היסטוריה של ירושלים
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
ההיסטוריה של העיר ירושלים מקיפה כשבעת אלפי שנות התיישבות, שראשיתן בסביבות 5,000 לפנה"ס, בשלהי תקופת האבן החדשה (נאוליתית קרמית). המתיישבים הראשונים היו ככל הנראה כנענים (יבוסים בלשון המקרא); מן האלף הראשון לפני הספירה העיר הפכה ליישוב ישראלי-יהודי, לבירת ממלכת ישראל המאוחדת ואחר כך לבירת ממלכת יהודה. מאז החליפה העיר ידיים במשך הדורות, בתור איליה קפיטולינה בתקופה הרומאית, אחר כך כעיר ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, עות'מאנית, עיר תחת מנדט בריטי, בירת ישראל מאז קום המדינה, עיר ירדנית-ישראלית ולאחר מלחמת ששת הימים כעיר שאוחדה תחת שלטון ישראל. כמאמר נשיא המדינה שמעון פרס בנאום לכבוד יום ירושלים
”אין עוד עיר בעולם שיצרה שפע היסטורי כזה כמו ירושלים. גם היסטוריה רוחנית, גם היסטוריה מדינית. ירושלים הייתה מעיר, למסר. ממקום, לתוכן. מיישוב בפריפריה, למוקד השראה עולמי”.[1]
ירושלים החלה את חייה כיישוב צנוע בתקופת האבן ובתקופת הברונזה הפכה לעיר-מדינה כנענית. בתקופת הברזל הידועה גם בשם התקופה הישראלית הפכה ירושלים לעיר הבירה של ממלכת יהודה (לפי המקרא שמשה לפני כן כבירת ממלכת ישראל המאוחדת). מעמד זה, כמו גם בניית מקדש שלמה בתוכה, הציבו את ירושלים במרכז ההויה של העם היהודי; בתקופה זו נוצרו בירושלים יצירות מופת של הגות ודת המהוות אבני יסוד של המשפט, הפילוסופיה, השירה והספרות של העולם המערבי. פריחתה של ירושלים הייתה שיאה של תקופות זוהר, וחורבנה סימל את עומק אסונם של היהודים. שמה של ירושלים שונה לאיליה קפיטולינה על ידי האימפריה הרומית; תחת שם זה בתקופה הביזנטית הייתה לאחד המרכזים הראשונים של הנצרות. מול הר הבית שעמד בחורבנו, נבנתה כנסיית הקבר במלוא תפארתה – במתחם קטן בו כל שינוי באזורי ההשפעה עתיד לסמל את היחסים בין הדתות המקדשות את ירושלים. התפשטות האסלאם הביאה לתקופה חדשה בתולדות ירושלים ופאר מחודש להר הבית. התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים שינתה סדרי עולם והפרה את מאזן הכוחות בין הדתות. מפסגה זו גלשה ירושלים למעמד שולי בתקופת האימפריה הממלוכית ובאימפריה העות'מאנית – עיר קדושה ומנוונת המתקיימת בדלות. במלחמת העולם הראשונה נכבשה ירושלים על ידי האימפריה הבריטית. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל – שנערכה בתל אביב – העלתה את ירושלים למעמד של עיר בירה של המדינה הנולדת והחזירה מחדש עטרה ליושנה בהיסטוריה של עם ישראל. בסדרת קרבות עקובים מדם, תחילה במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, אחר כך במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על כל חלקי ירושלים. גם בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 נותרה ירושלים בעין הסערה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ירושלים הקדומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרהיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרהיסטוריה של ירושלים וסביבותיה לוטה חלקית בערפל, שכן רבים משרידיה הקדומים קבורים תחת שכבות מתקופות מאוחרות יותר.
עד תחילת המאה ה-20, כל שהיה ידוע על ירושלים הקדומה נבע מכתבי הקודש. חפירות ארכאולוגיות חשפו שפע ממצאים המציירים תמונה נאמנה של החיים בירושלים וסביבתה בטרם הפכה לעיר בירתו של דוד המלך. ממצאים אלה מעלים תמונה של פעילות אנושית ענפה, הכוללת מערכות בנייה מרשימות ומערכות חברתיות מורכבות, ומאפשרים לחוקרים מדיסציפלינות מדעיות שונות לשחזר את הפרה-היסטוריה של ירושלים ואזור ההר המרכזי.
חפירות ארכאולוגיות העלו ממצאים המעידים על פעילות אנושית מתקופת האבן. הממצאים כוללים בעיקר כלי עבודה ושרידי מזון המעידים כי בירושלים וסביבתה התהלכו קבוצות של ציידים-לקטים.[2] ההתיישבות האנושית על השלוחה הידועה כעיר דוד החלה – ככל הידוע – בתקופה הכלקוליתית. היישוב החל לקרום עור וגידים כעיר במהלך תקופת הברונזה ולשיא התפתחותו הגיע בתקופת הברונזה התיכונה. העיר, שנבנתה על ידי אחד העמים הכנענים וכללה בתחומה את פסגת עיר דוד, הוקפה בביצורים מאסיביים.[3] כמו כן נבנה בעיר מפעל מים חצוב באבן על מנת לאפשר לה אספקת מים גם בעיתות מצור.[4] למרות קיומם של מקורות כתובים אין הסכמה בין החוקרים באשר להשפעה המדינית-פוליטית באזור: תאוריה אחת קובעת כי העובדה שאין במקורות כל אזכור למקומות יישוב מהתקופה מעידה על דומיננטיות של ירושלים באזור יהודה ובערים המבוצרות (בית אל ודביר, ששרידיהן נחשפו בחפירות, ושהיו ערים כפופות לשליטה והשפעה ירושלמית).[5] תאוריה אחרת עולה ממחקרו של פרופסור נדב נאמן,[6] על פיה שטח השפעתה של ירושלים היה מצומצם והוגבל על ידי בית אל ודביר, שהיו בעצמן ערי ממלכה עצמאיות.
תקופת הברונזה המאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת הברונזה המאוחרת, הפכה ארץ כנען לאזור מריבה ושדה קרב בין האימפריה המצרית ואימפריות ממסופוטמיה. ירושלים, אחת מערי המדינה הכנעניות, הייתה נתונה תחת שלטון מצרי, ומוזכרת במכתבי אל-עמארנה בהם פונה שליט העיר עבד-חבה לפרעה בבקשות עזרה. המקרא הוא הבסיס העיקרי לתולדות ירושלים בתקופת המקרא, אף על פי שאמינות מקור זה – לפחות לגבי תקופת ההתנחלות[7] מוטלת בספק. על פי הכתוב בספר יהושע פרק י', אדוני צדק, מלך ירושלים, עמד בראש ברית מלכי הדרום במלחמתם כנגד יהושע בן נון וצבא בני ישראל, בעימות שבסופו הושג ניצחון ישראלי ונכבש כל אזור ההר – ללא ירושלים. אף על פי שחורבנה של העיר לא מוזכר בפירוש במקרא, כתוב בספר שופטים כי שבט יהודה העלה אותה באש. ייתכן וחולשת העיר משכה אליה תושבים חדשים, היבוסים, שיש הקושרים אותם לחיתים. מאז ועד כיבוש העיר על ידי דוד, כעבור כ-200 שנה, נקראת העיר בשם המקראי יבוס. האזכור המפורסם ביותר של יבוס באותה תקופה, בהיותו יישוב נכרי יחיד בלב אזור ההר המיושב בשבטים יהודיים, היה במעשה פילגש בגבעה: ”וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ. הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה.” (ספר שופטים, פרק י"ט פסוקים י'–י"ב)
תקופת הברזל (תקופת המקרא)
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת הברזל הראשונה (מאות 10–12 לפנה"ס) – תחילת התיישבות ישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כיבוש ירושלים בידי דוד
גם אם נתחשב בעדויות ארכאולוגיות, המקורות אודות כיבוש ירושלים בידי דוד המלך הם מעטים מאוד. לכן, אנו נאלצים להסתמך על תיאור המאורע בתנ"ך, בלא שתהא בידינו היכולת לאמת זאת באופן מדעי.
על פי המסופר במקרא, הכיבוש החלקי של ארץ כנען על ידי שבטי ישראל הותיר את ירושלים בידי היבוסים, ועם הכתרת דוד למלך (בחברון) הוא החליט לכבוש את העיר ולהפכה לעיר בירתו. הסיבות להחלטה אינן ברורות לחלוטין: כשבוחנים את הנתונים הגאוגרפיים והפיזיים של ירושלים מסתבר שאינם אידיאליים לעיר בירה, מהיותה רחוקה ממוקדי הכוח ומדרכים ראשיות. ההנחה היא שההחלטה הייתה פוליטית, "עיר יבוס" שכנה על כתף הר בין שבט יהודה בדרום – לשבט בנימין בצפון, במובלעת שלא נכבשה מעולם, מה שהופך אותה ל"נייטרלית", עיר שאינה מזוהה עם אף אחד משבטי ישראל. לפי המסורת זהו המקום בו עמד אברהם אבינו להקריב את יצחק בנו, מקום העקדה, ולכן הבחירה במקום היא "אלוהית". ספר דברי הימים א, יא ד–ט מתאר את כיבוש ירושלים על ידי דוד המלך:[8]
”וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם, הִיא יְבוּס; וְשָׁם, הַיְבוּסִי, יֹשְׁבֵי, הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס, לְדָוִיד, לֹא תָבוֹא, הֵנָּה; וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת-מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד--כָּל-מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה, יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר; וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וַיְהִי לְרֹאשׁ. וַיֵּשֶׁב דָּוִיד, בַּמְצָד; עַל-כֵּן קָרְאוּ-לוֹ, עִיר דָּוִיד. ח וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב, מִן-הַמִּלּוֹא וְעַד-הַסָּבִיב; וְיוֹאָב, יְחַיֶּה אֶת-שְׁאָר הָעִיר. וַיֵּלֶךְ דָּוִיד, הָלוֹךְ וְגָדוֹל; וַ-ה' צְבָאוֹת, עִמּו.”
