אירוויזיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תחרות הזמר של האירוויזיון (באנגלית: Eurovision Song Contest בצרפתית: Concours Eurovision de la chanson), היא תחרות שירים שנתית, שמארגן איגוד השידור האירופי (EBU/UER). בתחרות לוקחות חלק תחנות שידור ממלכתיות שחברות באיגוד. התחרות משודרת בטלוויזיה וברדיו ברחבי אירופה, בערוצי התחנות המשתתפות, החל משנת 1956. הפופולריות של התחרות הביאה לכך שהיא שודרה ועדיין משודרת גם במדינות שונות ברחבי העולם שאינן חברות מלאות בארגון (למשל, באוסטרליה). בשנים האחרונות הועבר שידור התחרות גם באינטרנט. התחרות נערכת מדי שנה במוצאי שבת באביב (כיום בדרך כלל במאי, אולם בעבר גם באפריל או בסוף מרץ).

תוכן עניינים 1 ההיסטוריה של התחרות 2 המשתתפות בתחרות 3 שיטת חצי הגמר 3.1 שינוי בשיטת חצי הגמר 4 כללי התחרות 5 בחירת השיר הזוכה 5.1 היסטוריה של שיטת הניקוד 6 השירים מייצגים מדינות 7 השפה 8 המדינות הזוכות 9 אירוויזיון 1969 10 משתתפי אירוויזיון בולטים 11 תחרות היובל 12 ישראל באירוויזיון 13 אירוויזיון הילדים 14 קישורים חיצוניים

[עריכה] ההיסטוריה של התחרות

איגוד השידור האירופי נוצר כחלק משיתוף הפעולה בין מדינות אירופה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאור התפתחות שידורי הרדיו והטלוויזיה. האיגוד הקים רשת שאפשרה העברה סדירה של שידורים חיים, לכל המדינות החברות. בהשראת פסטיבל סן רמו האיטלקי, הוחלט לייסד תחרות שירים שנתית שתועבר בשידור חי לכל המדינות המשתתפות.

תחרות הזמר הראשונה של האירוויזיון התקיימה ב-24 במאי 1956, בלוגאנו שבשווייץ, והשתתפו בה שבע מדינות. כל מדינה שלחה שני שירים. נציגת שווייץ, ליז אסיה, המארחת הראשונה של האירוויזיון, היא זו שזכתה. שנה לאחר מכן נערכה התחרות בפרנקפורט, גרמניה. מהתחרות השלישית ואילך נקבע שמארחת האירוויזיון תהיה המדינה שזכתה בשנה הקודמת. מכלל זה היו רק חריגות מעטות, בדרך-כלל במקרים שבהם תחנת השידור המקומית לא עמדה בנטל הכלכלי של ארגון המופע. המדינה המארחת רשאית לשלב בשידור סרטונים המתארים אתרים שונים במדינה המארחת, או קטעי שירה ומחול מהתרבות המקומית. לאור העובדה שהתחרות משודרת לקהל גדול במספר רב של מדינות, היא נחשבת כלי למשיכת תיירים מקרב מיליוני הצופים. המשלחות המתחרות מצולמות, בדרך כלל, בשלל אתרים תיירותים ברחבי המדינה, ואמנים פופולריים מהמדינה המארחת משולבים בקטעי המעבר בין השירים, או בהמתנה לבחירת השיר הזוכה. מסוף שנות ה-80 משמש האירוויזיון גם כלי פרסום, בעיקר באמצעות מתן חסות לשידור כולו או פרסומת סמויה המשולבת בקטעי המעבר.

