אלטון ג'ון

אלטון ג'ון
Elton John

ג'ון, 2011
לידה	25 במרץ 1947 (בן 77) לונדון, אנגליה
שם לידה	רג'ינלד קנת' דווייט
שם במה	Elton John
מוקד פעילות	ניו יורק, ארצות הברית, אנגליה
תקופת הפעילות	מ-1962
מקום לימודים	האקדמיה המלכותית למוזיקה, אוניברסיטת לונדון, St. Thomas Aquinas High School
עיסוק	מוזיקאי • מלחין • פסנתרן
סוגה	רוק • גלאם רוק • פופ רוק • רוק קל
סוג קול	טנור
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	גפן רקורדס • איילנד רקורדס • דה איילנד דף ג'אם מיוזיק גרופ • מרקורי רקורדס • Paramount Records • דה רוקט רקורד קומפני • MCA רקורדס • אוני רקורדס • DJM רקורדס • Congress Records
בן זוג	דייוויד פורניש תבנית:מוקטן
בת זוג	רנטה בלואל תבנית:מוקטן
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה	מפקד במסדר האימפריה הבריטית (1995) פרס גראמי (1987) פרס אוסקר (1995) פרס גלובוס הזהב לשיר המקורי הטוב ביותר (21 בינואר 1995) פרס טוני למוזיקה המקורית הטובה ביותר (2000) המדליה הלאומית למדעי הרוח (2022) קצין מסדר האמנויות והספרות (1993) פרס גלובוס הזהב (1995) פרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר (27 במרץ 1995) Crystal Award (2018) פרס ג'וני מרסר (2013) היכל התהילה של הרוק אנד רול (1994) איש השנה של MusiCares (2000) פרס אגדה חיה של גראמי (1999) עמית כבוד (2020) פרס גרשווין (2024) אגדות דיסני (2006) פרס מרכז קנדי פרס מפתח הכסף פרס ליגת הדרמה אביר בלגיון הכבוד כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד Knight Bachelor
EltonJohn.com
פרופיל ב-IMDb

סר אלטון הרקולס ג'ון, CH ‏CBE (באנגלית: Elton Hercules John; נולד ב־25 במרץ 1947 בשם רג'ינלד קנת' דווייט) הוא זמר, מלחין ופסנתרן בריטי, אחד הזמרים המצליחים ביותר במאה ה־20. אלבומיו נמכרו לאורך השנים בלמעלה מ־300 מיליון עותקים, מה שמעמיד אותו כאחד מחמשת המוזיקאים שיאני המכירות בכל הזמנים. הוא מחזיק בהישג הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים, מאז החלו מצעדי דירוג הסינגלים "Candle in the Wind" (ההישג מצוין בספר השיאים של גינס). בנוסף, פסקול סרט האנימציה "מלך האריות" שהלחין הוא פסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים. ג'ון זכה בשישה פרסי גראמי, בחמישה פרסי המוזיקה הבריטית, בשני פרסי אוסקר, בשני פרסי גלובוס הזהב ובפרס טוני. הוא גם מחזיק בתואר אבירות. על פי דירוג בילבורד, ג'ון הוא אמן הסולו המצליח ביותר בכל הזמנים.

הקריירה שלו משתרעת על פני חמישה עשורים, ועשרות מהשירים שכתב וביצע נכנסו לצמרות מצעדי המוזיקה ברחבי העולם. מלבד הצלחתו המסחרית, נחשב ג'ון לאחד היוצרים החשובים והמשפיעים במוזיקת הפופ והרוק. הוא נחשב כמי שהצליח לשמר, במידה רבה, את מקומו המרכזי של הפסנתר ברוק אנד רול. כמרכיבי מפתח בהצלחתו המוזיקלית ניתן למנות: כישרונו המלודי, המילים לשיריו (אותן כתב על פי רוב הפזמונאי ברני טופין), שירתו מלאת התשוקה בקול הטנור העשיר שלו ונגינתו בפסנתר המושפעת ממוזיקת הגוספל. בעיבודיו המוזיקליים בולט השימוש בכלי המיתר. ג'ון מפורסם גם בשל סגנון הלבוש שלו והתנהגותו מחוץ לבמה.

ב־2011, דירג אותו מגזין "רולינג סטון" במקום ה־49 ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים.

ילדות וקריירה מוקדמת

אלטון ג'ון נולד בשם רג'ינלד קנט דווייט ב־25 במרץ 1947 בפינר , שכונה ברובע הארו שבלונדון רבתי, שנמצאת בתחומי המחוז ההיסטורי מידלסקס (Middlesex). הוא בנו הבכור של סטנלי דווייט (1925 – 1991), לוטננט טיסה בחיל האוויר המלכותי, ובנהּ היחיד של שילה איילין (לבית האריס, 1925 – 2017). הוריו נישאו ב־1945, והמשפחה עברה לגור בביתם של סבו וסבתו מצד אמו, בית דו־משפחתי בדיור הציבורי. הוא למד בבתי ספר בפינר: פינר ווד ג'וניור, רדיפורד ולבסוף בית הספר לדקדוק פינר קאונטי שאותו עזב בגיל 17, כחצי שנה לפני בחינות הגמר ("A-Level" ), כדי לעסוק במוזיקה.

ג'ון גדל בבית מוזיקלי. שני ההורים היו חובבי תקליטים נלהבים, ובבית נשמעה מוזיקה באופן תדיר, בתקליטים או ברדיו. האב העדיף ג'אז, והאם העדיפה מוזיקת פופ. אביו ניגן בחצוצרה בלהקה "Bob Miller and the Millermen" . ג'ון למד לנגן בפסנתר בגיל צעיר מאוד. סבתו, איווי, הושיבה אותו כבר כפעוט על ברכיה, בעוד הוא מקיש על הקלידים. כשהיה בן 3, הדהים את הוריו כשרץ לפסנתר וניגן מנגינה שנשמעה ברדיו, "ואלס המחליקים על הקרח" מאת ולדטויפל. הדבר הפך להרגל, כשהילד רץ מהרדיו לפסנתר ובחזרה, ועד מהרה היה קשה לנתק אותו מהכלי. ההורים ניצלו את הכישרון שהפגין הילד כדי לבדר את האורחים שלהם: ”כשהוא היה בן 4 נהגנו להשכיב אותו לישון ביום ולהעיר אותו לנגן במסיבות בלילה”, סיפרה אמו. כשהיה בן 7, אמו מצאה לו מורה פרטית, שתרגלה אותו בעיקר במוזיקה קלאסית. הוא התאמן שלוש שעות ביום. כשהיה באותו גיל, התנסה ג'ון בהופעה ציבורית: הוא נכח בחתונתו של בן דודו רוי דווייט, וכשהלהקה איחרה להגיע, ביקש ממנו בן דודו לנגן בפסנתר ולבדר את האורחים, עד להגעת הלהקה. ילדותו של ג'ון התאפיינה בוויכוחים קשים בין הוריו, שג'ון היה מוצא מהם מפלט בהסתגרות בחדרו והאזנה לתקליטים (ו"למידה" שלהם). הוא סבל מהתקפי זעם, שהנגינה עזרה לו להירגע מהם. לימים סיפרה אמו שהוא גדל כ"פקעת עצבים". עוד סיפרה שהיה "מכונס בעצמו ומאוד עצוב". ג'ון המשיך לנגן בפסנתר בביתו במשך שעות, עד שהופסק על ידי הוריו, גם בשל תלונות מהשכנים. החל מאמצע שנות ה־50 חלו שינויים במוזיקה, ומוזיקת הרוק אנד רול החלה להיות פופולרית. הדבר התבטא בתקליטים שרכשה האם (לדוגמה: של אלביס פרסלי ושל "Bill Haley & His Comets"), ועמם גם רג' התקרב לסוגה זו.

האקדמיה המלכותית למוזיקה

לאחר שהשתתפותו בתחרות מוזיקה מקומית הותירה רושם, קיבל ב־1958, כשהוא בגיל 11, מלגת לימודים חלקית לאקדמיה המלכותית למוזיקה, שם למד יום בשבוע, בבוקר יום שבת, במשך חמש שנים (במקביל ללימודיו בבית הספר לדקדוק פינר קאונטי, שגם בו החל ללמוד בגיל 11). לדברי אחת המרצות, הלן פיינה, ג'ון (אז "רג'") היה "תלמיד לדוגמה" לאורך רוב תקופת לימודיו – מנומס ומפגין רצון ויכולת לעמוד במטלות שהוטלו עליו. רק לקראת סוף לימודיו במקום התחיל להיות "טיפה רשלני". ג'ון העדיף לנגן משמיעה, ללא תווים: פיינה מספרת שהדהים אותה כשניגן "כמו תקליט גרמופון" יצירה בת ארבעה עמודים של הנדל, מיד לאחר שהאזין לה בפעם הראשונה (הוא אף אלתר על היצירות). ג'ון נהנה מאוד לשיר במקהלה של האקדמיה. תוך כדי לימודיו במוסד, אמו שכרה לו מורה פרטי חדש, שהדריך אותו במוזיקה פופולרית (כשג'ון למד במוסד, לימדו בו מוזיקה קלאסית בלבד). בשיעורי המוזיקה בבית הספר לדקדוק פינר קאונטי, ג'ון גילה יכולת הלחנה, ואף שר. הוא הרשים את התלמידים בחיקוי סגנון נגינתו של ג'רי לי לואיס. בזמן הפנוי המועט שלו, עבד בחלוקת עיתונים, וכן בחנות יין, בשבת אחר הצהריים, לאחר הלימודים באקדמיה.

אף על פי שנמשך למוזיקה פופולרית, הכיר ג'ון לימים בחשיבותם של הלימודים הקלאסיים באקדמיה ליצירתו: ”ללא ההכשרה הראשונית שקיבלתי, לעולם לא הייתי מסוגל לכתוב את השירים שכתבתי”, אמר. ג'ון השתלב במקום היטב גם מבחינה חברתית והכיר חברים רבים, בהם כמה מוזיקאים שאיתם שיתף פעולה באופן הדוק בהמשך דרכו: המעבד פול בקמסטר, המפיק כריס תומאס, והנבלאית סקיילה קנגה. ג'ון שמר על קשר עם המוסד גם בבגרותו, ומימן מלגות לתלמידים מעוטי יכולת כלכלית.

ג'ון הוטרד מאוד בילדותו ממראהו החיצוני: ”הייתי עומד מול המראה – הייתי מאוד שמן – והייתי עושה פנטומימה לתקליטים של ג'רי לי לואיס, תוך שאני חושב [...] הלוואי שזה היה קורה לי”. משיכתו לאמני רוק אנד רול שהיו רועשים מדי לטעמה של אמו, כמו ליטל ריצ'רד, הטרידה אותה, והוא נאלץ להקשיב לתקליטים אלה בחדרו בלבד. משיכתו למוזיקה פופולרית הכעיסה גם את אביו, שהעדיף שיתרכז במוזיקה קלאסית. האב, שהרבה להיעדר מהבית עקב שירותו הצבאי, כתב באחד ממכתביו לאשתו: ”רג'י חייב לוותר על הרעיון של להיות מוזיקאי פופ. הוא הופך להיות נער פרוע”. האב אף ניסה לשכנע את בנו לפנות לקריירה של בנקאי או עובד מדינה. עם זאת, כשג'ון נזקק לפסנתר חדש (מאוחר יותר, כשהוריו כבר נפרדו) אביו התקשר למורה באקדמיה המלכותית למוזיקה כדי להודיע שהוא מעמיד לרשותו את הפסנתר שלו.

ב־1960 הקים יחד עם שכן, סטיוארט "סטו" בראון, להקה שכונתית בשם "The Corvettes", שהתפרקה לאחר שנה וחצי. בינתיים, היחסים בבית הוחרפו, ואמו של ג'ון החלה לנהל רומן עם פרד פרברדר, צייר מקומי. ההורים באופן מעשי כבר נפרדו, אך גירושים נחשבו באנגליה של אותה תקופה כדבר שערורייתי שיש להסתיר, וההורים נשארו נשואים כדי להגן על שמו הטוב של בנם, שלמד עדיין במסגרות חינוכיות. עם זאת, ג'ון המשיך לסבול מאוד מהוויכוחים הקשים בין הוריו, כשנפגשו, ויכוחים שכעת נסבו סביבו. לבסוף ב־1962 התגרשו ההורים. האם התחתנה עם פרברדר, וג'ון עבר לגור בביתם, דירה מס' 3A בבניין מגורים בן שמונה דירות שנקרא "Frome Court", לא רחוק מבתיהם הקודמים. בבית זה כתב ג'ון את השירים שפרסמו אותו (למשל "Your Song"). כשעבר ממנו, ארבעה אלבומים שלו נמצאו בו זמנית בטופ־40 במצעד האמריקאי.

נגן פאב

היחסים בין ג'ון לאביו החורג היו טובים (ג'ון כינה אותו בחיבה "דרף", בחילוף אותיות של שמו), ופרברדר סייע לג'ון למצוא עבודה בפאב מקומי במלון "Northwood Hills", שם ניגן ג'ון בלילות סופי שבוע, בימים חמישי עד ראשון (פרברדר אף הסתובב בין המבלים בסיום ההופעות כדי לאסוף טיפים לג'ון). הוא ניגן במקום שירים שהיו פופולריים באותה תקופה, של אמנים כמו ריי צ'ארלס וג'ים ריבס , כמו גם לחנים משל עצמו. ג'ון התנסה במקום בהופעה מול קהל קשה: קטטות פרצו במקום באופן תדיר. מדי פעם היה אחד המבלים ניגש ושופך בירה לתוך הפסנתר שג'ון ניגן בו. עם זאת, לימים הדגיש ג'ון את החשיבות הרבה שהוא מייחס לצבירת ניסיון בכל סוג של הופעה חיה:

ככל שאתה מתאמן, ככל שאתה מנגן לפני קהל, כך אתה משתפר [...] הופעתי את החלק שלי במקומות ואולמות זוועתיים, אבל נהניתי מכל דקה מזה, כי המשמעות הייתה שאני לומד את האומנות שלי. ללמוד את האומנות שלך זה הדבר החשוב ביותר.

