הסכמי אוסלו – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
[[קובץ:Bill_Clinton,_Yitzhak_Rabin,_Yasser_Arafat_at_the_White_House_1993-09-13.jpg|שמאל|ממוזער|300px|ראש הממשלה [[יצחק רבין]], [[יאסר ערפאת]] ונשיא ארצות הברית [[ביל קלינטון]] בעת חתימת ההסכם, [[13 בספטמבר]] [[1993]]]]
הכיבוש משחית![[קובץ:Bill_Clinton,_Yitzhak_Rabin,_Yasser_Arafat_at_the_White_House_1993-09-13.jpg|שמאל|ממוזער|300px|ראש הממשלה [[יצחק רבין]], [[יאסר ערפאת]] ונשיא ארצות הברית [[ביל קלינטון]] בעת חתימת ההסכם, [[13 בספטמבר]] [[1993]]]]
'''הסכמי אוסלו''' הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין [[ישראל]] לבין [[הארגון לשחרור פלסטין]] (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל ל[[פלסטינים]] מאז שנת [[1993]].
'''הסכמי אוסלו''' הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין [[ישראל]] לבין [[הארגון לשחרור פלסטין]] (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל ל[[פלסטינים]] מאז שנת [[1993]].
השם הרשמי של הסכמים אלה הוא "'''הסכם העקרונות'''". ההסכם המקיף - "גישת החבילה"{{הערה|1=[http://www.reut-institute.org/Publication.aspx?PublicationId=40 גישת החבילה להסכם קבע] באתר [[מכון ראות]]}}, נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות ב[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני|סכסוך הישראלי-פלסטיני]].
השם הרשמי של הסכמים אלה הוא "'''הסכם העקרונות'''". ההסכם המקיף - "גישת החבילה"{{הערה|1=[http://www.reut-institute.org/Publication.aspx?PublicationId=40 גישת החבילה להסכם קבע] באתר [[מכון ראות]]}}, נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות ב[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני|סכסוך הישראלי-פלסטיני]].

גרסה מ־19:25, 10 באוקטובר 2017

הכיבוש משחית!

ראש הממשלה יצחק רבין, יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון בעת חתימת ההסכם, 13 בספטמבר 1993

הסכמי אוסלו הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים מאז שנת 1993. השם הרשמי של הסכמים אלה הוא "הסכם העקרונות". ההסכם המקיף - "גישת החבילה"[1], נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

רקע

קטעי וידאו מהסכמי אוסלו של חברת החדשות של ערוץ 2

לאורך השנים ניהלו ממשלות ישראל שיחות עם מדינות ערב השכנות באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וסירבו לדון ישירות עם מי שראה עצמו כנציג הפלסטינים, אש"ף. חיזוק למעמדו של אש"ף נתקבל ב-1974, עת הוכרז בידי הליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני[2]. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת 1988 על ניתוק הקשרים בינה לבין הגדה המערבית, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון שנחתם בין שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך.

האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 תרמה לשינוי תודעתי בחלק מהחברה הישראלית. יצחק רבין שהיה שר הביטחון בתקופה זו, ציין אירוע זה כמכריע בשינוי עמדתו בייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבין כתב בזכרונותיו שגם תגובת הישראלים למלחמת המפרץ והבריחה ההמונית ממרכזי הערים, שכנעו אותו בכך שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום.

לעומתו, בצד הפלסטיני, ראה יאסר ערפאת איום על מעמדו מצד ההנהגה הפלסטינית בגדה המערבית, אשר עד ה"כרוז ה-18" ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף בכלל[3][4]. יש הרואים בכך סיבה להתפשרות אש"ף בעמדותיו, מתוך חשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך השטחים יערערו את מעמדם של פת"ח ואש"ף שנוסדו מחוצה להם ושהנהגתם שהתה במשך זמן רב בגלות ונתפסה כמנותקת מהמציאות היומיומית בשטחים. יש גם הטוענים כי ערפאת דאג מעליית כוחו של ארגון חמאס שערער על עליונותו של אש"ף[5].
בעקבות מלחמת המפרץ, שבה תמך בסדאם חוסיין במלחמתו נגד ארצות הברית, התדרדר מעמדו של ערפאת לשפל חסר תקדים, לאחר שהממשל האמריקאי ומדינות המפרץ שהיו שותפות לקואליצייה האמריקאית, חדלו מתמיכתן באש"ף.

