איור משנת 1712 של אדריאן רלנד (האנדרטאות העתיקות של פלשתינה מאוירות) מכיל תיאור מוקדם וציר זמן של ההתייחסויות ההיסטוריות לשם "פלשתינה".[1]
השם פלשתינה הוא טופונים (אנ') עתיק המציין חבל ארץ בדרום הלבנט, שנוצר כתוצאה מגלגולי המונח "פלשת" בין שפות שונות.
המונח "פלשת" (מתעתיק כתב חרטומים) נמצא בחמישה כתבים המתייחסים לעם שכן, המזוהה עם הפלשתים[2] או ארצם פלשת, החל משנת 1150 לפנה"ס בקירוב במהלך השושלת העשרים של מצרים. האזכור הידוע הראשון למונח זה במצרית הוא במקדש מדינת האבו המתייחס לפלשת בין אלה שלחמו נגד מצרים העתיקה בתקופת שלטונו של רעמסס השלישי,[3] והאחרון הידוע הוא 300 שנה מאוחר יותר על פסל Padiiset (אנ'). במקרא מוזכרים תמיד הפלשתים וארצם. האשורים קראו לאותו אזור פִלִשְתֻ, החל באדד-ניררי השלישי בערך 800 לפנה"ס ועד לאסרחדון יותר ממאה שנה מאוחר יותר.[4] המקורות המצריים והאשוריים סיפקו אזור כללי אך לא גבולות ברורים למונח.[5]
המונח היווני "פלשתינה" הופיע לראשונה במאה החמישית לפנה"ס כאשר ההיסטוריון היווני הקדוםהרודוטוס כתב על "סוריה פלשתינה" בין פיניקיהלמצרים בהיסטוריות.[6] הרודוטוס מספק את ההתייחסות ההיסטורית הראשונה המציינת בבירור אזור רחב יותר מאשר פלשת המקראית, שכן הוא יישם את המונח הן על אזורי החוף והן באזורים הפנימיים כגון הרי יהודה ובקעת הירדן.[7] בנג'מין סאליבן סבר שבתיאור חבל הארץ סוריה (הכולל את ארץ ישראל), הרודוטוס התייחס לסורים צפוניים - דוברי ארמית סורית, ולקבוצה שהרודוטוס מכונה סורים פלאיסטינים, אותם יש לזהות עם הפלשתים ועם נתיני ממלכות יהודה וישראל בתקופת הברזל (1000–586 לפנה"ס).[8]
באירופה, השם הלטיני Palaestina וגלגוליו בשפות אירופה שימש תדיר כשם נרדף לארץ הקודש. השימוש בשם "פלשתינה" הפך נפוץ באנגלית המודרנית הקדומה,[19] היה בשימוש באנגלית ובערבית במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל (המוטצאריף של ירושלים). השם שימש את הכובשים הבריטים כדי להתייחס לארץ ישראל המנדטורית, שטח מהאימפריה העות'מאנית לשעבר שחולק בהסכם סייקס-פיקו והובטח על ידי בריטניה באמצעות כתב המנדט של פלשתינה שהתקבל מהליגה של אומות.[20] עד קום המדינה, שימש המונח "פלשתינים" באנגלית לתיאור יושבי הארץ, הערבים והיהודים;[21][22] רק מקום המדינה, לאחר שהיהודים זנחו את השם, השם החל להיות מזוהה כערבי.[23]
המונח האנגלי "פלשתינה" עצמו נובע מהמילה הלטינית Palaestīna,[24] אשר, בתורה, נובעת מיוונית קוינה Παλαιστῑ́νη (פלאיסטינה), בשימוש הרודוטוס במאה ה-5 לפנה"ס,[25][26][27] כשם תואר גזור מהשם "פלשתים" לחלק מסוריה: Συρία ἡ Παλαιστίνη, כלומר "סוריה הפלשתית".[28][29] המונח "פלשת" נמצא בשימוש מצרי (pwrꜣsꜣtj) ואשורי, חלקו עוד בטרם כתיבת התנ"ך, ומתייחס לפלשתים המקראיים (על גלגוליהם בתקופות השונות).[30][31][32] האטימולוגיה הנוספת אינה ודאית; לא ידוע אם המונח היה שם פנימי או חיצוני (אנ'), לא נמצאה המילה "פלשתים" בעדויות הדלילות של השפה הפלשתית, ולא ידוע אם המונחים העבריים, המצריים והאשוריים נבעו ממקור משותף, או אם הם פשוט שאלו את השם אחד מהשני ושינו אותו כך שיתאים למנהגים הפונולוגיים שלהם. לפי מרטין נות, השם מגיע כנראה ממילה פרוטו-שמית, אם כי יש דמיון חזק בין Palaistī́nē ל־palaistês, המילה היוונית ל"מתאבק/יריב", שיש לה משמעות אטימולוגית זהה למילה העברית "ישראל" בסיפור המקראי על מאבק יעקב והמלאך. דבר זה הורחב על ידי דוד יעקובסון כדי לשלב את תאוריית השם של המילה "פלשתים" עם תרגום ישיר של המילה "ישראל" ליוונית (בהתאם לנטייה היוונית לניקוד על שמות מקומות.) לפי דבריו נראה שלדמיון בין Palaistī́nē ל־palaistês יש משמעות עמוקה יותר. לפי ההסבר שניתן בבראשית 32:24-28, השם ישראל נובע מהתקרית שבה יעקב נאבק עם המלאך. נאמר לנו שיעקב קיבל את השם "ישראל" כי "התאבקת (סריטה) עם האל". בתרגום השבעים הפועל היווני epalaien (הוא התאבק) נהג לתאר את מאבקו של יעקב עם המלאך. זה מעלה את השאלה האם השם Palaistī́nē עשוי להיות מקושר ישירות לזה של ישראל באמצעות סיפור זה. לפי דבריו, קשר זה אכן סביר שכן היוונים, כמו עמים עתיקים אחרים, צרפו משקל לתיאורים סמליים על מקורותיהם ולעתים קרובות נקראים אנשים ומדינות בשמות אפונים.[33]
לאחר ימי הרודוטוס קוצר השם, והתואר "פּלאיסטיני" הפך לשם עצם בפני עצמו של חבל ארץ בארץ סוריה.[28] במאה ה-1 לספירה, הסופרים היהודים פילון ויוסף בן מתתיהו[34] כבר השתמשו בחיבוריהם ביוונית בשם "פלשתינה" או "סוריה-פלשתינה" כדי לציין את ארץ ישראל כולה, לצורך הבחנה נוחה בין "יהודה", שמה הרשמי של הארץ בתקופתם, לבין חבל יהודה גופא.[35] השם "פלשתינה" הפך רשמי באימפריה הרומית רק במאה ה-2 לספירה, כשפרובינקיית יהודה בוטלה בידי הקיסראדריאנוס, בעקבות מרד בר כוכבא, ותחתיה הוקמה הפרובינקיה של "סוריה הפלאיסטינית", או בקיצור "פלאיסטינה".[36] שינוי השם מ"יודאיה" (יהודה) ל"פלשתינה" נועד לטשטש את הקשר בין היהודים לארצם ולבטל את זכותם על מולדתם.[29] לעיתים שולבו המונחים – למשל, פתולמאיוס הגאוגרף התייחס לאזור כ"פלשתינה יודאה" (פלשתינה־יהודה).[37] בתקופה הביזנטית חולקה הארץ לשלושה מחוזות: פלשתינה פרימה, סקונדה וטרטיה (הראשונה, השנייה והשלישית). בספרי המשנה והתלמוד (שנערכו בתקופה הרומית-ביזנטית) לעומת זאת, הרבו להשתמש בשם "ארץ ישראל",[38] לעומת מופעים אחדים של השם "פלסטיני" בספרות חז"ל.[39]
המילה ונגזרותיה נמצאות בשימוש יותר מ-250 פעמים בגרסאות המסורה,[2][40] מתוכם 10 שימושים בתורה (השימוש הראשון הוא בבראשית י', תולדות בני נח), עם גבולות לא מוגדרים וללא תיאור משמעותי, וכמעט 200 מהאזכורים הנותרים נמצאים בספר שופטים המאוחר יותר ובספר שמואל המכילים את הסיפור הידוע של מדינת חוף בעימות מקראי עם בני ישראל.[9][41] בזמן תרגום השבעים המונח היווני "פלאיסטינה" כבר נכנס לאוצר המילים היווני. עם זאת, היא לא שימשה בתרגום השבעים - במקום זאת נעשה שימוש במונח "ארץ הפליסטיים" (Γη των Φυλιστιειμ, בתעתיק של המלה העברית "פלשתים" כולל הריבוי העברי).[27] בספרי שופטים ושמואל תרגום השבעים השתמש במונח "אלופולואי" (Αλλόφυλοι, "עמים אחרים"),[42][43] כך שהמונח "פלשתים" פורש כמשמעו "לא בני ישראל מהארץ המובטחת" כאשר משתמשים בה בהקשר של שמשון, שאול ודוד,[43] ומקורות רבנים מסבירים כי עמים אלו היו שונים מהפלשתים של ספר בראשית.[42]
1150 לפנה"ס: פפירוס האריס הראשון: "הארכתי את כל גבולות מצרים; הפלתי את אלה שפלשו אליהם מארצותיהם. הרגתי את הדניין (אנ') באיים שלהם, הת'כר והפלשת נעשו לאפר."[44][2]
800 לפנה"ס: אדד-ניררי השלישי ב"לוח כלח" (אנ') מתאר את כיבושיו, בהם פלשת.[48][49]במצבת סבעה (אנ') תיאר: "בשנה החמישית (לשלטון הרשמי) התיישבתי חגיגית על כס מלכותי וקראתי למדינה (למלחמה). הוריתי על צבא אשור הרב לצעוד נגד פלשת [...] קיבלתי את כל המחוות […] שהביאו לאשור. אני (אז) הוריתי [לצעוד] נגד הארץ דמשק."[47][50]
735 לפנה"ס: קורדי-אשור-למור לתגלת-פלאסר השלישי, מכתבי נמרוד ND 2715: "הורד עצים, עשה בו מלאכתך, (אבל) אל תמסור אותו למצרים או לפלשתים, אחרת לא אתן לך לעלות להרים."[51][52]
סרגון השני הזכיר באחת מכתובותיו המלכותיות את מלכי הארצות pilištu (פלשת), יהודה, אדום, מואב, ואלה שחיים על החוף (של הלבנט), כמלכים שהוסתו נגדו.[53][54][55]
450 לפנה"ס: הרודוטוס, היסטוריות,[61] התייחסות המציינת אזור רחב יותר מפלשת, בהתייחסו ל"מחוז של סוריה, הנקרא Palaistinê"[62][63][64] (ספר 3): "מהעיר פּוֹסִידֵיאוֹן, אשר אַמְפִילוֹכוֹס בן אַמְפִיאַרָאוֹס יסדה על הגבול שבין קיליקיה וסוריה. מעיר הזאת עד מצרים, מלבד חבל הערבים – כי זה היה חפשי ממס – היה המס שלש מאות וחמשים ככר. במחוז זה נכללו כל פניקיה וסוריה הנקרת פַלַישתינַאִית...";[65] (ספר 4): "מפיניקיה עד גבולי העיר קדיטיס הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים" (ניתן לפרש זאת גם כ"סורים של פלאיסטינה");[66] (ספר 7): "הפניקים האלה ישבו לפנים, כפי שהם עצמם מספרים, על יד הים האדום, משם עברו ויושבים על שפת הים בסוריה. חבל סוריה זה וכל זה המשתרע עד מצרים נקרא פלשתינא."[67] התייחסות חשובה אחת מתייחסת לפרקטיקה של מילת גברים הקשורה לעם העברי: "הקולכים והמצרים והכושים המה היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם. הפניקים והסורים היושבים בפלשתינה, כפי שהם מודים, למדו מהמצרים, והסורים היושבים על יד הנהר תֶרְמוֹדוֹן ופַּרְתֶנִיוס (תרמה ופרתין באסיה הקטנה) והמַקְרוֹנִים (עם לא ידוע יותר, ישב קרוב לקפדוקיה) שכניהם אומרים, כי זה כבר למדו זאת מאת הקולכים. הם לבדם בין כל בני־אדם מלים את בשרם וכנראה מחקים הם בזה את המצרים."[68][69][70]
340 לפנה"ס: אריסטו, מטאורולוגיה (אנ'), "שוב, אם, כפי שמספרים, יש אגם בפלשתינה, כזה שאם אתה תקשור אדם או בהמה ותשליך אותם לתוכו הם יצופו ולא ישקעו, זה יוכיח את מה שאמרנו. אומרים שהאגם הזה כל כך מר ומלוח שאין בו דגים ושאם משרים בו בגדים ומנערים אותם זה מנקה אותם". זה מובן על ידי חוקרים כהתייחסות לים המלח.[71][72]
150 לפנה"ס: פולמון מאיליון, היסטוריות יווניות, שצוטט על ידי אוסביוס מקיסריה ב-הכנה לבשורה: "בתקופתו [שלטונו] של אפיס בן פורוניאוס חלק מהצבא המצרי גורש ממצרים, אשר מצא את משכנו לא הרחק ממנה. ערב בחלק של סוריה שנקרא פלשתינה".[73][74][75]
סופרים בתקופה זו השתמשו גם במונח פלשתינה כדי להתייחס לכל האזור שבין סוריה למצרים, עם התייחסויות רבות לאזורים היהודיים בתוך פלשתינה.[82][27] נטען שכמה מסופרי המאה הראשונה קשרו את המונח לאזור החוף הדרומי.[83][24]
30 לפנה"ס: טיבולוס, טיבולוס וסולפיסיה: השירים: "למה לספר כיצד היונה הלבנה המקודשת לסורים עפה ללא פגע דרך הערים הצפופות של פלשתינה?".[84][85]
8 לספירה: אובידיוס, מטמורפוזות: (1) "...דרציס מבבל, שכפי שהפלאיסטינים מאמינים, הפך לדג שכולו מכוסה קשקשים ושוחה בבריכה"[88] ו-(2) "שם נפל גם מנדסיאן סלדון; גם אסטראוס, שאמו הייתה פלאיסטינית, ואביו לא ידוע."[88][87]
17 לספירה: אובידיוס, פסטיבלים (שיר): "כשיופיטר נטל נשק כדי להגן על השמים, בא לפרת עם קופידון הקטן וישב על סף מימי פלשתינה."[89][87]
40 לספירה: פילון האלכסנדרוני, (1) כל אדם טוב הוא חופשי: "יתר על כן, גם פלשתינה וסוריה אינן עקרים מחוכמה וסגולה למופת, שבהן מדינות שאף לא חלק קטן מהעם הנפוץ ביותר של היהודים מאכלס אותן. יש חלק של אותם אנשים שנקראו איסיים.";[90] (2) על חיי משה: "[משה] הוביל את עמו כמושבה לפיניקיה, ואל קוילה-סוריה ופלשתינה, שנקראה באותה תקופה ארץ הכנענים, שגבולותיה היו מרוחקים שלושה ימים ממצרים.";[91][92] (3) על אברהם: "ארץ סדום הייתה מחוז ארץ כנען, אשר הסורים קראו אחר כך פלשתינה."[93][94]
43 לספירה: פומפוניוס מלה, De situ orbis (תיאור העולם): "סוריה מחזיקה במרחב רחב של החוף, כמו גם אדמות המשתרעות בצורה רחבה למדי פנימה, והיא מסומנת בשמות שונים במקומות שונים. לדוגמה, היא נקראת קוילה-סוריה, מסופוטמיה, יהודה, קומגנה וסופיה. זוהי פלשתינה בנקודה שבה סוריה נושקת לערבים, אחר כך פיניקיה, ולאחר מכן - היכן שהיא מגיעה לקיליקיה- אנטיוכיה. [...] בפלשתינה, לעומת זאת, היא עזה, עיר אדירה ומבוצרת."[94][95][96]
78 לספירה: פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5: פרק 13: "ליד המדינות הללו סוריה מיישבת את החוף, שהיה פעם הגדול ביותר בארצות, ומכובד בשמות רבים; שכן החלק שמצטרף לערב היה בעבר שנקראה פלשתינה, יהודה, קוילה-סוריה ופניקיה. הארץ בפנים נקראה דמשקנה, וזה בהמשך ועוד דרומה, בבל."; פרק 14: "אחרי זה, בנקודה שבה הבוץ הסרבי (ימת ברדוויל) הופך גלוי, מתחילים אדום ופלשתינה. האגם הזה, שכמה סופרים הפכו להיות בהיקף של 150 מייל, הרודוטוס הציב למרגלות הר קסיוס; הוא כעת ביצה קטנה. הערים הן רינוקורורה (אנ') ובפנים הארץ רפיח, עזה, ועוד יותר בפנים הארץ, אנתדון: יש גם הר ארגריס";[97] ספר 12, פרק 40: "לענפי המסחר הללו, הם פתחו את העיר חרן, המשמשת כנמל כניסה, וממנו נהגו בעבר להמשיך לגבא, במרחק של עשרים יום מסע, ומשם לפלשתינה שבסוריה."[98][94]
90 לספירה: דיון כריסוסטומוס, שצוטט על ידי סינסיוס, מתייחס לים המלח כמקום שנמצא בחלק הפנימי של פלשתינה, ממש בקרבת "סדומה".[102]
94 לספירה: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: "...העתיקות הללו מכילות את מה שנמסר לנו מבריאת האדם המקורית, ועד לשנה השתים עשרה למלכות נירון, לגבי מה שקרה לנו היהודים, גם במצרים כמו בסוריה, ובפלשתינה."[103][94]