— ג'ון, 2019

בלוזולוג'י

כחצי שנה לפני בחינות הגמר ("A-Level"), עזב ג'ון את בית הספר לדקדוק פינר קאונטי. כן עזב את האקדמיה המלכותית למוזיקה. בן דודו רוי דווייט סייע לו למצוא עבודה ב־"Mills Music", חברת הוצאה לאור מוזיקלית, שם עבד בעבודות כלליות שונות כהוצאת משלוחים לדואר והגשת תה. הוא גם הכיר במקום אנשים מהתעשייה. יחד עם סטיוארט בראון, הקים ג'ון להקת בלוז בשם בלוזולוג'י . ג'ון היה הקלידן, בראון היה הגיטריסט והזמר, ואליהם הצטרפו הבסיסט רקס בישוף והמתופף מיק אינקפן. ב־1962 הם החלו לנגן בפאבים מקומיים, וב־1963 קיבלו עבודה במועדון הלילה הלונדוני "The Establishment" . ג'ון המשיך לעבוד בימים ב־"Mills Music", ואת הלילות חילק בין הופעות בפאב להופעות עם "בלוזולוג'י". ב־1965 הלהקה חתמה על חוזה עם הסוכנות של רוי טמפסט, שהעסיקה אותם כלהקת ליווי לזמרי והרכבי רית'ם אנד בלוז אמריקאיים שהגיעו להופעות באנגליה. ג'ון נקב במאורע הזה כנקודה שבה הלהקה הפכה למקצוענית. אז גם עזב את העבודה ב־"Mills Music". בין הזמרים והלהקות שליוו היו The Isley Brothers , דוריס טרוי , בילי סטיוארט , סולומון ברק ופטי לבל ולהקתה. העבודה הייתה אינטנסיבית ומתישה: "בלוזולוג'י" הופיעה כל לילה, לעיתים שלוש–ארבע הופעות בלילה, ברחבי אירופה. הלהקה חתמה אצל "Fontana Records" (באותה תקופה, חברת בת של "פיליפס"), ופרסמה את הסינגל הראשון של הלהקה, "Come Back Baby", שאותו כתב ושר ג'ון. ג'ון כתב ושר גם את הסינגל השני שהוציאה הלהקה, "Mr. Frantic", בתחילת 1966. שני הסינגלים לא זכו להצלחה. בהרכב מורחב, החלה הלהקה ללוות את זמר ה־R&B מייג'ור לאנס . בספטמבר 1966 הציע הזמר ג'ון באלדרי לחברי "בלוזולוג'י" להיות להקת הליווי שלו. רק ג'ון וסטיוארט הסכימו, ובמקום החברים שעזבו הצטרפו חדשים, בהם הסקסופוניסט אלטון דין .

הופעה שג'ון מציין כמשמעותית נערכה בדצמבר 1966 ב־"Saville Theatre" בלונדון, כש"בלוזולוג'י" ערכה את מופע החימום לליטל ריצ'רד. אומנם מעריציו של ריצ'רד לא אהבו את הלהקה וצעקו לה לרדת מהבמה, אך ג'ון התרשם ממנו עמוקות:

כשראיתי את ליטל ריצ'רד עומד על הפסנתר, הכל אורות, נצנצים ואנרגיה, החלטתי אז ובמקום שאני אהיה פסנתרן רוק אנד רול!

— אלטון ג'ון

כשהחל לעבוד עם הלהקה, קבע באלדרי שמלבדו שני חברים נוספים בלהקה יהיו זמרים, וכשהחליט להחליף את אחד מהם, בחר בזמרת אמריקאית, ולא בג'ון. ג'ון אומנם היה הקלידן ולא יועד להיות זמר, אך נפגע – הוא רצה להיות זמר מוביל, אך היה משוכנע שהופעתו החיצונית השמנמנה תעמוד לו לרועץ בכך. הוא החל להרגיש תסכול רב והבין שלא יוכל להתפתח עוד בלהקה, אך היסס לעזוב אותה בשל אובדן ההכנסה. לימים תיאר את הלהקה במילים "להקה נוראית" ו"בינונית". ג'ון שקל מה לעשות, והחל לחשוב שעליו להתרכז בכתיבת שירים. הוא ענה למודעת "דרושים" שפרסמה חברת התקליטים "ליברטי רקורדס" בגיליון ה־17 ביוני 1967 של מגזין "NME": "ליברטי רקורדס מחפשת כישרון". למודעה ענה גם צעיר בן 17 בשם ברני טופין.

ההתקשרות עם ברני טופין ו־DJM, ואימוץ שם הבמה

ג'ון הופיע למבחן בד אצל ריי ויליאמס, מנהל מחלקת A&R (האחראית לחיפוש כישרונות) ב"ליברטי רקורדס". ויליאמס התרשם וקבע לו הקלטת מבחן נוספת, שאותה העביר למנהליו, שלא התרשמו. בניסיון לרכך את הודעת הדחייה, ויליאמס הושיט יד לערימה שבה היו מעטפות עם שירים של פזמונאים, והושיט לג'ון אחת מהן – זו של ברני טופין. ג'ון החל להלחין מוזיקה לשירים של טופין, בהם "Scarecrow" (ג'ון וטופין החלו לעבוד בהתכתבות בדואר, בהמשך נפגשו לפגישת היכרות). ויליאמס, שהיה מרוצה מהתוצאות, קישר את ג'ון לחברה אחרת, שאחד השותפים בה היה המוציא לאור המוזיקלי היהודי בריטי דיק ג'יימס , ממייסדי חברת ההפצה לשירי "הביטלס" "נורת'רן סונגס" ובעל חברת התקליטים "DJM Records" . ג'ון הקליט שירים באולפני DJM לאחר שעות העבודה באופן מחתרתי, מבלי לבקש רשות. הוא נעזר בין השאר בגיטריסט, שעבד באולפני DJM כטכנאי קול, קיילב קוואי . ג'ון עדיין היה חבר ב"בלוזולוג'י" באופן רשמי, אך החליט סופית לעזוב אותה לאחר שבאלדרי החל להופיע עם הלהקה במופעי קברט, שהיו שנואים על ג'ון באופן מיוחד. בתחילת 1968 עזב את הלהקה, ועוד בטרם לכך חיפש לעצמו שם במה: בתחילה ביקש רשות לשאול את שמו של סקסופוניסט הלהקה אלטון דין, אך לאחר שזה הביע הסתייגות, השתמש רק בשמו הפרטי, ולקח את השם "ג'ון" מג'ון באלדרי. מעתה היה ל"אלטון ג'ון". בשבילו, שכילד הרגיש לא בנוח עם עצמו ועם מראהו החיצוני, להקרא רג' היה "סוג של כמו סיוט כשהייתי צעיר. לא יכולתי לחכות להיות מישהו אחר". עוד סיפר ששינוי השם היה "פסיכולוגית, דחיפה גדולה בשבילי" .

קריירה

1967 – 1969: מוזיקאי אולפן עד אלבום הבכורה

בנובמבר 1967 חתמו ג'ון וטופין, כצמד כותבי שירים, על חוזה עם "DJM". הציפיות של דיק ג'יימס מהצמד היו כתיבת מוזיקת Easy listening (שירים נעימים להאזנה קלה) למכירה למבצעים אחרים. כך נהגו ג'ון וטופין, ונחלו אכזבה אחר אכזבה כשמבצעים מעטים בלבד הביעו עניין בשירים שכתבו. בנוסף לכתיבת שירים, כלל חלקו של ג'ון בחוזה עבודה באולפן. הוא ניגן כנגן אולפן עבור מוזיקאים אחרים והקליט עבורם דמואים. בין השאר ניגן – מבלי לקבל קרדיט – בלהיטם של "ההוליס" He Ain't Heavy, He's My Brother , ושר כזמר רקע בלהיטיו של טום ג'ונס "Delilah" ו־"Daughter of Darkness". לאחר חתימת החוזה, עבר טופין לגור בביתו של ג'ון, וחזר לביתו שבלינקולנשייר בסופי שבוע. סינגל הבכורה של ג'ון, "I've Been Loving You" , יצא לאור ב־1 במרץ 1968.

בעידודו של סטיב בראון, החל הצמד לכתוב באופן חופשי יותר, מבלי להגביל את עצמו לציפיות של דיק ג'יימס כפי שעשה בעבר. ב־28 באוקטובר 1968 השתתף ג'ון במבחן בד לשידור הרדיו הראשון שלו. חברי הפאנל ב־BBC היו חלוקים בדעותיהם, אך ג'ון עבר (אף על פי שסבל מכאב ראש חזק במהלך המבחן), וההקלטה שודרה ב־3 בנובמבר בתוכניתו של הנרי סטיוארט. אחד מהשירים שג'ון ביצע במבחן היה Lady Samantha . דיק ג'יימס התנגד בתחילה להוציא את השיר לאור, משום שחרג מוזיקלית מהחזון המסחרי שלו לגבי ג'ון וטופין, אך לאחר השידור ב־BBC הוא הסיר את התנגדותו, ובינואר 1969 יצא השיר כסינגל השני של ג'ון (בהפקתו של סטיב בראון, שהפיק גם את אלבום הבכורה של ג'ון). הסינגל זכה אומנם להשמעות רדיו, אך לא הצליח במכירות. חברי ההרכב האמריקאי Three Dog Night (שהסולן שלהם התיידד עם ג'ון כשהופיעו בבריטניה) הקליטו את השיר וכללו אותו באלבומם השני, Suitable for Framing ‏(1969). דיק ג'יימס הציע שיר של ג'ון, "I Can’t Go on Living Without You", עבור תחרות הזמר של האירוויזיון לשנת 1969. הזמרת לולו נבחרה לייצג את בריטניה, וצריך היה לבחור לה שיר. נערך אירוע קדם טלוויזיוני, והצופים הצביעו באמצעות גלויות: כמה שירים בוצעו, בהם השיר של ג'ון, שלא נבחר (השיר שנבחר היה "Boom Bang-a-Bang", שזכה באירוויזיון במשותף עם מדינות נוספות).

ביוני 1969 יצא אלבום הבכורה של ג'ון, "Empty Sky". האלבום קיבל ביקורות לא רעות, אך לא זכה להצלחה מסחרית. מרבית השירים באלבום היו בעלי אופי ג'אזי. מן האלבום בלט במיוחד השיר "Skyline Pigeon", שזכה להשמעות רדיו רבות ותואר לימים על ידי ג'ון במילים "אחד השירים המשמעותיים הראשונים שאני וברני כתבנו". ב־1972 הקליט ג'ון שוב את השיר בגרסת פסנתר (גרסת האלבום מלווה בנגינת צ'מבלו ועוגב), ומאז ביצע אותו בהופעות לכל אורך הקריירה שלו.

ג'ון היה מיועד להשתתף כזמר מוביל באלבומה השני של להקת קינג קרימזון "In the Wake of Poseidon", אך השתתפותו בוטלה לאחר שמייסד הלהקה רוברט פריפ החליט שסגנונו אינו מתאים לה.

1970 – 1975: שנות השיא

ג'ון (מימין) עם שותפו הוותיק לאלבומיו, התמלילן ברני טופין, 1971

ב־1970 יצא אלבומו השני של ג'ון, "Elton John". האלבום, שנחשב לאלבום הפריצה של ג'ון, זכה להצלחה מסחרית לאחר שהשיר "Your Song" מתוכו הגיע לצמרת מצעד המכירות האמריקאי. האלבום נהנה גם מביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה. להיטים נוספים מהאלבום היו "I Need You To Turn To", ‏"Take Me To The Pilot", ‏"Border Song" ו־"Sixty Years On". באלבום זה החל גם שיתוף הפעולה עם המפיק גאס דאג'ן (שהייתה לו השפעה מכרעת על הצליל באלבומיו של ג'ון) ועם המעבד פול בקמסטר, שפעל באותה תקופה גם לצד הרולינג סטונז ודייוויד בואי (להיטו של בואי "Space Oddity" הופק על ידי דאג'ן; בקמסטר סיפק את העיבוד התזמורתי).

באותה השנה, לאחר מספר חודשים, יצא לאור אלבומו השלישי, "Tumbleweed Connection". אלבום אולפן זה כלל עיבודים בסגנון המערב הפרוע. האלבום לא כלל להיטים, אולם קיבל ביקורות טובות ומדורג באופן עקבי בקרב המאזינים כאחד מאלבומיו האהובים ביותר.

ב־1971 יצא "17-11-70", אלבום הופעה שתיעד הופעה חיה ששודרה והוקלטה ברדיו בניו יורק ב־17 בנובמבר 1970. ההקלטה כללה שירים חדשים וישנים של ג'ון, וכן ביצועי שירים של אמנים אחרים, בהם "Honky Tonk Women" של הרולינג סטונז, "Get Back" של הביטלס, ושיר הרוקנ'רול הוותיק "My Baby Left Me". בהקלטה השתתפו גם המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מארי , שהצטרפו ללהקתו של ג'ון באפריל 1970, והמשיכו להופיע איתו עד אמצע שנות השבעים. ג'ון, אולסון ומארי הופיעו כטריו בהופעותיו החיות של ג'ון (עד לצירופו של הגיטריסט דייווי ג'ונסטון ב־1972). באותה השנה יצא גם פסקול של ג'ון לסרט "Friends", בסגנון דומה לאלבומים הקודמים ובליווי התזמור של פול בקמסטר. פסקול זה לא יצא בנפרד על גבי תקליטור, אך הוא נכלל בשלמותו באלבום האוסף הכפול של ג'ון, "Rare Masters". שיר הנושא, "Friends", יצא כסינגל והגיע למקום ה־34 במצעד בילבורד הוט 100 ולטופ־20 במצעדים באיטליה, קנדה, צרפת וניו זילנד. אלבום נוסף שיצא ב־1971 היה "Madman Across the Water". גם אלבום זה, כמו אלבומיו הקודמים "Elton John" ו־"Tumbleweed Connection", הגיע לעשירייה העליונה של מצעד מכירות האלבומים בארצות הברית. האלבום כלל את הלהיטים "Levon" ו־"Tiny Dancer". הופעה ראשונה באלבום זה הייתה לנגן כלי ההקשה הידוע ריי קופר (שעבד עם אריק קלפטון וג'ורג' האריסון). קופר הצטרף ללהקתו של ג'ון כחבר קבוע ב־1974.

בהמשך שנות השבעים הוציא ג'ון עם טופין שבעה אלבומים רצופים שהגיעו למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי: "Honky Château", ‏"Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", ‏"Goodbye Yellow Brick Road", ‏"Caribou", ‏"Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy", ‏"Rock of the Westies" ו־"Elton John's Greatest Hits". חמישה להיטים של ג'ון הגיעו למקום הראשון בארצות הברית: ‏"Crocodile Rock", ‏"Bennie and the Jets", ‏"Don't Go Breaking My Heart", ‏"Philadelphia Freedom" ו־"Lucy in the Sky with Diamonds" (שהוא חידוש לשיר של הביטלס, אותו שר ג'ון עם ג'ון לנון) ושלושה הגיעו למקום השני במצעד שם: "Daniel", ‏"Goodbye Yellow Brick Road" ו־"Don't Let the Sun Go Down on Me".

