ירושלים בתקופת בית ראשון
העיר ירושלים בתקופת בית ראשון המקבילה לתקופה הארכאולוגית תקופת הברזל השנייה (המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה), והייתה, על פי התנ"ך, בירתה של ממלכת יהודה. בספרי המקרא מתוארת ירושלים כעיר בירה לשבטי ישראל בתקופת מלכותו של דוד המלך ובנו שלמה המלך, שמתואר במקרא כמייסד בית המקדש הראשון, במאה העשירית לפני הספירה. עם פילוג הממלכה המאוחדת, הייתה ירושלים לבירת ממלכת יהודה, עד לחורבנה, עם נפילת ממלכת יהודה בידי האימפריה הנאו-בבלית בראשות נבוכדנצר השני בשנת 586 לפנה"ס.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאור והמחקר של ההיסטוריה של ירושלים בתקופת הממלכה המאוחדת ובית ראשון נתקל בקשיים אובייקטיביים של מחסור במקורות ראשוניים, ופרקי זמן ארוכים לוטים בחושך מוחלט, מקורות כתובים לעיתים סותרים אחד את השני ולעיתים קטועים. המחקר הארכאולוגי השופך אור ומשלים את המידע החסר, מוגבל אף הוא בגין אופייה המיוחד של ירושלים כעיר מודרנית הממשיכה בשגרת חיי יום-יום, וסלע מחלוקת דתי - לאומי הנמצא במרכז סכסוך בעל מאפיינים בין דתיים המונע חפירה בשטח העיר העתיקה.
מקורות היסטוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקור הכתוב העיקרי לתולדות ירושלים הוא המקרא, תיאור תולדות ירושלים עד לכיבושה על ידי דוד המלך מעורפלים ומהימנותם מוטלת בספק, האזכור הראשון בספר בראשית מסופר בפרק י"ד, פסוקים י"ח–כ', שמלכי-צדק קיבל את פניו של אברהם בלחם ויין ובירך אותו לאחר שניצח במלחמה את ארבעת מלכי המזרח והציל מהם את שבויי סדום והסביבה ואת לוט בן אחיו.
”וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.”. סיפור המפגש בין מלכי-צדק לאברהם הוא ככל הנראה מיתוס ישראלי המבקש כפי הנראה לבסס את המסורת של הבטחת הארץ לאבות האומה העברית, ולרמוז על עתיקות קדושתה של ירושלים. מסורות המתארות כיבוש של ירושלים לפני תקופת המלוכה ”וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ” (שופטים, א', ח') סותרות תיאורים המתארים את ירושלים כעיר יבוסית עצמאית ”וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם לֹא (יוכלו) יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם, וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (יהושע, ט"ו, ס"ג) ומאידך ”וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (שופטים, א', כ"א). הבדלי הגרסאות נובעים בין היתר ממחלוקת בין שבט יהודה ושבט בנימין על החזקה בירושלים[1] ומוסברים בדוחק על ידי המסורת[2].
המקרא איננו מוסר פרטים כלשהם בנוגע לירושלים היבוסית וכן בתקופת מלכותם של דוד ושלמה המלך. גם הממצא הארכאולוגי מתקופת המלוכה מועט. המידע המקראי על תולדות ירושלים מימי רחבעם עד חזקיהו מועט ומכיל רסיסי מידע בלבד ומקורות שאינם מקראיים אינם מזכירים כלל את העיר עד לאזכורה במסמכים אשוריים בהקשר למסע סנחריב. המקרא מפרט ומרחיב את סיפור חורבן בית ראשון אך נמנע מלתאר את ירושלים שלאחר החורבן.
מחקר ארכאולוגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ירושלים בכלל ועיר דוד בפרט היו אבן שואבת לארכאולוגים החל מראשית המחקר בארץ ישראל בסוף המאה ה-19. המשלחות הראשונות שחלקן היו טובות במעט מהרפתקנים בעלי חזון ורחוקים מעבודה מדעית מסודרת פגעו קשות באתרים הנחפרים. לבד מנזקים פיזיים לשרידים באזורי החפירה שנבעו מחפירות לא שיטתיות ולא מדעיות, נגרם נזק נוסף למחקר כאשר ממצאים הוצאו מהאתר ללא תיעוד דבר שגרם לניתוק מההקשר ההיסטורי[3]. התפיסה ההיסטורית של ירושלים המקראית השתנתה במהלך שנות השישים של המאה ה-20, כאשר נחפרו באופן שיטתי אתרים שונים בעיר העתיקה על ידי קתלין קניון. לאחר מלחמת ששת הימים נחפר הרובע היהודי ואזור מצודת דוד על ידי נחמן אביגד ולאחר מכן על ידי יגאל שילה, אשר אף חפר בעיר דוד בשנים 1978 עד 1985. אזור העופל נחפר על ידי בנימין מזר ולאחר מכן על ידי נכדתו איילת מזר שבקיץ 2005 חשפה את מבנה האבן הגדול בעיר דוד. על סמך התיארוך, המיקום והגודל, מזר העלתה את האפשרות כי המבנה שימש ארמונו של דוד המלך. התגלית זכתה לסקירה תקשורתית רחבה, בין השאר בגלל השערה זו ובגלל בולה שנמצאה באתר הנושאת את השם יהוכל בן שלמיהו, שם של דמות המופיעה בתנ"ך. ארכאולוגים אחרים הגיבו בהתרגשות לגבי הממצא, אך באופן זהיר יותר לגבי ההשערה שמדובר בארמונו של דוד. מזר ממשיכה לחפור את האתר, ובהרצאה באוניברסיטת בר-אילן ב-8 בנובמבר 2007 הצהירה כי משלחתה גילתה "קטעים מן החומה והמגדל הנזכרים בתנ"ך - בספר נחמיה"[4].
משנת 1995 ואילך, (עד היום 2010) חופר רוני רייך ביחד עם אלי שוקרון, חפירה מתמשכת בעיר דוד. חשובה במיוחד החפירה סמוך למעיין הגיחון, שחשפה חלקים בנויים וחצובים חדשים של מערכת המים הכנענית, זו המכונה מערכת פיר וורן. כך יכלו רייך ושוקרון להציע הבנה מחודשת, שונה בתכלית למה שהיה מקובל במחקר ביחס לאתר שהוא הנחפר ביותר בישראל. חפירות אלו חשפו מערכות ביצורים, בתי מגורים, מבני ציבור ומידע רב שאיפשר לשחזר מקטעים מתולדות ירושלים, כך הוכרעה המחלוקת לגבי העיר העליונה הידועה גם בשם הגבעה המערבית והוכח כי היא נכללה בתוך שטח ירושלים עוד לפני המאה ה-8 לפנה"ס, עת נבנתה חומה סביב הגבעה על ידי חזקיהו המלך[5].
ב-2010, בחפירות ארכאולוגיות ברובד באזור עיר דוד, נחשפה אחת מחומות ירושלים שתוארכה על ידי החוקרים למאה ה-10 לפנה"ס, עם שרידים של הרובע המלכותי של העיר, ממזרח לבניין הממלכתי ישנו קטע מחומה נוספת, שממשיכה את תוואי החומה בקו ישר ומקיף את העופל לכיוון צפון מזרח. החומה שנחשפה מעידה על יכולת שלטונית, ועוצמתה ומאפייני הבנייה הממלכתית שלה מעידים על ביצוע ברמה הנדסית גבוהה. ראש צוות הארכאולוגים באתר, ד"ר אילת מזר, מסכמת: "תוואי החומה, מאפייניה ותיארוכה, עשויים לעלות בקנה אחד עם המסופר במקרא על המלך שלמה שבנה בעזרת הפיניקים, הבנאים המהוללים, את בית המקדש ואת מכלול המבנים של ארמונו החדש והקיף אותם בחומה שכנראה התחברה אל החומה הישנה של עיר דוד"[6].
"הוויכוח החדש"
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחלוקת נוספת בין החוקרים נתגלעה בנושא חשיבות ואופי ירושלים החל מהתקופה הכנענית. מחלוקת זו נסובה סביב העובדה כי בחפירות בירושלים נתגלה ממצא מועט מתקופת הברונזה ומתקופת הברזל וחוקרים העלו את השאלה איך ליישב את דלות הממצאים עם תיאור ירושלים כבירת ממלכת ישראל המאוחדת. מחלוקת זו מהווה חלק מוויכוח מקיף יותר בנוגע לשאלה האם הסיפור המקראי משקף מציאות היסטורית או שהוא יצירה ספרותית חסרת בסיס עובדתי. ספקות אלו לגבי המקרא וירושלים הועלו על ידי חברי סגל הפקולטה לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב [7] ובראשם פרופסור ישראל פינקלשטיין, נדב נאמן ודוד אוסישקין שהצהיר[8]”העדות הארכאולוגית סותרת בבירור את העדות המקראית”, בעוד ההתנגדות לעמדה זו באה בעיקר מהפקולטה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת בר-אילן הטוענים כי העדרו של ממצא ארכאולוגי אינו יכול כשלעצמו לשמש כבסיס לביטול הסיפור המקראי לא כל שכן באתר בעייתי כמו עיר דוד שעליו פעלו כוחות סחף חזקים והיה חשוף לתהליכי חציבה, בנייה והרס במשך אלפי שנים - תהליכים שמחקו שרידים ועקבות של תקופות קדומות[9].
