מגילת אסתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מגלת אסתר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגילת אסתר מתוך אוסף ברגינסקי
קריאת המגילה

מְגִלַּת אֶסְתֵּר היא אחת מחמש המגילות שבחלק הכתובים שבמקרא. המגילה מספרת את סיפור ניסיון השמדתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש והצלתם. מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים. במוקד המגילה עומדת מזימתו של המן, בכיר השרים בממלכה, להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ודודניתו אסתר, אשר נבחרת בראשית הסיפור להיות למלכה, והודות למעמדה ותושייתה מצליחה לסכל את מזימתו של המן. על פי ההלכה, יש מצווה לקרוא את המגילה ביום פורים, בלילה וביום. מצווה זו נקראת מצוות מקרא מגילה.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכה ושתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משתה הנשים של ושתי, 1890

המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו ומזמין את כל נתיני הממלכה ללא הבדלי מעמדות, דתות או מגדר. בשיאו של המשתה, מזמין המלך את המלכה ושתי לאולם הגברים כדי להראות את יופיה בפני כל הנוכחים. ושתי ממאנת לעזוב את משתה הנשים ובעקבות כך יועצי המלך ממליצים לאחשוורוש לבקש בשנית ולוודא שושתי תגיע למשתה המלך. זאת על-מנת שיתר נשות הממלכה לא ילמדו מרודנותה של ושתי וימרו את פי בעליהן;

"כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן."

אחשוורוש מבקש שוב מושתי להגיע, וכשהיא מסרבת המלך אינו מרוצה מהחלטת ושתי שלא להגיע, ויועציו מייעצים לו לפרסם צו שיחייב את נשות הממלכה להקשיב לבעליהן, ובנוסף שיחליף את ושתי כמלכה;

"תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס-וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-דְּבַר הַמַּלְכָּה, לְכֹל, שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ; וּכְדַי, בִּזָּיוֹן וָקָצֶף. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר-מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס-וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר: אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה."

הרעיון ש"כָל-הַנָּשִׁים, יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן--לְמִגָּדוֹל, וְעַד-קָטָן" מצא חן בעיני המלך ויתר יועציו. המלך קיבל את העצה ושלח את הצו שמחייב את הנשים להקשיב לבעליהן. ביום שלאחר סיום המשתה, התפכח אחשוורוש והתחרט על מעשיו וביקש את ושתי אך לא יכל להחזירה.

במדרשי האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ושתי הייתה נסיכה מבבל.
  • המשתה הגדול של המלך מתחלק ל-2; משתה המלך, אחשוורוש, ומשתה המלכה, ושתי.
  • ושתי ממאנת לעזוב את משתה הנשים, לפי הפירושים; או כי גדל לה פצע מכוער או קרניים במצח; או כי סירבה להופיע בעירום; או כי סירבה לעזוב את משתה הנשים, שהיא ערכה, דבר שהיה מוריד מכבוד משתה המלכה לעומת זה של המלך.
  • המלך בשכרותו קיבל את עצת יועציו ושלח את הצו שמחייב את הנשים להקשיב לבעליהן לכל הממלכה, כשדין העובר עליו הוא מוות. דינה של ושתי נקבע למוות בהתאם לחוק החדש ביום שלאחר סיום המשתה. באותו היום לאחר שהתפכח אחשוורוש מהמשתה התחרט על מעשיו וביקש את ושתי. אך בעצת יועציו לא ביטל את גזרת המוות של ושתי שהוציא בעת שכרותו, שכן לא יכל לחזור בו מצו המלך (שכן הדבר היה מערער את מעמדו כמלך החלטי ומערער את שלטונו).

המלכה אסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אז יועציו מייעצים לו להתחיל לחפש אחר אישה חדשה, אחשוורוש שולח צו חדש שעל הפקידים בממלכות השונות לקבץ עבורו כל נערה בתולה טובת מראה;

"וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים, בְּכָל-מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים, אֶל-יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים".

בין הנשים הרבות המובלות לשושן הבירה, נלקחת גם הדסה שהופכת למועדפת על הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים. הדסה אינה חושפת את מוצאה היהודי, לאור דרישתו מרדכי היהודי, וקוראת לעצמה אסתר. לאחר שאסתר נלקחת לארמון, מרדכי מסתובב ליד הארמון שבו היא מוחזקת בדאגה לעתידה. לאחר תהליך טיפוח ממושך שנמשך 12 חודשים בארמון לפני שאסתר מובלת בפעם הראשונה לבחירה בפני המלך, נבחרת אסתר למלכה.

מרדכי ממשיך לשהות בקרבת הארמון גם לאחר בחירת אסתר למלכה. יום אחד שומע מרדכי שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, זוממים להתנקש בחיי המלך אחשוורוש. הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה למלך על הדבר בשם מרדכי. בגתן ותרש נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב בכרוניקה המלכותית, היא "ספר דברי הימים" שהמלך כותב על-מנת לגמול לאלו שמבקשים בטובתו ולנקום באלו שמבקשים ברעתו.

במדרשי האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי היהודי לפי חלק מהמדרשים היה בן-דודה של אסתר שאימץ אותה כבת לאחר מות אביה ואמה.
  • הצו שקבע חיפוש אחר אישה חדשה למלך חייב כל נערה שנבחרה על-ידי הפקידים להתפקד בארמון המלך ולא דינה ודין משפחתה היה מוות.
  • לפי הפירושים הבחירה עצמה של אחשוורוש באסתר הייתה עצמה בגדר נס גם משום שאסתר הייתה בעלת גוון עור ירוק, שפירושו עור צהוב-שחום (כשבפרס של אותה התקופה לבן היה אידאל היופי) וכן בת כ-40, בנוסף לכך שהבחירה אפשרה מאוחר יותר את נס הצלת ישראל מהשמדה.

גזירת המן ותענית אסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדכי אינו משתחווה בפני המן.

לאחר בחירתה של אסתר, אחשוורוש מעלה את המן האגגי מעל לכל שרי המלך. ברמה כזו שכל עובדי המלך ובני הממלכה שבסביבות הארמון משתחווים לו במצוות המלך, זאת מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". המן מתמלא חימה על חוצפתו של מרדכי, ומחליט להרוג את כל היהודים בממלכה. לצורך כך הוא מפיל פור (הטלת גורל), היום הנבחר יוצא י"ג באדר:

"יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ".

