תור היירדאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תור היירדאל
Thor Heyerdahl
1914 –‏ 2002
ThorHeyerdahl.jpg
תרומות עיקריות
מסע "קון טיקי", חקר אי הפסחא, מסעות "רע".

תור היירדאלנורבגית: Thor Heyerdahl‏; 6 באוקטובר 191418 באפריל 2002) היה ביולוג ימי נורבגי שעסק באתנולוגיה. הוא התפרסם בשל מסע "קון טיקי" שערך על גבי רפסודה, במטרה להוכיח שילידי פולינזיה היגרו מאמריקה הדרומית ולא מדרום מזרח אסיה כפי שסברו, ובשל מסעות דומים נוספים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תור היירדאל נולד ב-6 באוקטובר 1914 למשפחה אמידה בעיירה לרוויק (Larvik) השוכנת בכניסה לפיורד אוסלו (Oslofjorden). בהיותו בן 16 פיתח היירדאל תיעוב כלפי העולם המודרני, שהלך והתרחק מהטבע, ובכך, לדעתו, התנתק משורשיו האמיתיים. כבר אז התגבש במוחו הרעיון לעזוב את אירופה ולהתגורר במקום שה"קידמה" עדיין לא נגסה בו. על מנת לצבור ניסיון, ארגן היירדאל סביבו קבוצה שעסקה במסעות ארוכים באזורים המבודדים של נורבגיה. התוכנית שנרקמה במוחו הייתה לפגוש נערה, שמאמינה כמוהו בחזרה אל הטבע, ויחד יעברו להתגורר באחד מאיי פולינזיה. הבחירה באיי פולינזיה נעשתה בשל היותם רחוקים מאירופה, אך יש בהם אפשרויות מספיקות למתן צורכי קיום בסיסים ללא מאמץ מיוחד.

היירדאל למד זואולוגיה וגאוגרפיה באוניברסיטת אוסלו, ובמקביל הכין את המסע. הוא הכיר את הנערה שהייתה לאשתו הראשונה, ליב (Liv), וביחד קראו כל מידע על פולינזיה. הוא הצליח לשכנע את מוריו באוניברסיטה לתמוך במסע כמסע מחקר על הדרך שבה הגיעו בעלי החיים השונים לפולינזיה, ומוריו שכנעו את משפחתו לממן את המסע. היעד היה האי פאטו-היבה (Fatu-Hiva) בקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית. היירדאל היה אז בן עשרים ושתיים ואשתו בת עשרים.

פאטו-היבה (1938-1937)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצ'יף של איי מרקיז בביגוד מסורתי.

בני הזוג נסעו תחילה לטהיטי, מרכז השלטון הצרפתי בפולינזיה, ושם אומצו בידי המנהיג הפולינזי הראשי "טרייארו" (Teriieroo). בטהיטי למדו בני הזוג את מנהגיהם ואורח חייהם של הפולינזים. משם, במסע שארך שלושה שבועות, הגיעו ליעדם - האי פאטו-היבה. האי, שמוצאו געשי, משתרע מצפון לדרום כשבמרכזו רכס הרים גבוה, והוא הדרומי בקבוצת איי מרקיז. בני הזוג שהו על האי כשנה. בתחילה החיים אכן נראו להם כגן עדן עלי אדמות. האי היה עשיר במים ובעצי פרי ואקלימו נוח. המצב השתנה כשהמקומיים החלו להתנכל לבני הזוג על רקע היותם פרוטסטנטים בעוד שהאוכלוסייה המקומית הייתה קתולית. בני הזוג נאלצו, לפיכך, לעבור מצדו המערבי המוגן מרוח והמאוכלס של האי לצדו המזרחי.

בצדו המזרחי של האי חי אדם אחד בלבד, פולינזי זקן בשם טאי טטוא (Tei Tetua) שהתיידד עם בני הזוג. האגדות שסיפר טאי טטוא להיירדאל על האב הקדמון של הפולינזים הקרוי "טיקי", וכיצד הגיע טיקי לפולינזיה ממזרח, עתידות היו לשנות את חייו של היירדאל. היירדאל החל לפקפק בתאוריה הרווחת על הדרך בה הגיעו תושביה הקדומים של פולינזיה. היה מוסכם על כל החוקרים כי בעוד שהצמחייה ובעלי החיים המקומיים הגיעו עם הזרמים הימיים מאמריקה הדרומית הקרובה יחסית, התושבים הגיעו מדרום מזרח אסיה. היירדאל תהה מדוע, על פי התאוריה המקובלת, הגיעו התושבים מדרום מזרח אסיה, מסע בן 10,000 ק"מ ממערב למזרח כנגד הרוח הנושבת תמיד ממזרח למערב.