94 לספירה: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: "ומצרים ילד שמונה בנים וכולם תפשו את האדמה מעזה עד מצרים, פִילִיסְטִינוֹס (Φυλιστινος = פלשת) הוא היחידי אשר הארץ שמרה על שמו, יען כי היוונים קוראים את חלקו פַּלַיסְטִינִי."[104]
94 לספירה: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: "ומטעם זה לא נחה את העם בדרך המוליכה ישר לפלסטינה (פלסטינה = ארץ פלשתים (שמות י“ג י”ז)) אלא רצה להנחותם דרך המדבר בדרך ארוכה וקשה ולחדור ככה לתוך כנען;"[105]
97 לספירה: יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון: "והנה אומר בזה, כי הסורים אשר בארץ פלשתים מלים את בשר ערלתם, ומכל יושבי ארץ פלשתים היהודים לבדם עושים זאתי והרודוטוס ידע את זאת וספר עליהם את הדבר."[106][94]
100 לספירה: סטאטיוס, סילוויי, מתייחס ל"ליקרים פלישתי"[107][87] ו"איזיס, ...בעדינות במו ידך הוביל את הנוער חסר התחרות, אשר הנסיך הלטיני העניק לו את אמות המידה של המזרח והריסון של אנשי פלשתינה, (כלומר, פקודה על החזית הסורית) דרך שער ושמיים קדושים וערי ארצך."[108][109]
100 לספירה: פלוטרכוס, חיי אישים: "ארמניה, שבה שולט טיגרנס, מלך המלכים, ומחזיק בידיו כוח שאיפשר לו לשמור על הפרתים בגבולות צרים, להרחיק ערי יוון ומדי, לכבוש את סוריה ופלשתינה, להרוג את מלכי השושלת המלכותית של סלאוקוס, ולסחוב את נשותיהם ובנותיהם באלימות."[110] ו"הנצחון [של פומפיוס] היה כה גדול, שלמרות שהוא חולק ליומיים, הזמן היה רחוק מלהספיק להצגת מה שהוכן לנשיאה בתהלוכה; נשאר מספיק כדי לעטר ניצחון נוסף. בראש המופע הופיעו כותרות האומות הנכבשות; פונטוס ארמניה, קפדוקיה, פפלגוניה, מדיה, קולכיס, האיבריים, האלבנים, סוריה, קיליקיה, מסופוטמיה, פיניקיה, פלשתינה, יהודה, ערב, הפיראטים שהוכנעו הן בים והן ביבשה."[111]
"סוריה פלשתינה" מוזכר בתעודה צבאית רומית משנת 139 לספירה129 או 135 לספירה: סוריה פלשתינה הייתה פרובינציה רומית בין השנים 135 ל-390 בערך.[113] היא הוקמה במיזוג סוריה הרומית ויהודה הרומית, זמן קצר אחרי מרד בר כוכבא. יש רק ראיות נסיבתיות הקושרות את אדריאנוס עם שינוי השם והתאריך המדויק אינו בטוח.[114] הדעה הרווחת במחקר היא ששינוי השם נועד לנתק את הקשר של היהודים למולדתם ההיסטורית.[29][115]לואיס פלדמן טוען שלפני שינוי שם הפרובינציה המונח שימש להתייחסות לאזור החוף הקשור לפלשתים וכי מחברי המאה הראשונה הבדילו את יהודה פלשתינה.[116]
130 לספירה: פאוסניאס (גאוגרף),[117] תאוריה של יוון: (1) "בקרבת מקום נמצא מקדש אפרודיטה השמימית; האנשים הראשונים שהקימו את פולחנה היו האשורים, אחרי האשורים, הפאפיים מקפריסין והפיניקים המתגוררים באשקלון שבפלשתינה; הפיניקים לימדו את פולחנה לאנשי קיתרה.";[118][119] (2) "מול המקדש צומחים עצי דקל, שפירותיהם, אף כי אינם אכילים לחלוטין כמו התמרים של פלשתינה, ובכל זאת הם בשלים יותר מאלה של איוניה.";[120] (3) ו-"[סיביליה עבריה] גודלה בפלשתינה בשם סאבה, שאביה היה ברוסוס ואמה ארימנת'ה. יש אומרים שהיא הייתה בבלית, בעוד שאחרים קוראים לה סיבילה המצרית."[121]
150 לספירה: אייליוס אריסטידס, לאפלטון: להגנת הארבעה: אין לסווג את האנשים האלה לבדם לא בין חנפנים ולא בין בני חורין. כי הם מרמים כמו חנפנים, אבל הם חצופים כאילו היו בדרגה גבוהה יותר, שכן הם מעורבים בשתי הרעות הקיצוניות והמנוגדות ביותר, השפלות והרצונות, מתנהגים כמו אותם אנשים מרושעים של פלשתינה. שכן ההוכחה לחוסר האדיקות של אותם אנשים היא שהם אינם מאמינים בכוחות העליונים. והאנשים הללו ערקו באופן מסוים מהגזע היווני, או יותר נכון מכל מה שגבוה יותר.[125]
150 לספירה: אפיאנוס, היסטוריה רומית: "בכוונתי לכתוב את ההיסטוריה של הרומאים, ראיתי צורך להתחיל בגבולות האומות שתחת שלטונם... כאן אנו מפנים את מסלולנו ועוברים לאחור, אנו לוקחים את פלשתינה-סוריה, ומעבר לה חלק מערב. הפיניקים מחזיקים את הארץ לצד פלשתינה על הים, ומעבר לשטח הפיניקי נמצאים קוילה-סוריה, והחלקים המשתרעים מהים עד לפנים הארץ עד נהר הפרת, דהיינו פלמירה והארץ החולית מסביב, המשתרעת אפילו עד הפרת עצמו."[126]
150 לספירה: לוקיאנוס מסאמוסאטה, פטירתו של פרגרינוס: 11. "אז הוא למד את הידע המופלא של הנוצרים, על ידי התרועעות עם הכוהנים והסופרים שלהם בפלשתינה. ו-איך זה יכול להיות אחרת? כולם נראים כמו ילדים, כי הוא היה נביא, מנהיג כת, ראש בית הכנסת, והכל, לבדו. הוא פירש והסביר כמה מספריהם ואף חיבר רבים, והם כיבדו אותו כאל, השתמשו בו כמחוקק, והעמידו אותו כמגן, אחרי אותו אחר, ללא ספק, לו הם עדיין סוגדים, האיש שנצלב בפלשתינה בגלל שהכניס לעולם את הכת החדשה הזו.[127][128]
150 לספירה: אריאנוס, אנבסיס: "צור אז נכבשה, בארכיבישופ של אתונה אניקטוס ... אלכסנדר נחוש כעת לצאת עם המשלחת שלו למצרים. שאר פלשתינה הסורית (כפי שהיא נקראת) כבר באו אליו, אבל סריס פלוני, בטיס, שהיה אדון עזה, לא הצטרף לאלכסנדר."[129]
159 לספירה: מטבעות ממטבעת נאפוליס מתקופת אנטונינוס פיוס: פלביה נאפוליס (?), בסוריה, בפלשתינה, שנה 88 (ביוונית).[131]
200 לספירה: אולפיאן, על מיסים, ספר 1. יש לזכור שיש קולוניאות מסוימות הכפופות לחוק האיטלקי. ...למושבת תלמייס, השוכנת בין פיניקיה לפלשתינה, אין אלא שם של מושבה. ...בפלשתינה יש שתי מושבות, אלו של קיסריה ואיליה קפיטולינה; אך אף אחד מאלה לא נהנית מפריבילגיות איטלקיות.[132]
200 לספירה: טרטוליאנוס, יצירותיו של טרטוליאנוס: פלשתינה עדיין לא קיבלה ממצרים את נחיל היהודים שלה (של מהגרים), וגם לא גזע שממנו צמחו נוצרים אף התיישבו שם, כאשר שכנותיו סדום ועמורה נכלו באש מן השמים.[133]
200 לספירה: סקסטוס יוליוס אפריקנוס, איגרת לאריסטידס: כמה שודדים אדומיים תוקפים את אשקלון, עיר פלישתית, מלבד שלל אחר שלקחו ממקדש אפולו, שנבנה ליד החומות, נשאו בשבי אנטיפטרוס אחד, בנו של פלוני, הורדוס, עבד בית המקדש. וכיוון שהכוהן לא היה מסוגל לשלם את הכופר עבור בנו, חונך אנטיפטרוס במנהגי האדומים, ולאחר מכן נהנה מחברותו של הורקנוס, הכהן הגדול של יהודה. ובהיותו נשלח בשגרירות לפומפיוס מטעם הורקנוס, ולאחר שהחזיר לו את הממלכה שהתבזבזה על ידי אריסטובולוס אחיו, התמזל מזלו לקבל את התואר פרוקורטור של פלשתינה.[134]
225 לספירה: דיו קסיוס, היסטוריה רומית: מלחמות המזרח 70 לפנה"ס - "זה היה מהלך האירועים באותה תקופה בפלשתינה; כי זה השם שניתן מימי קדם לכל הארץ המשתרעת מפניקיה ועד מצרים לאורך הים הפנימי. יש להם גם שם אחר שנרכש: הארץ נקראה יהודה, והעם עצמו יהודי."[135] [...] חורבן ירושלים על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה -"כך היה מהלך האירועים הללו; ובעקבותיהם הוכרז אספסיאנוס כקיסר גם על ידי הסנאט, וטיטוס ודומיטיאנוס קיבלו את התואר של קיסרים. את המשרד הקונסולרי קיבלו אספסיאנוס וטיטוס בעוד שהראשון היה במצרים והשני בפלשתינה."[136]
300 לספירה: היסטוריה אוגוסטה:[137] על חייהם של פירמוס, סאטורנינוס, פרוקולוס ובונוסוס: "אז אם כן, החזיק בדעה כזו על המצרים אאורליאנוס אסר על סטונינוס לבקר במצרים, מראה חוכמה שהיא באמת אלוהית. כי ברגע שהמצרים ראו שאחד מהדרגים גבוהים הגיע ביניהם, הם מיד צעקו בקול: "סאטורנינוס אוגוסטוס, שהאלים ישמרו עליך!" אבל הוא, כמו אדם נבון, כפי שאי אפשר להכחיש, ברח מיד מהעיר אלכסנדריה וחזר לפלשתינה."[138] על חייו של ספטימיוס סוורוס: "וזמן לא רב לאחר מכן הוא [סוורוס] נפגש עם ניז'ר ליד קיזיקוס, הרג אותו והצעיד את ראשו על כידון... .אזרחי נאפוליס בפלשתינה, בגלל שהיו זמן רב במלחמה בצד של ניז'ר, הוא שלל את כל זכויותיהם האזרחיות, ועל אנשים רבים, מלבד חברי המסדר הסנאטורי, שהלכו בעקבות ניז'ר, גזר עונשים אכזריים."[139] על חייו של אורליאנוס: "אורליאנוס, כעת שליט על העולם כולו, לאחר שהכניע את המזרח והגאלים כאחד, ומנצח בכל הארצות, הפנה את צעדתו לכיוון רומא, כדי שיוכל להציג את מבטם של הרומאים ניצחון. ...היו שלוש מרכבות מלכותיות, ...עשרים פילים ומאתיים חיות מאולפות מסוגים שונים מלוב ומפלשתינה."[140]
311 לספירה: הבישוף אוסביוס מקיסריה, תולדות האנוסים בפלשתינה. בתור "אבי תולדות הכנסייה", השימוש של אוסביוס בשם פלשתינה השפיע על דורות מאוחרים יותר של סופרים נוצרים.[143]
כתובת קלאסית ללא תאריך מקונסטנטינופול, שפורסמה על ידי ג'ורג' דוסה ב-1599, המזכירה את "סוריה פלשתינה"[144]362: יוליאנוס הכופר, נגד הגליליים: "מדוע היית כל כך כפוי טובה לאלוהינו שנטשת אותם בשביל היהודים?" האם זה היה בגלל שהאלים העניקו את הכוח הריבוני לרומא, ואפשרו ליהודים להיות חופשיים לזמן קצר בלבד, ולאחר מכן לנצח להיות משועבדים וזרים? תסתכל על אברהם: האם הוא לא היה זר בארץ זרה? ויעקב: האם לא היה עבד תחילה בסוריה ואחר כך בפלשתינה ובזקנתו במצרים? האם משה לא אומר שהוציא אותם מבית השעבוד ממצרים "בזרוע נטויה"? ואחרי שהותם בפלשתינה לא שינו את מזלם בתדירות גבוהה יותר ממה שאומרים הצופים שהזיקית משנה את צבעה, כעת כפוף לשופטים, כעת משועבד לגזעים זרים?[145]
365: אורליוס ויקטור, קיצור על הקיסרים: אספסיאנוס שלט עשר שנים. [...] וולגס, מלך פרתיה, אולץ לשלום. למחוזות נוספו סוריה ששמה פלשתינה, וקיליציה, וטרכיה וקומג'נה, שהיום אנו קוראים לה אוגוסטופרטנסיס. גם יהודה נוספה.[146]
370: אוטרופיוס, קיצור של ההיסטוריה הרומית: "אספסיאנוס, שנבחר לקיסר בפלשתינה, נסיך אמנם מלידה לא ברורה, אך ראוי להשוות אותו עם מיטב הקיסרים."[147] "ותחתיו נוספה יהודה לאימפריה הרומית; וירושלים, שהייתה עיר מפורסמת מאוד של פלשתינה."[148]
380: אמיאנוס מרקלינוס, ההיסטוריה הרומית של אמיאנוס מרקלינוס: "המחוז האחרון של סוריה הוא פלשתינה, מחוז רחב, שופע אדמה מעובדת ויפה, ו שיש בו כמה ערים מפוארות, כולן בעלות חשיבות שווה, ומתחרות זו בזו כביכול, בקווים מקבילים. למשל, קיסריה, שהורדוס בנה לכבוד הנסיך אוקטביאנוס, ואליוטרופוליס, וניאפוליס, וגם אשקלון, ועזה, ערים שנבנו בתקופות עברו."[149][150][144]
384: הירונימוס, איגרת 33: "הוא (אוריגנס) נידון על ידי הבישוף שלו, דמטריוס, רק הבישופים של פלשתינה, ערב, פיניקיה ואכאיה מתנגדים."[107][87][151]
385: אגריה, יומן המסע של אגריה: "החלק הגדול ביותר של פלשתינה, ארץ ההבטחה, היה באופק, יחד עם כל ארץ ירדן, עד כמה שניתן היה לראותה בעינינו."[152]
390: אוקסנטיוס מדורוסטורום; (הידוע כמקסימינוס האריאני), תגובות על לוב:[153][154] "באזור ערב ופלשתינה חמורים, שהם מהירים כמו סוסים."[155]
390: יוחנן כריסוסטומוס, על עושר ועוני: "מה עם אברהם?" אומר מישהו. מי סבל אסונות כמוהו? האם לא הוגלה מארצו? האם לא נפרד מכל ביתו? האם לא סבל רעב בארץ זרה? האם לא, כמו נודד, נע ללא הרף? מבבל למסופוטמיה, משם לפלשתינה, ומשם למצרים?"[156] נגד היהודים: "האם אינך רואה שפסח שלהם הוא הטיפוס, בעוד הפסח שלנו הוא האמת? תראו את ההבדל האדיר ביניהם: הפסח מנע מוות גופני: בעוד שהפסח השתיק את כעסו של אלוהים על העולם כולו; פסח של פעם שחרר את היהודים ממצרים, בעוד הפסח שחרר אותנו מעבודת אלילים; הפסח הטביע את פרעה, אבל הפסח הטביע את השטן; אחרי הפסח באה פלשתינה, אבל אחרי הפסח יבואו השמים."[157]
390: פלשתינה אורגנה בשלוש יחידות אדמיניסטרטיביות: פלשתינה פרימה, סקונדה וטרטיה (פלשתינה הראשונה, השנייה והשלישית), בחלק מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל.[158][159] פלשתינה פרימה הייתה מורכבת מיהודה, שומרון, מדינת הים ופראיה, כשהמושל מתגורר בקיסריה. פלשתינה סקונדה כללה את הגליל, עמק יזרעאל התחתון, האזורים שממזרח לגליל, והחלק המערבי של דקאפוליס לשעבר עם מושב הממשלה בבית שאן. פלשתינה טרטיה כללה את הנגב, דרום ירדן - פעם חלק מסיני - ואת רוב סיני עם פטרה כמעונו הרגיל של המושל. פלשתינה טרטיה הייתה ידועה גם בשם פלשתינה סלוטאריס.[160] מתועד ב:
תיאור העולם הרומי של ג'ורג' הקפריסאי (בערך 600)[163]
392: אפיפניוס מסלמיס, על משקלים ומידות (אנ'): "אז עבר [אדריאנוס] דרך העיר אנטיוכיה ועבר דרך [קוילה-סוריה] ופניקיה והגיע לפלשתינה - הנקראת גם יהודה - ארבעים ושבע שנים לאחר החורבן של ירושלים."[164]
400: בראשית רבה (90.6), מדרש, מציע שהמילה "ארץ" בבראשית 41:54 מתייחסת לשלוש ארצות באזור - פיניקיה, ערב ופלשתינה. (ויהי רעב בכל הארצות: בשלש ארצות בפנקיא ובערביא ובפלסטיני)[87]
400: איכה רבה (1.5), מדרש, מציע כי הדוכסים של ערב, אפריקה, אלכסנדריה ופלשתינה, חברו לקיסר הרומיאספסיאנוס. (שלש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלם והיו עמו ארבעה דוכסים, דוכס דרביא, דוכס דאפריקא, דוכס דאלכסנדריא, דוכס דפלסטיני)[87]
400: ויקרא רבה (פרשה ה, פסוק 3) מציע שגת הפלשתית זהה ל"(הגבעות או המבצרים) של פלשתינה" (תלוליא דפלסטיני).