[עריכה] המשתתפות בתחרות

שם התחרות בא משמה של רשת ההפצה Eurovision TV Distribution Network, שמנוהלת על ידי איגוד השידור האירופי, ויכולה להגיע לקהל טלוויזיה פוטנציאלי של יותר ממיליארד נפשות. כל מדינה שרשת השידור שלה חברה מלאה באיגוד רשאית להשתתף בתחרות הזמר של האירוויזיון. מלכתחילה כלל הארגון גופי שידור במדינות מערב אירופה. מאוחר יותר התרחב הארגון וכלל גם גופי שידור ממלכתיים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. מדינות מחוץ לאירופה שחברות בארגון הן למשל: ישראל, מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, מצרים, ירדן,לבנון, סוריה ולוב. מבין המדינות האלה, ישראל היא היחידה שמשתתפת באופן סדיר באירוויזיון (מאז 1973). מרוקו השתתפה פעם אחת בתחרות של שנת 1980. ירדן משדרת את התחרות כמעט מדי שנה, אך לא משתתפת בה. לבנון ביקשה להשתתף בתחרות של שנת 2005, אולם חזרה בה אחרי שהובהר לה שתהיה חייבת לשדר גם את השיר הישראלי (החוק הלבנוני קובע חרם על ישראל). לאחר התפרקות ברית המועצות, אוחד איגוד השידור האירופי עם איגוד השידור של מדינות מזרח אירופה. מדינות מזרח אירופה, ביניהן גם רוסיה, הפכו למשתתפות דומיננטיות בתחרות. כיום חברות באיגוד גם מדינות בקווקז. ריבוי הבקשות להצטרף לתחרות, הביא לכך שהתחרות פוצלה לשני שלבים (מאז 2004), המשודרים בשני ערבים נפרדים באותו שבוע. כמו כן, הוחלט שמספר המדינות המשתתפות לא יעלה על 40, אך בסופו של דבר איגוד השידור האירופי לא הצליח לעמוד בהחלטה. בשנת 2007 אושרה השתתפותן של רשתות שידור מ-43 מדינות. הדבר יהיה כרוך בהארכת שידור חצי-הגמר. אורכו של הגמר לא ישתנה כיוון שמספר העולות מחצי הגמר לגמר נשאר כפי שהיה. מספר המשתתפות בתחרות של 2005 היה 39 (לאחר פרישת לבנון). ב-2006 השתתפו 37 מדינות (לאחר פרישת סרביה ומונטנגרו, בשל מחלוקת בין הסרבים למונטנגרים באשר לשיר הזוכה).

[עריכה] שיטת חצי הגמר

בשנת 2004 הונהגה לראשונה שיטת חצי הגמר של תחרות האירוויזיון.
חצי הגמר נועד לסנן חלק מהשירים, כדי שבתחרות העיקרית ("הגמר") ישתתפו 25 שירים בלבד.
על-פי השיטה הזאת, 5 מדינות מבטיחות את מקומן בגמר - הזוכה באירוויזיון הקודם ובנוסף לה 4 המממנות העיקריות של התחרות - בריטניה, צרפת, גרמניה וספרד. במקרה שהזוכה היא אחת מארבע המשתתפות "הגדולות", מאפשרים למדינה שזכתה במקום ה-2 להשתתף בגמר. אל המדינות שהבטיחו את מקומן, מצטרפות 20 מדינות נוספות שזכו ב-20 המקומות הראשונים בחצי הגמר. בתום חצי הגמר מוקראים שמות המדינות המצטרפות לגמר באופן אקראי ובלי לציין את דירוגן, כדי למנוע השפעה על הצבעת הצופים בגמר.

[עריכה] שינוי בשיטת חצי הגמר

החל מאירוויזיון 2008 שייערך בסרביה, ישתנו כללי התחרות במידה ניכרת^[1]. כל המדינות המשתתפות, למעט "ארבע הגדולות", בריטניה, צרפת, גרמניה, ספרד והמדינה המארחת, יתחרו בשני חצאי גמר, שייערכו בשני ערבים נפרדים. כל מדינה תהיה חייבת לשדר רק את חצי-הגמר שבו היא משתתפת ואת תחרות הגמר, ותשתתף בהצבעה רק בהם. חלוקת המדינות לחצאי-הגמר תיעשה בהגרלה, אך תוך התחשבות בדפוסי הצבעה בשנים קודמות. שיטת ההגרלה תהיה כזאת שתמנע היווצרות של גושי מדינות המעניקות את מרב הנקודות אלה לאלה, כפי שקרה בשנים קודמות. מכל תחרות חצי-גמר יעלו 10 מדינות לשלב הגמר, וביחד עם 5 המדינות שהשתתפותן בגמר מובטחת, יתמודדו 25 מדינות בגמר. בכל חצי-גמר ייבחרו 9 מדינות בשיטת Televoting. המדינה העשירית שתיבחר תהיה זו שצברה את הניקוד הגבוה ביותר מצוותי השיפוט המגבים במדינות השונות, מבלי להיכלל בין 9 הזוכות האחרות. עד כה שימש צוות השיפוט רק למקרה של תקלה בתהליך ההצבעה הטלפוני, או מספר מתקשרים נמוך במיוחד. כל אחת מ-5 המדינות העולות אוטומטית לשלב הגמר תצטרך לשדר את אחד מחצאי-הגמר ולהשתתף בהצבעה שלו. לשם כך, הן ישתתפו בהגרלה שבה יחולקו המשתתפות לחצאי-גמר. בשלב הגמר תתקיים ההצבעה כפי שהיה מקובל עד כה - כל המדינות המשתתפות, גם אלה שלא עלו לשלב הגמר, ישתתפו בהצבעה באמצעות Televoting.

