עקרה (שיר)

הוספת קישורים
ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עֲקָרָה
מאת רחל

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.

תרפ"ח
"עקרה"
סינגל
סוגה זמר עברי
שפה עברית
כתיבה רחל המשוררת
לחן יהודה שרת
מרדכי זעירא
יוסף מוסטקי
דרורה חבקין
אחינועם ניני
אוריאל הרמן
רחל המשוררת
השיר "עקרה" כפי שהתפרסם לראשונה, בכרך ה-25 של "התקופה" (תרפ"ט 1929)[1] (בהבדלים קלים בפיסוק ובכתיב מהנוסח שהתקבל בהמשך)
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
גרסה של השיר בכתב ידה של המשוררת (מתוך אוסף שירי רחל בארכיון מפלגת העבודה). כותרת השיר: אִמָּהִי, והמילים:

בֵּן לוּ היה לי. ילד קטן,
שְחר-תלתלים וְנבוֹן.
לאחֹז בידוֹ ולפסוע לאט
בִשְבִילֵי הגָן.
ילד ––
קטן.

"אוּרי" אקרא לו, אורי שלי,
רך וצלול הוא הַשֵם הַקָצָר,
טבוּל אוֹרָה.
לילד קטן וּשְחַרְחַר
אורי! –
אקרא.

עוֹד אתמרמר כְרָחֵל הָאֵם,
עוֹד אתפלל כחנה בְשִלוֹ,
עוד אצפה
לוֹ.

השינויים המשמעותיים בנוסח שהתקבל בהמשך הם בשורות 3–4 בבית ב'; הבדלים נוספים הם סימן קריאה במקום נקודה במשפט הראשון בשיר, והפועל "אחכה" במקום "אצפה" במשפט האחרון. הכיתוב המקורי בדף זה כלל נוסח שונה בשורות 2–3 בבית ב', שתוקן (וכן קו מפריד בסוף שורה 4 בבית זה, שנמחק):

חֵן לוֹ וְרֹך לוֹ לַשֵם הַקָצָר,
צְלִיל לוֹ כְקֶרֶן אוֹרָה.

"עֲקָרָה", המוכר גם בשם "אוּרִי" (וכן במילותיו הראשונות, "בן לוּ היה לי"), הוא שיר מאת רחל המשוררת, שנכתב בשנת תרפ"ח (1927/8), פורסם בכרך כ"ה של כתב העת הספרותי "התקופה" (תרפ"ט–1929)[1] וכונס בַּשני משלושת קובצי שירתה, "מִנֶּגֶד" (סוף 1930). זהו אחד משיריה הידועים ביותר של רחל, והוא נמנה עם המוּכּרים בשירה העברית. חוברו לו שישה עשר לחנים, שהמוכר בהם הוא של אחינועם ניני מתוך האלבום "רחל ולאה" (1991).

השיר, הבנוי משלושה בתים ההולכים ומתקצרים, מבטא את כמיהתה של הדוברת להיות אֵם לבן, "יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן" בשם אוּרִי. חוויית האימהות הנכספת באה לידי ביטוי בתכניו של השיר ובאמצעות שלל האמצעים האמנותיים שבו. לשיר יסוד אוטוביוגרפי, כמו לרבים משיריה של רחל, ששירתה היא שירה אישית מאוד, העוסקת בחוויות היסוד של האדם.

בעקבות השיר עלתה באופן ניכר תפוצתו של השם 'אוּרי', והוא הפך לאחד השמות הפרטיים הפופולריים ביותר לבנים בדור תש"ח ולאחד השמות המזוהים ביותר עם דמות ה"צבר". לשיר "עקרה", כמו גם לשם 'אורי', אזכורים בספרות העברית, והוא תורגם למספר שפות. מרבים בישראל לצטטו וללמדו.

תוכן, מבנה ואמצעים אמנותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותרת השיר, "עֲקָרָה", מרמזת על תוכנו: השיר הוא ביטוי למשאלת לב בלתי ממומשת של הדוברת לילד ולחוויית האימהות. מוטיבים קרובים מצויים בשירים אחרים של רחל. כמו לרבים משיריה, לשיר זה יסוד אוטוביוגרפי מובהק: בעת כתיבתו הייתה המשוררת חשׂוכת ילדים, חולת שחפת בסוף שנות השלושים לחייה, וחיה בגפה בתל אביב הקטנה בבדידות ובמחסור. בשורה הראשונה מכריזה הדוברת: "בֵּן לוּ הָיָה לִי!", וכל שאר השיר מפרט ומדגים זאת.[2] התייחסות אל הילד הנכסף באה לידי ביטוי בכותרת; במשאלה הפותחת את השיר; באפיון המפורט של הילד הדמיוני, המבטא אהבה ואמפתיה; בתפילה ובציפייה באנלוגיה לנשים עקרות במקרא; וכן במבנה התחבירי והסְטְרוֹפִי של השיר,[3] ובשלל האמצעים האמנותיים שבו.

השיר בנוי משלושה בתים. שני הראשונים בני שש שורות והאחרון בן ארבע שורות. הניגוד בין שני הבתים הראשונים לבית האחרון הוא לא רק מבני אלא גם תוכני: בשני הבתים הראשונים מביעה הדוברת משאלה ומעלה תיאור דמיוני אך קונקרטי של התגשמותה – ואילו בבית ג' מסתיימת האשליה ומוחלפת במודעות למציאות החסרה את המושא הנחשק; נותרו רק התמרמרות, תפילה ותקווה.[4]

מבחינה צורנית (מבנה הבתים), כל בית פותח בטור (אנ') ארוך יחסית, והולך ומתקצר בהמשכו. בית א' מסתיים בטור בן שתי מילים ולאחריו שני טורים בני מילה; בית ב' נחתם בשני טורים בני שתי מילים שלאחריהם שני טורים בני מילה; ובית ג' מסתיים בטור בן שתי מילים וטור בן מילה. מבנה זה ממקד את תשומת הלב של הדובר (ושל הקורא) "בילד הקטן, האחד, המסוים – אורי".[4] המורה מנשה דובשני מציע שקיים בשיר היבט אידאוגרפי – צורת הבתים "מזכירה את האם המתכופפת אל ילדה הקטן. השורות הרחבות האמהיות חופפות על השורות הקצרות הילדיות".[5][6] הטורים הקצרים שמהם בנוי השיר מביאים את הקורא לקצב קריאה איטי יותר, המאפשר חיבור עמוק יותר לתכניו ולהרגשותיה של הדוברת. אורכם המשתנה של הטורים עשוי להעיד על חוסר יציבות רגשית או סערת רגשות של הדוברת.[7]

משקל: השיר מתחיל בשורה דַּקְטִילִית (אנ') (משקל נדיר בשירה העברית במשקל הספרדי, שכן הוא מנוגד לרוח ההטעמה הספרדית, שהיא מלרעית ולא מלעילית, והוא מחייב הרבה מילים בנות הברה אחת ומילים סֶגוֹליות). כמו בשירים אחרים של רחל (כגון "רק על עצמי"), המשוררת עושה שימוש בסינקופה ("רשת") בדקטיל – כאן בין "לִי" ל"יֶלֶד", אשר מאלצת את הקורא להפסקה קטנה ובכך מסבה תשומת לב לצירוף "יֶלֶד קָטָן" ומטעימה אותו. בהמשך מילות השיר אינן שוטפות במשקל קצוב: השורות בעלות מספר משתנה של הברות ומשקלן מגוון. דווקא לשורות הקצרות ביותר, בנות מילה בודדת כל אחת – "יֶלֶד", "קָטָן", ""אוּרִי!"", "לוֹ" – נודע משקל רב ביותר,[8] שכן הן מתייחסות למושא כיסופיה של הדוברת.

חריזה: בבית א' יש חרוז חובק (שורות א'–ד'), ובבתים ב' וג' חרוז מסורג (ב'–ד'). ברוב השורות המשקל יורד (דַּקְטִילוּס או טְרוֹכֵיאוּס (אנ')), אולם ההברה המוטעמת במלרע בסוף השורות יוצרת חרוזים גבריים (מלרעיים).[9] רק שתי שורות מסתיימות בסיום נשי (מלעילי): "יֶלֶד" בבית א' ו"אוּרִי" בבית ב'.

מצלול: השיר מתאפיין במצלול עשיר ואפקטיבי.[4] ישנן אָליטֶרציות (הישנוּיות צלילים) של העיצור ל' בבית א' ("לּו", "לִי", "יֶלֶד", "תַּלְתַּלִים", "לֶאֱחֹז", "לִפְסֹעַ", "לְאַט", "בִּשְׁבִילֵי", "יֶלֶד") וכן של העיצורים ר', צ' ו-ס' בבית ב' ("אוּרִי", "אֶקְרָא", "רַךְ", "צָלוּל", "קָצָר", "רְסִיס", "נְהָרָה", "שְׁחַרְחַר"), שלדברי החוקר בן עמי פיינגולד "ממקדות את תשומת-הלב ב"ילד" הנכסף וה"שחרחר", ומעניקות לו חיוניות ונוכחות קרובה, אנושית ואימהית מאוד".[4]

דובשני סבור כי "הלשון בבית הראשון רכה מאד וברוב המלים מופיעות אותיות הלשון הרכות נ' ול' (6 פעמים נ' ו-10 פעמים ל'). רוב המלים קצרות ורכות. [...] לעומת זאת, בבית השני כבר עומד הילד לפניה והיא קוראת לו בשם. לכן משתנה הסגנון. הל' הרכה עדיין מופיעה 6 פעמים. אבל לא אותיות הלשון הן השולטות בבית זה, כי אם אותיות הגרון: א' (7 פעמים) וביחוד ר' (11 פעמים). אין כאן אותו השקט של הבית הראשון".[5]

מבחינה תחבירית, שני הבתים הראשונים בנויים כמשפט תנאי: 'אילו היה לי בן שחור תלתלים ונבון, הייתי רוצה לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן והייתי קוראת לו אוּרי'. המילה "לוּ" עשויה להעיד על היותו של התנאי ההיפותטי תנאי בטל, כלומר על הכרתה של המשוררת-הדוברת כי מדובר בדבר-מה שאינו יכול לקרות.

