המטבח האיטלקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המטבח האיטלקי הוא הכלאה של שפע מטבחים מקומיים של מחוזות איטליה הניזון מהשפעות של עמים אחרים שהתגוררו באיטליה. המטבח האיטלקי נחשב לאחד המטבחים המפורסמים והמשובחים בעולם. המטבח האיטלקי התהווה במשך מאות שנים של הפרדה בין מרכיביו השונים עד איחוד איטליה, שהתרחש רק ב-1861. לרוב מזוהה המטבח האיטלקי עם סוגים שונים של פסטה (מקרוני, רביולי, ניוקי וכו'), פיצות, גלידות ועוד, אך הוא מגוון בהרבה. הוא הושפע בעיקר ממטבחים של העמים שחיו באיטליה, כמו הרומאים, הנורמנים והלומברדים, אך בחלקים מסוימים של איטליה ניתן להבחין בהשפעות של המטבח הערבי, המטבח הסלאבי, המטבח היווני, המטבח הטורקי ואף המטבח העברי המסורתי.

המטבח האיטלקי מגוון במיוחד. עובדה זו נובעת מכך שלמעשה אין מטבח איטלקי אחד, אלא הוא מורכב מכל אחד מהמטבחים המחוזיים שלה. זה הטוסקני וזה הלומברדי, לדוגמה, שונים זה מזה, אך המאכלים האופייניים לכל מחוז בהחלט נחשבים "אוכל איטלקי". באופן כללי, ניתן לומר שהאוכל בדרום איטליה נחשב לחריף יותר, כאשר עגבניות, פירות ים ושמן זית הם חלקים עיקריים בבישול. בצפון איטליה נהוג לאכול יותר בשר ורטבים שמרכיביו שמנים יותר - כגון שמנת ופרמזן.

בנוסף למגוון הרחב, ניתן למצוא מאפיין ייחודי ובולט נוסף: המטבח האיטלקי הוא מטבח עונתי. כלומר, האיטלקים משתמשים במרכיבי מזונם לפי עונות השנה.

שמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמותיהם של המאכלים האיטלקים נגזרים פעמים רבות מהמקום אליהם הם משויכים. דוגמאות בולטות הן הפיצה נאפולטנה מנאפולי, פרמזן (Parmigiano) מפארמה, רוטב בולונז מבולוניה ונקניק מילאנזה (Milanese) ממילאנו. בפעמים אחרות, ניתן למצוא מוצרים הנקראים על שם שלב בהכנתם, כגון מוצרלה (Mozzare באיטלקית - "לחתוך").

מוצרים אחרים נקראים על שם הצורה המאפיינת אותם, כגון לינגוויני (פירוש השם באיטלקית הוא "לשונות קטנים". הן אטריות ארוכות שבמרכזן חור, ובעת אכילתן עשוי להישמע מהפה רעש המזכיר שריקה) או פטוצ'יני (אטריות שטוחות המכונות "סרטים קטנים", בשל דמיונן הרב לסרטי צילום ארוכים[דרוש מקור]).

רוטב אלפרדו, למשל, קרוי על שם ממציאו - השף הרומאי אלפרדו די ללו, שהמציא אותו בראשיתה של המאה ה-20.

מסעדות באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסעדות באיטליה נחלקות באופן מסורתי לשלוש קטגוריות, מהפשוטות ביותר לרציניות יותר.

טרטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרטוריה (trattoria) היא מעין מסעדת פועלים איטלקית. לרוב מדובר במסעדה שנמצאת בבית של משפחה, המגישה אוכל ביתי. ברוב הטרטוריות אין תפריט, ולקוח שמגיע לאכול בה יאכל מה שמבשלים באותו היום (מנת פסטה או ריזוטו, ולפעמים גם מנות בשר וסלטים אלמנטריים), במחיר נמוך במיוחד ורמת שירות סבירה. המנות הנפוצות ביותר בטרטוריות הן מנות פשוטות ביסודן, כמו פסטה ברוטב עגבניות או חזה עוף בגריל.