[עריכה] כללי התחרות

כללי התחרות (שחלים גם על הגמר וגם על חצי הגמר) מחייבים שהשירים יהיו מקוריים וחדשים. חשיפת השירים לציבור מותרת רק זמן מוגבל לפני התחרות. כל שיר חייב להיות בן שלוש דקות לכל היותר. הזמרים וזמרי הליווי חייבים לבצע את השירים בקולם. עד 1998 גם המוזיקה הייתה מנוגנת באופן חי על ידי תזמורת, אבל מ-1999 ואילך הזמרים מלוּוים ב"פלייבק" (מוזיקה מוקלטת מראש). ה"פלייבק" יכול לכלול רק כלי נגינה ואסור לכלול בו קולות של בני אדם.
מאז 1990 מוגבל גיל הזמרים המשתתפים, כך שיום הולדתם ה-16 חייב להיות בשנה שבה מתקיימת התחרות לכל המאוחר (כלומר, בפועל, גיל 15 וחצי ומעלה).
עד שנת 1970 יכלו להשתתף בתחרות סולנים או צמדים. החל מ-1971 מותרים הרכבים של עד 6 זמרים (כולל זמרי ליווי ורקדנים).
הזמרים אינם חייבים להיות אזרחי המדינה שהם מייצגים, אם כי בשנים מסוימות חלה חובה על המדינות לשלוח שירים בשפת המדינה בלבד, כך שהזמר היה חייב לדעת לשיר בשפת המדינה שהוא מייצג (ראו פירוט להלן).

[עריכה] בחירת השיר הזוכה

השיר הזוכה נבחר בהצבעה שמתקיימת כיום לאחר השמעת כל השירים, או בעבר - במהלך השמעת השירים (אם כי התוצאות נחשפו רק לאחר השמעתם). שיטת ההצבעה הנהוגה מאז 1975 מבוססת על שיטה שבה כל מצביע (במקרה זה: כל מדינה משתתפת) בוחר את עשרת המועמדים הטובים בעיניו ומדרג אותם. שני המועמדים הראשונים ברשימה מקבלים תגבור ("בוסט"): המועמד הראשון בדירוג מקבל תוספת של 2 נקודות (12 במקום 10), המועמד השני מקבל תוספת של נקודה אחת (10 במקום 9). מטרת התגבור היא לתת עדיפות משמעותית יותר לשני השירים שנחשבו בעיני המצביע לטובים ביותר. המועמד המנצח הוא זה שאגר יותר נקודות מכל המצביעים. שיטה זו עשויה להביא למצב של תיקו, ולפיכך קובעים כללי התחרות כי במקרה של שוויון, זוכה המדינה שקיבלה ניקוד ממספר גדול יותר של מדינות, לדוגמה, מדינה שקיבלה 200 נקודות מ-20 מדינות, תגבר על זו שקיבלה 200 נקודות מ-15 מדינות (בעבר היה נהוג שובר-שוויון מעט שונה. לפירוט שיטות הניקוד השונות שנהגו בתחרות האירוויזיון, ראו להלן).

מאז 1998 נעשה הדירוג בכל אחת מהמדינות המשתתפות בשיטה המכונה Televoting. בשיטה זו הצופים בבית מתבקשים לבחור את השיר הטוב ביותר לדעתם באמצעות חיוג למספר טלפון מסוים, או באמצעות שליחת מסרון (SMS). שלב זה בהצבעה מתקיים בכל מדינה בנפרד. דירוג עשר השירים הטובים ביותר נעשה לפי סיכום הקולות שנתנו לכל שיר במדינה המסוימת. מספר הטלפון שמתייחס למדינה מסוימת חסום ברשת הטלפונים של אותה מדינה, כך שהצופים אינם יכולים להצביע לשיר המייצג את מדינתם. כמו כן, אי אפשר להצביע באמצעות חיוג בינלאומי. בחצי הגמר מתקבלות הצבעות רק מהמדינות המשתתפות בו, ומהמדינות המשתתפות בגמר והסכימו לשדר את חצי הגמר במלואו. תחרות הגמר משודרת בכל המדינות שהשתתפו בחצי הגמר ובגמר, ובכולן מתקיימת ההצבעה.

