היתר מכירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף היתר המכירה)
דוכן ירקות. חלק מהמוצרים מסומנים ב"היתר", כלומר כשרים על פי היתר המכירה.

היתר מכירה מציין מכירה של קרקע בארץ ישראל לגוי, שמטרתה להתיר מלאכות חקלאיות בשנת השמיטה. לדעת התומכים בהיתר זה, מותר לעשות בשדות המכורים לגוי עבודות האסורות בשמיטה מדרבנן, ואף לאפשר לגויים לעשות בשדות מלאכות האסורות מהתורה. חלק מהתומכים בהיתר סבורים שגם ליהודים מותר לעשות מלאכות האסורות מהתורה, כגון חרישה וזריעה. כמו כן, לדעת המתירים, הפירות הגדלים בשדות המכורים לגוי אינם קדושים בקדושת שביעית, ועל כן ניתן לסחור בהם ואף לייצא אותם אל מחוץ לארץ ישראל.

שורשי ההיתר נעוצים בתשובות של חכמי צפת מלפני כ-500 שנה.[1] עד לפני הקמת המדינה, המכירה התבצעה באופן פרטי על ידי החקלאים; לאחר הקמת המדינה, ההיתר מתבצע באופן מרוכז על ידי הרבנות הראשית לישראל.

ההיתר היה מראשיתו שנוי במחלוקת בעולם הרבני, וגם היום הוא מעורר מחלוקת בתוך הציבור הדתי. רוב הרבנים החרדים האשכנזים מתנגדים לו לחלוטין; הרבנים הדתיים-לאומיים והספרדים ברובם מקבלים את ההיתר חלקם סבורים שיש להעדיף פתרונות אחרים כאשר הדבר אפשרי ולא מזיק להתיישבות היהודית; וחלקם סבורים שיש להעדיף דווקא את היתר המכירה.

רקע הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מצוות רבות התלויות בבעלות של אדם על חפץ, ולפיכך הן פוקעות כשהבעלות עוברת לאדם אחר. כפתרון לכך ניתן למכור את החפץ לגוי על מנת להפקיע את חיוב המצווה.

בפרשת השמיטה נאמר:

”וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לה'; שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.” (ויקרא כה ד)

מהמילים "שדך" ו"כרמך" למדו חז"ל, שהאיסור לעבוד את האדמה חל רק על שדה הנמצא בבעלות יהודים, ואינו חל על שדה שנמכר לגוי. בגמרא[2] נזכרה מכירת קרקע לגוי בקשר למצוה אחרת התלויה בארץ - תרומות ומעשרות. נאמר שם, שמכירה לגוי אינה מפקיעה מתרומות ומעשרות בארץ ישראל, אבל מפקיעה בסוריא, כיוון שהמצוות נוהגות שם מדרבנן בלבד. לפי השולחן ערוך, בזמן הגלות גם בארץ-ישראל נוהגים בתרומות ומעשרות מדרבנן בלבד, ולכן קניין הגוי מפקיע גם בארץ ישראל.[3] תומכי ההיתר סבורים, שניתן להחיל עיקרון זה גם על מצוות השמיטה, בהתאם לדעות שלפיהן מצוות השמיטה נוהגת מדרבנן בלבד (ראו שביעית בזמן הזה).[4] להפקעה זו ישנן שלוש מטרות:

  1. לאפשר עבודה בשדה, של יהודים או לפחות של גויים.
  2. לדאוג שהתוצרת לא תהיה קדושה בקדושת שביעית, כדי שיהיה ניתן לסחור בתוצרת, שיהיה ניתן לייצאה לחוץ לארץ ושהצרכן לא יצטרך לשמור אותה בקדושת שביעית.
  3. לדאוג שלא יחול על התוצרת החד-שנתית גזירת ספיחין, כדי שהיא תהיה מותרת לאכילה.

לגבי שתי המטרות הראשונות, ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם שייכותו של השדה לגוי פותרת את הבעיה. רוב רובם של הפוסקים סוברים שאין איסור ספיחין במה שגדל בשדה של נכרי, אך יש חולקים (ראו גם במאמר יבול נוכרי).

עשיית מלאכות בקרקע שנמכרה לגוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב התומכים בהיתר המכירה ישנן גישות שונות לגבי איסורי המלאכה לאחר המכירה.

  • לפי הדעה המחמירה, שמיטה חלה בשדות של גויים, אולם הגוי אינו מצווה על השמיטה, והיהודי אינו חייב למנוע ממנו לעבוד בשדה השייך לגוי, בתנאי שהוא לא עושה זאת בשליחותו של יהודי. לפי דעה זו, רק לגויים מותר לעבוד בשדות שנמכרו (שיטת המבי"ט).
  • התומכים בהיתר המכירה גורסים, שבמלאכות דרבנן ניתן להקל, מכיוון ששמיטה כולה היא בימינו מדרבנן, ויש כאן "גזירה על גזירה". על כן ניתן לעשות מלאכות מדרבנן על-ידי יהודי, ורק מלאכות מדאורייתא יש לעשות על-ידי גוי.
  • לפי השיטה המקלה ביותר, מצוות השמיטה אינה חלה כלל על אדמות בבעלות גוי. האיסור לעבד את האדמה בשנת השמיטה חל רק בארץ ישראל המקודשת לגבי המצוות, וגבולות ארץ ישראל לנושא חיוב המצוות התלויות בארץ בימינו נקבעים על סמך הבעלות היהודית. אדמות הנמכרות לגוי אינן חלק מארץ ישראל, ויהודים יכולים לעבד את האדמה בשמיטה, כמו בכל מקום אחר מחוץ לארץ.[5]

הרב שאול ישראלי טען[6] שהמתירים לא התירו את כל ארבעת המלאכות שמקורן בתורה: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. לעומת זאת, הרב שלמה זלמן אוירבך טען שהרבנים המתירים התירו לגמרי קצירה ובצירה מאחר שקדושת שביעית פקעה, ובתנאי שהקצירה והבצירה אינן נעשות לצורך הקרקע או האילן אלא רק בשביל הפירות.[7]

קדושת הפירות בקרקע שנמכרה לגוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה, האם ישנה קדושת שביעית בפירות שצמחו בקרקע של גוי, נוגעת גם להיתר המכירה וגם ליבול נכרי.

  • לפי שיטת המבי"ט ובנו המהרי"ט (רבי יוסף מטראני), הפירות והירקות הגדלים בשדה של גוי קדושים בקדושת שביעית.
  • לעומת זאת, רבי יוסף קארו כתב בספרו "כסף משנה",[8] שהתוצרת החקלאית של שדה גוי אינו קדוש בקדושת שביעית. חלק מההולכים בשיטה זאת סוברים שמותר לקנות פירות מגויים, וחלק, כמו השל"ה (רבי ישעיה הלוי הורוביץ), אוסרים על כך ומתירים רק לקבלם במתנה.[9]

היישוב הישן בירושלים נהג להתיר כשיטת רבי יוסף קארו, אך הרידב"ז והחזון איש פסקו לאסור כשיטת המבי"ט, וכך למעשה נהוג בבני ברק.

בסוף ימיו, הוביל הרב יוסף שלום אלישיב את הגישה שגורסת כי יש בפירות של גויים קדושת שביעית, אולם רבני העדה החרדית טוענים שאין בפירות של גויים קדושת שביעית, ולכן מתירים לסחור ביבול נכרי ללא הגבלה. גם תומכי היתר המכירה טוענים כך, ולכן מתירים לסחור ללא הגבלה בפירות שצמחו בשדות שנמכרו לגוי.