עבור תיירים שמגיעים לאיטליה ורוצים לטעום את האוכל האיטלקי האותנטי ביותר, טרטוריה יכולה להיות הפתרון הטוב ביותר. הטרטוריות נפוצות מאוד באיטליה, וניתן למצוא כאלה כמעט בכל עיירה, שלא לדבר על הערים הגדולות בהן הטרטוריות מצויות בשפע.

אוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטריה (Osteria) אף היא סוג של מסעדת פועלים, אך היא כבר ממש בית עסק ויש לה תפריט מצומצם. המחירים בה מעט גבוהים מאשר בטרטוריות, אך מגוון המזון בהתאם וכן רמת השירות. כיום נשחק מעמדן המסורתי של האוסטריות באיטליה, מאחר שאין להן הגדרה אחידה. אוסטריה פשוטה יחסית תיקרא לעצמה לרוב "טרטוריה", ואילו אוסטריה גדולה יותר תכונה "ריסטורנטה".

ריסטורנטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריסטורנטה (Ristorante, באיטלקית: "מסעדה") היא מסעדה לכל דבר. יש לה תפריט עשיר ומגוון, שירות מקצועי[1] - והמחירים בהתאם. יציאה לארוחת צהריים או ערב במסעדה נחשבת לבילוי, בעוד שארוחה בטרטוריה נחשבת לרוב להשבעת רעבונם של הסועדים ותו לא. ממש כמו בכל מקום אחר, קיימות ריסטורנטי מפוארות ויוקרתיות, אך ישנן גם ריסטורנטי פשוטות יותר.

ארוחות באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיטלקים מחלקים את ארוחות הבוקר והצהריים שלהם לשלוש מנות: מנה ראשונה, מנה עיקרית ומנה אחרונה.

אירועים מיוחדים נהוג לפתוח בהגשת מתאבנים מסוגים שונים בתחילת הארוחה. גם במסעדות איטלקיות, הן באיטליה והן במקומות אחרים בעולם, נהוג להגיש מנות פתיחה קלות. המתאבנים, המכונים באיטלקית "אנטיפסטי" (antipasti - לפני הארוחה) או "מזטי" (Mazzetti), עשויים להיות מגוון רחב מאוד של מוצרי מזון. מאפים פשוטים כגון פוקאצ'ה (מאפה ליגורי אפוי מתובל בתבלינים הנאפה בתוספת ירקות או בשר) או ברוסקטה (הגרסה האיטלקית ל"Pa amb tomàquet" הקטלאני). גם נקניקים מוגשים לעתים לשולחנות הסועדים, הבולטים שבהם הם הפרושוטו (Prosciutto, קותלי חזיר מעושנים המוגשים קר) והקרפצ'יו (Carpaccio, פרוסות דקות ומיושנות של בשר בקר או דג נא). בישראל המושג "אנטיפסטי" הפך לביטוי נרדף לירקות קלויים, חלק בלתי נפרד ממגוון מנות הפתיחה האיטלקיות. המוכרים ביותר הם חצילים, פלפלים אדומים, קישואים ובצל. מנת ארטישוק בסגנון יהודי (Carciofi alla Giudia), אחת המנות האיטלקיות שמקורן במטבח של יהודי איטליה, היא מנת ארטישוק צעיר מבושל בלימון, שמן זית ותבלינים[2].

מנות ראשונות בשוק בפירנצה, טוסקנה

המנה הראשונה (Primo) היא מנת פחמימות. בדרך כלל מדובר בקערת פסטה מסוג כלשהו, פיצה או ריזוטו בסגנון מקומי. גם מרק מינסטרונה (minestrone) - מרק ירקות עשיר וסמיך בתוספת לחם טרי או לחם שום - הוא מנה ראשונה טיפוסית. סוגי פסטה שונים ממולאים במילויים מגוונים, כמו גבינות שונות (לרוב מסקרפונה, ריקוטה או פרמזן), או ירקות ירוקים כגון תרד. לזניה המוגשת כמנה ראשונה היא לרוב לזניה עם גבינה ועגבניות או חצילים, ואינה מכילה בשר. פירות ים, לרוב שרימפס וקלמארי המוגשים מטוגנים או מבושלים, היו במשך שנים ארוכות מנה ראשונה טיפוסית באיטליה, בין היתר בשל חוף ימה הארוך ותעשיית דיג מפותחת.