[עריכה] היסטוריה של שיטת הניקוד

במשך השנים היו שינויים מפליגים בשיטת השיפוט והניקוד. במהלך שנות השישים נוסו שיטות הצבעה שונות, ואף גרסאות שונות של שיטות ההצבעה:

• 1957 - בכל מדינה יושב צוות שיפוט בן 10 אנשים. כל חבר בצוות מעניק נקודה לשיר אחד ממדינה אחרת (ראו להלן).
• 1962 - כל מדינה מעניקה 1-3 נקודות לשלושת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית.
• 1963 - כל מדינה מעניקה 1-5 נקודות לחמשת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית.
• 1964-1966 - כל מדינה מעניקה 1, 3 או 5 נקודות לשלושת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית. אפשרויות אחרות: מדינה יכולה להעניק 6 ו-3 נקודות לשני השירים הטובים ביותר, או 9 נקודות לשיר אחד בלבד (בפועל, רק בלגיה ניצלה את אחת האפשרויות החלופיות ב-1965, והעניקה נקודות לשני שירים בלבד).

בשנים 1957-1961, 1967-1970, ובשנת 1974, היה נהוג חבר שופטים (jury) בן 10 חברים, שבו כל שופט היה מצביע לשיר האהוב עליו. לפיכך, סך כל הנקודות שמדינה הייתה חייבת להעניק היה 10 נקודות בדיוק. כל חבר שופטים היה מסכם את הנקודות שניתנו אצלו, ומדווח את התוצאות בשידור חי באמצעות הטלפון למנחה התחרות. השיטה הזו קרסה בשנת 1969, כשהתברר ש-4 מדינות זכו במקום הראשון, ולא הייתה שיטת "שובר-שוויון". בעקבות זאת החרימו חלק מהמשתתפות את התחרות בשנת 1970. בשנת 1970 נקבע כי במקרה של שוויון יוזמנו המשלחות הזוכות לבצע את שיריהן פעם נוספת, וכי תיערך הצבעה חדשה לבחירת הזוכה הסופית מביניהן. בין השנים 1971-1973 נוסתה שיטה אחרת, שבה כל מדינה שלחה אל המדינה המארחת שני שופטים, אחד מעל גיל 25 ואחד מתחת לגיל 25 עם פער של לפחות 10 שנים ביניהם. כל שופט היה רשאי להעניק בין 1-5 נקודות לכל שיר. לפיכך כל מדינה הייתה יכולה לקבל עד 10 נקודות מכל צוות שיפוט, אך לא הייתה מגבלה על מספר הנקודות הכולל שניתן בכל צוות שיפוט. היעדר המגבלה הזאת היה המגרעת העיקרית של השיטה, ובנוסף העובדה שהשופטים ישבו באולפן התחרות וניסו לפעמים "לגנוב את ההצגה" בזמן ההצבעה, לא מצאה חן בעיני מארגני התחרות. ב-1974 חזרו לשיטת 10 השופטים. ב-1975 הונהגה שיטה דומה לשיטה הנהוגה היום. בכל מדינה ישב חבר שופטים וצפה בתחרות על מסכי טלוויזיה. אסור היה למנות כשופטים אנשים שעיסוקם במוזיקה או באמרגנות, וכמו כן השופטים היו צריכים להיות גברים ונשים בגילאים שונים. כל שופט העניק בין 1-5 נקודות לכל שיר, מיד לאחר השמעתו. בתום התחרות סוכמו הנקודות בכל חבר שופטים, והשירים דורגו. 10 השירים שדורגו ראשונים קיבלו נקודות באופן הבא: השיר במקום הראשון קיבל 12 נקודות מחבר השופטים, השני - 10 נקודות, השלישי - 8 נקודות, והיתר 1-7 לפי מקומם בדירוג. לכל חבר שופטים היה דובר שדיווח למנחי התחרות את התוצאות באמצעות הטלפון, או, מ-1995, באמצעות שידור לווייני, באנגלית או בצרפתית. ב-1997 נעשה ניסיון ב-5 מדינות להחליף את שיטת חבר השופטים בשיטת Televoting, ולאור הצלחתו, זוהי השיטה המחייבת בכל המדינות המשתתפות מאז 1998. גם כיום יושב חבר שופטים בכל אחת מהמדינות המשתתפות כדי לשמש גיבוי במקרה של תקלה המונעת את איסוף ההצבעות ב-Televoting. החל מ-2005 נקבע שהצבעת הצוות המגבה תיחשב במקום ההצבעות הטלפוניות, אם מספר ההצבעות שנאספו במדינה מסוימת נמוך מדי (המספר המינימלי של הצבעות Televoting הנדרש למדינה נשמר בסוד). שיטת העבודה של צוות השופטים המגבה דומה לשיטת ההצבעה הישנה, אולם כיום מותר לשלב בצוות מוזיקאים או מבקרי מוזיקה מקצועיים.