התנכלויות חוזרות ונשנות מצד התושבים על הרקע הדתי ומצבה הגופני של ליב שהלך והתערער, אילצו את בני הזוג להודות בכישלון רעיון החזרה לטבע, והם חזרו לנורבגיה.

תאוריית ההגירה ממזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנורבגיה נטש היירדאל את מחקריו בזואולוגיה והחל במחקר יסודי על מנת לבחון את התאוריה שלו לגבי מקור הגזע הפולינזי ותרבותו. הוא העלה רעיון שההגירה לפולינזיה התבססה על משטר הזרמים והרוחות הקבוע באוקיינוס השקט, המושפע מסיבוב כדור הארץ, והיפנה, לפיכך, את מאמצי החיפוש שלו למקורו של הגזע הפולינזי לחופי פרו וקולומביה הבריטית שבקנדה. היירדאל פרסם לראשונה את התאוריה שלו בביטאון International Science שיצא לאור בניו יורק בשנת 1941, כשעבד במוזיאון של קולומביה הבריטית.

על פי התאוריה שלו הגיעו לפולינזיה שני גלים של מהגרים. הגל הראשון הגיע מפרו דרך אי הפסחא על רפסודות מעץ בלזה. מאות שנים אחר כך הגיעה קבוצת מהגרים שנייה להוואי בסירות קאנו גדולות מקולומביה הבריטית. מחקריו של היירדאל פורסמו בסופו של דבר בספר בן 800 עמודים שיצא לאור בשנת 1952 בשם אינדיאנים באוקיינוס השקט.

המחקר הופסק עקב מלחמת העולם השנייה, והיירדאל התנדב לחזור לנורבגיה הכבושה בידי הנאצים. הוא שירת כאיש מחתרת ביחידת צנחנים נורבגית בפינמרק.

מסע "קון טיקי" (1947)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקון טיקי במוזיאון על שמה באוסלו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קון טיקי

אחרי המלחמה המשיך היירדאל במחקריו, אך נתקל בהתנגדות עזה לרעיונותיו בקרב המלומדים של התקופה. אחת הטענות הנפוצות ששמע הייתה "לא היו לאינדיאנים אמצעי תחבורה ימיים". על טענתו "היו להם רפסודות מעץ בלזה" נענה בבוז "נראה אותך מגיע מפרו לפולינזיה על רפסודת בלזה". היירדאל החליט להיענות לאתגר. הוא החליט לבנות עותק של רפסודת בלזה של הילידים אותה כינה "קון טיקי" (על שם האל וראש השבט האינדיאני שעל פי האגדות הוביל את ההגירה מערבה), ולשוט איתה מפרו לפולינזיה.

מסע "קון טיקי" החל כשהיירדאל וחמישה אנשי צוות אחרים יצאו מנמל קייאו שבפרו והגיעו כעבור 101 יום (7 באוגוסט 1947) ו-8,000 ק"מ לשונית רארויה (Raroia) שבקבוצת איי טואמוטו. במסע זה הקפידו אנשי הצוות להשתמש רק באמצעים ובמזונות שהיו בידי האינדיאנים (למעט שימוש באלחוט ושימורי מזון). במהלך המסע אכלו אנשי הצוות בעיקר דגים, כרישים, טונה ודולפינים שדגו באוקיינוס. המסע הוכיח כי לא היו מגבלות טכניות שיכלו למנוע מתושבי פרו הקדומים להתיישב בפולינזיה.

ספר שכתב היירדאל בעקבות המסע היה לרב מכר ותורגם ל-70 שפות. הסרט הדוקומנטרי על פעילות המשלחת זכה בפרס האוסקר לשנת 1952.

למרות הצלחת המסע, כמעט כל האנתרופולוגים בשנות האלפיים אינם מקבלים את התאוריות של היירדאל. התאוריה המקובלת, על בסיס הוכחות פיזיות וגנטיות, היא שפולינזיה יושבה בהדרגה על ידי תושבים שמקורם באסיה.

המשלחת לגלאפגוס (1952)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ההצלחה של מסע קון טיקי, ארגן והוביל היירדאל משלחת ארכאולוגית נורבגית לאיי גלאפגוס השוכנים כ-1,000 ק"מ מערבית לחוף אקוודור. הקבוצה חקרה אתרי מגורים מהתקופה הפרה קולומביאנית. בין השאר נמצאו בחפירות חליל של האינקה ושברי חרס של יותר מ-130 כלים מקרמיקה שזוהו אחר כך כשייכים לתקופה שלפני האינקה.