לאחר תקרית מביכה שאירעה לג'ון במהלך קניות בחנות בלונדון בתחילת דצמבר 1971, בה הקופאית, שזיהתה אותו ככוכב אלטון ג'ון, אך ראתה שם שונה (שם הלידה שלו) בפנקס השיקים, סירבה בתחילה לבצע את העסקה, החליט ג'ון לשנות את שמו באופן חוקי. ב-8 בדצמבר 1971 ארגן דיק ג'יימס (שבלייבל שלו, "DJM", היה ג'ון חתום) פגישה עם עורך־דין כדי למלא טפסים לשינוי השם. באותו מעמד, בחר לעצמו ג'ון שם אמצעי: "הרקולס", כשמו של הסוס בסיטקום ה-BBC הפופולרי "Steptoe and Son". ב-7 בינואר 1972 שונה שמו חוקית ל"אלטון הרקולס ג'ון".

ב־19 במאי 1972 יצא האלבום "Honky Château", שכלל את הלהיטים "Rocket Man" ו־"Honky Cat". האלבום קרוי על שם המקום שבו הוקלט: "Château d'Hérouville" שמצפון לפריז. האלבום היה הראשון מבין שבעה אלבומים רצופים של ג'ון שהגיעו למקום הראשון במצעד האמריקני, ושהה בו במשך חמישה שבועות. הוא קיבל ביקורות חיוביות, ונחשב לאחד מאלבומיו הטובים של ג'ון. ללהקה הקבועה שלו הצטרף באלבום זה הגיטריסט דייווי ג'ונסטון , שניגן במספר שירים באלבום הקודם, וג'ון ביקש לצרפו כחבר להקה קבוע. ג'ונסטון צורף על רקע אווירה לא טובה ובעיות שהתגלעו בין ג'ון לבין אולסון ומארי: "היינו כל כך עצבניים ומשועממים שחשבתי שאנחנו צריכים או להיפרד או לעשות משהו חדש. אז החלטתי להשתמש בלהקה באופן יותר קבוע ולצרף את דייווי", אמר ג'ון בריאיון ל־"NME". ג'ון כלל את עצמו עם אולסון ומארי בריאיון ל־"NME", אבל מהערת אגב של ברני טופין במהלך ריאיון אחר עולה שהתלונות על שעמום הגיעו למעשה מצד אולסון ומארי. הבעיות שהתגלעו עשויות לתרום להבנת החלטתו של ג'ון לפטר את אולסון ומארי באמצע שנות ה־70. הגיטריסט ג'ונסטון התגלה גם כמועיל מוזיקלית לג'ון, מכיוון שלהופעה בטריו היו מגבלות: "הבעיה העיקרית שלנו הייתה שהפסנתר היה כלי מוביל והוא, כמובן, לא מחזיק צלילים ארוכים [...] אבל מאז שדייווי הצטרף בגיטרה, זה נהיה קלי קלות בשבילי. אני יכול באמת להירגע כשאני מנגן, בעוד שקודם היינו צריכים לעבוד כולנו למלא את הצליל". במהלך ריאיון משותף עם אלטון ג'ון סיפר ברני טופין שהם נמנעו מלצרף גיטריסט עד אז, משום שחששו שיאפיל עליהם: "ממש הופתענו עם הגיטריסט החדש [ג'ונסטון] משום שפחדנו מהשתלטות על ידי הרים של מגברים ומיקרופונים". עם זאת ג'ונסטון, שהיה בעל רקע בפולק (כחבר בלהקת Magna Carta ), ידע להשתלב מבלי להשתלט על הצליל.

בנוסף לתפקידי הנגינה שלהם שימשו אולסון, מארי וג'ונסטון גם כזמרי רקע. שילוב הקולות הייחודי ביניהם (לראשונה בסינגל "Rocket Man") היה למאפיין מובהק של צליל הסינגלים והאלבומים של ג'ון עד לאמצע שנות ה־70.

באלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player" שיצא ב־1973 החל ג'ון לשלב סגנון מוזיקלי של גלאם רוק. להיטים בולטים בו היו הסינגלים "Daniel" ו־"Crocodile Rock". כן בלט "Have Mercy on the Criminal", שלצד הסינגלים זכה לביצועים של ג'ון בהופעות חיות לאורך השנים. כקודמו, זכה גם אלבום זה לביקורות חיוביות. בסוף אותה שנה יצא לאור אלבומו הכפול "Goodbye Yellow Brick Road", בו התבטא היטב סגנון הגלאם רוק המאפיין את ג'ון. האלבום הצליח מאוד במכירות, וכלל כמה מלהיטיו הגדולים ביותר של ג'ון: "Candle in the Wind", ‏"Saturday Night's Alright for Fighting", ‏"Bennie and the Jets", ושיר הנושא "Goodbye Yellow Brick Road".

ב־1974 יצא האלבום "Caribou", שכלל את הסינגלים "The Bitch is Back" ו־"Don't Let the Sun Go Down on Me". האלבום קרוי על שם אולפן ההקלטות "קריבו" שבקולורדו, שם הקליט ג'ון את האלבום. האלבום הוקלט בחופזה, בכתשעה ימים בלבד במהלך ינואר 1974 שעמדו לרשות הלהקה לפני התחלת סיבוב ההופעות ביפן ואוסטרליה, ועקב כך הלהקה עבדה תחת "לחץ לא ייאמן". המפיק גאס דאג'ן הביע לימים מורת רוח מהסאונד של האלבום, כמו גם ממרכיבים נוספים בו. "Step into Christmas" היה סינגל שהקליט ג'ון בנובמבר 1973. הוא נכלל כרצועת בונוס בהוצאה המחודשת של "Caribou", שיצאה ב־1995.

אלטון ג'ון בהופעה, 1975

ב־1975 השתתף ג'ון לצד כוכבים כגון אריק קלפטון וטינה טרנר בסרט "טומי", אשר התבסס על האלבום ואופרת רוק של להקת "המי". הוא גילם בסרט את אלוף הפינבול המפסיד לטומי, הנער החירש והעיוור. בסרט זה שר ג'ון את הלהיט "Pinball Wizard".

בפברואר 1975 יצא לאור הסינגל "Philadelphia Freedom". השיר נכתב כמחווה לחברתו הטובה הטניסאית בילי ג'ין קינג (שם השיר, שאותו קבע ג'ון, הוא כשמה של קבוצת הטניס המקצוענית שבה שיחקה קינג). השיר הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד, ודורג שלישי בסיכום השנה. ב־17 במאי של אותה שנה ביצע ג'ון את השיר בתוכנית הטלוויזיה האפריקאית־אמריקאית Soul Train . ג'ון היה האדם הלבן השלישי שהופיע בתוכנית.

ב־19 במאי 1975 יצא לאור אלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy", שנכתב כסיפור אוטוביוגרפי על ימי התחלת הקריירה של ג'ון ושותפו הוותיק התמלילן ברני טופין. "קפטן פנטסטיק" הוא האלבום הראשון אי פעם שנכנס מיד עם יציאתו לאור למקום הראשון במצעד בילבורד 200, תוך שמכר 1.4 מיליון עותקים במשך ארבעת הימים הראשונים ליציאתו, ושהה במקום הראשון במשך שבעה שבועות. האלבום קיבל ביקורות חיוביות מאוד, ונחשב לאחד מאלבומיו הטובים ביותר. ישנם – ובהם ג'ון עצמו – הרואים בו את אלבומו הטוב ביותר. בריאיון שערך עמו קמרון קרואו ב־2006 אמר ג'ון: "תמיד חשבתי ש'קפטן פנטסטיק' היה אלבומי הטוב ביותר, משום שלא היה מסחרי בשום דרך [...] 'קפטן פנטסטיק' נכתב מההתחלה לסוף בסדר רץ, כמעין סיפור על התמודדות עם כישלון – או ניסיון נואש שלא להיות כזה. חיינו את הסיפור". האלבום אף זכה להצלחה מסחרית ומקובל לראותו כמסמן את סיומה של פסגת הקריירה של ג'ון. הסינגל היחיד מהאלבום, "Someone Saved My Life Tonight", הגיע למקום הרביעי במצעד בילבורד הוט 100, ולמקום השני במצעד הסינגלים RPM הקנדי.

לפני הקלטת האלבום הבא, "Rock of the Westies", פיטר ג'ון את חברי הלהקה הקבועים אולסון ומארי. על הכל מוסכם שהפיטורים נעשו דרך הטלפון, אך קיימים חילוקי גרסאות בין ג'ון לבין אולסון לגבי זהות המטלפן: לפי ג'ון, היה זה הוא עצמו (ובראיונות שנערכו עמו לאחר מכן הביע חרטה עמוקה על "הדרך הנוראית" של פיטורים דרך הטלפון). אומנם אולסון סיפר שהיה זה "מישהו במשרד" שדיבר איתו. ג'ון אומנם סיפר בעבר בגלוי על בעיות שהיו לו כבר מתחילת הדרך עם אולסון ומארי, כאמור לעיל, אך הדברים לא נתפסו על ידי המפוטרים כסימנים המתריאים לקראת הבאות, ואף ג'ון לא חזר לדון בהם – ההסבר שסיפק לתקשורת היה שהרגיש שהיה "חייב שינוי". גם אולסון סיפר: "הסיבה מדוע הוא נתן לנו ללכת, עד כמה שקראתי בעיתונות, הייתה שהוא רצה לשנות כיוון מוזיקלי". עם זאת, ההסבר לא התקבל על דעתם כעילה אמיתית, והפיטורים, על פי אולסון, המשיכו לרדוף את מארי עד מותו ב־1992, משבץ שנגרם בעקבות טיפול כימותרפי במחלת סרטן העור שממנה סבל: "היינו מאוד קרובים, גרנו בנאשוויל. מספר שבועות לפני מותו של די, ביקרתי אותו. אחד הדברים האחרונים שהוא אמר לי היה, 'נייג', הלוואי שהיו אומרים לנו מה לעזאזל עשינו שפוטרנו. אף פעם לא קיבלנו את הסיפור האמיתי'". אולסון ומארי חזרו ללהקתו של ג'ון וניגנו בה בשנים 1980 – 1984. אולסון חזר ללהקתו של ג'ון ב־2000.

דייווי ג'ונסטון וריי קופר נשארו בלהקה. חזרו אליה המתופף רוג'ר פופ וקיילב קוואי, שהצטרף כגיטריסט נוסף. הבסיסט קני פאסרלי צורף כחבר חדש. ללהקה הצטרף גם ג'יימס ניוטון הווארד כקלידן וכמעבד באולפן. השותפות עם ניוטון הווארד הייתה משמעותית: המוזיקה של ג'ון הייתה לרוב מתוזמרת מאוד, והמגמה בעולם הייתה לכיוון השפעות ממוזיקה אלקטרונית. הווארד הוסיף תמיכה של סינתיסייזר לפסנתר של ג'ון. ג'ון כבר לא היה היחיד שניגן בהופעות על קלידים, והיה שבע רצון מכך, מכיוון שהדבר הוריד ממנו עומס וכתוצאה מכך איפשר לו "לנגן הרבה יותר טוב" (ג'ון היה עד כדי כך מרוצה מניוטון הווארד, שכאשר שמע את עבודתו בשיר "Feed Me", הוא ויתר על הכנסת הפסנתר שלו עצמו לשיר). יחד עם הגיטריסטים, הפסנתר של ג'ון הפך פחות דומיננטי בהופעות החיות, ומהרבה בחינות הפכה להקת ההופעות של ג'ון ללהקה מבוססת גיטרה.

את סדרת אלבומי האולפן שהוציא ג'ון בחברת התקליטים DJM, חתם האלבום "Rock of the Westies", שהוקלט בקולורדו ויצא לאור ב־4 באוקטובר 1975. בין השירים הבולטים באלבום: "Island Girl" (שהגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים בארצות הברית ובבריטניה), "I Feel Like a Bullet (In the Gun of Robert Ford)" ו־"Grow Some Funk of Your Own". אף על פי שהאלבום הגיע לראש מצעד המכירות של בילבורד, איכותו המוזיקלית נחשבת ירודה יחסית לאלבומיו הקודמים. המפיק גאס דאג'ן סיפר על חיכוכים ומריבות בין המשתתפים בהקלטות, חיכוכים ומריבות שהשליכו על התוצאה הסופית, והודה: "זה אינו אחד מהאלבומים המועדפים עלי". המבקר מאט ספרינגר כתב: "נדמה שהיעד היה גישה רעננה, וגם אם התוצאות לא מגיעות אל הפסגות הנישאות שהושגו בריצתו המדהימה של אלטון ג'ון במחצית הראשונה של שנות השבעים, עדיין יש באלבום כמה שירים טובים". עוד נכתב על כך כי קשיים רגשיים והתמכרות לסמים של ג'ון בתקופה זו, לצד החלפת חברי הלהקה נייג'ל אולסון המתופף ודי מארי הבסיסט, תרמו לירידה באיכות אלבומיו.

ג'ון סיפר לימים שהיה נתון בעומס עבודה רב, וסבל מלחץ ומדיכאונות קשים. השבוע של 20–26 באוקטובר 1975 הוכרז כ"שבוע אלטון ג'ון" בלוס אנג'לס, ונקבעו לו שני מופעים באצטדיון דודג'ר, ש־110,000 הכרטיסים להם אזלו במהירות רבה. המופע הראשון נקבע ל־25 באוקטובר. ב־21 באוקטובר קיבל ג'ון כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. ”זה יותר מלחיץ מלהופיע, אני אומר לכם...”, אמר. יומיים לאחר מכן, ב־23 באוקטובר, כשהוא בחברת משפחתו וחבריו, ביצע את מה שהיה ספק ניסיון התאבדות, ספק קריאה לעזרה: הוא בלע 60 טבליות ואליום, הודיע לנוכחים שהוא ”הולך להיות מת בתוך שעה. לקחתי כדורי שינה” – וקפץ לבריכה. הוא נאבק לצוף על פני המים, ונמשה מהם. הגיעה עזרה רפואית והוא עבר שטיפת קיבה, ונלקח לבית החולים. לאחר דיונים ארוכים ובאישור רופאיו, החליט ג'ון להתייצב למופעים המתוכננים. ב־2010 אמר: ”זה היה לחץ. עבדתי בלי הפסקה במשך חמש שנים. אבל זה היה אני אופייני. אין סיכוי שהתכוונתי למות כשעשיתי את זה”.