[עריכה] השירים מייצגים מדינות

בשונה מתחרויות זמר אחרות, באירוויזיון מוצגים השירים בעיקר על פי שמות המדינות, ופחות על-פי שם השיר, המחברים או המבצעים. בקטעי המעבר מוצג שם המדינה או הדגל שלה בצורה בולטת יותר משמות היוצרים והמבצעים של השיר. על לוח ההצבעה בשלב בחירת השיר הזוכה מופיעים שמות המדינות ודגליהן, ולא שמות השירים. דבר זה נותן לתחרות אופי של תחרות בין מדינות בדומה לתחרויות ספורט. ייתכן שזו הסיבה לפופולריות הגדולה של התחרות, בעיקר במדינות קטנות או במדינות חדשות.

תקנון התחרות אינו מחייב את היוצרים או המבצעים להיות אזרחי המדינה שאותה הם מייצגים. מדינות קטנות כמו לוקסמבורג, שווייץ, מונקו יוצגו פעמים רבות על ידי זמרים צרפתים או גרמנים. ב-1971 זכתה מונקו עם שיר בביצוע הזמרת הצרפתייה סברין. הזמרת הצרפתייה אן מרי-דוד הופיעה באירוויזיון פעמיים עבור שתי מדינות שונות - פעם כנציגת לוקסמבורג ב-1973 (וזכתה במקום הראשון), ופעם כנציגת צרפת ב-1979 (וזכתה במקום השלישי). הזמרת ממונקו קורין הרמס ייצגה את לוקסמבורג ב-1983 (וזכתה במקום הראשון). ב-1967 וב-1972 ייצגה הזמרת היווניה ויקי לאנדרוס את לוקסמבורג (ב-1972 זכתה במקום הראשון). אין זו הפעם הראשונה שזמרת יווניה מייצגת את לוקסמבורג. ב-1963 ייצגה אותה הזמרת ננה מושקורי. ב-1974 בחרה לוקסמבורג בזמרת הבריטית איירין שיר, שייצגה ב-1978 את גרמניה. הזמרת הישראלית אסתר עופרים ייצגה את שווייץ בשנת 1963, עוד בטרם היו שידורי טלוויזיה בישראל, וזכתה במקום השני עם שיר בשפה הצרפתית.זמרת ישראלית נוספת שהשתתפה באותה שנה היא כרמלה קורן שייצגה את אוסטריה. בשנת 1986 הזמרת הישראלית תמנע בראוור ייצגה את אוסטריה.בשנת 2005 הזמרת הישראלית אורטל (שם משפחה: מלכה) ייצגה את צרפת ובשנת 2006 הזמרת הישראלית ליאל קולט הייתה חברה בלהקת Six4One שייצגה את שווייץ (וכל אחד מחבריה היה בעל לאום שונה, כאשר רק אחד מחברי הלהקה הוא מהחלק דובר האיטלקית בשווייץ).

