אליעזר בן-יהודה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אליעזר בן-יהודה אליעזר-יצחק פרלמן 7 בינואר 1858 – 16 בדצמבר 1922 |
||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
||||||||
| תרומות עיקריות | ||||||||
| מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, מחבר מילון בן-יהודה. | ||||||||
|
||||||||
אליעזר בן-יהודה (כ"א בטבת תרי"ח, 7 בינואר 1858, לוז'קי, בלארוס – כ"ו בכסלו תרפ"ג, 16 בדצמבר 1922, ירושלים), מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה; מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי", ומחבר מילון בן-יהודה.
תוכן עניינים |
[עריכה] קורות חייו
אליעזר בן-יהודה נולד כאליעזר-יצחק פרלמן ב-7 בינואר 1858 - תרי"ח בלוז'קי[1] שבמחוז וילנה באימפריה הרוסית (כיום במחוז ויטבסק בצפון בלארוס). הוריו יהודה-לייב ופייגה פרלמן קיימו בית חרדי-חסידי. בהיותו בן חמש התייתם מאביו, והוא נשלח על ידי אמו ללמוד ב"חדר". עם הגיעו למצוות בשנת 1871 נשלח לבית דודו שבעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה, ר' יוסי בלויקר, תמך בסתר בתנועת ההשכלה ואליעזר הצעיר התקרב אליו מאוד. במהלך לימוד משותף עם הרב גילה ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אליעזר נחשף גם לספרות הכללית ובפרט לתרגומים לעברית שיצרו סופרי ההשכלה לספרים לועזיים חילוניים והתעניין ברעיון תחיית העברית כשפת ספרות חדשה.
לאחר זמן קצר בישיבה זו אליעזר עבר לעיירה הלובקה[2] והתגורר בבית דודו אליעזר וולפסון האדוק שהתנגד להשכלה. וולפסון ניסה לעצור את משיכתו של הנער להשכלה וללימוד הדקדוק העברי שהיה מזוהה עם ההשכלה, אבל הוא כבר נשבה בקסמי ההשכלה והעברית ואף הפגין זאת בכך שהתפלל בקול רם לא בהברה אשכנזית מקובלת, אלא בהטעמות הדקדוקיות המתוקנות. באותה התקופה הכיר אליעזר הצעיר את שלמה-נפתלי יונאס, יהודי אמיד, שהיה שומר מצוות, אך לא בחל גם בתרבות כללית ובהשכלה. אליעזר התחבב על יונאס ושהה לעתים קרובות בביתו, שם הכיר ספרות כללית ולמד רוסית בעזרת בתו של יונאס, דבורה. בתקופה זו החליט סופית לעזוב את בית המדרש ולחבור להשכלה ולחילוניות.
בנערותו הוחלף שם משפחתו לאליאנוב[3] כדי למנוע את גיוסו לצבא (החוק פטר בכורים מגיוס, ואליאנוב היה שמה של משפחה חשוכת ילדים). בשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריז, אך לאחר שלוש שנים הפסיק את לימודיו כשחלה בשחפת.
באפריל 1879 פרסם מאמר פוליטי ראשון, "שאלה נכבדה",[4] בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה". הוא נישא לחברת ילדותו, דבורה יונאס, והחל בהגשמת חזונו בכך שעלה לארץ ישראל בשנת 1881. עם עלייתו ארצה התיישב בירושלים ושכר למגוריו שני חדרים דלים מעל שוק עושי הכותנה, בעיר העתיקה. בתחילה עבד אצל ישראל דב פרומקין בעיתונו העברי "חבצלת" וגם בה חתם בכינוי "בן-יהודה". ניסה להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור לאחר שבמשך דורות הייתה שמורה בכתב ושימשה בעיקר לתפילה וללימוד תורה (יש לציין שחלק גדול מהספרות התורנית נכתבה דווקא בעברית), אך לא בשפת היום יום. בשנת 1884 ייסד את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי" שאותם הוא גם ערך, בקנאותו ללשון עברית.
בן-יהודה פעל ללא לאות להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. "דבר עברית והִברֵאתָ", אמר למכר שהתלונן באוזניו על מחלתו. בנו בן-ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן אב"י) נולד בשנת 1882 והיה "הילד העברי הראשון" משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהפכה להיות לו לשפת אם. בנוסף, כתב ספרי לימוד בעברית ולימד בבית ספר חביב (בית ספר בראשון לציון, הראשון בעולם שבו כל המקצועות נלמדו בעברית). בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה יחד עם דוד ילין כשבן-יהודה עומד בראשו.
בשנת 1891 מתה אשתו דבורה ממחלת השחפת והשאירה אחריה חמישה ילדים קטנים. שלושה מהילדים מתו תוך מספר חודשים ממחלת הדיפטריה. אחותה הצעירה של דבורה, חמדה (פולה-ביילה לשעבר), שהייתה עיתונאית וסופרת בזכות עצמה, הציעה את עזרתה בגידול ילדיו הקטנים, ובשנת 1892 נישאה לבן-יהודה, שזכה ממנה לסיוע גדול בפועלו. מתוך מכתבי האהבה שכתב לה, מתברר כי בן-יהודה תיכנן את נישואיו לחמדה עוד כשהייתה ילדה בת 12, לאחר שאשתו נפלה למשכב.
