לדלג לתוכן

ז'אן-פול סארטר

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ז'אן-פול סרטר)
ז'אן-פול סארטר
Jean-Paul Sartre
לידה 21 ביוני 1905
פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
פטירה 15 באפריל 1980 (בגיל 74)
פריז, הרפובליקה הצרפתית החמישית
שם לידה Jean-Paul Charles Aymard Sartre עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מונפרנאס עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים תיכון הנרי הרביעי, תיכון לואי הגדול, Cours Hattemer, אקול נורמל סופרייר, סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות תיכון קונדורסה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה
עיסוק מחזאי, סופר, סופר פוליטי, פילוסוף, פובליציסט, פעיל שלום, אינטלקטואל, לוחם מחתרת, מבקר ספרות, אפיסטמולוג, מסאי, מחבר רומנים, ביוגרף, תסריטאי, תמלילן עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ דקארט, קירקגור, קאנט, הגל, ניטשה, מרקס, הוסרל, היידגר, דה-בובואר, קאמי, לוינס
השפיע על דה-בובואר, קאמי, לוי, לוינס, ז'נה, לאינג, צ'ה גווארה
מדינה צרפתצרפת צרפת
פרסים והוקרה פרס נובל לספרות (1964)
פרס הרומן הפופוליסטי (1940)
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ז'אן-פול סארְטְר (בצרפתית: Jean-Paul Sartre‏; 21 ביוני 1905 – 15 באפריל 1980) היה פילוסוף, סופר, מחזאי, תסריטאי, אקטיביסט, כותב ביוגרפיות, מבקר ספרות ומשורר צרפתי.

סארטר היה אחד מדמויות המפתח בפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם והפנומנולוגיה, ואחד הדמויות המובילות בפילוסופיה הצרפתית של המאה ה-20 ובמרקסיזם. עבודתו השפיעה גם על הסוציולוגיה, התיאוריה הביקורתית, התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל ביקורת הספרות, וממשיכה להשפיע על תחומים אלה גם כיום.

סארטר התפרסם גם בזכות היחסים הפתוחים (open relationship) שהיו לו עם סימון דה בובואר, הפילוסופית והסופרת הפמיניסטית והאקזיסטנציאליסטית. יחד, סארטר ודה בובואר, ערערו על ההנחות והציפיות התרבותיות והחברתיות שלאורם חונכו, הנחות וציפיות שהם ראו כבורגניות, גם באורחות החיים שלהם וגם במחשבה הפילוסופית שלהם. הקונפליקט בין קונפורמיות מדכאת והרסנית מבחינה רוחנית (חוסר תום לב) ודרך "אותנטית" להוויה - הפך לנושא הדומיננטי ביצירתו המוקדמת של סארטר, נושא המגולם בעבודתו הפילוסופית המרכזית שהתפרסמה ב-1943 "Being and Nothingness"[1]. המבוא של סארטר לפילוסופיה שלו מובע ביצירתו האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם (L'existentialisme est un humanisme, 1946), שהוצג במקור כהרצאה.