[עריכה] השפה

במשך שנים רבות כלל תקנון התחרות תנאי שכל שיר המשתתף בתחרות חייב להיות בשפת המדינה שאותה הוא מייצג. בשנות ה-60 וה-70 הפך "חוק השפה" את התחרות ליותר אקזוטית, עם שירים בשפות שבדרך כלל אינן זוכות לחשיפה בינלאומית, כגון פינית, מלטית ועוד. בשנות ה-80 התערער הכלל הזה, כשמדינות רבות שלחו שירים עם פזמון חוזר באנגלית (דבר שהיה מותר כל עוד עיקר השיר מושר בשפת המדינה), או שיר הכולל מספר גדול של מילים ושמות בינלאומיים (למשל השיר דיווה שייצג את ישראל וזכה במקום הראשון ב-1998). כמו כן, נתן הכלל הזה יתרון למדינות רב-לשוניות כמו שווייץ, או למדינות הדוברות שפות מוכרות, כגון בריטניה, צרפת וספרד. "חוק השפה" התקיים ובוטל חליפות. בפעם האחרונה הוא היה נהוג בין 1978 ל-1998 ובוטל ב-1999. הביטול הביא אמנם לריבוי שירים באנגלית, אבל גם לכמה תופעות מעניינות, כגון שירים רב-לשוניים, כמו השיר הגרמני ב-1999 שהיה בגרמנית, טורקית, אנגלית ועברית, ושיר בלגי בג'יבריש בשנת 2003.

הנחיית התחרות חייבת להיעשות באנגלית ובצרפתית. בנוסף להן מותרת גם שפת המדינה המארחת. עקב ריבוי השירים בשנים האחרונות, מוותרים בדרך כלל על חזרה מלאה של דברי ההנחיה בשפות השונות, וכדי לחסוך בזמן מנהלים את ההנחיה בשפה אחת עיקרית (בדרך כלל אנגלית), ומתרגמים רק את עיקרי הדברים לצרפתית ולשפה המקומית.

[עריכה] המדינות הזוכות

שנה	מדינה	שיר	מבצע
1956	שווייץ	Refrain	ליס אסיה
1957	הולנד	Net Als Toen	קורי ברוקן
1958	צרפת	Dors mon amour	אנדרה קלבו
1959	הולנד	Een beetje	טדי סחולטן
1960	צרפת	Tom Pilibi	ז'קלין בוייר
1961	לוקסמבורג	Nous les amoureux	ז'אן קלוד פסקאל
1962	צרפת	Un premier amour	איזבל אוברה
1963	דנמרק	Dansevise	גרתה ויורגן אינגמן
1964	איטליה	Non ho l'età per amarti	ג'יליולה צ'ינקואטי
1965	לוקסמבורג	Poupée de cire, poupée de son	פרנס גאל
1966	אוסטריה	Merci Chérie	אודו יירגנס
1967	בריטניה	Puppet On a String	סנדי שואו
1968	ספרד	La, la, la ...	מאסייל
1969*	ספרד צרפת הולנד בריטניה	Vivo cantando Un jour, un enfant De troubadour Boom Bang a Bang	סאלומה פרידה בוקארה לני קור לולו
1970	אירלנד	All Kinds of Everything	דנה
1971	מונקו	Un banc, un arbre, une rue	סברין
1972	לוקסמבורג	Après toi	ויקי לאנדרוס
1973	לוקסמבורג	Tu te reconnaîtras	אן מארי דוד
1974	שבדיה	Waterloo	אבבא
1975	הולנד	Ding-a-dong	טיץ' אין
1976	בריטניה	Save Your Kisses for Me	אחוות האדם
1977	צרפת	L'oiseau et l'enfant	מארי מרים
1978	ישראל	אבניבי	יזהר כהן
1979	ישראל	הללויה	גלי עטרי וחלב ודבש
1980	אירלנד	What's Another Year	ג'וני לוגאן
1981	בריטניה	Making Your Mind Up	באקס פיז
1982	גרמניה	Ein bisschen Frieden	ניקול
1983	לוקסמבורג	Si la vie est cadeau	קורין הרמס
1984	שבדיה	Diggi-loo-diggi-ley	הרייס
1985	נורבגיה	La det swinge	בוביסוקס
1986	בלגיה	J'aime la vie	סנדרה קים
1987	אירלנד	Hold Me Now	ג'וני לוגאן
1988	שווייץ	Ne partez pas sans moi	סלין דיון
1989	יוגוסלביה	Rock Me	ריווה
1990	איטליה	Insieme 1992	טוטו קוטוניו
1991	שבדיה	Fångad av en stormvind	קרולה
1992	אירלנד	Why Me	לינדה מרטין
1993	אירלנד	In Your Eyes	נייב קבאנה
1994	אירלנד	Rock'n Roll Kids	פול הרינגטון וצ'רלי מקגטיגן
1995	נורבגיה	Nocturne	סיקרט גארדן
1996	אירלנד	The Voice	איימר קווין
1997	בריטניה	Love Shine a Light	קתרינה והגלים
1998	ישראל	דיווה	דנה אינטרנשיונל
1999	שבדיה	Take Me to Your Heaven	שרלוט נילסן
2000	דנמרק	Fly On the Wings of Love	האחים אולסן
2001	אסטוניה	Everybody	טאנל פדאר, דייב בנטון ו2XL
2002	לטביה	I Wanna	מרי אן
2003	טורקיה	Everyway That I Can	סרטאב ארנר
2004	אוקראינה	Wild Dances	רוסלנה
2005	יוון	My Number One	הלנה פפאריזו
2006	פינלנד	Hard Rock Hallelujah	לורדי
2007	סרביה	Molitva	מריה שריפוביץ'
2008