המלך אחשוורוש מסכים ומעביר את טבעת המלך (דהיינו החותם המלכותי) להמן;

"וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ, מֵעַל יָדוֹ; וַיִּתְּנָהּ, לְהָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--צֹרֵר הַיְּהוּדִים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ."

וכך נחתם הצו הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, להשמיד ולבזוז את כל היהודים שבאימפריה הפרסית. הצו נשלח בשפות השונות ונשלח על-ידי הרצים לכל רחבי הממלכה.

"וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים--לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה. הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה."

כשהגזירה נודעת למרדכי הוא קורע את בגדיו ויוצא לרחוב שעל יד שער המלך לבוש שק ואפר. הצו בינתיים מגיע גם ליתר היהודים באימפריה שגם כן מתאבלים וצמים;

"וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ--אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד; שַׂק וָאֵפֶר, יֻצַּע לָרַבִּים".

כשאסתר שומעת על כך שמרדכי מסתובב מחוץ לארמון בשק היא מתחלחלת ושולחת בגדים להלבישו אך הוא מסרב. אז היא מבקשת להבין את התנהגותו דרך שליחת סריס שידבר עימו. מרדכי מספר לסריס, בבקשה שיעביר לאסתר, על הגזרה שיצאה מארמון המלוכה ומהמן לתת בידי כל המעוניין להרוג את היהודים ולבזוז את רכושם. מרדכי מצרף את הצו המורה על השמדת היהודים כדי שיועבר לאסתר. מרדכי גם מבקש ואף מצווה על אסתר להתחנן בפני המלך שיחוס על עמה;

"וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ; וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (בַּיְּהוּדִים)--לְאַבְּדָם. וְאֶת-פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב-הַדָּת אֲשֶׁר-נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם, נָתַן לוֹ--לְהַרְאוֹת אֶת-אֶסְתֵּר, וּלְהַגִּיד לָהּ; וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ, לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו--עַל-עַמָּהּ."

לאחר שאסתר שומעת על הדבר היא מנסה להתחמק מהשליחות שמצווה עליה מרדכי בטענה כי גזר דינו של כל הניגש לחצרו של המלך ללא הזמנה הוא מוות, אלא אם המלך מושיט לו את שרביטו. כשזאת סיטואציה מסוכנת שכן אסתר לא הוזמנה לחברתו של המלך מזה 30 יום ומכאן יש סיכון לחייה בניסיון הגישה אליו. רק לאחר שמרדכי מאיים על אסתר באובדן ביתה ובית אביה (ומכאן גם בית מלכות פרס) אם לא תעזור לעמה וטוען כי ייתכן ובכלל הגיעה למלכות למטרה גורלית זו, אסתר מתרצה ונרתמת למשימה לסייע ליהודים;

"וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת."

אסתר באה בפני המלך אחשוורוש, והוא מבטיח לה "עד חצי המלכות".

אסתר נענית לדרישת מרדכי וקוראת ליהודי שושן הבירה לצום עמה שלושה ימים, כהכנה למשימה הגורלית שעלולה להביא למותה;

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי."

ביום השלישי ניגשת אסתר אל המלך, אשר מתיר לה לשהות במחיצתו לאחר שמושיט לעברה את שרביט הזהב, ואף שואל למטרת ביקורה כשהוא מתיר לה לשאול ממנו "עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת". אסתר מפתיעה ומזמינה את המלך יחד עם המן אל משתה שהכינה עבורם. במשתה, שואל בשנית המלך את אסתר מה רצונה אך היא רק מזמינה את המלך ואת המן אל משתה נוסף ליום שלמחרת.

המן יוצא מהמשתה שמח וטוב לב, אך מראהו של מרדכי לבוש שק כשהוא שוב אינו כורע ומשתחווה לו ממלא אותו חימה. הוא מתאפק וחוזר הביתה ומספר למשפחתו על הכבוד לו זכה בכך שעלה על כל השרים ושכעת גם המלכה חולקת לו כבוד ומבקשת לראות אותו כשווה למלך בהזמנתו למשתה הפרטי שלה, אך מתמרמר על חוסר הכבוד לו זכה ממרדכי. אז זרש (אשתו) ואוהביו מייעצים לו להכין עץ בגובה חמישים אמה (כ-25 מטר), כדי לבקש מהמלך לתלות עליו בבוא העת את מרדכי. לפי הפירושים כבר באותו הלילה המן ועשרת בניו עמלו לסיים את מלאכת בניית המתקן.

במדרשי האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המן האגגי לפני מינוי לראש יועצי המלך עבד עבור ותחת מרדכי.
  • המן היה מזרע אגג מלך עמלק שבלילה לפני המלחמה מול שאול המלך שכב עם שפחה שברחה לאחר מכן ובכך השתמר זרעו.
  • מרדכי לא כרע ולא השתחווה מאחר והיה משבט בנימין; שנולד חופשי בארץ ישראל ולא כרע ברך בפני עשו ולא הורגל בעבדות מתרפסת במצרים.
  • בנוסף לכך שמרדכי מספר לאסתר על הצו החדש הקורא להשמדת היהודים הוא מספר לה על איומים שכבר התחילו לעלות מצד תושבי הממלכה והוטחו בפני יהודי הממלכה; "מי יהרוג איזה יהודי וירש את הונו". בנוסף לכך שהמן קשר תינוקות של בית רבן בשלשלאות ברזל. בילקוט שמעוני סימן תתרנו מוזכר כי כבר אז התחילה אלימות פיזית נגד היהודים.