איסור ספיחין בקרקע שנמכרה לגוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה הסכמה גורפת כמעט, שגזירת ספיחין אינה חלה על שדות של גויים שעובדו על ידי גויים. לעומת זאת, הרדב"ז כתב שאיסור ספיחין חל על עבודה של ישראל בשדה של גוי, ולכן רק כשהיהודי עובד בהיתר, לפי אחת השיטות בסעיף הקודם, התוצרת החד-שנתית מותרת באכילה.

המתנגדים להיתר המכירה טוענים, שייתכן כי איסור ספיחין חל על פירות שגדלו בשדה גוי בעבודת גוי שאורגנה על ידי יהודי, או שיש חובה על הגוי למכור אותם ליהודי.[10] בנוסף, המתנגדים להיתר המכירה חוששים שמא גם על מלאכות מדרבנן חל איסור ספיחין.[11] הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב שאיסור ספיחין לא חל כלל על פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית, כך שמי שסובר שפירות גוי אינם קדושים בקדושת שביעית (כבסעיף הקודם) לא צריך לחשוש לספיחין.[12]

הצורך בהיתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל בהלכה שאין להשתמש בהיתרים גורפים שכאלו אלא כאשר יש צורך גדול לכך. לכן מוסכם כמעט על כל הרבנים מאז ייסודו של ההיתר במאה ה-19 ועד היום, כי השימוש בהיתר המכירה הוא רק מפני הצורך ההכרחי לקיום ההתיישבות והחקלאות היהודית, המחייב את השימוש בו. והרבנים שפעלו על פי ההיתר ציינו את המציאות הדוחקת המחייבת את שימוש בו וציינו כי ההיתר ניתן רק בהתאם לצורך זה וגם בעתיד הוא רלוונטי רק בכפוף לכך. גם המתנגדים להיתר המכירה התייחסו ברובם לטיעון ההכרח וטענו כי המצב אינו מחייב שימוש בהיתר (הגם שלשיטת חלק מהם אין להשתמש בהיתר בשום תנאי).

הטענות לגבי הצורך בהיתר כללו:

  • שמירת השמיטה היא סכנה לחקלאים אשר חלקם עלולים למות ברעב בהיעדר מקור פרנסה. טענה זאת הופיעה כבר בשנת תרפ"ט, התגברה לאחר מכן עם הגידול ביישוב היהודי בארץ ישראל.[13] ונעלמה כמעט לגמרי לקראת סוף המאה ה-20, כאשר היקף החקלאות מהתל"ג נהיה קטן מאוד. המתנגדים להיתר המכירה, ובהם הנצי"ב, טענו שאין בו צורך קיומי כי ניתן לגייס תרומות לפרנס את המתיישבים. ממבט היסטורי טוען פרופ' פרידמן שהמתנגדים להיתר אכן צדקו בתקופה ההיא שכן כל ההתיישבות בארץ ישראל באותה תקופה הייתה סמוכה על שולחנו של הברון רוטשילד. הרב אהרון אורלנסקי, רבה של פתח תקווה, כתב לגבי שמיטת תרפ"ט שאין צורך בהיתר המכירה ודווקא המנוחה מעבודת הקרקע תאפשר לקרקע לנוח ולחקלאים להשקיע במשק החי.[14]
  • הוברת השדות תפגע בחקלאות גם לאחר שנת השמיטה בשל אובדן קשרים מסחריים וכוח אדם.
  • שמירת השמיטה תביא לביטול ההתיישבות בארץ ישראל. טענה זאת מופיעה, למשל, במכתב של האדר"ת,[15] ולאחר מכן מופיע רבות בדברי הרב קוק.[16]
  • שמירת השמיטה תמנע הגעת תרומות למען יישוב הארץ, שכן התורמים ייראו במתיישבים בטלנים. במיוחד היה חשש מצד הרב שמואל מוהליבר שהברון רוטשילד לא יסכים לתמוך במושבות אם לא יעבדו את האדמה בשמיטה.[17] הנצי"ב, לעומת זאת, טען שאם ישמרו שמיטה כהלכתה יגיעו תרומות מספקות לתושבי המושבות שיחזיקו אותם בחיים וכי דווקא שמירת השמיטה תביא לזרם של תרומות.
  • עם הקמת מדינת ישראל, עלתה הטענה שיש צורך בשימוש בהיתר המכירה היות שהמדינה מוקפת אויבים ומחשש ממצור כלכלי.
  • טענה נוספת שעלתה בשנים יותר מאוחרות היא שללא היתר המכירה לא תוכל להתקיים חקלאות יהודית בארץ ישראל וקיום חקלאות יהודית הוא ערך חשוב.[18]
  • שמירת שמיטה תפגע בייצוא החקלאי לאורך שנים בגלל אובדן לקוחות.[19]
  • שמירת צביון השמיטה בתודעת היהודים והם לא יזלזלו בה בריש גלי. אי הזדקקות להיתר המכירה תגרום לרבים מהחקלאים לחלל אותה ותביא רבים מתושבי ישראל לקנות פירות האסורים באכילה בהיעדר מקור מזון אחר.[20]
  • אי שימוש בהיתר המכירה תגרום לחקלאים לעבוד את האדמה באיסור.[21]
  • חשש להתמוטטות מערכת הכשרות ללא שימוש בהיתר.

לעומת זאת, המתנגדים להיתר המכירה טוענים שהנזק הכלכלי בשמירת השמיטה אינו גדול ואינו מצדיק עקירת המצווה.[22] בנוסף, המתנגדים מנו את הטעמים הבאים מדוע לא כדאי להנהיג את היתר המכירה:

  • התרומות שהגיעו למושבות בארץ ישראל יתמעטו אם לא ישמרו שמיטה.[23]
  • אי שמירת המצווה עלולה להביא מארה על הארץ.[24]

טענות נגד היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבנים רבים התנגדו להיתר, והסבירו שיש הבדלים מהותיים בינו לבין מכירות אחרות בהלכה:

  1. לפי התורה, אסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, שנאמר "לא תחנם". ובמשנה אסרו אפילו להשכיר קרקע לגוי: "בארץ ישראל משכירין להם בתים, אבל לא שדות".[25] והסבירו, שהסיבה שהחמירו בשדות יותר מבבתים היא, שבשדות יש גם הפקעה מהמצוות התלויות בארץ (מעשרות), בנוסף לאיסור מתן חניה בקרקע. ומכאן שיש איסור מפורש למכור קרקע בארץ ישראל על-מנת להפקיע מצווה. הנצי"ב כתב על כך: "הרב הגאון הנ"ל [שהתיר מכירה] ברח מהזאב ופגע בו ארי, כי רוצים להימלט מאסור שביעית בזמן הזה דרבנן לכל הפחות, ופגע באיסור מכירת קרקע לעובד כוכבים בארץ ישראל, שהוא איסור דאורייתא לכולי-עלמא".[26] גם החזון איש כתב דבר דומה.[27]
  2. בנוסף לאיסורים שנאמרו על "שדך" ו"כרמך", יש גם מצוות עשה ”וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'” (ויקרא כה ב). מצווה זו חלה על כל הארץ, ואינה מופקעת כשהאדמה נמכרת לגוי.
  3. המכירה מפקיעה רק את איסור ספיחין, כך שהירקות מותרים באכילה. אולם היא אינה מפקיעה את קדושת שביעית.[28] ולכן המוכרים והקונים פירות וירקות של "היתר מכירה" עוברים על איסור סחורה, ועל הפסד פירות שביעית.[29]
  4. במשנה נאמר, שביטול השמטת הארץ עלול להביא לגלות, ”גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ”.[30] זאת, אף על פי שבשתי הגלויות, מצוות שמיטה נהגה מדרבנן בלבד (כי לא היו "כל יושביה עליה").
  5. המכירה מהווה הערמה גלויה, כי המוכרים אינם מעוניינים שהקרקע תעבור לבעלות גויים, בפרט כשמדובר בכל הקרקעות בארץ ישראל (להבדיל ממכירת חמץ, שם המוכר היה מעוניין להעביר את החמץ לבעלות גוי אילו היה מקבל את המחיר).
  6. ביצוע המכירה עלול להתבצע יעשה בצורה "חובבנית". קרו מקרים שקיבוצים חתמו על היתר המכירה רק בתוך שנת השמיטה לאחר שכבר סיפקו ירקות לשדות.[דרושה הבהרה]