פרשנות לממצאים הקיימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחלוקת נוספת בין החוקרים חושפת בעיה חמורה במחקר הארכאולוגי של ירושלים הנובעת מפרסום חלקי של תוצאות החפירות ופרשנות הניתנת לממצאים שנחשפו. השרידים העומדים במרכז המחלוקת הם בעיקר שטח G, והמבנה המדורג בין מרגריט שטיינר העוסקת בעריכה ופרסום תוצאות החפירה של קתלין קניון, וג'יין קהיל העוסקת בעריכה ופרסום תוצאות חפירות יגאל שילה באותו שטח עצמו. המסקנות שונות לחלוטין, שטיינר טוענת כי מערכת הטראסות של שטח G נבנתה לפני המבנה המדורג בעוד קהיל טוענת כי הטראסות הם הבסיס והיסוד למבנה המדורג, על פי שתי הדעות המבנה המדורג עצמו לא היה אלא קיר תמך למבנה מונומנטלי ששימש בימי דוד ושלמה וייתכן והוקם זמן רב לפני כיבוש העיר. מחלוקות נוספות על תיעוד שרידים נוספים כגון חומת הסוגרים שמצפון לשטח G מותירות סימן שאלה בכל הקשור לגודלה של ירושלים בתקופת ההתנחלות (תקופת הברזל א') ומספר תושביה.[10] [11]
גבולות ירושלים בתקופת בית ראשון - הוויכוח בין המרחיבים למצמצמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת השאלות החשובות בחקר תקופת הבית הראשון הייתה האם נשארה העיר מוגבלת בגבולותיה הצרים של עיר דוד והרחבתו של שלמה להר הבית במשך כל התקופה עד לחורבן הבית הראשון ב-586/7 לפנה"ס או האם העיר התרחבה והתפשטה מעבר לחומותיה בלחץ התנאים האורבניים והטופוגרפיים.
האם שכנה ירושלים של בית ראשון על גבעה אחת או שתיים? יוספוס פלביוס הוא ההיסטוריון היחיד המתאר את הטופוגרפיה של ירושלים[12] ועדותו תקפה לגבי תקופתו: ימי בית שני. הוא מבחין בין העיר העליונה לתחתונה, אך לא ברור מדבריו מתי התחילה העיר להתפשט לכיוון הגבעה הדרום-מערבית והחוקרים היו חלוקים בנושא זה כמאה שנה. כדי להכריע בסוגיה זו צריך להישען על מידע מהימן ממקורות היסטוריים או על חפירות ארכאולוגיות. שני המקורות הללו לא היו ברורים וחד משמעותיים די צרכם. נתהוו שתי אסכולות עיקריות "המרחיבים" ו"המצמצמים" וכל אחת מהן הסתמכה בעיקר על אחד משני קריטריונים: ההיסטורי או הארכאולוגי[13].
לדעת המרחיבים השתרעה ירושלים בכל תקופת בית ראשון על שתי הגבעות גם יחד. הם הסתמכו בראש ובראשונה על יוספוס פלביוס, המתאר את מהלך החומה הראשונה המקיפה את הגבעה המערבית, אותה ייחס יוספוס לדוד ושלמה. המרחיבים קיבלו דברים אלו כפשוטם. כמו כן ראו המרחיבים גם במקרא רמזים לכך שהיו פרברים מחוץ לתחומי עיר דוד. הכוונה ל"משנֶה" ול"מכתש" הנזכרים במקרא[14] ומתפרשים בדרך כלל כפרברי מגורים חדשים הנמצאים אי שם מחוץ לתחומי העיר הישנים. לעומת המרחיבים, טענו המצמצמים וטענו כי שטח גדול כזה איננו מציאותי לגבי עיר בארץ ישראל בתקופה הישראלית. את החומה הראשונה שיוספוס מזכיר יש לדעתם ליחס לחשמונאים. ייחוס זה מבוסס על קטעי חומות מהתקופה החשמונאית, שנחשפו בחומות המקיפות את הגבעה המערבית ממערב ומדרום. בעיקר הם הסתמכו על נתונים ארכאולוגיים שליליים, כלומר על העובדה כי בגבעה המערבית, בה נערכו חפירות מצומצמות מאוד, לא נמצאו שרידים מתקופת בית ראשון[15].
בשנות השישים של המאה ה-20 חפרה במקום קתלין קניון. היא ערכה חפירות בדיקה במקומות פנויים בגבעה המערבית והסיקה כי לא היה יישוב על הגבעה המערבית בתקופה הישראלית. בגלל המוניטין הרב של קניון דומה היה כי העניין סגור, אך אחרי 1967 התאפשרו חפירות בקנה מידה רחב בעיר בעתיקה והתברר שקניון טעתה[16]. עד המאה השמינית לפנה"ס ירושלים הייתה מוגבלת לגבעה המזרחית. במאה השמינית היא גדלה פי שלושה או ארבעה ממצבה הקודם. לא ניתן להסביר את הגידול באמצעות גידול טבעי ויש להניח שהתרחבות מואצת ומוגברת של ירושלים המקראית על שטח כה גדול נגרמה במידה רבה בשל זרם הפליטים שבאו מממלכת ישראל אחרי כיבושה של שומרון ב-722 לפנה"ס ואחרי מסע סנחריב ביהודה ב-701. היישוב החדש התפשט על כל הגבעה המערבית והיה תחילה יישוב פרזות ומנותק מעיר האם, אך לימים הוקפה כל העיר חומה[17]. הממצא שהיווה עדות חותכת והטה את הכף לטובת ה"מרחיבים" היה ממצא החומה הרחבה ברובע היהודי של היום, בעיר העליונה של יוספוס, בגבעה הדרום-מערבית של אגן העיר העתיקה[18]. בחפירה מאוחרת יותר, באזור מגדל דוד, התגלתה חלק מהחומה המתוארכת לתקופת המלך חזקיהו[19].
תולדות ירושלים בתקופת בית ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקומה של ירושלים על קו פרשת המים בהרי יהודה, מעיין הגיחון כמקור מים צמוד ושטחים קטנים יחסית הראויים לעיבוד חקלאי איפשרו קיום ליישוב בגודל בינוני בסדרי הגודל של התקופה הכנענית. המעבר מיישוב קטן והעלייה למעמד של עיר בירה התאפשרה בעקבות אירועים היסטוריים, חברתיים ודתיים שהפכו את ירושלים למרכז לאומי בתקופת בית ראשון ובינלאומי בתקופת בית שני ואילך. לפי השערה, מעמדה הייחודי של ירושלים - יבוס כעיר זרה בתוך שטח מיושב על ידי בני ישראל, והיותה עיר ללא זיקה למסורת או קדושה דתית מסוימת, נתנו פתח לדוד המלך לבחור בה כעיר בירתו - חפה מכל משקע או סכסוך פנימי, ואיפשרו לשלמה להפוך את ירושלים למרכז דתי-רוחני[20].
יבוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כיבוש ירושלים בידי דוד
השם יבוס נמצא בשימוש במקרא בלבד ותושבי העיר נקראים יבוסים. ישנם חוקרים המשערים כי מדובר בשבט ממוצא חתי וזאת על סמך קרבה בין שמות יבוסיים - תנכיים לשמות חיתיים. אף על פי שחלקים ניכרים מעיר דוד נחקרו ונחפרו לא נמצאו שרידים שניתן ליחס לעיר הקרויה בתנ"ך יבוס. לכך יכולות להיות מספר סיבות. השערה אחת היא שהעיר ישבה על ראש המדרון המזרחי של עיר דוד - אזור שלא נחפר עדיין[21]. מאידך מצביעים החוקרים על מבנים שונים בעיר דוד לגביהם יש מחלוקת על זמן הקמתם ומשך השימוש בהם וייתכן כי יסודותיהם הונחו עוד בטרם נכבשה ירושלים על ידי דוד, והשימוש בהם נמשך גם בתקופת הממלכה המאוחדת כך שיבוס נבלעה בתוך ירושלים ולא נודע כי באה אל קרבה[22].
סיפור כיבוש העיר יבוס על ידי דוד המלך מופיע פעמיים בתנ"ך פעם ראשונה בספר שמואל ב', פרק ה' ובספר דברי הימים א', פרק י"א - גרסה הנראית כמעיין פירוש של הגרסה הראשונה.
וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם, הִיא יְבוּס; וְשָׁם, הַיְבוּסִי, יֹשְׁבֵי, הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס, לְדָוִיד, לֹא תָבוֹא, הֵנָּה; וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת-מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד--כָּל-מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה, יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר; וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וַיְהִי לְרֹאשׁ. וַיֵּשֶׁב דָּוִיד, בַּמְצָד; עַל-כֵּן קָרְאוּ-לוֹ, עִיר דָּוִיד. וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב, מִן-הַמִּלּוֹא וְעַד-הַסָּבִיב; וְיוֹאָב, יְחַיֶּה אֶת-שְׁאָר הָעִיר
הגרסאות מעורפלות ונראה כי נכתבו במרחק רב מהאירועים.[23] הסיפור המקראי לא מאפשר לקבוע מתי נכבשה ירושלים מידי תושביה הכנענים/יבוסים, והחוקרים חלוקים בדעתם אם האירוע היה בתחילת ישיבתו של דוד בחברון לפני שהוכרז כמלך ישראל או לאחר הקרבות עם הפלשתים בעמק רפאים. לאחר המצור וכיבוש העיר הפך דוד את ירושלים לעיר בירתו ועל פי מסורת ארוכת ימים במזרח הקדום נתן לעיר את שמו - עיר דוד.[24][25]
ההערכה היא כי לפני כיבוש העיר על ידי דוד, התגוררו בה כ־2,000 בני אדם.[26]
עיר דוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – עיר דוד
המסורות המקראיות המתארות את מפעלי דוד המלך בירושלים נערכו על פי סידור אידאולוגי בספר שמואל והסדר שונה בספר דברי הימים. ההנחה במחקר המודרני היא שתיאורים אלו משקפים סדר יום לאומי ולא תיאור היסטוריוגרפי. על פי הגרסה שבדברי הימים בחר דוד המלך להעלות לירושלים את ארון הברית כמעשה סמלי ראשון שהפך את ירושלים למרכז דתי לאומי, הארון הוצב בתוך אוהל אשר נטה לו דוד[27] על פי ספר שמואל החל דוד את שלטונו בירושלים בבניית ארמון בעזרת בעלי מלאכה שנשלחו על ידי חירם הראשון מצור[28], מקום הארמון איננו מצוין אך בשנת 2005 הודיעה הארכאולוגית איילת מזר כי מבנה האבן הגדול בעיר דוד הוא הארמון שבנה דוד[29] ארכאולגים המזוהים עם אסכולת תל אביב, ובראשם ישראל פינקלשטיין, מפקפקים בפרשנותה של מזר לממצא. דודהּ של אילת, עמיחי מזר, הציע כי מבנה האבן יכול להיות בסיסה של מצודת ציון היבוסית שנכבשה על ידי דוד.
דוד לא הצליח לבנות בית מקדש בירושלים אך הצליח לבנות מזבח בגורן ארוונה. על פי ספר שמואל ב', פרק כ"ד רכש דוד שטח אדמה מבעליו היבוסי - ככל הנראה המלך האחרון של העיר טרם כיבושה, המחקר המודרני גורס כי סיפור אטיולוגי זה נועד לתת תוקף חוקי לחזקת עם ישראל על הר הבית.[30]
ההערכה היא כי בתקופת שלטונו של דוד התגוררו בעיר כ־5,000 בני אדם.[26]
תקופת שלמה המלך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מסכת של תככים ומאבקים עלה שלמה המלך על כיסא המלוכה בירושלים, מסע טיהורים הסיר את מוקדי ההתנגדות לשלטונו ואיפשר לשלמה להתמקד בבנין מלכותו שלפי המסורת היהודית הייתה תקופה של פאר ושיא גם בבניה בכלל ובירושלים בפרט. על פי המסופר בספר מלכים שלמה הרחיב או בנה מחדש את אזור המילוא - ככל הנראה על ידי הקמת קירות תמך שאיפשרו הרחבת העיר לכיוון צפון והשלמת בניין חומה שהקיפה את רבעי ירושלים השונים. חומה זו איפשרה להכליל את הר הבית והעופל בתוך שטח ירושלים המבוצרת, בתוך השטח החדש שנוסף לעיר, על הפסגה הצפונית שספר דברי הימים מזהה עם הר מוריה, הוקם בית המקדש וארמון המלך על הר הבית. הארמון עמד בתוך חצר גדולה שהפרידה בינו לבין המקדש והייתה בו חלוקה פנימית לאגפים ציבוריים ופרטיים. בחדר המרכזי של הארמון עמד כסא המלכות המפואר ובו קיבל שלמה המלך אורחים ובו ניהל משפט. בעיר נבנה - במתכונת בתי המלוכה של המזרח הקדום - גם גן חיות.
מפעל הבנייה הגדול ביותר המיוחס לשלמה המלך הוא בית המקדש. שלמה המלך החל לבנות את המקדש בחודש אייר בשנה הרביעית למלכותו. הבנייה נמשכה שבע שנים ומחצה, עד חודש חשוון בשנה האחת עשרה למלכותו[31]. לצורך הבניה גייס שלמה רבבות פועלים, והסתייע בעבודתם ובניסיונם של הצידונים. בספר מלכים פרקים ו' עד ח' מופיע תיאור מפורט של מבנה המקדש, כליו ועיטוריו כיאה למרכז דתי החשוב ביותר בדת היהודית. מחקרים היסטוריים מצביעים על דמיון בין התיאור המקראי של המקדש לתיאורים של בניית מקדשים במסופוטמיה כפי שעולה מכתובות שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות, המסקנות מדמיון זה אינן אחידות ועשויות להצביע על קשר בין תרבותי שאיננו שולל מקוריות התיאור בספר מלכים ויש הגורסים כי התיאור נערך לאחר חורבן בית ראשון על פי זיכרון המחבר של ספר מלכים[32]. המקום עליו נבנה בית המקדש הידוע בשם העופל איננו מתואר בפירוט ומיקומו איננו נמסר בספר מלכים, רק בספר דברי הימים ב', פרק ג' נקשר העופל עם הר המוריה וגורן ארוונה. חוקרי מקרא והיסטוריונים רואים בזיהוי זה מיתוס לא מבוסס שנועד לבסס את הלגיטימיות של הר הבית ובית המקדש השני. חיזוקים מסוג זה היו דרושים גם בתקופת בית ראשון בעת שניטש מאבק בין ירושלים כמרכז דתי חסר מסורת לבין מרכזי פולחן אחרים ברחבי ישראל ובהם: בית אל, דן ושילה, מאבק זה שהדיו ניכרים בעובדה כי עם בניית בית המקדש לא בוטל הפולחן בבמות שבחלקי הארץ השונים, ואלה הוסיפו לשמש לצורכי זבח וקורבן. בממלכת יהודה הוסיפו לזבוח בבמות השונות עד לימי יאשיהו (621 לפנה"ס) כאשר נהרסו הבמות ובית המקדש נהיה למקום היחיד לעבודת אלוהים. בזמן זה אף נאסרה עבודת אלילים איסור גמור והציווי על עבודת האלוהים הפך לייסוד האמונה היהודית.
מרכז פולחני לאלים רבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי ספר מלכים, החל מימי שלמה ובמשך רוב תקופת הבית הראשון התקיים בירושלים פולחן לאלים רבים במקביל לפולחן ה'. בספר מלכים א', פרק י"א מתואר כיצד בערוב ימיו בנה שלמה המלך במות פולחן עבור האלים של נשותיו הנכריות הרבות, ובפרט האל המואבי כמוש והאל העמוני מולך[33]. רק לקראת סוף התקופה, במסגרת הרפורמה הדתית של יאשיהו, הוצאו מהיכל ה' כלי הפולחן לאלים הכנענים בעל ואשרה, הופסק פולחן הנשים לאשרה בבית המקדש והושמדו המזבחות והבמות שנבנו ברחבי ירושלים על ידי שלמה ושאר מלכי יהודה לצורך פולחן לעשתרת ואלים נוספים[34].
בירת ממלכת יהודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פילוג הממלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, ממלכת יהודה
עם מות שלמה עלה בנו רחבעם לכס המלוכה, וישב על כיסא המלוכה בשנים 928 לפנה"ס עד 911 לפנה"ס. בעקבות התקוממות העם על רקע סירובו להוריד את נטל המיסים הומלך ירבעם בן נבט כמלך על 10 השבטים הצפוניים במלחמה שפרצה התפלגה הממלכה שתי ממלכות - ממלכת ישראל שבצפון וממלכת יהודה שבדרום.
מלכות רחבעם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בשנה החמישית למלכות רחבעם הותקפה הממלכה וירושלים על ידי שושנק הראשון, פלישה זו ניצלה את מלחמת האחים בין ישראל ליהודה ככל הנראה לחדש ולחזק את השפעת מצרים בארץ ישראל, ולפי השערה אחרת - לסייע לבן חסותו ירבעם בן נבט מול הלחץ של רחבעם. תיאור הפלישה מופיע בתמצית בספר מלכים וביתר פירוט בספר דברי הימים, לפי הסיפור התנכי עלה שישק בצבא רב על ירושלים ושדד את אוצרות בית המקדש וארמון המלוכה.
וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-ה' וְאֶת-אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶת-הַכֹּל לָקָח; וַיִּקַּח אֶת-מָגִנֵּי הַזָּהָב, אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה. וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתֵּיהֶם, מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת
מקור מקביל לסיפור התנכי היא כתובת ניצחון של הפרעה ששנוק הראשון, המזוהה על ידי רוב החוקרים עם שישק וחקוקה על קיר במקדש אמון בכרנך. בכתובת לא מוזכרת ירושלים ואף על פי שהכתובת איננה שלמה. על פי עמיחי מזר שניתח את הכתובת, המסע העיקרי התנהל לכיוון ממלכת ישראל, וחלקו פנה דרומה לנגב, המסע עבר מעזה לגזר, ומשם דרך אילון, בית חורון וגבעון לירדן, המשיך בירדן המרכזי, עמק בית שאן, עמק יזרעאל, מגידו, נחל עירון ולאורך השרון. אחת ההשערות להיעדרות השם ירושלים מהרשימה היא ששישק קיבל את אוצרות המקדש כתשלום מרחבעם שתמורתו הופסק המסע ביהודה והופנה צפונה אל ממלכת ישראל[35].