תקופת הברזל השנייה (מאות 6–10 לפנה"ס) – תקופת בית ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית ראשון
על פי המסופר בתנ"ך, ירושלים הפכה תחת שלטון דוד המלך למרכז המדיני-דתי של ממלכת ישראל המאוחדת ולמקום משכן ארון הברית.[9] בנו של דוד, שלמה, בנה את בית המקדש הראשון בהר המוריה בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס, כ"בית זבול" (בית משכן?) לאלוהים וכסמל לזיקת העם לבית דוד. הבית נבנה בשטחו של גורן (ארַוְנה היבוסי) שם רכש דוד את הקרקע, והקים בו מזבח לה'.[10] בניית בית המקדש נמשכה כשבע שנים[11] ולאחריה נבנה ארמונו של שלמה במשך 13 שנים,[12] סך הכל 20 שנה.[13] על פי המקרא, לצורך הבניה הטיל שלמה מיסים כבדים על העם, העסיק גם מומחים ובנאים צידונים ויבא עצים וחומרי בנייה. על אף בניית בית המקדש בירושלים לא בוטל הפולחן בבמות ברחבי הארץ, ואלה הוסיפו לשמש לצורכי זבח וקורבן, אף על פי שהתורה אסרה שימוש בבמות בזמן שבית המקדש קיים. ברם, בהיעדר עדויות ישירות מחוץ לתנ"ך, שאלת קיומה של הממלכה המאוחדת, במיוחד תחת שלמה, נתונה למחלוקת. חוקרים רבים, שהבולט בהם הוא ישראל פינקלשטיין מפקפקים בכך, וגורסים שירושלים באותה תקופה הייתה עיר קטנה למדי. עם זאת, כתובת תל דן בה מופיע השם "בית דוד" לציון בית המלכות ביהודה, מצביעה לכאורה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה.
רחבעם, בנו הבכור של שלמה, לא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, ועם עלייתו לשלטון בשנת 928 לפנה"ס היא התפרקה לשתי ממלכות נפרדות, ממלכת יהודה שכללה את שבטי בנימין, שמעון יהודה (ולוי) ובתוכה ירושלים, וממלכת ישראל שכללה את עשרת השבטים הנותרים (למעשה תשעה שבטים בעלי נחלות, ושארית שבט לוי שהיו מפוזרים בכל הנחלות). עם פילוג הממלכה נותקה ממלכת ישראל, מהמקדש בירושלים – שהיה מעתה מרכז פולחן לממלכת יהודה בלבד. בממלכת יהודה הוסיפו לזבוח גם בבמות השונות עד לימי יאשיהו כשנהרסו הבמות, ובית המקדש נהיה למקום היחיד לעבודת האלוהים. מאז נאסרה כליל עבודת אלילים באיסור חמור, והציווי לעבודת האלוהים האחד הפך לייסוד האמונה היהודית.
בימי המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, צרו על העיר צבאות אשור; ואולם העיר עמדה במצור, בין השאר בזכות נקבת השילוח שהזרימה מים ממעין הגיחון שהיה מחוץ לחומות העיר לבריכת היקוות מפנים לחומות. לקראת סוף תקופת הבית הראשון העיר התרחבה לכיוון צפון מערב, לאזור אותו תופש הרובע היהודי, ואף מעבר לכך.
חורבן בית ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים עד שהועלה באש בשלהי קיץ שנת 586 לפנה"ס (חודש אב), על ידי נבוזראדן, שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, שכבש את ירושלים והחריבה. חורבן הבית היה סוף תקופת בית ראשון, ומאז ולאורך גלות בבל, חדל בית המקדש לשמש כמרכז רוחני ליהודים. כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל, כפי שמסופר בספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים ח'–ט':
”וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם; וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.”
לאחר חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון הוגלו רבים, ובראשם הצמרת השלטונית, לבבל. חסרים מקורות כלשהם לקורות יהודה, וארץ ישראל כולה, בין השנים 582 ל-539 לפנה"ס, היא השנה בה ניגפה ממלכת בבל בפני כורש מלך פרס. נוטים לשער שבמהלך תקופה זו לא חלו שינויים מהותיים ביישוב בארץ. משחרב הבית הראשון הפכה יהודה, כמו ממלכת ישראל 136 שנה לפניה, לחלק ממערכת הפחוות של האימפריה הנאו-בבלית. היישוב היהודי בארץ ישראל עתיד להתחדש רק עם שיבת ציון, 48 שנים מאוחר יותר.
תקופת בית שני
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית שני
במשך כשש-מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד לשנת 70 לספירה, תקופה היסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני, הייתה ירושלים בירת חבל יהודה. תקופה זו בדברי ימי ירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן בית שני, ולאחר חורבן זה חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.
המבנה החשוב ביותר בירושלים בתקופה זאת היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית-דתית הדומיננטית בעיר, ובכל פרובינקיית יהודה (על שמותיה השונים). ירושלים הייתה מרכז חיי הדת לכל היהודים, גם לאלה שחיו בגולה, שהמשיכו לשאת עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. העיר היוותה כר פורה ליצירות דתיות, ובתקופה זו עוצב חלק גדול מדמות הדת היהודית כפי שהיא מוכרת בעת החדשה. באותה תקופה נחתם המבנה הקנוני של התנ"ך, ובה נאספו, נוצרו ונחתמו רוב פרקי המשניות.
מבחינה פיזית, ירושלים מתוחמת מדרום, ממערב וממזרח בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום, בהתאמה. לכן, כיוון ההתפתחות הטבעי האפשרי של העיר היה תמיד צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, עובדה שהופכת את הצפון גם לנקודת התורפה הפגיעה ביותר שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, שנועדה להגן על שטח ההתיישבות החדש. החוקרים מונים שלוש חומות שנבנו מצפון לכל אזור הרחבה חדש, לאורך ימי הבית השני.
התקופה הפרסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות הכרזת כורש, החל משנת 538 לפנה"ס החלו יהודים לחזור לארצם, ואגב כך גם לירושלים. בין השנים 538 לפנה"ס ו-332 לפנה"ס הייתה ירושלים בירתה של מדינת-חסות באימפריה הפרסית שנקראה פחוות יהודה. בראש הפחווה עמד פחה (מושל), שבתחילה היה פרסי אך מאז מינוי נחמיה כפחה היהודי הראשון (445 לפנה"ס), התפקיד נועד ליהודי.[14] במשך התקופה הראשונה שלאחר שיבת ציון, חומות ירושלים לא היו מבוצרות כדבעי, והמקדש במרכזה היה צנוע. כפי שמספר[15] יוסף בן מתתיהו:
”וכשנגמר בניין בית המקדש...הכהנים והלויים וזקני בית האבות, שהעלו בזכרונם את (בית המקדש) הראשון הגדול והמפואר מאוד וראו את (השני) בבניינו והוא נקלה מן הישן מחמת עוניים... לא יכלו לכבוש צערם על כך ובאו לידי בכי ודמעות.”
עם זאת, התקיימו בעיר חיים שוקקים שהתבטאו גם ביצירה דתית ורוחנית מונומנטלית: חתימת התנ"ך, איסוף ועריכת המשניות הראשונות, והנחת היסודות לפרשנות העתידה להפוך את חומשי התורה – לתורת חיים.
התקופה ההלניסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, והסתיימה במרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. את התקופה ההלניסטית בירושלים אפיין פער הולך וגדל בין אנשי השכבה המבוססת, בני האליטה השלטונית שבחרו לאמץ את תרבות יוון (התייוונות), לבין רוב יהודי העיר, "עמך", ששמרו על מסורת אבותיהם. לקראת סוף התקופה העמיק הפער כאשר מתייוונים זכו בתפקיד הכהן הגדול, מה שהוביל בעקיפין למרד החשמונאים. עם זה, לאורך תקופה זו ידעה ירושלים, לרוב, שקט ושלווה. העיר נהנתה מאוטונומיה יחסית בניהול ענייניה, וזכתה לפיתוח עירוני ניכר – לקראת שדרוג מעמדה לפוליס.
דמותה של ירושלים בתקופה ההלניסטית אינה נהירה כל צרכה, במיוחד בימי שלטון מלכי בית תלמי ממצרים. באשר לתקופתם של שליטי בית סלאוקוס, הן ספר מקבים ב' והן יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ספר י"ב) מספרים על תנופת בנייה, בעיקר בימי יאסון, ששקד להפוך את ירושלים לפוליס, עם כל המוסדות המקובלים. ארכאולוגים התאמצו, מאז תחילת המחקר בשנת 1841, לאתר את המבנים המצוינים במקורות אלו – הגימנסיון, האפבאון, התיאטרון ועוד, ואולם – עד היום טרם התגלה דבר.
