יחסי גרמניה-ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יחסי גרמניה-ישראל
Flag of Germany.svg Flag of Israel.svg
Israel-Germany locator.png
גרמניה ישראל
שטחקילומטר רבוע)
357,022 22,072
אוכלוסייה
80,996,685 7,821,850
משטר
רפובליקה פדרלית חוקתית דמוקרטיה פרלמנטרית
תמ"ג (במיליוני דולרים)
3,227,000 274,500
תמ"ג לנפש (בדולרים)
39,841 35,094

יחסי גרמניה-ישראל הם יחסים יוצאי דופן וטעונים, המבוססים על אמונה משותפת, ערכים מערביים ושילוב של נקודות מבט היסטוריות. גורם מעצב המשפיע על יחסים אלה הוא תפקידה של גרמניה הנאצית ברצח העם היהודי בשואה.

מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון לקיים קשר עם גרמניה על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות וגם מתוך אמונה בכך שלאחר נפילת הנאצים קמה במערב גרמניה מדינה דמוקרטית. בדרכון שהוציאה ישראל בשנותיה הראשונות היה כתוב כי הוא תקף לכל מדינות העולם פרט לגרמניה, אם כי מי שהיה מעוניין היה יכול לבקש מהשלטונות למחוק הגבלה זו.

הסכם השילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם השילומים

בתחילת שנות ה-50, החל המשא ומתן בין ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, היושב ראש של ועידת התביעות היהודיות נחום גולדמן, וקאנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר. בגלל הרגישות של קבלת השילומים, הייתה ביקורת קשה כנגד המשא-ומתן מצד מנהיגים ישראלים כמנחם בגין שקרא למרד ודב שילנסקי שניסה להטמין מטען חבלה במשרד החוץ הישראלי, והתקיימו נגדו הפגנות סוערות. בהפגנות אלה הופיעו, לראשונה אחרי השואה, גם יהודים עם טלאי צהוב. כמו כן התקיימו ויכוחים רבים בכנסת. למרות המחאה, נחתם הסכם השילומים בספטמבר 1952. לאחר חתימת ההסכם שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצועו. ראש המשלחת, שישבה בקלן, היה דוקטור פליקס שנער.

פוליטיקה ודיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינון משרד האינטרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת השילומים הפכה עם הזמן למשרד האינטרסים הישראלי שבראשו עמד גם פליקס שנער. בתחילה התמקדו היחסים במישור המסחרי, בהמשך החל ייצוא סחורות מישראל לגרמניה, מגמה שהתחזקה והגיעה לשיאה בשנות השישים. עם כינון היחסים הכלכליים החלו גם ניצנים של יחסים מדיניים שהלכו והתחזקו עם הזמן. בסוף שנות ה-50 נרקמו גם קשרים ביטחוניים שכללו עסקאות נשק וחילופי ידע, קשרים אלו היו בהתחלה חשאיים ונחשפו לציבור רק מאוחר יותר.

כינון יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה מטעם תנועת החרות, הקוראת להפגנה נגד כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה
מאי 1966, קונרד אדנאואר נפגש עם זלמן שזר בעת ביקורו בישראל
25 באפריל 1967, דוד בן-גוריון (מימין) ניצב לצד מנהיגי תבל בהלוויית קונרד אדנאואר בבון

בשנות ה-60 היה יחסו של ראש ממשלת גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל וליהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות המשוערות בעולם הערבי.

גרמניה המערבית וישראל כוננו יחסים דיפלומטיים באופן רשמי רק ב-1965.