-
פרעה ששנוק הראשון - שישק -
שישק בוזז את אוצרות המקדש, תחריט מהמאה ה-16 -
שישק בוזז את אוצרות המקדש, הדפס מהמאה ה-19 -
כרטוש ובו תיאור מלך יהודה בכתובת שישק
מלכות אסא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסא, מלך יהודה בין השנים 908 לפנה"ס עד 867 לפנה"ס, בנו של אביה. כשאסא עלה לשלטון הוא היה קטין ולכן כיהנה אמו מעכה כעוצרת עד הגיעו לגיל חמש עשרה, על פי ספר מלכים הוא הסיר את הבמות ועבודת האלילים. אירוע דומה למסע השוד של שישק אירע בימי מלכותו של אסא, שמלך על ממלכת יהודה בין השנים 908 לפנה"ס עד 867 לפנה"ס, על פי ספר דברי הימים, עלה בעשא מלך ישראל על ממלכת יהודה ותפס את המבצר רמה המזוהה עם הכפר הערבי א-ראם - צפונית לירושלים. כך הוטל מצור כלכלי על יהודה וירושלים הייתה תחת איום של כיבוש. בתגובה ועל מנת להסיר את ההסגר פנה אסא לשליט דמשק וביקש את עזרתו - תמורת תשלום של שוחד מאוצרות בית המקדש:
שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ, לְמַלְכוּת אָסָא, עָלָה בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל עַל-יְהוּדָה, וַיִּבֶן אֶת-הָרָמָה--לְבִלְתִּי, תֵּת יוֹצֵא וָבָא, לְאָסָא, מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיֹּצֵא אָסָא כֶּסֶף וְזָהָב, מֵאֹצְרוֹת בֵּית ה'--וּבֵית הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח, אֶל-בֶּן-הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם, הַיּוֹשֵׁב בְּדַרְמֶשֶׂק, לֵאמֹר. בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֵךְ הָפֵר בְּרִיתְךָ אֶת-בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְיַעֲלֶה מֵעָלָי.
.
מלכות יהושפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהושפט שלט על יהודה בשנים 870 עד 867 לפנה"ס כעוצר, ובשנים 867 עד 846 כמלך. מקובל לראות בו את אחד החשובים והמוצלחים שבמלכי יהודה. ספר מלכים מסכם את המפנה שחל בימי יהושפט ביחסים בין יהודה לישראל במשפט הקצר אך רב המשמעות: " וַיַּשְׁלֵם יְהוֹשָׁפָט עִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א', כ"ב, מ"ה). נראה כי יהודה ויתרה על שאיפתה להשתלט על הממלכה המאוחדת והעדיפה יחסי ברית עם ממלכת ישראל, על כל היתרונות הכרוכים בכך. במסגרת פעולותיו ערך יהושפט רפורמה משפטית שכללה הקמת בית-דין עליון בירושלים, המהווה ערכאה עליונה, לשופטים ממלכתיים שהוצבו בכל ערי יהודה הבצורות. בראש בית הדין ישבו שני ממונים עליונים. ישנה כאן הבחנה בין דינים הנכללים בתורת משה, לבין עברות על דבר המלך. השופטים מונו מבין הכהנים, הלויים וראשי בתי האבות (ספר דברי הימים ב', פרק י"ט).
מלכות יואש
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהואש, הוא בנו של אחזיהו מלך יהודה, מלך על ממלכת יהודה בשנים 836 עד 798 לפני הספירה. הוא עלה לשלטון בגיל 7 לאחר מרידה של יהוידע הכהן בעתליה, סבתו של יהואש. התנאים המיוחדים של עליית יהואש למלוכה הביאו תוצאות מפליגות בכל הנוגע למעמד המקדש וכוהניו בממלכה. במשך כל תקופת מלכותו של בית דוד, עד לעליית יהואש, אין זכר להתערבות הכוהנים בעניינים המדיניים. הפעם, בשל התפקיד המכריע שמילא יהוידע הכהן בהכתרתו של יהואש, הפך יהוידע ליועץ ליהואש, והוא נטל - ככל הנראה חלק פעיל בניהול הממלכה.
מכל תקופת מלכותו הארוכה יחסית של יהואש בחר בעל ספר מלכים לציין שני אירועים בלבד החוזרים ומוצגים גם בספר דברי הימים. האירוע הראשון שמתואר בפירוט רב יחסית הוא בדק בית המקדש שנעשה במצוות המלך בשנת מלכותו העשרים ושלוש (מתוארך לשנת 814 לפנה"ס) ובמהלכו נאסף כסף, תוקן המבנה ושופצו הכלים. עם מות יהוידע חזר הכוח לאצילי הממלכה בהפיכת חצר שבה הוצא להורג זכריה, הכוהן הגדול. בסוף ימיו עלה חזאל מלך ארם על ירושלים ויואש נאלץ לפדות את העיר בתשלום כבד שמומן מאוצרות בית המקדש
אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל-גַּת וַיִּלְכְּדָהּ וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל-יְרוּשָׁלִָם. וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֵת כָּל-הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר-הִקְדִּישׁוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת-קֳדָשָׁיו וְאֵת כָּל-הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית-ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם
מלכות אמציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמציה מלך יהודה, בנו של יואש, מלך בשנים 798 עד 769 לפנה"ס. מתקופת מלכותו של אמציה נרשמו שני אירועים, האחד כיבוש אדום והשני עימות עם צבא ממלכת ישראל שנערך בסמוך לבית שמש. צבא ממלכת יהודה הובס, אמציה נפל בשבי וצבא ממלכת ישראל עלה על ירושלים. במהלך המצור נפרצו חומות העיר ובית המקדש נבזז:
וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מִשַּׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפּוֹנֶה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. וְכָל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בְּבֵית הָאֱלֹהִים עִם עֹבֵד אֱדוֹם וְאֶת אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹן
מלכות עוזיהו ויותם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוזיהו או עזריהו מלך יהודה, בנו של אמציה, שימש עוצר בשנים 785 לפנה"ס עד 769, וכמלך בשנים 769 עד 733. בספר מלכים מופיע תיאור קצר מאוד של מלכותו, ספר דברי הימים לעומת זאת מתאר את ימי מלכותו בפירוט המציב אותו כאחד מלכי יהודה הגדולים והחשובים שהקדיש זמן ומאמצים לביצור ירושלים וסביר להניח שיפוץ נזקי המצור של חזאל מלך דמשק בתקופת יהואש, מלך ישראל בפרט ומערכת הביצורים ברחבי ממלכת יהודה בכלל.
וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם... וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק
ייתכן והביטוי חשבונות מחשבת חושב מתייחס לחידוש בארכיטקטורת ביצורים - מעיין מבנים מיוחדים הבולטים מהחומה ששימשו כמגן עבור הקשתים והקלעים בעת שהעסיקו באש את האויב שלמרגלות החומה[36].
על סופו נכתב בספר מלכים:
”וַיְנַגַּע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ”
מובנו של השם "חופשית" מתבאר מן השפה האוגריתית, בה ח'פת'ת הוא אחד מכינויי השאול. ונראה ש"בית החופשית" היה כינוי לבית אשר שוכניו משולים למתים. מקומו של מבנה זה אינו ידוע, אך המסורת העממית זיהתה אותו עם קבר בני חזיר. ממצא ארכאולוגי מעניין שמקורו איננו ידוע הוא ציון-קבר מתקופת בית שני שנשמ במוזיאון בטורקיה. ציון זה כתוב בארמית:
- "לכה התית טמי עוזיה מלך יהודה ולא למפתח" = לכאן הועברו עצמות עוזיהו מלך יהודה ואין לפתוח.
בניין ושיפוץ חומות ירושלים המשיך בימי מלכות בנו של עוזיהו יותם שעל פי דברי הימים:
הוּא בָּנָה אֶת שַׁעַר בֵּית ה' הָעֶלְיוֹן וּבְחוֹמַת הָעֹפֶל בָּנָה לָרֹב. וְעָרִים בָּנָה בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחֳרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיּוֹת וּמִגְדָּלִים.
מלכות אחז
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחז בנו של יותם מלך יהודה, שלט כעוצר בשנים 743 עד 733 לפנה"ס וכמלך בשנים 733 עד 727. בימיו עלתה על במת ההיסטוריה האימפריה האשורית והמלך תגלת פלאסר השלישי ניהל מסעות מלחמה לכיבוש סוריה ודמשק ובת בריתה ממלכת ישראל. מנגד עמדה ממלכת יהודה בעמדה נייטרלית, ועל רקע זה פלשו כוחות צבא ישראל וארם לממלכת יהודה. ספר מלכים מוסר גרסה מצומצמת של האירועים, ומציין כי ירושלים הושמה במצור. ספר דברי הימים מוסר תיאור מפורט של האסון שהכה בממלכת יהודה: ערים הותקפו, מספר רב של תושבים ואצילים נהרגו ורבים אחרים נלקחו בשבי[37]. אחז, שמצא עצמו בין הפטיש והסדן, פנה לשליט אשור ושילם לו דמי חסות שמומנו מאוצרות בית המקדש והפך לוסל של אשור:
וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי. וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד. וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה וְאֶת רְצִין הֵמִית.