השיר פותח במשאלה מפורשת: "בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן", וממשיך בתיאור כמו-ריאליסטי: הדוברת מדמיינת דמות ממשית – ילד קטן, נבון, בעל תלתלים שחורים. דמותו הדמיונית של הילד מציאותית כל כך עד שהדוברת יודעת גם איזה שם הייתה קוראת לו (בבית השני, המוקדש כולו לשמו): "אוּרִי". בתיאור חזותו של הילד, "שְׁחֹר תַּלְתַּלִים", וכן בתיאור שמו, שהוא כ"רְסִיס נְהָרָה" (בית ב'), נמסך אֶרְמֵז (אָלוּזיה) מקראי לאהוב האידיאלי משיר השירים, ש"רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שה"ש ה', יא) ו"קְוֻּצּוֹתַי[ו] רְסִיסֵי לָיְלָה" (שם, ב). בבית הראשון מוצע אימאז' (אנ') אידילי נינוח ושלו: הדוברת אוחזת בידו של בנה ומטיילת עִמו בניחותא בגן. הבית מסתיים בחזרה על הביטוי המרכזי בשיר, המופיע בשורה הראשונה – "יֶלֶד קָטָן" – שהפעם נקטע על ידי פסיחה ועל ידי נקודה ("יֶלֶד. / קָטָן."). פסיחה זו, כמו זו המצויה במשפט הקודם, המתאר את הטיול בשבילי הגן, עשויה לבטא מטען רגשי הכרוך בתמונה שמעלה הדוברת.

בבית השני הוגה הדוברת את שמו של הילד, "אוּרִי", ובכך מתחזקת ממשותה של התמונה. כמו ההרגשות שמעורר בה הבן המדומיין, כך מצלצל השם באוזניה כ"רַךְ וְצָלוּל", והיא רואה בו "רְסִיס נְהָרָה" (כלומר 'אור, זוהַר', בהתאם לפירוש השם). האור שבשם הילד עומד בניגוד לשחור תלתליו; הילד השחרחר יביא לאמו אור. מוטיב האור – סמל של הטוב והיפה – החוזר בשיר, מעצים את ההרגשה שבבואו של הילד לחייה של הדוברת יהיה רק טוב[7][10] הדיבור על השם מבטא עירוב חושים (סינֶסתֶזיה) בין צליל ומראה.

הדוברת מדמיינת את עצמה קוראת לבנה בפועל ממש: ""אוּרִי!" – / אֶקְרָא!". כמו בבית א', גם כאן ישנה חזרה – הפעם על שמו של הילד – המבטאת זיקה: שלוש פעמים חוזר ונשמע קולה של האם ההוגה באהבה את שם בנה. היא מתייחסת לבן תוך שימוש בכינויי קניין בגוף ראשון: "שֶׁלִּי", "יַלְדִּי", המבטאים שייכות וקרבה – כשם שמבטאות זאת המילים "לי" ו"לו" בשני הבתים האחרים. שלוש משש שורות הבית מסתיימות בסימני קריאה, המבטאים התרגשות, ושלוש השורות האחרונות הן שוב משפט אחד שבו שתי פסיחות. בשני הבתים הראשונים שתי השורות האחרונות (שורות 5 ו-6) הן חזרה על המוטיב המופיע בשורה הראשונה: בבית א', שבמרכזו תמונת הילד הקטן, חוזרות המילים "יֶלֶד. / קָטָן."; ובבית ב', שעיקרו קריאת שמו של הילד, חוזרות המילים ""אוּרִי!" – / אֶקְרָא!".[5]

בבית השלישי והאחרון, שהוא הקצר מכולם, שבה הדוברת לקרקע המציאות, מלאת תקווה שניעורה בעקבות התמונה. אמנם אין לה ילד, אך בדעתה לבקש מאלוהים שיעניק לה בן, ובכוונתה לחכות לו. היא נסמכת על אֶרְמֵז מקראי מפורש ומדמה את עצמה לשתי דמויות מקראיות של נשים (מוטיב בולט בשירתה): רחל ("רחל הָאֵם" – האם הארכיטיפית, מארבע האמהות, שעליה נאמר "עקרת הבית"), בת-שמה של המשוררת,[11] וחנה. כל אחת מהן הייתה אישה שנייה, אהובה על בעלה אך חשׂוכת ילדים, בניגוד לאישה האחרת, היולדת; ושתיהן, לאחר שהתחננו בייאושן, זכו שאלוהים ישמע את קולן ויזכור אותן[12] ויזכה אותן בבנים. רחל האם התמרמרה בפני בעלה יעקב, תבעה ממנו בנים ואיימה שתמות אם לא יינתנו לה;[13] וחנה התפללה במשכן שילה חרש לפני אלוהים.[14] הראשונה ילדה את יוסף, שהיה למשנה למלך מצרים (ולאחר מכן ילדה את בנימין; על פי המקרא, צאצאיהם של השניים היו לשלושה משבטי ישראל); והשנייה ילדה את שמואל, שהיה למנהיג עם ישראל בסוף תקופת השופטים.[15]

שלושת המשפטים שבבית השלישי פותחים באנאפורה "עוד", המבטאת ציפייה, ואף תקווה והחלטיות: "עוֹד אֶתְמַרְמֵר... עוֹד אֶתְפַּלֵּל... עוֹד אֲחַכֶּה". המשפט החותם את השיר, "עוֹד אֲחַכֶּה / לוֹ", כולל פסיחה, המנתקת את ההמתנה לבן ממושאהּ ובכך ממחישה את עצם ההמתנה. המילה האחרונה, "לוֹ", מתייחסת לנושא השיר, המבוטא כבר במילה הראשונה בפתיחה: "בֵּן" ("בן לו היה לי"), וצלילה מתקשר לאליטרציה היוצרת את הצליל המרכזי של בית א', בהטיות העיצור ל': "לוּ", "לי", "לֶ", "לְ".[5]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר וחוקר הספרות ראובן קריץ מציע כי "עקרה", כמו רבים משירי רחל, הוא אינו שיר אמירתי, אלא שיר שבקריאה שנייה מתחוור שאמירתו היא אמירה עקיפה, השונה מעט ממה שנדמה בקריאה ראשונה. לדבריו, השיר לכאורה אומר במפורש: 'הלוואי שיהיה לי ילד' – החל בהכרזה שבשורה הראשונה, דרך הפירוט וההדגמה שבכל שאר השיר ועד לסיום, שמנסח זאת במילים אחרות: 'אני מוסיפה לרצות שיהיה לי ילד'. ואולם לאמיתו של דבר, השיר אינו מבטא רצון כללי בילד, אלא רצון בילד מסוים אחד:

השיר אינו מצהיר: אני רוצה ילד, אלא: אני רוצה ילד שחרחר ומתולתל בשם אורי. על ידי כך מדבר השיר על ילד שאיננו (עדיין) כאילו כבר ישנו, כאילו כבר היה בנמצא מזמן, ומכאן אמירת העקיפין: הרבה זמן חשבתי, חלמתי, ציפיתי, כבר תארתי לי את פרטי הפרטים, תלמדו מכאן בעקיפין כמה עז רצוני.[16]

כך מובנת ההדגשה האנאפורית של המילה "עוד" בסיום השיר (בית ג') כמביעה את האמירה העקיפה: 'עוד אוסיף להתמרמר' – כפי שכבר התמרמרתי; וכמביעה היסק הגיוני של הקבלה בין שרשראות של סיבות ותוצאות: כשם שרחל שהתמרמרה וחנה שהתפללה ילדו לבסוף בנים – כך גם הדוברת, שהתמרמרה והתפללה, תזכה בילד. ניתוח המשקל מראה שגם הוא מדגיש את ה"עוד" שבבית ג'.[17] ולבסוף, שתי השורות האחרונות: "עוד אחכה / לו" מזכירות את העיקר השנים עשר של הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".[16]

אוסף הפרטים המובאים בשיר הוא בגדר עוד הנמקה הגיונית, או "שידול", להתגשמותו של הילד: "שמו אורי. הוא מתולתל, נבון, אנחנו מטיילים בגן – הלא בעצם הוא כבר בנמצא, הוא כבר אתי; אין צורך להתאמץ ולברוא אותו, משום שכבר הוא נברא – צריך רק לתת לי אותו...".[18]

כבשירים אחרים של רחל, יש בשיר זה תפקיד מיוחד למשפטים החסרים (אליפטיים). לדברי פיינגולד, "המשפטים החסרים [...] מדגישים, דווקא בגלל האיפוק, הצמצום וההימנעות מפירוט, את היחס הרגשי העמוק של הדוברת לילד הנכסף. כי כל פירוט נוסף היה הופך את האמירה לבנלית ולסנטימנטלית".[19] המשפט "לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט / בִּשְׁבִילֵי הַגָּן" בבית א' הוא בעצם משפט חסר נשוא (חסר פועל שיקדים את שם הפועל). לפי ההקשר ניתן להשלים את המשפט – לדוגמה, 'הייתי רוצה לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ'; אולם בהשוואה למשפטים השלמים האפשריים, "המשפט החסר מהימן על הקורא, ואילו המשפטים השלמים אינם מהימנים וטעמם תפל". הסיבה, לדברי קריץ, היא ש"המשפטים השלמים חד-משמעיים ואמירתיים, נמצא שהשימוש בשם הפועל במשפטים חסרים אף הוא אחד התכסיסים המונע אמירתיות".[20] שני המשפטים החסרים המסיימים את הבית, "ילד. קטן.", חסרים כל כך, שאין אפשרות להשלימם מצד ההגיון, ומכאן שהם נתפסים ע"י הקורא כבאים להביע את אשר אין להביע; כטעונים רגש רב כל כך, שאין צורך לאייך אותם בתארים ואף אי-אפשר לעשות זאת, באשר כל תואר אך יגרע, יצמצם ויפגום; ביצירת ספרות סנטימנטאלית ואמירתית היה נאמר: "ילד!! – הלא מלה זו כשהיא לעצמה מביעה עולם ומלואו! הכל, הכל!" כאן יצרו המשפטים החסרים רושם של איפוק ומנעו אמירתיות.[21]

המשוררת וחוקרת הספרות יהודית בן-צבי הלר מציעה לראות במשפטים החסרים סמל לתמת העקרות. לדבריה, "המשפטים הקצרים בשיר נראים מקוצצים, כאילו הם מבטאים תחביר לא-שלם – כשם שעקרה עשויה להיתפס כאישה לא-שלמה".[22]