היקאטאיוס איש אבדירה, שחי בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, מספר: "ירושלים היא העיר הבצורה היחידה ביהודה, גודלה כחמשים אצטדיות ומספר תושביה כשתים עשרה רבבות איש (120,000). באמצע עיר זו נמצא בית המקדש". היקאטאיוס מסר את מידותיו של בית המקדש, הזכיר את אש התמיד, את המזבח ואת המנורה, הדגיש שאין שם שום פסל ומצבה ושום חורשה המקודשת לעבודת אלילים, ואף הזכיר את עבודת הכהנים שאינם שותים יין בבואם אל ההיכל.[16]
תקופת החשמונאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרד החשמונאים פרץ ב-167 לפנה"ס, ובית המקדש טוהר כליל ב-164 לפנה"ס. מאז, במשך 25 שנה, שלטו החשמונאים בחסות סלאוקית, כאשר סמוך לבית המקדש – בחקרא, שכן חיל מצב סלאוקי. ב-141 לפנה"ס נכבשה החקרא על ידי שמעון התרסי, והוא החריבה עד היסוד. בשלהי תקופת בית שני, כעבור 70 שנה, פרץ ריב אחים מר בין יורשיו של אלכסנדר ינאי. שני הצדדים פנו אל נציג המעצמה החדשה שעלתה על במת ההיסטוריה, המצביא הרומאי פומפיוס שהגיע לאזור, וביקשוהו להכריע מי ישלוט בארץ. בשנת 63 לפנה"ס אבדה סופית הריבונות היהודית בארץ ישראל, כשפומפיוס נכנס בראש חיל רב אל בית המקדש. כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 37 לפנה"ס, התמנה בנו של אנטיפטרוס – הורדוס, למלך יהודה בחסות רומא.
במשך כ-80 שנה, מ-140 לפנה"ס ועד 63 לפנה"ס, הייתה ירושלים לבירת מדינה, ולאחר מכן לבירת ממלכה עצמאית. מעצם היותה בירת מדינה וממלכה עצמאית, נהנתה ירושלים מתנופת בניה, והוקמו בה בנייני ציבור ומוסדות שלטון. מנהג העלייה לרגל העשיר אותה, ועליית יהודים אליה מרחבי הארץ ומהתפוצות הרחיבה את גבולה באופן ניכר. ירושלים הייתה למרכז פוליטי חי ודינמי, מרכז דתי יצרי ויצירתי, ומרכז תרבותי – הן יהודי והן הלניסטי.[17] בתקופת החשמונאים החל המפעל רב-הממדים של יישוב העיר העליונה וביצורה בהיקף רחב. בין השנים 134–142 לפנה"ס נבנתה החומה החשמונאית, שהקיפה וביצרה את שטח הגבעה המערבית (הר ציון) ואת העיר העליונה.[18] בתקופה החשמונאית נבנו בירושלים שני מבני-מידות שלא נותר מהם זכר: האחד היה מצודת הבירה, אשר שכנה בדיוק במקום בו הקים הורדוס את מצודת אנטוניה; מבנה שני אותו חיפשו החוקרים לשווא, היה ארמון החשמונאים. הארמון צפה אל המקדש, והמלך (שהיה באותו זמן גם כהן גדול) יכול היה לפקח על עבודת הכוהנים ממרפסת ארמונו. בתקופת החשמונאים נבנו גם מספר מפעלי מים לאספקת צורכי העיר ההולכת וגדלה; לשם כך הוקם מפעל להולכת מים אל בריכת אגירה באזור הצפון-מערבי של הר הבית, הנקרא "המנהרה החשמונאית". המנהרה ניקזה את מימי נחל בית זיתא והטירופיאון אל בורות בשטח מצודת הבירה, או הר הבית. בנוסף, נחצבה בתקופה החשמונאית, (כנראה בתקופת ינאי) האמה התחתונה ששימשה להובלת מי מעיין עין עיטם שליד בית לחם אל הר הבית. מפעל הנדסי זה היה מורכב ומתוחכם, ומעיד על יכולת טכנית והנדסית בלתי מבוטלת.
תקופת הורדוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימי שלטונו של הורדוס עמדו בסימן שלום, שקט, שגשוג כלכלי ובנייה מרשימה. הוא שלט בירושלים במשך שלושים ושלוש שנה (4–37 לפנה"ס), וכל ימיו ניסה להתמודד ולתמרן בין הנאמנות לפטרוניו ברומא, לבין מחויבותו לנתיניו היהודים. הורדוס הפך את ירושלים לעיר הלניסטית, אלילית, שהייתה בו-זמנית גם עיר יהודית מרכזית. בית המקדש נבנה בפאר רב, והכהנים עסקו בעבודת הטהרה. מאות רבבות עולי רגל – ככל הנראה מיליון ומעלה[19] – מילאו את רחובות העיר בימי שלושת הרגלים. על תקופה זו נאמר בתלמוד:
”מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. מאי היא? אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בנין הורדוס”[20]
את העיר תחם ממזרח נחל קדרון, מעליו בנויה חומת-התמך האדירה של הר הבית, העופל. הר הבית היה למעשה רחבת ענק, שבמרכזה התנשא בית המקדש. הרחבה הייתה מוקפת באכסדרות מארבעת צידיה, כשמדרום היה הסטיו המלכותי, המפואר. בפינתה הצפון-מערבית נמצאה מצודת אנטוניה. ממצודת אנטוניה נפרשה חומה שהקיפה את שכונתה הצפונית של העיר. למרגלות קיר התמך המערבי של רחבת הר הבית ("הכותל המערבי") השתרע רחוב העסקים המרכזי של העיר, (הקארדו). בצידו הדרומי של רחוב זה נמצאה קשת רובינסון, אשר נשאה גרם מדרגות גדול ממדים שהוביל ממפלס הרחוב אל הסטיו המלכותי. הכותל הדרומי של הר הבית הכיל את שערי הכניסה העיקריים למתחם המקודש, הם שערי חולדה. דרומה משם השתרע אזור של מקוואות-טהרה ציבוריים לרווחתם של עולי הרגל, ורחוב המוביל עד בריכת השילוח. ממערב לכותל המערבי נמצא ערוץ הטירופיאון העמוק, ומעבר לו – העיר העליונה, מקום מגוריהם של בני מעמד הכהנים ובעלי הממון שבעיר. את העיר העליונה חיבר אל הר הבית גשר שנבנה על קשת (קשת וילסון דהיום). ממערב לעיר העליונה, בקצה הדרומי – ניצב ארמון המלוכה של הורדוס, ומצפון לו – באזור המצודה ("מגדל דוד" של ימינו) ניצבה מצודת המגדלים. עד למצודה (מגדל היפיקוס) הגיעה החומה המקיפה את העיר מדרום, וממנה נמתחה חומה מערבה עד לכותל המערבי, לאורך ערוץ נחל צולב. מפעל בנייה אדיר זה ניכר עד היום – כ-90% מן הממצאים הארכאולוגיים בירושלים של ימי בית שני – מקורם בתקופת הורדוס.
ירושלים הייתה "חלון הראווה" של הורדוס כלפי העולם, והוא נהג להזמין, במיוחד אישים בעלי עוצמה מן האימפריה הרומית שיחזו בפאר העיר ובנייניה. אכן, פארה של ירושלים הרשים את המבקרים, ושמעה יצא למרחוק. ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן כתב:
”ירושלים המפורסמת לאין שיעור מבין ערי המזרח”[21]
חורבן בית שני
[עריכת קוד מקור | עריכה]_La_distruzione_del_tempio_di_Gerusalemme_-Francesco_Hayez_-_gallerie_Accademia_Venice.jpg)
לאחר מות הורדוס ומקץ תקופה קצרה של שלטון יורשיו, הפכה רומא את יהודה בשנת 6 לספירה לפרובינקיה רומאית בשם יודיאה שהייתה בשליטת נציבים. התקופה מתוארת בספרות כתקופה של אנרכיה, תסיסה ואלימות, כאשר פעילות השלטון מצטמצמת לגביית מיסים ותו לא. תחושת ההתמרמרות של הציבור היהודי גברה והלכה, עד שבשיאה פרץ המרד הגדול שהסתיים בחורבן הבית.
על פי ספר יוסיפון, במהלך השנה שבין 69 ו-70 התחוללה בירושלים מלחמת אחים עקובה מדם. מנהיגי הקנאים, לוחמי הגליל יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, האשימו את ההנהגה המתונה בירושלים בסיבות לכישלון המרד בצפון ארץ ישראל ולא בחלו בהטלת שלטון טרור על מנת להשתלט על העיר.
בקיץ שנת 70 שב לרומא אספסיאנוס, המצביא הרומאי שניהל את המצור על ירושלים, והוכתר כקיסר. את מקומו ירש סגנו טיטוס, בנו, שהחל בכיבוש העיר מצפון, אזור החומה השלישית, משם התקדם אל מצודת אנטוניה וכבש אותה. בשלב זה התבצרו הקנאים בהר הבית ובעיר העליונה. בט' באב ג'תת"ל כבש טיטוס את הר הבית, והצית את בית המקדש. חודש לאחר מכן נפלה העיר העליונה, וירושלים נחרבה בשריפת ענק. במהלך המצור על ירושלים, שנמשך חמישה חודשים, נספו מאות אלפי אנשים. עם תום כיבוש העיר בידי כוחותיו של טיטוס, הייתה ירושלים לעיי חורבות.