במאי 1976 הוציא ג'ון את אלבום ההופעה השני שלו, "Here and There". בשונה מאלבום ההופעה הראשון, בו נתפס ג'ון כמוזיקאי צעיר בעל צליל ייחודי ומקורי, הרי שבאלבום ההופעה השני מוצג ג'ון כזמר גלאם רוק ותיק, הלבוש בתלבושות ראוותניות ומשתולל על הבמה בשעת הנגינה, דבר שנטען כי תפס את מקומה של המוזיקה שלו. האלבום הוקלט בבריטניה (בהופעה בפני המלכה אליזבת השנייה ברויאל פסטיבל הול) ובארצות הברית (בהופעה שהתקיימה במדיסון סקוור גרדן ב־1974). במקור יצא האלבום על גבי תקליט יחיד; בסוף שנות ה־90 יצאה גרסת האלבום הכפול, שהכילה את כל שירי שתי ההופעות. ג'ון אירח מספר אמנים בהופעות אלו, בהם המוזיקאית לזלי דאנקן ששרה עם ג'ון את הבלדה "Love Song" בהופעה בבריטניה, והזמר ג'ון לנון שהצטרף למספר שירים בהופעתו הציבורית הגדולה האחרונה (ואחת מהופעותיו האחרונות בכלל) ב־28 בנובמבר 1974 במדיסון סקוור גארדן. ההופעה גם סימנה ציון דרך אישי עבור לנון, כאשר אלטון ג'ון ארגן פגישה מאחורי הקלעים בינו ובין רעייתו יוקו אונו בעת שהיו עדיין פרודים, במה שהתברר כשלב בדרך לפיוס ביניהם: "זה היה לפני שחזרנו להיות ביחד, אבל זה כנראה היה שהרגשנו משהו", סיפר לנון ל"רולינג סטון". שנה לאחר מכן, ביקשו לנון ואונו מאלטון לשמש סנדק לבנם שון.

1976 – 1979: Blue Moves עד Victim of Love

באוקטובר 1976 יצא האלבום "Blue Moves", שהיה אלבומו הראשון של ג'ון בחברת התקליטים "רוקט רקורדס", אותה הקים בשותפות עם ברני טופין והמפיק גאס דאג'ן. אלבום זה, שהיה אלבומו הכפול השני של ג'ון (לאחר "Goodbye Yellow Brick Road"), קיבל ביקורות מעורבות בקרב המבקרים: מבקר "רולינג סטון" אריאל סווארטלי כתב שהוא "יומרני באופן נואש" וש"מספר השירים הטובים שבו אפילו לא קרוב להצדיק את אורכו הנרחב". סווארטלי ציין לטובה את "Idol" ואת "Shoulder Holster". בביקורת רטרוספקטיבית, תיאר מבקר "AllMusic" לינדסיי פלאנר את האלבום כ"עייפות בלתי־נמנעת" שבאה לאחר "פרץ היצירתיות העצום" שדחף את ג'ון להוציא את אלבומיו הקודמים. פלאנר ציין את הלהיט היחיד מהאלבום "Sorry Seems to Be the Hardest Word" (שהוא אחד השירים הבודדים בהם ג'ון השתתף בכתיבת המילים, עם טופין), את "Cage the Songbird" המזכיר את חייה של אדית פיאף, את "One Horse Town" ה"רוקי" ואת השיר "Tonight" אותו תיאר כ"נוקב עד כאב". פלאנר סיכם: "בעוד 'Blue Moves' לא מגיע לקרסוליים של אלבומים הכרחיים כ־'Tumbleweed Connection' או 'Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy', הרגעים המבריקים שבו מוכיחים שג'ון עדיין היה יכול להציע יותר מאשר חומר ממוצע".

הלהיט הגדול ביותר של ג'ון בשנה זו היה "Don't Go Breaking My Heart", דואט עם קיקי די, ששהה במשך ארבעה שבועות בראש מצעד הבילבורד הוט 100 ודורג שני בסיכום השנה. כן הגיע הסינגל לפלטינה בארצות הברית. השיר היה הסינגל הראשון שלו שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, ושהה בו במשך שישה שבועות. כמו כן, הוא היה הסינגל השני הנמכר ביותר בבריטניה בשנת 1976 (אחרי "Save Your Kisses for Me" של אחוות האדם, שזכה באירוויזיון של אותה שנה). על אף שהוקלט במהלך הקלטות "Blue Moves", לא נכלל השיר באלבום; השיר נכלל בכמה מאלבומי האוסף של הזמר.

בסוף שנת 1977 הכריז ג'ון שהוא פורש מהופעות בפני קהל, אך הוא חזר להופיע לאחר שנה (ג'ון הכריז מעל הבמה ש"הופעה זו תהיה האחרונה" גם ב־1976, 1982, 1984, 1986 ו־1989. בנוסף הכריז על פרישה מהקלטות ב־2001; זאת לבד מהפרישה הזמנית שלו ב־1990, לאחר גמילתו מהתמכרויותיו השונות ומהודעת הפרישה מהופעות ב-2018).

ב־1978 יצא אלבומו "A Single Man". היה זה אלבומו הראשון בו לא שיתף פעולה עם התמלילן טופין והמפיק דאג'ן, עימם עבד מראשית דרכו. במקומם החל לעבוד עם התמלילן גארי אוסבורן (עמו עבד עד 1982) ועם קלייב פרנקס, וכן היה שותף בעצמו בהפקה. שיטת עבודתו עם אוסבורן הייתה שונה מאוד משיטת עבודתו עם טופין. ראשית, בעבודתו עם טופין השניים לא ישבו ביחד בזמן תהליך היצירה. שנית, ג'ון קרא את השירים שמסר לו טופין, ורק לאחר מכן הלחין את המוזיקה ("אני מקבל את המילים והסרט נכנס לי לראש"). לעומת זאת עם אוסבורן הוא ישב ביחד, הם דנו במילים והחליפו רעיונות, ואוסבורן כתב מילים ללחנים של ג'ון. בשנות ה־80 המוקדמות אמר ג'ון שזה נותן לו חופש גדול יותר, וש"זה ממלא צורך יצירתי כרגע". ההבדלים בשיטות העבודה נבעו גם מאופי היחסים השונה: אוסבורן היה חבר אישי שישב עם אלטון בפאבים, בעוד שהיחסים עם טופין היו יחסי עבודה (אמנם מאוד קרובים) — חודשים עברו מבלי שראו אחד את השני. האלבום קיבל ביקורות מעורבות, ובכל זאת הגיע למעמד אלבום פלטינה בארצות הברית. בלטו בו השירים "Part-Time Love", "Shine on Through", "It Ain't Gonna Be Easy", "Georgia", וכן השיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) "Song for Guy" שהצליח כסינגל באנגליה ונכלל מאז ברוב תקליטי האוסף של הזמר. סגנון הדיסקו שהיה פופולרי באותה התקופה, חילחל גם לאלבום זה. על גבי עטיפת האלבום ניצב ג'ון כשהוא לבוש בבגדי ג'נטלמן מהמאה ה-19, ומאחוריו מתנשאת טירה; נטען כי צבעי האפור השולטים בתמונה, לצד שם האלבום, מייצגים את בדידותו של ג'ון בתקופה זו, בה ירדה הפופולריות של המוזיקה שלו.

ב־1979 יצא המיני אלבום "The Thom Bell Sessions". לזמן הפרויקט נפרד אלטון מלהקתו הקבועה ועבד עם מפיק וכותב הרית'ם אנד בלוז תום בל . ההקלטות נערכו אמנם בחלק השני של שנת 1977, אך לאחר שהיחסים האישיים בין השניים עלו על שירטון, הופסק הפרויקט לאחר שהוקלטו ששה שירים בלבד, ורק שלושה מהשירים שהוקלטו יצאו לאור במיני אלבום ב־1979. ב־1989 יצא לאור האלבום "The Complete Thom Bell Sessions" שכלל את כל ששת השירים שהוקלטו. במהלך ההקלטות הנחה תום בל את ג'ון בתחום הקולי: "תום בל לימד אותי הרבה", סיפר ג'ון לימים. "איך לנשום נכון ולהשתמש בקול שלי ברגיסטר נמוך יותר". ‏"Mama Can't Buy You Love" ו־"Are You Ready for Love" זכו להצלחה במצעדים. "Shine on Through" (שכאמור, כמו כל השירים הוקלט ב־1977) הוקלט מחדש בגרסה מקוצרת ויצא באלבום "A Single Man" ב־1978.

אלטון ג'ון בהופעה, שנות ה־80

אלבום האולפן ה־13 של ג'ון, "Victim of Love", שיצא לאור ב־1979, היה אלבום דיסקו, שיצא מעט אחרי השיא של פופולריות מוזיקת הדיסקו. האלבום (שבאופן יוצא דופן, ג'ון לא הלחין את שיריו) נקטל על ידי הביקורת, נכשל במכירות, ומוזכר תכופות כמועמד ראוי לתואר אלבומו החלש ביותר: "ב־'Victim of Love' אין נשמת חיים", כתב סטיבן הולדן מ"רולינג סטון". ג'ון לא העלה מופע בעקבות האלבום (וכמעט ולא שר משיריו בהופעותיו, בכלל). בהמשך בחר לצאת לסיבוב הופעות אינטימי, בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר. במופע זה חזר ג'ון לשירים מראשית הקריירה שלו, אותם לא שר מאז ראשית שנות ה־70. הופעה חשובה במהלך סיבוב ההופעות, הייתה ההופעה ההיסטורית בברית המועצות, הופעה ראשונה לאמן מערבי מאחורי מסך הברזל. במהלך מסע הופעות זה, ביקר לראשונה גם בישראל.

באותה השנה, הופיע ג'ון לראשונה בישראל, בהיכל התרבות בתל אביב ובבנייני האומה בירושלים. הוא הופיע בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר (ללא מלווים נוספים). במפגש עם עיתונאים, דיבר ג'ון בחום על הקהל הישראלי.

1980 – 1991: 21 at 33 עד הגמילה והשיקום

ב־1980 יצא האלבום "21 at 33", שנקרא כך בשל היותו האלבום ה־21 של ג'ון, אותו הוציא בגיל 33. ההקלטות נעשו בצרפת בעיר ניס, ובארצות הברית בעיר לוס אנג'לס שבמדינת קליפורניה. באלבום זה שב ג'ון לשתף פעולה, בחלק מהשירים, עם התמלילן ברני טופין, וכן עם נגן הבס די מארי והמתופף נייג'ל אולסון. לבד מטופין, כתב גארי אוסבורן את המילים לחלק מהשירים. בשלושה מהבולטים שמבין השירים, השתתף גם ג'ון בכתיבת המילים: ב־"Never Gonna Fall in Love Again" וב־"Sartorial Eloquence" שיתף פעולה עם תום רובינסון, וב־"Give Me the Love" – עם Judie Tzuke. במהלך ההקלטות הוקלטו 11 שירים נוספים, בהם שני שירים בצרפתית עם זמרת הפופ הצרפתייה פראנס גל. האלבום הגיע למעמד אלבום זהב בארצות הברית, והיה חסר רק מעט למעמד אלבום פלטינה (מיליון עותקים בארצות הברית), לאחר שמכר שם 900 אלף עותקים. "Little Jeannie" הגיע למקום שלישי במצעד הבילבורד, ובכך היה ללהיט הגדול ביותר של ג'ון בארצות הברית מאז הדואט שהקליט ב-1976 עם קיקי די, "Don't Go Breaking My Heart".

ב־13 בספטמבר באותה שנה הופיע במה שהפך לאחת מהופעותיו הזכורות ביותר: הופעת ענק בחינם בסנטרל פארק, לפני קהל של למעלה מ־400 אלף בני אדם, במהלכה לבש (בין השאר) תלבושת דונלד דאק.

האלבומים הבאים, "The Fox" ‏(1981) ו־"Jump Up!" ‏(1982) היוו המשך ישיר לצליל וליוצרים שליוו את ג'ון באלבומו הקודם. בארצות הברית, עבר ג'ון מחברת "MCA" לחברת "גפן רקורדס" – "The Fox" היה האלבום הראשון שיצא שם בחברה זו. "The Fox" לא כלל להיטים, אך קיבל ביקורות טובות למדי — נטען שהיה האלבום הטוב ביותר שלו מאז אמצע שנות השבעים. את "Jump Up!" הפיק כריס תומאס (שהפיק גם את שני אלבומי האולפן הבאים). האלבום כלל גם מספר שירים שהפכו ללהיטים: "Blue Eyes" (שהיה מועמד לגראמי), "Empty Garden (Hey Hey Johnny)" (שאותו הקדיש לחברו המנוח ג'ון לנון), ‏"I Am Your Robot" ו־"All Quiet on the Western Front". כמו כן, אלבום זה הוא מן האלבומים הראשונים בהם שר ג'ון נמוך יותר, כפי שניתן לשמוע ב־"Blue Eyes", Where Have All the Good Times Gone?", ועוד. לאחר 1982, רק "Empty Garden" ו־"Blue Eyes" בוצעו בהופעות באופן קבוע.

במאי 1983 יצא האלבום "Too Low for Zero", שסימן מעין קאמבק לג'ון לאחר אי־ההצלחה היחסית של אלבומיו הקודמים, שלא כללו להיטים בינלאומיים גדולים והיו מאכזבים במכירות, יחסית לשרשרת ההצלחות שלו במחצית הראשונה של שנות השבעים. בלחצו של דייוויד גפן חזר ג'ון לשתף פעולה באופן מלא עם ברני טופין, וכן עם הלהקה שליוותה אותו בראשית דרכו (והקליטה איתו גם את אלבומו הבא). אלבום זה מכר את מספר העותקים הגדול ביותר מבין אלבומי שנות ה־80 שלו (האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה בארצות הברית, אנגליה ומדינות נוספות) וכן זכה לשבחים ממבקרי המוזיקה. להיטים בינלאומיים מתוכו היו הסינגלים "I'm Still Standing" ו־"I Guess That's Why They Call It the Blues" (שבו ניגן סטיבי וונדר במפוחית). הסינגלים האחרים היו "Kiss the Bride", "‏Cold as Christmas", "‏Crystal" ו־"Too Low for Zero". באלבום נכללים "Saint" ו־"One More Arrow", שהם מהשירים האחרונים שבהם נשמע ג'ון שר בקול פלסט. באוקטובר של אותה שנה משך ג'ון ביקורת פוליטית כשהופיע בסאן סיטי, והיה בכך מהאמנים ששברו את החרם התרבותי שהטיל ארגון האומות המאוחדות על דרום אפריקה, עקב מדיניות האפרטהייד שם.