חוקרת הלימודים הפמיניסטיים והספרות היהודית המודרנית ונדי זירלר (Zierler) גורסת כי רחל יוצקת בשיר את תמת העקרות לממדים קטנים ואישיים, וכי חרף השימוש באזכורים מקראיים וליטורגיים יהודיים, הכמיהה לילד בשיר היא אישית ולא לאומית.[23] לגבי ההשוואה לרחל ולחנה, לדעת מנשה דובשני, "ודאי שתפילתה החרישית של חנה תואמת את שירה וניבה של רחל יותר מטענת רחל. השיר אינו טבוע בחותם של יאוש".[5] מבקר הספרות אלי הירש עומד על כך שהמשוררת נאלצה לסגת עד סיפורי המקרא העתיקים מאחר שבימיה לא הייתה כמעט מסורת של שירת נשים עברית. שני המקרים של העקרות המקראית שמביאה רחל הם "מפגש תנ"כי ארכיטיפי בין אישה עקרה, כמהה וחסרת אונים, לאל ממין זכר שיש לו כוח אינסופי לעַבֵּר". על רקע המסורת הנשית המושתקת, "האזכור של תפילת חנה אירוני במיוחד, כי היו בעצם שתי תפילות כאלה: אחת שבה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" – תפילה מושתקת, נטולת קול ומילים זכורות, כראוי לעקרה שרק אלוהים יכול לשמוע ולעזור לה – ועוד אחת, אחרי שהרתה, התפורה כולה ממלות הלל רמות וגבוהות לאלוהים, מילים שנשמעות כאילו גבר שם אותן בפיה".[24]

על פי פיינגולד, הדוברת בשיר אינה מתייחסת לשתי הנשים המקראיות באנלוגיה סימטרית (ביחס של אחד לאחד), אלא דמויותיהן של השתיים מסמלות כסמל ארכיטיפלי את הכמיהה והערגה לאימהוּת. יתר על כן: כשם שהנימה האישית-הסנטימנטלית שעלולה להשתרבב לשיר מעין זה, מרוסנת על ידי הריתמוס והמבנה הסטרופי והתחבירי של השיר, כך גם "ההשוואה לרחל ולחנה המקראיות בולמת ומנטרלת את הטון הסנטימנטלי, הפתטי, המשתמע אולי מעצם הסיטואציה הבנלית כל כך – אשה עקרה המתפללת לילד. [...] השוואת גורלה של הדוברת לגורלן של רחל וחנה [...] מעניקה לתחושת העקרות של הדוברת בשיר משמעות סמלית, טרגית ועל-זמנית, כביטוי לערגה לאימהות, כחוויית-יסוד". הוא מציע שאילו היה השיר מסתיים ללא ההשוואה לגורלן של השתיים ('עוד אתפלל לאורי שלי... עוד אחכה לו'), "השיר הלירי היה נהפך לשיר סנטימנטלי, נעדר עומק ובנלי. הצירוף אני–רחל–חנה [...] מעניק לשיר משמעות סמלית, על-זמנית. העקרות חדלה להיות בעיה אישית אלא היא ביטוי ראשוני, על-זמני, לתודעת-תחושת העקרות של אשה-דוברת הנותנת ביטוי לאחת מחוויות היסוד של הקיום האנושי".[25]

לדברי פיינגולד, "השיר מדבר בראש ובראשונה על הכמיהה לאימהות, לילד ולהמשך, מתוך תחושה טרגית של החמצה".[26] ה"עקרות" שעליה מדבר השיר עשויה להיות עקרות ביולוגית (על פי האנלוגיה הניתנת בשיר לרחל אִמנו), כמו גם עקרות מנטלית או מטאפורית, כלומר אי-יכולת או אי-רצון לתפקד כאם ולהקים משפחה.[26] למרות זאת, מלבד הכותרת, אין בשיר כל התייחסות לנושא העקרות; ואולם בכל זאת יש חשיבות לעובדה שהשיר לא נקרא "אוּרי" אלא "עקרה".[26]

מבחינת החוויה של היותה חשוכת ילדים, ראוי להשוות את "עקרה" לשיר שכתבה רחל כעבור כשנה (אב תרפ"ט), "תקראי נא בשמי", שגם הוא מבטא את תמת העקרות. בשיר זה מבקשת או מצווה הדוברת: "תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה / לְהַצִּיב לִי יָד. / כֹּה עָגוּם – לַעֲבֹר לָעַד". בעוד בשיר הראשון מקווה הדוברת לבן, בשיר השני היא משלימה עם גורלה כחשוכת ילדים. לעומת הדוברת ה"עקרה" בשיר הראשון, השיר השני הוא "שִׁירִי הַיָּתוֹם". ההמשך שיינתן לדוברת יהיה רק בשם שיינתן לבת שאינה שלה, לשמר את "חוּטִי שֶׁנִּתַּק".[27]

לדעת חוקרת הספרות דנה אולמרט, בשיר "עקרה" מתגלה צִלהּ של כמיהה למערכת יחסים רומנטית:

[השיר] נדמה כשיר העוסק רק בכמיהה לאימהות, אך הכמיהה לילד מוצגת בו לא רק כעניין לעצמו אלא גם כתחליף לכמיהה לזוגיות. מתוך תיאורו של אורי, הילד, 'שחור תלתלים ונבון', ששמו כרסיס נהרה, מהדהדת הזיקה לאהוב משיר השירים, שגם הוא שחור תלתלים וקווצותיו כרסיסי לילה [שה"ש ה']. מרחב הגן הארוטי שבו רודפים השולמית ודודה זה אחר זה, מתחלף בשיר 'עקרה' בחיפוש אחר גן שיהיה מרחב נטול קונפליקטים ומתחים ארוטיים, והאימהות נתפסת בשיר זה כמרחב כזה.[28]

על אידאת האימהות אצל רחל היא מעירה כי "גם כשכתבה רחל על המשאלה להיות אם או להמיר את היחסים הארוטיים ביחסים הוריים (כמו ב'עקרה' וב'עדנה'), וגם כאשר חיפשה לעצמה דמות הורים (כמו ב'ניב'), נדמה שהייתה שבויה בתפיסה של אימהות נטולת קונפליקטים, כלומר כאידאה של אינטימיות טוטלית. מבחינה זו משקפים שיריה של רחל דגם תרבותי מוכר של אימהות".[29] המשוררת ענת לוין מסכימה ש"עקרה", על תיאור האם–ילד האידילי שלו, נמנה עם שירי משוררים אשר "מתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית".[30]

השם "אורי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר מתייחס לשם פרטי מסוים: אוּרי. על פי פיינגולד, "שם פרטי המוזכר בשיר אינו מקרי בדרך-כלל, בפרט בהקשר הנידון, כאשר השם המוזכר הוא שמה של דמות נכספת, ולא של דמות ריאלית. השם יכול לרמוז לדמות מסוימת, מוכרת, חוץ-ספרותית, אמיתית, או שהוא נטען במשמעות סמלית או אסוציאטיבית, בהתאם להקשר ולמיקום של השיר בחברה או בתרבות מסוימת".[27] בשיר ניתן לשם "אוּרי" הסבר מנומק: "רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר. / רְסִיס נְהָרָה.". השם הוא שם קצר, אינטימי, בן שתי הברות; גם כל שמות העצם והתואר בשיר המתייחסים לילד ולשמו הם בני הברה אחת או שתיים: בן, ילד, קטן, שחרחר וכולי. השם מרמז על אור – הוא, בלשון הדוברת, "רסיס נהרה". לדברי הסופרת והמורה לספרות שושנה ויג, השם "מביע תקווה, הילד שלא נולד היה יכול להעיר להאיר את עולמה".[31]

השם "אוּרי" משויך למסורת של שמות ארצישראליים צבריים טיפוסיים.[32] זהו שם מוּחיֶה: שם מקראי נדיר (אביו של בצלאל בונה המשכן) שלא היה שכיח ביותר כשם פרטי עד העת החדשה המאוחרת (וכבמקרים רבים אחרים, לעומת השם המקראי, הוא נהגה במלעיל). השם "אוּרי" הוא דוגמה לשמות הלקוחים מהתנ"ך אך קצרים וקלילים יותר משמות תנ"כיים מסורתיים, ואשר מבטאים מגמה של הזדהות ישראלית ילידית.[33] השם בהקשר לנושא השיר מתכתב עם ההפטרות החמישית והשישית בשבע דנחמתא: "רוֹני עקרה" – "קוּמי אוּרי". זירלר מציעה שייתכן שהשם מאזכר את המילה "עוּרִי" מספר ישעיהו, שם דוחק הנביא בציוֹן (ארץ ישראל), המואנשת כאישה: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן" (ישעיהו נב, א); במקום אחר בספר (נד, א) מדומה ציון לאישה עקרה. עוד היא מציעה שהשם מזכיר את השם הרוסי "יורי", ומתקשר לרקע הדו-לשוני (רוסי–עברי) של המשוררת.[23]

מיכל שקט ניתחה את השיקולים הבלשניים שהיו עשויים להניע את המשוררת לבחור בשם זה. לדבריה, מבחינה סמנטית, השם מעורר קונוטציה של רכות ואסוציאציה של זַכּוּת, בהירות ("צלול") ושל אור ("רסיס נהרה").[34] מבחינה מורפולוגית, הסיומת 'xי' שבשם – הזהה לסיומת של כינוי קניין חבור של גוף ראשון יחיד – נוצלה בשיר כדי להוסיף לשם תוכן של שייכות.[34]

מבחינה פונטית, השם "אורי" בנוי משתי הברות פתוחות, שהתנועות שבהן הן u ו-i, שתיהן תנועות גבוהות. לתנועות מידת הסוֹנוֹריות (צליליות) הגבוהה ביותר בהיררכיה של ההגאים, והימצאותם של שני ההגאים הסונורַנטיים הרצופים יוצר אפקט של זרימה ושטף – שהוא איקוני (אנ') למושג "אור" שבשם.[35] במחקר הבלשני נמצא כי בעוד התנועה u נתפסת כעבה, חלולה וחשוכה, עמומה ועצובה, מרירה וחזקה, ל-i מיוחסות תכונות של זריזות, קַטנוּת, ידידותיות ויופי. בנוסף הוצע ש-i מיוחסת ל"אור" ול"בהירות". הבלשן רומן יאקובסון מצטט את חוקר תולדות האמנות ארנסט גומבריך במחקרו "אמנות ואשליה", שהציע כי התנועה "i בהירה יותר מ-u [...] הצעד מ-u ל-i הוא יותר כמו צעד כלפי מעלה".[36] אם כך הוא, מבחינה איקונית מַהלַך השם "אורי" מבטא כיוון חיובי.[35] מלבד התנועות, השם מכיל את העיצור הענבלי השוטף והרוטט[37] ר', המאופיין בסונוריות גבוהה, ובכך תורם אף הוא לאפקט הצלילות של השם. כאמור, צליל זה חוזר במילים המתארות את השם, ואשר בכך ממקדות את תשומת הלב בשם. השם מוטעם במלעיל, הנתפסת כהטעמה רכה.[34]

ייתכן שהשם "אוּרי" מתייחס לדמות מציאותית. לדברי קריץ, "מהלכות בציבור מסורות שונות, המנסות למצוא יסוד ביוגרפי לשם זה. יש אומרים בביטחה גמורה שהשם רומז לאורי ניסן גנסין, ואחרים אומרים בביטחה רבה שהמדובר באורי צבי גרינברג".[18] אורי מילשטיין, בן אחייניתה של המשוררת, הביא מסורת משפחתית שלפיה השיר הוקדש לידידה ברל כצנלסון, שאותו כינתה רחל "אורי"[38] ("אורי ערערי" היה אחד משמות העט של כצנלסון).[39]

מעמד השיר והערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי בן-עמי פיינגולד, "השיר "עקרה" הוא שיר מוכר וידוע, שמרבים לצטטו וללמדו".[40] לדברי ראובן קריץ, "זהו אחד השירים הפופולריים ביותר של רחל: גם המבקרים מרבים להזכירו – כמעט שאין סקירה על שירתה של רחל שאינה מזכירה שיר זה – וגם "המעבדים הדידקטיים" מציעים לכלול שיר זה בתכניות ההוראה שלהם".[20][41] הוא תולה זאת בשתי סיבות עיקריות: "ראשית, הזיהוי בין המדברת-בשיר והמחברת היה כאן מובן מעצמו ושימש נקודת מוצא נוחה לכתיבה. ושנית, נראה שהכל סברו, שאין שום צורך לחפש איזו משמעות משנית – ש[הרי] הכל גלוי ומפורש בשיר"[20] (סברה העומדת בניגוד לפרשנותו של קריץ המופיעה לעיל).