האיש אשר המלך חפץ ביקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור קיר בבית הכנסת דורה אירופוס המתאר את המן מוליך את מרדכי על סוס המלך

בלילה בו יעצה זרש להמן להכין את עץ התליה עבור מרדכי, שנתו של המלך נודדת והוא מבקש שיקראו בפניו מ"ספר דברי הימים" של פרס. המקריא פותח את הספר באקראי על-מנת להקריא מתוכו לאחשוורוש והעמוד הנפתח הוא העמוד המספר את סיפור הצלתו של אחשוורוש מהתנקשותם של בגתן ותרש על ידי מרדכי, אחשוורוש שואל מה נעשה על-מנת לגמול לנאמנותו של מרדכי ומגלה כי לא נעשה דבר. אחשוורוש מבקש לבדוק מי מיועציו נמצא בשעה זו בחצרו על-מנת לשאול בעצתו בעניין הגמול המגיע למרדכי ולאחר שמסתבר כי המן נמצא, שכן בדיוק הגיע לחצר המלך על-מנת לבקש ממנו לתלות את מרדכי על העץ שסיים להכין, אחשוורוש מבקש לקרוא לו. ללא לפרט למי הוא מתייחס שואל אחשוורוש את המן "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהיותו בטוח שמדובר בו עצמו, מפרט המן מחוות של כבוד יוצא דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך, הרכבתו על סוסו של המלך והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך הגבוהים ממנו תוך קריאה "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש ממהר להודיע להמן שעליו לעשות כך בדיוק למרדכי היהודי והמן, אבל וחפוי ראש, מבצע את המשימה ומוביל את מרדכי ברחבי העיר. לאחר המעשה חוזר המן לביתו ומספר על שקרה לאשתו, אז זרש וחכמיו מייעצים לו שלא להתקוטט עם יהודים שכן הדבר מביא רק צרה על מי שעושה זאת.

וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ--כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו.


אסתר מצביעה באשמה על המן.
המן כורע על ברכיו ומבקש רחמים מאסתר, ציור מעשה ידי רמברנדט.

בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה והוא מובהל בחזרה אל המשתה השני שעורכת אסתר. במשתה שואל אחשוורוש בפעם השלישית מהי בקשתה וינתן לה עד חצי המלכות. אז מבקשת אסתר להציל את חייה ואת חיי עמה:

"תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד; וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי--כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה, בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ".

אחשוורוש אינו מבין את פשר דבריה של אסתר ומבקש הסבר, אז מגלה אסתר את מוצאה היהודי ומצביעה על המן כ"אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה". אז המלך קם בכעס ויוצא אל הגינה, המן מנסה לנצל זמן זה על-מנת לבקש את נפשו מאסתר אך בטעות נופל למרגלות מיטתה בדיוק כשאחשוורוש חוזר מהגינה. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמו-אינטימית זו עם המלכה, מתגבר כעסו. אז מגיע חרבונה, מסריסי המלך, ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו "על ששלח ידו ביהודים", ורק אז נרגע מכעסו.

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי: הִנֵּה בֵית-הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל-הָעֵץ--עַל אֲשֶׁר-שָׁלַח יָדוֹ, ביהודיים (בַּיְּהוּדִים)"

במדרשי האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כשהמן מייעץ להרכיב את האיש אשר המלך חפץ ביקרו על סוסו של המלך והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך הגבוהים ממנו, המן כיוון לכך שהמלך אחשוורוש עצמו יהיה זה שיצטרך להוביל את המן רכוב על הסוס שכן רק הוא רם בדרגתו על המן.

ליהודים הייתה אורה ושמחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך נותן לאסתר את בית המן, וכשנודעת לו קרבתו של מרדכי לאסתר, אף נותן למרדכי את טבעתו בי"ג באדר, אשר עד אז הייתה אצל המן. אסתר ממנה את מרדכי כאחראי על בית המן ומתחננת לפני המלך להחזיר את ספרי הגזירה שנשלחו לכל רחבי הממלכה. אחשוורוש בתגובה אומר כי בעקבות בקשתו להשמיד את היהודים, ייתן בידיהם לנקום ולתלות את המן על העץ, אך שאין באפשרותו של איש להשיב את צו המלך שכבר נכתב, נחתם ונשלח בשם המלך. אחשוורוש מציע במקום לבטל את החוקים הראשונים לכתוב חוקים נוספים - וחדשים, ובהם לתת בידי היהודים להתגונן מפני שונאיהם. את ההרשאה לכתוב את אשר יחפצו בו נותן אחשוורוש בידי אסתר ומרדכי לכתוב ליהודים תחת שם, צו וחתימת המלך. וכך נעשה, הכתבים הראשונים שנכתבו בכ"ג בסיון ושגזרו על השמדת היהודים ביום המיועד י"ג באדר, יותר משלושת רבעי שנה לפני תאריך התפוקה, לא בוטלו. אך נבנו התשתיות; נכתבו והוכנו (אם כי לא נשלחו עד הי"ג באדר) צווים חדשים שיתירו ליהודים להתגונן בפני אויביהם;

" וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל-הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים-וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ; וְאֶל-הַיְּהוּדִים--כִּכְתָבָם, וְכִלְשׁוֹנָם. וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים--בְּנֵי, הָרַמָּכִים. אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם--לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז."

בהגיע היום, י"ג באדר, אשר בו היה אמור להתבצע הטבח ביהודים, יוצאת ההודעה המתירה ליהודים להגן על עצמם מפני אויביהם. כשההודעה הגיעה היהודים חגגו את כניסת הצו, ולאחר מכן התאגדו בכל מדינות המלך אחשוורוש על מנת לנקום באלו שהרעו להם. עוד באותו היום, י"ג באדר, עם הגעת ההודעה, היוצרות מתהפכות והיהודים החיים בערים הקרובות לבירה ובערים ללא החומות קמים, נלחמים בחזרה ומנצחים את הקמים עליהם ואת שונאיהם. וביניהם אנשים שהצהירו את מי הם הולכים להרוג ולרשת ותומכי המן (כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם). היהודים ניצלים מאבדון וחוגגים את נס הגעת צו המלך החדש המתיר להם להתגונן, דבר שגרם גם להרבה מעמי הארץ לצדד ולהצטרף בהגנה על היהודים. כשהיתר לא הצטרפו לטבוח ביהודים ולא התערבו לטובת הטובחים כי נפל עליהם פחד מהיהודים. זאת על "הנס" שקרה בעצם העמדת צו המלך החדש ברגע האחרון, אשר אפשר להם להתגונן. זאת בנוסף לפחד שנפל עליהם ממרדכי היהודי ששמו התפשט ברחבי הממלכה כיועצו הבכיר ביותר למלך החדש (כשלא כדאי להסתכסך עם אדם במעמדו אם יש רצון להתחבב על המלך ועל אנשי חצרו).