בשנת 1964 הוענק לסארטר פרס נובל לספרות אף על פי שניסה לסרב לכך.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן-פול סארטר נולד בפריז ב-21 ביוני 1905, כילדם היחיד של ז'אן בפטיסט סארטר, קצין חיל הים הצרפתי, ואן מארי (שווייצר)[2]. אמו הייתה ממוצא אלזסי ובת דודתו הראשונה של חתן פרס נובל אלברט שווייצר, שאביו לואי תאופיל (Théophile) היה אחיו הצעיר של אביה של אן-מארי[3]. כאשר סארטר היה בן שנתיים, אביו נפטר ממחלה, שככל הנראה נדבק בה בהודו-סין הצרפתית. אן-מארי חזרה לבית הוריה במיודון (Meudon), שם גידלה את סארטר בעזרת אביה צ'ארלס שווייצר, מורה לגרמנית, שלימד את סארטר מתמטיקה והכיר לו את הספרות הקלאסית בגיל צעיר מאוד[4]. הסב, שדיכא את בניו שלו, אהב ופינק את ז'אן-פול, ונתן לו לעשות כרצונו בספרייתו הגדולה. מחווה זו, ככל הנראה גרמה לסארטר לקנות לעצמו את המנהג, עליו שמר במשך שנים רבות, לקרוא שלוש מאות ספרים בשנה. כשהיה בן ארבע נפגעה קשות עינו הימנית ממחלה, דבר שגרם לפזילה קשה ולעיוורון בעין זו, שהותירה את פניו מוזרות למראה. כשהגיע לבית הספר גילה שאמו שיקרה לו בדבר יופיו. פניו היו כעורים ועינו החולה שיוותה לו מראה גרוטסקי. הוא ספג מכות מביריונים, והשיב להם בבוז, לעג והלצות. לימים ירדוף נשים, לדבריו, "כדי להיפטר ממשא כיעורי"[5]. כשהיה בן שתים-עשרה (1917), אמו של סארטר התחתנה בשנית עם בעל מספנות.

נעוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 חזר לפריז. בשנת 1924 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", שם פגש (בשנת 1929) את חברתו לחיים, סימון דה בובואר. בשנים 1933–1934 למד בברלין, ועסק בכתביהם של הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. בתקופת לימודיו חבר אל סטודנטים אחרים שהיו עתידים להיות אנשי רוח בעלי השפעה, דוגמת פול ניזן ורמון ארון.

לאחר תום לימודיו התקבל לעבודה במסגרת מערכת החינוך הצרפתית כמורה בבית ספר תיכון. כמורה צעיר בתיכון לה-הבר בשנת 1938, פרסם סארטר את הרומן "הבחילה" (La nausée), שמשמש מבחינות מסוימות כמניפסט של האקזיסטנציאליזם, והוא עדיין אחד מספריו המפורסמים ביותר.

מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, ושירת כעוקב רוחות ומזג אוויר במסגרת סוללת תותחים בקו מאז'ינו. חיילים גרמנים שבו אותו בשנת 1940 בפדוקס, והוא בילה תשעה חודשים בכלא, תחילה בנאנסי ומאוחר יותר בטריר, עד ששוחרר באפריל 1941 בשל בריאותו הרופפת (הוא טען כי ראייתו החלשה השפיעה על שיווי המשקל שלו). ניתן לו מעמד אזרחי, והוא ברח לפריז שם גילה סימפתיה כלפי תנועת ההתנגדות הצרפתית, והשתתף בייסוד קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית, "סוציאליזם וחירות". לאחר התפוררות הקבוצה הוא התמסר לכתיבה ולהוראה, ובין השאר פרסם את מחזהו "הזבובים" אשר בו הגניב מחאה סמויה כלפי השלטון הנאצי. בזמן שהיה פעיל בהתנגדות, החל לגלות נטייה לכיוון קומוניסטי, בין השאר עקב ההערכה שחש כלפי המחתרת הקומוניסטית בצרפת.

לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום מלחמת העולם השנייה פרץ סארטר לתודעה הציבורית הצרפתית בעקבות פרסום ספרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם". סארטר פגש בתקופה זאת את אלבר קאמי, פילוסוף וסופר שאחז בדעות דומות. הם נותרו חברים קרובים עד אשר סארטר התקרב אל כמה מרעיונות הקומוניזם בעוד קאמי התאכזב מהקומוניזם. מחלוקת זו הפרידה ביניהם בסופו של דבר בשנת 1951, והגיעה לשיאה כאשר פרסם קאמי את "האדם המורד". כשהמלחמה הסתיימה ייסד, יחד עם דה בובואר, את כתב העת הפילוסופי-ספרותי "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). גיליון אפריל 1966 של כתב עת זה הוקדש לסכסוך הישראלי-ערבי והוצגו בו דעותיהם של יהודים וערבים. הוא החל לכתוב במשרה מלאה וגם המשיך בפעילותו הפוליטית. חוויות המלחמה שלו סיפקו חומרים לטרילוגיה הגדולה שלו, "דרכי החירות" (1945–1949).