ב־1984 יצא האלבום "Breaking Hearts". טכנאית ההקלטות הייתה רנאטה בלאואל, שאותה נשא ג'ון לאשה באותה שנה – נישואים שהסתיימו ב־1988. שלושה מבין חמשת הסינגלים של האלבום, הנחשב מהמוצלחים מבין אלבומי שנות ה־80 של ג'ון, נכנסו לטופ־40 בארצות הברית: "Sad Songs (Say So Much)" (מקום 5), "Who Wears These Shoes" (מקום 16) ו־"In Neon" (מקום 38). בארצות הברית הגיע האלבום בשנת הוצאתו למעמד אלבום זהב, וב־1998 הגיע למעמד אלבום פלטינה. לאחר סיבוב ההופעות של האלבום פוטרו המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מארי פעם נוספת.

ב־13 ביולי 1985 השתתף במופע הצדקה לייב אייד. באוקטובר של אותה שנה השתתף יחד עם סטיבי וונדר, דיון וורוויק וגלאדיס נייט בגרסת כיסוי שהקליטו לשיר "That's What Friends Are For", במטרה לגייס כספים לחקר מחלת האיידס. הגרסה זכתה להצלחה רבה: היא הגיעה למקום הראשון בארצות הברית ובמדינות נוספות, וזכתה בשני פרסי גראמי. בנובמבר של אותה שנה יצא האלבום "Ice on Fire". גאס דאג'ן חזר להפקה, לראשונה מאז "Blue Moves" (והפיק גם את האלבום הבא). ג'ורג' מייקל, אז חלק מהצמד "Wham!", סיפק קולות רקע ב־"Nikita" ובשיר נוסף. רוב שירי האלבום נחשבו חלשים, דבר שגרר כלפי מטה את הציונים שקיבל מהמבקרים. עם זאת, בלטו בו הלהיט "Nikita" (שהווידאו קליפ שלו בוים על ידי קן ראסל) ו־"Cry to Heaven". השיר "Shoot Down the Moon" יועד לסרט ג'יימס בונד "רצח בעיניים" (ומכאן האזכורים לכלי נשק ולמלים כמו "מסתורין" ו"סודות"), אך נדחה לאחר ששירה של להקת "דוראן דוראן" "A View to Kill" הקדים אותו. באלבום הופיע השיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) " The Man who Never Died", שנכתב על ג'ון לנון.

ב־1986 יצא האלבום "Leather Jackets". האלבום, שרובו הוקלט באותו סשן הקלטות של "Ice on Fire", הוא האלבום שהכי פחות הצליח במצעדים בקריירה של ג'ון. הוא קיבל ביקורות מוזיקה גרועות במיוחד. לבד מהביקורות הגרועות, ציין אותו ג'ון עצמו (וכן המפיק דאג'ן) כאלבום הכי פחות טוב שלו, תוך שהוא תולה את איכותו הנמוכה, לדבריו, בהתמכרותו לסמים באותה עת. כמו כן, נכלל בו השיר שג'ון העריך כגרוע ביותר שכתב: "Heartache All Over the World". עם זאת, ולמרות דבריו של ג'ון, הדעות בקרב קהל המאזינים שלו חלוקות, ויש בהם הסוברים שגם אם אין מדובר באחד מאלבומיו הטובים ביותר, ושייתכן שחלק מהשירים סובלים מהפקה מיושנת, עדיין הוא לא ראוי לקיתונות הבוז שנשפכו עליו. כך גם הפזמונאי ברני טופין, שסבר כי "יש באלבום מספר שירים טובים". רוג'ר טיילור וג'ון דיקון מלהקת "קווין" התארחו באלבום וניגנו תופים וגיטרה בס, בהתאמה, ב־"Angeline". נכלל בו "Slow Rivers" – דואט עם קליף ריצ'רד וכן "Don't Trust That Woman", שיתוף פעולה עם הזמרת האמריקנית שר, שכתבה את המילים לשיר. בשיר בולט הניגוד בין המילים הקשות למוזיקה העליזה. המחברת אליזבת רוזנטל מציינת שזו תופעה אופיינית לג'ון, ומביאה דוגמאות כמו "Elderberry Wine" (מתוך האלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player") ודוגמאות נוספות (אין להתבלבל בין השיר של ג'ון לגרסה שהקליט Les Dudek למילים של שר).

ב־1987 יצא אלבום ההופעה "Live in Australia with the Melbourne Symphony Orchestra", שתיעד הופעה שהתקיימה ב־14 בדצמבר 1986 לפני קהל של 11,000 איש במרכז הבידור של סידני שבאוסטרליה. אף על פי שמיתרי הקול שלו היו נגועים במה שתואר לאחר מכן "גידולים לא ממאירים", שהקשו עליו לשיר וגרמו לו לכאבים חזקים, התקיים המופע כמתוכנן ושודר בשידור חי ברחבי העולם. במופע לווה ג'ון בלהקתו הקבועה וכן בתזמורת הסימפונית של מלבורן, בעיבודים חדשים לשיריו המוכרים. חרף הבעיה בקולו, שנשמע צרוד ושונה באופן משמעותי מקולו הרגיל, קיבל האלבום ביקורות טובות: "אלטון ג'ון שוב הוכיח את עצמו כאיש הופעות מושלם, המופיע בשיא יכולותיו", כתב לינדזי פלאנר מ־"AllMusic". אחד משירי המופע, הסינגל "Candle in the Wind", אף הגיע לצמרת מצעדי הפזמונים ברחבי העולם. לאחר המופע עבר ג'ון ניתוח להסרת הגידולים ממיתרי הקול. הניתוח גרם לשינוי בקולו, שהשתנה מטנור לבריטון, ולטענתו הוא דווקא שמח בשינוי מכיוון שלקולו "נוספה תהודה" והוא התחזק. לאחר הניתוח לקח ג'ון הפסקה בת כמה חודשים מהופעות לצורך מנוחה. באותה השנה השתתף בנגינת פסנתר באלבומו של ג'ורג' האריסון, "ענן 9", וכן בקליפ שליווה את השיר "When We Was Fab", לצד ריי קופר, ג'ף לין, רינגו סטאר ואריק קלפטון שהשתתפו גם הם באלבומו של האריסון.

ב־1988 יצא האלבום "Reg Strikes Back". שם האלבום, "רג' הולם בחזרה", מבטא מאבק של הזמר נגד ביקורות מוזיקה שליליות (השם "רג'" מתייחס לשם הלידה של ג'ון: רג'ינלד קנת' דוויט). האלבום, שקיבל ביקורות מעורבות עד טובות, הגיע למעמד אלבום זהב בארצות הברית, ולאלבומי זהב ופלטינה במדינות נוספות. בלטו בו הלהיט "I Don't Wanna Go on with You Like That" (מקום שני בבילבורד), "A Word in Spanish" (מקום 19 בבילבורד) והשיר "Mona Lisas and Mad Hatters (Part Two)", שצוין במיוחד לשבח על ידי כמה מבקרי מוזיקה.

ב־1989 יצא אלבומו "Sleeping with the Past". חרף ביקורות פושרות שקיבל ממבקרי המוזיקה, בקרב קהל המאזינים של ג'ון נחשב האלבום לאלבום מוצלח ואהוב, המתחרה עם "Too Low for Zero" שמ־1983 על תואר הטוב מבין אלבומי שנות ה־80 שלו. כן הצליח מאוד האלבום במכירות: הוא הגיע למעמד אלבום זהב ופלטינה במספר מדינות, בהן מולדתו אנגליה בה מכר שלוש פעמים פלטינה. ב-1990 הגיע האלבום למעמד אלבום פלטינה גם בארצות הברית. להיטים מתוכו היו הסינגלים "Sacrifice" ו-"Healing Hands", שהיו הראשונים בקריירת הסולו של ג'ון שכבשו (כאיי-סייד כפול) את פסגת מצעד הסינגלים הבריטי, ונשארו שם במשך חמישה שבועות. סינגלים נוספים היו "Whispers", "Amazes Me" ו-"Club at the End of the Street". השיר "Blue Avenue" מתאר את פרשת כישלון נישואיו לרנאטה בלאואל.

ביולי 1990 נכנס ג'ון לטיפול גמילה שלאחריו לקח הפסקה של כשנה מהקלטות ומסיבובי הופעות.

ב־23 במרץ 1991 התארח ג'ון, כהפתעה לקהל, בהופעה חיה של ג'ורג' מייקל באצטדיון ומבלי. הם ביצעו גרסת דואט ל־"Don't Let the Sun Go Down on Me". הדואט נחל הצלחה רבה, והגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי ובמצעד בילבורד הוט 100. באוקטובר אותה שנה יצא "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin", אלבום מחווה לאלטון ג'ון וברני טופין, שכלל גרסאות כיסוי של אמנים ידועי שם לשיריהם, בהם להקת "המי", "הביץ' בויז", פיל קולינס, אריק קלפטון, סטינג, ברוס הורנסבי, שינייד או'קונור, ג'ו קוקר, ועוד. "שני חדרים" הוא מאלבומי המחווה הבודדים שהגיעו לצמרת "20 הגדולים" במצעד בילבורד 200, תוך שהגיע למעמד אלבום פלטינה ומכר יותר מ־1.3 מיליון עותקים.

ג'ון זכה בפרס גראמי ליצירה הכלית הטובה ביותר לאותה שנה על הקטע הכלי "Basque" שהלחין, ופורסם בנגינתו של החלילן ג'יימס גולוויי.

1992 – 2000: The One עד אאידה

ביוני 1992 יצא אלבומו "The One", שהוקלט כמעט כולו בפריז שבצרפת. אלבום זה היה האלבום הראשון שהוקלט לאחר גמילתו הסופית מבולימיה ומהתמכרויותיו לאלכוהול וסמים. העטיפה שלו עוצבה על ידי מעצב האופנה הנודע ג'אני ורסצ'ה. שירי האלבום השיבו את אלטון ג'ון אל קדמת העשייה ואל ראשי מצעדי הפזמונים, ונכללו בהם הלהיטים "The One",‏ "Runaway Train" (דואט של ג'ון עם המוזיקאי אריק קלפטון), "Emily" והבלדה "The Last Song". דייוויד גילמור התארח באלבום וניגן גיטרה ב־"Understanding Women". ב־9 בספטמבר אותה שנה השתתף ג'ון בטקס פרסי הווידאו־קליפים של MTV בביצוע "The One" ובנגינת פסנתר (יחד עם אקסל רוז) ב־"November Rain", להיטה של "Guns N' Roses". באותה שנה חתמו ג'ון וטופין על עסקת הפצה עם חברת "וורנר/שאפל מיוזיק", בסכום מוערך של 39 מיליון דולר ל־12 שנים. ההסכם כלל מקדמה במזומן בסכום שהיה אז הגדול ביותר בתולדות הפצת המוזיקה.

הצלחתו של ג'ון בראשית שנות ה־90, הובילה את חברת התקליטים שבה הקליט בראשית הקריירה שלו, להוציא לראשונה על גבי דיסקים, אלבום כפול המכיל את מיטב ההקלטות שהקליט ג'ון בין השנים 1967–1975. האלבום "Rare Masters", שיצא באוקטובר 1992, כלל תקליטונים, בי-סיידים, הקלטות שיועדו לאלבומים ולא נכללו בהם וכן קטעים ממופע חי בניו יורק בו הופיע לצידו ג'ון לנון בהופעתו האחרונה על הבמה. כמו כן, כולל האלבום את תקליטון הבכורה של ג'ון, היחיד בו כתב את כל המילים בעצמו. כן נכלל בו הפסקול המלא שהוציא ג'ון עבור הסרט "Friends", שיצא ב־1971. בהוצאות המחודשות של אלבומי אלטון ג'ון המוקדמים נכללו בחלק מהאלבומים מספר שירי בונוס, שהופיעו לראשונה באלבום זה ומהווים חלק נכבד ממנו (אך ללא הפסקול של "Friends").

ב־1993, במהלך מסע ההופעות לאלבום "The One", חזר ג'ון והופיע בישראל. ביקורו בישראל לווה בשערורייה לאחר שנמלט בחזרה ללונדון למשך יממה לאחר שחש מאוים על ידי התקשורת הישראלית. הוא שב לישראל, לאחר שכנוע האמרגן הישראלי, רק בסמוך לתחילת המופע, שהתקיים בפארק הירקון. ג'ון פתח את המופע עם השיר "The Bitch Is Back". הפגיעה בקהל הישראלי הכעיסה את הנשיא עזר ויצמן שהגיב ואמר: "את אלטון ג'ון אפשר להחליף, את עם ישראל לא. שיחזור לאן שהוא רוצה, מי צריך אותו".

ב־1994 חבר ג'ון לחברת וולט דיסני ויצר עם התמלילן סר טים רייס את הפסקול לסרט האנימציה "מלך האריות". הסרט הפך לאחד מסרטי האנימציה הרווחיים בהיסטוריה. פסקול הסרט שהלחין הפך לפסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים, בין השאר בזכות הלהיט "Can You Feel the Love Tonight", שאותו שר ג'ון עצמו. ג'ון זכה על לחניו לפסקול במספר רב של פרסים, בהם פרס אוסקר ופרס גלובוס הזהב. בשנה זו נכנס ג'ון להיכל התהילה של הרוק אנד רול, בהצגתו של אקסל רוז.

ב־1994 החל גם שיתוף הפעולה המצליח בין ג'ון לבילי ג'ואל. השניים יצאו לסיבוב הופעות משותף שנקרא "Face to Face" – הצלחתו הביאה לסיבובים דומים נוספים, שנמשכו עד לסיבוב האחרון, שהסתיים ב־2010. בגלל הצלחתם הרבה נחשבים סיבובי ההופעות של הצמד לארוכים והמצליחים מסוגם בתולדות מוזיקת הפופ (לדוגמה: סיבוב ההופעות של 2003, שנמכר מראש, גרף למעלה מ־46 מיליון דולר ב־24 ימים בלבד). ב־2012 הצהיר ג'ואל שלא יקיים יותר את הסיבובים המשותפים, משום שלטענתו ג'ון עמד על כך שהסט ליסט לא ישתנה, והדבר הגביל אותו.