המנה העיקרית (secondo, שנייה) היא לרוב מנה בשרית עם תוספת של ירקות. מנת חזה עוף בגריל, בשר ארנב מבושל או צלי בקר שכיחות בארוחות איטלקיות, אך ישנם סוגים נוספים של בשר שמוגשים לפי אזורים באיטליה. כתוספת, נהוג להגיש סלט ירקות טרי או סוג אחר של ירקות, חיים או מבושלים. ירקות נפוצים הם שעועית ירוקה, נזיד פלפלים מתקתק המכונה "פפרונטה" (peperonata), תרד ובטטות או תפוחי אדמה אפויים. לזניה עם בשר בקר טחון עשויה להיות מנה עיקרית מלאה ומשביעה.

ישנם אינספור קינוחים איטלקיים, חלקם מפורסמים יותר וחלקם פחות. אחת העוגות המפורסמות ביותר שמקורן באיטליה היא עוגת שלוש השכבות טירמיסו (Tiramisù, "הרם אותי"), העשויה מבישקוטים, גבינת מסקרפונה, קפה, ליקר שקדים וקצף ביצים. העוגה הומצאה לפני פחות מ-50 שנה. פנה קוטה (Panna cotta) היא גוש שמנת מבושלת מעובה בג'לטין בתוספת רוטב קרמל או פירות יער, שמקורו בחבל פיימונטה שבצפון איטליה. סלט פירות טריים עם סירופ מכונה באיטליה "מצ'דוניה", וככל הנראה אין לו שום קשר למדינה הנושאת את אותו שם.

מאכלים טיפוסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח האיטלקי מזוהה יותר מכל עם סוגים, צורות וצבעים שונים של פסטה.

פסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסטה
פסטה ברוטב עגבניות

רבים מאמינים כי הפסטה התפתחה במקומות רבים בעולם בו-זמנית. הכנת הפסטה קלה מאוד. הפסטה מורכבת מבצק העשוי קמח ומים, המבושל במים רותחים במשך מספר דקות. באופן מסורתי אין לפסטה מרכיבים נוספים, אך עם השנים הוסיפו לו, לפחות באיטליה, רכיבים נוספים כגון ביצים, מלח, שמן זית ועוד. בעשורים האחרונים ניתן למצוא סוגי פסטה יצירתיים במיוחד, המכילים גם תרד, דיו של דיונונים, עגבניות מיובשות ועוד.

להלן רשימה של סוגי פסטה נפוצים באיטליה:

  • פוזילי (Fusilli) היא פסטה ספירלית תלת-קוטבית (דומה בצורתה לביסלי בטעם גריל), לרוב בצבעי לבן, ירוק (בתוספת תרד) וכתום (בתוספת עגבניות). פירוש השם באיטלקית הוא "רובה צלפים", מכיוון שהפסטה נראית כאילו יצאה מתוך בית הבליעה של רובה כזה. ישנו סוג פסטה המכונה רוטיני (Rotini) שדומה מאוד לפוסילי. הוא מעט ארוך יותר ועבה יותר, מקורו בצפון איטליה ומקור שמו שקול למילה "מפותל".
  • פרפאלה (Farfalle) היא פסטה בצורה דמוית פרפרים (באיטלקית: Farfalle). הפסטה הומצאה ככל הנראה בצפון איטליה, במחוזות לומברדיה ואמיליה-רומאניה. ישנן עדויות התומכות בקיומה של פסטה בצורת פרפר כבר מהמאה ה-16. בערים מסוימות באיטליה, מכונה הפרפאלה בשם Strichetti.
  • קונקיליה (Conchiglie) היא פסטה בצורת קונכייה. פירוש שמה באיטלקית הוא צדפה.
  • רוטלה (Rotelle) היא פסטה בצורת גלגל, כנגזר משמה ("גלגלים קטנים", באיטלקית). קוטרה הוא כקוטר של מטבע אמריקני בן רבע דולר.
  • דזיטי (Ziti) היא פסטה חלולה. היא הומצאה במקור באורך של כחצי מטר, אולם כיום נהוג לאכול זיטי באורכים קטנים בהרבה (כ-5 סנטימטרים).
  • ריגטוני (Rigatoni) היא פסטה בצורה דומה לזו של הזיטי, אך מעט גדולה יותר.
  • קנלוני (Cannelloni) הם גלילי פסטה חלולה המיועדים למילוי. הקנלוני הוא גדול יחסית - אורכו עשוי להגיע ל-15 - 20 סנטימטרים וקוטרו לכדי 5 סנטימטרים, ופירוש שמו באיטלקית - "צינורות גדולים". אופן הכנתו ייחודי - לאחר בישול קל במים רותחים, ממלאים את הקנלוני בגבינת ריקוטה ותרד או בבשר טחון, ומעל זה מוסיפים רוטב עגבניות, רוטב שמנת ופרמזן ואופים בתנור.
  • ספגטי (Spaghetti) הוא הפסטה המוכרת ביותר. מדובר באטריות מקמח לבן או מלא, הנושאים את השם "חוטים קטנים" (באיטלקית) כתיאור לצורתם הדקיקה. לרוב מוגש הספגטי עם רוטב עגבניות או בולונז, רוטב שמנת או פסטו. באיטליה נהוג לבזוק קורטוב של גבינת פרמזן מגוררת על קערת ספגטי. גרסה דקה יותר של הספגטי מכונה קפליני (Capellini).
  • ניוקי (Gnocchi) היא פסטה המוכנת מקמח לבן בתוספת מחית תפוחי אדמה, מחית בטטות, קמח דורום ולעתים גבינה. פירוש המילה Gnocco באיטלקית הוא "גוש" - מילה המיטיבה לתאר את גושי הפסטה מעוררי התיאבון. ניוקי טרי המוכן בו במקום נחשב לאיכותי בהרבה מניוקי שמורים שמוכנים מראש. אופן הכנתו של הניוקי אינו דומה לאופן הכנתה של פסטה רגילה, ואף על פי כן הוא מסווג כסוג של פסטה. רטבים קלאסיים להגשה על מנה של ניוקי הם רוטב עגבניות, רוטב חמאה ומרווה או גבינה וחמאה.
  • פטוצ'יני הן אטריות ארוכות ושטוחות. הן עשויות לרוב מקמח לבן או מביצים, ונהוג להגישן עם רוטב אלפרדו ומעט גבינת פרמזן מגוררת. בצפון איטליה נהוג לכנות את האטריות בשם טליאטלה (Tagliatelle). פטוצ'יני עבה מאוד וקצר הרבה יותר מכונה באיטליה פאפרדלה (Pappardelle).
  • טורטליני הם כיסוני פסטה ממולאים בתרד, גבינה, בטטה, בשר ושלל מילויים נוספים. בעיר בולוניה הם פופולריים מאוד ברוטב שמנת, אך גם רטבים בשריים כגון ראגו פופולריים שם[3].
  • לזניה היא מאפה המכיל דפי פסטה מרובעים בעובי בינוני. אופן הכנתה של לזניה הוא אפייה בתנור של מספר דפי פסטה אחד על השני, ובתוספת גבינה ורוטב. קיימים אינספור מרשמים של לזניות עם מרכיבים שונים. קיימות לזניות עם חצילים המזכירות מוסקה יוונית, לזניה עם פטריות וכמובן לזניה עם בשר בקר טחון, רוטב עגבניות וגבינה - המתכון השכיח ביותר. מקור השם לזניה הוא דווקא בשפה היוונית - פירוש המילה היוונית "לזנון" הוא גיגית. הרומאים שאלו את המילה וכינו בשם דומה את תבנית האפייה, שבאמצעותה מכינים לזניה.
  • רביולי הם מיני-לזניות צמודים הממולאים בשפע מילויים אפשריים. צורתם מרובעת או מעוגלת, ומילויים אופייניים להם הם גבינת ריקוטה, תרד, בשר, בטטה, דלעת או אפילו סרפד.

רטבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסטו

כמעט תמיד מוגשת הפסטה בליווי רוטב. הרטבים הפופולריים עשויים מירקות, מבשר וממוצרי חלב.

רוטב בולונז (Ragù bolognese), שמקורו בעיר בולוניה, הוא רוטב בשרי, המורכב מחתיכות בשר בקר טחון, המבושלות ברוטב עגבניות (Pomodori) ובתוספת שום, בצל, גזר ותבלינים. לעתים מוגשת פסטה בלווית הרוטב הפשוט העשוי מעגבניות מרוסקות, בצל מטוגן ותבלינים.

רוטב פסטו (Pesto), שמקורו בחבל ליגוריה, הוא רוטב פשוט להכנה המורכב מעלי בזיליקום, שום, צנוברים מטוגנים, שמן זית וגבינת פרמזן. מקור השם הוא בפועל האיטלקי pestare, שפירושו לכתוש - עדות לאופן הכנתו המסורתי. אופן הכנתו של הפסטו אינו אחיד, ומשתנה ממחוז למחוז. בגרסאות אחרות של הרוטב הפופולרי, ניתן למצוא פסטו העשוי מפטרוזיליה, פסטו שאין בו גבינה, פסטו עם אגוזים טחונים במקום הצנוברים, ועוד שלל אפשרויות מגוונות.

רוטב אלפרדו הוא רוטב חלבי מפורסם, העשוי מחמאה, שמנת ושום. לעתים מוסיפים לו רכיבים נוספים, כגון עשבי תיבול, פרמזן ופטריות חתוכות. הוא הומצא ברומא ב-1914 על ידי השף אלפרדו די ללו, שקרא לרוטב על שמו. הרוטב הומצא כתחליף להמסת חמאה על מנת פסטה מבושלת - מעשה מקובל גם היום שמטרתו לתת לפסטה טעם. הרוטב כיום פופולרי במקומות שונים בעולם, במיוחד במערב אירופה ובארצות הברית, יותר מאשר באיטליה עצמה.

הרטבים נותנים לפסטה צבעים שונים - כולם צבעים המרכיבים את דגל איטליה - אדום, לבן וירוק. נוצרה באיטליה עגה נפוצה לפסטה, שבמסגרתה מכנים האיטלקים את הפסטה שלהם בצבעי הדגל. כשאומרים באיטליה "פסטה אדומה" (Pasta Rossa), לרוב מתכוונים לפסטה ברוטב פומודורו (עגבניות). "פסטה לבנה" (Pasta Bianca) מתובלת ברוטב אלפרדו או בחמאה נמסה ופרמזן, ואילו "פסטה ירוקה" (Pasta Verda) היא פסטה ברוטב פסטו.

רוטב נוסף הוא רוטב אגרו-דולצ'ה, רוטב חמוץ מתוק מהמטבח הסיציליאני.

פיצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיצה
פיצה מרגריטה

פיצה היא מאכל איטלקי מסורתי, המורכב מבצק, מרוטב עגבניות ומגבינה מגוררת האפויים בתנור. מקור השם הוא כנראה הפיתה, שהובאה לאזור דרום איטליה ולסיציליה בזמן הכיבוש הערבי במאה ה-10, והייתה הבסיס של הפיצות הראשונות. בהמשך שכללו האיטלקים את הפיצה, ותיבלו אותה במיני רכיבים נוספים, כגון גבינות, תירס, עשבי תיבול, נקניקים, ירקות ועוד. באיטליה, את הפיצה הנאפוליטנית המסורתית נהוג להכין את הפיצה מבצק דק במיוחד, שכבת רוטב עגבניות מתובל וגבינת מוצרלה (בצפון איטליה משתמשים לעתים בגבינות אחרות). הפיצה מוכנסת לתנור לבנים גדול וחם לפרק זמן קצר ונאפית שם עד שהבצק מתבשל והגבינה הופכת מותכת. הפיצה הנאפוליטנית לעתים נקראת גם "פיצה מרגריטה", על שם מרגריטה, אשתו של אומברטו הראשון שהיה מלך איטליה בשלהי המאה ה-19.

בגל ההגירה הגדול לארצות הברית הביאו איתם המהגרים האיטלקים את המאכלים המסורתיים מהבית. הפיצה הפכה ללהיט גדול בארץ החירות, ובמהרה צצו פיצריות ורשתות מזון מהיר שמכרו פיצות תעשייתיות יותר עם תוספות מקוריות. רשתות המזון המהיר שמכרו פיצות, כגון פיצה דומינוס ופיצה האט, פתחו סניפים באמריקה ובעולם כולו. עם זאת, פיצה האט, למשל, שיש לה סניפים בעשרות מדינות ברחבי העולם, מעולם לא פתחה סניפים באיטליה.

סלטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ג'לאטו
ג'לטו רומאי

גלידה היא קינוח מסורתי באיטליה. מרבית הגלידות נמכרות בגלידריות ביתיות (Gelateria), ומיוצרות ידנית. ג'לאטו הוא הכינוי הנפוץ לגלידה האיטלקית, ואחוזי השומן בה נמוכים יותר (7% - 8%) מאשר אלה של גלידה רגילה. הג'לאטו עשוי מחלב או משמנת, מעורבב עם ממתיקים (בעיקר סוכר לבן) וטעמים שונים. האיטלקים אומרים בגאון כי אין שתי ג'לטריות באיטליה המגישות גלידות בטעמים דומים - ולכל ג'לטריה יש מרקמים וטעמים משלה. ייחודה של הגלידה האיטלקית הוא שמוכנסות אליה כמויות קטנות מאוד של אוויר ביחס לכמויות הנהוגות בגלידות אחרות, דבר שהופך אותה לטעימה מאוד.

המהגרים האיטלקים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-19 הביאו איתם את מתכוניהם לגלידות, והחלו בהפיכתה של תעשיית הגלידות לתעשיית מזון פופולרית ונפוצה - ועם הזמן גם זולה יותר. גם בארגנטינה ידוע האלאדו (Helado) כגלידה משובחת וטעימה, שמקורה גם כן במתכונים שהביאו עמם המהגרים האיטלקים שהגיעו למדינה בראשית המאה ה-20.

משקאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ארוחה טיפוסית באיטליה שלא כוללת כוס יין אחת או שתיים. איטלקים רבים מעדיפים לסיים את ארוחותיהם בכוס קפה מהביל.

יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה נחשבת אחת היצרניות המובילות בעולם בתחום היין, במיוחד זה האדום. עוד מהתקופה הפרה-רומית באיטליה, בימיהם של האטרוסקים ומאוחר יותר היוונים, קיימות עדויות ממשיות לתהליך המוני של ייצור יין וגידול כרמים. עד היום, אלפי שנים מאוחר יותר, איטליה אחראית לייצור של 20% מתפוקת היין בעולם כולו, נכון לשנת 2005[4]. המחוזות הגדולים ביותר באיטליה לייצור יין הם פיימונטה, טוסקנה וונטו - כולם בצפון המדינה. עם זאת, קיימים יקבים בכל המחוזות באיטליה ויותר ממיליון כרמים מעובדים במדינה מדי שנה. התושבים של כל מחוז באיטליה גאים ביין המיוצר במחוזם, בין אם הוא מפורסם יותר ובין אם לאו. השיטות המסחריות לייצור היין באיטליה מהוות את חלק הארי של התעשייה. מכונות מתקדמות ויקבים מודרניים נמצאים במקומות רבים, אך עדיין קיימים יקבים כפריים בהם דורכים על הענבים ברגליים יחפות. לרוב, יינות מסורתיים אלה מיוצרים לשימוש עצמי בלבד, ואין תעשייה מסודרת המתבססת על שיטת הייצור הפרימיטיבית הזאת.