בשנות הארבעים והחמישים היו אוהדים רבים לרעיונותיו של סארטר, והאקזיסטנציאליזם היה לפילוסופיה אופנתית. התפיסה הפופולרית נטתה לדמות שוני וניגוד בין הדעות בהן החזיק סארטר לדעותיו של אלבר קאמי. בשנת 1948 הכליל הוותיקן את כתביו ברשימת הספרים האסורים, יחד עם כמה מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, כמו ניקולא מלבראנש ואנטואן ארנו.

סארטר קיים מספר מערכות-יחסים בו-זמניות, זאת לצד הקשר העקבי והרציף עם שותפתו סימון דה בובואר, קשר זה בא לידי ביטוי בספריה: "המנדרינים" (Les Mandarins) ו"היא באה על מנת להישאר" (Elle est venue pour rester). למרות היחס החיובי מצד הציבור והתקשורת בו זכתה הזוגיות הבלתי שגרתית של בובואר וסארטר, לאחר שנחשפו עובדות רבות אודות היחסים ביניהם, ולמרות ההסכם ביניהם על "שקיפות" במערכות היחסים שלהם, הסתיר סארטר מבובואר את האמת על יחסיו הרציניים עם דולורס ואנטי ארנרייך האמריקנית; את השנים האחרונות של חייו בילה בקרבה אינטלקטואלית משמעותית יותר עם חברו הטוב בני לוי; ואת ירושתו הספרותית השאיר לאישה צעירה שאותה אימץ לבת, ארלט אלקיים.

סארטר והקומוניזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הראשונה של הקריירה של סארטר, שהתאפיינה ביצירתו "הישות והאין" (L'être et le néant) משנת 1943, הסתיימה, וסארטר הפך לאקטיביסט פוליטי. הוא תמך בקומוניזם, אף שמעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, והיה לו תפקיד משמעותי במאבק נגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. הוא נעשה לאחד התומכים החשובים ביותר של האלג'יראים במלחמתם לעצמאות. הייתה לו מאהבת יהודייה אלג'יראית, ארלט אלקיים, שהוא אימץ לבת בשנת 1965.

כקומוניסט אדוק, הגן סארטר על עמדותיה של ברית–המועצות, ודבק בתמיכה בסטלין ובפעולותיה של ברית המועצות. בשנת 1954 ביקר סארטר בברית המועצות, ובשובו הצהיר כי מצא שם "חופש מוחלט לביקורת", בעוד שארצות הברית שוקעת לתוך "פרה-פאשיזם"[6]. לאחר שדלף למערב הנאום הסודי של חרושצ'וב, נאום שחשף את משטר הטרור והטיהורים של סטלין, תקף סארטר את הנאום, וטען שההמונים אינם בשלים עדיין לקבל את האמת על מעשיו של סטלין[7].

יצירתו העיקרית מתקופה זו היא "ביקורת התבונה הדיאלקטית", שפורסמה בשנת 1960, ומארמזת ל"ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. הדגש של סארטר על ההומניזם של מרקס המוקדם ב"כתבי השחרות" שלו, הובילה לוויכוח מפורסם עם האינטלקטואל הקומוניסט המוביל בצרפת בשנות השישים, לואי אלתוסר. אלתוסר חילק את הגותו של מרקס לתקופה מוקדמת, פרה-מרקסיסטית, שיש בה הכללות אקזיסטנציאליסטיות על האנושות, ולתקופה מאוחרת, בוגרת, מדעית ומרקסיסטית, המתחילה ב"הקפיטל".