ב־1995 יצא אלבומו "Made in England", שהופק במשותף על ידי גרג פני וג'ון עצמו. התארחו בו בין השאר המעבד המוזיקלי ג'ורג' מרטין ונגן כלי ההקשה ריי קופר. ג'ורג' מרטין, שהיה הבעלים של אולפני AIR בלונדון, שם הוקלט האלבום, עיבד את "Latitude" והוסיף קרנות וכלי מיתר. האלבום הגיע למעמד אלבום זהב ופלטינה בכמה ממדינות אירופה, ולמעמד אלבום פלטינה בארצות הברית. כן זכה האלבום לביקורות חיוביות במיוחד, כאשר היו מבקרים שאף השוו אותו לעבודותיו הטובות ביותר של ג'ון מאמצע שנות ה־70. מבקר "רולינג סטון" פיטר גלווין תיאר אותו כאלבום טוב, "כזה המראה אמן המחויב מחדש למהות יצירתו". מבקר "לוס אנג'לס טיימס" רוברט הילברן תיאר את רוב שיריו כ"מלהיבים ומצוינים". משירי האלבום: הלהיט "Believe" (שהיה מועמד לפרס גראמי ב־1996 בקטגוריית הביצוע הקולי הטוב ביותר לשיר פופ), ‏"Man", ‏"lies", ‏"Blessed" ו־"Belfast".

ג'ון בהופעה, 2008

ב־6 בספטמבר 1997, בטקס הלווייתה של ידידתו הנסיכה דיאנה, שנהרגה בתאונת דרכים, חידש ג'ון לזכרה את השיר "נר ברוח" ("Candle in the Wind"). השיר, שנכתב ב־1973 והופיע באלבומו "Goodbye Yellow Brick Road", הוקדש במקור למרילין מונרו. בגרסה החדשה שונו המילים על ידי ברני טופין, והעיבוד בוצע על ידי מפיק להקת הביטלס ג'ורג' מרטין. לסינגל צורף השיר "Something About the Way You Look Tonight", שנלקח מאלבומו החדש "The Big Picture", שיצא באותה שנה. הסינגל הפך לסינגל השני הנמכר ביותר בהיסטוריה (והנמכר ביותר מאז החלו מצעדי מכירות הסינגלים להופיע), עם מכירות של יותר מ־33 מיליון עותקים, וג'ון זכה עבורו בפרס גראמי. 55 מיליון ליש"ט מתוך רווחי האלבום נתרמו לטובת "קרן דיאנה". "The Big Picture" הצליח מאוד במכירות והגיע למעמד תקליט פלטינה בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות. לצד ההצלחה במכירות, נהנה האלבום גם מביקורות מוזיקה חיוביות. משירי האלבום: "Love's Got a Lot to Answer For", "January" , "Recover Your Soul" ו־"Wicked Dreams".

ב־15 בספטמבר 1997 השתתף באירוע הצדקה "מוזיקה למונטסראט" , שנערך באולם אלברט הול בלונדון, במטרה לגייס כספים לשיקום האי מונטסראט, שנפגע קשה בהתפרצות געשית ב־1995. בנובמבר 1997 נטל חלק בגרסת כיסוי עתירת כוכבים של הסינגל "Perfect Day", במסגרת אירוע הצדקה של BBC ‏Children in Need . גרסה זו הגיעה למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. ג'ון השתתף בסרט "Spice World" של להקת הבנות "ספייס גירלז", שיצא לאור בדצמבר 1997.

המחזמר "מלך האריות", שהתבסס על הסרט באותו השם, ערך את הצגת הבכורה בברודוויי ב־1997 ובווסט אנד ב־1999. ב־2014, הוא גרף יותר מ־6 מיליארד דולר והיה לרווחי ביותר בתולדות Box Office הן להפקות במה הן לסרטים, תוך ששבר את השיא הקודם שהחזיק המחזמר "פנטום האופרה" של אנדרו לויד ובר. גם נכון לדצמבר 2017 הוא המחזמר הרווחי בכל הזמנים, שגרף קצת פחות מ־8.1 מיליארד דולר. נכון למרץ 2020 הוא המחזמר הרווחי ביותר בתולדות ברודוויי. ב־1998 חבר ג'ון פעם נוספת לפזמונאי טים רייס ולחברת דיסני, כדי לחדש את האופרה המפורסמת של ורדי "אאידה", ולהפוך אותה למחזמר באותו שם . הצגת הבכורה של המחזמר נערכה באטלנטה, הוא הוצג גם בשיקגו, וב־2000 הגיע לברודוויי. המחזמר נחל הצלחה רבה וזכה במספר רב של פרסים, בהם פרסי "גראמי" ו"טוני". במרץ 1999 יצא לאור אלבום קונספט עם שירים מהמחזמר, אאידה . האלבום כלל את הדואטים "Written in the Stars" עם ליאן ריימס ו־"I Know the Truth" עם ג'נט ג'קסון. במרץ 2000 קריין ג'ון בסרט "הדרך לאל דוראדו". פסקול הסרט כלל בעיקרו שירים של ג'ון והפזמונאי טים רייס, עם תרומות של המלחינים הנס צימר וג'ון פאוול . מופעים שערך ג'ון באוקטובר של אותה שנה במדיסון סקוור גארדן הוקלטו, נערכו, ויצאו לאור בחודש שלאחר מכן באלבום Elton John One Night Only – The Greatest Hits .

2001 – 2009: Songs from the West Coast ובילי אליוט

ב־2001 הוציא ג'ון את האלבום "Songs from the West Coast", שמסמן את תחילת תקופת ה"חזרה לשורשים" שלו: עזיבת השימוש הנרחב בסינתיסייזרים, שאפיין אותו בשנות השמונים והתשעים, וחזרה להתבססות על נגינת הפסנתר, שאפיינה אותו במחצית הראשונה של שנות השבעים. מבין השירים, ל־"I Want Love" הייתה ההצלחה היחסית הגדולה ביותר במצעדים (רוברט דאוני ג'וניור ביצע ליפסינק לוידאו קליפ של השיר). סטיבי וונדר התארח באלבום וניגן מפוחית פה וקלאווינט ב־"Dark Diamond". האלבום התקבל באהדה גדולה על ידי המבקרים: "לא, 'Songs from the West Coast' לא יגרום לך לשכוח את 'Tumbleweed Connection', אבל תכופות הוא מזכיר את השיאים האלה, מה, שלומר את האמת, מספיק" כתב מבקר "AllMusic" סטיבן תומאס ארלווין. משירי האלבום: "Original Sin", ‏"The Wasteland", ‏"Birds" ו־"Love Her Like Me". במהלך סיבוב ההופעות של האלבום הכריז ג'ון מעל הבמה שאלבומו זה יהיה האחרון, מכיוון שנמאס לו להקליט: ”נשבר לי מזה, אני אוהב לנגן ולשיר בשבילכם, אבל אני שונא את תעשיית ההקלטות. עשיתי 40 אלבומים עד היום והגיע הזמן שלי להפסיק”. בטקס פרסי גראמי באותה שנה ביצע ביחד עם אמינם את להיט ההיפ פופ של אמינם, "Stan". ביום השנה לאסון מגדלי התאומים השתתף ג'ון במופע התרמה שארגן המוזיקאי פול מקרטני במדיסון סקוור גרדן, ובו שר את שירו "Mona Lisas and Mad Hatters", בהקדשה לעיר ניו יורק. ב־2002 הופיע בהופעת אורח בגרסת כיסוי שעשתה להקת בלו לשירו "Sorry Seems to Be the Hardest Word" ונכללה באלבומם השני, "One Love". גרסה זו הגיעה למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. במדינות רבות זכתה גרסה זו להצלחה גדולה מזו של השיר המקורי.

באוקטובר 2003 הודיע ג'ון שחתם על הסכם בלעדי לקיים 75 מופעים לאורך שלוש שנים במלון ארמון הקיסר שבסטריפ של לאס וגאס. המופע הקבוע, The Red Piano , היה מופע מולטימדיה שכלל אביזרי במה (פרופס) מסיביים ורצפי קטעי וידאו ערוכים, שאותם יצר דייוויד לה-שאפל. ג'ון חלק את המקום עם סלין דיון, והשניים הופיעו בו לסירוגין. המופע הראשון בסדרת המופעים התקיים ב־13 בפברואר 2004. בפברואר 2006, ג'ון ודיון שרו יחד במקום במטרה לגייס כספים עבור עובדי "Harrah's Entertainment" , שנפגעו בהוריקנים של 2005. הם ביצעו את השירים "Sorry Seems to Be the Hardest Word" ו־"Saturday Night's Alright (for Fighting)".

ההחלטה על פרישה מהוצאת אלבומים החזיקה מעמד עד 2004, אז הוציא ג'ון את האלבום "Peachtree Road", שנקרא כך על שם החלק הצפוני של רחוב "Peachtree Street" שבאטלנטה, שם נמצא אחד מבתיו. אלבומו זה הוא היחידי בקריירה שלו אותו הפיק לבדו, וכקודמו, זכה אף הוא בביקורות חיוביות: "הצוות ג'ון־טופין עדיין במשחק", כתב מבקר "לוס אנג'לס טיימס" רוברט הילברן. אלבום "טוב" ו"מספק", תיאר אותו מבקר "AllMusic" סטיבן תומאס ארלווין, "[...] המוכיח שהוא חזר לעשות אלבומים רציניים, טובים, המבוססים על שירים ולא על להיטים". משירי האלבום: "Turn the Lights Out When You Leave", ‏"My Elusive Drug", ‏"Too Many Tears", ‏"It's Getting Dark in Here". באותה השנה הקליט עם ריי צ'ארלס גרסת דואט ל־"Sorry Seems to Be the Hardest Word", במה שהתברר כהקלטתו האחרונה של צ'ארלס לפני מותו באותה שנה. הדואט נכלל באלבום הדואטים של צ'ארלס (שהיה אלבום האולפן האחרון שיצא בחייו) "Genius Loves Company".

באפריל 2005 יצא לאור "Ghetto Gospel", סינגל מתוך אלבום שיצא לאחר מותו של הראפר טופאק, שנרצח ב־1996. מפיק האלבום, אמינם, שילב בשיר דגימה מתוך שירו של אלטון ג'ון "Indian Sunset". גרסה זו הגיעה למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי ובמצעדים באוסטרליה ואירלנד. ג'ון תיאר את השילוב שעשה אמינם במילים "פשוט גאוני", אומנם באותו ריאיון תקף את מוזיקת ההיפ הופ בתארו אותה כאחד מהדברים הגרועים שקרו במוזיקה המודרנית, והוסיף: ”זה רק ריפים של שני אקורדים, משגע אותי”. עם זאת, באוגוסט 2006 חלה תפנית חדה ביחסו הציבורי לסוגה, כאשר הביע בריאיון ל"רולינג סטון" את רצונו לעבוד עם אמני היפ הופ מובילים (בהם קניה וסט), ואף לעשות אלבום בסוגה זאת. קניה וסט דגם את שירו של ג'ון "Someone Saved My Life Tonight" לשירו "Good Morning", שנכלל באלבום שיצא ב־2007, וב־2010 הזמין את ג'ון לנגן בפסנתר ולשיר בשירו "All of the Lights" (ב־2014 חזר ג'ון על משאלתו לעשות אלבום היפ הופ, אך אמר: ”אני רק לא יודע איך לעשות את זה”).

ג'ון הלחין את המחזמר "בילי אליוט" שהוצג בווסט אנד החל ממרץ 2005 וזכה להצלחה רבה: הוא זכה בארבעה פרסי אוליבייה ומדורג במקום ה־11 ברשימת המחזות שרצו הכי הרבה זמן בווסט אנד. המחזמר הציג עד אפריל 2016 והעלה 4566 מופעים. נכון לדצמבר 2015, הוא נצפה על ידי 5.25 מיליון אנשים בלונדון וקרוב ל־11 מיליון ברחבי העולם, גרף למעלה מ־800 מיליון דולר וזכה ביותר מ־80 פרסי תיאטרון ברחבי העולם. ג'ון אמר: ”אמרתי את זה בעבר וזה עדיין נכון, 'בילי אליוט' הייתה אחת החוויות המתגמלות ביותר של חיי”. בספטמבר 2006 יצא לאור אלבום האולפן ה־28 של ג'ון, "The Captain & the Kid", שהיווה מעין המשך לאלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy". האלבום הופק במשותף על ידי ג'ון ומאט סטיל, וכסינגל ממנו יצא השיר "The Bridge". ב־9 באוקטובר של אותה שנה קיבל ג'ון את תואר אגדות דיסני מחברת וולט דיסני, על תרומותיו לסרטי דיסני ולמופעי הבמה שלה.

במרץ 2007 הופיע ג'ון במדיסון סקוור גארדן בפעם ה־60, לציון יום הולדתו ה־60. ההופעה שודרה בשידור חי, והקלטה שלה יצאה בפורמט DVD בשם Elton 60 – Live at Madison Square Garden . באותו חודש יצא תקליטור הלהיטים "Rocket Man—Number Ones" ב־17 גרסאות שונות ברחבי העולם. באותו חודש קטלוג העבר של ג'ון – כמעט 500 שירים מ־32 אלבומים – הפך לזמין להורדה חוקית בתשלום.

2010 – 2016: The Union עד Wonderful Crazy Night

ב־31 בינואר 2010 הופיע ג'ון עם ליידי גאגא בטקס פרסי הגראמי ה־52. ב־17 ביוני של אותה שנה, בדיוק 17 שנים לאחר הופעתו הקודמת בישראל, הגיע אליה ג'ון בפעם השלישית, והופיע באצטדיון רמת גן. ההופעה התקיימה דווקא בתקופה בה היה גל ביטולי הופעות בישראל של אמנים בינלאומיים, שנבעו מהתנגדות האמנים למדיניות הישראלית בסכסוך הישראלי־ערבי. ב־19 באוקטובר של אותה שנה הוציא אלבום משותף עם הזמר והמוזיקאי המוערך ליאון ראסל, בשם "The Union", שזכה לביקורות חיוביות. מבקר "רולינג סטון" David Fricke שיבח את השירים שכתב ראסל לאלבום, בין השאר את "If It Wasn’t for Bad" (שהיה מועמד לפרס גראמי באותה שנה) ואת שיר האהבה "שובר הלב" "I Should Have Sent Roses". מבקרת "לוס אנג'לס טיימס" אן פאוורס כינתה את האלבום "מקסים" ותיארה את שיתוף הפעולה בין השניים כ"אחד משיתופי הפעולה הטובים, כזה שמוציא אותם מהתבניות של עצמם ומפתיע גם אותם". ב־28 בספטמבר 2011 החל ג'ון את המופע הקבוע החדש שלו, The Million Dollar Piano , בקולוסאום של ארמון הקיסר בלאס וגאס, והופיע שם במשך שלוש השנים הבאות. ב־8 באוקטובר 2011 הוא ציין במקום את ההופעה הפומבית ה־3000 שלו. באותה שנה השתתף עם קייט בוש בשיר "Snowed in at Wheeler Street", שנכלל באלבומה "50 Words for Snow". ב־3 בפברואר 2012 ביקר לראשונה בקוסטה ריקה, והופיע באצטדיון הלאומי שנבנה לאחרונה.