איליה קפיטולינה – התקופה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – איליה קפיטולינה
איליה קפיטולינה (בלטינית: COLONIA ÆLIA CAPITOLINA) הייתה עיר רומית שהוקמה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס סביב שנת 130 לספירה, על חורבות ירושלים. קיימות עדויות עמומות הנתונות לפרשנויות שונות הנוגעות למצבה של ירושלים בפרק הזמן שבין חורבן בית שני בשנת 70 ועד לראשיתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל. ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מספר על הקמת איליה קפיטולינה, וכן על הקמת מקדש יופיטר על הר הבית, דבר המשתקף במטבעות שנטבעו בעיר והשתמרו. רוב המידע על שלהי ימי איליה קפיטולינה, ערב התנצרותה של האימפריה הרומית והפיכתה לאימפריה הביזנטית, מובא בכתבים נוצריים. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר.
אף על פי שהעיר הוקמה מחדש על ידי אדריאנוס על גבי שטח חרב, בכל זאת נשתמרו בה שני אלמנטים ארכיטקטוניים חשובים והם – מתחם הר הבית ההרודיאני והקטע הדרומי של החומה המערבית ומגדל דוד. על-פי כתבי יוסף בן מתתיהו, יחידות מהלגיון העשירי נשארו לשמור על חורבות ירושלים, והתמקמו באזור מגדלי המצודה של הורדוס (אזור מגדל דוד של ימינו), שלא הוחרבו יחד עם שאר העיר. ממצאי חפירות מעידים כי בשלב מאוחר יותר עבר המחנה – ככל הנראה – לאזור הר הבית.[22] הקארדו מאקסימוס (הראשי) היה רחוב האורך הראשי של הערים הרומיות. ובאיליה קפיטולינה נבנו שני רחובות אורך ראשיים, בהתאם לטופוגרפיה של העיר – האחד לאורך רחוב הגיא של ימינו עד לאזור שער האשפות, והשני לאורך רחוב בית-הבד של ימינו ועד למפגש עם רחוב דוד. הקרדו כלל רחוב מרוצף אבנים גדולות, שדרות עמודים משני צידיו, מדרכות וחנויות. את הפורום – המרכז המסחרי והטקסי של העיר מזהים בתוואי הרחוב הנכנס לעיר העתיקה משער האריות של ימינו. על רחוב זה נמצאה קשת גדולה ורחבה מרוצפת מפוארת מתקופת הדריאנוס – וזו ככל הנראה הייתה רחבת הפורום. נוסף על אמת המים התחתונה עוד מימי הבית השני, נבנתה בתקופה הרומית אמת המים הגבוהה לירושלים. אמה זו נמשכה לאורך כ־13 ק"מ, ממוצאה ב"בריכות שלמה", עד סיומה בשער יפו.
התקופה הביזנטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים בתקופה הביזנטית
עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר קונסטנטינוס בצו מילאנו ב-313 לספירה, נעשתה ירושלים עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של האימפריה הביזנטית, ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו, כעדות דוממת לנפילתם של היהודים, דוחי המשיח. בשנת 333 מציין הנוסע מבורדו כי עוד ניתן לראות את סימני ההרס והחורבן על ההר, אם כי הוא מייחס אותם לחורבן הבית הראשון. כמו כן, מציין הנוסע כי על ההר מצויים פסלים של אדריאנוס. בשנת 361 לספירה ביקש הקיסר יוליאנוס, כחלק ממאבקו בנצרות, לבנות את בית המקדש היהודי, אך הניסיון נכשל בעקבות רעידת אדמה חזקה שארעה במהלך הבנייה ומותו של הקיסר.
על פי כלל המקורות ההיסטוריים, במשך שאר התקופה הביזנטית נשאר הר הבית אזור שומם, נטוש ומוזנח. רבים מאבניו נלקחו לצורכי בנייה והמקום אף שימש כמזבלה לעיר. כיבוש ירושלים בימי הפרסים בשנת 614 על ידי ח'וסרו השני, מלך פרס, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר. וביום 21 במרץ 628 חזרו הביזנטים ובראשם הקיסר הרקליוס לירושלים. אולם שלטונם לא ארך זמן רב, מאחר שהערבים המוסלמים התקדמו מחצי האי ערב למסע הכיבושים הגדול שלהם.[23]
התקופה הערבית הקדומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים בתקופה הערבית הקדומה
בשנת 638 נכבשה ירושלים על ידי המוסלמים לאחר מצור של שנתיים. לפי מסורת מוסלמית הפטריארך סופרוניוס מסר את העיר לידי הח'ליף עומאר בן אלחטאב, לאחר שזה הציע לעיר כתב כניעה נוח וסובלני ביותר. כתב הכניעה פורסם כמנשר מטעם הח'ליף עומר, והוא מכונה חוזה עומר (عهدة عمر). הוא מבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי ירושלים, אוסר על פגיעה בכנסיות ועל פגיעה ברכושם של התושבים, ומאפשר פינוי מסודר של אנשי השלטון הביזנטי, וזאת בתנאי שישולם מס לשלטון המוסלמי ויתקבל שלטונם. עד מהרה התיר השלטון המוסלמי את חזרת היהודים לעיר, והר הבית והכותל המערבי, שכוסו בשפכים בימי השלטון הנוצרי, נוקו. בתקופה האומיית הוקמו על הר הבית מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע. תקופה זו הייתה לירושלים חשיבות רבה בעיני השלטון המוסלמי והחליף האומיי מועאויה הראשון, מייסד בית אומיה, אף הושבע בה בשנת 660.
האומיים שלטו בירושלים עד שנת 750 בה עלו העבסים לשלטון. בתקופה זו ירדה קרנה של העיר בעיקר בשל ריחוקו של המרכז השלטוני בבגדאד. השלטון העבסי החל להתרופף לקראת אמצע המאה התשיעית וירושלים נכנסה לתקופה ארוכה של חוסר יציבות. בתקופה זו שלטו בעיר הטולונים, הקרמטים, האיחשידים, הפאטימים והסלג'וקים.
התקופה הצלבנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים נכנסה לתקופה הצלבנית עם כיבוש העיר על ידי הצבא הצלבני של מסע הצלב הראשון בשנת 1099, והפכה לבירת ממלכת ירושלים הנוצרית – לאחר 450 שנה של שלטון מוסלמי. תקופה זו בתולדות ירושלים הייתה סוערת מבחינה היסטורית והתאפיינה בכיבושים תכופים ומעבר השלטון בין הצלבנים והשושלת האיובית המוסלמית. תקופה קצרה יחסית זו, החופפת לימי קיומה הסוערים של ממלכת ירושלים הצלבנית בארץ הקודש, הייתה תקופה יוצאת דופן בהיסטוריה של ירושלים. לראשונה מאז החורבן של העיר בשנת 70 שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית – סטטוס אליו תחזור רק בתקופת המנדט הבריטי, ותחזור למעמדה המרכזי רק לאחר הכרזתה כבירת מדינת ישראל בשנת 1948. המהפך הראשון אירע עם כיבוש ירושלים על ידי צבאו של צלאח א-דין בשנת 1187 ונפתחה התקופה האיובית בתולדות ירושלים, הקרויה על שמה של השושלת האיובית – הסולטנות המוסלמית ששלטה במזרח התיכון בתחילת המאה ה-12. בסוף מסע הצלב השישי, בשנת 1229, חזרה ירושלים לשליטה צלבנית שנמשכה עד לשנת 1244 – עם כיבוש העיר על ידי פושטים ח'ואריזמים. עליית הממלוכים לשלטון במצרים בשנת 1260 סימנה את תום התקופה הצלבנית-איובית.
התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים השפיעה באופן מכריע על ההיסטוריה של המזרח התיכון והקרינה אל מעבר לגבולות האזור אל ארצות האסלאם ואירופה הנוצרית. מסעי הצלב העלו את השם "ירושלים" למעמד עליון באסלאם, חיזקו וקיבעו את מקומה בהיררכיה של המקומות הקדושים לאסלאם, אך לא הפכו את העיר למרכז רוחני או פוליטי, ומשנותק רעיון הג'יהד משמה של ירושלים בתום התקופה האיובית, שקעה העיר למעמד גאו-פוליטי משני. תהפוכות אלו לא פסחו על הקהילה היהודית של ירושלים, שלמרות הנסיבות הקשות נאחזו בעיר תוך מאבק עיקש בגלים של הרס והרג וניסיונות הרואים של שיקום ובניה. מערכת הביצורים ומארג הדרכים בעיר העתיקה של ירושלים לא השתנה באופן משמעותי במעברים בין התקופות מאז ייסוד איליה קפיטולינה ועד היום. ירושלים הצלבנית הייתה, בשיאה, עיר פעילה ומפוארת ובה ביצורים מרשימים ומבני ציבור מרשימים לא פחות. ההרס שחוותה העיר עם תום התקופה מותיר את יופייה על דפי ספרי התקופה – כתבי עולי רגל והיסטוריוגרפים של התקופה ומספר מפות סכמתיות שצוירו במהלך ימי הביניים. המחקר הארכאולוגי מתקשה – לאור מיעוט הממצאים – לצייר תמונה מלאה של הטופוגרפיה הייחודית לעיר הצלבנית.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099 הביא סוף אלים וחורבן על קהילה יהודית פורחת ומשגשגת, שאף השתתפה בהגנת העיר שכם אחד עם תושביה המוסלמים של ירושלים. מאז הייתה העיר אסורה להתיישבות של יהודים (ביוצא הדופן של קומץ הצבעים בהם פגש בנימין מטודלה). עם כיבוש ירושלים על ידי האיובים השתנה המצב המשפטי ותקופה של סובלנות כלפי היהודים, שאפיינה את השליטים המוסלמיים של המאה ה-12, החלה. בתקופה קשה זו נאחזו היהודים בירושלים בניגוד לכל היגיון ובניגוד לכל חישוב של תועלת. התיישבות זו הונעה מתוך דחף דתי לחיות בירושלים. הצורך בקרבה למקומות הקדושים אשר נמצאים בעיר והצורך בקיום מצוות הקשורות בארץ, לא פסקו גם בזמנים שהחיים בעיר היו תלויים על בלימה ותנאי המחיה היו בלתי אפשריים.