"בְּיוֹם אֶחָד, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר, הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר. פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים; וְלִהְיוֹת היהודיים (הַיְּהוּדִים) עתודים (עֲתִידִים) לַיּוֹם הַזֶּה, לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם. הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ; וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה... וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר. וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל-עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, מִתְיַהֲדִים--כִּי-נָפַל פַּחַד-הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם... וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, לְהֵעָשׂוֹת: בַּיּוֹם, אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים. וְכָל-שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ--מְנַשְּׂאִים, אֶת-הַיְּהוּדִים: כִּי-נָפַל פַּחַד-מָרְדֳּכַי, עֲלֵיהֶם. כִּי-גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל-הַמְּדִינוֹת: כִּי-הָאִישׁ מָרְדֳּכַי, הוֹלֵךְ וְגָדוֹל. וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם."

המגילה אינה מונה את מספר ההרוגים היהודים אך מפרטת כי מספר ההרוגים (בי"ג באדר) בשושן הבירה עמד על חמש מאות איש מאויבי היהודים, ובנוסף עשרת בני המן. אסתר מבקשת יום נוסף להמשך הלחימה בשושן הבירה, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום האתמול, ונהרגים עוד שלוש מאות איש בשושן. על אף שבצווים המלכותיים הותר ליהודים במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם". המגילה מונה כי בשאר מדינות המלך הרגו היהודים (בי"ד באדר) שבעים וחמישה אלף איש ושוב לא שלחו את ידם בביזה;

"וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד--חֲמֵשׁ מֵאוֹת, אִישׁ. וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן, וְאֵת אַסְפָּתָא. וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא, וְאֵת אֲרִידָתָא. וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי, וְאֵת אֲרִידַי וְאֵת וַיְזָתָא. עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא, צֹרֵר הַיְּהוּדִים--הָרָגוּ; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם. בַּיּוֹם הַהוּא, בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה--לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן--בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, מֶה עָשׂוּ; וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב--יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, תָּלוּ. וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם. וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם."

כפי שסיפור המגילה מתחיל בשמחה (משתה) הוא מסתיים בשמחה (משתה). היהודים היושבים בערי הפרזות (ערים שאינן מוקפות חומה) חוגגים ומקיימים משתה ביום שבו נחו מהלחימות‏[1] הוא יום י"ד באדר; והיהודים היושבים בשושן, אשר בה נמשכו הלחימות בדומה לערים מוקפות החומות עד י"ד באדר, חוגגים בט"ו באדר. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.

"בְּיוֹם-שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר, לְחֹדֶשׁ אֲדָר; וְנוֹחַ, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹ; וְנוֹחַ, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת--עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ. וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים."

סופה של המגילה משקף את תהליך החלת חגיגות הפורים והמשתה (ברוח מנהגי הפרסים) בחברה היהודית בגולה, תוך משלוח האיגרות פעמיים לרגל קביעת החג בקרב כל יהודי הממלכה (זאת לשם הדגשת חשיבותו וההכרח שבכיבודו). כשהחגיגות נקבעו לסמל את הישרדות עם-ישראל שלא נמחק ולא ימחק ("וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם") ואת ה"ונהפוכו" - החודש שהפך מסמל לעצב ולאבל (על מותם של אלו שנטבחו); לשמחה וחג (על אלו שניצלו). כשהשם פורים נקבע על שם הפור שהפיל המן לקביעת יום תחולת הצו המורה על השמדת היהודים.

"וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים... עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל-שֵׁם הַפּוּר--עַל-כֵּן, עַל-כָּל-דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת; וּמָה-רָאוּ עַל-כָּכָה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם..."

במדרשי האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לפי ילקוט שמעוני אחשוורוש מציע במקום לבטל את הצו הראשון המורה על השמדת היהודים, לכתוב חוקים חדשים אשר יתירו ליהודים להתגונן מפני שונאיהם. אך לא לפני י"ד באדר, בעוד הפקודה המתירה לטבוח ביהודים נכנסה לתוקף בי"ג באדר. זאת על-מנת שלא יגיעו שתי פקודות סותרות במקביל לערים המרוחקות ומוקפות החומה ויחשבו את הצו החדש למזויף. דבר שיגרום לפגיעה במלוכה - בעקבות המחשבה כי המלך לא החלטי.
  • ההודעה הגיעה במהלך יום י"ג באדר לערים הפזורות ובי"ד באדר לערים מוקפות החומה והרחוקות שכתאריך התפוקה של הצו נכנס מבוקר יום י"ג באדר. זאת על-מנת שלא יישלחו שתי פקודות סותרות במקביל, דבר שיגרום לכך שיחשבו שהמלך לא היה זה שכתב אותן (דבר שגם יערער את שלטונו בנוסף בכך שיחשבו שהמלך לא החלטי). עד שההודעה התקבלה רבים נהרגו ורבים נוספים נהרגו בעת הלחימה להגנה עצמית, בדומה גם בערים הקרובות וללא החומה.

רעיון אימוץ חגיגות חג הפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון מאחורי אימוץ חגיגות פורים הוא השתלבות היהדות בחוקי ומנהגי העמים בהם היהודים חיים תוך אימוצם; האימפריה הפרסית והזורואסטרים באותה תקופה. זאת תוך אימוץ והעלאת מעמד המלך המקומי וחוקיו והצורך שבכיבודם מעל לחוקי היהדות (זאת כמובן תחת סייגים מסוימים). וזאת בניגוד למה שהמן אמר: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים";

"וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש (אֲחַשְׁוֵרֹשׁ) מַס עַל-הָאָרֶץ, וְאִיֵּי הַיָּם. וְכָל-מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ, וּגְבוּרָתוֹ, וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ--הֲלוֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, לְמַלְכֵי, מָדַי וּפָרָס."

הרקע ההיסטורי לסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתרחש בתקופה שלאחר כורש, שהתיר ליהודים בהצהרת כורש לחזור לארץ מולדתם, היא ארץ ישראל, ולהקים מחדש את בית המקדש השני, תחת אוטונומיה מסוימת אך עדין בכפיפות למלכות פרס. בתקופתו של אחשוורוש הוקפאה בניית בית המקדש השני. שכן עלה החשש מצד הפרסים שאם תושלם בנייתו, היהודים יתמרדו נגד השלטון הפרסי ויבקשו ממנה עצמאות מדינית מלאה. מי שהתיר את השלמת בניית בית המקדש השני היה דריווש השני, שיש הגורסים כי היה בנה של אסתר המלכה.