במקביל למשלחת גילו מחדש היירדאל וחוקרים נוספים את האומנות האבודה של הגוארה (guara), מכשיר ששימש את האינדיאנים של פרו ואקוודור לניהוג ספינות מפרש‏[1]. מכשיר זה, שלא היה בשימוש במסע "קון טיקי", הראה כי לנוסעים הקדומים מאמריקה הדרומית הייתה היכולת לנווט למרחקים באוקיינוס השקט.

המשלחת לאי הפסחא (1956-1955)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת מסעותיו הקודמים עודדה את היירדאל ליזום מסע מחקר ארכאולוגי לאי המבודד ביותר באוקיינוס השקט, אי הפסחא. ספינה ששמשה במקור לצייד לוויתנים בגרינלנד, הוסבה לספינת מחקר ועל סיפונה 23 איש (כולל איבון, אשתו השנייה של תור היירדאל, ובתם אנט). החוקרים גילו כי אי הפסחא היה מיוער וכי התושבים ביראו את היער ושתלו צמחי קנה (טוטורה) וצמחים נוספים שמקורם באמריקה הדרומית. תיארוך על ידי פחמן הראה כי האי יושב החל משנת 380 לספירה, כאלף שנה מוקדם מהתאריך המקובל על המדענים. עבודת המחקר של אנשי הצוות חשפה דמיון בין סגנון הפסלים הענקיים שהוצבו באי (מואי), הבימות שעליהם הוצבו הפסלים (אהו) ואומנות הגילוף באבן לתרבות טיוואנאקו שבאמריקה הדרומית. חיזוק לטענותיו מצא היירדאל באגדות הילידים שאבותיהם הגיעו מהארצות הרחוקות שבמזרח. בשנות האלפיים, התאוריות של היירדאל על הדרך בה יושב אי הפסחא אינן מקובלות על הקהילייה המדעית.

תיאורו של היירדאל לתולדות האי שימש בסיס לסרט שהפיק קווין קוסטנר בשנת 1994 וצולם באי הפסחא, "ראפא נוי".

קולה-מיקרי - הכפר האיטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1958, לאחר תקופת מחלה בחורף הנורבגי, נסע תור עם משפחתו לחופשה באיטליה. הוא ואיבון - אשתו השנייה חיפשו מקום שקט להשתקע בו, הרחק מטלפון ועיתונות. נהג מונית מקומי, שהיה להם מעין מורה דרך, הביא אותם באחד מהטיולים, בשביל שעבר בתוך יער עתיק על גבעה, לכפר מימי-הביניים בשם קולה-מיקרי (Colla Micheri). נשקף משם נוף הים התיכון אל מול ההרים המושלגים של האלפים. עדרי כבשים רעו באחו לצד עצי זית וכרמים. בעבר הרחוק שימש הכפר כתחנה על דרך המלך בין רומא וצרפת. מאז ימי נפוליאון נזנחה הדרך והכפר הפך נידח.

מאז ימי פאטו-היבה, הרגיש תור "חסר שורשים". כאשר שהה באזור הטרופי הוא התגעגע להרים הנורבגים, ובנורבגיה התגעגע אל השמש. כאן בקולה-מיקרי הוא מצא את המקום בו יכול היה לטעת שורשים והחליט מיד להשתקע בו - הוא רכש את רוב הכפר, קבע את אוהלו בין העצים והחל בשיפוץ המבנים. בית זה היה העוגן עבורו ועבור משפחתו במשך תקופה ארוכה, ומשם יצא למסעותיו ומחקריו בעולם וכן לכנסים מדעיים אליהם הוזמן תכופות.

מסעות "רע" (1970-1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"רע 2" במוזיאון קון טיקי באוסלו

תור היירדאל המשיך במחקרו על ניווט בתקופה הקדומה ומיקד התעניינותו בספינות הגומא העתיקות. הדעה המקובלת הייתה שספינות אלה אינן מסוגלות לשוט בים הפתוח מעבר לשבועיים משום ספיגת המים בקני הגומא שתביא לטביעתן. היירדאל האמין, כי המדע של ימינו המעיט ביכולות של כלי השיט הקדומים ולקח על עצמו להוכיח זאת בניסוי. בשנת 1969 הוא קנה 12 טון של קני פפירוס ויחד עם מומחים בנה כלי שיט בסגנון עתיק. התוצאה הייתה ספינה באורך 15 מטר, שהושקה בנמל סאפי במרוקו. כמאמין בשיתוף פעולה, ציוות היירדאל את הספינה "רע 1" בשבעה אנשים משבע אומות שונות. הספינה עצמה נשאה דגל של האומות המאוחדות. הספינה הפליגה למרחק 5,000 ק"מ ב-56 יום עד שסערות ופגמים בבנייה המקורית אילצו את הצוות לנטוש את הספינה במרחק שבוע שיט מהאי ברבדוס.