תשובת תומכי ההיתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. בעניין איסור "לא תחנם", יש טוענים שהאיסור נוהג בימינו רק מדרבנן, כיוון שקדושת הארץ בטלה עם הגלות. בנוסף, האיסור אינו חל על גויים שאינם עובדי עבודה זרה, כגון מוסלמים,[32] ואינו חל על גויים שכבר יש להם קרקע בארץ ישראל.[33] ואכן בימינו הרבנות משתדלת למכור את הקרקעות רק למוסלמי שכבר יש לו קרקע בארץ ישראל.
  2. ביטול היתר המכירה יגרום לכך שחקלאים יהודים לא יוכלו לעמוד בנטל הכלכלי, יעזבו את השדות ויפקירו אותם לגויים, וזו תהיה עבירה הרבה יותר חמורה על "לא תחנם". הראי"ה קוק אמר על כך "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".[34]
  3. מצינו ש"הערמה" מותרת אפילו במצוות מדאורייתא (ראו היתרי מכירה בהלכה), וכל שכן שאפשר לעשות הערמה בשמיטה בימינו, שנוהגת רק מדרבנן (ראו שביעית בזמן הזה) - שהרי כל תקנת רבנן היא כדי לשמש "זכר" לשביעית, וממילא גם אותה מכירה יכולה לשמש לצבור הרחב כתזכורת למצוות השמיטה המקורית.
  4. אמנם יש כאן "בריחה" מחיוב מצוות השמיטה, אך על ידי כך ימנע חילול פירות הקדושים בקדושת שביעית.

טענות לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה רבנים העלו טענה, שגם אם היתר המכירה היה מוצדק לפני הקמת המדינה, הרי שהמצב לאחר הקמת המדינה שונה באופן מהותי:

  • הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי כתב: "עכשו, כשיש לנו ברוך השם ממשלת ישראל על ארצנו... מצד אחד החמרה בעיית השמיטה... קשה לצרף את ההיתר 'משום ארנונא'... שאין הסברא נותנת להתיר לממשלת ישראל (המצוה גם היא על התורה והמצוה) משום ארנונת ישראל... אבל מצד השני ייתכן לומר... שכיום יש לא רק מסתננים חומסים ושודדים אלא שהננו מוקפים אויבים אורבים לנפש, ושגם שמו עלינו מצור כלכלי ולא על נקלה יש להביא מזון מבחוץ, ומבחינה זו אפשר שישנו גם הטעם המובא בתוספות (שם) 'משום סכנת נפשות".[35]
  • הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג כתב: "בשמיטה זו חסר לנו הנימוק המפורש... שעכשו אין הקרקעות שלנו משום דינא דמלכותא שנחשבים בעלי הקרקע רק כאריסים... כי תודה לאל זה נשתנה על ידי מדינת ישראל. ואולם מאידך גיסא, נתחזק בהרבה הנימוק של חיי נפשות וקיום המדינה הישראלית בשום לב לקיבוץ הגלויות ההולך ומתמיד, ומצב התזונה וסכנת המלחמה המאיימת עלינו".[36][37]
  • הרב שלמה גורן כתב: "לאחר תקומת המדינה, כאשר כל אדמות ארץ ישראל הן תחת הריבונות של ישראל, זוהי בעלות-על על כל ארץ ישראל, באשר כל בעלי האדמות חייבים לשלם מס על האדמות למדינה... לפי זה כאשר המלכות היא של ישראל ומשלמין בארץ ישראל מס למדינה, בוודאי שיש בריבונות ובבעלות זו של המדינה על הארץ, כדי למנוע הפקעת קדושתה על ידי העברת הבעלות הפרטית שלנו לנכרים. מכיוון שגם לאחר המכירה לנכרי נשארות האדמות תחת בעלות-על של השלטון היהודי, המהווה רשות עליונה על כל אדמות המדינה לפי שיטת התוספות... מכל האמור, ברור שלאחר קום המדינה כאשר רוב ארץ ישראל נתונה בידי יהודים, אין תוקף להיתר המכירה כפי שכתב הגראי"ה קוק בעצמו. או שההיתר נחלש לגמרי ואין לסמוך עליו, בייחוד כאשר מדובר על מכירת כל ארץ ישראל לנכרים כדי להפקיע את קדושתה".[4]

אופן ביצוע המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הבעיות המרכזיות של היתר המכירה של שמיטה לעומת שאר ההיתרים הנוגעים למכירה לגוי, היא שיש איסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, מהפסוק לא תחנם. בעיה אחרת, הקיימת גם בהיתרים אחרים היא שעל מנת שהמכירה תחול יש צורך בכך שהמוכר באמת ובתמים יתכוון למכור את הקרקע, דבר הנקרא בלשון ההלכה "גמירות דעת". מגוון של פתרונות שונים ואף סותרים נתנו לבעיית "לא תחנם", תוך דאגה להשגת גמירות דעת של המוכר. פתרונות אלו כוללים:

  • טענה כללית שמכיוון שהמכירה נועדה לחזק את ההתיישבות בארץ ישראל האיסור של לא תחנם אינו חל.[38]
  • טענה בדעת המהרש"א שמכירה חזרה לגוי של קרקע שקנו מגוי אינה אסורה.[39]

פיתרונות הנוגעים לאופן המכירה:

  • מכירה לזמן מוגבל. פתרון זה שימש בשמיטת תרמ"ט ותמך בה הרב יצחק אלחנן ספקטור.[40] על מנת להדגיש שהמכירה היא אכן מכירה מלאה, נרשם בחוזה המכירה שיש רשות לקונה לחפור בשדה בורות שיחין ומערות ולעשות בו כל שינוי.[41] מצד שני, רישום זה ספג ביקורת בטענה שהיא מעמידה בספק את גמירות הדעת של המכירה, שכן אין כל כוונה שהגוי יחפור בשדה וספק אם מישהו יאפשר לו זאת.[42] בפועל המכירה נעשית לשנתיים, כיוון שקדושת פירות שביעית ממשיכה חודשים רבים לתוך השנה שאחרי שנת השמיטה.
  • מכירה של העצים על מנת שהגוי יקצץ אותם, יחד עם האדמה שהעצים יונקים ממנה (אך לא הקרקע שתחתיה). פתרון זה מבוסס על כך שמותר למכור לגוי עפר ועצים המיועדים לכריתה. פתרון זה משמש ביחד עם המכירה לזמן מוגבל באופן שהגוי הוא זה שבוחר האם לקצץ את העצים ורק אם הגוי אינו מקצץ אותם המכירה חלה.[43]
  • מכירה מוחלטת של הקרקע לזמן בלתי מוגבל, עם אופציה לקנות בחזרה את הקרקע לאחר השמיטה.[44]