בשלהי האינתיפאדה נפגשו לראשונה נציגים ישראליים עם מנהיגים פלסטינים מהגדה המערבית שהיו חלק במשלחת משותפת ירדנית-פלסטינית. היה זה בוועידת השלום במדריד בשנת 1991. בוועידה סוכם לקיים שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות שנערכו בין המשלחת הישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין המשלחת הירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, בין השאר בהשפעת נציגי אש"ף שפעלו להכשלת המגעים שהצלחתם הייתה מביאה להחלשה משמעותית של אש"ף[6].

רבין עלה לשלטון בבחירות שהתקיימו ביוני 1992, לאחר שהבטיח הגעה להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. בתחילת כהונתו נמשכו סבבים נוספים של שיחות בוושינגטון, אך ללא התקדמות ממשית, וללא תמיכה של משרד החוץ בראשו עמד שמעון פרס, שחתר לניהול שיחות מול נציגי אש"ף. ממדוח נפל, אחד ממקורבי ערפאת אף טען שפרס ואנשיו ייעצו לערפאת ואנשיו כיצד להכשיל את השיחות[6]. בשלהי 1992 ובמהלך 1993 יזם סגן שר החוץ יוסי ביילין שיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, שנערכו ישירות מול הנהגת אש"ף. זאת בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית שהסכימה למגעים עם נציגים מקומיים של הפלסטינים, ושללה לחלוטין מגעים עם נציגי אש"ף. עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, שהורה לפרס לחדול מהן באופן מיידי, בנימוק שיש לקיים מגעים עם פלסטינים מתונים, ולא עם נציגי אש"ף הקיצונים[7]. כעבור זמן קצר שינה רבין את דעתו והסכים למגעים עם נציגי אש"ף, אולם סיבת השינוי נותרה תעלומה[8]. יש המסבירים את השינוי בהתקדמות שחלה במגעי אוסלו, בהשוואה לקיפאון ששרר במגעים בוושינגטון, ובתמיכה נרחבת בעמדתו של פרס במרכז מפלגת העבודה[6].

עם זאת, הנהגת הפלסטינים בשטחים התנגדה למגעי ישראל עם נציגי אש"ף, על רקע מאבק על המנהיגות הפלסטינית, והתנגדות לאופיו המושחת-ציבורית והטרוריסטי של אש"ף[6]. לדברי אהוד יערי, גם ירדן וארצות הברית התנגדו למגעים עם נציגי אש"ף וההכרה בו במסגרת ההסכם, אך השלימו עימם לאור תמיכת ישראל[9].

ההסכם הראשון

ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. דבר המגעים פורסם כעבור זמן קצר בתקשורת, וב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורווגי יוהאן יורגן הולסט.

באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ישראל:

  • הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
  • התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.

באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, אש"ף:

ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, וראש אש"ף, יאסר ערפאת[10]. על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, ושר החוץ הרוסי, אנדרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין.

תוכן הסכם אוסלו

בהסכם אוסלו, הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. משום כך, מכונה לעתים ההסכם גם "עזה ויריחו תחילה". על-פי ההסכם, מיד אחרי נסיגת מדינת ישראל מרצועת עזה ויריחו, יועברו הסמכויות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם.

לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.

המשך הסכמי אוסלו

שלט אזהרה בכניסה לשטח A

הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הסכם אוסלו ב'

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'", או בשמו הרשמי "הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה"[11]. הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.

במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

  • שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
  • שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.

בנוסף גויסו כ-10,000 פלסטינים ששימשו ככוח שיטור וקיבלו אלפי רובי AK-47 (קלשניקוב) (שנלקחו כנשק שלל במהלך מבצע שלום הגליל מאש"ף עצמו).