411: הירונימוס על יחזקאל:[165] "יהודה ופלשתינה הם מגדלי הביכורים שלך. הם הציעו מזור ודבש ושמן ושרף בשווקיכם. (לקס: יהודה ובני ישראל, אלו סוחריכם במסחר תבואה ומשחות, תחילה נתנו דבש ושמן ושרף בשווקיכם). נשר, סימכוס ותיאודוטיוס תרגמו את המילה העברית 'פנאג' כפי שהייתה בעברית, שעבורה שבעים 'משחה' אנו מתרגמים 'מזור'. ונאמר כי ארץ יהודה, הנקראת כיום פלשתינה, שופעת חיילים עם תירס, בלסם, דבש, שמן ושרף, הנישאים להרי יהודה וישראל."
414: ג'רום, מכתב 129: לדרדאנוס מארץ ההבטחה: "אתה רשאי לשרטט את ארץ משה המובטחת מתוך ספר במדבר (פרק 34): כתחומה בדרום על ידי אזור המדבר הנקרא סיני, בין ים המלח לבין העיר קדש-ברנע, [ששוכנת עם הערבה במזרח] וממשיכה מערבה, עד נהר מצרים, הנשפך לים הפתוח ליד העיר אל-עריש; תחום במערב הים לאורך חופי פלשתינה, פיניקיה, קוילה-סוריה וקיליקיה; תחום בצפון במעגל שנוצר על ידי הרי הטאורוס והזפיריום ונמשך עד חמה, הנקראת אפיפניה-סוריה; כשהוא תחום במזרח על ידי העיר של אנטיוכיה היפוס ואגם הכנרת, הנקרא כיום טבריה, ולאחר מכן נהר הירדן שנשפך לים המלוח, הנקרא כיום ים המלח."[166][167]
430: התיאולוג תיאודורוס (אנ') על תהילים קלג, (א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד. ב כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב, עַל-הָרֹאשׁ יֹרֵד, עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן: שֶׁיֹּרֵד, עַל-פִּי מִדּוֹתָיו. ג כְּטַל-חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד, עַל-הַרְרֵי צִיּוֹן: כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה, אֶת-הַבְּרָכָה חַיִּים, עַד-הָעוֹלָם) כתב את הפירוש הבא: כמו טל החרמון היורד על הר ציון. שוב הוא שינה לדימוי אחר, ללמד את היתרון של הרמוניה; הוא אמר שזה כמו הטל שהורד מהחרמון לציון. יש כל כך הרבה מזה שהצנצנות משחררות טיפות. החרמון הוא הר בפלשתינה, למעשה - ובמרחק מה מארץ ישראל.[168][דרוש מקור]
450: התיאולוג תיאודורוס, היסטוריה כנסייתית: "הכסית של קיסריה, בירת פלשתינה, הנשלטת כעת על ידי אקסיוס, שירש את אוזביוס."[169]
450: פרוקלוס מקונסטנטינופול: "הוא מייחס את כוח השליטה במהלכי השמש והירח לחוקר יהושע מפלשתינה."[170]
500: זוסימוס, היסטוריה חדשה: "כאשר נוכח בצבא האימפריה התדמורית שנערך לפני חומס, בהיקף של שבעים אלף איש, המורכב מנתדמורים ובני בריתם, [הקיסר אורליאנוס] העמיד מולם את הפרשים הדלמטיים, המוסיאנים והפנונים והלגיון הקלטי של נוריקום ורייטיה, ומלבד אלה המובחרים מבין הגדוד הקיסרי שנבחר איש איש, הסוס המאוריטני, הטיאנים, המסופוטמים, הסורים, הפיניקים והפלשתים, כולם אנשי חיל מוכרים; הפלשתים מלבד נשק אחר אוחז במוטות ובאלות."[171]
550: מפת מידבא, "οροι Αιγυπτου και Παλαιστινης" ("הגבול של מצרים ופלשתינה").
555: פרוקופיוס, על מבני יוסטיניאנוס:[173] "בפלשתינה יש עיר בשם שכם, שמעליה מתנשא הר גבוה, הנקרא הר גריזים. השומרונים החזיקו בהר זה במקור; והם נהגו לעלות אל ההר. לפסגת ההר להתפלל בכל הזדמנויות, לא בגלל שהם אי פעם בנו שם מקדש כלשהו, אלא בגלל שהם סגדו לפסגה עצמה ביראת כבוד רבה."[174]
560: פרוקופיוס, מלחמות יוסטיניאנוס: "גבולות פלשתינה משתרעים לכיוון מזרח עד הים הנקרא ים סוף."[175] פרוקופיוס כתב גם כי "ח'וסרו הראשון, מלך פרס, היה רצון גדול להפוך את עצמו לאדון פלשתינה, בשל פוריותה יוצאת הדופן, עושרה ומספרם הרב של תושביה."[176][177]
629: הרקליוס, בשנת 629 החזיר הרקליוס את הצלב האמיתי לירושלים בטקס מלכותי:[178][179] כלומר מה שנקרא צום הרקליוס, שמיד לפני התענית, מהווה את השבוע הראשון של הצום הגדול. מקורו של צום זה נאמר כדלקמן: שהקיסר הרקליוס, בדרכו לירושלים, הבטיח את הגנתו ליהודי פלשתינה, אך עם הגעתו לעיר הקודש, התפללו הפטריארך והנוצרים הפלגנים שיטיל את כל היהודים בחרב, כי הם הצטרפו לפרסים זמן קצר קודם לכן בבזיזת העיר ובאכזריותם כלפי הנוצרים.[180]
670: מסעות ארקולף:[181] "חברון זו, נאמר, נוסדה לפני כל הערים, לא רק של פלשתינה, אלא גם קדמה ביסודה לכל ערי מצרים, אף על פי שהיא נחרבה עתה בצורה עלובה כל כך".[182][177]
770: ת'ואר בן יזיד, בחדית', כפי שצוטט בספרו של אבו בכר מוחמד בן אחמד אל-וואסיתי, פאדאיל בייט אל-מוקאדס (בערך 1019): "הנקודה הקדושה ביותר [אל-קודס] עלי אדמות היא סוריה; הנקודה הקדושה ביותר בסוריה היא פלשתינה; המקום הקדוש ביותר בפלשתינה הוא ירושלים [בית אל-מקדס]; המקום הקדוש ביותר בירושלים הוא ההר; המקום הקדוש ביותר בירושלים הוא מקום הפולחן [אל-מסג'יד], והנקודה הקדושה ביותר במקום הפולחן היא הכיפה".[183][184]
770: הייגברג, חייו של ויליבלד הקדוש: "ואז, לאחר שביקר בכנסיית גאורגיוס הקדוש [הוא עבר] דרך יפו, עיירת חוף של פלשתינה, שם הקים פיטר לחיים את האלמנה דורקס, והלך לאורך החוף של הים האדריאטי, והעריץ את צעדיו של אדוננו בצור ובצידון. ואז, בחציית הר הלבנון, ועבר דרך עיירת החוף טריפולי, ביקר שוב בדמשק, והגיע לאמאוס, כפר בפלשתינה, שהרומאים לאחר חורבן ירושלים קרא, לאחר אירוע הניצחון, ניקופוליס".[185][177]
810–815: תיאופנס המוודה, דברי הימים: מכיוון שמוחמד היה יתום חסר אונים, הוא חשב שטוב ללכת לאישה עשירה בשם חדיג'ה ... לנהל את הגמלים שלה ולנהל את עסקיה במצרים ובפלשתינה... כשהוא [מוחמד] נסע לפלשתינה הוא חי עם יהודים ונוצרים כאחד, וצד אחר כתבים מסוימים ביניהם.[186]
870: אבן ח'ורדאדבה, ספר הדרכים והממלכות: "מחוז פילסטין 500,000 דינרים של מיסים" (864 לערך)[187][177]
874: מוסא בן סאהל אל-רמלי, מאן נזאלה פילסטין מין אל-סהבה [על החברים הנביאים שהתיישבו בפלשתינה], ההיסטוריה האסלאמית הידועה הראשונה של סוריה כולה או חלקה.
880: קודמה בן ג'עפר, כיתאב אל ח'אראג' (ספר מס הקרקע): מחוז פילסטין, 195,000 דינר (בערך 820)
891: אחמד אל-יעקובי, ספר הארצות: "של ג'ונד פילסטין, הבירה הקדומה הייתה לוד. לאחר מכן הקים הח'ליף סולימאן את העיר רמלה, אותה הפך לבירה... אוכלוסיית פלשתינה מורכבת מערבים שבטי לחם, ג'דהם, אמילה, קינדה, קאיס וקיננה".[187][177]
900: גבולות חמש הפטריארכיות: "הראה הראשונה והפטריארכיה הראשונה היא של ירושלים, יעקב, אחיו של אלוהים ושליח ועד ראייה, ושר המילה וסודות הסודות והתעלומות הנסתרות, מכיל את כל פלשתינה המדינה עד ערב".
930: הפטריארך אוטיכיוס מאלכסנדריה, Eutychii Annales:[189][190][191] פרק ב': מצוקות הכנסייה: 1 רדיפות הנוצרים: ... הנוצרים סבלו בכך פחות מאשר במאות הקודמות. ... במזרח, בייחוד בסוריה ובפלשתינה, היהודים קמו לפעמים על הנוצרים באלימות רבה אך ללא הצלחה עד כדי כך שהם סובלים קשות על תעוזתם.[191]
לפני 942: סעדיה גאון (892-942) עורך את התרגום היהודי הקלאסי לערבית של התורה, מתרגם את המילה העברית פלשת (באמצעות ערבית יהודית) Filasṭīn פילסטין, למשל שמות 15:14: סכאן פילסטין - תושבי פלשתינה.
951–978: אסטכרי, מסורות המדינות ואיבן חקואל, פני כדור הארץ: "המחוזות של סוריה הם ג'ונד פילסטין, וג'ונד אל אורדון, ג'ונד דמשק, ג'ונד חומס (אנ') וג'ונד קנשרין... פילסטין הוא המערבי ביותר. של מחוזות סוריה... אורכו הגדול ביותר מרפיח ועד גבול לג'ון ... רוחבו מיפו עד יריחו ... פילסטין הוא הפורה ביותר במחוזות סוריה.... עציו ואדמותיו החרושות אינם זקוקים להשקיה מלאכותית... במחוז פילסטין, למרות היקפו הקטן, ישנם כ-20 מסגדים... בירתה והעיירה הגדולה ביותר ברמלה, אך עיר הקודש (ירושלים) מתקרבת מאוד לזה האחרון בגודל"[187][177]
985: אל-מוקדסי, תיאור סוריה, כולל פלשתינה: "וחוץ מזה, דע כי בתוך מחוז פלשתינה ניתן למצוא אסופים יחד 36 מוצרים שאינם מצויים כך מאוחדים באף ארץ אחרת... מפלשתינה מגיעים זיתים, תאנים מיובשות, צימוקים, פרי החרובים, מצרכים של משי וכותנה מעורבים, סבון וכרכיפים"[187]
1000: לקסיקון הסודא: "פלשתינה: שם של טריטוריה". כמו כן נכתב: פלסטיני, איש פלשתינה.[194]
1029: רבי שלמה בן יהודה מירושלים, מכתב בגניזת קהיר, מתייחס למחוז פילסטין.[195]
1047: נאסיר חורסו, ספרנאמה,[187] יומן מסע דרך סוריה פלשתינה: "העיר הזו של רמלה, ברחבי סוריה והמערב, ידועה בשם פילסטין."[196][177]
1050: ביאטוס מליבנה, מפת ביאטוס, ממחיש את הפזורה הפרימיטיבית של השליחים והיא אחת היצירות הקרטוגרפיות המשמעותיות ביותר של ימי הביניים האירופיים הגבוהים.
1101: נתן בן יחיאל, ערוך: לקסיקו ערוך הוא לקסיקון תלמודי שחיבר רבי נתן בן יחיאל, מרומא. מצוינת הופעה של פלסטיני [פלשתינה] בבראשית רבה.[197]
1100–1127: פולקו משארטר, היסטוריה של ירושלים (1127–1095): "כי אנחנו שהיינו מערביים הפכנו כעת למזרחים. מי שהיה רומאי או פרנקי הפך בארץ זו לגלילי או לפלסטיני."[198]
1130, פרטולוס, "העיר ירושלים נמצאת בגבעות יהודה, במחוז פלשתינה."[199]
1220: ז'אק דה ויטרי, היסטוריה של ירושלים: "ויש שלוש פלסטינות, שהן חלקים של סוריה השלמה. הראשונה היא זו שבירתה היא ירושלים, והחלק הזה נקרא במיוחד יהודה. השני הוא זה שבירתה היא קיסריה, הכוללת את כל ארץ הפלשתים. השלישית היא שבירתה סקיתופוליס, שביום זה נקראת בית שאן. יתרה מכך, שתי הערבים הן חלקים של סוריה: הראשונה היא זו שבירתה בוסטרום; השנייה היא זו שבירתה היא פטרה במדבר."[202]
1250: בר הבראוס: "[השפה הסורית] מחולקת לשלושה ניבים, אחד המהודרים ביותר הוא הארמית, שפת אדסה, חרן וסוריה החיצונית; לצדה צמודה הפלסטינית, הנהוגה בדמשק, הר הלבנון וסוריה הפנימית; והנבטי הכלדי הוולגרי, שהוא ניב של הרי אשור ושל מחוזות עיראק."[203]
1266: אבו אל-מכרים, "הכנסיות והמנזרים של מצרים", חלק 7 של אנקדוטה אוקסונינסיה: סדרה שמית אנקדוטה אוקסונינסיה: בתחילת הח'ליפות [של עומר] מונה ג'ורג' לפטריארך של אלכסנדריה. הוא נשאר ארבע שנים ברשותו של הכס. ואז כאשר שמע כי המוסלמים כבשו את הרומאים, וכבשו את פלשתינה והתקדמו אל מצרים, לקח את הספינה וברח מאלכסנדריה לקונסטנטינופול; ואחרי זמנו נשאר כס אלכסנדריה ללא פטריארך מליכי במשך תשעים ושבע שנים.[204]
1320: מרינו סנודו הזקן, ספר הסודות של נאמני הצלב: "כמו כן, שלושת [חלקי] פלשתינה נקראים סוריה, אשר סוריה קווינטה היא אותה פלשתינה המכונה כהלכה פלשתים. העיר הראשית שלה היא קיסריה, החל ממבצר עתלית ומשתרע דרומה לאורך חוף הים התיכון עד עזה בדרום. סוריה סקסטה היא פלשתינה השנייה שהעיר הראשית שלה היא ירושלים כולל ארץ הגבעות עד ים המלח ומדבר קדש ברנע. למהדרין מדינה זו נקראת יהודה, שמו של חלק ניתן לכלל. סוריה ספטימה היא פלשתינה השלישית שהעיר הראשית שלה היא בית שאן שנמצאת מתחת להר גלבוע שליד הירדן ואשר [מכילה] את הגליל ואת מישור עמק יזרעאל הגדול."[205]
1321: אבו אל-פידאא, סקיצה של הארצות: "נהר האבי פוטרוס הוא הנהר העובר ליד רמלה בפילסטין."[187]
1322: אשתורי הפרחי, ספר כפתור ופרח, מזכיר פעמיים כי רמלה ידועה גם בשם פילסטין.