מלכות חזקיהו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – נקבת השילוח
חזקיהו בן אחז מלך ביהודה מ-726 (או 715) עד 696 לפני הספירה. אחד ממעשיו הראשונים היה טיהור ופתיחה מחדש של בית המקדש:
הוּא בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, פָּתַח אֶת-דַּלְתוֹת בֵּית-ה'--וַיְחַזְּקֵם. וַיָּבֵא אֶת-הַכֹּהֲנִים, וְאֶת-הַלְוִיִּם; וַיַּאַסְפֵם, לִרְחוֹב הַמִּזְרָח. וַיֹּאמֶר לָהֶם, שְׁמָעוּנִי הַלְוִיִּם: עַתָּה הִתְקַדְּשׁוּ, וְקַדְּשׁוּ אֶת-בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנִּדָּה, מִן-הַקֹּדֶשׁ
בימיו של חזקיהו נתחדש המאבק מול האימפריה האשורית, הממלכות הקטנות בלבנט ניצלו את מות סרגון השני, מלך אשור ומרדו. חזקיהו, שהעריך כי צבא אשורי יצא למאבק במורדים פתח במבצע ביצורים רב היקף בכל יהודה ובירושלים בפרט. חומות שופצו ופרצות נסגרו[38]. עדות לבניה נרחבת זו נמצאה בחפירות שנערכו ברובע היהודי של העיר העתיקה, ובה נחשפה החומה הרחבה קטע ביצור המתוארך לימי חזקיהו המלך, המעיד על גבולה הצפוני של ירושלים בימי בית המקדש הראשון. רוחבה המיוחד של החומה - שבעה מטרים - הוא שהקנה לה את שמה כבר בפי נחמיה לפני כ-2500 שנה, שכנראה ראה שרידים שלה בשובו מבבל (ספר נחמיה, פרק ג', פסוק ח'). הארכאולוג נחמן אביגד מתאר את החומה המאסיבית שנבנתה על בסיס מבנים קודמים כעדות לבניה דחופה לפני אסון מתקרב[39].
מפעל שני של חזקיהו המלך היה הבאת המים לעיר לשם כך חצב חזקיהו נקבה, הקרויה על שמו - נקבת חזקיהו, באורך של כ-500 מטרים, אשר עוברת תחת בתי עיר דוד מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומנקזת את מי הגיחון לתוך בריכת השילוח. בריכה זו נקראה כך מפני שהמים נשלחו אליה ממרחק. מכתובת נקבת השילוח שנמצאה בניקבה ונמצאת במוזיאון ארכאולוגי באיסטנבול, ניתן להבין כי היא נחצבה בו זמנית משני קצותיה לאורך יותר מ-500 מטר. הפרש הגבהים בין מעיין הגיחון למוצא המנהרה בצד השני של עיר דוד בבריכת השילוח הוא 33 ס"מ בלבד והשיפוע הממוצע של המנהרה הוא 0.7 פרומיל בלבד. זהו הישג הנדסי מרשים.
השליט האשורי החדש סנחריב יצא בשנת 701 לפנה"ס למסע מלחמה לדיכוי המרד. הצבא האשורי שבר את הברית הרופפת שעמדה נגדו והרס את המבצרים של ממלכת יהודה. גם התנ"ך וגם המקורות האשוריים מוסרים גרסאות משלימות וסותרות בנוגע לשיאה של המערכה מול ממלכת יהודה. על פי הכתוב בתנ"ך ספר מלכים ב' עלה סנחריב על ירושלים וחזקיהו שילם לו דמי חסות כבדים שנלקחו מאוצר בית המקדש.
וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה', וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ; בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר
מנסרת סנחריב נותנת תיאור מורחב של מסעו של סנחריב ליהודה, ומפרטת את מסע המלחמה. ארבעים וששה מבצרים נהרסו וירושלים הושמה במצור, שהוסר לאחר תשלום מס כבד ומתן בני ערובה. לאחר מכן מפרט סנחריב את הפריטים והאוצרות שהועברו לידיו על ידי שליחי המלך חזקיהו:
”ואשר לחזקיהו היהודי, שלא נכנע לעולי: 46 ערים בצורות, והערים הקטנות שהיו רבות באזור... צרתי עליהן ולקחתיהן...(חזקיהו) עצמו, כציפור בכלוב סגרתיו בירושלים, עיר מלכותו. בניתי סוללה כנגדו כל אשר יצא משערי העיר, החזרתי לצערו. את עריו, אשר בזזתי, קרעתי מאדמתו... ואשר לחזקיהו תפארת מלכותי המאיימת ניצחה אותו, והערבים ושכירי חרבו, שהוא הביא כדי לחזק את ירושלים, עיר מלכותו, נטשו אותו. בתוספת ל-30 ככרות הזהב ו-800 ככרות כסף, אבנים יפות, פוך מובחר, יהלומים, אבני אודם גדולות, מיטות שנהב, כיסאות שנהב, עור פילים, שנהב, הובנה, תאשור, מיני סוגים של אוצרות, וכמו כן בנותיו, הרמונו, נשותיו וגבריו נגנים, ששלח אחרי לנינוה, עיר מלכותי. לשלם לי מס ולקבל את שיעבודו, הוא שלח את שליחיו.”
ומתאר הנביא מיכה (פרק א', פסוק ט' ואילך) את מסע סנחריב:
”כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ, כִּי בָאָה עַד יְהוּדָה נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי עַד יְרוּשָׁלָם. בְּגַת אַל תַּגִּידוּ בָּכוֹ אַל תִּבְכּוּ, בְּבֵית לְעַפְרָה עָפָר (התפלשתי) הִתְפַּלָּשִׁי. עִבְרִי לָכֶם יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר עֶרְיָה בֹשֶׁת, לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ. כִּי חָלָה לְטוֹב יוֹשֶׁבֶת מָרוֹת, כִּי יָרַד רָע מֵאֵת ה' לְשַׁעַר יְרוּשָׁלָם. רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ, רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת צִיּוֹן כִּי בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת, בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִי לָךְ יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה, עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל. קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ.”
בהמשך התיאור התנכי על העימות, מופיעה תוספת המתארת צבא אשורי העולה על ירושלים ומצטטת נאום של שר אשורי בשם רבשקה המגדף את אלוהי ישראל ודורש את כניעת ירושלים. כאשר שמע חזקיהו את דברי רבשקה קרע אף הוא את בגדיו ושלח איגרת אל ישעיהו הנביא בבקשה שיתפלל עבורם. ישעיהו הודיע לשליחי חזקיהו שה' יגן על ירושלים, למען דוד עבדו ושסנחריב יפול. ואכן, באותו לילה יצא מלאך והרג במחנה סנחריב 185 אלף איש, בעוד שארית הצבא האשורי נאלצה לסגת מיהודה, יש הרואים בתיאור המשך ישיר של מסע המלחמה של סנחריב - ומפלתו, יש הרואים בו תיאור של מסע מלחמה שני (שלא מופיעה לו מקבילה בהיסטוריוגרפיה האשורית) שכוון נגד שארית ממלכת יהודה וסופו כישלון[40]. על פי עמדת המחקר התנכי-היסטורי המודרני[41] סיפור זה משקף מסורת נבואית הצמודה לסיפור כניעת חזקיהו אך למעשה מתמקדת בתרומתו של הנביא ישעיהו להצלת ירושלים, המחקר המודרני גורס כי האירועים המתוארים במיתוס מיוחסים לממשיכי דרכו של הנביא וניסיון להסביר את נכונותו של סנחריב להפסיק את מסע המלחמה. מוסר ההשכל מהמיתוס הוא מעמדה המיוחד, האלוהי והמועדף של ירושלים.
וְהָיָה, כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה, הֲמוֹן כָּל-הַגּוֹיִם, הַצֹּבְאִים עַל-אֲרִיאֵל; וְכָל-צֹבֶיהָ, וּמְצֹדָתָהּ, וְהַמְּצִיקִים, לָהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל, וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ, וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה, וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה--כֵּן יִהְיֶה, הֲמוֹן כָּל-הַגּוֹיִם, הַצֹּבְאִים, עַל-הַר צִיּוֹן
המחקר גורס כי המיתוס הנבואי הצמוד לאירועי שנת 701 יצק נדבך נוסף בתפיסה של ירושלים כעיר המוגנת ומטופחת בחסד עליון, ממלכת יהודה נותרה מדינת חסות אשורית עד לעליית האימפריה הבבלית, גם אז - משנשתנתה התמונה הפוליטית - מדינית והנביא ירמיהו יזהיר את תושבי ירושלים מאסון עדיין נראתה ירושלים כמקלט בטוח, תפיסה זו המשיכה לחיות בזיכרון הלאומי קולקטיבי ועד לסוף ימי בית שני הצביעו אנשי ירושלים על מקום מחנה האשורים - כינוי שניתן לגבעה מחוץ לתחום החומה השלישית[42].