התקופה הממלוכית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. ירושלים הממלוכית הייתה עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות דתית גבוהה, הן עבור השלטון הממלוכי המוסלמי והן עבור היהודים והנוצרים. לתפיסה זו של ירושלים כעיר קדושה אך זניחה מבחינה אסטרטגית היו מספר השלכות. אמנם ירושלים נשלטה, ככל עיר ממלוכית, על ידי מושל צבאי חילוני (נאיב), אך היה זה קצין בדרגה נמוכה. האיש החשוב בירושלים לאורך כל התקופה היה "הממונה על ההקדשים", איש דת, המכונה לעיתים בספרות בכינוי "המשגיח". רוב הנושאים במשרה זו פירשו אותה כפשוטה ובמובנה הצר, כלומר דאגו לבנייה ולשיפוץ של מבני דת בהר הבית ובסביבתו, ודאגו לרווחת אנשי הדת ותלמידי המדרסות. כל הכרוך בפיתוח לא-דתי של העיר נזנח בדרך כלל. במשך כל התקופה נותרה ירושלים עיר פרוזה (ללא חומות). בתחילה נומק הדבר בפחד מפני השתלטות צלבנית חוזרת תוך לכידת העיר והתבצרות בה. בהמשך נבע הדבר מחדלון השליטים החילונים, מחוסר בתקציב (ששימש רובו ככולו לפעילות דתית), ומרצון למצב את מעמד העיר כעיר קודש בלא סממנים של צבא.
על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת רכושו להקדש (וקף, وقف) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה לשכר ממנו. מבני דת ושירותי דת רבים בירושלים הוקמו בזכות הקדשים אלה. המקום המרכזי מבחינת חשיבותו ופיתוחו היה הר הבית וסביבותיו, ושם הוקמו מרבית המבנים המוקדשים. מוסדות ההקדש ואנשי הדת היו פטורים מתשלום מסים, ובעיקרו של עול המיסים נשאו הקהילות הנוצריות והיהודים. במצב זה, שבו מיעוט של משלמי מיסים נשא בנטל, הייתה קופת העיר לרוב במצב מדולדל ביותר, שלא איפשר תחזוקה שוטפת ופיתוח עירוני. פיתוח פרויקטים לא דתיים, כמו אספקת המים בימי הסולטאן קאיתבאי, התבצע, בדרך כלל, על בסיס תקציבים מן השלטון המרכזי בקהיר. בשנות הדעיכה, במיוחד לאחר 1454, גברו הסכסוכים בין הממונה על ההקדשים לבין מושל העיר החילוני, עובדה שהפקירה את העיר כליל לפשיטות שבטים בדואיים ולהזנחה ושיתוק של המערכות העירוניות כאספקת המים, ניקיון וכיוצא באלה.
הבנייה הממלוכית התרכזה בשלושה אזורים בעיר:
- בהר הבית שופצו מבנים קיימים, נבנו הקשתות סביב כיפת הסלע הנקראות "מאזני יום הדין", נבנו סטווים סביב, בעיקר בצמוד לכותל המערבי (מצידו ה"פנימי"), מבני קובָּה (כיפות לציון אירועים דתיים של נביאים קדם-איסלמיים), מתקני סביל לשתייה ורחצה וזָאוִויוֹת, תאי תפילה ששימשו בעיקר את חכמי הדת הצופים להתבודדות.
- בצמוד לחומות הר הבית שופצו הגשרים עליהם בנוי רחוב השלשלת ("קשת וילסון") ומאוחר יותר שוק עושי הכותנה (להלן). כמו כן שופצו רחוב הגיא והרחוב המוביל משער האריות של ימינו ("שער השבטים") אל רחוב הגיא. ברחובות אלה וסביבם נבנו המבנים המפוארים ביותר – מדרסות, ראבאטים (בתי הארחה לצליינים מוסלמים) ובתי תמחוי לצליינים עניים. כמו כן נפרצו שערים המובילים אל הר-הבית לנוחות עולי הרגל וכוהני הדת.
- עבור סוחרים זרים נבנה הח'אן (ח'אן אל-סולטאן, אכסניה לסוחרים) באזור מרכז העיר העתיקה, במפגש השווקים ולא רחוק מכנסיית הקבר, וכן שוקמו השווקים ששירתו גם צליינים נוצרים.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמב"ן ביקר בעיר בשנת 1267, בגיל 72, וייסד מחדש את היישוב היהודי בה. בבואו הוא מצא בה רק שתי משפחות יהודיות של זוג אחים אשר עסקו במלאכת הצביעה. בעקבות כך, במכתב לבנו, הוא כתב:
”ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרֵב יותר מחברו”
בראשית המאה ה-14 כתב רבי יצחק צרפתי[24] שהתיישב בארץ "על יתרון מלכות ישמעאל". הוא קורא ליהודים לעלות לארץ. עקב כך, מספרם של היהודים בעיר גדל, נבנו עוד בתי כנסת והם התיישבו ברחוב מיוחד. אשתורי הפרחי (1280–1355) הגיע לירושלים, עקב חישוב קץ, והיה בה שנה אחת (בין 1313–1317). הפרחי כתב את ספרו כפתור ופרח כדי להכין את רבבות העולים למצפה להם בארץ. ב-1488 עלה לירושלים והשתקע בה רבי עובדיה מברטנורא, והחל משנה זו גברה עליית הספרדים והגיעה לשיאה אחרי 1492 – גירוש ספרד. בסוף המאה ה-15 היו בירושלים למעלה מ-200 משפחות יהודיות, שהתגוררו סמוך ל"גרעין" הרובע היהודי של ימינו.
התקופה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית
השלטון הממלוכי בארץ ישראל הסתיים בשנת 1516 עם כיבושה של הארץ בידי העות'מאנים, לאחר תבוסת הממלוכים בקרב מרג' דאבק. בסוף דצמבר 1516 נכנס הסולטאן סלים הראשון לירושלים ללא קרב, ותושביה קיבלו אותו בזרועות פתוחות. התקופה העות'מאנית הייתה תקופת השפל בתולדות העיר בה קפאה העיר על שמריה בדלות מנוולת עד שנסתיימה עם כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917.
מאז תום התקופה הצלבנית כמעט קפאה ירושלים על שמריה, מבחינה אזרחית. אומנם הממלוכים בנו בתי מדרש רבים, והסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר שיקם את החומה, אך עד לכיבוש המצרי ב-1831, היקף הבנייה בעיר היה קטן והתבטא בבנייה דתית בעיקר ובתחזוקה חלקית. השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. העות'מאנים העריכו את ירושלים מבחינה דתית-מוסלמית ומקומות הדת המשיכו לשרת מוקדי עלייה לרגל למוסלמים בדרכם לחג' או בחזרה ממנו. במסגרת זו שופצו מבנים רבים בעיר וניתנו מלגות לעולמא (חכמי הדת). כמו כן ניתנה הגנה להולכי הרגל בתוך העיר.
במהלך רוב שלטון האימפריה העות'מאנית על אזור ירושלים, מספר התושבים בעיר לא השתנה – בין 8,000 ל-10,000 נפש (בדומה לעכו ולעזה). במחצית הראשונה של המאה ה-19 שטח העיר בתוך החומות היה 850 דונם. העיר נחלקה לארבעה רבעים: מוסלמי, יהודי, נוצרי וארמני. סביב ירושלים נבנתה חומה בה היו ארבעה שערים מרכזיים לארבע רוחות השמיים. אשר היו בנויים עם תפנית של זווית ישרה למניעת פריצה של כרכרות וסוסים. השער הפעיל יותר היה שער יפו, שבסמוך לו שכן בית המכס. בנוסף היו בחומות חמישה שערים נוספים אשר היו סגורים להולכי רגל. השערים הראשיים היו נפתחים בבוקר ונסגרים עם רדת הלילה בשל החשש מבדואים. כמו כן הם היו סגורים גם בזמן תפילת יום שישי. מערך הרחובות נשמר עוד מהתקופה הרומאית וכלל שני רחובות עיקריים מאונכים זה לזה. הקארדו והדקומנוס (נחל צולב). אשר חצו את העיר משער אחד למשנהו. שאר הרחובות היו צרים ומתפתלים, מלוכלכים ומלאי הריסות. חלקם ללא מוצא וחלקם מתחת לקמרונות חשוכים. במרכז הרחובות היה משטח צר במפלס נמוך לניקוז הביוב. ישנם עדויות על זוהמה רבה ואפילו פגרי חיות בסמטאות. "ניקוי" הפגרים נעשה באמצעות צבועים ששוחררו בעיר בלילה.