בחירת הקונה:

  • מכירה של הקרקע לידי אדם שאיננו נחשב עובד עבודה זרה, שכן לפי דעות מסוימות האיסור אינו חל על גויים שאינם עובדי עבודה זרה. בהתאם לכך, בשמיטות הראשונות בקשו הרבנים שהמכירה תהיה דווקא לערבי (ישמעאלי).[39] אמנם באחת השמיטות המכירה התבצעה לנוצרי מצרפת לבקשת הברון רוטשילד שהכירו. הרב שלמה גורן בהיותו הרב הראשי לישראל ביצע את המכירה לגוי שהיה בהליכי גיור והסכים לדחות את סיום הגיור לשנה על מנת להיות הבעלים של כל הקרקעות של ארץ ישראל עבור היתר המכירה.
  • מכירה לגוי שכבר יש לו קרקע משלו בארץ ישראל.[45]

אחת הטענות נגד היתר המכירה הכללית, שהועלתה על ידי החזון אי"ש, הייתה שמכיוון שהמכירה היא עבירה אם היא נעשית על ידי שליח היא אינה חלה על פי הכלל ההלכתי ש"אין שליח לדבר עבירה". כהתמודדות עם טענה זאת דאג הרב שלמה גורן שהחקלאים ימכרו את קרקעותיהם לרבנות הראשית והיא תמכור את הקרקעות שלה לגוי, באופן שאין במכירה שליחות. הרב ויטמן ביקש מאותה סיבה שנציג של כל קיבוץ יבצע את המכירה בפועל.[46] במכירה פרטנית, אך היה מי שדרש שכל חברי הקיבוץ יבצעו את הקניין.[47]

טענה נוספת שהועלתה נגד היתר המכירה לאחר הקמת המדינה הייתה שהחוק במדינת ישראל אוסר מכירה ללא רישום בטאבו (להבדיל ממכירת חמץ שהוא מטלטלין בלבד ואינו דורש רישום). לפעמים מדובר בקרקעות מנהל, שאינן ניתנות למכירה כלל. כמענה לכך, בה' אב תשל"ט, לקראת השמיטה בשנת תש"מ, חוקקה הכנסת, ביוזמתו של הרב חיים דרוקמן,[48] ובלחצו של הרב שלמה גורן, תיקון לחוק המאפשר ביצוע עסקת מקרקעין לצורך היתר המכירה, ללא תשלום האגרה וללא רישום בטאבו.[49]

כשרות תוצרת היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצר אחד, שתי כשרויות: מימין תפוצ'יפס מיבול חו"ל, בהכשר של הבד"ץ של העדה החרדית, ומשמאל תפוצ'יפס מיבול ארץ ישראל, על פי היתר מכירה, בהשגחת הרבנות המקומית נתיבות
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

התומכים בהיתר המכירה סוברים שהתוצרת כשרה לאכילה. ישנם מהתומכים בהיתר המכירה אשר מעדיפים להחמיר על עצמם ולא לאכול מפירות היתר המכירה. בגלל ההתנגדות להיתר המכירה, ישנם כאלו אשר בכוונה אוכלים מהיתר המכירה כדי להראות שהתוצרת היא כשרה.

רוב הרבנים החרדים, המתנגדים להיתר המכירה, גם אוסרים לקנות מתוצרת היתר המכירה, וזאת ממספר סיבות:

  • הם פוסקים שהירקות אסורים משום ספיחין, כיוון שלמכירה אין תוקף, או שבגלל העבודה של היהודי חלה גזירת ספיחין.
  • הם פוסקים שהפירות קדושים בקדושת שביעית ואסורים במסחר. בנוסף, אינם רוצים למסור לידי המוכרים כסף אשר לא ישמרו אותו בקדושת שביעית.[50]
  • הם אינם רוצים לאכול פירות שלא הופקרו (האסורים באיסור שמור ונעבד).
  • הם אינם רוצים לחזק את אלו המסתמכים על היתר המכירה.

אמנם לפי הרב צבי שכטר, גם להסוברים שאסור למכור את הקרקעות לכתחילה משום לא תחנם, המכירה חלה בדיעבד, ולכן מותר לכתחילה לקנות ולאכול פירות היתר מכירה.

דעות רבני ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב הדעות של המתנגדים להיתר המכירה, פירות שלא חל עליהם איסור ספיחין מותר בדיעבד להשתמש בתוצרת של היתר המכירה וכך פסק הרב משה פיינשטיין, בניגוד לדעה אחרת לאסור, לגבי אתרוגים שהובאו מישראל משמיטת תשי"ג. בתשובותו של הרב פיינשטיין הוא כותב שהנימוק של סיוע לעוברי עבירה לא חל בנידון היתר המכירה מכיוון שהחקלאים פועלים על פי רבנים שפסקו להם היתר.[51]

לעומתו, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (מבוסטון) פסק שלא לקנות מפירות היתר המכירה בארצות הברית, מכיוון שכל ההיתר נקבע משום שעת הדחק וגם אם ליהודי ישראל מדובר על שעת הדחק, ליהודי ארצות הברית זה לא שעת הדחק.[52]

תולדות ההיתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומכים בהיתר המכירה מוצאים שורשים להיתר כבר בדברי המבי"ט והמהרי"ט,[1] והרב ישראל משקלוב בעל פאת השולחן.[53] באמצע המאה ה-18 התיר הרב מרדכי רוביו, בעל "שמן המר", למכור כרם לנכרי לפני השמיטה: "ובשנה השביעית ימכרו כל אחד זכותו או חזקה שיש לו לגוי סתם 'אני מוכר לך כל זכות שיש לו בקרקע'. ואחר כך, בשיעבור השביעית יחזור ויקנה אותה".[54] עם זאת, ההיתר שלו דיבר על מכירה גמורה, שבה הקרקע הייתה בחזקת הקונה הגוי במהלך שנת השמיטה, הקונה עיבד אותה והשתמש בפירותיה.

אזכורים לשמירת שמיטה בארץ ישראל בעת החדשה נמצאו בעיתון הלבנון כ"א באדר תרכ"ג (1863), ובו מכתב פנייה מתושבי ירושלים לחברת כל ישראל חברים בראשות משה מונטיפיורי ובו בקשת עזרה ברישיון להקמת אחוזה ביישוב מוצא (קלאניא) ליישוב. במכתב הם מפרטים את שמירת השמיטה בשנת תרכ"א. בשנת תרל"ה פנה קרל נטר לרבי אליהו גוטמכר בבקשת היתר לעבוד בשמיטה באדמות מקוה ישראל. הרב גוטמכר הורה לו לשמור את השמיטה כהלכתה. אם כי באופן כללי היהודים שעבדו בחקלאות (כמו במוצא), עבדו בשדות הערביים המקומיים.

