל מחאה כנגד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית, שלא הובחנה על ידי הציבור הישראלי של זמנו. למלחמת לבנון בשנת 1982 התייחסו שירים שמחו על הפער בין החיילים הלוחמים בלבנון לבין האזרחים השלווים כביכול, ביניהם "חצבים פורחים" של להקת תיסלם ו"התותח מצלצל פעמיים" ו"רכבת לילה לקהיר" של להקת משינה. האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים גררה אחריה שירי מחאה רבים, ובתחום הרוק בלטו במיוחד האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך עם שירים כדוגמת "לא עוצר באדום", ולונדון של חוה אלברשטיין ובו שירים כדוגמת "לונדון" העוסק בירידה מהארץ ו"חד גדיא" שתיאר את מחיר הדמים של השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ונאסר אף הוא לשידור.

העיסוק בנושאי מלחמה ושלום בשנות התשעים בלט בשיריו של אביב גפן שהרבה לעסוק בנושאי מלחמה, שלום והגיוס לצבא ומאוחר יותר ברצח רבין. להקת אתניקס אף היא התייחסה למצב הביטחוני ולשאיפה לשלום, כשהמפורסם משירים אלו הוא השיר "תותים". ב-1998 בלטה גם להקת הרוק הרך בג"ץ, שאלבומה "כשאלוהים הלך לישון" כלל שירים שמחו על היהדות, אלוהים, מעשי צה"ל בשטחים והתרבות הישראלית בכלל, ועורר סערה רבה (על עטיפת האלבום נכתב ש"ההאזנה לאלבום מזיקה לבריאות" - כלומר, שהשילוב של השירים המלודיים יחד עם מילותיהם המחאתיות יעורר אנטגוניזם).

בתחילת שנות האלפיים התבלטה להקת הבילויים שהרבתה לבקר בשיריה את החברה הישראלית, בין השאר ביחס למילטריזם ולמחיר המלחמות ואף הוציאה שיר בשם "שאול מופז" על שם הרמטכ"ל של אותה תקופה. בשנת 2012 הוציא יזהר אשדות את השיר עניין של הרגל שמתח ביקורת על השפעת שליטת צה"ל ביהודה ושומרון על החיילים ונפסל לשידור בגלי צה"ל תוך שהוא מעורר מחלוקת ציבורית רחבה.

מול עמדתם השמאלית של רוב האמנים היו גם דוגמאות לעמדה ימנית, שבולטת בהן תמיכתו של אריאל זילבר במחאה נגד תוכנית ההתנתקות, שפרסם מספר שירים שתמכו במאבק ובמתיישבים.

מחאה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השסע העדתי בישראל התבטא אף הוא ברוק הישראלי, כשבולט בהקשר זה האלבום אהוד בנאי והפליטים משנת 1987, בשיר "עבודה שחורה" ביחס לעולים מאתיופיה. האלבום כלל שירי מחאה נוספים ונחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית גם מבחינה זו ואהוד בנאי עצמו הרבה לעסוק בנושאים הקשורים למצב החברתי בארץ בהמשך דרכו. מחאה ביחס לקשיי החיים בפריפריה הישראלית בלטה בעיקר בשיריה של להקת טיפקס, שחבריה היו תושבי שדרות, כמו גם בשירים שונים של להקת אתניקס.

בנוסף לסוגיות הייחודיות לחברה הישראלית עסקו יוצרים רבים בביקורת על מאפייני החברה המודרנית. להקת תיסלם בשירה "פרצופה של המדינה" יצאה כנגד התרבות הפוליטית בישראל ובשיר "ככלות הקול והתמונה" ביקרה את תופעת הידוענים. ביקורת על החברה המודרנית ותרבות הצריכה היא קו בולט באלבום רדיו בלה בלה של להקת החברים של נטאשה, באלבום קונספט העוסק בחייו של אדם בעולם המודרני. קו דומה אך קודר יותר קיים באלבום רישומי פחם של מאיר אריאל משנת 1995 העוסק בהתמודדותו של האדם בעידן הקפיטליזם והטכנולוגיה. ברי סחרוף הרבה לבטא ביקורת חברתית מעין זו ביצירתו שבלטה באלבומו האחר שנת 2001. אביב גדג', באלבומו ילדים של מהגרים משנת 2013, ביטא ביקורת חריפה על החברה הישראלית שמאותה תקופה, מזווית חברתית ומזווית פוליטית-ציבורית.

