שמעון אגרנט
| שמעון אגרנט | |
|---|---|
 |
|
| נולד | 5 בספטמבר 1906, ארצות הברית  |
| נפטר | 10 באוגוסט 1992, ישראל  |
| בוגר | |
| השתייכות | |
| תפקידים בולטים | |
| פעילויות נוספות |
|
| פרסים והוקרה | |
שמעון אגרנט (5 בספטמבר 1906 - 10 באוגוסט 1992), הנשיא השלישי של בית המשפט העליון, נחשב לאחד המשפטנים הגדולים שקמו במדינת ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
נולד בט"ו באלול ה'תרס"ו, 5 בספטמבר 1906, בארצות הברית. הוא גדל בשיקגו, למד בבתי ספר יהודיים וקיבל מאוניברסיטת שיקגו תואר ראשון בפילוסופיה ותואר דוקטור במשפטים. ב-1930 הוא עלה לארץ ישראל וקיבל רישיון עריכת דין באפריל 1932. את ההתמחות עשה בירושלים ולאחריה עסק כעורך דין פרטי בחיפה.
בסוף שנות השלושים נישא לכרמל פרידלנדר, בת לישראל פרידלנדר ולליליאן לבית בנטוויץ'. דודה של אשתו, אחי אמה, נורמן בנטוויץ', סייע לאגרנט לבחור במשרת שופט, ואף המליץ עליו בפני הנציב העליון. ב-1940, תחת שלטון המנדט הבריטי, מונה לשופט בבית המשפט השלום בחיפה וב-1948 לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. עם ייסודו של בית המשפט העליון של מדינת ישראל בשנת 1948 היה שמו של אגרנט בין השמות הראשונים שהועלו לשמש בו כשופט. בדצמבר 1948 מונה לשופט בבית המשפט העליון בפועל וב-2 בינואר 1950 מונה במינוי של קבע.
כן שימש בשנים 1954-1966 במשרת פרופסור אורח למשפט פלילי באוניברסיטה העברית.
ב-29 בפברואר 1960 מונה אגרנט לממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. ב-18 במרץ 1965 התמנה לנשיא בית המשפט העליון וכיהן בתפקיד זה עד לפרישתו ב-5 בספטמבר 1976.
אגרנט הוא חתן פרס ישראל למשפט לשנת ה'תשכ"ח.
בשנותיו בבית המשפט העליון כתב אגרנט פסקי דין רבים אשר דנו בשאלות מכריעות והרות גורל (כהרשעתו של אדולף אייכמן), ושימש אב בית דין במשפטים רבים אשר עיצבו את דמותה המשפטית של מדינת ישראל ואת חוקתה הבלתי כתובה.
פסק הדין הידוע ביותר והמצוטט ביותר בו פסק אגרנט הוא פסק דינו בבג"ץ 73/53, חברת קול העם נ. שר הפנים פ"ד ז (2), 871. פסק דין זה (המכונה "בג"ץ קול העם") מהווה בסיס למשפט החוקתי הישראלי, ובו בחן אגרנט את חופש הביטוי ואת גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור. בפסק-דין זה קבע את מבחן "הוודאות הקרובה" לפסילת ביטוי שיש בו ודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה או בשלום הציבור. בפסק הדין הארוך והמנומק ביסס אגרנט את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי של ישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז ועד עתה את הדרך בה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. פסק-דין ידוע אחר של אגרנט הוא פסק דין ירדור.
בשנת 1974 מונה אגרנט לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית (שכונתה בהתאם ועדת אגרנט) לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. הוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, ושיבחה את ראשי הדרג המדיני, משה דיין וגולדה מאיר. פרסום הדוח הגביר את התסיסה בציבור והעמיק את משבר האמון של רוב הציבור בהנהגה המדינית.[1] לימים נודע כי שמעון אגרנט ידע על פגישתה של גולדה מאיר עם חוסיין, מלך ירדן, ב-25 בספטמבר 1973. בפגישה הזהיר חוסיין את ישראל מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה, אך גולדה בחרה להתעלם מהתרעה זו. אגרנט טען שלא ידע על פגישה זו.[2]
בשנות חייו האחרונות, החל משנת 1988, כיהן אגרנט כנשיאה של האגודה לזכויות האזרח.
אגרנט נפטר בשנתו ה-86, בי"א באב ה'תשנ"ב, 10 באוגוסט 1992, ונקבר בירושלים.
הכיכר בין בית המשפט העליון למשרד החוץ בירושלים נקראת על שמו.
[עריכה] ספר יובל לכבודו
- מרדכי קרמניצר, ורות גביזון, 1986. גבורות לשמעון אגרנט, ירושלים: "גרפ-פרס".
[עריכה] לקריאה נוספת
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שמעון אגרנט, באתר הרשות השופטת
- שמעון אגרנט, באנציקלופדיה ynet
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ועדת אגרנט באתר הכנסת
- ^ אמיר אורן, על סוכנים וסיכונים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2011
|
|
|||
|---|---|---|---|
|
| יו"ר ועדת הבחירות המרכזית | |||
|---|---|---|---|
|