ב-5 באוקטובר התקיים דיון בכנסת על הסכם אוסלו ב'. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תשמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן[12]. ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים. חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני אשר עזבו את מפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית" הצביעו נגד ההסכם. לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו ממפלגת צומת ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995. על חברי כנסת אלו נמתחה ביקורת שעיקרה שהסכם אוסלו ב' עבר בקולות אנשים שנבחרו לכנסת על ידי אנשי ימין שהצביעו "צומת".

ב-4 בנובמבר 1995, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס הוביל את המשך מימוש הסכם אוסלו ב', בהעברת הערים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות.

תקופת ממשלת נתניהו הראשונה ואחריה

בבחירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד. במהלך קמפיין הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל, חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה. על פי הסכמי אוסלו, היה על ישראל לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים, שכונו "שלוש פעימות". נתניהו הציג מדיניות על פיה ישראל תקבע לבדה את היקף השטח שממנו תיסוג, ובכל מקרה לא תיסוג אלא אם הפלסטינים יראו התקדמות ביישום ההסכמים ומניעת אלימות והסתה מצידם. סיסמתו של נתניהו הייתה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לעומת זאת, הפלסטינים טענו שעל פי ההסכמים, על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, ולא קיבלו את עמדת ישראל שמותר לה להשהות את ביצוע ההסכם בגלל הטרור או מכל סיבה אחרת.

ב-15 בינואר 1997 חתם נתניהו על פרוטוקול הפריסה מחדש בחברון, בו נקבע בנוסף מועד לנסיגות הבאות. ב-23 באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי, שנועד להסדיר את הנסיגות של ישראל, תוך קביעת לוח זמנים הן לנסיגות של ישראל והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק בטרור ומניעת הסתה. ממשלתו של נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שאר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.

חתימת הסכם ואי הביאה לנפילתה של ממשלת נתניהו ולהליכה לבחירות, שבהן נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק ביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי ואף ביקש לבצע נסיגה נוספת מאבו דיס, אך לאחר מכן שלל ביצוע נסיגות נוספות וניסה להגיע להסכם סופי בקמפ דיוויד (ועידת קמפ דייוויד (2000)). אך השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון ובאוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות התגברות הטרור כבשה ישראל במבצע חומת מגן את כל שטחי יהודה ושומרון, ומאז הם מצויים דה פקטו בשליטה ביטחונית ישראלית. בכך בא אל קיצו אחד הסממנים הבולטים ביותר של הסכמי אוסלו: שטחים ביהודה ושומרון (שכונו שטחי A) בהם השליטה הביטחונית היא בידי הפלסטינים וצה"ל אינו פועל בהם. עם זאת, סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כגון קיומה של ממשלה פלסטינית והסכמי המסים, עדיין ממומשים, לפחות באופן חלקי.

גרפיטי בבקעת הירדן עם הכיתוב: "פושעי אוסלו לדין"

דעת הקהל

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

בישראל

אימוץ הסכמי אוסלו, שכללו שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היווה שינוי מוחלט במדיניות ישראל, אשר עד אז סירבה לנהל שיחות עם ארגון הטרור שאמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל.

כשנודעו הסכמי אוסלו לציבור הרחב, התפתחה בישראל מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, והציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגביהם. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר בקשו לתת הזדמנות להסכם עם הפלסטינים.

קבוצת אנשי ימין בישראל ובראשם משה פייגלין, הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין.

ב-4 בנובמבר נרצח יצחק רבין על ידי איש ימין רדיקלי, יגאל עמיר, אשר ביקש למנוע ואף לעצור את התקדמות ההסכם.

קיימת מחלוקת בציבור הישראלי האם הפלסטינים קיבלו את ההסכם מתוך כוונה אמיתית לקיימו או שמא כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף[13]. הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים גם את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו ולגורמים ערבים אחרים, שבהן השתמש במונח ג'יהאד ורמז שאין בכוונתו לקיים את ההסכם. טוענים אלו מביאים את מיעוט הפעולות שנעשו על ידי הפלסטינים כדי למנוע טרור, ואת השתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח בביצוע פיגועים. בעקבות מבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים רבים הקושרים את הרשות הפלסטינית ואת ערפאת למימון ועידוד פעילות טרור[14]. ההתנגדות להסכמים התחזקה בשל התגברות פיגועי הטרור לאחריהם, פיגועים שגבו קורבנות רבים יותר בצד הישראלי מאשר במהלך האינתיפאדה הראשונה. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו (1993-1996), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור[15], לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989-1992).