שירתה של רחל היא שירה אישית מאוד, בגוף ראשון, העוסקת בחוויות היסוד של ה'אני', ובהן בפרט אהבה, ערגה ובדידות.[42] עם זאת, מוטיב העקרות – התשוקה לילד – מופיע בשירתה באופן ברור רק בשיר "עקרה".[43] בטיפולוגיה של שירי רחל שמציע קריץ, "ניתן היה למיין את השיר [גם] עם שירי האהבה וביקוש הזיקה לזולת, או עם שירי הגורל וביקוש הזיקה לעולם, ואולם גם באורח פאראדוכסאלי – עם שירת הזיכרונות, באשר השיר 'זוכר' את העתיד המקוּוה".[44] העורך והמבקר אלי הירש מציע כי

השיר מדגים בדרך מזוקקת את גדולתה של רחל: מי מבני דורה הגברים היה מעז לצרף מלים כה פשוטות וצלולות כדי להפיק מהן כמיהה כה חד-משמעית? ואולי דווקא משום שהכמיהה חד-משמעית, השיר מתאפיין בשיווי משקל רגשי יוצא דופן, כי למרות שמו, "עקרה", קל לפרש אותו כשיר שאינו עוסק בגורלן המיוחד של עקרות אלא מבטא כמיהה אוניברסלית לילד. לרחל היה כישרון יוצא דופן להלך על הגבול הדק שבין תקווה ליאוש ובין גורל פרטי ומיוחד לכמיהות כמו-אוניברסליות – הגבול שחוויית העקרות מדגימה באופן כואב כל כך.[24]

לדעת המשורר והעורך יעקב פיכמן, "עקרה", על הרוך שהוא מבטא, הוא "שיר שחִנוֹ לא יבּוֹל לעולם".[45] גם המשורר, העיתונאי והעורך משה דור מונה את השיר עם שיריה של רחל "שמעבר להשפעות ולנסיבות קונקרטיות של יצירה, שבחלוף הזמן נמוג תוקפן, והם עומדים ומתקיימים בזכות הכישרון האמיתי, הרענן, של בעליהם, ובזכות נשיותם האותנטית, שאין בה קורט של מלאכותיות [...] [בשיר "עקרה" יש] כדי לזעזע בכמיהה העצומה הנסוכה עליו – כמיהה עצומה, אך משוחררת מרבב של צעקנות".[46] והמסאי אברהם אפשטיין, וכן המורה והסופר אהרון בן-אור (אורינובסקי), חוקר תולדות הספרות העברית, והעיתונאי משה אונגרפלד, סבורים שהשיר, המביע געגועים לאימהות, "נוגע עד הלב".[47] תמר דולז'נסקי, שתרגמה משירי רחל מרוסית לעברית, כתבה שהביטוי שנתנה רחל לרגש בשיר הוא "פשוט וקולע וחזק גם יחד".[48] חוקרת הספרות רות קרטון-בלום סבורה שהשיר "הפך למעין שיר-פולחן בתרבות הישראלית כטקסט שהציע אופציה (בעייתית) למרטירולוגיה נשית".[49]

לדעת המשוררת נעם פרתום, "עקרה" הוא שיר "מפורסם ונהדר", שבו המשוררת מביעה את כמיהתה לילד "בצמד השורות האלמותיות "בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון"", והוא משתייך ל"מסורת ספרותית ענפה [...] מורשת של שירה נשית, ספציפית על הרצף הזה של אובדנם של חיים פוטנציאליים שהיו יכולים לצמוח בקרבך וברחמך".[50]

המחנך וחוקר מחשבת ישראל אלי שביד כתב: "במכאוב חולשתה ובדידותה שרה רחל את הציפייה לאהבה – ושניה לה הייתה הכמיהה לבן. חסד-האהבה הוא האחיזה בחיי-ההווה, המפלט מאימת-הבדידות; הכמיהה לבן – זה גילומו של יצר-הקיום, מפלט מאימת החדלון".[51] המשורר אברהם ברוידס העיר:

נפשה המדוכדכת יצאה לקורטוב אושר, לתחושת חדוה אמהית: ״בן לו היה לי, ילד קטן״. התשוקה הטבעית הזאת מזעזעת בניבה הדל והעניו. השיר האישי והאינטימי מאוד, בערגתו הכמוסה לילד, למתת פרי החיים, נעשה איפוא, בכוח אמיתו, לנחלת הרבים.[52]

הסופר והמחנך יעקב ניב (הלפרין) קישר את השיר עם מוטיב הילד בשירים אחרים של המשוררת (כגון "וְלוּ"), והראה כי רחל אהבה ילדים.[20] לדעתו, "פנינת-אהבה לילד כשיר "עקרה", דומני, אינה מצויה בספרות";

אתה קורא פעם ועוד פעם ולא תיעף מלחזור על צליליו פעם נוספת. הם אופפים אותך כל כולך וחודרים לעמקי הנפש פנימה, פנימה. ״אורי שלי״ – אתה מעביר את מבטך אל פני בנך, בתך, בוחן ומסתכל, בודק ומבין – הייתה לך רחל לפה: כן, אורי שלי – שלי, שלי! בזכותו הנך קיים, בזכותו הנך מאמץ כוחך לשאת במצוקה, בסבל ויכול תוכל! ואתה מלא תודה למשוררת על היותה לך לפה, ומתחיל שוב וקורא וחוזר – ״שחור תלתלים ונבון...״.[53]

יהודית שמחונית, ממנהיגות תנועת העבודה, ששרטטה ביוגרפיה של רחל דרך שיריה, כתבה בהקשר לשיר:

האהבה והרחמים הם אשר יבעירו את הכמיהה לאמהוּת. בלי הפוגות תכמה לנטע אשר ישא בו את הגרעין של האילן, תערוג לפרי בטנה ותצור את צורתו בדמיונה. בַּילד ההמשך, בו המפלט מן הבדידות. בשבילו – כל אהבתה. והוא התמהמה. שנים תחלופנה בכמיהה – ולא בא.[54]

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר תורגם למספר שפות: ליידיש על ידי ידידה הקרוב של המשוררת, זלמן שזר (פורסם ב"צוקונפט"[55] ואחר כך בקובץ "רחל'ס לידער", 1932);[56] לגרמנית בידי דב סדן (שטוק) (1931)[57] ובידי רות אולנדורף (Ollendorff)‏ (1936);[58] לאנגלית בידי מוריס סמואל‏ (1932),[59] בידי אברהם משה קליין (1937),[60] בידי ליאונרד ויקטור סנומן (Snowman)‏ (1954),[61] בידי רוברט פרֶנד (אנ') עם שמעון זנדבנק (1993)[62] ובידי ויויאן אדן (2002);[63] לסלובקית בידי אריה לָהוֹלָה (ליאופולד פרידמן) (1940);[64] לצרפתית בידי יוסף מילבואר (Milbauer)‏ (1965);[65] ולרוסית בידי מרים ילן-שטקליס (1966)[66] (השיר תורגם לרוסית קודם לכן על ידי ידידה הקרוב של המשוררת משה בילינסון, אך תרגום זה ככל הנראה לא פורסם[55]).

לחנים וביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר הפופולרי זכה בסך הכול לשישה עשר לחנים, מהם עשרה שמחבריהם ידועים (היתר נחשבים "עממיים", ומסתבר שמקורם בהתיישבות העובדת).[67] בתקופת היישוב חוברו לו שלושה לחנים: הלחן המוקדם ביותר הוא מאת מחבר בלתי ידוע,[68] ושניים נוספים הם מאת יהודה שרת ומרדכי זעירא (לחן שלא נקלט[69]); בין מבצעי הפזמון היו דורית ראובני ושולי נתן. בהמשך, בשנת 1958 הלחין את השיר יוסף מוסטקי, שביצע אותו ב-1967;[70] בשנת 1968 הולחן השיר בידי דרורה חבקין והושר בפי חוה אלברשטיין;[71] וב-1991 הוא הולחן והושר על ידי אחינועם ניני, בעיבוד שותפהּ גיל דור[72] – ביצוע שהוא המוכר ביותר כיום.[73] ב 2008 הולחן השיר על ידי אוריאל הרמן והושר בפי סיון טלמור.[74]

על הביצוע של חוה אלברשטיין ללחן של דרורה חבקין כתב יורם ק' כי יש בו דוגמה טובה לאינטרפרטציה רגישה ששמה לב לכל פרט קטן בטקסט, במשיכת המילה הראשונה בשיר, "בן", כמעין אנחה ("ב---ן לו היה לי").[75] וילי ורדי כתבה:

"עקרה" הולחן על ידי דרורה חבקין ומבוצע על ידי חוה אלברשטיין כאשר זו מלווה עצמה בגיטרה גרידא. אפשר לומר שזה די ברור מדוע נעשה שימוש דווקא בגיטרה ולא בפסנתר, או כל כלי אחר, קשה להפיק ממנה את כאבם של אלו העורגים לדבר מה מעבר להישג ידם. קשה, אך לא בלתי אפשרי, יש בצלילים ובחיתוכי האוויר החדים מעין התאמה מושלמת ללחן של חבקין. זו עשתה שימוש בסולם מינורי והלחן עצמו מתאפיין בבדידות, מעין חולשה וחיוורון. אחר כך, מגיעה ההתלקחות, רקיעה של רגלים קטנות ועקשניות על קרקע נוקשה. הלחן הזה הוא ילד קטן שרוצה מאוד לגדל כלב והוריו לא מרשים לו.[76]