בספטמבר 2013 הוציא ג'ון את אלבומו "The Diving Board". האלבום זכה לשבחים ממבקרי המוזיקה, שרבים מהם ראו בו את אחד האלבומים הטובים ביותר של ג'ון בשנים האחרונות (חלקם אף ראו בו את אחד מאלבומיו הטובים בקריירה בכלל). אופי האלבום אינטימי: מלבד הפסנתר של ג'ון הוא מלווה רק בבס ותופים – מדי פעם בתוספת גיטרה, קרנות וכלי מיתר. "אולי ההישג המרשים ביותר של האלבום הוא הדרך שבה הוא מחזיר את הפסנתר של אלטון אל קדמת הבמה, היכן שהוא צריך להיות", כתב אלן לייט מ"רולינג סטון". "מעולם לא היה פסנתרן רוק כמוהו".

ב־2016 הוציא ג'ון את האלבום "Wonderful Crazy Night". האלבום זכה לביקורות חיוביות: "חזרה משכנעת לשורשי האמריקנה שלו [...] עם מלודיות כמו של "Claw Hammer" המוכיחות שהרגישות הפופית שלו חדה כתמיד", כתב Jon Dennis מ"הגרדיאן". "יש בגרות ומשקל במוזיקה ובביצועים הקוליים של ג'ון שהופכים את האלבום לאחד הטובים שלו", כתב David Fricke מ"רולינג סטון". ג'ון פתח את רגל אירואסיה של סיבוב ההופעות לאלבום, "Wonderful Crazy Night Tour" , עם הופעה רביעית בישראל, שנערכה ב־26 במאי 2016 לעיני כ־40,000 צופים בפארק הירקון. במהלך ההופעה אמר הזמר: "אנחנו מאוד שמחים לחזור לישראל [...] זוהי ההופעה הראשונה בסיבוב ההופעות הזה, ולא יכולנו לבקש קהל טוב יותר לנגן מולו, או מקום טוב יותר".

2017–הווה: רוקטמן

ב־2017 לקח חלק בסרט "קינגסמן: מעגל הזהב" לצידם של האלי ברי, קולין פירת' וטארון אגרטון.

ב-24 בינואר 2018, ערך ג׳ון מופע מיוחד בשידור ישיר (הנתמך בפורמט מציאות מדומה) בערוץ היוטיוב שלו, בו הוא הכריז על סיבוב ההופעות האחרון שלו. הסיבוב ייערך כ-3 שנים וצפוי להסתיים ב-2021. המופע יקרא "Farewell Yellow Brick Road". ג׳ון ציין כי הסיבה לפרישתו מהבמה לאחר 50 שנות פעילות, היא לבלות זמן איכות עם ילדיו ובעלו. בנוסף הדגיש כי הפרישה מהבמה לא תשפיע על המשך פעילותו המוזיקלית, והוא מצפה לעשייה בשנים הבאות. במסיבת עיתונאים הסביר ג'ון שהוא פורש לא משום שנמאס לו להופיע, אלא משום שהתעייף מהנסיעות הרבות. כן סיפר על התנסויותיו כמוזיקאי מקצועי בהופעות מול קהלים קשים:

אני אוהב להופיע חי. אני שונא את הנסיעות. אין דבר טוב יותר מללכת ולשמח קהל [...] אין שום דבר כמו לנגן לבן אנוש אחר. לפעמים אתה מתחיל ויש ארצות שקצת יותר קרות מאחרות ואתה צריך לרגש אותם, אבל זה הכל חלק בלתי נפרד מהאומנות שלך. וזה חלק בלתי נפרד מלמה אתה מוזיקאי מקצועי. אתה אף פעם לא מוותר. אתה אף פעם לא אומר 'לא אטריח'. תמיד רציתי שיהיה לקהל הכי כיף שאפשר. ואני רוצה שיהיה לי הכי כיף שאפשר.

— אלטון ג'ון, 2018

בספטמבר 2018 נמסר שג'ון חתם על הסכם עם "יוניברסל מיוזיק גרופ", שעל פיו החברה תייצג אותו ל"שארית הקריירה שלו", בנוסף לייצוג קטלוג העבר שלו (שהזכויות עליו כבר היו שייכות ל"יוניברסל"). ב־25 ביוני 2019 מנה מגזין הניו יורק טיימס (של "הניו יורק טיימס") את ג'ון בין מאות אמנים שהמאסטרים שלהם הושמדו בשריפה שפרצה באולפני "יוניברסל" ב־2008.

במאי 2019 יצא סרט ביוגרפי אודות חייו של ג׳ון "רוקטמן", בכיכובו של טארון אגרטון (שזכה בפרס גלובוס הזהב על תפקידו בסרט). ג׳ון ואגרטון הקליטו יחד שיר נושא לסרט – "(I'm Gonna) Love Me Again", אשר זכה בפרס גלובוס הזהב ובפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. ביוני 2019, כחלק מסיבוב הפרידה שלו, קיבל ג'ון את אות לגיון הכבוד מנשיא צרפת עמנואל מקרון, בטקס בארמון האליזה בפריז. באוקטובר של אותה שנה יצאה לאור האוטוביוגרפיה הרשמית של ג'ון, "Me" . טארון אגרטון קריין את הגרסה המוקלטת לספר, תוך שג'ון קריין את הפתח דבר והאחרית דבר.

ב־10 בינואר 2020, השתתף ג'ון בשיר "Ordinary Man", שהיה הסינגל השלישי מתוך האלבום הנושא את אותו שם של זמר ההבי מטאל אוזי אוסבורן. במאי באותה השנה, השתתף בשיר "Sine from Above", של הזמרת-יוצרת האמריקאית ליידי גאגא, שזכה לביקורות חיוביות ממבקרי מוזיקה ונכלל באלבומה השישי, Chromatica. ב־13 בנובמבר הוציא ג'ון את האוסף "Elton: Jewel Box", שכלל שמונה תקליטורים של שירים פחות מוכרים מאלבומי אולפן שלו, הקלטות נדירות מהקריירה המוקדמת (עם להקת "בלוזולוג'י" ומשירי הסולו שלפני אלבום הבכורה, "Empty Sky"), צדדי ב', ושירים שהוזכרו בשם באוטוביוגרפיה שהוציא, "Me". האוסף יצא גם בגרסאות של שניים, שלושה וארבעה תקליטי ויניל.

ב־12 ביוני 2021 יצא לאור "Regimental Sgt .Zippo", שהוקלט כאלבום הבכורה של ג'ון ב־1968, אך נגנז לאחר שבחברת התקליטים של ג'ון חשבו שאינו טוב מספיק (בסופו של דבר יצא אלבום הבכורה "Empty Sky" ב־1969). האלבום יצא במהדורה מוגבלת לכבוד "יום התקליט" , בפורמט ויניל בלבד. באוגוסט של אותה שנה שיתף ג'ון פעולה עם דואה ליפה בשיר הרמיקס "Cold Heart". ברמיקס, שנעשה על ידי הרכב הדאנס האוסטרלי פנאו, שולבו בין השאר להיטיו של ג'ון "Sacrifice" ו־"Rocket Man".

חיים אישיים

לאורך הקריירה שלו נאבק ג'ון בהתמכרויות חוזרות לאלכוהול ולקוקאין, וכן בבולימיה. בריאיון שהעניק ל"טלגרף" הבריטי ב־2010 סיפר ג'ון על הרקע להתמכרותו לסמים: "תמיד הרגשתי כמו אאוטסיידר. ואני חושב שזו הסיבה שהתחלתי עם הסמים, להיות אחד מהחבר'ה". ג'ון המשיך וסיפר שהפעם הראשונה שהתנסה בקוקאין הייתה בהקלטות האלבום "Caribou" בקולורדו, ב־1974, לאחר שראה את המנהל שלו ואנשים נוספים מסניפים קוקאין: "הממ, אני יכול לנסות?", שאל, "וחשבתי, אני אחד מהבחורים עכשיו". בראיונות אחרים תלה את התכרויותיו בדחייה שחש מאביו. בשיאה של ההתמכרות לקוקאין, במהלך שנות ה־80, היה חשש ממשי לחייו. בריאיון ל"לוס אנג'לס טיימס" ב־1992 אמר ג'ון: "[רוק אנד רול] זה לא חיים נורמליים [...] אתה נחתך מאנשים [...] מבודד. זה קל לאבד את הערכים שלך ואת הכבוד העצמי שלך. הגעתי למצב שבו לא ידעתי לדבר למישהו אלא אם היה לי אף מלא בקוקאין". לדייוויד פרוסט אמר: "הייתי מת רגשית. הייתי כמו גווייה שמסיעים אותה ממדינה למדינה, מגולגלת על הבמה לשיר 'Your Song' שוב ושוב". עוד אמר: "בעבר, בפרט כשהייתי על סמים, היה בי צד מפלצתי, אבל אני לא כזה באמת [...]" (באותו ריאיון הגן על עצמו בטענה שלכולם בתעשייה, לדעתו, יש צד כזה). ביולי 1990 נכנס ג'ון לטיפול גמילה שלאחריו לקח הפסקה של שנה מהקלטות ומסיבובי הופעות. ג'ון אמר שהוא מאמין שמה ששמר אותו בחיים לאורך ההתמכרויות שלו היה מוסר העבודה האכזרי שלו: "עדיין הייתה לי האהבה שלי למוזיקה, עדיין רציתי להופיע. אם לא הייתה לי, כנראה הייתי יושב בבית, לוקח הר של קוקאין ומקבל התקף לב".

לימים סיפר:

הילד הביישן שהייתי, המשכתי להיות מחוץ לבמה. היה לי בנוח על הבמה, אבל לא מאוד נוח מחוצה לה. אף על פי שעשיתי חיים, אתה עדיין תקוע עם האדם חסר הביטחון, העצבני שהייתי בפנים. להיות מצליח לא מרפא את זה. למעשה, זה עושה את הדברים קצת יותר גרועים כי אז המרחק בין האישיות הבימתית שלך לאישיות הממשית, הרגילה שלך הוא כה גדול.

— אלטון ג'ון

ג'ון, שהתלבושות הססגוניות והראוותניות שלבש הפכו לאחד מסימני ההיכר שלו, תלה אותן ביחסו הקפדני והנוקשה של אביו, סטנלי דוויט, שלא הרשה לבנו אפילו לנעול נעלי "האש פאפיס" (בסביבות 1988, אחרי צאת אלבומו "Reg Strikes Back", התחייב ג'ון שלעולם לא יחזור לסגנון הלבוש ההוא: "אתה מגיע לנקודה, אחרי 20 שנה, שאתה הופך לפרודיה של עצמך", אמר). מראיונות שהתקיימו במהלך השנים עולה מטען קשה שהתקיים בג'ון כלפי אביו, כאשר הוא חש שאביו לא אהב אותו והעדיף על פניו את משפחתו החדשה, אותה הקים לאחר גירושיו מאמו של ג'ון: "העברתי את החיים בניסיון להוכיח לו שהייתי הצלחה. הוא מת כבר שנים ואני עדיין מנסה להוכיח את הנקודה הזאת. זה נשאר איתך". אמו החורגת של ג'ון ואחיו למחצה דחו את הדברים. אביו של ג'ון מעולם לא ראה אותו מופיע.

בסוף שנות ה־60 התארס ג'ון עם לינדה וודרו, מזכירה, אך הם לא נישאו; פרשייה זו היוותה השראה לשיר "Someone Saved My Life Tonight". ב-1970 הכיר את ג'ון ריד והפך לבן זוגו. בעקבות עצתה של אמו של ג'ון, שילה, ריד, חסר ניסיון בניהול עד אז, הפך למנהלו האישי. ב־1975, זמן לא רב אחרי ניסיון ההתאבדות של ג'ון, נפסקו היחסים האישיים בין השניים, אך ריד נותר בתפקיד מנהלו. היחסים היו סוערים, והוויכוחים ביניהם נגמרו לעיתים בהחלפת מהלומות: "עשיתי לו יותר מפנס אחד בעין", סיפר ריד. במאי 1998 פיטר אלטון את ריד לאחר שגילה פער של 20 מיליון פאונד בחשבונות. ריד שילם לג'ון 3.4 מיליון פאונד בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט‏. ב־1976 ג'ון יצא מהארון בראיון ל"רולינג סטון" בו טען כי הוא ביסקסואל.

ב־14 בפברואר 1984 נישא לטכנאית ההקלטות הגרמנייה רנאטה בלאואל בטקס ראוותני, שהתקיים בכנסיית סט. מארקס שבדרלינג פוינט, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה. חרף דבריו של ג'ון לחבר, שהמחזה של רנאטה היורדת במעבר בין הכיסאות בכנסייה היה המחזה היפה ביותר שראה מעודו, בלאואל סיפרה כי כבר במהלך ירח הדבש שלהם, בסן טרופה, ג'ון אמר לה שהוא רוצה לסיים את הנישואים, והיא אף ניסתה להתאבד בשל כך. ב־2020 תבעה בלאואל את ג'ון בטענה כי הוא הפר את תנאי הסכם הגירושים שלהם, כשחשף פרטים על נישואיהם באוטוביוגרפיה שפרסם, "Me" . לאחר גירושיהם ב־1988, הצהיר ג'ון בראיון כי הוא הומוסקסואל.

מאז 1993 הוא בן-זוגו של הפרסומאי ויוצר הסרטים דייוויד פורניש; ב-2005 השניים נישאו בטקס אזרחי. ארתור, הקוקר ספניאל השחור־לבן האהוב של ג'ון שימש "שושבין" במהלך הטקס. ב-2010 נולד להם בן מאם פונדקאית. בינואר 2013 נולד להם בן שני מאותה אם פונדקאית. השניים נישאו ב-21 בדצמבר 2014. ג'ון פעיל חברתית בנושאים הקשורים לזכויות להט"ב.

לג'ון היה נתק של שבע שנים עם אימו, שנגרם לאחר שג'ון, לטענתה, תבע ממנה לנתק קשר עם מנהלו לשעבר ג'ון ריד ועם עוזרו לשעבר בוב האלי ששמרו איתה על קשר קרוב, והיא סירבה ואף תקפה את דייוויד פורניש במילים קשות. טענות האם היו שפורניש גרם לסילוקם של אנשים ותיקים ונאמנים מהמעגל הקרוב של ג'ון (כולל היא עצמה). ג'ון מצידו הודה בסילוקם של אנשים רבים מהמעגל הקרוב אליו, אך גיבה את פורניש באופן מוחלט בטענה שהאנשים שסולקו "הרוויחו כמויות עצומות של כסף, אבל לא נתנו כלום בתמורה". האם אמרה שהיא לא מתחרטת על שעמדה מול בנה: "אני לא הטיפוס ששולטים בו, או אומרים לו מה לעשות". טענות מהסוג שהעלתה אימו של ג'ון הועלו גם על ידי מקורות אחרים. ג'ון ואימו התפייסו בשנים האחרונות לחייה.