1350: המדריך לפלשתינה (כתב יד המבוסס בעיקרו על הדיווח בשנים 1285–1291 של הצליין הנוצרי פיליפוס ברוסריו סבוננסיס): "היא [ירושלים] בנויה על הר גבוה, עם גבעות מכל צד, באותו חלק של סוריה שנקרא יהודה ופלשתינה, שופעות חלב ודבש, תירס, יין ושמן, וכל סחורה בת הזמן."[207]
1351: ג'מאל עד דין אחמד, מותיר אל ג'יראם (מעורר התשוקה) לביקור בעיר הקודש ובסוריה: "סוריה מחולקת לחמישה מחוזות, דהיינו: א. פילסטין, שבירתה היא איליה (ירושלים), במרחק של שמונה עשר מיילים ממקום האירוח. רמלה, שהיא עיר הקודש, מטרופולין דוד ושלמה. מבין עיירותיה אשקלון, חברון, סבסטיה ושכם."[187]
1355: ג'יימס מוורונה: ספר מסעות: "ראשית, אם כן, עלינו לדעת. שברחבי אשור ופלשתינה ומצרים וארץ הקודש יש הרבה נוצרים הכפופים לכוחו של הסולטאן, ומשלמים הרבה ואלפים רבים של הוקרה שנתית לסולטן."[209][210]
1377: אבן ח'לדון, אקדמות למדע ההיסטוריה: "מיסים במחוז פילסטין - 310,000 דינר ועוד 300,000 רטל של שמן זית"[187]
1421: ג'ון פולונר "הארץ שאנו מכנים ארץ הקודש באה להתחלק בהגרלה בין שנים עשר שבטי ישראל, ולגבי חלק אחד נקראה ממלכת יהודה... לגבי החלק השני היא נקראה. ממלכת שומרון... שתי הממלכות הללו, יחד עם ארץ פלשתים, נקראו פלשתינה, שהייתה רק חלק ממנה, כמו שסקסוניה ולוריין הן חלקים מגרמניה, ולומברדיה וטוסקנה הן חלקים מאיטליה. שיש שלוש פלשתינה. בראשונה עיר הבירה היא ירושלים, על כל גבעותיה עד ים המלח ומדבר קדש ברנע. השנייה, שעיר הבירה שלה היא קיסריה ליד הים, עם כל פלשתינה. פלשתים החלו בפטרה אינצ'יסה, והגיעו עד עזה, הייתה ארץ הקודש לכיוון דרום. השלישית היא עיר הבירה בית שאן, למרגלות הגלבוע. פעם קראו לה סקיתופוליס, והוא המקום שבו נתלו גופות חיילי שאול. פלשתינה זו נקראה כהלכה גליל"[211]
1430: אבו ל פידא אישאק, מותיר אל ג'יראם (מעורר התשוקה)[187]
1470: ג'לאל א-דין א-סויוטי:[187] "סוריה מחולקת לחמישה מחוזות, או חלקים: ראשית, פלשתינה, שנקראה כך משום שאוכלסה לראשונה על ידי פלשתי בן קוסין, בן מוטי, בן יומן, בן יאסית, בן נח. עיירת הגבול הראשונה שלה נמצאת על כביש מצרים רפיח, או אל עריש: ליד זה עזה, ואז רמולה, או רמלת פלשתינה. מבין הערים הגדולות בפלסטין ניתן למצוא, אליה, שהיא באיטו-ל-מוקאדס, שמונה עשר מייל מרמלה (העיר הקדושה הזו הייתה מקום מגוריהם של דוד ושלמה), ומאשקלון, והעיר של אברהם, וסבסטה וניאפוליס. כל היקף פלשתינה הוא, באורך, מסע של יומיים למי שרוכב ברחוב. שיעור של בהמה הנעה לאט; ורוחב, מיפא ועד יריחו, בערך באותה מידה."[212]
1480: פליקס פברי "ג'ופה [יפו] היא הנמל העתיק ביותר והעיר העתיקה ביותר במחוז פלשתינה"[213]
1496: מוג'יר א-דין אל-עולימי, ההיסטוריה המפוארת של ירושלים וחברון:[187] על פי חיים גרבר: "בין היתר ספרו של מוג'יר אלדין בולט בשימוש הנרחב שלו במונח "פלשתינה". עובדה פשוטה היא שמוג'יר אלדין קורא לארץ בה הוא חי פלשתינה (פילסטין), מונח שהוא חוזר עליו 22 פעמים. שם נוסף שהוא משתמש בו למדינה הוא ארץ הקודש, המשמשת לעיתים קרובות כמו פלשתינה. אין שמות אחרים, כגון כמו דרום סוריה, מוזכרים אי פעם... איזה אזור חשב עליו כשדיבר על פלשתינה? הוא השתרע מאנאג', נקודה ליד אל-עריש, ועד לג'ון, מדרום לעמק אסדראלון. לפיכך הוא היה שווה ערך בבירור ל- ג'ונד פילסטין מהאסלאם הקלאסי."[214]
1553: פייר בלון, אבחנות, "של כמה עצים, ציפורים ודברים מיוחדים אחרים, שהופקו בפלשתינה"[217]
1560: תנ"ך ז'נבה, התנ"ך הראשון בשפה האנגלית שהופק בהמוניו, מתרגם את המילה העברית פלשת ל"פלשתינה" (למשל דוגמה 15:14; ישעיהו 14:29, 31)[218]
1560: אבוסוד אפנדי: אבוסוד נשאל בפתווה, "מהי משמעות המונח ארץ הקודש?" תשובתו היא שקיימות הגדרות שונות של המונח, ביניהן כל סוריה, עד חאלב ואריה בצפון. אחרים משווים אותו לאזור ירושלים (אל-קודס); אחרים עדיין משווים אותו למונח "פלשתינה".[219]
1561: אנתוני ג'נקינסון, בהוצאת ריצ'רד האקלוט, הניווטים העיקריים, מסעות ותגליות האומה האנגלית: "אני ויליאם הארבורן, שגריר הוד מלכותה, ליג'יר עם הסמל הגדול, לענייני חברת לבנט בשם הוד מלכותה מאשר וממנה את ריצ'רד פורסטר ג'נטלמן, סגני והקונסול שלי בחלקים של אלפו, דמשק, אמן, טריפוליס, ירושלים, וכל הנמלים האחרים בפרובינציות סוריה, פלשתינה וג'ורי, לבצע את משרד הקונסול על כל האומה שלנו. נתיני הוד מלכותה"[220]
1563: חוזה ואן לום, רופאו של פליפה השני, מלך ספרד: מאמר על קדחת מתמשכת: "לכן הסקוטים, האנגלים, הליבוניים, הדנים, הפולנים, ההולנדים והגרמנים, צריכים להוציא פחות דם בחורף מאשר בקיץ; להפך, הפורטוגלים, המורים, המצרים, הפלסטינים, הערבים והפרסים, יותר בחורף מאשר בקיץ"[221]
1563: ג'ון פוקס, ספר הקדושים של פוקס: "רומנוס, יליד פלשתינה, היה דיקן של כנסיית קיסריה בזמן תחילת הרדיפה של דיוקלטיאנוס."[222]
1565: טילמן סטלה, מפה: ארץ הקודש, הארץ המובטחת, שהיא חלק מסוריה, החלקים שנקראים פלשתינה בספריית הקונגרס[223]
1570: תיאטרון הארצות של העולם (תיאטרון העולם), פוליו 51[224]
1577: דברי הימים מאת הולינשד: "הסיבה העיקרית שאני מניח וחושב שהיא, כי בעוד שהפטריארך של ירושלים בשם הרקליוס בא כשגריר אליו, בשמה ובשם כל פלשתינה הנקראת ארץ הקודש, בבקשה שייקח עליו להיות עזרתם, ומגן על כך מפני צלאח א-דין אז מלך מצרים ודמשק"[225]
1591: יוהנס לאונקלוויוס: היסטוריה של טורקים מוסלמים (מתורגם מלטינית): כ-קודס בריס, המכונה גם עיר הפלסטינית הירוסולימה, בעברית, ירושלים. פירוש השם הוא הקדוש או המפואר"[227]
1594: אורי בן שמעון ויעקב כריסטמן (עורך): הלוח הפלסטיני והיהודי האוניברסלי... "בכתב רבי אורי בן שמעון, יהודי פלסטיני"[229]
1596: ג'ובאני אנטוניו מג'יני, גאוגרפיה, קוסמוגראפיה או גאוגרפיה אוניברסלית: אטלס של עולמו של קלאודיוס תלמי מהמאה ה-2, עם מפות מאת ג'ובאני אנטוניו מג'יני מפדובה, מפה: פלשתינה, או ארץ הקודש[230]
1600: שייקספיר: המלך ג'ון: סצנה II.1 "ריצ'רד, שגזל את אריה לבו, ונלחם במלחמות הקדושות בפלשתינה"[231] / אותלו סצנה IV.3: "אני יודע גברת בוונציה הייתה הולכת יחפה לפלשתינה כדי לגעת בשפתו התחתונה [של לודוביקו]."[232]
1610: תנ"ך דואי-ריימס, משתמש בשם פלשתינה (למשל ירמיה 47:1; יחזקאל 16:1 "ודבר ה' בא אלי לאמר: 2 בן אדם, הכר לירושלים את תועבותיה. 3 ואתה יאמר: כה אמר ה' אלהים לירושלים:...56 כפי שהוא בזמן הזה, עושה אותך חרפה על בנות ארם ועל כל בנות פלשתים מסביבך המקיפות אותך מכל עבר.")
1611: תרגום המלך ג'יימס, מתרגם את פלשת העברית כ"פלשתינה" (למשל שמות 15:14; ישעיהו 14:29, 31) ו"פלסטין" (למשל יואל 3:4)
1613: סלומון שוויגר, תיאור חדש של המסע מגרמניה לקונסטנטינופול ולירושלים[233]
1624: פרנסיס בייקון, אטלנטיס החדשה, "לפיניקים, ובמיוחד לצורים, היו ציים גדולים; כך גם לקרתגים המושבה שלהם, שהיא עוד יותר מערבה. לכיוון מזרח, הספנות של מצרים ושל פלשתינה הייתה גדולה גם כן."[235]
1625: סמיואל פרצ'ס, האקלויטוס פוסטהומוס, "ולבסוף, בחלקים המזרחיים והדרומיים יותר, כמו בחלק ההוא של קיליקיה, שנמצא מעבר לנהר פירמוס, בסוריה, פלשתינה, מצרים וליביה, הלשון הערבית ביטלה אותו. "[236]
1637: פיליפ קליוור, מבוא לגאוגרפיה העולמית,[237] מפה: פלשתינה ופיניקיה עם חלק מסוריה[238]
1639: תומאס פולר, ההיסטוריה של המלחמה הקדושה[239] וגם, מראה פסגה של פלשתינה[240][241]
1642: וינסנזו ברדיני, היסטוריה של פלשתינה העתיקה והמודרנית, מתוארת בשלושה חלקים.[242]
1647: סאדיק עוספיאני, יצירותיו הגאוגרפיות של סדיק עוספחאני: "פיליסטין, חבל ארץ של סוריה, דמשק ומצרים, הכולל את רמלה, אשקלון, בית אל מוקדס (ירושלים), כנען, בילכה, מסישה וערים נוספות; ומזה הפרובינציה נקראת מדבר פלשתינה (פיליסטין), המכונה גם "טיאה בני-ישראל""[243]
1649: אווליה צ'לבי, מסעות בפלשתינה: "כל דברי הימים קוראים לארץ זו ארץ פלשתינה"[244]
1649: יוהאן היינריך אלסטד, אנציקלופדיית כל המדעים: 11. לפלשתינה יש שלושה אגמים, לשניים המאוחרים מהם אני מתייחס להיסטוריה המקראית[245]
1655: כריסטוף היידמן, פלשתינה: [תרגום מלטינית] מהערים הימיות של הפלשתים, ואחרות על גבול מצרים. פלשתינה נקראת כראוי אותו חלק של הארץ הקדושה, אשר, השוכן על הים התיכון, היו בעבר כמה ערים מפוארות ומלכים רבי עוצמה: כפי שצוין קודם. העם הפלשתי, או פלשתים, או שנקראו פלשתים, השחיתו את פלשתינה, יוונים, כגון סולפיציוס סוורוס,???, כלומר זרים. 2. ג'רום אומר שהפלשתים נקראו בעבר חסלוים, צאצאיו של חם, שלדבריו אנו קוראים להם פלסטינים מושחתים, כי כלומר, הענקים היו החזקים ביותר.[246]
1660: מנואל דה אלמיידה, היסטוריה של אתיופיה עד אלטה או עבסיה (הודפס מחדש ב-1710): "אותו שם [אתיופיה] מציין גם את המדינות השוכנות לאורך הים האדום, בצד ערב, עד פלשתינה, שבקודש כתבים נקראים אתיופיה."[247]
1664: ז'אן דה תבנו, דיווח על טיול ללבן: עכו היא עיר בפלשתינה השוכנת ליד הים, נקראה בעבר עכו.[248]
1670: ח'יר א-דין אל-רמלי, אל-פתאווה אל-חיריה: על פי חיים גרבר "בכמה הזדמנויות קורא ח'יר אל-דין אל-רמלי לארץ בה הוא חי בפלשתינה, ומניח ללא עוררין שקוראיו נוהגים כך."[249][219]
1670: סאלח אחמד אל-תימורטאשי, הידע המלא על גבולות ארץ הקודש ופלשתינה וסוריה (שאם).[249]
1677: אולפרט דאפר, תיאור מדויק של סוריה כולה, ופלשתינה או ארץ הקודש[250]
1681: אולפרט דאפר, אסיה, או תיאור מדויק ויסודי של כל סוריה ופלשתינה, או הארץ המובטחת. (טקסט גרמני; אמסטרדם 1681 ונירנברג 1688): תיאור מסוים ויסודי של הארץ המובטחת / המכונה אחרת פלשתינה[251]
1683: אליין מנסון מאלט, מפה של סוריה (1683) מתוך תיאור העולם[252]
1688: ג'ון מילנר, אוסף של תולדות הכנסייה של פלשתינה: התיאור של האנשים הנוגעים בהיסטוריה של הכנסייה של פלשתינה.[253]
1688: אדמונד בוהון, מילון גאוגרפי, המייצג את השמות הנוכחיים והעתיקים של כל המדינות: ירושלים, הירושולימה, עיר הבירה של פלשתינה, ובמשך זמן רב של כדור הארץ כולו; לתשומת לבם של פליניוס, סטרבו ורבים מהקדמונים.[254]
1693: פטריק גורדון, גאוגרפיה אנטומיה: מדינה זו ... נקראת על ידי האיטלקים והספרדים, פלשתינה; על ידי הצרפתים, פלשתינה; על ידי הגרמנים פלשתינה, או הארץ המובטחת; על ידי האנגלים, פלשתחנה או ארץ הקודש.[255]
1696: מתאוס הילר, גלות פלשתים, על מוצאם, האלים והארץ של הפלסטינים.[256]
1703: הנרי מונדרל, מסע מחאלב לירושלים בחג הפסחא, 1697 לספירה: דרכו של ההרים הללו הייתה לאסוף את האבנים ולהציב אותן בכמה שורות, לאורך צדי הגבעות, בצורה של קיר. על ידי גבולות כאלה, הם תמכו את התבנית מלהתדרדר או להישטף למטה; ויצרו ערוגות רבות של אדמה מצוינת, העולות בהדרגה זו מעל זו, מלמטה ועד לראש ההרים. מצורת תרבות זו אתה רואה צעדים ברורים, בכל מקום שאתה הולך בכל הרי פלשתינה. כך נוצרו עצם הסלעים פוריים ואולי אין כל נקודה של אדמה בכל הארץ הזאת, שלא שופרה בעבר, לייצור של משהו או אחר, המשרתת את פרנסת חיי האדם.[257]
1704: מרטין באומגרטן, מסעות דרך מצרים, ערב, פלשתינה וסוריה, 'אוסף של מסעות ומסעות: חלקם נדפסו כעת לראשונה מכתבי יד מקוריים': עזה, הייתה פעם עיר גדולה וחזקה, ואחת מחמישה הערים העיקריות בפלשתינה, וכך נקראה על ידי הפרסים.[258]
1709: מתאוס סוטר, מפה: המדבריות של מצרים, ערב, סוריה וכו'. שם מצוינים המקומות המדויקים שבהם עגנו האבות הקדושים[259]
1714: יוהאן לודוויג הנמן, נבו הכימאי מראה את הדרך לפלשתינה הזהובה[260]
1714: אדריאן ריילנט, פלשתינה מאת אדריאנוס רילנט מאוירת מאנדרטאות עתיקות. פרק 7. פלשתינה. [i.]הארץ שבה ישבו היהודים נקראה פלשתינה. [ii.]הכתבים העבריים, פילון, יוסף בן מתתיהו, וכו' אשר השתמשו בשם זה. [iii.] פלסטיני בכתבים יהודיים עתיקים. [...] פרק 8. סוריה-פלשתינה, סוריה וקואלסוריה. הרודוטוס תיאר את סוריה-פלשתינה. הגבול הדרומי של הפלסטינים הוא אגם סרבוני. ג'ניסוס וירושלים הן ערי פלשתינה, כמו גם אשדוד ואשקלון. פלשתינה שונה מפוניציה.[261]
1718: אייזק דה בוזובר, דייוויד לנפאנט, הברית החדשה של אדוננו ישוע המשיח: מוקדם יותר דיברנו על השמות השונים לארץ ישראל, ...כעת נתייחס לארץ ישראל בשם פלשתינה שהוא הנפוץ ביותר[263][264]
1718: ג'ון טולנד, נצרות: או נצרות יהודית, גויה ומהומנית [מוסלמית]: עכשיו אם תניח איתי (עד שיופיעו הוכחות שלי) הבכורה והאלמוות הזו של הרפובליקה הפסיפסית בטהרתה המקורית, היא תבוא בעקבותיה; שכפי שהיהודים ידועים בימינו, ואשר מפוזרים על פני אירופה, אסיה ואפריקה, עם כמה בודדים באמריקה, נמצא בחישוב טוב כמספר רב יותר מהספרדים (למשל) או מהצרפתים: אז אם אי פעם הם יושבו מחדש בפלשתינה על היסוד המקורי שלהם, וזה כלל לא בלתי אפשרי; אז, בגלל החוקה המצוינת שלהם, הם יהיו הרבה יותר מאוכלסים, עשירים וחזקים מכל אומה אחרת עכשיו בעולם. הייתי רוצה שתשקול, אם אין זה האינטרס והחובה של הנוצרים לסייע להם להחזיר את ארצם. אבל יותר מזה כשניפגש. אני בכבוד רב כמו ידידות (אדוני היקר) שלך, [חתום] J.T. [ב] האג 1719[265]