בן-יהודה עורר את חמת אנשי היישוב הישן. הוא פרסם מאמרים רבים נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים על חשבון כספי החלוקה כשחיתות. אנשי היישוב הישן הכריזו מספר חרמות על בן-יהודה והתנכלו לו ולמשפחתו בצורות שונות. אחד השיאים במאבק זה היה מאסרו של בן יהודה בעקבות מאמר שפרסם ב"הצבי" חותנו של בן-יהודה שלמה-נפתלי יונאס לקראת חג החנוכה של שנת תרנ"ד. במאמר קרא יונאס ליהודים לראות בחנוכה לא רק חג של הדלקת נרות, אלא זכר לגבורתו של יהודה המכבי, שהוביל את העם בתקופה קשה וניצח את היוונים ואף הביע תקווה שיקום גם בדורו "יהודה המכבי" משלו. המאמר לא היה רחוק מהשקפתו של בן-יהודה עצמו ומאמרים בסגנון לאומי כזה התפרסמו בעיתוניו גם לפני כן, אלא שהפעם החליטו כמה מאנשי היישוב הישן, שאותם בן-יהודה הרבה לתקוף בעיתוניו, להשתמש במאמר נגדו. שמואל סלנט ויוסף ריבלין השיגו את הסכמתם של כמה מרבני ירושלים וניסחו מכתב לשלטונות העות'מאני שבו הציגו את המאמר כקריאה למרד ואף הפיצו שמועה על המרד הקרב בקרב ערביי ירושלים. בן-יהודה נאסר אך שוחרר כעבור חודשים אחדים בלחץ ארגונים יהודיים.[5]
עוינות לא מעטה כלפי בן-יהודה מחידושיו הפגינו גם אחדים מראשי הציונות, בעיקר מצד "אסכולת אודסה", בראשות חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי ועוד. מנדלי מוכר ספרים כתב כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למלים" וכי עבריותו של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור".
אף סופרי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, כגון ש. בן-ציון, ברנר ועגנון, התנגשו אתו בשל חידושיו הבלתי ראויים לדעתם ולא פחות מכך, בשל אופיים הקליל והצהוב של עיתוניו.
בשנת 1913 היה בן-יהודה שותף ל"מלחמת השפות" - הוויכוח על מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ ישראל. הוויכוח פרץ בשל דרישתה של חברת "עזרה" שסיפקה מימון להקמת הטכניון, ששפת ההוראה במוסד זה תהיה גרמנית. הוויכוח התרחב לשאר מערכת החינוך בארץ. בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונם של תומכי העברית. בשנת 1919 שכנע את הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ ישראל.
אליעזר בן-יהודה נפטר בכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922), ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.
[עריכה] תחומי פעילותו
בן-יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל.
דיבור עברי בתוך המשפחה: בן-יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמוהו. לפי עדות בני המשפחה, בנו בן-ציון לא דיבר כלל עד גיל ארבע. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן-יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן-יהודה ליצור מילים חדשות כגון: בובה, גלידה, אופניים ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות ירושלמיות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי - האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים. לפי עדות משנת 1902 - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו - אפתה אז אשתו של בן-יהודה עוגה למשפחה העשירית שקיבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים.
עברית בעברית: בן-יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב אטי למדי.
אגודות לדיבור עברי: בן-יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב-1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב-1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העות'מאני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי-ממסדי של בן-יהודה עצמו.
עיתונות: בן-יהודה ייסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור, בפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.
המילון: כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו החל לחבר את המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן-יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן-יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור-סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.
החייאת אוצר המילים וחידושי מילים: כשאליעזר בן-יהודה חידש את השפה העברית, הוא לא עשה בחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, ספרות תורנית נרחבת במשך הדורות. ובן-יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו היא נשתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעתים לקח מילים שהייתה להם בתקופת התנ"ך משמעות אחרת והתאימן לצרכים של ימינו, כגון: אקדח, תשבץ, ומלט שמצאו את מקומן בגלגול חדש. מספר המילים שחידש בן-יהודה אינו עולה על 300, ובהן נכללות: מדרכה, מברשת, גלידה ורכבת. בין מילים שהציע ולא נקלטו בשפה נמצאות: בדורה - עגבנייה, מקולית - פטיפון, עמונות - דמוקרטיה, פרקה - אוגדה, אבחמץ - חמצן, אבחנק - חנקן, אבמים - מימן, מדלק - גפרור, שח רחוק - טלפון. כמו כן נהג להשתמש במילים מהשפה הערבית, בנמקו מנהג זה בכך שהשפה הערבית היא שפה הקרובה לשפה העברית; הוא אף הסתמך על תמיכתו של המשורר יהודה לייב גורדון בעניין הזה, אך הלה הכחיש שתמך בהוספת מילים ערביות לעברית.[6]
[עריכה] הערכת פעילותו והנצחת דמותו
שמו של אליעזר בן-יהודה הוא השם המזוהה ביותר עם תהליך תחיית הלשון העברית. אולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו של בן-יהודה הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, פרסם מאמרים ועיתונים בנושא והוא שפעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. אך הפעילות שלו לא הצליחה לסחוף אחריה מעגלים רחבים סביבו בירושלים. הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן-יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ. שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.