על הגרסה של אחינועם ניני וגיל דור כתב לימים מבקר המוזיקה יוסי חרסונסקי כי כמו מילות השיר, זהו "ביצוע רך, צלול ואחד המרגשים לשיר הזה".[77] על הגרסה של אוריאל הרמן בביצועה של סיון טלמור כתב כי זהו "לחן שמצטרף בלי רגשי נחיתות לקלאסיקות המוסיקליות של השיר הזה. לחן מינורי צנוע, שחודר אל בין השורות, וסיוון טלמור – שרה מדויק. נוגעת במילה. מעורבת בתחושה, במופנמות אצילית. עיבוד אקוסטי מלודי יפהפה – חלק מהקונטקסט.[78]

מוזיקה אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על לחנים פופולריים, חוברו לשיר לפני קום המדינה ארבעה שירים אמנותיים לקול ופסנתר: מאת פאול בן-חיים, שהוא המפורסם שבהם; יהודה ברנשטיין; מייצ'יסלב (משה) פלידרבוים (פלידרבאום);[79] ורבקה לוינסון[80] (מנגינה בלבד, בליווי פסנתר של אלחריזי).[81] כל הארבעה ראו אור בחוברת "משירי רחל" (1948) שבעריכת מרים לוית.[82]

לדברי המוזיקאי וחוקר המוזיקה מנשה רבינא, כל ארבעת המלחינים בחרו במשקל המצטרף מיחידות בנות 3/8 – המשקל של שירי הערש.[8] על פי המוזיקולוג יהואש הירשברג, בשלושת השירים האמנותיים האחרונים (כולם למעט זה של בן חיים) בולטת נימה יהודית מזרח-אירופית.[81] גם רבינא מעיר כי "אחדים מכותבי המלודיות חיקו את שירי הערש של הגולה בלי לשים לב לעובדה שבנין המלים אינו נוטה לכך. כי המלים בשיר [...] אינן שוטפות במשקל קצוב".[8]

השיר "עקרה" הוא הראשונה משתי יצירותיו של בן חיים לשירי רחל. היא הוקדשה לזמרת מרים סגל, שעמה הִרבה להופיע באותה תקופה והיא שעוררה את התעניינותו בשירת רחל. על פי הירשברג, זהו משיריו היפים והנוגעים ביותר ללב. הוא מהווה המשך ישיר ליצירותיו המוקדמות בתחום השיר האמנותי הלירי. הוא בנוי על בסיס הרמוני, בסגנון שאפיין את הכתיבה הבארוקית, ואף כי נכתב במודוס איאולי (אנ'), בן חיים לא נמנע מכרומטיקה לשם הדגשת מילים מסוימות, כגון "לאחוז בידו" בבית הראשון, או המשפט החוזר "עוד אחכה" בסיום השיר. ההרמוניה אומנם מסורתית – אקורדים משולשים מז'וריים ומינוריים וסֶקסט-אקורדים – אך היחסים ביניהם מודאליים ולא טונאליים. בן חיים שם דגש מיוחד על הטקסט, והדבר בא לביטוי בהוראה "פַּרלַנדוֹ" (parlando), המציינת את הקו הקולי ומצביעה על אופיו הדקלומי, רצ'יטטיבי. קריאת הטקסט בהטעמת הטבעית דורשת משקל של תשע שמיניות והימנעות מקַּדמה במרבית השורות, בייחוד באלה הפותחות כל בית.[83] על פי רבינא, בשיר של בן חיים מובלטת המילה הקוסמת "בן" – היא מושרת בצליל הגבוה ביותר שבתיבה, וחשיבותה של ההברה ברורה לאוזן הואיל והצליל הגבוה מופיע בראשית המלודיה של החלק הכבד של התיבה. המילה "אוּרי" שבסוף הבית השני מושרת בעוז. בבית השלישי נשמעים טעמי מקרא בליווי של הרמוניות מעמיקות, כבתפילה. הפסוק "עוד אחכה לו" מושר בצלילים יורדים, "הנעלמים בפיאניסימו כתוחלת נכזבת".[84]

לדברי רבינא, יהודה ברנשטיין בחר בדרך של חזרות על המילים העיקריות לשם הבלטתן. את המילה "אוּרי" האיר במיוחד במודולציה, המקדימה את הופעת השם, החוזר שלוש פעמים, וכמוהו גם המילה "שלי", המצטיינת בכרומטיות של צליליה. לעומת זאת, מומנט התפילה מובלט לא בחזרה על המילים, אלא על המוטיב המוזיקלי, העולה עם כל חזרה בטֶרצה בסֶקוֶונצה גוברת והולכת משורה לשורה עד למילה "אחכה". בסיום השיר חוזר ברנשטיין על המילים הפותחות את השיר, בצלילי פיאניסימו גבוהים, המשרים תחושת חלום מתפוגג. המילים מובלטות על רקע הליווי. בבית השני בא לביטוי האופי של שיר הערש, בתנועה המלודית של חלקי 1/16, סביב השם "אוּרי, אוּרי שלי".[8]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים שלאחר פרסום השיר "עקרה" עלתה באופן ניכר הפופולריות של השם "אוּרי"[85] וילודים רבים ביישוב העברי בארץ ישראל נקראו בשם זה[86] (בהם בן אחייניתה של המשוררת, אורי מילשטיין, ששמו נבחר בהשראת הבן שבשיר),[87] כמו גם עולים שעִברתו את שמם.

על פי הסוציולוג של החברה הישראלית עוז אלמוג, השם "אוּרי", ולצדו השמות "דני" ו"עוזי", היו "השמות הפופולריים ביותר, וגם המזוהים ביותר עם דמות הצבר (ובעיקר עם דמות המפקד והמדריך) [...] ממציא הכינוי "צבר", אורי קיסרי, החליף את שמו ה"גלותי" שמואל בשם זה".[85]

השם "אוּרי" היה השם הנפוץ ביותר בישראל בשנות ה-50 וה-60,[88] וגם בסוף שנות ה-70 עדיין נקראו ילדים בשם זה בעקבות השיר.[89][90] השם "אורי" מוסיף להיות מהשמות הפופולריים לילודים בישראל גם בעשור השני של המאה ה-21.[91]

השפעת השם הגיעה גם אל מחוץ לארץ ישראל: אבא קובנר, ממייסדי ארגון הפרטיזנים המאוחד (פֿ–פּ–או) בגטו וילנה ב-1942, בחר לעצמו את הכינוי המחתרתי "אוּרי" גם בעקבות שירה של רחל.[92]

שמה של הוצאת הספרים רסיס נהרה רומז על שם מייסדה, אורי מאיר.

אזכורים בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "אוּרי" זכה בשעתו בהשפעת השיר לתפוצה גדולה בין גיבורי ספרי ילדים בארץ,[89] והיה שכיח בסיפורים ובשירים בעיתוני הילדים בשנות ה-30 וה-40. כך לדוגמה בשבועון "דבר לילדים" התפרסמו עלילותיהם של "אוּרי מוּרי" ו"אוּרי כדורי", רצועות קומיקס שחיברו הצייר אריה נבון והסופרת והמשוררת לאה גולדברג.[85] דמויות ילדים נוספות ביצירתה של גולדברג נקראו בשם זה, בהן אוּרי מהבית הכחול בקובץ "ידידי מרחוב ארנון" (1943).[93]

"אוּרי" הוא שמן של הדמויות הראשיות ברומן "הוא הלך בשדות" למשה שמיר (1947) וברומן לבני הנעורים "אוּרי" מאת אסתר שטרייט-וורצל (1969), המתארים שניהם צברים צעירים בתקופת היישוב. השם אורי נזכר גם בשירים: "אוּרי" ("עוֹד אֶזְכֹּרָה, אוּרִי, תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם"), שיר הזיכרון של מלחמת העצמאות (דור תש"ח) שחיבר רפאל קלצ'קין והלחין יששכר מירון,[94] ושיר הילדים "אני סביבון" של לוין קיפניס בלחנו של נחום נרדי ("אֲנִי – סְבִיבוֹן! / סְבִיבוֹן שֶׁל מִי? / שֶׁל יֶלֶד קָט / וּשְׁמוֹ אוּרִי.").[95]

יצירות עבריות נוספות כוללות התכתבויות עם השיר "עקרה". עם אלה נמנים הן שירים (לפי סדר הופעתם):

  • מחזור השירים "אִשה" לש. שלום (תרצ"ד),[96] שהשיר "עקרה" מהדהד בטור הפתיחה של התשיעית מחמש-עשרה הסונטות שלו, שבו מתמצה הנושא המרכזי: "בֵּן לוּ הָיָה לִי, תִּינוֹק, שֶׁמַּבָּט לוֹ קוֹרֵן וְשָׁלֵו";[97]
  • "אבל היה לה בן" לדליה רביקוביץ ("אֲנִי רָחֵל אִמָּא שֶׁלְּךָ");[98][49]
  • "אוּרִי" לחזי לסקלי ("אוּרִי שֶׁלִי, בְּנִי / בְּנָהּ שֶׁל / הַמּשׁוֹרֶרֶת רָחֵל / שֶׁלֹּא נוֹלְדָה");[99]
  • "עקרה" לדינה קטן ("בֵּן לוּ הָיָה לָהּ. הִיא נוֹשֵׂאת כְּחוֹתָם מְלֻבָּן / בְּרַחְמָהּ, בִּרְחוּמִיּוּתָהּ / אֶת עוֹלַל הָאַיִן.");[100]
  • "בן לוּ היה" לאורי סטריזובר ("רחל, בנך משחק בחבל / בצוואר ובראש נשמט בין קורות העץ / מי הגבר השועט מולו, אורי הוא קורא");[101]
  • ולאחרונה "שירת הפּוֹסְטִינוֹר" של נעם פרתום ("אני בונה את אפשרויות הרגשתי – / מה אם יהיה לנו ילד קטן, שחור תלתלים ונבון / עם עיני אינסוף שלך ואף כפתור שלי");[102]

והן יצירות סיפורת:

בנוסף, ישנן יצירות פרוזאיות המאזכרות את השיר במפורש.[104] ולבסוף, השיר נזכר בשירו של נתן אלתרמן "הֵאִיר השחר", שהתפרסם במסגרת "הטור השביעי" לרגל יובל החמישים לעלייה השנייה, ובו הביא המשורר תיאור דיוקן מיתי[105] של רחל, שבו משולבות מובאות משיריה ("וְעַלְמָה עַל לִבָּהּ כַּפּוֹתֶיהָ חוֹבֶקֶת / כְּעַל בֵּן לּו הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן...").[106]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנשה דובשני, "עקרה", שִעורים בספרות עברית וכללית: לבתי-ספר תיכוניים, תל אביב: יבנה, 1964, עמ' 88–89.
  • ראובן קריץ, "עקרה", על שירת רחל, תל אביב: פּוּרָה, תשמ"ז 1987 [תשכ"ט], עמ' 266–268. (במהדורה החדשה: ראובן קריץ, שירי רחל, שירת רחל, רחל; ערכה והוסיפה ביוגרפיה וביבליוגרפיה אוֹרי קריץ, תל אביב: ספרי פורה, תשס"ג 2003, עמ' 202–205)
  • בן-עמי פיינגולד, "עקרה", ללמוד רחל: ניתוח ספרותי ומערכי שיעור לחטיבת-הביניים ולחטיבה העליונה, תל אביב: רמות – אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ו 1996, עמ' 83–89.
  • Wendy I. Zierler, “Rachel Bluwstein’s “‘Akarah”,” And Rachel Stole the Idols: The Emergence of Modern Hebrew Women's Writing, Detroit: Wayne State University Press, 2004, pp. 201–204. (הספר בגוגל ספרים)
  • Yehudit Ben-Zvi Heller, “Barren,” New History, New Language: Biblical Intertextuality in the Poetry of Rahel Bluvshtain, Ph.D. dissertation, University of Massachusetts – Amherst, 2007, pp. 130–144. (העבודה באתר ProQuest)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט עקרה, באתר ויקיטקסט

    • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ 1 2 רחל, "עקרה", התקופה, כה (אדר א' תרפ"ט–1929), עמ' 252. כרך זה של כתב העת, שראה אור בברלין, נערך על ידי שאול טשרניחובסקי, בן-ציון כ"ץ ושמעון ראבידוביץ.
    2. ^ ראובן קריץ, "עקרה", על שירת רחל, תל אביב: פּוּרָה, תשמ"ז 1987 (להלן: קריץ, על שירת רחל), עמ' 266.
    3. ^ בן-עמי פיינגולד, "עקרה", ללמוד רחל: ניתוח ספרותי ומערכי שיעור לחטיבת-הביניים ולחטיבה העליונה, תל אביב: רמות – אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ו 1996 (להלן: פיינגולד, ללמוד רחל), עמ' 83–84.
    4. ^ 1 2 3 4 פיינגולד, ללמוד רחל (1996), עמ' 84.
    5. ^ 1 2 3 4 5 מנשה דובשני, "עקרה", שִעורים בספרות עברית וכללית: לבתי-ספר תיכוניים, תל אביב: יבנה, 1964 (להלן: דובשני, שיעורים בספרות), עמ' 88–89.
    6. ^ וכך הסביר המורה אריה אפלל את מבנה השיר: "סיטואציה בשני בתים, סיטואציה דמיונית. בכל בית הולכות השורות וקצרות – התרכזות בדבר האחד, העיקרי: ילד – קטן. ואולי גם קצרות-קטנות כהיות ילד קטן. שוב – בדידות, יגונה המיוחד, יגון האשה העקרה" (אריה אפלל, "משירי רחל", הוראת יצירות שונות מן הספרות העברית, חוב' ג, ירושלים: בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך והתרבות – המחלקה להכשרת מורים, תשכ"ג 1963, עמ' 83; מובא אצל קריץ, על שירת רחל, עמ' 269).
    7. ^ 1 2 שירי תפילה: "עקרה" / רחל, באתר אלמוג: מאגרי מידע פדגוגיים, המכללה האקדמית בית ברל.
    8. ^ 1 2 3 4 מנשה רבינא, "המוסיקה לשירי רחל", בתוך: האחים מרדכי שניר, שמעון קושניר (כינסו וערכו), רחל ושירתה: מבחר דברי זכרונות והערכות, מהדורה חדשה מורחבת, תל אביב: דבר, תשל"א 1971 (להלן: שניר וקושניר (עורכים), רחל ושירתה), עמ' 304.
    9. ^ ומנשה דובשני מעיר: "הרי מדובר כאן על בן!" (דובשני, שיעורים בספרות, עמ' 89).
    10. ^ וראו דבריה של דנה אולמרט על אידאת האימהות אצל רחל להלן.
    11. ^ רחל המשוררת אהבה להידמות בשיריה לרחל אִמנו, שבשמה נקראה (וכמוה גם היא רעתה צאן בצעירותה). כך גם בשירים "זמר נוגה" ו"רחל", שגם בו היא מבליטה את ההיבט האימהי של הדמות הקדומה, בכנותה אותה "אֵם הָאֵם" (חיה שחם, נשים ומסכות: מאשת לוט עד סינדרלה: תדמיות שאולות וייצוגי הדמות הנשית בשירי משוררות עבריות, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 132).
    12. ^ ”וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ” (בראשית ל, כב); ”וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה'. וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן” (שמואל א א, יט–כ).
    13. ^ ”וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן – מֵתָה אָנֹכִי” (בראשית ל, א).
    14. ^ ”וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ” (שמואל א א, יג); ”וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה', וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים; וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ” (שם, י–יט).
    15. ^ הן יוסף והן שמואל הגיעו למעמדם לאחר התחלה צנועה.
    16. ^ 1 2 ראובן קריץ, "עקרה", על שירת רחל, תל אביב: פּוּרָה, תשמ"ז 1987, עמ' 267.
    17. ^ "אם נגדיר את המשקל כאַנַפֶּסְט-רשת, חסרות בכל שורה שתי ההשפלות הראשונות; ואם נגדירו כדקטיל, נקבל "מתיחות" רבה בין עמודי המשקל למלים" (קריץ, על שירת רחל, עמ' 267).
    18. ^ 1 2 קריץ, על שירת רחל, עמ' 267–268.
    19. ^ פיינגולד, ללמוד רחל (1996), עמ' 84–85.
    20. ^ 1 2 3 4 קריץ, על שירת רחל (1987), עמ' 268.
    21. ^ קריץ, על שירת רחל (1987), עמ' 268–269.
    22. ^ Yehudit Ben-Zvi Heller, “Barren(הקישור אינו פעיל, 18.1.2024),” New History, New Language: Biblical Intertextuality in the Poetry of Rahel Bluvshtain, Ph.D. dissertation, University of Massachusetts – Amherst, 2007, p. 132, בגוגל ספרים.
    23. ^ 1 2 Wendy I. Zierler, “Rachel Bluwstein’s “‘Akarah”,” And Rachel Stole the Idols: The Emergence of Modern Hebrew Women's Writing, Detroit: Wayne State University Press, 2004, p. 203, בגוגל ספרים.
    24. ^ 1 2 אלי הירש, עדי עסיס, ילד. יעל נאמן, עקרות., ידיעות אחרונות, מוסף "7 לילות", מדור הספרות, 20 בספטמבר 2013, בבלוג "אלי הירש קורא שירה".
    25. ^ פיינגולד, ללמוד רחל (1996), עמ' 89.
    26. ^ 1 2 3 פיינגולד, ללמוד רחל (1996), עמ' 86.
    27. ^ 1 2 פיינגולד, ללמוד רחל (1996), עמ' 87.
    28. ^ דנה אולמרט, "עבדות ועונג – על ארס-פואטיקה ומזוכיזם בשירת רחל", ספרות ומרד (מחקרי ירושלים בספרות עברית, כב (תשס"ח/2008)), 52–53. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
    29. ^ אולמרט, "עבדות ועונג" (2008), עמ' 53.
    30. ^ ענת לוין, הרהור על ערמות מלוכלכות, באתר של לוין "יכולה לפעמים", 20 בפברואר 2014.
    31. ^ שושנה ויג, ‏חיות ומתות כמשוררות, רחל המשוררת ויונה וולך, "חדשות בן עזר" 580, 7 באוקטובר 2010.
    32. ^ פיינגולד, ללמוד רחל (1996), עמ' 87–88.
    33. ^ סשה וייטמן, "שמות פרטיים כמדדים תרבותיים: מגמות בזהותם הלאומית של ישראלים, 1882–1980", בתוך: נורית גרץ (עורכת), נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ-ישראל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ח 1988, עמ' 147.
    34. ^ 1 2 3 מיכל שקט, "תרומת הכלים הבלשניים בבחירת שמות פרטיים בזמר העברי", עבודת מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 2008, ('דוגמת ניתוח שם (אורי) בשיר "עקרה"') (להלן: שקט, "תרומת הכלים"), עמ' 51.
    35. ^ 1 2 שקט, "תרומת הכלים", עמ' 50.
    36. ^ מובא אצל Arnold H. Modell, Imagination and the Meaningful Brain, Cambridge, Mass.: MIT Press (Bradford book.), 2003, pp. 74-75‏ (הספר בגוגל ספרים). וראו עוד Linda R. Waugh and Madeleine Newfield, “Iconicity in the Lexicon and Its Relevance for a Theory of Morphology,” in: Marge Landsberg (ed), Syntactic Iconicity and Freezes, Berlin: Mouton de Gruyter, pp. 189-222.
    37. ^ כך בפי מרבית הדוברים של העברית הישראלית; המשוררת כנראה הגתה את האות ר' כעיצור מכתשי רוטט, כברוסית.
    38. ^ "אורי – זה היה כינויו של ברל כצנלסון, וכך גם כינתה אותו רחל. מסורת היא במשפחתנו, שהשיר "עקרה" גם הוא הוקדש לברל." (אורי מילשטיין, "דודתי רחל", בתוך: שניר וקושניר (עורכים), רחל ושירתה (1971), עמ' 79).
    39. ^ לפי דוד כנעני, "ברל [ידע] לבחור לו שמות-לווי ספרותיים קולעים: אסיר, אסיר תקוה, אסיר חיים, אבל בולט מכולם השם, אורי ערערי. יש בו מן הסמל בשם כפול זה – אורי האהוב כה על רחל המשוררת, המביע אהבה לחיים, לנוער, וערערי שפירושו בודד, ערער וגם מערער" (דוד כנעני, "המערער הגדול", בתוך: מרדכי שניר (עורך), על ב' כצנלסון: זכרונות ודברי הערכה, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"ב, עמ' 92).
    40. ^ פיינגולד, ללמוד רחל (1996), עמ' 85.
    41. ^ וכבר ב-1939 הוגדר השיר "שירה הידוע כל כך [של רחל]" (תמר דולז'נסקי, שירת רחל במהדורה החדשה, דבר, "דבר הפועלת", טור 3, 5 ביוני 1939).
    42. ^ פיינגולד, "מבוא", ללמוד רחל, עמ' 7–8.
    43. ^ קריץ, על שירת רחל, עמ' 380. לדברי טלי אשר, אף כי "במשך דורות נישא נושא העקרות כהד מעל שירת רחל [...] מעטים הם השירים העוסקים בסוגיית העקרות. השיר הפופולרי ביותר (שתרמו לכך הלחנותיו הרבות) בהקשר זה – 'עקרה' – הוא היחידי שעוסק בכמיהה לחוויית האימהות באופן ישיר ובעצמה חזקה, מבחינה אישית וכלל-נשית ('כרחל האם', 'כחנה בשילה')" (טלי אשר, "איש ונבו לו – אישה ונבו לה: שתיקה הולכת ונמשכת של משוררת", בתוך: מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ב, עמ' 366).
    44. ^ קריץ, על שירת רחל, עמ' 380.
    45. ^ יעקב פיכמן, בטרם אביב: מסות, תל אביב: מחברות לספרות, תשי"ט 1959, עמ' 168.
    46. ^ משה דור, רחל בכתב-ידה, מעריב, טור 2, 20 ביוני 1969.
    47. ^ אברהם אפשטיין, "שירת רחל", מקרוב ומרחוק: פרקי מסה ובקורת, ניו יורק: אוהל, תש"ד 1943, עמ' 158; אהרון בן-אור (אורינובסקי), תולדות הספרות העברית בדורנו, כרך א, תל אביב: יזרעאל, תשי"ד, עמ' 201; משה אונגרפלד, הוגים ומשוררים: (מבחר מסות), תל אביב: עם הספר, תשל"ד 1974, עמ' 276.
    48. ^ תמר דולז'נסקי, שירת רחל במהדורה החדשה, דבר, "דבר הפועלת", טור 3, 5 ביוני 1939.
    49. ^ 1 2 רות קרטון-בלום, ‏מרטירולוגיה ומלנכוליה: שירת נשים ישראלית והעקידה, מכאן ד', ינואר 2005, עמ' 80–107
    50. ^ נעם פרתום, הדם מחפש פרצה, בית אבי חי, 10 באוקטובר 2012 (המאמר באתר הארץ).
    51. ^ אלי שביד, "שירת-יחיד במעגל הרבים" (על שירי רחל וזיקתם למקרא), שלוש אשמורות, תל אביב: עם עובד, תשכ"ד, עמ' 137 (פורסם קודם לכן ב"ניב הקבוצה", ד, עמ' 181; נדפס שוב בתוך: שניר וקושניר (עורכים), רחל ושירתה (1971), עמ' 215.
    52. ^ אברהם ברוידס, "במחיצתה", בתוך: שניר וקושניר (עורכים), רחל ושירתה (1971), עמ' 103.
    53. ^ יעקב ניב, "אהבת הילד בשירת רחל", בתוך: שניר וקושניר (עורכים), רחל ושירתה (1971), עמ' 270 (גרסה מוקדמת של המאמר, עם הופעת קובץ שיריה האחרון של רחל, "נבו": יעקב הלפרין, "הילד בשירת רחל", הפועל הצעיר, שנה 25, גיליון 37 (12 באוגוסט 1932, י' באב תרצ"ב), עמ' 15).
    54. ^ יהודית שמחונית, על שירת רחל: ליום הזכרון, דבר, טור 5, 21 באפריל 1947.
    55. ^ 1 2 זלמן שזר, צרור היקר, דבר, טור 2, 9 בנובמבר 1956.
    56. ^ עקרה, בתוך: רחל'ס לידער; אידיש פון ז. ר.; ארויסגעגעבן פון דער פּיאָנערן פרויען אָרגאניזאציע אין אמעריקע און קאנאדע, (ויניפג: דפוס דאָס אידישע וואָרט), 1932, עמ' 40, בארכיון האינטרנט.
    57. ^ בשבועון "דבר" בשפה הגרמנית: Rachel, "Kinderlos"; Aus dem Hebräischen: Dow Stock, Dawar (Deutsche Wochenausgabe), Jahrg. 2, Nr. 19 (9. Sept. 1931), p. 150 (כך על פי ה ביבליוגרפיה של כתבי סדן בלקסיקון הספרות העברית החדשה; על פי הערך "עקרה" ברשימה שבקובץ שירת רחל, תל אביב: דבר, תשל"ו 1975: בגיליון 7 (20 במאי 1931)).
    58. ^ Rachel: Lieder, hebräisch und deutsch; ausgewählt und übersetzt von Ruth Ollendorff, Berlin: Hechaluz-Verlag, 1936.
    59. ^ in: The Plough Woman: Records of the Pioneer Women of Palestine; ed. by Rachel Katzenelson-Rubashov; rendered into English by Maurice Samuel, New York N.L. Brown; Published under the auspices of the Pioneer Women's Organization, 1932. לפרסומים נוספים של תרגום זה ראו פריט מס' 1101 (“Barren”) בתוך: Yohai Goell (compiled), Bibliography of Modern Hebrew Literature in English Translation, Jerusalem: The Executive of the World Zionist Organization, Youth and Hechalutz Department, and Israel Universities Press, 1970, p. 35, בגוגל ספרים.
    60. ^ Rachel, “The Childless One”; tr. A. M. Klein, The Jewish Standard 8,5 (May 1937), 4. לפרסומים נוספים של תרגום זה ראו פריט מס' 1104 ("The Childless One") בתוך: Goell (compiled), Bibliography of Modern Hebrew Literature in English Translation, Jerusalem 1970, p. 36.
    61. ^ Four Poems By Rachel: “Barren”; translated from the Hebrew by L. V. Snowman, The Jewish Quarterly 1,3 (Winter 1954), 59. לפרסומים נוספים של תרגום זה ראו פריט מס' 1102 (“Barren”) בתוך: Goell (compiled), Bibliography of Modern Hebrew Literature in English Translation, Jerusalem 1970, p. 35, בגוגל ספרים.