בימי המושבות - היתר המכירה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ימי הביניים, מצוות השמיטה כמעט ולא עלתה על הפרק, מכיוון שהעם היהודי ברובו חי מחוץ לארץ ישראל ואת מצוות השמיטה ניתן לקיים אך ורק בארץ. גם במהלך העת החדשה היהודים המעטים שחיו בארץ ברובם לא עסקו בחקלאות. בשלהי המאה התשע־עשרה, לקראת שנת השמיטה ה'תרמ"ב (1882), היו בארץ שתי מושבות בלבד: גיא אוני (ראש פינה) ופתח תקווה. שתי המושבות נעזבו עוד בטרם החלה שנת השמיטה, בשל מחלות קשות שפקדו את מייסדיהן. במהלך השנים תרמ"ג–תרמ"ח (1883–1888) חודשה ההתיישבות בפתח תקווה ובראש פינה והוקמו מושבות נוספות: ראשון לציון, זכרון יעקב, נס ציונה, יסוד המעלה, גדרה ומזכרת בתיה.

כשהתקרבה שנת השמיטה תרמ"ט, עלתה השאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה, בהתחשב בכך שכל המושבות התבססו על עבודה חקלאית וכרעו תחת קשיים כלכליים. השבתת העבודה במשך שנה שלמה טומנת בחובה סכנה להמשך קיומן של המושבות שהיו בראשית צעדיהן. פקידי הברון רוטשילד וראשי חובבי ציון פנו עוד בראשית שנת תרמ"ח לפוסקים בבקשה להתיר את עבודת האדמה בשנת השמיטה תרמ"ט. המניע לבקשתם זו היה שהמושבות החדשות היו בראשית צעדיהן והשבתת העבודה במשך שנה שלמה עלולה, חלילה, לגרום לקטיעת התפתחותם בעודן באבן ולסתימת הגולל על רעיון חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר ליבון הלכתי ועיון רב חתמו בחודש שבט תרמ"ח הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק[55], הרב ישראל יהושע טרוניק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מורשה על היתר למכירת הקרקע לזמן מוגבל לנוכרים בכפוף למספר תנאים, וזאת כהוראת שעה, כדי להפקיע את פירות הארץ מקדושתם ולאפשר ביצוע עבודות מסוימות בשדה על ידי נוכרי ובחלקן גם על ידי ישראל. להיתר זה הצטרף גם "רבן של כל בני הגולה", רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה (שנחשב אז הפוסק המרכזי באירופה), בנימוק ש"אם לא נבקש עצה והיתר יכול להיות, כי תושם הארץ חס וחלילה, ויהיה חורבן לקולוניות חלילה וזה נוגע להצלת מאות נפשות". הרב יצחק אלחנן ספקטור התנה את הסכמתו במספר תנאים נוספים מעבר לתנאים שנקבעו בהיתר שלושת הרבנים.

בין המצדדים בהיתר היו גם הרב חיים אלעזר וקס מקאליש, הרב מרדכי אליאשברג מבויסק, הרב יוסף ענגיל מגדולי הונגריה ועוד.

בקרב רבני היישוב הישן בארץ ישראל עורר ההיתר פולמוס בין-עדתי. רבני העדה הספרדית הרב יעקב שאול אלישר והרב רפאל מאיר פאניז'יל תמכו בהיתר המכירה, בין השאר בהתבסס על היתרים דומים שהתירו רבני ירושלים הספרדים בדורות קודמים.[56] לעומתם, רבני ירושלים האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלנט, התנגדו להיתר וקבעו כי אין להתחמק משמירת השמיטה, ואדרבה יש לשמוח על ההזדמנות לשמור מצווה חשובה זו שבמשך מאות בשנים לא הייתה אפשרות לקיימה. גם הרב מרדכי גימפל יפה, רבה של רוז'ינוי, מראשי חובבי ציון, שעלה לארץ ערב שנת השמיטה תרמ"ט, התנגד נחרצות להיתר באמרו שלא ייתכן שבשמיטה הראשונה שבאפשרות עם ישראל לקיים מצווה זו, נפספס אותה.[57] בפסק רבני ירושלים צידדו גם הרבנים: רבי יהודה אריה ליב אלתר בעל ה"שפת אמת", הנצי"ב מוולוז'ין, הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבריסק 'בית הלוי', הרב דוד פרידמן מקרלין, הרב יוסף זכריה שטרן משאוויל ועוד.[58]

רוב המושבות פעלו בהתאם להיתר המכירה ועבדו את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה (שהיו נאמנים לרבני ירושלים) וכל חקלאי מזכרת בתיה (שהיו נאמנים לרב מרדכי גימפל יפה ולרבני ירושלים) שמרו את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה.[59] הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין פקידי הברון רוטשילד, ולקרע עמוק בין הברון רוטשילד לרב שמואל מוהליבר.[60] הוויכוח הגדול סביב נושא השמיטה שהיה בשנת תרמ"ט ידוע בשם "פולמוס השמיטה".

בשתי השמיטות הבאות, הפולמוס שכך ורבני ירושלים, הרב דיסקין והרב שמואל סלנט הביעו תמיכה בעל פה בהיתר מכירת העצים על מנת לקוץ על מנת להתיר עבודות שאסורות מדרבנן, פתרון שהוצע על ידי הרב נפתלי הרץ הלוי וסודר על ידו ובהמשך על ידי חתנו הרב יוסף צבי הלוי.[61] היתר זה הוסכם על ידי הרב דיסקין רק כהוראת שעה, ואף הרב נפתלי הירץ הסתייג מהיתר זה באמרו שנראה כהערמה, והוא הוסיף תיקונים לנוסח ההיתר. בשמיטה שלאחריה, בשנת תר"ע, הופסק גם היתר זה על ידי מתנגדי ההיתר ובראשם הרידב"ז.

בימי הרב קוק והחזון אי"ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשעלה הראי"ה קוק לארץ, סמך גם הרב קוק ידיו על ההיתר, בגלל המצוקה הגדולה של היישוב החדש אשר פרנסתו הייתה תלויה בחקלאות. מולו התייצב הרידב"ז, רבה של צפת, אשר שלל את ההיתר. בעקבות כיבוש הארץ בידי בריטניה, הקים הרב קוק את הרבנות הראשית לישראל, ומאז ההיתר מיושם באמצעותה.

אך קיבוצי פועלי אגודת ישראל, בהתאם לפסיקותיו של החזון איש שאף הוא התנגד להיתר, מיישמים פתרון חלופי של אוצר בית דין תוך הסתמכות על פסיקותיו המקילות יותר של החזון איש לגבי הלכות שמיטה. נוהג זה נמשך מאז בכל שנות השמיטה עד היום, על ידי הרבנות הראשית לישראל.

לאחר הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום רוב היישובים החקלאיים בארץ ישראל משתמשים בהיתר המכירה, אך רוב החרדים אינם סומכים על ההיתר ומעדיפים לקנות בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מערבים או מחו"ל. חלק מהיישובים החקלאיים הדתיים אימצו את "אוצר בית דין" כפתרון.