עשרה חודשים לאחר מכן, ב-17 במאי 1970, חזר היירדאל לנסות את אותו מסע עם ספינה קטנה יותר (12 מטר) "רע 2". הפעם הוא הפקיד את מלאכת הבנייה בידי האינדיאנים של אגם טיטיקקה, הנחשבים עד היום לבוני ספינות הגומא הטובים בעולם. הספינה עברה 6,100 ק"מ בנתיב הרחב ביותר באוקיינוס האטלנטי, מסאפי שבמרוקו לברבדוס, ב-57 יום.

מסעו האחרון והשנים האחרונות לחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של תור היירדאל בכפר קולה מיקרי

בשנת 1977 בניסיון להוכיח כי בין התרבויות הקדומות של מצרים, מסופוטמיה ועמק האינדוס היה קשר קבוע, בנה היירדאל ספינה נוספת מגומא. הספינה "טיגריס" (השם הבינלאומי של נהר החידקל) נבנתה בעיראק, אך לאחר מסע ארוך בים האדום לא קיבלה הספינה אישור לעגון באף אחד מהנמלים המתוכננים בשל מלחמות אזרחים. הנמל היחידי שהתיר להם לעגון היה נמל ג'יבוטי, ושם ב-3 באפריל 1978, כפעולה הפגנתית כנגד אדישות העולם העלה היירדאל את הספינה באש.

בשנות חייו האחרונות, חי היירדאל בטנריף שבאיים הקנריים שם חקר את הפירמידות של גוימאר, והשתתף בהקמת פארק אתנולוגי הכולל את הפירמידות, מוזיאון ומרכז מחקר. הוא השתתף במשלחות מחקר שונות לאיים המלדיביים, ולאי הפסחא. בשנת 2001, שנה לפני מותו, השתתף היירדאל במשלחת מחקר לים אזוב ברוסיה כשהוא בן למעלה משמונים. תור היירדאל מת ב-18 באפריל 2002 ונקבר בקולה מיקרי.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באוקטובר 2014 בחרו בגוגל לציין 100 שנים להולדתו של היירדאל. באותו היום שונה סמליל דף הבית של האתר, בעת גישה אליו ממדינות רבות, לדודל בהשראת מסעותיו.
פסל של היירדאל בגוימאר

תור היירדאל היה דמות שנויה במחלוקת. אף לא אחת מהתאוריות שלו, על צורת ההגירה של האינדיאנים לפולינזיה, על התרבות באי הפסחא או על הקשרים בין המצרים הקדמונים לתרבויות הקדומות של אמריקה התיכונה התקבלה על ידי הממסד המדעי. עם זאת דמותו הססגונית שהיה בה צירוף של הרפתקן שאינו יודע פחד עם כשרון כתיבה, הגבירה מאוד את העניין הציבורי בהיסטוריה קדומה ובהישגים של התרבויות השונות של העמים מסביב לעולם.

בעשור השני של שנות האלפיים, רפסודת "קון טיקי" המקורית והספינה "רע 2" מוצגות במוזיאון "קון טיקי" שבאוסלו. צמוד למוזיאון פועל מכון להיסטוריה תרבותית וארכאולוגיה של האוקיינוס השקט.

עיטורים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של היירדאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית:

  • מסע קון טיקי (הוצאת מסדה 1966)
  • אקו אקו (הוצאת הדר 1971)
  • מסעות רע (הוצאת רשפים 1975)

באנגלית:

  • פאטו-היבה בחזרה לטבע (Fatu-Hiva Back To Nature)
  • אינדיאנים באוקיינוס השקט (American Indians in the Pacific)
  • עדויות ארכאולוגיות למסעות קדם ספרדיים לגאלאפאגוס (Archeological Evidence of Pre-Spanish Visits to the Galpagos Islands)
  • תרבויות שנעלמו (Vanished Civilizations)
  • בעקבות האדם הראשון (I Adams Fotspor) (In The Footstep Of Adam)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg
  1. ^ Rick Sanders, The Case of the Guara or Centerboard, באתר "21st Century Science & Technology" (באנגלית)