שנות ה-60 וה-70

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סארטר, 1967

באוקטובר 1964 נודע לסארטר כי יש אפשרות שהוא יזכה בפרס נובל לספרות. לאחר בירור קצר בין ידידיו, ששללו כולם את הרעיון, כתב סארטר מכתב לוועדת הפרס בו ביקש שלא יעניקו לו את הפרס. אולם המכתב לא הגיע ליעד הנכון וב-22 באוקטובר 1964 הודיעה הוועדה על הענקת הפרס לסארטר. סארטר סירב לקבל את הפרס. במאמר לעיתון שוודי הסביר סארטר כי ככותב הוא מבקש להיות חופשי מהכרה חיצונית העלולה להשפיע על כתיבתו ולכן סירב לקבל את אות לגיון הכבוד ולהיות חבר בקולז' דה פראנס. סארטר הוסיף כי על אף שאין בפרס בעיה כשלעצמו, הוא ניתן בתוך מסגרת בורגנית המזוהה עם ערכי המערב. סארטר ציטט טענה בלה פיגארו, שהפרס הוענק לו לאחר שהתברר מהאוטוביוגרפיה שלו שעברו הפוליטי כבר אינו מעצור משמעותי. מאוחר יותר גילה סארטר נאמנות פחותה לאידאולוגיה שלו.

ז'אן-פול סארטר (אוחז בדף) בביקורו בישראל ב-1967 יחד עם סימון דה בובואר (אוחזת בזר). ראשונה מימין לאה גולדברג, במרכז אברהם שלונסקי.

במרץ 1967 ביקר בישראל, סייר גם ביישובים בצפון הארץ והתעניין במיוחד באופי החיים בקיבוץ[8], וקרא ליהודים ולערבים לפעול במשותף למען השלום[9]⁩⁩. סארטר המשיך להיות פעיל למען מטרות שונות בשארית חייו, כגון במרד הסטודנטים בפריז במאי-יוני 1968[10], במהפכת האביב של פראג, ובליברליזציה הפוליטית בצ'כוסלובקיה ב-1968[11]. ⁩

בשנת 1975, כאשר נשאל כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו, ענה סארטר: "הייתי רוצה שאנשים יזכרו את 'הבחילה', ואת מחזותי 'בדלתיים סגורות' ו'השטן והאל הטוב', וכן את שתי יצירותיי הפילוסופיות, ובעיקר השנייה – 'ביקורת התבונה הדיאלקטית', ואת המאמר שלי על ז'אן ז'נה. אם יזכרו את יצירותיי אלה, זאת תהיה הצלחה מרשימה, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם יזכרו את ז'אן-פול סארטר, אני רוצה שאנשים יזכרו את הסיטואציה ההיסטורית שבה חייתי... כיצד חייתי אותה, מבחינת השאיפות שניסיתי לעצב בתוך עצמי".[דרוש מקור]

ב-1977 חתם סארטר על עצומה שניסח מישל פוקו בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים (מתחת לגיל 15 - גיל ההסכמה בצרפת).

עם הזמן, חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של סארטר. עם זאת המשיך לעבוד בקצב על יצירותיו האחרונות, "הביקורת", וביוגרפיה אנליטית רחבת היקף של הסופר גוסטב פלובר ("האידיוט של המשפחה"), שאותן לא סיים. הוא נפטר ב-15 באפריל 1980 מבצקת בריאות ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. בלווייתו השתתפו כ-50,000 איש.

סארטר כסופר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפוריו הקצרים, שהתפרסמו בסביבות תחילת שנות ה-40 וחלקם נכללו אחר כך בקובץ הסיפורים "אינטימיות", זכו להצלחה מסחררת, אך עוררו עליו את ביקורת הכנסייה ושמרנים אחרים, כסופר המנסה לעורר מכירות באמצעות הפרובוקציה, אפילו גורמים מתונים יותר גרסו שהוא נטפל למכוער. כל אלה רק תרמו לפופולריות של ספריו. בעקבות סיפורים קצרים אלה, נסחף מבקר ספרותי מאלג'יר בזרם והפך להוגה אקזיסטנציאליסטי מוכר בעצמו - אלבר קאמי, שסירב להגדיר עצמו אקזיסטנציאליסט.