היציאה מן החומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – היציאה מן החומות
"היציאה מן החומות" הוא תהליך ההתפשטות האורבנית של מבנים, דרכים ושכונות מגורים בירושלים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. תהליך זה החל במחצית המאה ה-19, וזאת לאחר אלפי שנים שבהן גרו תושבי ירושלים בתחום החומות, ואף נעלו את שעריהן בלילה. התהליך היה כה אינטנסיבי, עד כי בתוך פחות מחמישים שנה הוטה מרכז הכובד העירוני בירושלים אל "העיר החדשה" שמחוץ לחומות.
מעצמות זרות וכנסיות שנדרשו לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו במחצית המאה ה-19 לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר – בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הנדבן היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי, שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.[25]
ל"משכנות שאננים", השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, קדמו מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה-19. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול ג'יימס פין בטלביה ומפעלו בכרם אברהם, ביתו של יוהאן לודוויג שנלר בליפתא ובית הספר הפרוטסטנטי שהקים הבישוף סמואל גובאט על הר ציון. ב-1860, כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים החלו בהקמת מגרש הרוסים ובית היתומים של שנלר. לאחר משכנות שאננים נבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה גם השכונות נחלת שבעה, מאה שערים, מחנה ישראל, מחנה יהודה ואחרות.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקהילה היהודית התחלקה לשני זרמים מרכזיים. הספרדים אשר היוו את הרוב בעיר במשך רוב התקופה, ואשכנזים, שהגיעו במאה ה-19, והפכו לרוב בסופה. הרישום העות'מאני מצביע על מספרים נמוכים בהרבה של יהודים מהמשוער. ייתכן כי מרבית היהודים המהגרים העדיפו להיות רשומים כנתינים זרים בקונסוליות מאשר ברישום הטורקי. לכן ייתכן שהיהודים היו האוכלוסייה הגדולה בעיר במאה ה-19. היהודים היו מופלים לרעה, מצבם השתפר מעט לאחר סילוק הכיבוש המצרי עם קבלת חסות בריטית, ועם תרומת פטרונים כמשה מונטיפיורי לשיפור תנאי החיים העלובים בעיר. הרובע היהודי התגבש במקומו המוכר היום כבר במאה ה-15, מפני שהיה אז שטח ריק ומרוחק ממקומות מקודשים לנצרות ולאסלאם.
חלק מהיהודים עסקו במלאכה ובמסחר. סחר האריג לדוגמה, היה כמעט כולו בידי יהודים. מרביתם התקיימו בדוחק מכספי "החלוקה". היהודים נאלצו להיאבק עם הנטיות המיסיונריות של הנוצרים שניסו לדבר אל לב היהודים במתנות ומתן שירותים חיוניים כמו רפואה.
המנדט הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ב-9 בדצמבר 1917, לאחר 400 שנות שלטון עות'מאני, נכנעה ירושלים בפני הצבא הבריטי. יומיים לאחר מכן ערך הגנרל אלנבי טקס לרגלי המצודה במגדל דוד, בו הכריז על העקרונות שינחו את השלטון הבריטי בארץ, ועל תוכניותיו בנוגע לעתיד ירושלים. בין היתר, הכריז אלנבי על נקיטת צעדים לשימור הסטטוס קוו בעיר, וכן על שמירת המקומות הקדושים לכל הדתות. הכיבוש, שהסתיים עם כניעתה של ירושלים בפני הצבא הבריטי ללא קרב, ביטא בעיני הבריטים את הגשמת השאיפה לחידוש השליטה הנוצרית בירושלים שהסתיימה עם תבוסתם של הצלבנים ועזיבתם את ארץ ישראל למעלה משש מאות שנים קודם לכן (בשנת 1291). למושל ירושלים מונה רונלד סטורס, אדם משכיל ורחב אופקים, שביקש לשים קץ להזנחה ולחוסר התכנון והאנרכיה, שאפיינו את ירושלים בתקופה העות'מאנית. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פרסם סטורס פקודות, צווים מנהליים ותקנות הנוגעים לבנייה בירושלים, דוגמת החובה לצפות בתים חדשים באבן.
ירושלים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה עיר נחשלת חסרת תשתיות ובה מתגוררים 53,000 תושבים מהם 31,000 יהודים, 12,000 נוצרים, והשאר מוסלמים. ופעל מיידית להביא את ירושלים אל סיפה של המאה ה-20 שבכל שאר העולם החלה 17 שנים קודם לכן. קביעתה של ירושלים כעיר הבירה ומרכז מנהלתי נעשה אך ורק משיקולים של קשר דתי – תרבותי והיסטורי של הבריטים לארץ ישראל, קשר שמקורו בתנ"ך ובברית החדשה – המקור לנצרות. תהליכים טבעיים של גאוגרפיה ופוליטיקה קבעו – מול ירושלים – מרכז פוליטי חברתי וכלכלי בתל אביב.
ביולי 1920 קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. ראש ממשל המנדט נקרא הנציב העליון. סגנו וממלא מקומו של הנציב העליון כונה המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ובתפעול השוטף היה אחראי על כל הפעילות האדמיניסטרטיבית השלטונית. הנציב העליון היה בא כוחו של המלך, ובכך מונה לעמוד בראש השלטון, הן הצבאי והן האזרחי. הממשל האזרחי פעל להנחת תשתיות המתאימות לעיר מודרנית, נבנתה מערכת אספקת מים מודרנית, מערכת אספקת חשמל ומערכת טלפונים ותקשורת. הבריטים ייסדו מערכת ממשל מודרנית ומערכת מנהל עירוני בדוגמה אירופאית ובה מחלקות מקצועיות שהופקדו על אחזקת העיר ופיתוחה. מערכת זו איפשרה התפתחות אורבנית שכללה שכונות גנים יהודיות, שכונות ערביות, הקמת טיילת החומות, נטיעת עצים ברחבי העיר, שימור מבנים היסטוריים שונים, הקמת מבנים ציבוריים כגון מוזיאונים, ספריות וגלריות, טיפוח שטחים פתוחים, שיקום השווקים העתיקים ופיתוח שווקים חדשים.[26]
בתקופת המנדט התרחבו מאוד תחומי השפעתה ושטחי שלטונה של עיריית ירושלים, בעיר שהתרחבה מאוד ושהפכה למרכז השלטון של ארץ ישראל. עיריית ירושלים נאלצה להתמודד עם הפיכתה של העיר מיישוב לבנטיני מוזנח ונחשל לכרך סואן. בתקופה זו כבר התבסס מרכז הכובד של העיר בעיר החדשה שמחוץ לחומות, והונהגו תוכניות מוסדרות לבינויה ולהתפתחותה העתידית, בהשראה בריטית. הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מקומי מוסדרת, שכללה מחלקות מקצועיות לטיפול בעניינים המוניציפליים השוטפים. כן נתנה העירייה את דעתה לסוגיות של שימור מורשתה ההיסטורית של העיר ומרכזיותה הרוחנית והדתית, תוך שילובן בהתפתחותה המודרנית.
הממשל הבריטי בנה בעיר שלושה מבני ממשל בלבד – בנין העירייה, בנין הדואר המרכזי והמבנה המרשים ביותר הוא ארמון הנציב. היישוב היהודי שראה בעיר את בירתו העתידה השקיע את כל מאודו בעיר וכך נבנו מוסדות חינוך תרבות ובריאות מתקדמים. כן הוקמו בשנות ה-20 במערב העיר ודרומה שכונות גנים יהודיות בתכנונו של האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן. שכונות אלו היו מרווחות וירוקות. רחובותיהן הותאמו לטופוגרפיה הירושלמית, ונבנו בהן שדרות-גן. בשכונות נבנו בתים חד-קומתיים בעלי גינה, מה שהיווה חידוש בירושלים, שהייתה חסרה גינות פרטיות וגנים באותה תקופה. הנקודה הגבוהה ביותר בכל שכונה הייתה מיועדת להקמתו של מבנה ציבורי. שכונות הגנים סימלו לראשונה את פריצתן של השכונות היהודיות בירושלים הרחק מהעיר העתיקה ורחוב יפו, כאשר תושבי השכונות העדיפו את השקט, המרחב והירק על פני הקרבה למרכז העיר.