ביקורת אנטי-ממסדית בוטאה באלבומו של שמוליק קראוס "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" משנת 1977, שפורסם לאחר שחרורו של קראוס ממאסר עקב עבירות אלימות. הקליפ לשיר "שישי חם" שיצא מתוכו אף נפסל לשידור בטענה שהוא מרמז לסמי הזיה.

המצב הכלכלי מוצא אף הוא ביטוי בשירים כדוגמת שיר הנושא של האלבום מחכים למשיח של שלום חנוך משנת 1985 שהתייחס למשבר הכלכלי של התקופה ושיר הנושא של האלבום עברנו את פרעה של מאיר אריאל משנת 1990, שתיאר את המצב מתוך נקודת מבט אופטימית. בעקבות מחאת האוהלים של קיץ 2011 פרסמה להקת הג'ירפות שיר בשם "דפני דפני" כמחווה לדפני ליף, ממובילות המחאה, וכן שיר בשם "קיץ 2".

שירי משוררים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמר העברי בכללותו קיימת באופן רחב הלחנת שירי משוררים עבריים, ותופעה זו נפוצה גם בתחום הרוק. אמני רוק שיצירתם קרובה בסגנונה לזמר עברי הרבו להלחין שירי משוררים באופן מפוזר לאורך השנים, כשבולטים בתחום זה הם יוני רכטר שהלחין משיריהם של אברהם חלפי ויהודה עמיחי, ויהודית רביץ, אף היא מלחינה של שירי יהודה עמיחי, וכן של לאה גולדברג, תרצה אתר ואחרים.

בנוסף ישנם אלבומי רוק שלמים המוקדשים כולם לשירי משוררים, לרוב של משורר יחיד. שיריה של יונה וולך הולחנו והוקלטו במרוכז פעמיים, באלבום בציר טוב של אילן וירצברג ושמעון גלבץ משנת 1982 ובאלבום אתה חברה שלי משנת 1997 של ערן צור. המוזיקאי אבי בללי בשותפות עם יהודית רביץ הלחין וביצע אלבום משיריה של דליה רביקוביץ, בשם "בללי-רביץ-רביקוביץ" בשנת 2008. להקת כנסיית השכל הוציאה בשנת 1994 את האלבום קח שירים, ובו עיבודים לשירי משוררים כשמעון אדף, יהודה עמיחי ואחרים.

פיוטים והמקורות היהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוזיקה יהודית מקורית

יוצרי רוק מהזרם הדתי-לאומי כדוגמת אהרן רזאל ואודי דוידי הרבו מאז ומעולם לעשות שימוש בטקסטים מהמקורות היהודיים, בעיקר בפסוקים מספר תהילים ובזמירות ופיוטים לשבת, לצד טקסטים מקוריים ברוח המקורות. יוצרים חילוניים לעומתם כמעט ולא עשו שימוש במקורות אלו, למעט התייחסויות הומוריסטיות בודדות. יוצא דופן מבחינה זו הוא מאיר אריאל, שהרבה לצטט בשיריו מהתנ"ך ולרמז אליו באופנים שונים. מצב זה השתנה לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21, עת החלו יוצרים רבים להוציא שירים ואף אלבומים מלאים שהתבססו על טקסטים ממקורות היהדות ובעיקר על פיוטים. תופעה זו נבעה בחלקה מחזרתם בתשובה של אמנים שונים, והשפיעה גם במעגלים רחבים יותר.