הוא האמין כי רעיונות תמיד מיוסדים על מצבי חיים אמיתיים, וכי לרומנים ולמחזות יש ערך לא פחות מלמאמרים מסובכים בביטוים של רעיונות פילוסופיים. הרומן, שמושפע מיצירתו של קפקא, עוסק בחוקר מדוכא בעיירה הדומה ללה-הבר, שבטוח כי חפצים דוממים ומצבים מאיימים על יכולתו להגדיר את עצמו, ואת החרות הרוחנית והאינטלקטואלית שלו. הדגשה זו על הכוח של דברים לא מודעים על פני דברים מודעים וחיים מזכירה את הביקורת של קרל מרקס כלפי הכוח של מוצרים על בני אדם ("פטישיזם מסחרי"), מה שרומז לכיוון שאליו פסע סארטר, לכיוון מהפכני ודיאלקטי-מרקסיסטי. הסיפורים ב"החומה" מדגישים את ההיבטים המקריים של המצבים שאנשים מוצאים עצמם בהם, ואת האבסורדיות של מאמציהם להתמודד עימם בצורה רציונלית. אסכולה שלמה של ספרות אבסורד צמחה ממצע זה.

רבים ממחזותיו הם סימבוליים מאוד, ומשמשים כלי להמחשת הפילוסופיה שלו. המחזה הידוע ביותר, "בדלתיים סגורות", כולל את השורה המפורסמת: "הגיהנום, הוא הזולת" (L'enfer, c'est les autres).

מלבד ההשפעה הברורה של "הבחילה", התרומה העיקרית של סארטר לספרות הייתה הטרילוגיה "דרכי החרות", שמציגות כיצד מלחמת העולם השנייה השפיעה על מחשבתו. בטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") הוא מעמיד את דמויותיו בבעיות מוסריות הקשורות לעולמן הפרטי ולעולם בכלל, בעיות המתמקדות במחויבות, אהבה, בחירה, שנאה ובנושא המעסיק אותו ביותר - החירות. את הספר הרביעי לא השלים משום שלא מצא טעם ועניין להשלימו, לפי דבריו שלו.

בשנת 1964 ביקר סארטר את הספרות בתיאור חריף וציני של שש שנות חייו הראשונות, "המילים". ספר זה הוא ניגוד אירוני לסופר מרסל פרוסט, שהמוניטין שלו עקף בצורה מפתיעה את זה של הסופר אנדרה ז'יד, שהיה דגם החיקוי לספרות ה"מעורבת" של דורו של סארטר. לדעתו של סארטר ספרות יכולה לשמש כתחליף הבורגני להתמודדות אמיתית עם העולם.

הגותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותו נטועה עמוק בתוך הרציונליזם, אך לא זה של המאה השבע עשרה שאפיין את כתבי הפילוסופים דקארט ולייבניץ. יש בו סלידה עמוקה מהגזמה, שבאה לידי ביטוי למשל בדברים אלה שכתב: "גאוניותו של פרוסט היא סך הכול עבודותיו, גאוניותו של ראסין הן סדרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בזמן שלא כתב אותה?".

סארטר התייחס לשאלות של צדקנות, דטרמיניזם וגורל. הוא התייחס גם לשאלות של דת ואמונה באלוהים, ובניגוד להוגים אחרים אשר גרסו שאלוהים לא קיים אך חלק מחוקי המוסר שלה כוחם יפה גם כעת (לשאת את שם אלוהיך לשווא, פסלים ואלילים לעומת לא תגנוב, וכו'), סארטר מטיל ספק בכולם מאחר שאי קיומו של אלוהים הוא אולי בבחינת שאלה ללא תשובה, אך אם אלוהים לא קיים בוודאות, לא קיימים חוקים אלוהיים, ולכן אין טוב מוחלט. הוא מטיל ספק בכול אשר קיים חוץ משני דברים: האדם קיים, האדם הוא חופשי. הוא דוחק באדם להיות חופשי ולבחור את דרך חייו מתוך עולמו הפנימי, וכמו כן להבין שתוצאות מעשיו הן תוצאות מעשיו בלבד ולא של "יישות עליונה".