הרב עובדיה יוסף גם כן הורה להיתר המכירה, ולדבריו הרב עזרא עטיה הסכים עמו.[62]

פולמוס השמיטה בשנים תשס"א, תשס"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ראשית הפולמוס ההיסטורי בסוגיה, ובעיקר מאז שנות ה-50, התפתחה בישראל חלוקה חברתית בין חרדים לציונים דתיים: רוב החרדים האשכנזים הקפידו שלא להסתמך על היתר המכירה וצרכו תוצרת חקלאית שמקורה ביבוא מחו"ל או מגידולים על קרקע שגם ללא המכירה אינה בבעלות יהודית. הציונים הדתיים, וכן רבים מן החרדים הספרדים, לעומת זאת, הסתמכו על היתר המכירה, על כל פנים כצרכנים. לקראת שנת השמיטה בתשס"א התחולל שינוי במדיניות החרדית: לראשונה בהיסטוריה נעשה ניסיון להחיל את ההחמרה ההלכתית לא רק על צרכנים חרדים ועל חנויות המשרתות את הציבור החרדי, אלא גם על חנויות שלקוחותיהן אינם חרדים. החרדים יצאו בהתקפות חריפות נגד הרב הראשי הספרדי, הרב אליהו בקשי דורון, שפעל להמשך ההתבססות על היתר מכירה בישראל. באחת הכותרות בעיתון 'יתד נאמן' הליטאי נכתב 'בושה וגלימה', רמז לגלימה המסורתית שלובש הרב הראשי הספרדי. הרב של תנובה, זאב ויטמן, הביע הסתייגות מהיתר המכירה הכללי של הרבנות הראשית ופעל לביצוע היתר מכירה פרטני לחלקות ספציפיות.[63]

בסוף שנת 2007 תשס"ז לקראת שנת שמיטה שחלה בתשס"ח דווח כי המדינה ביצעה את התהליך ההלכתי בנוגע להיתר המכירה שהקיף את קרקעות המושבים, הקיבוצים והחקלאים בישראל - ששטחם כ-1.75 מיליון דונם, ושווים מוערך בכ-70 מיליארד ₪.[64] באותה שנה, הרבנות הראשית החליטה לבזר את הסמכות לרבני הערים, כך שלרב העיר המקומי תהיה אפשרות לאפשר צריכת תוצרת של היתר מכירה, או שתינקט המדיניות המחמירה האוסרת תוצרת כזו.

ארגון רבני צהר, ארגון ציוני דתי, איים שיקים מערך כשרות חלופי למערך הכשרות של הרבנות הראשית, על מנת לתת מענה במקומות בהם הרבנות הראשית אינה מכירה בהיתר מכירה.[65][66] פרשה זו הסתיימה בכך שבג"ץ, בתשובה לעתירת ארגונים חקלאיים, פסל את החלטות הרבנות שנתנו אוטונומיה לכל רב מקומי לפסוק בעצמו בנוגע להיתר מכירה, וקבע כי בכל מקום בו יסרב הרב המקומי לתת היתרי כשרות המסתמכים על היתרי המכירה, על הרבנות הראשית למנות רב שיעניק תעודות כשרות.[67] בעקבות זאת החליטה הרבנות הראשית למנות מספר רבנים שיעניקו תעודות כשרות לתוצרת היתר מכירה בכל מקום שבו הרבנים המקומיים לא יעשו זאת.

בנוסף למחלוקת שפרצה בין החרדים הליטאים לארגונים דתיים לאומיים, באותה תקופה הופיעה חוברת "מן השורש", שנכתבה על ידי הרב יוסף יקותיאל אפרתי, מקורבו של הרב יוסף שלום אלישיב, ובה הוא תקף בחריפות את דעתם של המקילים בהיתר המכירה, כאשר בין היתר כוונתו הייתה אל הרב עובדיה יוסף, שבאותה שנה היה ראש המתירים.

בתגובה לדברים אלה, הופיעה באותה שנה חוברת אנונימית בשם "מחולת המחניים", שתקפה בצורה קשה את דרכו של הרב אפרתי, ובאופן מפורט יותר, את התנהגותם ויחסם של הרבנים המחמירים בעניין השמיטה, כלפי פסקו של הרב עובדיה יוסף. בעיתונות פורסם, כי מחבר החוברת הוא נכדו של הרב עובדיה יוסף, דבר שהחמיר עוד יותר את הפולמוס סביב הנושא.

דעות הרבנים בעניין היתר מכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסתייגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבנים רבים מתירים להשתמש בהיתר מכירה בימינו, אך טוענים שהוא אינו הפתרון הראוי, ויש להעדיף עליו פתרונות אחרים כגון אוצר בית-דין.

  • הרב שמואל סלנט התנגד בשמיטת תרמ"ט, (1889) ואף חתם בכרוז על כך,[95] אולם בשמיטה הבאה, בשנת תרנ"ו (1896), תמך בו[96] יחד עם המהרי"ל דיסקין. בשמיטת תרס"ג (1903) בתחילה נמנע מלהביע דעה,[97][98] אך לאחר מכן בשיחה עם האדר"ת הסכים שיעשו כפי שנעשה בשמיטת תרנ"ו ע"פ הוראת מהרי"ל דיסקין,[99] לקראת השמיטה תר"ע שוב התנגד להיתר.[100]
  • הרב יהושע ליב דיסקין התנגד עקרונית,[101] אבל כמה פעמים הצטרף לחתימה.[102]
  • הרב מרדכי גימפל יפה התנגד עקרונית[103].
  • הרב נפתלי הרץ הלוי - התנגד בשמיטת תרמ"ט, וכתב: "עד כמה הוקל בעיניהם, עד שנעשה כהיתר. ואוי לעיניים שכך רואות... מי יודע אחרית כוונת המחפשים היתר. ואף הכשרים והיראים שבהם, אינם רואים את הנולד".[104] אולם בשמיטת תרנ"ו חתם על היתר מסויג - למכור לגוי את האילנות בלבד, על-דעת שהגוי יקצוץ את האילנות, כדי להתיר ייצוא וסחורה בפירות. בשמיטת תרס"ג חתם על היתר בהסכמת רבני ירושלים.[105]
  • הרב שלמה זלמן אוירבך[106]
  • הרב מרדכי אליהו התיר אך כתב שההיתר הוא בדיעבד.[107]
  • הרב יעקב אריאל: "האם רצון התורה שנמכור דרך קבע את אדמתנו לגויים, כדי לעקוף את מצוות השמיטה?! כידוע, מכירת הקרקעות מועילה רק למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, אך כשתתקיים השמיטה מדאורייתא לא ניתן יהיה להשתמש בדרך זאת... האם בטלה המצווה החשובה הזאת, שיישובנו בארץ מותנה בה, חלילה?!"[108]
  • הרב זאב וייטמן: "אין לראות בהיתר המכירה הלכה לדורות. היתר המכירה לעומת פרוזבול, היתר עסקא, מכירת חמץ וכו'. היתר המכירה מפקיע מצווה. היתר המכירה מפקיע קדושת א"י. הקושי בקיום שמיטה בעבר - לעומת ימינו. בעיות במכירה הנהוגה בימינו: בעלות-העל של מדינת ישראל, הערמה וגמירות דעת."[109]
  • הרב מאיר מאזוז בדרך-כלל מחמיר שלא להשתמש בהיתר מכירה, אבל קובע שאם מחירי אוצר בית-דין גבוהים מדי, יש להתחשב בציבור ולהתיר היתר מכירה לכתחילה.[110]

האוסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 תשובות חכמי צפת בעניין השמיטה.
  2. ^ גיטין מז א
  3. ^ שולחן ערוך יורה דעה שלא יא
  4. ^ 1 2 3 עמדתו פורסמה, בין השאר, במאמרו "תוקפו של היתר המכירה לשמיטה עם תקומת המדינה", נדפס במקור בהצופה, י"ב מרחשון תשמ"ז, עמ' 8. וכן ב'תורת המדינה' עמ' 452–454)
  5. ^ ספר התרומות; הגר"א בביאורו על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ו'.
  6. ^ התורה והמדינה, ד', עמודים קסא-קעב.
  7. ^ התורה והמדינה, קובץ ד', עמוד ק"פ.
  8. ^ על משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה כ"ט.
  9. ^ יעקב דוד רידב"ז, קונטריס השמיטה, תרס"ט, עמודים יא-יב.
  10. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמה; הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב שבמצב כזה לא חל איסור ספיחין, שם עמוד קנז.
  11. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמה.
  12. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנז; אך הרב וייסמנדל חלק עליו, שם עמוד קמו.
  13. ^ אגרות הראי"ה, כרך א', עמוד שנז.
  14. ^ תקות אהרן, ז', עמוד ב' וח' עמוד א'; נראה שבשמיטת תרס"ג הוא סבר אחרת, לפי עדותו של האדרה, ויש לבדקו בעתיד "ת, אגרות הראיה חלק א', נוספות ט'.
  15. ^ "אבל ההפסד לא יתואר, אינו משום חיי נפש של האיכרים, אשר גם כן יעלו ליותר משלוש מאות בתי אבות (משפחות) הי"ו, רק פשוטו כמשמעו שכל היישוב יתבטל לגמרי באין שום שם וזכר לו חלילה." אגרות הראי"ה, חלק א, נוספות ט.
  16. ^ למשל באגרות הראי"ה, כרך א, עמוד שסא: "אמנם אני הנני בעניי מן המתירים, בשביל תקון יישוב ארץ הקודש".
  17. ^ יוסי צינדוביץ הרב שמואל מוהליבר והקונגרס הציוני הראשון, הצופה, 3 ביוני 2004.
  18. ^ הרב שלמה אבינר, עיטורי כהנים (תשרי התשס"ח, עמוד 9): "אמר לי הוגה דתי אחר: כיוון שהשמיטה אינה נוחה, יש לפתור את הבעיה על ידי הקמת מדינה תעשייתית. כאשר סיפרתי על כך לרבנו הרב צבי יהודה, הוא הזדעזע מאוד. כיצד יעלה על הדעת לבטל את החקלאות בארץ ישראל?!". וגם עמוד 24.
  19. ^ הרב שלמה אבינר, עיטורי כהנים, תשרי התשס"ח, עמוד 20, טענה משנת תשל"ג.
  20. ^ על הלוחמים נגד "היתר המכירה" בשביעית, הרב משה צוריאל.
  21. ^ היתר המכירה, מאתר הלכה יומית מפסקי הרב עובדיה יוסף, בשם הרב שלמה זלמן אוירבך לגבי שמיטת ה'תשנ"ד.
  22. ^ שופר, תשרי תשס"ח, עמוד 9.
  23. ^ שו"ת משיב דבר, סימן נ"ו עמוד 116-117.
  24. ^ הנצי"ב בשו"ת "העמק דבר", והרידב"ז.
  25. ^ משנה עבודה זרה א ח
  26. ^ הרב קלמן כהנא, שמיטה במהלך הזמנים, באתר דעת
  27. ^ על-פי חזון איש שביעית כד ד
  28. ^ חזו"א כ,ז
  29. ^ "והנה, בדבר לקנות שביעית מנכרי, אסור לדעת השל"ה הקדוש ז"ל, ולדעתנו, ואפילו למהרי"ט דמיקל, הני מילי לקנות מנכרי {ישירות}, דסבירא ליה שאינו תופס את דמיו... אבל לפי ההיתר {מכירה} הזה שנוהגין, כשישראל קונה פירות שביעית מן הקאלניסט {מושבות}, תופס את דמיו, והוא לא ינהוג ביה בקדושת שביעית, ואסור למסור לו" (בית רידב"ז נז א).
  30. ^ משנה אבות ה ט
  31. ^ איסור מסירת שטחים ללא יהודים בארץ ישראל, באתר www.yeshiva.org.il
  32. ^ תירוץ זה הובא על ידי הרב קוק (שו"ת משפט כהן, סימן סב) בהתבסס על הבנה בדברי הבית חדש (חושן משפט, סימן רמט). מאוחר יותר התברר שהבנה זו הסתמכה על נוסח משובש, מעשה ידי הצנזורה הנוצרית, ובאמת בדברי הב"ח מפורש שלא כך.[31] אמנם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה סימן מא) כתב שזו הייתה דעת הראשונים (שו"ת הרשב"א חלק א סימן ח, המאירי עבודה זרה כ, א)
  33. ^ הראי"ה קוק, שבת הארץ, באתר היברובוקס
  34. ^ שו"ת משפט כהן סימן סג
  35. ^ הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ספר השמיטה, הוצאת מוסד הרב קוק, הדפסה שישית תשנ"ג, עמודים נט - סה - קכו.
  36. ^ פסקים וכתבים, זרעים נ
  37. ^ 1 2 פסקים וכתבים זרעים סי' מז, נ, נג. וראו פסקים וכתבים ג' סי' עב, שם הסתייג מ'אוצר ב"ד'
  38. ^ ספר השמיטה, עמוד ק"ח.
  39. ^ 1 2 ספר השמיטה, עמוד קט.
  40. ^ ספר השמיטה, עמוד סא.
  41. ^ ספר השמיטה, עמוד עו.
  42. ^ מכתב של הרב זאב ויטמן, אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנב.
  43. ^ ספר השמיטה, עמוד עה.
  44. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנד.
  45. ^ ספר השמיטה, עמוד קח.
  46. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנ.
  47. ^ הרב מנחם מאיר ווייסמאנדל, אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנה.
  48. ^ הצעת החוק מח"כ הרב חיים דרוקמן
  49. ^ פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, כרך י"ב, עמוד 295.
  50. ^ קונטריס השמיטה, עמוד יב.
  51. ^ אגרות משה, כרך א', סימן קפ"ו.
  52. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמג.
  53. ^ הרב צבי יהודה קוק, עיטורי ירושלים, תשרי התשס"ח, עמוד 3.
  54. ^ שופר, תשרי תשס"ח, עמוד 10.
  55. ^ אתר המוזיאון, באתר מוזיאון הרב מוהליבר
  56. ^ היתר המכירה, באתר הלכה יומית - מפסקי הרב עובדיה יוסף.
  57. ^ ”כי איך שתהיה ההלכה קבועה בעניין השמיטה בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן, ראויים ומחויבים אנו לקיימה בזה עכ"פ בשמיטה הראשונה אשר זכינו למושבות, ולתת לנו יתד במקום קודשו” ("החבצלת" תרמ"ט, גיליון 34).
  58. ^ אחיעזר ארקין, שמיטת תרמ"ט הארות לפולמוס השמיטה, מזכרת בתיה: ציוני דרך, תשפ"ב
  59. ^ שמואל פינקל, גיבורי כוח נשכחים, ירושלים: פלדהיים, תשפ"ב