המספר מציב את ההתרחשות בזמנו של אחשוורוש, המזוהה במחקר עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו.

יש חוקרים הסבורים שמאחורי דמותו הספרותית של אחשוורוש עומדת דמותו האמיתית של מלך פרסי אחר, כגון ארתחששתא הראשון. חוקרים אחרים, המתארכים את הסיפור לתקופה ההלניסטית, סבורים שהסיפור רומז לדמויות ולמאורעות היסטוריים מתקופה זו, והועלו מגוון הצעות בהקשר זה. יש הסבורים שהסיפור הוא בדיוני בעיקרו ואיננו מתייחס למאורעות היסטוריים כלשהם, ודמותו של אחשוורוש היא דמות ספרותית סטראוטיפית של מלך פרסי.

העלילה ממוקמת בעיר שושן, שהייתה אחת מהערים החשובות בממלכה הפרסית, ובייחוד בשושן הבירה. על פי המחקר, שושן הבירה היא המתחם המבוצר (מאכדית birtu = מבצר) שבלב העיר שבו שכן ארמון המלך, ואילו העיר שושן היא העיר התחתית.

מהימנות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Frans Francken dJ (Umkreis) Ahasver und Haman beim Gastmahl der Esther.jpg

החוקרים חלוקים בדעתם לגבי השאלה האם מגילת אסתר היא אמינה מבחינה היסטורית. המצדדים באמינותה ההיסטורית מצביעים על כך שפרטים רבים במגילה מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם ההווי הפרסי, ועל פרטים שונים העולים בקנה אחד עם מסורות ותעודות פרסיות. בחפירות ארכאולוגיות בעיר השומרית בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, המזוהה עם אחשוורוש, ששמו "מַרְדוּקַה". בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס מוזכרת אשתו של כסרכסס - אמיסטריס‏[2] - ששמה דומה לשם אסתר,‏[3] אם כי על בסיס חילוף האותיות מ' ו-ו' יש מי שכתב שייתכן שהכוונה לושתי.‏[4] גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (עברית: ארתחשסתא יוונית: artaxerxes) להרוג את הבן דריווש שלו היה משפט המלוכה.

תיאורים נוספים הניתנים במגילה תואמים דיווחים על ההווי הפרסי ממקורות אחרים:‏[5] אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין - קטסיאס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך. קבלת החלטות במצב של שכרות ואישרורן במצב של פכחות או להפך. המלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות שבקציהן תפוחי זהב, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מיד. כל זר שהתקרב למלך היה מחויב להשתחוות לפניו ארצה, באופן שידיו לא היו נראות. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ופלוטרכוס מאששים את קרבתו הגדולה לבני עמו בייחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה. גם תיאור ארמון אחשוורוש במגילה על חלקיו - החצר הפנימית, החצר החיצונה, בית המלכות, בית הנשים ועוד - מתאים לארמון מלכי פרס שנחשף בשושן.

כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית. בירה וסריס הם מונחים שנשאלו מאכדית, לשונה של האימפריה הקודמת - בבל. המספר שבע שחוזר במגילה שוב ושוב - שבעת הסריסים, שבעת היועצים, שבע נערות וכו' - הוא מספר טיפולוגי מרכזי בדת הזורואסטרית. הזורואסטרים מאמינים שלכל אחת משתי הישויות המרכזיות - אהורה מאזדה הטוב ואנגרה מניו הרע - יש שבעה "עוזרים".

השוללים את אמינות המגילה מצביעים על היעדרו של הסיפור כפי שהוא מהכרוניקות הפרסיות ותיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, או על סתירות הגיוניות שונות, ההופכות את הסיפור, לפי דעתם, לאבסורדי. את הפרטים הרבים התואמים להוויי הפרסי, הם מיישבים על ידי כך שהם מצביעים על ספרות יוונית היסטוריוגרפית שגם בה מצוי שפע כזה של פרטים על החצר הפרסית. את הדמיון בין תיאורי החצר הפרסית בכתבי ההיסטוריונים היווניים לבין תיאורי המגילה. לדעת אדל ברלין, מקור הדמיון הוא בהשפעה תרבותית משותפת ולא ברקע ההיסטורי: אין להתייחס לדברי הסופרים היווניים בעניינים אלה כאל דיווחים היסטוריים אמינים, ואף מחבריהם ונמעניהם המקוריים לא התייחסו אליהם ככאלה - מדובר בסיפורים. נראה שבתקופה הפרסית התקיים ז'אנר של סיפורי עלילה שעסקו בחצר הפרסית, ושנשזרו בהן מוטיבים מוגזמים של פאר, משתאות וכדומה, שאחיזתם במציאות רופפת. סיפורים ומוטיבים מסוג זה רווחו כנראה ברחבי האימפריה הפרסית, ואף מחוצה לה. לדברי ברלין, הן תיאורי היוונים והן סיפור המגילה נוצרו על רקע תרבותי-ספרותי זה.‏[6]

קיימות גם דעות ביניים, המצדיקות את קיומו של הסיפור בכללו, אך לא של כל הפרטים שבו.‏[7]

רוב החוקרים השוללים את אמינות הסיפור, מתארכים את כתיבת המגילה לשלהי תקופת פרס או לתחילת התקופה היוונית, בין השנים 200-400 לפסה"נ בקירוב.

תרגומים ועדי נוסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוספות למגילת אסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוספות למגילת אסתר

התוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה העברי. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות תאולוגיות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור קשיים כגון מדוע מגילת אסתר אינה מזכירה את שם אלוהים והעלילה נראית כמתנהלת באופן טבעי. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, וביהדות הן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.

זמן חיבור המגילה ומקומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת‏[8] כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"א). יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם. אך יש לציין כפי שהעלו מספר חוקרים, שישנם סימנים לאיחור תאריך כתיבת המגילה, או עכ"פ לאיחור חתימת חיבורה. לדוגמה הפסוק הבא: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (ט, כח), המעיד על חגיגת ימי הפורים מזה מספר דורות, עובדה שלא יכלה להיכתב בידי מרדכי ואסתר ובני דורם.

ניתוח ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמיניזם מול פטריארכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה ובימי הביניים דמותה של אסתר ייצגה את האישה הראויה שמקשיבה לקול בעלה ולגבר הסמכותי, לעומת ושתי הסוררת. בעת החדשה דמותה של ושתי ייצגה את האישה הפמיניסטית, בסיפור הפמיניסטי הראשון בהיסטוריה המתועדת.