1720: ריצ'רד קמברלנד, ההיסטוריה הפיניקית של סנכוניאתון: שהפלשתים שהיו ממשפחתו של מזרחים, היו הנוטעים הראשונים של כרתים. ...אני מבחין שבלשון הכתוב הפלשתים נקראים כרתים, שמואל א', פרק ל, פסוקים יד-טז: "יד אֲנַ֡חְנוּ פָּשַׁ֜טְנוּ נֶ֧גֶב הַכְּרֵתִ֛י וְעַל־אֲשֶׁ֥ר לִֽיהוּדָ֖ה וְעַל־נֶ֣גֶב כָּלֵ֑ב וְאֶת־צִֽקְלַ֖ג שָׂרַ֥פְנוּ בָאֵֽשׁ׃ טו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד הֲתֽוֹרִדֵ֖נִי אֶל־הַגְּד֣וּד הַזֶּ֑ה וַיֹּ֡אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֩ לִּ֨י בֵֽאלֹהִ֜ים אִם־תְּמִיתֵ֗נִי וְאִם־תַּסְגִּרֵ֨נִי֙ בְּיַד־אֲדֹנִ֔י וְאוֹרִֽדְךָ֖ אֶל־הַגְּד֥וּד הַזֶּֽה׃ טז וַיֹּ֣רִדֵ֔הוּ וְהִנֵּ֥ה נְטֻשִׁ֖ים עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ אֹֽכְלִ֤ים וְשֹׁתִים֙ וְחֹ֣גְגִ֔ים בְּכֹל֙ הַשָּׁלָ֣ל הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר לָֽקְח֛וּ מֵאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים וּמֵאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃"[266] יחזקאל, פרק כה, פסוק טז: "טז לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל-פְּלִשְׁתִּים, וְהִכְרַתִּי אֶת-כְּרֵתִים; וְהַאֲבַדְתִּי, אֶת-שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם."[267] צפניה, פרק ב, פסוק ה: "ה הוֹי, יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם--גּוֹי כְּרֵתִים; דְּבַר-יְהוָה עֲלֵיכֶם, כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְהַאֲבַדְתִּיךְ, מֵאֵין יוֹשֵׁב."[268] ובשני המקומות האחרונים מתרגם השבעים את המילה הזו כרתים. השם מסמל קשתים, גברים שבמלחמה נודעו במיומנות בשימוש בחצים וקשתות. ...[אני] מאמין שגם העם וגם הדת, (שבדרך כלל הולכים יחד) התיישבו בכרתים, הגיעו מהפלשתים האלה שהם במקורם בני הגזע המצרי[269]
1737: אייזק ניוטון, פרשנות של נבואות דניאל: "הנבואה על חזרתם של בני ישראל לארץ המובטחת - לא לפלשתינה, אלא לאותו שטח גדול יותר של ארץ המשתרע מנהר הפרת ועד הים התיכון, שנכבש כיום על ידי חיילים בריטיים ומסוגל לתמוך, פי כמה , מספר היהודים הפזורים ברחבי העולם כיום."[270]
1738: ד. מידווינטר, מילון גאוגרפי חדש... שאליו מתווספים כעת קו הרוחב והאורך של הערים והעיירות הנכבדות ביותר, וכו', בעולם: ירושלים, פלשתינה, אסיה – [קו רוחב ''44'32 צפ'] – [קו אורך ''15'35 מז'][271]
1741: ויליאם קייב, ההיסטוריה הספרותית של הכתבים הכנסייתיים[272]
1741: מגזין לונדון: "[...] אולם מטיילים, אשר שתי המדינות מוכרות להם היטב, מעדיפים את שווצריה על פני פלשתינה. זה אכן סביר שיהודה הייתה מעובדת טוב יותר מאשרבהווה כאשר הייתה בשליטת היהודים. [...]"[273]
1743: ריצ'רד פוקוק: תיאור המזרח ומדינות אחרות: "פלשתינה כללה את שניים עשר השבטים של ישראל וכללה לא רק את ארץ כנען, היושבת בין ירדן לים, ואשר גבלה בצפון בהרי הלבנון, ובדרום בפטרה הערבית, אבל גם כללה את ממלכת הבשן ואת האמורים מעבר לירדן, אשר נלקחו בידי ההמון של בני השבטים ראובן וגד, ומחצית מבני שבט מנשה."[274]
1744: צ'ארלס תומפסון (שם בדוי), מסעותיו של צ'ארלס תומפסון המנוח: מעתה ואילך, בלי להתייחס לנעימות ולביקורות גאוגרפיות, אראה את עצמי בארץ הקודש, בפלשתינה או ביהודה; בשמות שאני מוצא בהם משתמשים באדישות, אם כי אולי באי-תקינות מסוימת, כדי לסמן את אותה מדינה.[275]
1744: יוהאן כריסטוף הרנברג, פלשתינה או ארץ הקודש:[276] מפה: פלשתינה, או הארץ, חולקה פעם בין שנים עשר השבטים, הן על ידי דוד ושלמה, והן על ידי ארץ גושן. בספרייה הלאומית של ישראל.[277]
1746: היסטוריה מודרנית או המצב הנוכחי של כל העמים: "פלשתינה, או ארץ הקודש, הנקראת לפעמים גם יהודה, קשורה להר ליבנוס בצפון; על ידי מדבר ערבה במזרח; על ידי ערב פטריא בדרום; ועל ידי הים התיכון ממערב"[278]
1747: העיתון המודרני: "פלשתינה, חלק מטורקיה האסיאתית, ממוקמת בין 36 ל-38 מעלות של קו אורך E ובין 31 ל-34 מעלות של קו רוחב N, תחום על ידי הר ליבנוס, המפריד בינה לבין סוריה, בצפון, ליד החרמון, המפריד בינו לבין מדבר ערב, במזרח, ליד הר שעיר, ומדבריות ערב פטריאה, בדרום, וליד הים התיכון במערב,כך שנראה שהוא היה מאובטח היטב מפני פלישות זרות."[279]
1750: וינסנטו לודוביקו גוטי, האמת של הדת הנוצרית נגד אתאיסטים, פוליתאיסטים, עובדי אלילים, מוחמדים, [ו]יהודים ...[280]
1759: יוהנס איגידיוס ואן אגמונט, ג'ון היימן (מלידון), נוסע בחלק מאירופה, אסיה הקטנה, איי הארכיפלג, סוריה, פלשתינה, מצרים, הר סיני, וכו'[281] יהודי ירושלים נחלקים לשלוש כתות, הקראים, הנצמדים לאות הכתוב, מבלי להודות בהערות, או הגהות; הרבנים, שמקבלים על אמיתות שאין ספק בהן, את כל ההערות והמסורות הידועים כל כך בעולם, ומכאן שהם הרבה יותר אמונות טפלות מהקודמים; השלישית הם האסקנים, המגיעים מגרמניה, וידועים בקרב אחיהם בשם המתגיירים החדשים; לא צאצא משנים עשר השבטים. [...] מלבד שלוש הכתות הללו, יש בפלשתינה סוג רביעי של יהודים, אבל אויבים מושבעים לאחרים, אני מתכוון לשומרונים; אלה ניסו לעיתים קרובות באמנויות השוחד להשיג את הפריבילגיה לחיות בירושלים, וכדי להגשים את התכנון הזה, הוציאו מעל חמש מאות ארנקים.[281]
1763: וולטר, כתבי פרנסואה-מארי דה וולטר: תוספות לחיבור על היסטוריה כללית:[282] אותו הדבר ניתן לומר על איסור אכילת חזיר, דם או בשר של בהמות שמתות מכל מחלה; אלו מצוות בריאות. בשר החזירים בפרט הוא מזון מאוד לא בריא באותן מדינות חמות, כמו גם בפלשתינה, השוכנת בסביבתן. כשהדת המהומנית התפשטה לאקלים קרים יותר, התנזרות זו הפסיקה להיות סבירה; אך בכל זאת לא חדל להיות בתוקף.[283]
1765: כריסטוף שרדר, תאודור מאיר, טבלאות כרונולוגיות מהמקור הראשון של הדברים ומשם לימינו, שנת 225: יהודים הורשו לחיות בפלשתינה.[284]
1779: ג'ורג' סייל, חלק קדום מההיסטוריה האוניברסלית: "איך יהודה נקראה גם פיניקיה, או פיניקיה, כבר הראינו בהיסטוריה של אותה אומה. נכון לעכשיו, שמה של פלשתינה הוא זה שרווח ביותר בקרב רופאים נוצרים, מוסלמים וסופרים אחרים. (ראה רילנד פלשתינה. איור.)"[286]
ב. הגאוגרפים העדכניים יותר של פלשתינה, שלא חקרו את הארץ הזאת בעצמם, אלא שאבו מהמסלולים שהוזכרו זה עתה וממקורות אחרים. 94
2. סופרים מיוחדים בפלשתינה
א. סופרים על האוויר והפוריות של פלשתינה. 110
1788: קונסטנטין דה וולני, מסעות דרך סוריה ומצרים, בשנים 1783, 1784 ו-1785:[288] פלשתינה שופעת שומשום שממנו נרכש שמן ודורה טובה כמו זו של מצרים. ... האינדיגו גדל ללא טיפוח על גדות הירדן, בארץ ביסאן. ... באשר לעצים, עץ הזית של פרובנס גדל באנטיוכיה וברמלה, עד לגובה האשור. ... היו בגנים של יפה שני צמחים של עץ הכותנה ההודי שגדלים במהירות, וגם העיר הזאת לא איבדה את הלימונים שלה, אתרוגים העצומים שלה או מלוני המים שלה. ... עזה מייצרת תמרים כמו מכה, ורימונים כמו אלג'יר.[289]
1791: ג'ובאני מריטי, נוסע דרך קפריסין, סוריה ופלשתינה; עם היסטוריה כללית של הלבנט. תורגם מאיטלקית:[290] מהעברים. שני סוגים של יהודים נמצאים בסוריה ובפלשתינה; אחד מהם במקור ממדינות אלו, והשני זרים. מגוון מערכות דתיות מפריד ביניהם, כמו גם את כל האומות האחרות על פני כדור הארץ, המעניקים חשיבות רבה מדי לרוח המחלוקת התאולוגית. הם נבדלים לתלמודים, ולקראים, או לאויבי התלמוד: וכזאת היא השנאה הבלתי פוסקת של האחרונים כלפי שאר אחיהם, שלא יסבלו אותם לקבורה באותו שטחי קבורה, שבהם כל האנושות. באופן דומה חייב להיווצר לאבק.[290]
1799: פייר ז'אקוטן, מנהל מדידות של נפוליאון, מתחיל לעבוד על "מפת ג'קוטין": האזור מסומן "פלשתינה" בצרפתית ו־فلسطين أو أرض قدس ("פלסטין או ארץ הקודש") בערבית[291]
1801: תומאס רוברטס (טוקסופיליט), הקשת האנגלי, או מסכתות על חץ וקשת: "הפלשתים, אכן, נצפים לעיתים קרובות בהיסטוריה הקדושה, כאנשים מיומנים מאוד בשימוש בקשת. ולעם העתיק הזה, שנראה כאילו היו אומה מלחמתית מאוד, יוחסה המצאת החץ והקשת."[292]
1803: אטלס סדיד, מציג את המונח ارض فلاستان ("ארץ פלאסתאן")
"תזכיר למעצמות הפרוטסטנטיות של צפון אירופה ואמריקה", פורסם ב"קולוניאל טיימס" (הובארט, טסמניה, אוסטרליה), ב-1841"פלשתינה", מאת סלומון מונק, 1913 (פורסם לראשונה ב-1845 בצרפתית)
1806: לאנט קרפנטר, מבוא לגאוגרפיה של הברית החדשה: הוא הוציא בשנת 1806 מדריך פופולרי לגאוגרפיה של הברית החדשה.[293][294] (מפת לבנט)[295]
1809: רג'ינלד הבר, פלשתינה: שיר
1811: פרנסואה-רנה דה שאטובריאן, מסלול נסיעה מפריז לירושלים (מסעות ביוון, פלשתינה, מצרים וברברי, בשנים 1806 ו-1807 [תרגום 1812]): "באשר לנוסעים מתאריכים מאוד מאוחרים כמו מולר, ואנזוב, בראון ואחרים, הם שותקים כמעט לחלוטין בכבוד למקומות הקדושים. הנרטיב של דשייס (1621), שנשלח לפלשתינה על ידי לואי ה-13, נראה לי אפוא הכי מתאים לעקוב אחריו."[296][297]
"נשים בולטות בפלשתינה, ואפילו במסופוטמיה, אינן רק יפות וחטובות, אלא, כתוצאה מההישמרות התמידית מקרני השמש, הן יפות מאוד."[302]
1819: אברהם ריס, פלשתינה וסוריה, האנציקלופדיה: או, מילון אוניברסלי לאמנויות, מדעים וספרות: פלשתינה, "אומר וולני, היא מחוז בלתי תלוי בכל פאשה. לפעמים יש לה מושלים משלה, המתגוררים בעזה תחת התואר פאשה; אבל זה בדרך כלל, כמו כיום, מחולק לשלושה אפאנגים, או מלקנה, כלומר. יפו, לוד ועזה. הראשון שייך לאם וולדה או סולטנה. הקפטן פאשה קיבל את שני האחרים כתגמול על שירותיו, ותגמול לראש דאהר. הוא חווה אותם לאגה, המתגורר ברמלה, ומשלם לו עבורם מאתיים וחמישה עשר ארנקים, דהיינו. מאה שמונים לעזה ורמלה, ושלושים וחמש ללוד."[303] "[...] האדמה מעובדת על ידי חמורים או פרות, לעיתים רחוקות על ידי שוורים. במחוזות כמו פלשתינה, החשופים לערבים, על בן הארץ לזרוע עם מוסקט בידו. התירס לפני שהוא משנה את צבעו, נקצר, אך מוסתר במערות. כל התעשייה של האיכר מוגבלת לאספקה של צרכיו המיידיים; וכדי להשיג מעט לחם, מעט בצלים, חולצה כחולה עלובה, ומעט צמר, אין צורך בעמל רב."[304]
1822: קונרד מלטה-ברון, גאוגרפיה אוניברסלית, או, תיאור של כל חלקי העולם, על תוכנית חדשה: ספר 27: "טורקיה באסיה. חלק שני. כולל ארמניה מסופוטמיה ואירק ערבי. המחוזות המזרחיים של האימפריה הטורקית באסיה יוצרים שלוש חטיבות טבעיות: אזור אורונטס וליבנוס, או סוריה ופלשתינה; זה של מקורות הפרת והחידקל, או ארמניה עם קוורדיסטאן; לבסוף, אזור הפרת התחתון, או אל-ג'סירה עם איראק-ערבי, אחרת מסופוטמיה ובבל. נחבר כאן את שתי המחלקות על הפרת, מבלי לבלבל ביניהן. סוריה תתואר בספר נפרד."[305]
1822: ג'יימס סילק בקינגהאם, מסעות פלשתינה, דרך ארצות בשן וגלעד, מזרחית לנהר הירדן: כולל ביקור בערים גרזה וגמאלה, בדקאפוליס: "ג'רום הקדוש הגה אותה [רמלה] כאריתאה של כתבי הקודש; ואדריכומיוס, שחושב בדעה דומה, מתחקה אחר שמותיה השונים בכל שינוייהם, מרמתיים ורמה, כפי שהיא מכונה בברית הישנה, ועד רמתה או ארמטה מושב שמואל, כפי שיש ליוספוס, ועד הארימתיאה. של הברית החדשה, ושל רמלה של ימינו. הגאוגרפים המזרחיים מדברים על זה כעל המטרופולין של פלשתינה, וכל הופעה של חורבותיה גם עכשיו מאשרת את הדעה שפעם הייתה עיר ניכרת. מצבה, כשהוא שוכן מיד בכביש הגבוה מיפו לירושלים, הפך אותו בהכרח למקום נופש גדול; ומפוריות הארץ הסובבת אותה, היא בוודאי הייתה חשובה באותה מידה כמו תחנה צבאית או מאגר אספקה, וככתב עת לאיסוף פריטי מסחר כאלה שיוצאו מהחוף."[306]
1822: רוברט ריצ'רדסון, מסעות לאורך הים התיכון וחלקים סמוכים: "בחברת הרוזן מבלמור, במהלך השנים 1816-17-18: הצעיף הלבן המכסה את הראש והפנים, ונופל על הכתפיים, נלבש על ידי כל הנשים בסוריה ובפלשתינה, מלבד היהודיות. [...] מעולם לא ראיתי אף אחד מהם עם רעלות; והודיעו לו שנוהגים היהודים בירושלים ללכת בגלויות פניהם; הן הנשים היחידות שם שעושות זאת."[307]
1823: צ'ארלס לאונרד אירבי, ג'יימס מנגלס, מסעות במצרים ובנוביה, בסוריה ובאסיה הקטנה; "במהלך השנים 1817 ו-1818: תשומת הלב שלנו משכה יותר את האנדרטה הזו [הנקרופוליס של פטרה], שכן היא מציגה, אולי, את הדוגמה הקיימת היחידה של פירמידות שיושמו כך, אם כי קראנו שהן מוצבות באופן דומה על פסגת קבר המכבים ושל מלכת עדיאבאנה, שניהם במחוז השכן של פלשתינה."[308]
1823: ארנסט פרידריך קרל רוזנמולר, "גאוגרפיה של פלשתינה". מדריך לעתיקות המקרא: גאוגרפיה מקראית[309][310]
1827: אנציקלופדיית ברוקהאוס: "פלשתינה, המכונה "הארץ המובטחת" מההבטחה שניתנה לצאצאי אברהם, משתרעת מאזור הביניים ועד החוף, מסוריה ולבנון דרומה ועד לגבולות מצרים."[311]
1827: פיליפה ואנדרמאלן, אטלס אוניברסלי של גאוגרפיה פיזיקלית: מפה: סוריה ופלשתינה[312]
1833: היינריך פרידריך פאנקוצ'ה: "בכתבי היוונים והרומאים, אין צורך לחפש סימנים להיכרות מוכרת מאוד עם ההיסטוריה והשפה של היהודים הפלסטינים, מכיוון שהם אפילו לא ערבו את תשומת לבם לשפה ולאומית. כתבי האומות היותר מתורבתות של העת העתיקה, כמו הקרתגים, הפיניקים וסטראבון, שמהם ציטטנו לעיל את הקטעים הנוגעים לנושא שלנו, הוא אולי היחיד שמעביר מידע כללי זה על הסורים, (אליו גם הפלסטינים השתייכו), שהם ושכניהם דיברו שפה מוכרת, אבל הוא לא מוסיף הסבר נוסף לגבי ההבדל בין הניבים שלהם."[314]
1834: ניאופיטוס, נזיר בכנסיית הקבר: "כיבוש פטולמאיס נחגג בירושלים עם הארות, ריקודים ומוזיקה, בכל רחוב ומקום בעיר... המוסלמים לבדם לא יכלו להסתיר את צערם וזועפתם (אם כי הם רקדו עם השאר), כי הייתה להם מצג שמצרים תשתמש בכוחה נגדם. הם הרגישו שהם לא יכולים להמשיך לפעול כרצונם, וכי מכאן, ירושלים וכל פלשתינה יעברו רפורמה".[315]
1835: היינריך ברגהאוס, אסיה, אוסף תזכירים הנוגעים לגאוגרפיה ולהידרוגרפיה של חלק זה של העולם; חובר כדי להסביר ולהסביר את אטלס המפה שלו:[318] מפת סוריה (מס' 5 של אטלס אסיה של ברגהאוס): מפת סוריה בספרייה הלאומית של ישראל.