-
מלאך האלוהים מכה את הצבא האשורי הדפס מהמאה ה-17 -
מלאך האלוהים מכה את הצבא האשורי המאה ה-16 -
מלאך האלוהים מכה את הצבא האשורי כתב יד המאה ה-14 -
מלאך האלוהים מכה את הצבא האשורי הדפס של גוסטב דורה
מלכות מנשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנשה, מלך יהודה בשנים 697 - 642 לפנה"ס. עלה לכס המלוכה כאשר היה בן 12 בלבד. הוא ירש ממלכה קטנה ומשועבדת עקב הכישלון שנחל אביו, המלך חזקיהו, במרד נגד אשור. באותה עת גבלה יהודה בצפון ובצפון מערבה באימפריה האשורית שהייתה בשיא כוחה. בקרבתה חיו שארית תושבי ממלכת ישראל שלא גלו ועמים שונים שהוגלו לשומרון על ידי האשורים. ייתכן שעל רקע זה הרחיב מנשה את שטחה של ירושלים ושיפץ את ביצוריה:
וְאַחֲרֵי-כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר-דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים, וְסָבַב לָעֹפֶל, וַיַּגְבִּיהֶהָ, מְאֹד; וַיָּשֶׂם שָׂרֵי-חַיִל בְּכָל-הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת, בִּיהוּדָה
מלכות יאשיהו, יהואחז יהויקים ויהויכין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת שלטונו של יאשיהו שנמשכה מ-641 או 639 עד ל-609 לפנה"ס, נרשמה בתולדות ממלכת יהודה כתקופת פריחה בשל החלשות האימפריה האשורית, התרחבו בתקופתו ככל הנראה שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית. עם הרפורמה הפולחנית של יאשיהו, התרחבה ירושלים: משערים כי השתרעה אז על פני 550–600 דונם ומספר תושביה נאמד בין 15 ל-20 אלף נפש. במקביל, נתרבו גם היישובים החקלאיים בפריפריה שלה, כדי לספק לה תוצרת חקלאית[43]. סוף תקופת הפריחה ביהודה הגיע בקרב מגידו שנערך בשנת 609 לפנה"ס בין ממלכת יהודה לממלכת מצרים בסביבות מגידו. והסתיים בניצחון מצרי, מות יאשיהו מלך יהודה ושעבוד ממלכת יהודה למצרים. על פי התיאור התנכ"י, אחרי מות יאשיהו, ירש אותו בנו יהואחז, כנראה בהשפעת תומכי ההשפעה הבבלית, יהואחז שלט שלושה חודשים עד למאסרו בידי המצרים שהמליכו תחתיו את יהויקים.
בעת עלייתו של יהויקים לכס המלוכה שלטה מצרים "מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד-נְהַר-פְּרָת" (ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק ז'), אך שנות שלטונה היו ספורות. בקיץ 605, בקרב כרכמיש, הכה נבוכדנצר השני את צבא מצרים שוק על ירך והשמיד את שרידי הכוח המצרי בארץ חמת. הדים לקרב זה ולתוצאותיו קיימים בכרוניקה הבבלית על ימי נבוכדראצר, ואצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות י, ו, א; יא, א). יהויקים ושריו לא העריכו נכונה את השינויים המתחוללים במזרח התיכון, ונקטו מדיניות חוץ בעלת סיכונים גבוהים שהוליכה לכישלון. לעומתם גילה ירמיהו הבנה נכונה ומפוקחת יותר של טיב ההתרחשויות והערכה היסטורית מעמיקה על ההתפתחויות המדיניות הצפויות.
על השתעבדות יהויקים לבבל לא נשארו פרטים ברורים, לא במקרא ואף לא בכרוניקה הבבלית, ותאריך האירוע לא ידוע. ההשערה של חוקר המקרא אברהם מלמט היא שבשנת 603 לפני הספירה קיבל יהויקים את עול בבל ושלוש שנים לאחר מכן שינה את נאמנותו וקשר ברית עם מצרים ככל הנראה על רקע כישלון בבלי לפלוש למצרים. התגובה הבבלית באה כעבור שנתיים כאשר נבוכדנאצר ערך מסע צבאי נגד ירושלים אסר את יהויקים ושם על כיסא המלוכה את בנו יהויכין וזו לשונה של הכרוניקה הבבלית על המסע נגד יהודה:
השנה השביעית (של נבוכדראצר): בחודש כסלו מלך אכד כנס את צבאו וצעד לארץ ח'תו. הוא חנה מנגד לעיר יהודה, וביום השני של חודש אדר הוא כבש את העיר (ו)תפס את המלך (שלה). מלך כלבבו בתוכה הפקיד; מס כבד לקח והביאו לבבל
תיאור זהה מופיע בדברי הימים:
עָלָיו עָלָה נבוכדראצר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נבוכדראצר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר-עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו. בֶּן-שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַעֲשֶׂרֶת יָמִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נבוכדראצר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם-כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית-ה' וַיַּמְלֵךְ אֶת-צִדְקִיָּהוּ אָחִיו עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם
יהויכין, שלט על יהודה למשך שלשה חודשים בשנת 598 לפנה"ס. בסוף תקופה זו הוגלה יהויכין על ידי נבוכדנצר השני לבבל, ועמו אוצרות המקדש ובית המלך, ועמם כל הצמרת השלטונית ובית המלוכה, נכבדי העיר והארץ ("אילי הארץ"), העשירים ("גיבורי החיל"), ו"החרש והמסגר" - היינו האומנים. רק "דלת הארץ" נותרה בירושלים. בארבע תעודות בבליות משנת 592 לפנה"ס, בהן רשימות של הקצבות מזון, נקרא יהויכין בשם "מלך ארץ יהודה", כלומר, נשמר מעמדו כמלך גולה, עם בניו ונשותיו.
חורבן בית ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נבוכדנצר השני מלך בבל המליך על ירושלים את מתניה, דודו של יהויכין, והסב את שמו לצדקיהו. בעצת פקידיו ובניגוד לעמדה שלו, הסתבך צדקיהו עד מהרה בניסיונות שווא של מרד. ספרי מלכים ודברי הימים עוברים בשתיקה על מה שאירע בשמונה השנים הראשונות למלכות צדקיהו, למן המלכתו ועד לשנתו התשיעית - 588 לפנה"ס, עת ירושלים הושמה במצור. ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל. נוכח סכנת האויב שיגר צדקיהו שליחים למצרים כדי לגייס סיוע צבאי, ובייחוד גייסות רכב. פרעה חפרע נעתר באיחור רב להחיש לארץ חיל-עזר שאילץ את הבבלים להסיר את המצור מעל ירושלים לזמן קצר כדי לקדם את פני הצבא המצרי. מנבואות הפורענות של יחזקאל על מצרים ומן התאריכים שבכותרותיהן ניתן להסיק שפעולת הנפל המצרית אירעה באביב 587, כלומר כשנה לאחר התחלת המצור והמצור התחדש.
הזמן הרב שנדרש לנבוכדראצר לכבוש את ירושלים מעורר פליאה. שהרי לאחר גלות יהויכין הוחלשה יהודה במידה ניכרת, ומה עוד שבירושלים היו הדעות חלוקות בדבר המדיניות הנכונה שיש לנקוט, בין המצדדים במלחמה נגד בבל עד הסוף, לבין חסידי הפיוס שתבעו כניעה לבבל, וביניהם ירמיהו וחוגים מסוימים מקרב הצבא, שהשתכנעו בחוסר הסיכוי להצלחת המלחמה. למרות כל אלו נמשך המצור שנה וחצי. לצורך המצור נזקק נבוכדראצר לטובי שריו, שאחדים מהם מילאו כעבור שנים משרות רמות בממלכת בבל (כמו נרגל-שראצר, שהיה לימים מלך בבל), וכן הסתייע במיטב הטכניקה של קרבות מצור שהייתה קיימת באותה עת - הקפת המקום בדייק, שפיכת סוללות לעבר חומות העיר והשימוש במכונות מצור (כרים ואילים) לקעקוע החומות. למרות כל זאת, מן האמור במקרא עולה, שהגורם שהכריע בנפילת ירושלים היה הרעב הכבד שהציק לתושביה, שמספרם גדל על ידי זרם פליטים מערי השדה שביקשו מקלט בירושלים עם בוא הצבא הבבלי.
המצור נמשך עד לט' בתמוז 586 (היא השנה ה-19 של נבוכדנאצר וה-11 של צדקיהו) עת הובקעה החומה, עם הפריצה נמלט צדקיהו עם חבורת מלוויו בחסות הלילה דרך המבואות הדרומיים של העיר (אזור גני-המלך סמוך לבריכת השילוח) כדי לחמוק לעבר הירדן. אך צדקיהו נתפס בערבות יריחו, הובא למפקדת נבוכדראצר ברבלה שבארץ חמת (תל זראעה בסביבת כפר רבלה, כ-34 ק"מ מדרום לחומס), שם נענש צדקיהו על ידי כך שבניו נשחטו לעיניו, ועמם נשחטו כל "חורי" (=נכבדי) יהודה, עיני צדקיהו עוורו, והוא נשלח אסור לעיר בבל. חודש לאחר נפילת העיר החריבו הבבלים את חומות העיר ובתיה, שרפו את המקדש ואת הארמון[44]. מה שנותר מכלי הפולחן במקדש ומאוצרות בית המלך לאחר מה שנלקח בגלות יהויכין, הושחת או נלקח. האוכלוסייה ששרדה בעיר, ועמה אלו שהסגירו את עצמם בעת המצור לידי הבבלים, וכן את תושבי ערי יהודה האמידים יותר, את כל אלו הגלה נבוזראדן לבבל.
עדות מוחשית לשואה שפקדה את ירושלים העלו החפירות הארכאולוגיות, הן בעיר העליונה והן במדרון המזרחי של גבעת העופל, שם התגלה הרס מוחלט של בנייני העיר, מעשה ידי הבבלים. מחמת ממדי החורבן באזור זה נבצר מנחמיה, כעבור 150 שנה, לשקם את שדה החורבות שבמקום והוא הותירו מחוץ לחומה שהקים במרומי התל. ואילו בעיר העליונה, ליד מגדל ששמר על קו הביצור הצפוני (שנמשך דרומה לרחוב השלשלת של היום), נתגלתה רצפה חרוכה ועליה חיצים שהיו בשימוש הצבא הבבלי - כל אלו עקבות לקרב עם אויב שהסתער מצד צפון.