סוגיית הדת כחוק הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אורך המגילה השיח היה סביב דת המלך, לא היו צווים או חוקים, אלא צווי וחוקי המלך הם הדת. מכאן נלמד מקומם וסמכותם של הצווים והחוקים באותה העת, שנחשבו לדת.

סוג ספרותי ומגמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסכם במחקר כי מטרת המגילה, כפי שהיא לפנינו, היא לשמש הסבר בדיעבד להיווצרותו של חג הפורים ולבסס את מעמדו של החג, שבמקורו הוא חג-קרנבל בעל רקע ומקורות נכריים. עם זאת, חוקרים רבים סבורים שמגמה אטיולוגית זו היא פרי התפתחות משנית, ומטרתה המקורית של המגילה הייתה שונה. סוגיית מטרת חיבור המגילה קשורה בקביעת הסוג הספרותי שלה, והועלו השערות שונות בנוגע לשתי סוגיות אלה.

חוקרים מוקדמים ראו במגילה פרשנות לאגדה קדומה שעסקה במלחמה בין אלים. אחת ההשערות היא שמרדכי מייצג את האל הבבלי מרדוך, אסתר את האלה הבבלית אשתר, המן מייצג את האל העילמי הומן, וושתי את האלה העילמית משתי. לפי אותה השערה, העלילה במקורה תיארה מלחמה בין אלי בבל לאלי עילם, שניצחו בה הראשונים. השערות אלו נזנחו כיום על ידי החוקרים, שהגיעו להכרה, כי היהודים בגולה נהגו להיקרא בשמות נוכריים, בהם גם כאלה שמרכיביהם הם שמות אלילים.‏[9]

יש הרואים במגילה קומדיה חגיגית, שמטרתה לשעשע את הקורא בסיפורים אירוניים ואף אבסורדיים. אדל ברלין מגדירה אותה ביתר פירוט כפארסה, המוצגת על רקע בורלסקה של חיי החצר.‏[10]

יש שזיהו במגילה זיקה לאסכולת החכמה וספרותה. שמריהו טלמון סבור שהמגילה מגלמת מוטיבים ורעיונות חכמתיים מובהקים, והוא מגדירה כאגדת חכמה שהוצבה בהקשר היסטורי (historicized wisdom tale). הוא משווה את המגילה לספר אחיקר החכם, הנטוע בספרות החכמה של המזרח הקדום ומתרחש על רקע היסטורי ספציפי (חצר אסרחדון מלך אשור).‏[11]

רוברט גורדיס סבור שהמגילה היא ייצוג מקראי יחיד של סוג ספרותי עצמאי: חיבור בדיוני ממקור יהודי, המתיימר להיות דיווח כרוניסטי של סופר לא יהודי. גורדיס סבור שהמגילה נועדה ליצור את הרושם של כרוניקה ממלכתית פרי עטו של סופר חצר פרסי. הוא משווה את סוגה הספרותי של המגילה לזה של איגרת אריסטיאס.‏[12]

בנוסף, מקובל להגדיר את המגילה כסיפור גולה, כספר דניאל, ספר יהודית וספר טוביה. סיווג זה מצטרף להגדרות אחרות של הסוג הספרותי של המגילה, ואיננו סותר אותן. בסיפורי הגולה אלו מתוארים דגמים שונים של חיי יהודים בגולה, מתוך נאמנות לדתם והצלחה מדינית, ומטרתם היא לשמש דגם וגורם מעודד לחיי היהדות בגולה.‏[13]

הצגת הדמויות במגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת אסתר ליד קופסת אחסון

אחשוורוש - מוצג כמלך שתיין, העוסק ברדיפת נשים ובתענוגות. כל התיאורים הקשורים בו מיועדים להלעיג עליו: ריבוי הפרטים, התיאור המפורט של העושר, פירוט שמות שריו וסריסיו. כל עושרו הופך אותו למגוחך, משום שהוא אינו מצליח לשלוט בממלכתו. מאידך מתגלה גם הפן החיובי שבו, הוא מתגלה כמלך סובלן ופרגמטי המשתדל לרצות את כולם, ואין לו עניין בעריצות לשמה.

ושתי - מדמויות המשנה במגילה. מוצגת כדמות נשית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, בניגוד לאסתר האישה הצייתנית, ומשלמת על כך. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, והעובדה שהמגילה עוברת על כך בשתיקה מרמזת אולי על הוצאתה להורג בסתר, כדי למנוע תסיסה עממית.

אסתר - האשה התמה שנלקחת בכוח אל ארמון המלך, מוצגת בתחילה באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה. לאחר שהיא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה, היא זוכה להצלחה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. שמה של הגיבורה "אסתר" נגזר מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב", או לדעה אחרת, משם האלה הבבלית אִשתר. יש הסבורים ש"הדסה" (שמה העברי) היא צורה ארמית דיאלקטית של המילה האכדית ḫadašatu (כנראה מן השורש השמי חד"ש) שמשמעותה "כלה", ומשמשת כתואר לאלה אשתר.‏[14] סברה זו אינה מקובלת כיום במחקר.

מרדכי - בן דודהּ של אסתר (אסתר ב,ז) שאימצה לבת לאחר מות הוריה, ומשמש לה כאומן. לאחר שאסתר נלקחת בכפייה הוא ממשיך לראות את עצמו כאחראי לגורלה, דורש בשלומה ומשגיח עליה, ואסתר מצדה ממשיכה לציית לו כמקודם. עובדה זו מתבטאת פעמיים במהלך המגילה:

  1. כאשר הוא מגלה כי בגתן ותרש זוממים להרוג את המלך, אסתר מתבקשת על ידי מרדכי לספר זאת לאחשוורוש. בזכות מעשה זה מתרחש המפנה בעלילה, הידוע בתור "מעשה הסוס".
  2. כאשר מתברר לו שכל ישראל נתונים בסכנת חיים, הוא מבקש ממנה להיות פטריוטית ולסכן את עצמה. הוא אכן מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה של אסתר ולהובילה אל ההצלה הגדולה.

מרדכי מגלה כל הזמן אקטיביות ופעלתנות, ומוכיח שהוא ראוי לשמש כמנהיג בחצר המלוכה. בסופו של דבר הוא הופך להיות לשר חשוב במקומו של המן. חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים גוזרים את שמו משם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי).