1837: לורד לינדזי, מכתבים על מצרים, אדום וארץ הקודש: "...אמרנו שלום לירושלים... זו הייתה כוונתנו, לאחר שחקרנו את פלשתינה (שנקראת כך), לחצות את הירדן ולבקר בג'רש."[319]
1838: האמפרי דייווי, היצירות שנאספו של סר האמפרי דייווי: "פלשתינה, שם שאמור להיות נגזר מהחוף הפלשתי העתיק, הוחל, מהמוקדמות של העידן המודרני, על השטח שהוקצה בעבר כחלק של שנים עשר השבטים. ממדי המדינה הזו אינם תואמים לתהילתה: אורכה עשוי להיות 150 מיילים צפונה ודרומית, וכמעט באותה מידה ברוחב קיצוני. היא תחומה ממערב על ידי הים התיכון; בצפון הוא משתרע לאורך החצאיות הדרומיות של ליבנוס; בעוד שבמזרח ובדרום הוא עובר אל המדבר הערבי, בין טווחים ארוכים של גבעות סלעיות. יהודה היא ארץ גבוהה, המתנשאת בטרסות עוקבות מחוף שהוא, במקומות רבים, נועז ונעלה. הבולטים העיקריים שלה, כרמל, בשן, תבור, אינם עולים לגבהים קודרים ומחוספסים: הם מכוסים בכפרים, שטחי מרעה עשירים וחורשות שופעות; על מדרונותיהם כרמים בשפע, ובבקעי הסלעים דבורים רבות, הניזונות מצמחיהן הארומטיים, מטילות את הדבש שלהן. נמצאו אפילו עקבות של גידול, על ידי טרסות מלאכותיות, השווה לזה השורר בחלקים המשופרים ביותר של המזרח."[320]
1838: צ'ארלס ג' אדיסון, דמשק ותדמור: מסע למזרח: "בתחילת 1834 פרצו מרידות בהרי שכם, על ג'בל חליל ובחלקים שונים של פלשתינה. חלקם, מודה, קודמו על ידי חסרי חוק וחסרי רצון לכל השלטון המיושב; אחרים אומנו על ידי השייח'ים, שהיו מרוצים מהתביעות שלהם מצליינים נוצרים שהושלמו להם, ורבים על ידי הערבים הבדואים ומטפסי ההרים של לבנון, שלא היו מרוצים מכך שהתרומות שהם נהגו להטיל על הכפרים הופסקו."[321]
1840: פרדיננד דה ז'ראמב, עלייה לרגל לפלשתינה, מצרים וסוריה: "ושוב, מה שהכי תורם להפיכת פלשתינה למדבר הוא הממשלה הרודנית שתחתיה היא נאנקת, והמוטו שלה הוא הרס."[322]
1840: ג'ורג' לונג, פלשתינה וסוריה, אציקלופדיית פני של האגודה להפצת ידע שימושי: "ההיסטוריה המודרנית של פלשתינה נכללת בצורה נוחה יותר תחת סוריה. החלקים היחידים ממנו שדורשים הודעה נפרדת טופלו במסגרת מסעי צלב. כיום המדינה מהווה חלק מסוריה הנכללת תחת הפשליקים של דמשק עקה וטריפולי ומהווה חלק מממלכת המשנה של הפאשה של מצרים."[323] "[...] ביישום הרגיל ביותר של המילה, סוריה הייתה המחוז התחום על ידי טווח אמנוס מצפון, על ידי הים התיכון ממערב, על ידי הפרת ומדבר ערב ממזרח ומדרום, ועל ידי 'נהר מצרים' כנראה הנהר (אל-עריש) בדרום-מערב. במובן צר עוד יותר, זה ציינה לפעמים את אותו מחוז, למעט פיניקיה ופלשתינה, הרודוטוס, בדיבור על פלשתינה, כולל אותה בסוריה, כחלוקה כפופה: הוא קורא לה ' פלשתינה סוריה'."[324]
1840: ג'ון קיטו, ההיסטוריה הציורית של פלשתינה וארץ הקודש כולל היסטוריה מלאה של היהודים,כרך א. א. תולדות המקרא. כרך א. ב. תולדות המקרא, המשך. תולדות הטבע וגאוגרפיה.[325]
1841: ג'ון קיטו, פלשתינה: הגאוגרפיה הפיזית וההיסטוריה הטבעית של ארץ הקודש, מאויר בחיתוכי עץ.[326][327]
1841: אדוארד רובינסון, חקר המקרא בפלשתינה: "הר סיני וערב פטריאה: הגוף הגדול של הנוצרים בפלשתינה הוא מהכנסייה היוונית; אבל כולם ערבים ילידים, ומשתמשים רק בשפה הערבית בפולחן שלהם."[328]
1841: צ'ארלס הנרי צ'רצ'יל בהתכתבות עם משה מונטיפיורי: "האם המשאבים שברשותכם כולכם כוונו בהתמדה לקראת התחדשותן של סוריה ופלשתינה, לא יכול להיות ספק אלא שבברכתו של העליון, [מעצמות אירופה ] יפרע במידה רבה את ההתחייבות, ושתסיים בהשגת ריבונות פלשתינה לפחות".
1842: אדריאנו באלבי, מערכת גאוגרפיה אוניברסלית, נוסדה על יצירותיהם של מלטה-ברן ובאלבי: "ערים, עיירות וכו', בסוריה ובפלשתינה. סנטה סאבה, 8 או 9 מייל דרום מזרחית לירושלים, מנזר יוצא דופן במצבו על גובה, המתנשא בגובה רב כמה מאות מטרים מהעמק העמוק של נחל קדרון. לצדו יש מערות רבות, שעל פי הדיווחים היו מאוכלסים על ידי יותר מ-10,000 נזירים בתקופה שבה הכנס סבא הקדוש את חיי הנזירים לפלשתינה. בסכנה מתמדת מצד הערבים הפראיים, המנזר נראה כמו מבצר, עם מגדלים חזקים ונישאים להפליא."[329]
1843: אלכסנדר קית', ארץ ישראל, על פי הברית עם אברהם, עם יצחק ועם יעקב: "פלשתינה שופעת אזורים מעובדים ופורחים, יש כמה ערים גדולות שמתחרות זו בזו במצוינותן, דהיינו. קיסריה, אלאוטרופוליס, נאפוליס, אשקלון ועזה. האזור שמעבר לירדן, הנשלטת ערב, עשיר במגוון הסחורה שהוא מלא בה; יש בה מלבד עיירות גדולות אחרות הערים בוסטרה, גרסה ופילדלפיה, אשר מוצקות חומותיהן הופכת לבטוחה ביותר."[330] "[...] בפלשתינה יש שומשום בשפע, שממנו רוכשים נפט, ודורה טובה כמו זו של מצרים. תירס משגשג באדמה הקלה של בעלבק; ואפילו אורז מגדלים בהצלחה בגבולות ארצות הביצות של חבולה. לאחרונה הם החלו לטפח קני סוכר בגנים של סיידה ושל ביירות, השווים לאלו של הדלתא..."[331]
1843: אוריג'ן באכלר, שיקום והמרה של היהודים: "אבל מאז 1832, כשמהמט עלי השתלט על סוריה, הייתה נהירה יוצאת דופן של היהודים לפלשתינה. מספרם המדויק כיום בארץ הקודש מוערך בכ-40,000."[332]
1843: סטיבן אולין, מסעות במצרים, ערב פטרה ובארץ הקודש: "סוחרים אירופאים לא יכלו לחיות במזרח, אלא תחת חסותם של הקונסולים שלהם. הם לעולם לא הופכים לנתינים לשליטים הילידים. אם כוח תרבותי נוצרי כלשהו היה מציל את פלשתינה, בהסכם או בכוח, משלטון מוחמד, ומקים ממשלה נאורה, שוויונית ויציבה, אז אולי היא תהפוך למגורים רצויים לאנשים מתורבתים; אבל בשום תנאי אחר לא יכלו לסבול מקום מגורים שם מלבד ברברים, המסתפקים בלהיות עניים וסובלניים מההרגל הארוך של דיכוי ואי צדק. ממלא אותי בהפתעה לראות כמה מטובי האנשים של אנגליה פועלים לקידום הקולוניזציה של יהודים בפלשתינה, וזאת תחת ממשלות קיימות. היהודים הם בדיוק העם האחרון עלי אדמות המתאים למפעל כזה, שכן הם אומה של סוחרים, ואינם יודעים דבר בחקלאות. חוץ מזה, יהודי אירופה ואמריקה הם מתורבתים ועשירים, ולא היו מתענגים על דיכוי ושוד, אפילו בפלשתינה."[333]
1843: יוהאן פרידריך רוהר, התיאור ההיסטורי-גאוגרפי של רוהר על פלשתינה: מחקרים בפלשתינה: "נפוליאון בונפרטה, בשנת 1799, העניק חשיבות חדשה לפלשתינה. זה היה קשור לכיבוש מצרים שלו, והתחייב באופן נומינלי להדוף את הצבא הטורקי תחת ג'זאר (או הקצב, שנקרא כך על ידי נתיניו מאכזריותו המדהימה. הוא מת ב-1808, כנראה במצפון שקט), הפאשה של סנט ז'אן ד'עכו, שבאמצעותו איים עליו, ולמנוע אותו מלחסום את כוונותיו באשר למצרים, אלא למעשה להשיג את העושר העצום של הפאש'ה הזה, האצור בעכו, ולהפוך אותו לבסיס של פרויקטים נרחבים אחרים כמו ממזרח."[334]
1844: ג'.ט. בניסטר, סקר של ארץ הקודש...: "טאקיטוס משווה הן את האקלים והן את האדמה לאלו של איטליה, ובמיוחד מציין את עצי הדקל והבלסם כיצורים שהעניקו למדינה יתרון על שלו. ג'סטין מאשר את סיפורו של טקיטוס, מכבד את התוצרת השופעת של פלשתינה, האקלים היפה שלה, הדקל ועצי הבלסם הריחניים."[335]
1845: שלמה מונק, פלשתינה, תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי, ב"היקום הציורי": "תחת השם פלשתינה, אנו מבינים את המדינה[דרושה הבהרה] הקטנה שאוכלסה בעבר על ידי בני ישראל, והיום היא חלק מהפאכאלים של עכו ודמשק. היא משתרעת בין קו רוחב 31 ל-33° צפון ובין קו אורך 32 ל-35 מעלות מזרח. אזור של כ-1300 ליגה (יחידת שטח צרפתית ישנה). כמה סופרים קנאים, כדי לתת לארץ העברים חשיבות מדינית מסוימת, הגזימו בהיקף פלשתינה; אבל יש לנו סמכות עבורנו שאי אפשר לדחות. ג'רום הקדוש, שטייל זמן רב במדינה זו, אמר במכתבו לדרדאנוס (עמ' 129) שהגבול הצפוני לזה של הדרומי, הוא מרחק של 160 מיילים רומיים, שהם כ-55 ליגה. הוא נתן כבוד לאמת למרות חששותיו, כפי שאמר בעצמו, מהנצל את הארץ המובטחת ללעג פגאני."[337][338]
1847: וולטר מקלאוד, הגאוגרפיה של פלשתינה: "מחלקות מודרניות. 8. פלשתינה מחולקת כעת לפשליקים, שהחשובים שבהם הם עכו ודמשק. המדינה נמצאת בשליטת הטורקים, והיא נשלטת על ידי מחמט פאשה, אשר מונה לאחרונה למושל הכללי של פלשתינה."[339]
1848: תומאס רייט (ביוגרף), מסעות מוקדמים בפלשתינה: הכוללים את הנרטיבים של ארקולף, וויליבאלד, [ואחרים].[340]
1848: קרל ריטר, הגאוגרפיה ההשוואתית של פלשתינה וחצי האי סיני: פרק ב'. סקירת הרשויות על הגאוגרפיה של פלשתינה.[341][342]
49-1848: ארכיון עות'מאני: מפה עות'מאנית של פלשתינה, המציגה את המונח "פילסטין ("filastin ülkesi") ("ארץ פלשתינה") לאזור שבין רמלה ליפו מדרום לנחל הירקון.[343]
1849: ויליאם פרנסיס לינץ', נרטיב משלחת ארצות הברית לנהר הירדן ולים המלח: "ממזרח לבית לחם נמצאת הגבעה שבה שמעו הרועים את ההכרזה על הולדת המשיח; ובמישור שלמטה, השדה אשר ליקטה בו רות אחרי הקוצרים. הארץ שמסביב הייתה שופעת צמחייה, והגרגר הצהוב, אפילו כשהסתכלנו, נפל מתחת למגל. צור מגוון, גיר ואבן גיר, ללא מאובנים, נקצצו מדי פעם בצידי הגבעות; אבל לאורך המדרונות התחתונים, ובתחתית העמק, היו חורשות רצופות, ותחתיהן שטיח מוריק. זה היה המקום הכי כפרי והכי יפה שראינו בפלשתינה. מבין פרחים רבים אספנו אחד לבן יפהפה, נקי מכל כתם ארצי, סמל מתאים של טוהר האלוהות התינוקות."[344]
1850: יהוסף שוורץ, גאוגרפיה תיאורית ושרטוט היסטורי קצר של פלשתינה: "בשנת 5592 (1832), הכריז מחמוד עלי, פאשה מאלכסנדריה במצרים, על עצמו כבלתי תלוי בסולטן של קונסטנטינופול. בנו, אברהם פאשה, נע בפתאומיות בכוח גדול לעבר פלשתינה, ולקח כמעט ללא כל התנגדות מצד חסידי הסולטן, את יפו, ירושלים, שכם וחיפה, והציב בהם חיילים מצרים כחיילות מצב, והופיע לאחר מכן לפני עכו, שנכבשה על ידי עבד אלפאשה, וצר עליה זמן רב, וכבש אותה לבסוף בסערה, תוך שהוא סוחב את הפאשה כשבוי למצרים. כעת הוא כבש בהדרגה את כל פלשתינה, סוריה, ערב ונוביה."[345]
1856: ג'יימס רדהאוס, מילון אנגלי וטורקי: נחשב למילון העות'מאני-אנגלי המקורי והסמכותי, מתרגם את ארץ הקודש ל"דארי-פילסטין" (בית פלשתינה).[346]
1858: ג'וזאיה לזלי פורטר, מדריך לנוסעים בסוריה ובפלשתינה: "ניתן לחלק את התושבים המודרניים של דרום פלשתינה לשתי מעמדות - הבדווים, או שבטים נודדים השוכנים באוהלים, והפלחים, המתגוררים בכפרים."[347] "[...] מישור עכו הוא אחד העשירים בפלשתינה – מייצר כאחד את היבולים השופעים ביותר ואת העשבים השוטים המעולים בארץ. הוא לח יותר מכל המישורים האחרים; וחלקים גדולים ממנו הופכים לביצות במהלך החורף."[348]
1859: דויד קיי, בעריכת תומאס סטיוארט טרייל, פלשתינה, אנציקלופדיה בריטניקה: "[פלשתינה] ... הוכנעה לבסוף בשנת 1517 על ידי סלים הראשון, סולטן הטורקים, שתחתיו היא המשיכה יותר מ-300 שנה. ...עד הפלישה הבלתי נשכחת למצרים על ידי הצבא הצרפתי בשנת 1798. בונפרטה אשר נודע לו על התכוננות הפשאות של עכו לתקיפתו במצרים, החליט, על פי הטקטיקה הרגילה שלו, לצפות את תנועות אויביו. בהתאם לכך הוא צעד על פני המדבר המפריד בין מצרים לפלשתינה, ופלש לארץ בראש 10,000 חיילים. לאחר שכבש כמה עיירות, ובין השאר את יפו, שם הכתים את דמותו בטבח הנורא של 4000 אסירים."[349]
1859: הנרי סטאפורד אוסבורן, פלשתינה, בעבר ובהווה: עם מודעות תנ"כיות, ספרותיות ומדעיות: "המדליות מוטבעות בטביעת הענבים, כפי שהראינו על מטבעו של הורדוס, (עמוד 486,) דמות הדקל. -עץ הנראה לעיתים קרובות כל כך על מדליות אחרות שהוטבעו על ידי אספסיאנוס וטיטוס, והמדליה של אגריפס הצעיר אוחז בפירות, כולם מעידים על מצוינות המדינה. למרות כל זאת, מעיר מר גיבון, כשהוא מדבר על פיניקיה ופלשתינה (פרק א' עמ' 21), "הראשון שבהם היה חוף צר וסלעי; האחרון היה טריטוריה שלא הייתה עדיפה על ויילס במידת הפוריות או בהיקפו... מ' גיזוט מניח שהוא ביסס את דבריו על קטע בסטרבו, המדבר רק על הארץ סביב ירושלים, שלדבריו לא הייתה פורייה וצחיחה במשך שישים אצטדיונים (כנראה חמישה או שישה מייל;) במקומות אחרים. מקומות המעידים עדות מצוינת לפריון פלשתינה". הוא אומר, "על יריחו היא יער של עצי דקל, והארץ במשך מאה אצטדיונים מלאה במעיינות ומאוכלסת היטב"."[350]