יינות איטלקיים נחשבים לחומציים יחסית ליינות אחרים, ודרגות היובש שלהם לרוב נעות בין יין יבש לבין חצי יבש. הארומה והטעם שלהם מעודנים יותר, ועל כן הם מעולים לשתייה תוך כדי ארוחה דשנה, הרבה יותר מאשר שתיית כוס בודדת.

קפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפה בסגנון איטלקי (caffè) ידוע בכל העולם כתערובת קפה איכותית למדי. תערובת הקפה מוכנה מטחינה בלחץ גבוה של תערובת גרעיני קפה באיכות גבוהה ומזנים משובחים (המוכר מכולם הוא זן הארביקה, שגדל באתיופיה, ברזיל ומקומות שונים באפריקה). בדרך כלל פולי הקפה ממנו מכינים תערובת אספרסו אינם שונים מפולי קפה רגילים אחרים, אך הם נבחרים בקפידה, עוברים תהליך של קלייה עדינה ומעורבבים עם פולי קפה מזנים נוספים. תושבי איטליה נחשבים אניני טעם, במיוחד בכל הקשור בקפה, ועל כן נדיר מאוד למצוא באיטליה קפה פילטר או נסקפה.

האספרסו נפוץ באיטליה בבתים פרטיים ובבתי קפה. הוא מוגש בכוס קטנה למדי, המקבילה בכמותה לשוט של משקה אלכוהולי. הוא מרוכז מאוד ומכיל מנת קפאין גדולה ודומיננטית. טעמו חזק, והוא מוגש ללא חלב. מקובל לחלק את מנות האספרסו לשלושה גדלים: הגודל הקטן והמרוכז ביותר הוא האספרסו הקצר. הוא מורכב ממנת קפה אחת וממנת מים אחת. הגודל הבינוני והדליל יותר נקרא אספרסו ארוך, והוא מורכב ממנת קפה אחת ומשתי מנות מים. אספרסו כפול, הגודל הגדול ביותר של האספרסו, מורכב משתי מנות קפה ושתי מנות מים.

הקפה הידוע מקיאטו, מקורו גם כן באיטליה. מדובר במנת אספרסו סטנדרטית המוגשת בתוספת שכבת חלב דקה ולעתים מוקצפת, או שמנת מתוקה. קפוצ'ינו הוא כוס קפה מעורבב עם מנת חלב מוקצף. קפוצ'ינו פופולרי בעיקר כמשקה בוקר עשיר ומעורר.

משקאות משכרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיטלקים נוהגים לשתות לעתים תכופות אך למרות זאת אינם ידועים כשתיינים גדולים, במיוחד לא בהשוואה לעמים שכנים אחרים. איטלקי לרוב יסתפק בכוס משקה אלכוהולי אחת בארוחה. יין הוא המשקה הפופולרי ביותר במדינה, אך האיטלקים נחשבים לממציאיהם של משקאות רבים נוספים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באיטליה, כמו באירופה כולה, מלצר נחשב לאיש שירות, שזהו מקצועו ועיסוקו. כתוצאה מכך, רמת השירות בבתי אוכל המעסיקים מלצרים מקצועיים גבוהה לאין שיעור מאשר בבתי עסק שמעסיקים עובדים זמניים ללא הכשרה מתאימה.
  2. ^ מתכון להכנת ארטישוק בסגנון יהודי (איטלקית)
  3. ^ איך מכינים טורטליני
  4. ^ Mulligan, Mary Ewing and McCarthy, Ed. Italy: A pasion for wine. Indiana Beverage Journal, 2006, 62(7), 21-27