המן - הרשע האולטימטיבי, צאצא של אגג, נותן העצות הרעות, רודף הכבוד והשררה, שמבקש להשמיד את כל היהודים בגלל הסכסוך האישי שלו עם מרדכי. אדם שעושה מהצרות הפרטיות שלו סכסוכים בין-דתיים. אחשוורוש אינו מהסס להוציא אותו להורג בגלוי.

זרש - אשת המן, מדמויות המשנה. זרש היא זו שיעצה לבעלה להכין עץ גבוה חמישים אמה ולתלות עליו את מרדכי היהודי. נראה שהיא אישה כוחנית, שהרי המן תיכף מקבל את עצתה.

בִגתן ותרש - מדמויות המשנה. הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורביהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.

חרבונה (גם חרבונא) - מדמויות המשנה, נזכר לראשונה ברשימת "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (א, י). לחרבונה תפקיד מפתח בתיאור מפלתו של המן. בסצנת המשתה השני של אסתר, לאחר שהיא מוקיעה את זדונו של המן בפני אחשוורוש, הוא "קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן" (ז, ז). כשהמלך שב אל החדר ורואה את המן משתטח על מיטת אסתר ומתחנן על חייו, הוא מפרש זאת באופן שגוי: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!" (ז, ח) גורלו של המן נגזר בו במקום. כאן מופיע חרבונה ומפנה את תשומת לבו של המלך לעץ אשר הכין המן למרדכי. אחשוורוש מורה מייד לתלות עליו את המן.

חז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו" ‏‏‏[15] והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו ז"ל היה, שהוא מבשר הגאולה" - כלומר, חרבונה אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונה "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".

הגי - מדמויות המשנה. סריס שממונה על ההרמון של אחשוורוש.

היעדרותו של אלוהים מהמגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היעדרותו של אלוהים ממגילת אסתר

באופן מעורר תמיהה, שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. היעדרותו של אלוהים היא הביטוי המובהק ביותר, אך לא היחיד, לאופייה החילוני למראית עין של המגילה. המגילה מתעלמת מנושאים דתיים העוברים כחוט השני במקרא: אין בה כל התייחסות לארץ ישראל ולמקדש, והאזכור היחיד של ירושלים הוא אגב הצגת דמותו של מרדכי (ב, ה-ו); אין בה התייחסות לתורה; על אף שנזכרים צומות (ד, טו-טז; ט, לא) - לכאורה מעשה דתי מובהק - אין כל התייחסות לתפילות ותחינות לאל שמתלוות אליהם; היהודים חוגגים את תשועתם במשתה ושמחה, אך אין שבח והודאה לאל (ח, יז; ט, טז-כב). ככלל, נדמה שהמספר יוצא מגדרו כדי להימנע מהתייחסות דתית מפורשת, גם בהקשרים שבהם הדבר מתבקש.

בעיה זו העסיקה את פרשני המגילה לדורותיהם, מסורתיים כביקורתיים, איש לפי שיטתו. גם בעל תרגום השבעים נדרש לה, ופתר אותה באמצעות הרחבות שונות שהעניקו למגילה צביון דתי יותר, וקירבוה לסטנדרט המקראי המקובל. בעיה זו עמדה בבסיס מחלוקת חז"ל לגבי מידת קדושתה של המגילה, שבסופה הוכרע שבשונה מכל יתר ספרי המקרא, המגילה אינה מטמאת את הידיים. בפרשנות המסורתית קיימות גישות שונות המסבירות את אופייה החילוני של המגילה - המשותף לכולן הוא שהן יוצאות מהנחה שהמגילה, בהיותה מכתבי הקודש, היא בהכרח חיבור דתי וחילוניותה היא רק למראית עין. במחקר קיימות גישות המזהות במגילה רובד דתי נסתר, לעומת גישות אחרות הרואות בה חיבור חילוני מעיקרו או חיבור שזיקתו לדת חלשה.

קדושתה ומעמדה בקרב כתבי הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת אסתר, המאה ה-13 או המאה ה-14, מפס שבמרוקו. מוצגת במוזיאון קה בראנלי שבפריז.

אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש עדויות בתלמוד הבבלי (מגילה ז א), שהחכמים התלבטו האם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.

"אמר רב שמואל בר יהודה:

שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות".
שלחו לה: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".
שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"...
שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות".
שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כב כ) - שלישים ולא רבעים [כלומר חומש, נביאים וכתובים], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, 'כתב זאת זיכרון בספר' (שמות יז יד) - "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה." (מגילה ז א)

בהמשך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בהתאם למגמה זו, בתלמוד הירושלמי נאמר: "ר' יוחנן אמר 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'" (מגילה פרק א' הלכה ה'). גם הרמב"ם הלך בדרך זו, וכתב "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח). אמנם בנושאי כליו של הרמב"ם מבואר כי אין כוונת הרמב"ם שיתבטלו לגמרי כמו שהבין בדבריו הראב"ד אלא רק שכל הנביאים והכתובים לא יקראו בציבור חוץ ממגילת אסתר.

מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטע ממגילת אסתר במגילות קומראן סבירה מבחינה סטטיסטית בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור ‏‏.‏[16] רמזים אחרים מצביעים על היכרות אפשרית של אנשי הכת עם מגילת אסתר, כמו למשל תיאור יציאתו של אברהם ממצרים לבוש "בוץ וארגמן" במגילה החיצונית לבראשית.‏[17]

כמה חוקרים הציעו שבני קומראן לא קיבלו את המגילה בשל סיבות תאולוגיות, כדוגמת אופייה החילוני של המגילה ושם שמים הנעדר ממנה, ונישואי יהודייה עם גוי. חוקרים אחרים טענו שבני קומראן לא קיבלו כלל את חג הפורים, אם משום שבמקורו הוא היה חג אלילי שאומץ על ידי היהודים, ואם משום שעל פי לוח השנה של כת קומראן חייב חג הפורים לחול בשבת, ולדעתם אין שום חג שמותר לו לחול בשבת.‏[18]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יהודי מזרח אירופה נפוצו מאז המאה ה-16 מופעי פורים שפיל בהם הופיעו שחקנים מחופשים לדמויות מהמגילה.