  60. ^ אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה, קרן גמ"ח ע"ש אליעזר ארקין, תשנד
  61. ^ ספר השמיטה, עמוד ס'.
  62. ^ ילקוט יוסף עמ' תרטו מהדורת תש"ס.
  63. ^ צהר ל"ב, הרב זאב ויטמן, היתר המכירה בשמיטה תשס"ח - שינויים וחידושים.
  64. ^ קובי נחשוני, היתר המכירה יצא לדרך, באתר ynet, 5 בספטמבר 2007
  65. ^ קובי נחשוני, יוזמה: מערך כשרות עוקף רבנות, באתר ynet, 28 בספטמבר 2007
  66. ^ יאיר שפירא, הופכים את הבאסטה, באתר ערוץ 7
  67. ^ בג"ץ עם רבני צהר, באתר nrg‏, 24 באוקטובר 2007
  68. ^ שמחה לאי"ש, יורה דעה כו, דף קז-קט
  69. ^ שו"ת ישועות מלכו, יורה דעה, סימן נג.
  70. ^ בשו"ת אבני נזר, יור"ד, ב תנח.
  71. ^ במבוא לספרו שבת הארץ
  72. ^ בתשובה משנת תרס"ג להרב ריינס. התשובה הודפסה בתשובות הרב שמואל מוהליבר ובספר חקרי הלכות דף מו.
  73. ^ יהושע בן מאיר, אוצר בית דין או היתר מכירה, באתר www.daat.ac.il
  74. ^ שו"ת מהר"ם גלאנטי סימן נז
  75. ^ 1 2 אחיעזר ארקין, הרב שמואל מוהליבר ומזכרת בתיה, אתר דעת.
  76. ^ הובאה תשובתו בשו"ת ישועות מלכו, יורה דעה, סימן נה.
  77. ^ אמונת עתיך, מכון התורה והארץ, גיליון 69 (שבט-אדר תשס"ז), עמ' 14.
  78. ^ ספר "שבילי דוד", ח"ד יור"ד, וע"ש שכתב להתיר אפילו בלי מכירה.[דרושה הבהרה]
  79. ^ ספר השמיטה, עמ' נט-ס; בצאת השנה, עמ' נה; הרב שלמה יוסף זוין, שמיטה, סיני, כרך מד (תשרי - אדר ב' תשי"ט), עמ' רצח; הרב משה פטרובר, האם אין דוחק בהיתר המכירה לדעת המתירים?, המעין, גיליון 215 (תשרי תשע"ו), עמ' 53.
  80. ^ 'הלבנון' ח' אייר תרמ"ב [מיינץ שנה 19 גיליון טו] עמ' 119
  81. ^ אוצרות יוסף קונטרס שביעית בזמן הזה, וילנא תרפ"ח עמ' 90 - 102
  82. ^ שו"ת בית יצחק ח"ב סי' קכא
  83. ^ "צבי גאון יעקב" סי' צג
  84. ^ היתר המכירה, באתר הלכה יומית - מפסקי הרב עובדיה יוסף. שם כתוב שההיתר התחיל מהרבנים הספרדים והרבנים האשכנזים הצטרפו אליו.
  85. ^ "פירות שביעית", עמ' רא
  86. ^ ראו מכתביו שהודפסו באגרות ראיה, א' ב'נוספות', איגרת ט, י [עמ' שעז-שעח].
  87. ^ שו"ת הר צבי זרעים ח"ב סי' מו-נב
  88. ^ בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ח' יורה דעה סימן כ"ח, אות ג') כותב: "הדבר ידוע שאלו שלא סומכים על המכירה הם רק מיעוטא דמיעוטא".
  89. ^ ראו כאן (דקה 4:25)
  90. ^ ]"הפולמוס מסביב להיתר המכירה", בהקדמה ל'מדריך שמיטה תשמ"ז', ונדפס מחדש ב'קטיף שבעית', תשס"ז
  91. ^ השגותיו נמצאו בעזבונו ונדפסו בתחומין כרך ז'
  92. ^ יביע אומר ח"י יו"ד סימנים לז - מג
  93. ^ ילקוט יוסף הלכות שביעית פרק כה
  94. ^ בספרו דבר השמיטה
  95. ^ אתר בית הספרים הלאומי
  96. ^ דיון ומקורות
  97. ^ ספר השמיטה, הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, עמ' נט - סב
  98. ^ מכתב האדר"ת משנת תרס"ב, ספר "הוראות שעה" פרק ל"א, עמ' קט"ז
  99. ^ מכתב האדר"ת סיון תרס"ב, ספר "הוראות שעה" פרק ל"ב, עמ' קכ"ה
  100. ^ דיון נרחב בעמדת רש"ס לקראת שמיטת תר"ע
  101. ^ תשובה שנדפסה בספר השמיטה סימן ע
  102. ^ מכתבו של הגרנ"ה [מתאריך כ"ז אלול תרנ"ה] התפרסם ב'שערי ציון' שנה י"ח, תרח"ץ, חוברת ד-ז. וראו 'הוראות שעה' מחתנו הגר"י הלוי, פרק יב.
  103. ^ 1 2 הרב מרדכי גימפל יפה, לא עת לחשות, עיתון "החבצלת", גיליון 43
  104. ^ 1 2 3 גלאט - מדריך הכשרות לפסח ולכל ימות השנה. בהוצאת בד"ץ שארית ישראל. מהדורה ט"ז, בני-ברק, ניסן ה'תש"ס. עמ' 209--215
  105. ^ מכתבו [מתאריך כ"ז אלול תרנ"ה] התפרסם ב'שערי ציון' שנה י"ח, תרח"ץ, חוברת ד-ז. וראו 'הוראות שעה' מחתנו הרב יוסף הלוי
  106. ^ "מעדני ארץ" שביעית, במבוא ולאורך הספר
  107. ^ מאמר מרדכי סי' טז
  108. ^ הרב יעקב אריאל, מאמר באתר ישיבה
  109. ^ כל אלה כותרות פרקים ותת-פרקים בספר "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל", ה'תש"ס. לכל כותרת יש פירוט נרחב. עמ' 28--49.
  110. ^ הגר"מ מאזוז: "אם יהיה יקר, נתיר היתר מכירה לכתחילה". בחדרי חרדים, ב' שבט ה'תשע"ז.
  111. ^ שו"ת משיב דבר ב נו
  112. ^ בית הלוי ג א
  113. ^ עין התכלת לב
  114. ^ בתוך ספרו שו"ת אור לציון. מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  115. ^ עדות של הרב בן ציון אבא שאול ושל הרב יהודה צדקה, מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  116. ^ בתוך ספרו "קול יהודה", דף קלא: "מאמר לכבוד שומרי שביעית - גיבורי כוח עושי דברו", ושם בשער ההלכה שיעור ב, וכן בתשובתו שבספר "עוטה אור" סימן יד. בשם הרב יעקב חיים סופר (הנין). מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  117. ^ מכתב לרב ע' טולדנו, בעל "עוטה אור". מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  118. ^ ערוך השולחן העתיד, סימן טו, אות ט. מוזכר בילקוט יוסף הלכות שביעית מהדורת תשע"ה עמוד תשסט.
  119. ^ עדות של הרב ראובן סופר. מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  120. ^ ס"ס כב
  121. ^ דבר שאול, עמודים 31-48
  122. ^ קונטרס 'קול התור'
  123. ^ עמק הלכה כב
  124. ^ בספרו שמיטה כהלכתה, קונטרס היתר מכירה לנכרי.
  125. ^ 1 2 3 4 מכתב באתר אקטואליק
  126. ^ רבי שלמה זלמן אוירבך, מעדני ארץ - א, ירושלים תש"ד - תשי"ב, באתר אוצר החכמה.
  127. ^ ראו בספרו קונטרס השמיטה, תרס"ט.
  128. ^ משנה תורה מהדורתו, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל פרק ח' הלכה א' הערה א'. שו"ת טל יוסף שאלה 237.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.