1860: ג'וזאיה לזלי פורטר, בעריכת תומאס סטיוארט טרייל, סוריה, אנציקלופדיה בריטניקה: "התושבים המודרניים של סוריה ופלשתינה הם גזע מעורב, המורכב מצאצאי הסורים הקדומים שכבשו את המדינה בראשית ימי הנצרות ומהערבים שנכנסו עם צבאות הח'ליפים והתיישבו בערים ובכפרים. מספרם של האחרונים בהיותו קטן יחסית, תערובת הדם לא שינתה באופן גלוי את סוג האנשים הקדומים. ניתן לראות זאת בהשוואה בין הנוצרים למוסלמים. הראשונים הם ללא ספק ממוצא סורי טהור, בעוד שהאחרונים מעורבים פחות או יותר, ובכל זאת אין הבחנה נראית לעין בין השניים מלבד מה שהלבוש עושה."[351]
1860: הקונגרס ה-36 של ארצות הברית, הטבח בסוריה: תיאור נאמן של האכזריות שספגו הנוצרים של הר הלבנון, במהלך הרדיפות המאוחרות בסוריה: עם היסטוריה תמציתית של מהומטניזם ועלייתם של המארונים, הדרוזים. .. ועוד כתות מזרחיות ...: "נצרות מוקדמת בסוריה. א.-מתבודדים ועולי רגל. [...] ב.-מוצאם של נזירים. הנזירים והעוגנים, כפי שכונו, זכו להערכה רבה, ואלפי עולי רגל, מכל חלקי הארץ, חיפשו את תאיהם כדי להפיק תועלת מתפילתם. במאה הרביעית, הארצות העתיקות של סוריה ופלשתינה היו מלאות ב"אנשים קדושים" כאלה, וזמן קצר לאחר מכן החלו להקים חברות ולחיות יחד, כאחים, בשבועות ובתקנות."[352]
1865: ויליאם 'קורקי' נורטון, איך קיבלתי את רגלי השעם שלי, מגזין סנט ג'יימס: "הייתי אז במלטה, שירתתי על סיפונה של הספינה [הוד מלכותו] פאורפול בעלת 80 תותחים, קפטן צ'ארלס נאפייר; ...זה היה בשנת 1840 ... אנגליה, בהשראת הלורד פאלמרסטון, החליטה, בניגוד לצרפת, להפיל את הפאשה של מצרים, מוחמד עלי, ואת בנו המרושע לא פחות. ...לפיכך נכחתי בהפצצת ביירות - מלכת הערים בפלשתינה - בנחיתה, הייתי עד לבריחת הפאניקה של המצרים המתפארים הרבה למראה החשוף של חברינו, ונכחתי בנפילת עכו. מעולם לא הערכתי גבוה מאוד את תהילת המערכה הסורית ההיא. איזו התנגדות אמיתית יכולה הייתה להציע שפע של חיילים מצרים לכוח בריטי מאורגן היטב? אין זה אומר לזאבים כמה הכבשים יכולות להיות רבות."[353]
1865: ויליאם מקלור תומסון, הארץ המובטחת: מטייל בפלשתינה המודרנית [מתוך הארץ והספר]: "משומרון לשכם זו רכיבה קלה של שעתיים; תחילה דרומה, מעבר לכתף ההר, ואחר כך מזרחה, במעלה העמק המקסים של שכם. שום דבר בפלשתינה אינו עולה עליו בפוריות וביופי טבעי, וזאת בעיקר בזכות הנחל הזורם דרכו. הארץ כולה משובצת כפרים; המישורים לבושים בדשא או בתבואה; והגבעות המעוגלות במטעי זית, תאנה, רימון ועוד."[354]
1871: ג'ון טילוטסון, פלשתינה המקומות הקדושים והסיפור הקדוש שלה: "גאוגרף מודרני אמר, "הנוף הטבעי של פלשתינה מדבר בקול אחד לטובת המקרא; כל מילה מסיפורי הקודש מקבלת את הפירוש הטוב ביותר שלה על ידי כך שהיא נלמדת בהקשר של המקום בו היא תועדה"."[356]
1873: ויליאם סמית (מילונאי), מילון לגאוגרפיה יוונית ורומית: 2: "יאבאדיוס-זימתוס: פלשתינה (Παλαιστίνη: את' (Παλαιστίνόs), השם הנפוץ והקלאסי ביותר של הארץ, המכונה גם ארץ כנען, יהודה וארץ הקודש וכו'. שם זה הוא בעל סמכותו של הנביא ישעיהו, בין סופרי הקודש: והתקבל על ידי ההיסטוריונים החילוניים הקדומים ביותר. הרודוטוס מכנה את העברים סורים של פלשתינה; וקובע כי גבול הים של סוריה, מיושב, לפיו הפיניקים מהים האדום, נקרא פלשתינה עד מצרים (ח' 89). במקום אחר הוא מציב את סוריה פלשתינה בין פיניקיה למצרים; צור וצידון בפיניקיה: אשקלון, קאדיטיס אייניסוס בפלשתינה סוריה; במקום אחר הוא ממקם את קדיטיס ואזוטוס פשוט בסוריה (ד' 39, ג' 5, ב' 116, 157, א' 105, ג' 5). [...] התרומות החשובות ביותר לגאוגרפיה העתיקה של פלשתינה הן אלו של אוזביוס והפרשן שלו ס' ג'רום ב"אונומסטיקון", שחובר על ידי הראשונים, ותורגם, עם הוספות ותיקונים חשובים, על ידי האחרון שגם שילב בפירושיו ובמכתביו הודעות גאוגרפיות רבות בעלות ערך מופלג. עם זאת, הם אינם בעלי אופי כזה שיהיו זמינים תחת מאמר כללי זה, אלא מצוטטים במלואם תחת שמות העיירות וכו'."[357]
1876: תומאס קוק, מדריך התיירים של קוק לפלשתינה וסוריה: "המסלול המקובל של שלושים ימי סיור בפלשתינה: בשלהי הסתיו עדיף לנוע מצפון לדרום וכך לעבור עם העונה. באביב עדיף לנוע בכיוון ההפוך, מכיוון שהדרך מלבנון והר החרמון מושלגת בתדירות גבוהה בחלק המוקדם של השנה."[358]
שנות ה-1880: הממשלה העות'מאנית מוציאה מספר צווים לממשלות זרות, שנועדו להגביל את ההגירה הציונית, רכישת קרקעות והתיישבות. הגזירות מתייחסות ל"פלשתינה", אך המונח אינו מוגדר.[359]"פלשתינה" בשורה הראשונה של "תוכנית בזל" שנכתבה בקונגרס הציוני הראשון ב -1897
1897: הקונגרס הציוני הראשון: תוכנית בזל קובעת את מטרותיה של התנועה הציונית: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בפלשתינה לפי משפט הכלל."
1898: חליל ביידס, הקדמתו לתרגומו לתיאור ארץ הקודש מאת אקים אולסניצקי: "העם הפלסטיני היה זקוק לספר גאוגרפיה על ארצם... האיכר הפלסטיני מחכה בקוצר רוח לבוא החורף, למען גשם העונה כדי להרטיב את השדות המאובנים שלו." הוצע שזה מייצג את המקרה הראשון בהיסטוריה המודרנית שבו המונח 'פלסטיני' או 'פילסטיני' מופיע בערבית.[דרוש מקור]
1900–1910: מושלים עות'מאניים: לדברי חיים גרבר "שרידי התכתובות של המושלים העות'מאניים עם הממונים עליהם בעשור הראשון של המאה העשרים מתייחסים לעיתים קרובות לשאלה הציונית ולהתנגדות אליה בקרב תושבי המקום. הארץ מכונה לאורך כל הדרך פלשתינה."[249]
1900: ג'יי.מ רוברטסון, נצרות ומיתולוגיה: "הרבה לפני שהיהדות המקראית נודעה, התושבים בפלשתינה היו שותפים לטקסים האוניברסליים של הפולחנים הקדומים של שמש וירח, טבע וסמל; וגלי הכיבוש הרצופים, הפיזיים והמיסטיים, רק שינו את ההזיה הקדמונית."[360]
1911: דייוויד ג'ורג' הוגארת', "סוריה". אנציקלופדיה בריטניקה: "אוכלוסייה - האוכלוסייה בפועל של סוריה היא למעלה מ-3,000,000 נפשות על פני שטח של כ-600,000 מייל רבוע, כלומר כ-51⁄2 אנשים למייל רבוע. אבל הממוצע הנמוך הזה נובע ברובו מהכללת שטחי הערבות הצפוניות הכמעט בלתי מיושבות; ובחלקים האלה של סוריה, המיושבים, הנתונים הם בשיעור גבוה בהרבה. בפיניקיה ולבנון יש את האוכלוסייה הצפופה ביותר, מעל 70 למייל רבוע, בעוד פלשתינה, החלק הצפוני של הרמה המערבית ממזרח לירדן, נווה המדבר של דמשק וחלב, עמק אורונטס וחלקים מקומגנה, מאוכלסים היטב."[361]
1913: רוחי חלידי, ציונות או השאלה הציונית, לפי חיים גרבר "ראוי לציין שבכל פעם ששם המדינה מופיע, היא תמיד פלשתינה, לעולם לא דרום סוריה או כל דבר אחר."[249]
1914: קטלוג המטבעות היווניים בפלשתינה: "כרך זה של קטלוג המטבעות היווניים במוזיאון הבריטי (העשרים ושבע בסדרה שהחלה ב-1873) מכיל תיאורים של כל המטבעות העתיקים שהונפקו בגליל, שומרון ויהודה (למען הקיצור השלושה נקראים בשם המקיף פלשתינה) עד לסיום מִטבָּעָת המטבע הקיסרי היווני במחוז זה תחת טרבוניאנוס גאלוס ו-וולוסיאנוס." [...] "עיקר סדרת המטבעות מפלשתינה המתוארים מורכבת, [...] מאוסף שנרכש על ידי הנאמנים ב-1908. רכישה זו הציבה את אוסף המוזיאון הבריטי, במספרים וכנראה גם באיכות, בראש כל האחרים לגבי מטבעות יהודיים; ובזכות המסה הגדולה של דגימות הזמינות למחקר ניתן היה ליישב בעיות מסוימות, אם כי לא הקריטיות ביותר, הקשורות לענף זה של נומיסמטיקה. התאריך של השקלים ה'עבים' נותר שאלה שבקושי אפשר להחזיק בה יותר מ'השערה מהוססת'; אבל הטיעון האפיגרפי נראה חזק דיו כדי לצמצם את הסקאלה לטובת ייחוס למרד הראשון."[364]
שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
דרכון, מטבע ובול מארץ ישראל המנדטורית. בכיתוב בשפה האנגלית כולם מציינים "Palestine"" ("פלשתינה"), ובשני האחרונים מצוין בערבית: فلسطين Filasţīn ובעברית: פָּלֶשְׂתִּינָה (א"י) (ארץ ישראל)
1919: ההסתדרות הציונית, הצהרה על פלשתינה בועידת השלום בפריז: "גבולות פלשתינה יהיו לפי הקווים הכלליים המפורטים להלן: החל מצפון בנקודה על הים התיכון בסביבת דרום צידון ובעקבות קו פרשת המים למרגלות הלבנון עד ג'סר אל-כראון משם לאל-בירה, בעקבות הקו המפריד בין שני האגנים של ואדי אל-קורן לוואדי את-תיים, משם לכיוון דרום בעקבות קו ההפרדה שבין המדרונות המזרחיים והמערביים של החרמון, לאזור ממערב לבית ג'ן, לאחר מכן מזרחה בעקבות קו פרשת המים הצפונית של נהר מוגניה סמוך וממערבה למסילת החיג'אז. במזרח קו סמוך ווקרוב למערב מסילת החיג'אז המסתיים ב-מפרץ עקבה. בדרום גבול שיסוכם עם ממשלת מצרים. במערב הים התיכון."[365][366]
1919: הקונגרס הלאומי הסורי: "אנו מבקשים שלא תהיה הפרדה של החלק הדרומי של סוריה, המכונה פלשתינה, וגם לא של האזור המערבי הליטורי, הכולל את לבנון, מהמדינה הסורית."[367]
1920: הסכם גבול צרפתי-בריטי - הסכם המסגרת בו נקבעו גבולות המנדט של ארץ ישראל, שאושר סופית ב-7 במרץ 1923: "הגבולות בין השטחים תחת המנדט הצרפתי של סוריה ולבנון מחד למנדטים הבריטיים של מסופוטמיה ופלשתינה מאידך נקבעים כדלקמן:"[368]
1920: הרברט סמואל במהלך ישיבת מועצה מייעצת: "לאחר דיון נוסף של כמה חברים, אמר [שמואל] שכאשר היה עליו להחליט על נוסח הבולים, הוא היה מודע לכך שאין שם אחר בשפה העברית לארץ זו מלבד 'ארץ-ישראל'. יחד עם זאת הוא חשב שאם היו משתמשים ב'ארץ-ישראל' בלבד, אולי זה לא ייחשב על ידי העולם החיצון כתרגום נכון של המילה 'פלשתינה', במקרה של דרכונים או תעודות לאום, אולי זה עלול לעורר קשיים, ולכן הוחלט להדפיס את 'פלשתינה' באותיות עבריות ולהוסיף אחריה את האותיות 'אלף' 'יוד' המהוות קיצור מוכר של השם העברי. [שמואל] עדיין חשב שזו פשרה טובה. ד"ר סאלם רצה להשמיט את 'אלף' 'יוד' ומר ילין רצה להשמיט את 'פלשתינה'. הפתרון הנכון יהיה להשאיר את שניהם."[369]
1926: פרוטוקול ישיבת ועדת המנדטים הקבועה: "מ' פאלאסיוס [נציג ספרד], חוזר לשאלות הקונקרטיות בעלות אופי כללי עליהן התלוננו הערבים, נזכר בשאלות הנוגעות לתואר הלאומי, לפזמון הלאומי ולדגל... נקודה ראשונה, הערבים טענו כי אין זה תואם את סעיף 22 למנדט להדפיס את ראשי התיבות ואף את המילים "ארץ ישראל" אחרי השם "פלשתינה " תוך סירוב לערבים את התואר "סוריאל ינונביה" ("דרום סוריה"). ממשלת בריטניה לא קיבלה את השימוש בתואר הערבי הזה, אלא נתנה את מקום הכבוד למילה העברית ששימשה במשך 2,000 שנה והחליטה שהשם הרשמי בעברית הוא "פלשתינה" ואחריו ראשי התיבות המסמנים "אלף יוד", השם העברי הרגיל. האם השאלה עדיין בדיון והאם הנציג המוסמך יכול לתת לנציבות מידע נוסף? קולונל סימס הסביר שהמדינה תוארה כ"פלשתינה" על ידי האירופים וכ"פילסטין" על ידי הערבים. השם העברי של המדינה היה הכינוי "ארץ ישראל", והממשלה, כדי לענות על משאלות היהודים, הסכימה כי המילה "פלשתינה" באותיות עבריות יופיעו בכל המסמכים הרשמיים ולאחריה ראשי התיבות [א"י] המייצגים כינוי זה. כהתנגדות לכך, כמה מהפוליטיקאים הערבים הציעו כי המדינה תיקרא "דרום סוריה" כדי להדגיש את הקשר ההדוק שלה עם מדינה ערבית אחרת."[371]
1936: דו"ח ועדת פיל: "[לאומיות יהודית] טוענת, לדוגמא, שלמרות שפלשתינה אינה מילה ערבית ולכן עשויה לשמש בצורה הוגנת ליהודים וגם לערבים, יש לקבל גם את המונח "ארץ ישראל" כתרגום רשמי של "פלשתינה", ומוחה על כך שהדפסת ראשי התיבות העברית "א"י" אחרי "פלשתינה" על כל בול ומטבע אינה מספקת."[372]
פלשתינה בסביבות 450 לפנה"ס על פי הרודוטוס (שחזור 1897)
פלשתינה בשנת 43 לספירה לפי פומפוניוס מלה (מפה כפי ששוחזרה על ידי ק. מילר, 1898)
תמונה זו מציגה את העותק העתיק ביותר ששרד של המפה העתיקה ביותר הידועה של אזור פלשתינה/ישראל. זה ממפת אסיה הרביעית של תלמי, והיה שחזור של אטלס על ידי מרינוס מצור שאבד (שימו לב לקרבה של צור לפלשתינה). האותיות האדומות הגדולות במרכז ביוונית Παλαιστινης (פלאיסטינס)
פלשתינה בשנת 350 לספירה על פי אוסביוס וג'רום (מפה כפי ששוחזרה על ידי ג'ורג' אדם סמית', 1915)
מפת פויטינגר של שנת 400 לספירה מציגה חלק של פלשתינה (עותק קונרד מילר, 1887).