המוסלמים והנוצרים המקומיים, נשארו מרוכזים בעיקר בעיר העתיקה וסביבתה תוך שהם רואים בעיניים כלות את העיר משנה לחלוטין את אופייה. תסכול זה – בין היתר הביא לשורה של עימותים בין ערבים ליהודים שהלכו והחריפו עד המרד הערבי הגדול. התקופה ראתה גם את התגבשות הסכסוך בין הערבים-פלסטינים ליהודים וכניסתו לשלב סכסוך אלים שהדרדר למלחמה כוללת, כאשר ירושלים הפכה לשדה קרב מרכזי וציר מרכזי בסכסוך. ביום ה' באייר תש"ח, (14 במאי 1948) יצאה שיירה צבאית גדולה מארמון הנציב, מלווה במטוסי ספיטפייר של ה R.A.F ונעה על כביש ירושלים רמאללה לעבר שדה התעופה עטרות. בשיירה היו פקידים רמי דרג של המנדט ובראשם הנציב העליון הבריטי האחרון סר אלן קנינגהאם שעלה על מטוס נוסעים וטס לחיפה. שם עלה על ספינה וסיים את שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בתום המנדט היו בירושלים כ-164,400 תושבים, רוב האוכלוסייה התגוררה בעיר החדשה ומיעוטה – כ-30,000 בתוך חומות העיר העתיקה. בתוך החומות, התמונה הדמוגרפית של רוב יהודי מוחלט התהפכה, ובעיר העתיקה התגוררו 24,000 מוסלמים, כ-27,000 נוצרים, וכ-1,700 יהודים שהתגורו בצפיפות בתוך הרובע היהודי הקטן. בסיום פרק זה של ההיסטוריה, משעמד שלטון המנדט הבריטי לפני סיום, התחוללו ברחובות ירושלים קרבות מרים, מתוך הלהבות נולדה מדינת ישראל וירושלים הפכה לבירתה.
מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
סיום המנדט הבריטי סימן את תחילת מלחמת העצמאות וירושלים הייתה שדה מערכה עיקרי. הצדדים הלוחמים – מצד אחד כוחות המגן של המדינה היהודית ומהצד השני לוחמים ערבים מקומיים וצבאות ערביים נלחמו על עמדות מפתח בעיר, ועל נקודות שולטות מחוץ לירושלים מתוך תקווה להשיג הכרעה אסטרטגית. כל צורות הלחימה המקובלות נוסו החל ממתקפות טרור, הרעשות ארטילריות, התקפות ישירות על ביצורים, מהלכי כיתור ומלחמת התשה.
מיום החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") על תוכנית החלוקה ועד לחודש מרץ 1948 התנהלו בירושלים קרבות המאפיינים בדרך כלל מלחמת אזרחים – התקפות טרור על מטרות אזרחיות בעיקר, הלוחמים הערבים ניסו לבודד גושי יישוב יהודים בעוד כוחות המגן הפעילו שיירות לפריצת ההסגר.
בחודש מרץ 1948 יצאו כוחות צה"ל למתקפה מאורגנת בסדרה של מבצעים שהגדול שבהם היה מבצע נחשון שמטרתם היה הסרת המצור מעל ירושלים. במקביל כבשו הכוחות העבריים שכונות וכפרים ערביים כמו ליפתא, קטמון, ודיר יאסין.
דוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, ערב 15 במאי, שבו על פי החלטת עצרת האו"ם הסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מיד, ללא כל שהות, מתן ארכה או אולטימטום, פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב ובהם הלגיון הערבי הירדני שהיה כוח צבאי מהמעולים במזרח התיכון ונלחם באזור ירושלים. כוחותיו תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח דרכו נסללה דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה.
הרובע היהודי במלחמת העצמאות נשאר מנותק, וניסיונות פריצה אליו נכשלו. הר ציון נכבש על ידי כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם מהתקדמות נוספת. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ "מיד ליד", עד שלבסוף הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי כוחות ישראל.
ממשלת ישראל נקטה בצעד מדיני מכריע, כאשר ב-1 באוגוסט 1948, במהלך ההפוגה השנייה הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. בשלב זה, נתגבשה החזית סביב ובאזור ירושלים ושני הצדדים נכנסו למשא ומתן שהתנהל בפועל בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים במהלכם הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. עם תום המלחמה שרטטו משה דיין ועבדאללה א-תל את גבולות "הקו העירוני" שחילק את העיר לשניים.
העיר המחולקת
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
- ערכים מורחבים – ירושלים המחולקת, הקו העירוני
מערב העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מערב ירושלים
- ערך מורחב – הכרזת ירושלים כבירת ישראל
לאחר מלחמת העצמאות סופחו לשטח העיר מספר כפרים ערביים שתושביהם עזבו אותם במהלכה – עין כרם, מלחה, ליפתא, דיר יאסין, בית מזמיל ושייח' באדר.
בין השנים 1948 ל-1967 נחצתה העיר ירושלים. הקו העירוני היה קו גבול בינלאומי, קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים. קו זה חילק את העיר בין מזרח ירושלים שהייתה חלק מממלכת ירדן, לבין מערב ירושלים. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.
ב-17 באוגוסט 1949 הועלו עצמות בנימין זאב הרצל לקבורה בירושלים. הכנסת עלתה לירושלים בדצמבר 1949, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. האוניברסיטה העברית שנאלצה לעזוב את הר הצופים המנותק עברה לקמפוס חדש בגבעת רם. על פי הסכמי שביתת הנשק מ-1949, שיירה דו שבועית קישרה בין המובלעת המנותקת בהר הצופים לבין ירושלים המערבית.
ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון[27] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה. ב-30 באוגוסט 1966 נחנך משכן הכנסת החדש בגבעת רם. במשך 19 שנות השלטון הירדני על מזרח ירושלים, נמנעה לחלוטין גישה של ישראלים לעיר העתיקה, להר הבית ולכותל המערבי ואף הוגבלה גישת יהודים שאינם ישראלים למקום. ישראלים נהגו לתצפת מהר ציון שהיה סמוך לקו הגבול, אל עבר העיר העתיקה והר הבית, שהיו תחת שלטון ירדן.
מזרח העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העצמאות שלטה ישראל בחלקיה המערביים של העיר ירושלים (אזור מרבית השכונות היהודיות) ובאזור הר הצופים, ואילו ממלכת ירדן שלטה בעיר העתיקה ובשכונות המזרחיות של העיר, בהם גם הרובע היהודי אשר תושביו היהודים הועברו לישראל. יהודה ושומרון ומזרח ירושלים סופחו לממלכת ירדן והוחל עליהם החוק הירדני.
במהלך השלטון הירדני איבדה ירושלים המזרחית את מעמדה מתקופת המנדט כעיר מרכזית, והפכה לעיר-סְפר. על אף סעיף בהסכמי רודוס (1949) שהבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים, מנע השלטון הירדני כניסת ישראלים למקומות הקדושים ליהודים.
מלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים
בבוקר יום 5 ביוני 1967 פתחו כוחות הלגיון הירדני בהרעשה ארטילרית על ירושלים המערבית, כתוצאה ממנה נהרגו 12 אזרחים בהם 2 ילדים, בנוסף נפגעו מההפגזה בית הנשיא משכן הכנסת וגן החיות התנ"כי.[28] חיילי הלגיון הירדני השתלטו על מטה משקיפי האו"ם ששכן בארמון הנציב. מלך ירדן, חוסיין, שעד אותו בוקר היסס בשאלה האם להצטרף למלחמה נגד ישראל, הכריע בעד שיתוף הפעולה עם מצרים וסוריה, והחליט להעביר את צבאו לפיקוד מצרי. המלך הסתמך על ידיעות מצריות מוטעות, והשתכנע כי הקרב בסיני הוכרע לטובת הכוחות המצריים, ומכאן שיהיה זה לטובת האינטרסים הירדניים להיכנס למלחמה. עם זאת הוצבו לצבא הירדני מטרות מוגבלות בלבד, מתוך כוונה לבצע מחטפים מוצלחים בנקודות בעלות חשיבות אסטרטגית לאורך הקו העירוני.
הצד הישראלי הופתע מכניסתה של ירדן למלחמה. ישראל העבירה מסרים לירדן לפני המלחמה, בתקווה לשכנעה שלא להתערב בעימות, ולפי הערכת מטכ"ל צה"ל, פיקוד המרכז לא היה אמור כלל להשתתף בלחימה. עם תחילת הקרבות הסתבר שלפיקוד לא היו כוחות לביצוע מהלך התקפי. הלגיון הירדני הפגיז את העיר היהודית וכבש את ארמון הנציב. צה"ל באמצעות החטיבה הירושלמית, הדף את ההתקפה הירדנית, ופתח במתקפה לכיוון דרום, בכיבוש מוצב הפעמון ליד רמת רחל. מצפון התקדמה חטיבת הראל שכבשה את גבעת הרדאר, נבי סמואל ותל אל פול וניתקה את ירושלים המזרחית מרמאללה. חטיבה 55 כבשה את גבעת התחמושת, בקרב עקוב מדם והתקדמה לתוך העיר המזרחית.
יומיים אחר כך פרצה החטיבה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח. המח"ט, מוטה גור הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב שלמה גורן תקע בשופר אל מול הכותל המערבי. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד תושב קבע.
העיר המאוחדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים המאוחדת
בעקבות מלחמת ששת הימים השתלטה מדינת ישראל על מזרח ירושלים, וסיפחה את כל שטח העיר הירדנית (6.4 קמ"ר) וכן 64 קמ"ר משטחי הסביבה. שכונת המוגרבים שהכילה כמה מאות מבנים נהרסה ותושביה פונו. לאחר מכן, הוקמה במקום רחבת התפילה של הכותל המערבי. עם זאת, הממשל בהר הבית נותר בידי הווקף ותפילת יהודים בהר נאסרה על ידי מדינת ישראל וכן על ידי הוקף.