הערה: (*) בשנת 1969 זכו 4 מדינות, מכיוון שלא היה חוק לגבי הכרעה במצב של תיקו.

[עריכה] אירוויזיון 1969

ב-29 במרץ 1969 נערכה תחרות האירוויזיון במדריד שבספרד. התחרות הייתה באותה תקופה פופולרית מאוד, והשתתפו בה 16 מדינות. בסיום ההצבעה הדרמטית והמותחת, 4 מדינות (ספרד, הולנד, צרפת ובריטניה) זכו באותו מספר נקודות. בעקבות התיקו, ארבע הזמרות הוכרזו כולן כמנצחות, ועלו לשיר את השירים הזוכים זו אחר זו.

לאחר אירוע זה נעשו כמה ניסיונות בשיטות ניקוד אחרות (ראו לעיל). בשיטת הניקוד שקיימת היום (הנהוגה מאז 1975) יש שתי דרכים להכריע במקרה של שוויון.

1. מבין המדינות שהשיגו את סכום הנקודות הגבוה ביותר, המנצחת היא המדינה שקיבלה פעמים רבות יותר את מרב הנקודות, כלומר מדינה שקיבלה 12 נקודות יותר פעמים. אם עדיין אין הכרעה תנצח המדינה שקיבלה 10 נקודות יותר פעמים וכך הלאה. עד היום הופעל הכלל רק פעם אחת, בשנת 1991. השיר השבדי והשיר הצרפתי זכו שניהם במספר הנקודות הגבוה ביותר, וגם קיבלו 12 נקודות מספר זהה של פעמים. שבדיה זכתה כי קיבלה 10 נקודות יותר פעמים מצרפת. שיטה זו נהגה בין 1975 ל-2002.
2. מבין המדינות שהשיגו את סכום הנקודות הגבוה ביותר מנצחת זו שקיבלה נקודות מיותר מדינות, או במילים אחרות, זו שקיבלה 0 נקודות פחות פעמים. אם עדיין לא התקבלה הכרעה, בודקים איזו מדינה קיבלה 12 נקודות יותר פעמים וכן הלאה. שיטה זו נהוגה משנת 2003, ועד כה לא היה צורך להפעילה. אילו נהגה השיטה הזו ב-1991 הייתה צרפת מנצחת שכן היא קיבלה נקודות מ-19 מדינות בעוד שבדיה קיבלה נקודות מ-18 מדינות בלבד.

[עריכה] משתתפי אירוויזיון בולטים

בתחרות התמודדו מספר אמנים שהתפרסמו ברחבי העולם גם מחוץ לה. בחלק מהמקרים מדובר על זמרים שהיו בעלי קריירה עולמית גם לפני האירוע, אך בחלק מהמקרים (בפרט, להקת אבבא), היה האירוויזיון קרש הקפיצה למשתתפים.