    62. ^ התפרסם לראשונה ברבעון לאמנויות ולמדע "אריאל": “Galilee Harvest: Poems of Rachel”: “Barren”; trans. Robert Friend with Shimon Sandbank, Ariel 94 (1993), 55; ולאחר מכן נדפס בקובץ תרגומי שיריה לאנגלית: “Barren,” Flowers of Perhaps: Selected Poems of Ra’hel; translations of Robert Friend with Shimon Sandbank, London: Menard Press, 1994, p. 38.
    63. ^ Vivian Eden, Poem of the Week / A would-be mother waits, Haaretz, 17 September 2013.
    64. ^ באנתולוגיה של תרגומיו מהשירה העברית החדשה, "חמסין": Chamsin: preklady z novohebrejskej poezie; Leopold Friedmann, Bratislava: Nakl. casopisu Haderech, 1940.
    65. ^ "משירי רחל": "עקרה / Sterile", אורות (כתב עת לדברי ספרות ואמנות), נג (אדר א' תשכ"ה, פברואר 1965), 29.
    66. ^ Рахель, “Ури,” в Ветви: стихи и проза; Мириам Ялан-Штекелис, Тель-Авив: Давар, 1966, p. 182.
    67. ^ כך על פי חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. הכהן העיד בשנת 1997 כי זיהה 15 לחנים לשיר (אליהו הכהן, "צפצופי נעורים", עת־מול, כב (133) (1997), 6; ראו המאמר אצל דוד אסף, רחל המשוררת ויהודה שרת: 85 שנה לכתיבת 'ואולי', "עונג שבת", 13 ביוני 2012).
    68. ^ מילות השיר "עקרה" והאזנה לו, באתר זמרשת.
    69. ^ יוסי שיפמן, "מוסיקת לילה זעירא" – קלאסיקה ישראלית לשמה, הבמה, 30 באפריל 2006.
    70. ^ באלבום "מוסטקי איש באר שבע שר את שיריו", CBS‏, 1967.
    71. ^ באלבומה של אלברשטיין "שירי רחל", CBS‏, 1968. זהו המוּכר בשירי האלבום שהולחנו על ידי חבקין (אתר למנויים בלבד בן שלו, עשרים שנה למותה של דרורה חבקין: היוצרת הכי פרועה בזמר העברי, באתר הארץ, 12 ביוני 2015).
    72. ^ 'עקרה (אורי)', באלבום "אחינועם ניני, גיל דור – בהופעה חיה", NMC,‏ 1991 (אחינועם ניני גיל דור בהופעה חיה, בקטלוג הספרייה הלאומית; אחינועם ניני, גיל דור – בהופעה חיה (1991), באתר סטריאו ומונו). אלבום זה, הראשון של ניני, הוקלט בהופעה חיה שנערכה במועדון "צוותא" ב-28 בפברואר אותה שנה (יורם רותם, אחינועם ניני: ביוגרפיה, באתר סטריאו ומונו). השיר יצא גם כסינגל ב-1992 (אחינועם ניני – אורי (1992), באתר סטריאו ומונו).
    73. ^ והוא גם משיריה הידועים ביותר של ניני (ראו: אחינועם ניני באתר "סטריאו ומונו"; יובל אראל, החיים היפים של אחינועם ניני, מגפון, 27 בינואר 2013; אתר למנויים בלבד מיכאל הנדלזלץ, אחינועם ניני שורפת את החרם באש היצירה, באתר הארץ, 1 ביולי 2014).
    74. ^ באלבום "חצאי צבעים, חצאי קולות" (2008), בהפקתו המוזיקלית של עדי רנרט, שהוקדש לשירת רחל (חיים אברהם‏, אלבום חידושים לשירי רחל המשוררת, באתר וואלה!‏, 5 בנובמבר 2008; טל גורדון, הדור שלא ידע את רחל?, "הבמה", 9 בדצמבר 2008; יסמין שמש, חינוך מוזיקלי, באתר ynet, 7 בדצמבר 2012; יעקב בר-און, על התפר: אוריאל הרמן מזגזג בין רוק לקלאסיקה(הקישור אינו פעיל, 18.1.2024), באתר מעריב, 28 בפברואר 2014).
    75. ^ יורם ק, ביקורת על חווה אלברשטיין ודני גרנות: שירי רחל, באתר השרת העיוור (עותק שמור), 29 בספטמבר 2005.
    76. ^ ילי ורדי, יום הניצחון של השירה העולמית, Andy Was Wrong,‏ 14 במאי 2014.
    77. ^ יוסי חרסונסקי, רחל המשוררת, מבחר משיריה, סדרת המשוררים הגדולים (אן.אם.סי, 2007)(הקישור אינו פעיל, 18.1.2024), באתר "חרסונסקי מיוסיק", 9 ביוני 2007.
    78. ^ יוסי חרסונסקי, חצאי צבעים, חצאי קולות, פרויקט שירי רחל (אוריאל הרמן אהוד אטון, דצמבר 2008)(הקישור אינו פעיל, 18.1.2024), באתר "חרסונסקי מיוסיק", 8 בדצמבר 2008.
    79. ^ ראו שני ביצועים לשיר: ביצוע מאת משה לוסטיג (פסנתר) ואורי פלידרבאום (בנו של המלחין) (קלרינט), באתר הספרייה הלאומית; ביצוע מאת אריה זקס (פסנתר) ומשה פלידרבאום (כינור), קול ישראל, 1952.
    80. ^ עליה ראו קטע קול האזנה לשירי רבקה לוינסון, באתר זמרשת.
    81. ^ 1 2 יהואש הירשברג, פאול בן-חיים: חייו ויצירתו, תל אביב: עם עובד, תשמ"ג 1983 (להלן: הירשברג, פאול בן-חיים), עמ' 118.
    82. ^ מרים לוית (עורכת), משירי רחל: לקול יחיד ולפסנתר, תל אביב: המרכז לתרבות ('ספריה מוסיקלית'), תש"ח 1948 (תווים).
    83. ^ יהואש הירשברג, פאול בן-חיים (1983), עמ' 116–117.
    84. ^ רבינא, "המוסיקה לשירי רחל", עמ' 305.
    85. ^ 1 2 3 עוז אלמוג, הצבר – דיוקן, תל אביב: עם עובד (ספרית אופקים), תשנ"ז 1997, עמ' 149. ואמנון לורד כותב: "אורי, השם שרחל הפכה לשמם הקולקטיבי של כל הצברים" (רצח בין ידידים: אורי אבנרי – סיפור מלחמה פוליטי, קריית גת: דני ספרים, תשע"א 2010, 49).
    86. ^ לכך מקורות רבים. לדוגמה: יוסף הלוי, עם הזרם ובאפיקיו: "דור בארץ" ו"דור המדינה" ביצירתו של מרדכי טביב, ירושלים: המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, תשמ"ח 1988, עמ' 114); אברהם שטאל, מוצא השמות: מקורותיהם וגלגוליהם של השמות שלנו, אור יהודה: דביר, תשס"ה 2005, עמ' 67–68; רוביק רוזנטל, "קריאת שמות בישראל בעת החדשה", בתוך: זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני: מבט אנציקלופדי, כרך ב, ירושלים: כתר, 2007, עמ' 291, טור 2 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"); דן אלמגור, ‏"שני בנים לוּ היו לי – אורי ודן", "חדשות בן עזר" 513, 28 בינואר 2010 ("נראה כי השיר הקצר הזה אחראי לכך שהשם הפרטי אורי הפך מיד לאחד משני השמות הפרטיים ל-בנים הפופולריים ביותר בעשור שבא בעקבות פרסום השיר. [...] אין ספק שהשיר "עקרה" הוא שגרם לכך, שהשם "אורי" הפך לאחד השמות האופייניים ביותר לדור הצברים הראשון"); נורית גוברין (מקריאה), "עקרה" מאת רחל המשוררת, סרטון באתר יוטיוב, בפרויקט בן-יהודה, 2013.
    87. ^ אורי מילשטיין, "דודתי רחל", בתוך: שניר וקושניר (עורכים), רחל ושירתה (1971), עמ' 80. והסופר והלשונאי אורי סלע, במאמר על שמות, העיר: אי-אפשר לסיים בלי להזכיר את חלקה של האופנה בקביעת שמות. שמו של כותב שורות אלו, אורי, מסגיר את שייכותו לדור שבו נכתב השיר המרגש של רחל" (אורי סלע, מלה בסלע | אלה שמות (ב'), דבר, "דבר השבוע", טור 4, 16 בינואר 1976; נדפס שוב בתוך: אורי סלע, מלה בסלע, ירושלים: כתר, 1990, עמ' 191). היו שקראו לבניהם כך במפורש על שם הבן שבשיר (לדוגמה, הוגה הדעות מנחם דורמן, שהעיד על כך בספרו גלגל שאינו חוזר: סיפור ביוגרפי 1909–1932, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991, עמ' 120).
    88. ^ מאיר נדב, סטנלי רבין, אשר שיבר, יצחק בן ציון, בנימין מעוז, העצמי במראת השם: מבט תרבותי-פסיכולוגי על שמות ונרקיסיזם; עורכת: לאה שניר, בני ברק: הקיבוץ המאוחד ('קו אדום'), 2008, עמ' 149. לדברי המחברים, לשמות ישנם איכויות "המתפתחות על ציר הזמן דווקא על רקע העמדות החברתיות הראשוניות כלפי השם. השם אוּרי היה פופולרי לפני כשלושים וארבעים שנה בעיקר משום שייצג הוויה חברתית מסוימת, פופולרית באותה עת. עם שינוי הדגשים החברתיים סביר היה שתחול שחיקה בערך החברתי שאותו ייצג השם, ולפיכך יתפוס שם אחר, המייצג ערכים חברתיים חדשים את מקומו הפופולרי של השם" (שם, עמ' 43).
    89. ^ 1 2 דב רוזן, באהלי שם: ספר שימושי חינוכי ופולקלורי לבית ולמשפחה ..., ירושלים: [חמו"ל], תשמ"ב, עמ' 120.
    90. ^ וכנראה גם לאחר מכן; כמו בנו של הסופר דויד גרוסמן, אורי גרוסמן, יליד אמצע שנות ה-80, שנקרא לפי השיר (כך על פי קורות החיים של אוּרי גרוסמן, באתר "יזכור" של משרד הביטחון.
    91. ^ עומרי אפרים, מוחמד ואורי, תמר ואדל - השמות הנפוצים בישראל, באתר ynet, 6 באוקטובר 2016.
    92. ^ לדבריו, "האסוציאציה היתה אכן כפולה – המשוררת רחל בשיר שלה 'עקרה' [...] ואברהם-אורי קובנר. אהבתי את אישיותה של רחל, ועל דמותו הטראגית של א״א קובנר (קרוב-רחוק שלי) חלמתי לכתוב." (אבא קובנר, על הגשר הצר: מסות בעל פה; כינס וערך: שלום לוריא, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"א 1981, עמ' 242.
    93. ^ דוד אסף‏, גלגוליו של מכתב (ה): 'שנינו מחכים' ומשהו על השם אורי, בבלוג "עונג שבת", 31 במאי 2012.
    94. ^ מילות השיר "אורי" והאזנה לו, באתר זמרשת.
    95. ^ מילות השיר "אני סביבון" והאזנה לו, באתר זמרשת.
    96. ^ ש. שלום, פלא גמע, תל אביב: דבר, תרצ"ד.
    97. ^ מכס מאיר, לשירת ש. שלום, דבר, טור 4, 15 במאי 1936; אבידב ליפסקר, שירת ש' שלום: תרפ"ב-תש"א: מאקספרסיוניזם נוסח העלייה השלישית לסימבוליזם, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ב 1992, עמ' 180. לדברי ליפסקר, "בעצם גיוסו של שיר זה מנוטרלים המטענים האירוטיים לטובת המובן האימהי הרחב יותר".
    98. ^ דליה רביקוביץ, "אבל היה לה בן", אמא עם ילד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ב 1992, עמ' 22–23.
    99. ^ חזי לסקלי, "אוּרי", הליקון, 7 (סתיו 1992).
    100. ^ דינה קטן, זמנים בתוכנו: שירים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1993.
    101. ^ אורי סטריזובר, "בן לוּ היה", הליקון, 57: שער לשירה חדשה 2003 (חורף 2003); ושוב בספר שיריו, רחל, בנך משַחֵק: שירים, ירושלים: כרמל, תש"ע 2010.
    102. ^ נעם פרתום, להבעיר את המים באש, תל אביב: חרגול; עם עובד, תשע"ג 2012. ראו נעם פרתום (פואטיוב) - שירת הפוסטינור, סרטון באתר יוטיוב (המשוררת קוראת את שירהּ). לדברי המחברת, זהו "שיר שנכתב בתוך מסורת ספרותית ענפה, שבו אני מתכתבת עם מורשת של שירה נשית, ספציפית על הרצף הזה של אובדנם של חיים פוטנציאליים שהיו יכולים לצמוח בקרבך וברחמך" (נעם פרתום, הדם מחפש פרצה, בית אבי חי, 10 באוקטובר 2012).
    103. ^ ידידיה יצחקי, "אחדות מתוך ריבוי", בתוך: זיוה שמיר ואביבה דורון (עורכות), מסות על תום האלף: עיונים ברומן של א"ב יהושע מסע אל תום האלף, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 160; וראו גם ניצה בן-דב, ""אל הנער הזה התפללתי": על מקומו של הילד ברומן "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע", עתון 77, 205 (תשנ"ז), עמ' 22–24 (פורסם בהמשך בתוך "מסות על תום האלף" (1997), עמ' 116–125).
    104. ^ לדוגמה, הרומן "חייו ומותו של יונתן ארגמן" ליוסף בר-יוסף; "בין המתים ובין החיים" מאת יונת ואלכסנדר סנד; "מנוחה נכונה" לעמוס עוז; "בן לו היה לי" לנח טמיר (בקובץ סיפוריו "דמויות, תואמות ונוגדות"); "גילוי אליהו" לס. יזהר.
    105. ^ דן מירון, אמהות מייסדות, אחיות חורגות: על ראשית שירת הנשים העברית, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 126 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
    106. ^ נתן א., הטור השביעי | הֵאִיר הַשַּׁחַר, דבר, 31 בדצמבר 1954. נדפס שוב בשינויי נוסח קלים בהטור השביעי, תשי"ד-תשכ"ב (תשכ"ב), עמ' 182–185, ובהטור השביעי, ספר שני (תשל"ב), עמ' 182–185 (הטור השביעי – 1949 עד 1956, בלקסיקון הספרות העברית החדשה).


    שירת רחל
    ספיח (1927) זמר נוגה • אל ארצי • רחל • כאן על פני אדמה • אני • כנרת • הן יצאנו בסך • כוחי הולך ודל • מיכל • פגישה, חצי פגישה • יום בשורה
    מנגד (1930) עקרה • ספר שירי • ואולי לא היו הדברים... • אם צו הגורל... • להקיץ ולדעת • זמר • גן נעול • העברת ידך • לא פעם, בקיץ • פשטתי יד לבקש רחמים • הוי ארצי הורתי • בלילה • שי • אקליפטוס • מנגד • זו הדרך • אני ואתה
    נבו (1932) אביב • רק על עצמי • הנה אקח את מבט עיניך • בגני נטעתיך • על הגורן • עם שחר • חג • מתי • כה ציפיתי ליום והגיע • ליד החלון
    טיוטות ותרגומים חופי ירדן • אל נא תשירי • התזכרי ליל אביב? • שיבה • אל גדר דחויה

    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עקרה_(שיר)&oldid=38404723"