לאחר כיבוש העיר העתיקה, החל מפעל בנייה אדיר ממדים, במטרה לקבוע את מעמדה של ירושלים כעיר הבירה המאוחדת של מדינת ישראל. היישוב היהודי ברובע היהודי של העיר העתיקה ובשכונת נווה יעקב חודש.[29] עיקר הבנייה התמקד בשטחים שסופחו לירושלים. השכונות שנבנו בשטחים אלה מחולקות לשתיים: שכונות הבריח, כמו רמת אשכול, שנועדו ליצור רצף התיישבותי יהודי בין שכונות ירושלים המערבית לבין הר הצופים ושכונות הטבעת, כמו רמות, רמת שלמה, חומת שמואל וגילה שנועדו ליישב יהודים בכל היקף שטחה של עיריית ירושלים. קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית נבנה מחדש, ורוב הפקולטות חזרו אליו. מסוף המאה העשרים, כמעט מחצית מיהודי ירושלים גרים בשטחים שסופחו לעיר לאחר 1967, כאשר השכונה הגדולה בעיר, פסגת זאב, בנויה גם היא על שטחים אלו.
האיחוד המוניציפלי של החלקים המערביים והמזרחיים של ירושלים בנוסף לסיפוח הכפרים ממזרח, מצפון ומדרום לירושלים אל שטח העיר, הגדיל את אוכלוסיית העיר, כך שמאז שנת 1976, ירושלים היא העיר הגדולה בישראל. ב-30 ביולי 1980 קיבלה הכנסת את "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" שקבע כי "ירושלים הבנויה והמאוחדת היא בירת ישראל". בתגובה מרבית השגרירויות הזרות המעטות ששכנו בירושלים עזבו את העיר.
בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון. נכון לשנת 2008 מתגוררים בירושלים כ-760,000 תושבים ושטח הרשות המוניציפלית הוא 125,156 דונם. משנות ה-90 החל תהליך שיקום ושיפוץ אזורים רבים בעיר שהפכו לאתרי בילוי דוגמת נחלת שבעה והמושבה הגרמנית. בשנת 1993, ניצח בבחירות לראשות העירייה אהוד אולמרט, וטדי קולק איבד את התפקיד בו החזיק 28 שנים. בשנת 2003 נבחר אורי לופוליאנסקי לראשות העירייה, והיה לחרדי הראשון שכיהן בתפקיד.
עם חתימת הסכמי אוסלו ב־13 בספטמבר 1993, הוחלט לדון במעמד ירושלים רק במשא ומתן על הסכמי הקבע בין ישראל והרשות הפלסטינית. אולם בבחירות למועצת הרשות הפלסטינית וליו"ר הרשות, ניתן לפלסטינים במזרח ירושלים לבחור ולהיבחר.
במהלך האינתיפאדה השנייה סבלה ירושלים רבות מהטרור הפלסטיני. עם דעיכת האינתיפאדה, התאוששו עסקי המסחר והתיירות בעיר ומרכז ירושלים חזר להיות מוקד הבילויים והקניות של תושבי העיר. מאז נמצאת ירושלים בתנופת בנייה גדולה של תשתיות וכבישים ובראשה פרויקטים מרכזיים: פרויקט הרכבת הקלה בירושלים, גשר המיתרים, כניסה חדשה לעיר וחיבורה לכביש בגין, פרויקט קניון ממילא מול שער יפו ועוד.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]|
עיינו גם בפורטל
פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה. |
- היסטוריה של ארץ ישראל
- לוח התקופות בארץ ישראל
- היסטוריה של עם ישראל
- קרטוגרפיה של ירושלים
- דמוגרפיה של ירושלים לאורך ההיסטוריה
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סיימון סבאג מונטיפיורי, ירושלים: הביוגרפיה, דביר, 2013
- מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם – מדוד המלך עד ימינו, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1995.
- שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים, בית 1998.
- שבתי זכריה, יהודים ומוסדות יהודיים ב"רחוב השלשלת" בירושלים העתיקה, הוצאת צור אות, ירושלים.
- שבתי זכריה, סיפורי חצרות ובתים בין החומות, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשס"ו.
- שבתי זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, אישים דמוית ואתרים, ירושלים 2002.
- זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים 1972.
- צ'ארלס וילסון, ירושלים, העיר הקדושה, ירושלים 1988.
מחקרים
- אברהם דוד, שאלו שלום ירושלים, אסופת איגרות עבריות בעניינה של קהילת ירושלים ויהודיה בתקופה הממלוכית, תל אביב 2003.
- ישראל קמחי (עורך), אגן נחל קדרון, המרחב החזותי של העיר העתיקה בירושלים, מדיניות שימור ופיתוח, ירושלים 2009.
- זהר עמר, אפרים לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב תש"ס.
- יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשל"ט-1979.
- נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים: הוצאת שקמונה, 1980.
- דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
- מאיר בן-דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, תל אביב, 1989.
- מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983.
- מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, תל אביב תשמ"ה.* דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993.
- עמוס קלונר, סקר ירושלים, האזור הצפוני-מערבי, מבוא ומפתחות, ירושלים תשס"ג.
- אלי שילר, גדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, ירושלים 1991.
- אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מפת ירושלים, כריסטיאן קראוק ואן אדריכם, 1584, משאב הוראה מתוך אתר החינוך של הספרייה הלאומית
- מפות של ירושלים באתר עיר עמים
- מפות עתיקות של ירושלים, באתר עיריית ירושלים
- ציר זמן לתקופותיה של ירושלים
- תולדות ירושלים באתר עידן התנ"ך
- עיר ימים רבים כתבה מאת גדעון ביגר באתר מסע אחר
- שרידי ירושלים על ציר הזמן, אתר ynet
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אריק בנדר, ירושלים לעולם לא תהיה חלוקה וחצויה, באתר nrg, 21 במאי 2009
- ^ Edward Lipiński. Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers, 2004/ page 493
- ^ נחשף בעיר דוד ביצור עצום, בן כ-3,700 שנה, באתר www.antiquities.org.il
- ^ ר' רייך וא' שוקרון, חפירות חדשות במדרון המזרחי של עיר דוד, קדמוניות , 122 (תשס"ב). עמ' 78–88.
- ^ Finkelstein, Israel. The sociopolitical organization of central hill country in the second millenium B.C.E. Biblical Archaeology Today, 1990, Pre-Congress Symposium, Supplement (1993) 110–131
- ^ נ. נאמן, ההיסטוריה של ארץ כנען באלף השני לפסה"נ, בתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל (כרך ראשון), עורך: יעקב שביט, ירושלים: כתר 1981
- ^ ארכיאולוגיה והמקרא : ההיסטוריה המקראית בראיה חדשה, באתר mikranet.cet.ac.il
- ^ לסקירה אקדמית על הנושא, ראו את מאמרו של עמיחי מזר, "ירושלים וסביבתה בתקופת ההתנחלות", מנוודות למלוכה, 1990. (עמודים 131–154)
- ^ ספר שמואל ב', פרק ו'-ספר שמואל ב', פרק ז'
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוקים כ"א–כ"ד
- ^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוק ל"ח.
- ^ ספר מלכים א', פרק ז', פסוק א'.
- ^ ספר מלכים א', פרק ט', פסוק י'.
- ^ א' שטרן, "מדינת יהודה בחזון ובמציאות", קתדרה, 4 תשל"ז, עמוד 18
- ^ קדמוניות היהודים יא, 81
- ^ דוד פלוסר, "ירושלים בימי בית שני", מחניים נח
- ^ אברהם שליט, "מדיניות פנים ומוסדות מדיניים", מיכאל אבי-יונה ואברהם שליט (עורכים), ההיסטוריה של עם ישראל: התקופה ההלניסטית, ירושלים, תשמ"ג,
- ^ יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ה, ד, ב
- ^ יוספוס, במלחמות היהודים ו' ט' מספר על תחשיב שהוגש לנירון, דור אחד אחרי הורדוס, המונה לפחות 2.5 מיליון יהודים בירושלים בפסח. גם אם תחשיב זה מוגזם מאוד הרי שירושלים אכלסה לא פחות ממיליון עולי רגל
- ^ תלמוד בבלי סוכה, נא, ב
- ^ פליניוס, נאטורליס היסטוריה, ה, 70
- ^ דורון בר, גבולה הדרומי של איליה קפיטולינה ומיקומו של מחנה הלגיון הרומי העשירי, פורסם ב"קתדרה
- ^ מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים, תש"ו עמודים 179–201
- ^ קונטרס גזרות תתנ"ו מוצטט במדריך ירושלים של זאב וילנאי עמ' 13
- ^ יהושע בן-אריה, גידולה של ירושלים במאה ה-19: השפעות דתיות וחברתיות, מתוך האוניברסיטה 23, קיץ תשל"ז, עמודים 21–42
- ^ ג' ביגר 'קווים בהתפתחותה של ירושלים בעשור הראשון לשלטון הבריטי' א' שאלתיאל (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש יד בן צבי, ירושלים תשמ"א, עמ' 255–278.
- ^ ראש הממשלה דוד בן-גוריון מודיע בכנסת כי ירושלים היא בירת מדינת ישראל, באתר www.knesset.gov.il
- ^ תום שגב, "1967 והארץ שינתה את פניה", עמוד 362
- ^ שם השכונה נווה יעקב מנציח את המושבה נווה יעקב, אשר הוקמה בשנת 1924 וחרבה במלחמת העצמאות, אולם השכונה איננה נמצאת במיקום בו שכנה המושבה, אלא צפון-מזרחית ממנו.