-
מפת המצור על ירושלים משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית -
הצבא הבבלי צר על ירושלים. כתב יד מהמאה ה-14 -
חורבן בית המקדש הראשון בציור ב-1372 -
צדקיהו בכבלים לפני נבוכדנצר בציור מימי הביניים -
שארית הפליטה מגורשת מירושלים, תחריט המאה ה-19
.jpg)
לאחר חורבן בית ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון נבוכדנצר מלך בבל מינה את גדליה בן אחיקם לנציב היהודים בארץ, אולם גדליה נרצח לאחר זמן קצר בידי ישמעאל בן נתניה. בעקבות הרצח נמלטה שארית היהודים למצרים.
רצח גדליה סיים את הפרק האחרון בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת בית ראשון. עם הרצחו חוסלה התקווה שמן השארית שנותרה בארץ תצמח תקומה לישראל. משמעות היסטורית זו הונצחה לדורות בצום גדליה. לא קיימים מקורות כלשהם לתולדות יהודה וארץ ישראל כולה בין השנים 582 ל-539 לפנה"ס, היא השנה בה נפלה ממלכת בבל בפני כורש מלך פרס. מקובל לשער שבמשך תקופה זו לא חלו שינויים מהותיים במצב היישוב בארץ. משחוסלה ממלכת יהודה הפכה יהודה, בדומה לשטחה של ממלכת ישראל, לחלק ממערכת הפחוות של האימפריה הבבלית. היישוב היהודי בארץ ישראל התחדש רק החל עם שיבת ציון.
טופוגרפיה של ירושלים בימי בית ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרכבת תמונה של העיר ירושלים בתקופות הקדומות ובעיקר תקופת בית ראשון ותקופת העיר הכנענית, נתקלת בבעיות רבות: היעדר מקורות היסטוריים מפורטים, סתירות בין המקורות המעטים שיש והממצאים הדלים בשטחי החפירות, מקשות על יצירת מפה של העיר. בעיות אלו נובעות במידה רבה מאופייה של ירושלים כיישוב שהתקיים באופן רצוף עד להיום, מהשימוש האינטנסיבי שעשו בוני העיר בחומרי בניין שפורקו ממבנים קדומים, ממחצבות שפעלו בירושלים וסביבתה ללא הפסקה תוך פגיעה באתרים קדומים, והמבנה של הקרקע בעיר דוד - מדרונות תלולים - שיצרו והאיצו תהליכים טבעיים של סחף ובלייה. מחקר מודרני ובעיקר חפירות ארכאולוגיות נתקל בקשיים נוספים של חפירות במתחמים שהם קודש הקודשים של שלוש דתות שונות היושבים על פני עיקר שטחה של ירושלים המקראית ורגישות מדינית הנובעת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ומוקדיו נעוצים בחלקם בעוינות הבין דתית.
בסוף המאה ה-18 נערכו מספר חפירות, שאף על פי שנעשו בשיטות פרימיטיביות העלו ממצאים בנוגע לדמותה של ירושלים המקראית, חפירות נוספות שנערכו בתקופת המנדט הבריטי איפשרו לקבוע כי עיר דוד המקראית יושבת על הגבעה הדרומית מזרחית שלרגליה נובע מעיין הגיחון. לאחר תקופה זו, ועל רקע חלוקת ירושלים בשנות הארבעים של המאה ה-20 התמקד המחקר המדעי בניתוח והשוואה של הפסוקים הרלוונטיים בתנ"ך ובעיקר ספר שמואל, ספר מלכים וספר נחמיה. בשנות השישים בעקבות חפירות - בקנה מידה מצומצם של קתלין קניון החלו להאסף נתונים נוספים באשר לדמותה של ירושלים, נתונים אלו נתגברו לאחר מלחמת ששת הימים שאפשרה חפירות נרחבות בעיקר במהלך שיקום הרובע היהודי ושוב - במהלך שנות השמונים והתשעים בחפירות שנערכו בשטחי עיר דוד. לאחר עשרות שנות מחקר וחפירה חסרים פרטים רבים להבנת והשלמת תמונת המתאר של ירושלים בתקופת בית ראשון. עיקר הערפל אופף את המאה ה-9 לפנה"ס והמאה ה-10 לפנה"ס בעוד ממצאים ומקורות היסטוריים מאפשרים לשחזר חלקית את ירושלים של המאה ה-8 לפנה"ס והמאה ה-7 לפנה"ס ומצביע על עיר גדולה, עיר בירה שבמרכזה בית המקדש.
העיר הקדומה שכנה על שתי גבעות (יש המבחינים בין שלוש גבעות). "הר המוריה" (גובה 743 מ'), שממנו יוצאת שלוחה צרה ומשופעת לכיוון דרום (גובה ממוצע 713 מ'). לאחר שנתמלא האוכף שבין שתי הגבעות, הן היו לגבעה אחת, שהחוקרים מכנים אותה "הגבעה הדרומית מזרחית" (או בקיצור "הגבעה המזרחית"), הידועה גם כ"גבעת העופל". גבעה זו מוקפת על ידי נחל קדרון (במזרח) והגיא המרכזי (במערב), המתחברים בקצה הדרומי של הגבעה בגיא בן הינום. מעבר לגיא המרכזי, מתנשאת "הגבעה המערבית" (גובה 763 מ'), הרחבה הרבה יותר מזו המזרחית. היא מוקפת על ידי הגיא המרכזי (במזרח) וגיא בן הינום (בדרום ובמערב), ונתחמת בצפון על ידי נחל רדוד, המכונה גם "הנחל הצולב"[45].
-
עיר דוד, בית אחיאל -
עיר דוד, בית אחיאל על החלקלקה המדורגת -
עיר דוד, החומה היבוסית -
עיר דוד החדר השרוף
הגבעה הדרומית מזרחית
[עריכת קוד מקור | עריכה]על שטח הגבעה נערכו מספר רב של חפירות לקביעת היקף ביצורי ושטח עיר דוד.
קטע מביצורי העיר המקראית נחשף מדרום לפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית, המזוהה עם העופל. על בסיס חפירות של קתלין קניון ערך בנימין מזר בשנת 1976 חפירה שחשפה מבנה ציבורי ובו מערום של 40 כלי אחסון. מזר זיהה את הבניין כבית מילוא בו נרצח יואש. בחפירות נוספות שנערכו על ידי איילת מזר הורחב אזור החפירה והחוקרת הגיע למסקנה כי מכלול המבנים שנחשפו הם ביצורי שער ובצמוד לו שרידי בניין גדול (בניין D) ובאחד מחדריו נמצאה כתובת עם שרידי כתובת עברית לשר האו[פים] - עדות כי מדובר במבנה ציבורי. מחרסים נוספים שנמצאו בשטח עולה כי הוא היה בשימוש החל מהמאה ה-9 לפנה"ס ועד לחורבנו בידי הצבא הבבלי. על פי החוקרים, שער המים המצוין בספר נחמיה הוא המתאים לזיהוי עם הממצאים, המגדל זוהה עם המגדל היוצא ומכלול המבנים כבית המלך העליון המופיע בספר נחמיה, פרק ג'[46]. ממצאים אלו אינם נותנים תמונה מלאה על הקשר בין שלושת חלקי העיר המקראית - עיר דוד, העופל והר הבית. בנימין מזר ואיילת מזר טוענים - על פי הממצאים כי קבוצת מבני הציבור שבנה שלמה המלך במאה ה-10 לפנה"ס - ארמונות המלך ובית המקדש - היו בתוך מתחם מבוצר המופרד משטח העיר, העופל היה שטח בלתי מיושב ולא בנוי, רק במאה ה-9 לפני הספירה חוברו הר הבית ועיר דוד על ידי בניית חומה והכלל העופל בשטח העיר. הממצאים המקוטעים מותירים סימני שאלה אם שורת הממצאים הנזכרים לעיל מהווים חלק מביצורי העיר החיצוניים או חלק ממצודה בתוך שטח העיר.
המדרון המזרחי של הגבעה נחפר מספר רב של פעמים אך רק בסוף המאה העשרים החלה להתגבש תמונה מסודרת של הממצאים אך גם לגבי חלקם המבנה המדורג והטרסות קיימים חילוקי דעות הן לגבי תאריך בנייתם ותפקידם. על המדרון חשפה קתלין קניון קטעי חומה, רחוב ובתי מגורים מהמאות ה-9 וה-8 לפנה"ס. חפירות נוספות של יגאל שילה במורד המדרון חשפו את רובו של המבנה המדורג עד לגובה של 18 מטר, ומבנה של קירות תמך שנחפרו על ידי קניון ושילה (מוכרים גם כשטח G ). המערכת האמורה מורכבת משבעה קירות אבן מדורגים, הנמתחים לאורך המדרון ובשילוב עם קירות אבן המונחים בתבנית של שתי וערב יוצרים ריבועים שמולאו באבנים. ההנחה היא שמערכת זו שימשה כתמך לבניה שהייתה בראש התל ואיפשרה ליצור מסד שטוח ורחב במעלה שלוחת עיר דוד, עליו עמדה המצודה (מצודת ציון), מהן לא נותר זכר. ממצא זה מצייר את קו הביצורים המזרחי של עיר דוד המבוסס על ביצורי העיר הכנענית[47].