• בשנת 1963 ייצגה את מונקו הזמרת הצרפתייה פרנסואז הרדי, ואת לוקסמבורג ייצגה הזמרת היוונייה ננה מושקורי.
• בשנת 1965 זכתה בתחרות הזמרת הצרפתייה פראנס גל שייצגה את לוקסמבורג בשיר "בובת שעווה בובת קש" (Poupé de cire poupée de son) שכתב לה היוצר הצרפתי היהודי סרז' גינסבור.
• בשנת 1967 זכתה בתחרות הזמרת סנדי שואו, שייצגה את בריטניה בשיר "בובה על חוט" (Puppet on a string).
• קליף ריצ'רד ייצג את בריטניה בשנים 1968 בשיר "איחולים" (Congragulations) וב-1973 בשיר "כוח לכל ידידינו" (Power to all our friends).
• בשנת 1970 ייצג חוליו איגלסיאס את ספרד בשיר Gwendolyne.
• בשנת 1974 זכתה בתחרות להקת אבבא, שייצגה את שבדיה, בשיר "ווטרלו" (Waterloo). השיר הפך ללהיט עולמי.
• בשנת 1974 ייצגה אוליביה ניוטון-ג'ון את בריטניה בשיר "תחי האהבה" (Long live love).
• בשנת 1983 ייצגה את ישראל עפרה חזה עם השיר "חי". כחמש לאחר שנים מכן פתחה חזה קריירה בינלאומית והגיעה לראש מצעדי הפזמונים באירופה ובארצות הברית.
• בשנת 1988 ייצגה את שווייץ הזמרת הקנדית סלין דיון בשיר "אל תעזבו בלעדיי" (Ne partez pas sans moi).
• בשנת 1998 זכתה בתחרות הזמרת דנה אינטרנשיונל, שייצגה את ישראל בשיר "דיווה". הזכייה הזניקה את הקריירה האירופית של דנה.
• בשנת 2003 הצמד "ט.א.ט.ו." ייצג את רוסיה וסיים במקום השלישי עם השיר "אל תאמין, אל תפחד" (Не верь, не бойся)

[עריכה] תחרות היובל

ערך מורחב – שיר היובל באירוויזיון

[עריכה] ישראל באירוויזיון

ערך מורחב – ישראל באירוויזיון

ישראל החלה להשתתף באירוויזיון בשנת 1973, כאשר אילנית, אחת הזמרות המצליחות בארץ, נשלחה לייצג את ישראל בתחרות שנערכה בלוקסמבורג, עם השיר "אי שם". אילנית סיימה במקום ה-4 אחרי לוקסמבורג, ספרד ובריטניה.

ישראל זכתה בתחרות האירוויזיון שלוש פעמים:

ב-22 באפריל 1978 זכה יזהר כהן בתחרות שנערכה בפריז שבצרפת עם השיר "אבניבי" שכתבו אהוד מנור ונורית הירש. ב-31 במרץ 1979 זכתה להקת חלב ודבש יחד עם גלי עטרי בתחרות שנערכה בירושלים שבישראל עם השיר "הללויה" שכתבו שמרית אור וקובי אשרת. ב-9 במאי 1998 זכתה דנה אינטרנשיונל בתחרות שנערכה בברמינגהאם שבאנגליה, עם השיר "דיווה", שנכתב על ידי יואב גינאי והולחן על ידי צביקה פיק.

[עריכה] אירוויזיון הילדים

ערך מורחב – אירוויזיון הילדים

בשנת 2003 נערכה לראשונה גם תחרות "אירוויזיון הילדים" (Juniour Eurovision Song Contest) בהשתתפות 16 מדינות. התחרות נועדה למשתתפים בגילאי 16 ומטה המנועים מלהשתתף באירוויזיון הרשמי בשל מגבלת גיל (הנהוגה בו מאז שנת 1989). הזוכה הראשון ב"אירוויזיון הילדים", שהתקיים בקופנהגן שבדנמרק, היה הילד דינו ילוסיץ' מקרואטיה, שהיה בן 9 בלבד. בניגוד לאירוויזיון, בתחרות זו המארחת נבחרת על ידי הוועדה המארגנת מטעם איגוד השידור האירופי כדי להפחית את הלחץ על המשתתפים הצעירים, כך שבשנת 2004 נערכה התחרות בלילהאמר, נורבגיה , בה זכתה נציגת ספרד. בשנת 2005 התקיימה התחרות בבלגיה וזכתה בה בלארוס, ובשנה הזאת (2006) התקיימה התחרות ברומניה וזכתה בה רוסיה. בשנת 2007 התחרות נערכה בהולנד וליטא השתתפה בה לראשונה. הזוכה היה מבלארוס. ישראל לא השתתפה עד כה ב"אירוויזיון הילדים" בשל חוסר עניין בעבר מצד רשות השידור, לה שמורה הזכות לשלוח נציגוּת מטעם ישראל. רשות השידור הישראלית הביעה רצון להשתתף בתחרות החל מ-2008, ואחד התנאים לכך הוא שידור חי של התחרות של 2007, שאכן שודר בערוץ 1.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי של האירוויזיון
• חדשות שוטפות בנושא האירוויזיון
• אתר העוסק בהיסטוריה של התחרות