סארטר נבחר[דרושה הבהרה] לשבת בבית דין אשר ישפוט את האמריקאים בפשעי מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה[דרושה הבהרה]. הוא גם שלל את תקפותם של משפטי נירנברג באומרו שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים והמנצחים צריכים להצדיק את ניצחונם ("אם הנאצים היו מנצחים על דוכן הנאשמים היו יושבים צ'רצ'יל וטרומן" - מתוך תיעוד טלוויזיוני: סארטר ובובואר).[דרוש מקור] בנוסף שלל נחרצות את האנטישמיות. בעצרת למען יהודי ברית המועצות, שנערכה בשנת 1971, נשא נאום חריף נגד האנטישמיות בברית המועצות.

בערוב ימיו שימש את סארטר מזכירו בני לוי (כונה אז פייר ויקטור). בעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, בחנו השניים את שאלת הישרדותם של היהודים לאורך זמן כה רב בהיסטוריה האנושית. הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה לעתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שהביא את שניהם להבין את רעיון הגאולה היהודית שפניו אל העתיד. סארטר, סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות".[דרוש מקור]

בין ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים פילוסופיים:

  • הטרנסצנדנטציה של האגו [1936]
  • מתווה לתאוריה של רגשות [1939]
  • הדמיוני [1940]
  • הישות והאין [1943].
  • האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, [1946], תרגם, ערך וכתב אחרית דבר יעקב גולומב, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ן 1990.
    • תרגום חדש ואחרית דבר: ד"ר עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2014.
  • ארבעה מאמרים, בתרגום תהילה ואיתי דור-סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ"ד 1984.
  • ארכה, תרגמה וכתבה אחרית דבר יונת סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ"ו 1986.
  • הרהורים בשאלה היהודית [1946], תרגם, האיר וכתב אחרית דבר מנחם ברינקר, ספרית פועלים, תל אביב, תשל"ח 1978.
  • ביקורת התבונה הדיאלקטית [1960].
  • לשאלת המתודה, בתרגום דרור ינון ורוני קליין, הוצאת כרמל, 2019.
  • תקווה עכשיו - השיחות של 1980 בין סארטר ובני לוי, בתרגום דניאלה יואל, אלעד לפידות ואלי שיינפלד; עריכה מדעית ואחרית דבר: אלי שיינפלד, כרמל, ירושלים 2009.

כתבים ספרותיים:

  • הבחילה [1938], בתרגום הדרה לזר, תל אביב תשל"ח 1978.
  • גיל התבונה, בתרגום יונת סנד, תל אביב תשל"ח 1978.
  • החומה [1939].
  • הטרילוגיה דרכי החירות (גיל התבונה, אורכה ומוות בלב) (1949-1945)
  • אינטימיות [1954], בתרגום יהושע קנז ואחרים, הדר, 1982.
  • המילים [1964], בתרגום משה מרון ודורית פרידמן, ספרית פועלים, 2004.
  • שני סיפורים: יום בבית הסוהר; בחדר, עברית - מירי דור, מרחביה 1945.

מחזות:

  • הזבובים [1943], מבוסס על הסיפור המיתולוגי אלקטרה, נדפס בעברית בשנת 1968.
  • בדלתיים סגורות [1944], תרגום - אלי ביז'אווי, הביאה לדפוס רחל עזרא, רמת גן: בית צבי - בית הספר לאמנויות הבמה, 2004.
  • בדלתיים סגורות מצרפתית-חיה ומיכאל אדם, אור עם, תל אביב, תשמ"ב 1982.
  • ידיים מזוהמות מצרפתית יהושע סובול, אור עם, תל אביב, תשמ"ג 1983.
  • מתים ללא קבורה [1946], על לוחמי מחתרת ומשתפי פעולה.
  • הזונה המכובדת [1946], על אפליית השחורים בארצות הברית, מצרפתית - עדה בן-נחום, רמת גן : המרכז הישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ז 1987.
  • נידוני אלטונה [1959], עובד לסרט ב-1962[12].
  • השטן ואלוהים הטוב [1951].