לעומתם, ישנם בשמאל הישראלי הטוענים שהפלסטינים התכוונו למלא את ההסכם, אך משנוכחו כי הישראלים אינם ממלאים אחר ציפיותיהם ואינם מפסיקים את הבנייה בהתנחלויות וכי אין שיפור במצב הכלכלי, הפסיקו לתמוך בהסכם, וחלקים מהם הצטרפו לארגוני הטרור בביצוע פיגועים. במיוחד מציינים בהקשר זה את טבח מערת המכפלה, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הטרור. הועלו גם טענות שהתנהלותו של בנימין נתניהו בסיסמה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", אשר התקדם באיטיות במסירת שטחי יהודה ושומרון לשליטה פלסטינית, הביאה לתסכול אצל הפלסטינים מההסכם. לטענתם, הקיפאון במשא ומתן על הסדר הקבע גרם לקריסת השלבים בתהליך שנבנו עד אז, והיווה גורם מרכזי להתפרצות מחודשת של טרור פלסטיני ולפרוץ האינתיפאדה השנייה[16].

התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות לרגיעה בסכסוך, דעכה בשנים שלאחר חתימת ההסכמים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני, שהגיע לשיאו באינתיפאדה השנייה. מאז התגברות הטרור גדל אחוז הישראלים הרואים את הסכמי אוסלו באור שלילי[17]. בנימין נתניהו טען ששמעון פרס אמר לו שהסכם אוסלו היה שגיאה והתבסס על הנחה כלכלית שגויה[18].

ב-2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו ולהחליפם בהסכם ביניים חדש, וזאת בהסכמה עם הפלסטינים[19].

נאום יוהנסבורג

ערך מורחב – נאום יוהנסבורג

ב-23 במאי 1994 נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בעיר הדרום אפריקאית יוהנסבורג, בערך חצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייביה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, הסכם שאותו הפר.

בקרב הפלסטינים

התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים. עם זאת היו בפת"ח גם כאלו שהתנגדו להסכם, בין השאר בטענה שישראל לא הבטיחה לחדול מבניית התנחלויות. ביום חתימת ההסכם שודרה בטלוויזיה הירדנית הקלטה של יאסר ערפאת בו הוא מסר לעם הפלסטיני שהסכמי אוסלו הם רק חלק מתוכנית השלבים של אש"ף לשחרור פלסטין וביטול הציונות בכל דרך. חצי שנה לאחר ההסכמים, נאם ערפאת ביוהנסבורג ובין הדברים השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה וקרא לעמי האסלאם להתאחד בג'יהאד לשחרור ירושלים.

ארגוני הסירוב, כמו חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, התנגדו להסכמים מאחר שסירבו להכיר ב"יישות הציונית" ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל. אליהם הצטרפו גם גורמים באש"ף, בין השאר פארוק קאדומי, אשר התנגדו להסכמים. בין היתר טענו המתנגדים כלפי ערפאת שהוא הסכים לחתום הסכם שמכיר במדינת ישראל ללא הבטחה להקמת מדינה עצמאית, פתרון בעיית הפליטים ומעמד ירושלים בסופו, וזאת בשל רצונו להיכנס לשטחים הפלסטינים ממקום מושבו בתוניס.

אבו מאזן אמר בשנת 2003 שהסכמי אוסלו היו טעות מבחינת ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה"[20].

ביולי 2006 נימק זיאד אבו עין, בראיון טלוויזיוני, את התועלת בהסכמי אוסלו, בכך שבזכותם היה ניתן להוציא לפועל את האינתיפאדה השנייה[21] [22].

בעולם

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994. גם בוועדה שבחרה את זוכי הפרס היו חילוקי דעות לגבי הסכמי אוסלו.

איראן, שמימנה פעולות טרור של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחזבאללה, התנגדה בתוקף להסכם השלום ואף קראה להתנגדות אלימה על-מנת למנוע את ההסכם. להסכם עזה-יריחו קראו באיראן "כתם בושה" ו-"בגידה חסרת תקדים"[23].