עיבודים קולנועיים שונים לסיפור המגילה נעשו כבר מתחילת תקופת הסרט האילם. בשנת 1948 ביים ג'ון קויל את "המלכה אסתר", סרט בשחור-לבן שנועד במיוחד להפצה בכנסיות, המדייק בתיאור העלילה. בשנת 1960 נעשה הסרט אסתר והמלך על בסיס עלילת המגילה. בשנת 2006 צולם הסרט לילה אחד עם המלך בכיכובם של לוק גוס, טיפאני דופונט וג'ון ריס-דייוויס המבוסס על סיפור המגילה. הסרט לוקח חופש עלילתי מסוים ואינו מקפיד להיצמד לפרטים שבמגילה.

בפברואר 1966 הועלה על הבמה מחזהו של נתן אלתרמן "אסתר המלכה", בבימויו של גרשון פלוטקין. זהו מחזה מוזיקלי על גרסה מודרנית של מגילת אסתר. בשנת 1970 הופקה גרסה טלוויזיונית של הערוץ הראשון הישראלי למחזה המגילה מאת איציק מאנגר. המחזה מעביר את גיבורי מגילת אסתר לשטעטל במזרח אירופה. הגרסה הוצגה ביידיש, וצוות השחקנים בסרט אף יצא להציג אותה על הבמות בארגנטינה בשנת 1971. המחזה של מאנגר זכה גם לשתי גרסאות תיאטרליות של משפחת מייק בורשטיין, כולל גרסה בברודוויי ב-1968. בשנת 1983 ביים אילן אלדד לפי תסריט של חיים חפר את המחזה של מאנגר, בכיכובם של יונתן סגל ניצה שאול ושלמה בר אבא. השירים בסרט, שהופק בשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הגרמנית, הושרו ביידיש עם קטעי קישור בנוסח קברט תיאטרלי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדל ברלין, אסתר, (תרגום: דורון כהן), סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 2001.
  • יהודה לנדי, ויהי בימי האימפריה הפרסית, מגילת אסתר ממבט היסטורי, ארכאולוגי וגאוגרפי, ירושלים: הוצאת ספרים פלדהיים, תשע"א 2011.
  • בנימין לאו, אסתר - קריאה במגילה, הוצאת ידיעות ספרים, 2011.
  • יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים, ירושלים, מגיד (קורן), תשע"ג 2013.
  • שרה קמין, בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא, ירושלים: הוצאת מאגנס, ה'תשס"ט. הפרק על 'סיבתיות כפולה' בפירוש רש"י למגילת אסתר.עמ' 21-10.
  • אהרן הראל פיש, שירת מקרא : עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "עיר אחת ושני סיפורים לה", עמ' 22-17.
  • רות וולפיש, "תפקידן של דמויות המשנֶה במגילת אסתר", בתוך: אמנון בזק (עורך), הדסה היא אסתר: ספר זיכרון להדסה אסתר (דסי) רבינוביץ ז"ל; קובץ מאמרים על מגילת אסתר, מהדורה שנייה, אלון שבות: תבונות, תשנ"ט
  • אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות 
רות ואסתר, הוצאת כתר, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסט המגילה
סיפור המעשה (היסטוריה) ופרשנות למגילה
* שיעורים על מגילת אסתר, באתר ישיבה
פירושים מחקריים
  • Lewis Bayles Paton, Esther (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1908. Online copy at the Internet Archive
הלכה
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ג'ת"ה - נס פורים


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כשמתייחסים ללחימות במגילה מתייחסים לכלל הלחימות; הכוללים את ראשית הלחימות והיא הטבח ביהודים ואז מלחמות ההגנה העצמית - הרג הזוממים להשמיד את היהודים.
  2. ^ כתבי הרודוטוס ז,61; שם 114; ט,109-112.
  3. ^ מיכאל הלצר, "הדמויות הראשיות במגילה", בתוך מגילות (עולם התנ"ך), עמ' 216.
  4. ^ "פשר מדיני למגילת אסתר" ישראל אלדד, פורסם במחניים, תשכ"ב
  5. ^ שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", באתר "דעת"
  6. ^ אדל ברלין, אסתר (מקרא לישראל), תל אביב/ירושלים: עם עובד/מאגנס, תשס"א 2001, עמ' 15-‏18, 28-‏29, וכן לאורך הפירוש; וראו גם: Adele Berlin, "The Book of Esther and Ancient Storytelling", Journal of Biblical Literature 120.1 (2001), 3-14
  7. ^ ראו במבואות לאסתר בסדרת עולם התנ"ך ובסדרת מקרא לישראל
  8. ^ מור כלפון, מי באמת כתב את מגילת אסתר?, ישיבת פתח תקוה
  9. ^ משולם מרגליות, בתוך מגילות (עולם התנ"ך), עמ' 215
  10. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל
  11. ^ Shemaryahu Talmon, "Wisdom in the Book of Esther", Vetus Testamentum 13 (1963), pp. 419-455 (at JSTOR, free subscription required).
  12. ^ Robert Gordis, "Religion, Wisdom and History in the Book of Esther: A New Solution to an Ancient Crux", Journal of Biblical Literature 100 (1981), pp. 359-388.
  13. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל, עמודים 21-22
  14. ^ Julius Lewy, "The Feast of the 14th Day of Adar", Hebrew Union College Annual 14 (1939), pp. 128-130 (At JSTOR, free subscription required
  15. ^ ‏פרקי דר' אליעזר פ"נ‏
  16. ^ Carsten Peter Thiede, The Dead Sea Scrolls and the Jewish Origins of Christianity, Palgrave Macmillan, 2003, pages 105-110‏
  17. ^ Talmon, Shemaryahu. "Was the Book of Esther Known at Qumran?" Dead Sea Discoveries 3.2 (1999): 249-67.
  18. ^ Т. Beckwith, The Old Testament Canon, pp. 291-294


ספרי הברית הישנה

החומש (Pentateuch): בראשיתשמותויקראבמדברדברים
ספרות ההיסטוריה: יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזרא - נחמיהטוביהיהודיתאסתרספר מקבים א'-ב-ג-ד
ספרות החכמה: איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים: ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל נביאים קטנים: הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי


ספרים ברקע ירוק - חלק מכתבי הקודש לפי הקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אולם אינם חלק מכתבי הקודש בקאנון הפרוטסטנטי. ספרים ברקע סגול - מצויים רק בקאנון האורתודוקסי
Targum.jpg
הברית החדשה