סנונית ראשונה ביצירה כזו בקנה מידה רחב הייתה בשנת 2004, בערב בשם "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" שבו ביצעו אמנים חילונים ודתיים מגוון של פיוטים מסורתיים לצד שירי תפילה מקוריים. השירים רוכזו באלבום בשם זה בשנת 2012, לאחר שהלחנת פיוטים בידי יוצרי רוק הפכה לתופעה רחבה. אלבומים כדוגמת "שמע קולי" של מאיר בנאי (2007), שיר חדש של אהוד בנאי (2008), "מסע אל המקורות" של שלמה גרוניך (2008) ואבן גבירול, אדומי השפתות של ברי סחרוף ורע מוכיח (2009) זכו להצלחה ולתשבחות בקרב קהל חילוני ודתי כאחד ושימוש במקורות היהודיים ניכר גם באלבומיהם הבאים. יוצרים בולטים נוספים בתחום הרוק היהודי שהחלו להתבלט בתקופה זו הם אהרן רזאל שנטה לכיוון הפולק רוק, יונתן רזאל שפעל תחת השפעות קלאסיות, אודי דוידי, ארז לב ארי ועוד.

תיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומה המשמעותי של המוזיקה בכלל ומוזיקת הרוק בפרט בתרבות הישראלית הביא ליצירת מגוון רחב של פרויקטים שתיעדו את התפתחותו והשפעתו. חלק משמעותי מתיעודו של הרוק הישראלי לסוגיו נעשה על ידי השדרן ועורך המוזיקה יואב קוטנר, שיזם והפיק מגוון תוכניות בנושא לאורך השנים. בשנים 1996 - 1995 ערך והגיש בגלי צה"ל תוכנית רדיו תיעודית בת 100 פרקים, שנקראה "למרות הכל" על שם שירה של להקת כוורת ותיעדה את הרוק הישראלי מתחילת היווצרו בשנות השישים ועד לסוף שנות השבעים. התוכנית כללה מאות שירים, קטעי ארכיון נדירים וראיונות עם יוצרים ומפיקים ואף עם חוקרים כדוגמת הסוציולוג וחוקר המוזיקה מוטי רגב. בשנת 1998 ערך והגיש בערוץ הראשון את התוכנית "סוף עונת התפוזים - סיפורו של הרוק הישראלי" שהתבססה במידה רבה על קודמתה ברדיו. בתוכנית זו תועדו ציוני דרך ברוק הישראלי משנות השישים ועד לסוף שנות התשעים באמצעות מספר רב של ראיונות וקטעי ארכיון ועריכתה זיכתה את קוטנר בפרס תמוז לשנת 1999. בשנת 2012 ערך והגיש בערוץ 8 את הסדרה "האלבומים" שבה הוקדש כל אחד מפרקי הסדרה לאלבום בכורה בולט ברוק הישראלי משנות השמונים והתשעים.

מלבד פרויקטים כוללים תועדו מוזיקאים ולהקות שונות בסרטי תעודה ובאלבומים מיוחדים. סיבוב האיחוד של להקת כוורת ב-1990 תועד בסרטו של צבי שיסל "תמונות מחיי הלהקה" ולרגל האיחוד בשנת 2013 הוציאה הלהקה מארז בשם "כוורת בקופסא" שכלל קטעים נדירים משנות פעילותה; להקת משינה תועדה בסרט "המכונה" והוציאה אף היא מארז וספר המתעדים את הלהקה כשחזרה לפעילות; אהוד בנאי והפליטים תועדו בסרט "חייב לזוז"; להקת "נושאי המגבעת" תועדה בסרט "שמיים שרוטים של גלויה"; סיבוב ההופעות האחרון של אסף אבידן והמוג'וז בחו"ל תועד בסרט "Final Stages".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוק ישראלי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך למשל במצעד אלבומי הזהב הישראליים שנערך בשנת 2011 היו 11 המקומות הראשונים שייכים לאלבומי רוק מובהקים, כמו גם רבים מ-52 האלבומים הבאים. לרשימת האלבומים המלאה, ראו: אסף נבו, ‏שלום חנוך: "ידעתי שאני עושה משהו שונה במוזיקה הישראלית", באתר ‏mako‏‏, ‏9 במאי 2011‏‬
  2. ^ הקדמת המחבר לספר, באתר "טקסט"