דמותו של בן-יהודה עמדה בכל חייו במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו והעלילו עליו עלילות שווא שהביאו אף למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה".אחת הטענות נגדו הייתה שהוא יצר מילים שיש בהם זילזול בעניינים המקודשים ליהדות הדתית. לדוגמה אחת מני רבות ניתן לציין את המילה "חשמל" שביסודה היא מושג בתורת הקבלה הקשור למעשה מרכבה, ומתנגדיו ראו בשימוש בשם זה לדבר גשמי זילזול מכוון בתורת ישראל.
מנגד, תומכי תהליך התחיה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו מעבר להיקפה הממשי. ניתן לומר שתרומתו של בן-יהודה לתחיית העברית מצויה רובה במישור הסמלי, כדמות שזוהתה עם התהליך והלהיבה את דוברי העברית בארץ ישראל.
על שמו של אליעזר בן-יהודה נקראים רחובות בכל ערי הארץ, וכן המושבה "אבן יהודה" (א' בן-יהודה) בשרון. על שמו נקרא גם "פרויקט בן-יהודה", שמטרתו לקרב את היצירות הקלאסיות של הספרות העברית לכלל הציבור, באמצעות העלאתן לאינטרנט.
להנצחת דמותו של אליעזר בן-יהודה, חיבר ירון לונדון את השיר "אליעזר בן-יהודה". השיר הולחן על ידי מתי כספי, בוצע במקור על ידי חוה אלברשטיין, וזכה לגרסאות כיסוי רבות.
בשנת 2007, לקראת מלאות 150 שנה להולדתו של אליעזר בן-יהודה, הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו. בכך הפך ליקיר אונסק"ו.[7]
[עריכה] לקריאה נוספת
- אליעזר בן-יהודה, "תחית הדיבור העברי", בתוך אליעזר יערי, זכרונות ארץ ישראל כרך א' פרק ל"ו
- אליעזר בן-יהודה, החלום ושברו - מבחר כתבים בענייני לשון, ההדיר ראובן סיוון, מוסד ביאליק, 1978.
- יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס"ח 2008
- זאב ענר, "סיפורי משפחות", הוצאת משרד הביטחון, 1990
- רוברט ס. ג’והן, אהבה כפולה, עלילות חייו של אליעזר בן-יהודה, 1990
- יעקב פלמן, "תרומתו של אליעזר בן-יהודה לתחיית הלשון העברית", קתדרה 2 (תשל"ז)
- דבורה עומר, "הבכור לבית אב"י" (1967).
- דבורה עומר, "אהבת איתמר" (2001)
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- חדר בן-יהודה באתר האקדמיה ללשון העברית
- דינה ציונית, אליעזר בן-יהודה, באתר מט"ח
- יואב קרני, נכבדה, נכבדה מאוד, גלובס, 22 באפריל 2004
- עיתון "הצבי" באתר בית הספרים הלאומי
- שלמה הרמתי, 'עברית בעברית', אתר סנונית
- ראיון עם שלמה הרמתי על מפעלו של בן-יהודה 'העברית לא חיכתה'.
- יוסף לנג, 'שפה ברורה' - לבירור ייסודה והתפתחותה, אתר סנונית
- יוסף לנג, 'לאימות אדמתית' ו'ציונות רוחנית' ועברית שביניהן: על יחסי אחד העם ובן-יהודה, מתוך הציונות: מאסף כ"ג לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, עמ':
195-282 - תום שגב, הרומן החשאי של אליעזר בן יהודה, באתר הארץ, 16 במאי 2008
- מרדכי נאור, עבודה עברית, באתר הארץ, 30 ביולי 2008
- ירון לונדון, השיר "אליעזר בן-יהודה", באתר 'שירונט'
- בן יהודה אליעזר, אנציקלופדיה יהודית דעת
- על מותם של ילדי בן אליעזר
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בלארוסית: Лужкі, רוסית: Лужки. בעברית נכתב גם לושקי
- ^ בלארוסית: Глыбокае, רוסית: Глубокое
- ^ במקורות אחדים כתוב "אוליאנוב", אך נראה שאין זה נכון. למשל, בעיתון המגיד בגיליון 30 מתאריך כ"ז תמוז תרמ"ג בעמוד 246 נכתב שמו "עליאנאוו" - אֶלְיָאנוֹב בכתיב יידי.
- ^ בן-יהודה עצמו קרא למאמר "שאלה לוהטה" - תרגום של הביטוי הצרפתי question brulante, אך השם שונה על ידי העורך ל"שאלה נכבדה". המאמר שאלה נכבדה בתאר פרויקט בן-יהודה
- ^ לנג, עמ' 259-279
- ^ לנג, עמ' 66-67
- ^ משה ריינפלד, יקירי אונסק"ו: בן-יהודה והמהר"ל, News1, 1 בנובמבר 2007
| נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית | ||
|---|---|---|
|