במאי 2016 פרסמו כלי תקשורת אנגליים כי לדייוויד פורניש היה רומן עם שני גברים במהלך הקשר שלו עם ג'ון – בידיעתו של ג'ון; נטען כי היחסים בין ג'ון ופורניש היו פתוחים מלכתחילה. ג'ון ופורניש פנו לבית המשפט העליון האנגלי שהוציא צו שאסר לפרסם את שמותיהם של ג'ון ופורניש, בהקשר לפרשה, בתקשורת האנגלית והוולשית. הצו גרם באנגליה לסערה של ממש הנוגעת לחופש הביטוי: כלי התקשורת האנגליים טענו שמדובר ב"פארסה" ו"אבסורד" מאחר שבכל העולם מותר לדווח על הפרשה, ושצווים מסוג זה הם כלים בידיהם של בעלי כסף וכוח, שעושים שימוש בעוצמה שבידיהם כדי להסתיר מידע מהציבור.

בתחילת שנות ה־90, לאחר מות חבריו, המוזיקאי פרדי מרקיורי והנער ראיין ווייט בעקבות מחלת האיידס, הצטרף ג'ון לקרנות שונות העוסקות באיידס, והשתמש בדמותו הציבורית לגיוס כספי תרומות ולהעלאת המודעות למחלה. ב־2009 ניסה ג'ון לאמץ ילד אוקראיני בן שנה מבית יתומים של ילדי איידס, אך הוא נדחה בשל גילו ומצבו הזוגי. ג'ון ופורניש הודיעו שימשיכו לתמוך כלכלית בילד ובאחיו, וייצאו לקמפיין נגד החוק האוקראיני.

ג'ון משמש כסנדק לעשרה ילדים לפחות, בהם שון לנון, ילדיהם של דייוויד בקהאם ואשתו ויקטוריה, ובנה של אליזבת הארלי.

כמעריץ של "מונטי פייתון", היה ג'ון חלק מקבוצת מוזיקאים שמימנו ב־1975 את הסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש".

ג'ון הוא חובב טניס נלהב, ואף כתב את הסינגל "Philadelphia Freedom" כמחווה לחברתו הטובה, הטניסאית בילי ג'ין קינג.

ג'ון היה ליו"ר וחבר הנהלה של מועדון הכדורגל ווטפורד ב־1976, לאחר שהיה אוהד של הקבוצה מנעוריו (לימים סיפר שאביו לקח אותו לצפות במשחקי הקבוצה, ושהדבר היה אחד מהזכרונות הטובים הבודדים שלו ממנו). הוא מינה את גרהאם טיילור למאמן והשקיע סכומים גדולים של כסף, והקבוצה עלתה מהליגה הרביעית לליגה הבכירה. ג'ון מכר את הקבוצה לג'ק פצ'י ב־1987, אך נותר בתפקיד הנשיא. הוא רכש את הקבוצה מחדש מפצ'י ב־1997, ומכר אותה ב־2002, מכיוון שהקבוצה נזקקה ליו"ר במשרה מלאה, אבל המשיך לשמש כנשיא. ג'ון המשיך לתמוך בקבוצה, ומונה ל"נשיא כבוד" של המועדון לכל חייו.

ב־2019, הונו של ג'ון הוערך בכ־320 מיליון לירות שטרלינג.

הלהקה של אלטון ג'ון

מאז 1970, ג'ון ולהקתו ידועים בשם "הלהקה של אלטון ג'ון" (The Elton John Band). באפריל 1970 החל ג'ון להופיע בהופעותיו החיות יחד עם הבסיסט די מארי והמתופף נייג'ל אולסון . באוגוסט 1971, לאחר הקלטת "Madman Across the Water", הצטרף גם הגיטריסט דייווי ג'ונסטון כחבר מלא ללהקה. מוזיקאי נוסף שניגן לראשונה באותו אלבום היה נגן כלי ההקשה ריי קופר. קופר הצטרף ללהקה כחבר מלא ב־1974. אולסון ומארי פוטרו ב־1975. מאז חלו שינויים בהרכב, אך נייג'ל אולסון, דייווי ג'ונסטון וריי קופר המשיכו לעבוד עם ג'ון, אומנם לא באופן רצוף. לריי קופר היו התחייבויות כנגן למוזיקאים רבים נוספים, לכן לא היה זמין לעבודה רצופה עם ג'ון. מארי נפטר ב־1992. אולסון חזר ללהקתו של ג'ון ב־2000.

חברי ההרכב הנוכחי

• אלטון ג'ון – זמרה מובילה, פסנתר (1969–הווה)
• נייג'ל אולסון – תופים, זמרה (1969–1975, 1980–1984, 1988, 2000–הווה)
• דייווי ג'ונסטון – גיטרה, מנהל מוזיקלי, זמרה (1971–1977, 1982–הווה)
• ריי קופר – כלי הקשה (1973–1977, 1979, 1985–1987, 1993–1995, 2009–הווה)
• ג'ון מהון – כלי הקשה, זמרה (1997–הווה)
• קים באלרד – קלידים (2009–הווה)
• מאט ביזונט — בס, זמרה (2012–הווה)

חברי להקה בעבר

• טוני מארי – גיטרה בס (1969–1970)
• רוג'ר פופ – תופים, כלי הקשה (1969–1971, 1975–1976. מת ב־2013)
• קיילב קוואי – גיטרה, תופים, כלי הקשה (1969–1971, 1975–1976)
• די מארי – גיטרה בס, זמרה (1970–1975, 1980–1984, 1988. מת ב־1992)
• דייוויד הנטשל – סינתיסייזר (1972–1973)
• קני פאסרלי – גיטרה בס, קולות רקע (1975–1976)
• ג'יימס ניוטון הווארד – קלידים, ניצוח, תזמור (1975–1981)
• טים רנוויק – גיטרה (1980)
• ריצ'י זיטו – גיטרה (1980)
• פרד מנדל — קלידים, גיטרה (1984–1990)
• צ'רלי מורגן – תופים (1985–1987, 1990, 1992–1998)
• דייוויד פנטון – גיטרה בס, זמרה (1985–1986)
• ג'ודי לינסקוט – כלי הקשה (1986–1987)
• רומאו ויליאמס – גיטרה בס (1988—1990)
• ג'ונתן מאפט – תופים (1988–1989)
• גאי בבילון – קלידים (1988– 2009, מותו)
• בוב בירץ' – גיטרה בס, זמרה (1992–2012, מותו)
• ג'ון יורגנסון – גיטרה, סקסופון, גיטרת פדל סטיל , מנדולינה, זמרה (1995–2000)
• ג'ק ברונו – תופים (1998–1999)
• טאטה וגה – קולות רקע (2010–2014)
• רוז סטון – קולות רקע (2010–2014)
• ליסה סטון – קולות רקע (2010–2014)
• ג'ין ויטרספון – קולות רקע (2010–2014)
• לוקה שוליץ' – צ'לו (2011–2014)
• סטיפאן האוזר – צ'לו (2011–2014)

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן 1969: Empty Sky 1970: Elton John 1970: Tumbleweed Connection 1971: Madman Across the Water 1972: Honky Château 1973: Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player 1973: Goodbye Yellow Brick Road 1974: Caribou 1975: Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy 1975: Rock of the Westies 1976: Blue Moves 1977: A Single Man 1979: Victim of Love 1980: 21 at 33 1981: The Fox 1982: Jump Up! 1983: Too Low for Zero 1984: Breaking Hearts 1985: Ice on Fire 1986: Leather Jackets 1988: Reg Strikes Back 1989: Sleeping with the Past 1992: The One 1995: Made in England 1997: The Big Picture 2001: Songs from the West Coast 2004: Peachtree Road 2006: The Captain & the Kid 2013: The Diving Board 2016: Wonderful Crazy Night

אלבומי מחווה 1991: Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin 2018: Revamp: Reimagining the Songs of Elton John & Bernie Taupin 2018: Restoration: Reimagining the Songs of Elton John and Bernie Taupin מיני-אלבומים 1979: The Thom Bell Sessions 1989: The Complete Thom Bell Sessions 2003: Remixed אלבומי אוסף 1974: Elton John's Greatest Hits 1977: Elton John's Greatest Hits Volume II 1980: Lady Samantha 1980: The Very Best of Elton John 1982: Love Songs 1984: The Superior Sound of Elton John (1970–1975) 1985: Your Songs 1987: Elton John's Greatest Hits Volume III 1990: The Very Best of Elton John 1990: ...To Be Continued 1992: Rare Masters 1992: Greatest Hits 1976–1986 1994: Chartbusters Go Pop 1995: Love Songs 2002: Greatest Hits 1970–2002 2007: Rocket Man: The Definitive Hits 2017: Diamonds 2020: Elton: Jewel Box

אלבומים משותפים 1993: Duets 2010: The Union תבנית:מוקטן 2012: Good Morning to the Night תבנית:מוקטן 2021: The Lockdown Sessions אלבומי הופעה 1971: 17-11-70 1976: Here and There 1987: Live in Australia with the Melbourne Symphony Orchestra תבנית:מוקטן 2000: One Night Only – The Greatest Hits 2020: 1979: Live From Moscow תבנית:מוקטן אלבומי פסקול 1971: Friends 1994: מלך האריות 1999: Elton John and Tim Rice's Aida 1999: The Muse 2000: The Road to El Dorado 2006: Billy Elliot the Musical 2011: Gnomeo & Juliet 2019: Rocketman: Music from the Motion Picture 2019: 2019 The Lion King

הופעות

סיבובי הופעות 1970: Elton John 1970 World Tour 1975: West Of The Rockies Tour 1976: Louder Than Concorde Tour 1979: Elton John's 1979 tour of the Soviet Union 1980: 1980 World Tour 1982–1983: Jump Up Tour 1984: Too Low for Zero Tour 1984: European Express Tour 1984: Breaking Hearts Tour 1985–1986: Ice on Fire Tour 1986: Tour De Force 1988–1989: Reg Strikes Back Tour 1989–1990: Sleeping with the Past Tour 1992–1993: The One Tour' 1994: Face to Face 1994 1995: Face to Face 1995 1995: Made in England Tour 1997–1998: Big Picture Tour 1998: Face to Face 1998 1999: An Evening with Elton John 1999–2000: Medusa Tour 2001: Face to Face 2001 2001–2002: Songs from the West Coast Tour

2002: Face to Face 2002 2002: A Journey Through Time 2003: Elton John 2003 Tour 2003: Face to Face 2003 2004: Elton John 2004 Tour 2005–2004: Peachtree Road Tour 2006: Elton John 2006 European Tour 2006–2008: The Captain and the Kid Tour 2007–2010: Rocket Man: Greatest Hits Live 2009: Face to Face 2009 2010: Face to Face 2010 2010: Elton John 2010 European Tour 2011-2012: Greatest Hits Tour 2012–2013: 40th Anniversary of the Rocket Man 2013–2014: The Diving Board Tour 2014: Follow the Yellow Brick Road Tour 2015: All the Hits Tour 2015: The Final Curtain Tour 2016–2018: Wonderful Crazy Night Tour 2018–2021: Farewell Yellow Brick Road

מופע קבוע 2004–2009: The Red Piano 2011–2018: The Million Dollar Piano סיבובי הופעות משותפים 1977–2012: List of Elton John and Ray Cooper concert tours תבנית:מוקטן 2010: The Union Tour תבנית:מוקטן

פילמוגרפיה

• Born to Boogie ‏ (1972) – בתפקיד עצמו, עם מארק בולאן ורינגו סטאר
• טומי (1975) – בתפקיד אשף פינבול
• החבובות (1978) (עונה 2) – הופעת אורח בתפקיד עצמו
• Totally Minnie ‏ (1988)– בתפקיד עצמו
• Spice World ‏ (1997) – בתפקיד עצמו
• Elton John: Tantrums & Tiaras ‏ (1997) – אוטוביוגרפי בתפקיד עצמו
• סאות' פארק (1998) (עונה 2) – בתפקיד עצמו
• משפחת סימפסון (1998) (עונה 10) – הופעת אורח בתפקיד עצמו
• הדרך לאל דוראדו (2000) – בתפקיד המספר
• בוב הבנאי (2001) – בסרט "A Christmas to Remember" בתפקיד עצמו
• The Country Bears ‏ (2002) – בתפקיד עצמו
• Elton John: Me, Myself & I ‏ (2007) – אוטוביוגרפי בתפקיד עצמו
• נאשוויל (2016) (עונה 4) – הופעת אורח בתפקיד עצמו
• The American Epic Sessions ‏ (2017) – בתפקיד עצמו
• קינגסמן: מעגל הזהב (2017) – בתפקיד עצמו
• CBeebies Bedtime Stories ‏ (2020) – בתפקיד עצמו
• דמי לובאטו: לרקוד עם השטן (2021) – בתפקיד עצמו

לקריאה נוספת

• Paul Gambaccini, A Conversation With Elton John and Bernie Taupin, Flash Books, 1975, ISBN 0-8256-3063-0
• Philip Norman, Elton John, Harmony Books, 1992, ISBN 0-517-58762-9
• Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John from A – Z, כריכה רכה, Praeger, 1996, ISBN 978-0-275-95698-1
• Elizabeth J. Rosenthal, His Song: The Musical Journey of Elton John, מהדורה ראשונה, Billboard Books, 2001, ISBN 0-8230-8893-6
• Tom Doyle, Captain Fantastic: Elton John's Stellar Trip Through the '70s, מהדורה ראשונה, Ballantine Books, 2017, ISBN 978-1-101-88418-8

• איסבל סנצ'ז וגארה, אלטון ג'ון (קטנים-גדולים), תל אביב: הוצאת צלטנר, 2020. תרגום: ענת עינהר (סדרת ביוגרפיות מאוירות לילדים) (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אלטון ג'ון

• אתר מילים שירים ואלבומים של אלטון ג'ון
• אלכסיס פטרידיס, הגרדיאן, ראיון: אלטון ג'ון סוף סוף מצליח להנות מהקריירה, באתר הארץ, 15 ביוני 2012
• סטיבן רודריק, רולינג סטון, הפנתר הוורוד, באתר ישראל היום, 25 במרץ 2016
• דנה קסלר, ‏סמים, דיכאון ובולמיה ב"רוקטמן" על אלטון ג'ון: "אני אומר לעולם - הנה אני", באתר מעריב אונליין, 25 במאי 2019
• אלטון ג'ון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)