ימים אחדים לאחר חתימת הסכם אוסלו, שלח המלך חוסיין מסר סודי לממשלת רבין בו הוא מזהיר אותם לגבי ערפאת: "ישראל עושה עסקים עם האיש הגרוע ביותר, משום שערפאת הוכיח שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על מילתו."[24]

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: הסכמי אוסלו
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הסכמי אוסלו
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסכמי אוסלו בוויקישיתוף

מסמכים באתר משרד החוץ (באנגלית):

הערות שוליים

  1. ^ גישת החבילה להסכם קבע באתר מכון ראות
  2. ^ Seventh Arab League Summit Conference - Resolution on Palestine,‏ 28 באוקטובר 1974, באתר "Division for Palestinian Rights"
  3. ^ אפרים סנה, ניווט בשטח מסוכן, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2002, עמ' 22
  4. ^ פנחס ענברי, בחרבות שבורות, תל אביב 1994, עמ' 216
  5. ^ יוסי ביילין, הא"ב שלי, עמ' 21-22
  6. ^ 1 2 3 4 אתר למנויים בלבד אדם רז, למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו, באתר הארץ, 27 בינואר 2016
  7. ^ מכתב אישי מרבין לפרס מיום 6.6.93 ושסווג "סודי ביותר" פורסם ביום 19.9.03 בעיתון מעריב, מצוטט בכתבה מהארץ - אתר למנויים בלבד אדם רז, למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו, באתר הארץ, 27 בינואר 2016. מתוך המכתב: "המגעים הקרויים מגעי אוסלו במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... אנשי תוניס...מונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף."
  8. ^ ביילין, לגעת בשלום, ידיעות אחרונות, תל אביב 1997, עמ' 111
  9. ^ יהושוע סימון, ‏"בתקופה האחרונה קרה כמה פעמים שידעתי מהצד הפלסטיני על פיגוע לפני שהמשטרה ידעה", באתר גלובס, 14 במאי 2002
  10. ^ Arab Israeli peace agreement, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
  11. ^ הסכם טאבה (אוסלו ב`), באתר הכנסת
  12. ^ הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה
  13. ^ אפרים קארש, מרכז בגין סאדאת, ספטמבר 2003, מלחמת אוסלו, אוטונומיה של הונאה עצמית
  14. ^ מסמכים שנתפסו במוקטעה
  15. ^ יש למנות גם את הקורבנות הפלסטיניים, שהיו למשל בטבח מערת המכפלה
  16. ^ פירוט השלבים שהוליכו להתפרצות המחודשת של הטרור הפלסטיני ניתן למצוא, בין השאר, בספר "קורבנות" מאת בני מוריס (גרסה עברית), עמ' 599-600
  17. ^ במאי 2000, לפני פרוץ האינתיפאדה, מצא סקר של "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום" באוניברסיטת תל אביב כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת, מצא סקר שנערך במאי 2004 כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.
  18. ^ חדשות 2, ‏הדלפה נוספת של ויקיליקס: "פרס הודה שאוסלו הייתה שגיאה", באתר ‏מאקו‏, 29 בנובמבר 2010
  19. ^ [1]
  20. ^ אהוד יערי, זה בשבילך באתר חדשות מחלקה ראשונה, 15 בספטמבר 2011, דברי אבו מאזן מצוטטים על ידי אהוד יערי בוידאו
  21. ^ Phoenix Rising: The Rise and Fall of the American Republic, page 392
  22. ^ Palestinian Authority Minister: Oslo gave Palestinians the tools to wage the "great Intifada", Palwatch on Youtube, excerpt from Al-Alam TV (Iranian channel in Arabic), July 4, 2006
  23. ^ Anthony H. Cordesman, IRAN: Dilemmas of Dual Containmrnt, 1997, U.S: Westview Press
  24. ^ אפרים קראש, ערפאת: האיש ומלחמתו בישראל, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 23


היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40 הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50 העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60 הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70 הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80 מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90 מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21 הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21 אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21 מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הסכמי_אוסלו&oldid=21737228"