המצב הפוליטי בגרמניה השתנה באופן משמעותי בעקבות מספר אירועים ב-1965:

  • משבר קואליציוני בגרמניה המערבית – תמיכת הציבור בקואליציה הידרדרה. בין חברי הקואליציה התעורר דיון בנוגע להחלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים – עניין שהיו לו השלכות לגבי כהונתם של שרים בממשלה. נשקפה סבירות גבוהה לפירוק הקואליציה.
  • גרמניה הפסיקה את אספקת הנשק לישראל, בניגוד להבטחותיה הפומביות. לוי אשכול, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, נאם בכנסת ב-15 בפברואר 1965 כנגד גרמניה בעקבות הפרות אלה. אשכול טען אז כי גרמניה "נושאת באחריות כבדה ללא דוגמה". בעקבות הדברים, נערכו הפגנות נגד חברות גרמניות ברחבי ארצות הברית, והיו שהשוו את הפרת ההסכמים הללו לאופן שבו הפרה גרמניה הנאצית את ההסכמים עליהם חתמה. בנוסף נטען שהפסקה זו של משלוחי הנשק היא כניעה של הגרמנים בפני מצרים.
  • ארצות הברית הסתבכה במלחמת וייטנאם וחשה עצמה מבודדת מבחינת הכוח הרב לאומי.
  • גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, הזמין את המזכיר הכללי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ויושב ראש מועצת המדינה של גרמניה המזרחית דאז, ולטר אולבריכט, לביקור רשמי בארצו. הממשל בגרמניה המערבית ראה בכך צעד עוין, ואף שקל את הפסקת היחסים הדיפלומטיים עם מצרים בשל כך.

גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהם הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.

קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד מסר ידיעה לעיתונות ב-7 במרץ 1965, שבה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות".

השגריר הראשון היה אשר בן נתן, ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון לפני כן. בן נתן שימש כשגריר עד שנת 1969. השגריר הנוכחי הוא יעקב הדס-הנדלסמן שמשמש בתפקיד מאז 2012.

לאחר כינון היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות עדיין הושפעו יחסי המדינות מהביקורת של יהודים בישראל וברחבי העולם על כינון היחסים. עם זאת, היחסים הלכו והתחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את מדיניותה של ישראל. ב-1994 הקדיש נשיא גרמניה, רומן הרצוג את ביקורו הראשון מחוץ לאירופה לפגישה בישראל. ראש ממשלת ישראל אהוד ברק היה המנהיג הזר הראשון שהתקבל בברלין אחרי שממשלת גרמניה שינתה את מקומה מבון (בירתה לשעבר של מערב גרמניה) ב-1999.

קנצלר גרמניה גרהרד שרדר ביקר בישראל באוקטובר 2000. ב-2005 צויין יום השנה ה-40 של ליחסים הדיפלומטיים, ונשיא גרמניה הורסט קהלר ונשיא ישראל משה קצב החליפו הצהרות ביקור. ב-2007 נפגשו ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בישראל. כיום, בעיקר לאחר עליית ראש הממשלה אנגלה מרקל לשלטון, נמצאת גרמניה ביחסים מצוינים עם מדינת ישראל, ואף מעניקה לה סיוע צבאי - לדוגמה הצוללות מסדרת דולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל, וגם בקרב מרקל באופן אישי שגדלה בגרמניה המזרחית, שהייתה בעלת מדיניות חוץ אנטי-ישראלית מובהקת.

בעיתוני גרמניה קיים יחס מיוחד לישראל. עיתונאי הצהובון בילד לדוגמה, נדרשים לחתום על נאמנות לישראל.[דרוש מקור]

משלחות חילופי נוער פועלות מדי שנה, כ-7,000 צעירים גרמנים מבקרים מדי שנה בישראל וכ-3,000 צעירים ישראליים מבקרים מדי שנה בגרמניה.

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר עם ישראל מבין מדינות אירופה, ומבין מדינות העולם היא במקום השלישי אחרי ארצות הברית וסין. היבוא ישראלי מגרמניה ב-2012 הסתכם בכ-4.6 מיליארד דולר.

גרמניה היא שותפת הסחר השלישית בעולם עם ישראל (כ-500 מיליון מארק); כספי השילומים לישראל מסתכמים בכ-86 מיליארד מארק. החל משנת 1965 מוגש סיוע כלכלי לישראל בגובה של 140 מיליון מארק בממוצע לשנה.

מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה מפעיל שתי נספחויות כלכליות בגרמניה. הנספחת הכלכלית בברלין היא חמדת שגיא‏[1]. הנספח הכלכלי במינכן הוא מרדכי איש שלום ‏[2]. מטרת הנספחויות לקדם את היחסים הכלכליים והטכנולוגיים בין המדינות, תוך תמיכה בחברות ישראליות באמצעות חוזיים עסקיים, מידע על השוק הגרמני ושירותי ייעוץ. בנוסף, הנספחויות מעניקות מידע דינמי אודות הכלכלה הישראלית עבור השוק הגרמני.

החרם הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראלים רבים החרימו תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום רק ישראלים מעטים מחרימים סחורות גרמניות וברלין היא יעד תיירותי ישראלי מרכזי.

תרבות, מדע ותוכניות סוציאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשתי המדינות קרבה עמוקה בתחום המדעים, שמתבטאת בין היתר בשיתוף פעולה בתחום בין אוניברסיטאות גרמניות וישראליות ובפיתוח קשרים חברתיים איתנים. במהלך ביקורו בגרמניה של נשיא מדינת ישראל דאז, משה קצב, קידם נשיא הבונדסטאג, וולפגנג תירזה, את ייסוד משרד חילופי הנוער הישראלי-גרמני, ככלי ללימוד הצעירים הגרמנים והישראלים אודות הרגישות וההיסטוריה של יחסי מדינותיהם.

מספר תוכניות חילופים פועלות בין צעירים גרמנים וישראלים. כ-2,000 ישראלים וכ-4,500 גרמנים משתתפים בכל שנה בתוכנית החילופים שמופעלת על ידי ממשלת גרמניה. הארגון הגרמני לפעילות הפיוס, ארגון התנדבותי שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לכפר על פשעי המשטר הנאצי, משחק תפקיד חשוב ביצירת שיתוף פעולה בין גרמנים וישראלים. מאז 1961, הארגון שלח כ-2,500 מתנדבים לעבוד בבתי חולים ישראלים ובתוכניות סוציאליות שונות. גם כנסיות ואיגודים מקצועיים פועלים באופן אקטיבי על מנת לטפח את היחסים בין שתי המדינות.

בקרב ישראלים דוברי גרמנית התקיימה במשך שנים רבות דילמה, שאותה ביטא אהרן אפלפלד:

שפת אמי, כאמור, הייתה גרמנית, שפתם של רוצחי אמי. כיצד שבים ומדברים בשפה הטבולה בדם יהודים. הדילמה הזאת, עם כל חומרתה, לא פגמה בתחושה שהגרמנית שלי אינה שפתם של הגרמנים אלא שפתה של אמי, וברור כשמש שאם אפגוש אותה אדבר עמה בשפה שדיברתי עמה מאז ינקותי.

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 103

ישראלים בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה מהווה יעד להגירה של ישראלים בעיקר צעירים לברלין, במידה רבה בשל איכות החיים הגבוהה במדינה, וכן בשל התהוותה של העיר ברלין כבירת אירופה. וכן התעצמות תעשיית הייטק המפותחת שם המהווה הזדמנות ליזמים לפתח את עסקיהם.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nicholas Balabkins, West German reparations to Israel, Rutgers University Press, New Brunswick, N.J, 1971.
  • Lily Gardner Feldman, The Special Relationship between West Germany and Israel, Massachusetts, Boston: Allen & Unwin, 1984.
  • Otto R. Romberg, Georg Schwinghammer (eds.), Twenty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 1985.
  • Otto R. Romberg, Georg Schwinghammer (eds.), Thirty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 1996.
  • Otto R. Romberg (ed.), Forty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 2005.

מאמרים

  • Andreas Reinicke, German-Israeli Relations, in: Volker Perthes (Ed.), Germany and the Middle East, Heinrich Boell Foundation, Berlin 2002, pp. 76–89.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חמדת שגיא בבלוג מינהל סחר חוץ
  2. ^ מרדכי איש שלום בבלוג מינהל סחר חוץ
  3. ^ ביקורת: דניאל פרנקל, נורמליות מסויגת, יהדות זמננו 9, 1995, עמ' 313-309; גדעון גרייף, ביקורת, באתר יד ושם
  4. ^ ביקורת: בנימין נויברגר, הסוציאל-דמוקראטים הגרמנים ומדינת ישראל, יהדות זמננו 5, 1989, עמ' 394-391.