כתבים בתחום תורת הספרות:

  • ז'נה הקדוש, שחקן ומעונה.
  • בודלר, בתרגום אבי וימר, כתר, ירושלים, 1986.
  • הספרות מה היא? בתרגום אליה גילדין, עריכה והערות מנחם ברינקר. הדר, 1979.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים על יצירתו:

  • ישראל מרגלית, "השאלה היהודית במשנתו של ז’אן פול סארטר", בתפוצות הגולה ח'(4), תשכ"ז 1967.
  • תיאודור דרייפוס, "בחינות בזיקת "האני-הזולת" לפי מ"מ בובר וז’אן פאול סארטר", שנתון בר-אילן י"ב, תשל"ד 1973.
  • מנחם ברינקר, "המפגש בין האנטישמי ליהודי על פי סרטר", בתפוצות הגולה י"ט, 1978.
  • יהודית אוריין, "היהדות כאימפריאליזם של התבונה", מעריב, דצמבר 1978.
  • זאב לוי, "הרהוריו של סארטר בשאלה היהודית", מבפנים מ"א(2), תשל"ט 1979.
  • צבי מגן, "סארטר והשאלה היהודית", כיוונים 2, תשל"ט 1979.
  • דניאל בן נחום, "האמנם סארטר אביו הרוחני של הטרור הבינלאומי?", על המשמר, פברואר 1981.
  • ישראל אלדד, "כמה הערות על הפילוסופיה של סרטר והבעיה היהודית", כיוונים 32, תשמ"ו 1986.
  • רוני קליין, "המילים של סארטר: ניצחונה האולטימטיבי של הילדות", דפים למחקר בספרות, 20, 2017. עמ' 64–82. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ז'אן-פול סארטר
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: המילים
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ז'אן-פול סארטר

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ McCloskey, Deirdre N., The Bourgeois Virtues: Ethics for an Age of Commerce, Chicago: University of Chicago Press, 2006, עמ' 297, ISBN 978-0226556642
  2. ^ Forrest E. Baird & Walter Kaufmann, Twentieth Century Philosophy, Prentice Hall, 2011, עמ' 226, ISBN 978-0130215345
  3. ^ Louis Théophile Schweitzer, geni_family_tree
  4. ^ Brabazon, James, Albert Schweitzer: A Biography, Putnam, 1975, עמ' 28, ISBN 978-0815606758
  5. ^ Andrew N. Leak, Jean-Paul Sartre, London: Reaktion Books, 2006, עמ' 16-18, ISBN 978-1861892706
  6. ^ עמ' 28 במאמרו של פרנסואה בונדי (אנ'), "Jean-Paul Sartre and Politics", שהתפרסם בכתב העת The Journal of Contemporary History באפריל 1967
  7. ^ במאמר לעיתון לה נובל אובזרווטר ב-19 בנובמבר 1964 כתב סארטר בין השאר: "החשיפה המפורטת של הפשעים של דמות מקודשת שייצגה את השלטון לזמן כה רב [הכוונה לסטלין] היא טירוף, כיוון שכנות זו אינה אפשרית לפני עלייה משמעותית ברמת החיים...התוצאה היא חשיפת האמת בפני המונים שאינם בשלים לכך"
  8. ^ סארטר מביע התרשמותו מעמידת יישובי הספר, דבר, 19 במרץ 1967
  9. ^ סארטר קורא ליהודים ולערבים לפעול במשותף למען השלום נתקבל בהתלהבות בנצרת, למרחב, 26 במרץ 1967
  10. ^ סארטר מנתח התנועה המהפכנית בצרפת, דבר, 18 ביולי 1968
  11. ^ ⁨סארטר: בוצע פשע מובהק, למרחב, 26 באוגוסט 1968
    ⁨סארטר בפראג, על המשמר, 7 בפברואר 1969
  12. ^ דוד גרינברג, על בד הקולנוע - נידוני אלטונה, למרחב, 17 בינואר 1964


זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925 פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950 דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975 לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000 בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ז%27אן-פול_סארטר&oldid=38738038"