תמצית מפת מידבא המציגה את "הגבול של מצרים ופלשתינה"
שחזור של 700 קוסמוגרפיה רוונה המציגה את "פלשתינה"
מפת העולם משנת 1050 מאת ביאטוס מליבנה
טבולה רוג'ריאנה, מציג את "פיליסטין" בערבית באמצע העמוד הימני
פלשתינה על מפת פרה מאורו, 1459
מפת פלשתינה שפורסמה ב-1467 בגרסה של הקוסמוגרפיה של קלאודיוס תלמי מאת ניקולאוס גרמנוס
מפת פלשתינה שפורסמה בשנת 1482 בגרסה של הקוסמוגרפיה של קלאודיוס תלמי מאת ניקולאוס גרמנוס
מפת פלשתינה שפורסמה בפירנצה 1482 ונכללה במהדורה המורחבת של פרנצ'סקו ברלינגהירי של גאוגרפיה של תלמי (גאוגרפיה)
מפת פלשתינה משנת 1570 מאת אורטליוס, שהכללתו של פלשתינה המקראית באטלס העכשווי שלו תוארה כ"טעונה ברסטורציוניזם תאולוגי, אסכטולוגי ובסופו של דבר פרה-קולוניאלי".[373]
מפה של הגאוגרף העות'מאני קאטיפ צ'לבי 1648–1657 המראה את "אדמת פלשתינה"
מפה של סוריה (1683) מתוך תיאור העולם מאת אליין מנסון מאלט
איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-18 פורסם ב-1720
איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-18 פורסם ב-1736
איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-18 פורסם ב-1794
מפת טורקיה באסיה משנת 1801 מאת הקרטוגרף האנגלי ג'ון קארי. עם סוריה ופלשתינה
סוריה העות'מאנית באטלס סדיד משנת 1803 מציין את המונח "ארץ פלשתינה" באותיות גדולות למטה משמאל
טורקיה באסיה. (מאת פרנסס בואן. 1810)
מפות איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-19 פורסם ב-1839
מפות איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-19 פורסם ב-1862
מפות איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-19 פורסם ב-1895
מפת פלשתינה המודרנית בשנת 1851 עם חלוקות משנה מנהליות
ירושלים העותומנית, 1907: בדרום, מראה את גבולות 1860 בין סוריה העות'מאנית לחדיבת מצרים, למרות שהגבול הועבר לגבול ישראל - מצרים הנוכחי ב-1906 - מפות עות'מאניות מאוחרות המציגות את "קודס אל-שריף מוטסריפאט". האזור שמצפון למדבר הנגב מסומן "פילסטין" (פלשתינה).
מחוזות סוריה וביירות, 1907 - מפות עות'מאניות מאוחרות המציגות את "קודס אל-שריף מוטסריפאט". האזור שמצפון למדבר הנגב מסומן "פילסטין" (פלשתינה).
מחוזות סוריה וביירות, 1913 - מפות עות'מאניות מאוחרות המציגות את "קודס אל-שריף מוטסריפאט". האזור שמצפון למדבר הנגב מסומן "פילסטין" (פלשתינה).
^Carl S. Ehrlich "Philistines" The Oxford Guide to People and Places of the Bible. Ed. Bruce M. Metzger and Michael D. Coogan. Oxford University Press, 2001.
^Eberhard Schrader wrote in his seminal "Keilinschriften und Geschichtsforschung" ("KGF", in English "Cuneiform inscriptions and Historical Research") that the Assyrian term "Pilistu" referred to "the East" in general. See KGF p123-124 and Tiglath Pileser III by Abraham Samuel Anspacher, p48
^Trevor Bryce, 2009, The Routledge Handbook of the Peoples and Places of Ancient Western Asia
^Roland de Vaux, 1978, The Early History of Israel, Page 2: "After the revolt of Bar Cochba in 135, the Roman province of Judaea was renamed Palestinian Syria."
^Roland de Vaux, 1978, The Early History of Israel, Page 2: "After the revolt of Bar Cochba in 135 CE, the Roman province of Judaea was renamed Palestinian Syria."
^Moše Šārôn / Moshe Sharon, 1988, Pillars of Smoke and Fire: The Holy Land in History and Thought
^Avni, Gideon (2014). "Shifting Paradigms for the Byzantine–Islamic Transition". The Byzantine-Islamic Transition in Palestine: An Archaeological Approach. Oxford: Oxford University Press. ISBN9780199684335.
^Gudrun Krämer (2008) A History of Palestine: From the Ottoman Conquest to the Founding of the State of Israel Translated by Gudrun Krämer and Graham Harman Princeton University Press, מסת"ב 0-691-11897-3 p.16
^תרגום ליזה אולמן לתולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערה לספר חמישי, פרק ט, סעיף 384: יוספוס משתמש בשם "פלאיסטינה" פעם אחת ב"מלחמת היהודים", 11 פעמים ב"קדמוניות היהודים" ושלוש פעמים ב"נגד אפיון", בכל הפעמים במשמעות "ארץ פלשתים".
^Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: II: Aristotle, pp. 6-7; XLIX. Ovid, p. 349
^אדריאנוס גם שינה את שמה של ירושלים ל"קולוניה אילייה קפיטולינה", שם שהיה בשימוש במשך 500–600 שנה (כפי שעולה מכתבי היסטוריונים מוסלמיים), אך לא התקבל בסופו של דבר בשום שפה.
^Herodotus' Description of the East Mediterranean Coast, Anson F. Rainey, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, No. 321 (Feb., 2001), pp. 57–63
^M. L. (Herbert) McClure, Charles Lett Feltoe, The pilgrimage of Etheria, London : Society for promoting Christian knowledge; New York, The Macmillan company, 1919
^Moseh Gill, "The Political History of Jerusalem During the Early Muslim Period", in Joshua Prawer and Haggai Ben-Shammai (eds), The History of Jerusalem, the Early Muslim Period, 638-1099, New York University Press and Yad Izhak Ben-Zvi, 1996
^Reland 1714, p. 39: "R. Nathan in Lexico Aruch dicto ad vocem פלסטיני Παλαιστίνη [Palestine] notat in Bereschit Raba, antiquissimo in Genesin commentario, eam inveniri."
^An Universal History from the Earliest Accounts to the Present Time, C. Bathurst, J.F. and C. Rivington, A. Hamilton, T. Payne, T. Longman, S. Crowder, B. Lawe, T. Becket, J. Robson, F. Newbery, G. Robinson, T. Cadell, J. and T. Bowles, S. Bladon, J. Murray, and W. Fox, 1779, עמ' 51
^Burkhard Gotthelf Struve, Johann Georg Meusel, Bibliotheca historica, apud heredes Weidmanni et Reichium, 1782, עמ' 39. (בלטינית)
^Alexander Keith, The land of Israel, according to the Covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob. : By Alexander Keith, Edinburgh : William Whyte and Co., Booksellers to the Queen Dowager ; Longman and Co., Simpkin and Co., Hamilton and Co., Whittaker and Co., Duncan and Malcolm, Hatchard and Son, and Nisbet and Co., London ; W. Curry, Jun., and Co., Dublin ; and W. Collins, Glasgow, London Dublin Glasgow :, 1843, עמ' 467-468
^Meeting on November 9, 1920, quoted in: Memorandum No. 33, "Use of the Name Eretz-Israel’," in the Report by the Palestine Royal Commission, 1937, Memoranda Prepared by the Government of Palestine, C. O. No. 133.
.JPG)
.jpg)
פלשתינה בסביבות 450 לפנה"ס על פי הרודוטוס (שחזור 1897)
פלשתינה בשנת 43 לספירה לפי פומפוניוס מלה (מפה כפי ששוחזרה על ידי ק. מילר, 1898)
תמונה זו מציגה את העותק העתיק ביותר ששרד של המפה העתיקה ביותר הידועה של אזור פלשתינה/ישראל. זה ממפת אסיה הרביעית של תלמי, והיה שחזור של אטלס על ידי מרינוס מצור שאבד (שימו לב לקרבה של צור לפלשתינה). האותיות האדומות הגדולות במרכז ביוונית Παλαιστινης (פלאיסטינס)
פלשתינה בשנת 350 לספירה על פי אוסביוס וג'רום (מפה כפי ששוחזרה על ידי ג'ורג' אדם סמית', 1915)
מפת פויטינגר של שנת 400 לספירה מציגה חלק של פלשתינה (עותק קונרד מילר, 1887).![נוטיטיה דיגניטטום של שנת 410 לספירה מציגה את פרובינקיה פלשתינה[177]](//upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/6/68/Notitia_Dignitatum_-_Dux_Palestinae.jpg/86px-Notitia_Dignitatum_-_Dux_Palestinae.jpg)
נוטיטיה דיגניטטום של שנת 410 לספירה מציגה את פרובינקיה פלשתינה[177]
תמצית מפת מידבא המציגה את "הגבול של מצרים ופלשתינה"
שחזור של 700 קוסמוגרפיה רוונה המציגה את "פלשתינה"
מפת העולם משנת 1050 מאת ביאטוס מליבנה
טבולה רוג'ריאנה, מציג את "פיליסטין" בערבית באמצע העמוד הימני
פלשתינה על מפת פרה מאורו, 1459
מפת פלשתינה שפורסמה ב-1467 בגרסה של הקוסמוגרפיה של קלאודיוס תלמי מאת ניקולאוס גרמנוס
מפת פלשתינה שפורסמה בשנת 1482 בגרסה של הקוסמוגרפיה של קלאודיוס תלמי מאת ניקולאוס גרמנוס
מפת פלשתינה שפורסמה בפירנצה 1482 ונכללה במהדורה המורחבת של פרנצ'סקו ברלינגהירי של גאוגרפיה של תלמי (גאוגרפיה)![מפת פלשתינה משנת 1570 מאת אורטליוס, שהכללתו של פלשתינה המקראית באטלס העכשווי שלו תוארה כ"טעונה ברסטורציוניזם תאולוגי, אסכטולוגי ובסופו של דבר פרה-קולוניאלי".[373]](//upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/db/1570_Palestinae_Hondius.jpg/120px-1570_Palestinae_Hondius.jpg)
מפה של הגאוגרף העות'מאני קאטיפ צ'לבי 1648–1657 המראה את "אדמת פלשתינה"
מפה של סוריה (1683) מתוך תיאור העולם מאת אליין מנסון מאלט
איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-18 פורסם ב-1720
איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-18 פורסם ב-1736
איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-18 פורסם ב-1794
מפת טורקיה באסיה משנת 1801 מאת הקרטוגרף האנגלי ג'ון קארי. עם סוריה ופלשתינה
סוריה העות'מאנית באטלס סדיד משנת 1803 מציין את המונח "ארץ פלשתינה" באותיות גדולות למטה משמאל
טורקיה באסיה. (מאת פרנסס בואן. 1810)
מפות איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-19 פורסם ב-1839
מפות איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-19 פורסם ב-1862
מפות איזור פלשתינה של סוריה העותומנית מהמאה ה-19 פורסם ב-1895
מפת פלשתינה המודרנית בשנת 1851 עם חלוקות משנה מנהליות
ירושלים העותומנית, 1907: בדרום, מראה את גבולות 1860 בין סוריה העות'מאנית לחדיבת מצרים, למרות שהגבול הועבר לגבול ישראל - מצרים הנוכחי ב-1906 - מפות עות'מאניות מאוחרות המציגות את "קודס אל-שריף מוטסריפאט". האזור שמצפון למדבר הנגב מסומן "פילסטין" (פלשתינה).
מחוזות סוריה וביירות, 1907 - מפות עות'מאניות מאוחרות המציגות את "קודס אל-שריף מוטסריפאט". האזור שמצפון למדבר הנגב מסומן "פילסטין" (פלשתינה).
מחוזות סוריה וביירות, 1913 - מפות עות'מאניות מאוחרות המציגות את "קודס אל-שריף מוטסריפאט". האזור שמצפון למדבר הנגב מסומן "פילסטין" (פלשתינה)._p2.387_THE_WORLD_ACCORDING_TO_HERDOTUS.jpg)
.jpg)
![נוטיטיה דיגניטטום של שנת 410 לספירה מציגה את פרובינקיה פלשתינה[177]](/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Notitia_Dignitatum_-_Dux_Palestinae.jpg)
![מפת פלשתינה משנת 1570 מאת אורטליוס, שהכללתו של פלשתינה המקראית באטלס העכשווי שלו תוארה כ"טעונה ברסטורציוניזם תאולוגי, אסכטולוגי ובסופו של דבר פרה-קולוניאלי".[373]](/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:1570_Palestinae_Hondius.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_1803.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_p204_Nr.7_-_PALESTINA_VEI_TERRA_SANCTA.jpg){kind=link}
_-_Geographicus_-_RegnumPersicum-ottens-1730.jpg){kind=link}
_-_Geographicus_-_TurkeyAsia-m-1849.jpg){kind=link}