שטח החפירה הנרחב ביותר שסומן על ידי יגאל שילה באותיות E ו-D נמצא במדרון המזרחי והדרום מזרחים של עיר דוד ובו נחשף קטע של כ-90 מטר מחומת העיר מסוף תקופת בית ראשון. החומה נבנתה - ככל הנראה - על תוואי ובסיס החומה של העיר הכנענית וההשערה כי מדובר בהמשך של חומה שנחשפה על ידי קתלין קניון במדרון המזרחי - כ-110 מטר צפונה. עדיין לא ברור היכן נסתימה החומה המזרחית לכוון דרום ואין כל ממצא המציין את תוואי החומה באזור העופל.
בחפירות שנערכו מצד מערב של עיר דוד נחשפה עוד בשנת 1927 חומה עבה הבנויה מאבנים גדולות המונחות בנדבכים על גבי הסלע הטבעי. אורכו הכולל של הקטע שנחשף הוא כ-27 מטר ובגובה של 7 מטר, בקטע זה נחשף שער שרוחבו כ-3 מטר ואף על פי שאין ראיות חותכות לגיל החומה מוסכם על ידי החוקרים כי היא מימי בית ראשון והשער זוהה ללא ודאות כשער הגיא הנזכר בספר נחמיה, פרק ב'. עם התרחבות העיר לכוון מערב במהלך המאה השמינית לפנה"ס הפך השער לפנימי והחומה הפסיקה לשמש כביצור פעיל.
הרבעים החדשים ממערב לעיר דוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הר ציון
החפירות הארכאולוגיות שנערכו ברובע היהודי בין השנים 1969 ל-1982 על ידי נחמן אביגד העלו ממצאים על תהליך ההתפשטות והתרחבות ירושלים של בית ראשון אל עבר הגבעה המערבית (הר ציון). הממצא החשוב ביותר הוא קטע באורך של 65 מטר מחומת ירושלים ורוחבו כ-7 מטרים ולצידה שרידי דרך שהובילה ככל הנראה לשער. קטע זה המיוחס לימי חזקיהו ומזוהה כ"החומה הרחבה" המוזכרת בספר נחמיה, פרק ג'. בשטח חפירה נוסף מצפון נחשפה פינה של מבנה מבוצר בגובה 8 מטר שזכה לשם המגדל הישראלי. שרידים נוספים באזור המגדל הביאו את אביגד לקביעה כי המבנים מהווים חלק מבית שער ענק וזיהה אותו כשער התווך המוזכר בספר ירמיהו, פרק ל"ט. בשטח חפירה נוסף נתגלה קטע ביצור מאסיבי - אולי מגדל תצפית. בין הממצאים בשטח החפירה בו נתגלו המגדלים לחומה הרחבה מפרידים עשרות מטרים ולא ברור אם קיים קשר ביניהם. ההשערה כפי שהועלתה על ידי החופר נחמן אביגד היא שבשלב ראשון נבנו מחוץ לחומות העיר בתים למגורים, ולאחר מכן נבנתה החומה הרחבה שהגנה על הרובע המערבי החדש.
חפירות נוספות בגן הארמני ובחצר המצודה העלו קטעי ביצורי ומבני מגורים מתקופת בית ראשון אך ממצאים אלו אינם יוצרים תמונה אחידה או מוסכמת על חוקרי ההיסטוריה של ירושלים, אך המסקנה היא כי הגבעה המערבית ואזור הר ציון היו חלק מירושלים בסוף תקופת בית ראשון. מסקנה זו נעזרת בדברי יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמת היהודים (ספר ה' פרק ד) המתארים את בניית החומה הראשונה על תוואי חומה קדומה המיוחסת למלכי יהודה - כפי שהעלו ממצאים ארכאולוגיים ברובע היהודי שמצאו חפיפה בין ביצורים משתי התקופות ומאפשר לקבל גישה מרחיבה הכוללת את כל הגבעה המערבית והר ציון בתוך החלק המבוצר של ירושלים.
למרות התמונה הקטועה, מצביעים הנתונים שנאספו על ירושלים של סוף ימי בית ראשון כעיר גדולה יחסית - נתונים שהד להם נמצא במקרא המזכיר בניית רבעים חדשים מחוץ לעיר דוד - משנֶה, מכתש, גועה ואחרים. התרחבות זו היא ללא השוואה לערים אחרות בארץ ישראל בתקופת המקרא. מעיר מבוצרת בגודל של 165 דונם גדלה ירושלים פי ארבעה - לעיר בת 655 דונם[48]. תהליך הגידול של ירושלים הואץ עם חורבן ממלכת ישראל ולאחר מכן חורבן ערי יהודה על ידי סנחריב שהביאו לבריחת פליטים שגורשו או נטשו את בתיהם מפני המלחמה וברחו אל תוך ירושלים. לדברי נחמן אביגד, עובדת ישיבתם של חולדה הנביאה ובעלה, שהיה פקיד גבוה בחצר המלך, מעידה על כך שמדובר ברובע מגורים של המעמד המכובד, ואילו המכתש היה כנראה רובע של מסחר ומלאכה וככל הנראה היה ממוקם בגיא המרכזי שבין הגבעות[49].
בית המקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – בית המקדש
היוזמה להקמת משכן קבע לארון מיוחסת לדוד המלך, שאף נקט בסדרת צעדים להתחלת המיזם - רכישת השטח, ריכוז חומרי בניין וגיוס תרומות, המחקר המודרני מעלה סימני שאלה האם התיאור הוא היסטורי או מיתוס שתפקידו לקבע את דוד כמייסד הפולחן. ההנחה הרווחת במחקר ההיסטורי של תחילת המאה העשרים ואחת מייחסת את בנין בית המקדש לתקופה המאוחרת יותר - תקופת המלוכה של שלמה.
הקמת מתחם המקדש הייתה כרוכה בשינוי מהותי בעיר ירושלים שעד לאותה תקופה הייתה בנויה על בסיס העיר הכנענית יבוס שהייתה קטנת מידות וצרה מהכיל בניני פאר. לשם כך הורחב תחום המבוצר של העיר כלפי צפון ונכללה בו הגבעה הצפונית עליה נבנה אקרופוליס שהיה מתחם מבוצר, נפרד משטח העיר ובו ארמון המלך, בית המקדש וחצרותיו ומבנים נוספים כגון בית יער הלבנון. מתחם דומה נחשף גם בעיר שומרון בירת ממלכת ישראל וערי בירה בצפון סוריה. המקדש עמד על מכונו במשך 380 שנים עד לחורבנו ועבר מספר שיפוצים ותיקונים המוזכרים בספר מלכים פעם בימי המלך יהואש ופעם בימי יאשיהו.
בית המקדש, או בשמו התנכי: בית האלוהים לא היה חידוש ישראלי אלא תפיסה תאולוגית ומוסד דתי שהיה קיים בתרבויות קדומות ואומץ על ידי עם ישראל. בבתי המקדש הפגניים ששימשו כמקום מגורים לאלילים עמד פסל או צלמית של האל. מקדש שלמה בירושלים נבנה כמקום מגורים לאלוהי ישראל ובעת חנוכת הבית אומר שלמה המלך: ”בנה בניתי לך בית זבֻל לך מכון לשבתך עולמים”[50], בבית זה הוצב הארון שהיה מרכבתו של האל מחוץ למשכן והדום לרגלי האל כאשר היה בקודש הקודשים. בספר יחזקאל באה לידי ביטוי השקפתם של מעמד הכוהנים שהמקדש התמלא בכבוד האלוהים מעת הקמתו ומכוח זה ממלא את חיי בני עם ישראל[51]. יחזקאל בן בוזי הכוהן מתאר בספר נבואותיו - ספר יחזקאל את מהות חזון המקדש והשכינה ומתאר בפרק א את כבוד אלוהים כדמות אדם עשויה אש ונוגה, היושבת על כיסא ספיר ומתחתיה מרכבה עשויה חיות ואופנים[52].
ממקדש שלמה לא נמצאו שרידים כלשהם ולפי הארכאולוג מיכאל אבי יונה[53], קרוב לוודאי שגם אם יתבצעו חפירות בהר הבית לא תעלה החפירה ממצאים של ממש, הן משום שהסלע הטבעי בהר הבית קרוב לפני הקרקע, ומשום שהשטח עבר תמורות מרובות מאז החורבן. מקור אחד לשיחזור הם תיאורים של המקדש כפי שמופיעים בפירוט יחסי במקרא, מקור מחקרי והשוואתי נוסף הם מקדשים קדומים שנחשפו בארץ ישראל אך אלו מועטים ומציגים תמונה לא אחידה ודלה. התיאורים כפי שמופיעים בספר מלכים שונים במספר פרטים מהתיאור בספר דברי הימים שעל פי הנחת החוקרים מכיל שינויים שהם פרשנות מאוחרת. בספר יחזקאל מופיע תיאור נוסף של המקדש העתיד להיבנות לאחר חזרתם בתשובה, תיאור זה של מקדש אידיאלי בנוי מעירוב בלתי ניתנת להפרדה של מציאות ודמיון.
-
שלמה מפקח על בניית המקדש. כתב יד מהמאה ה-14 -
בניית מקדש שלמה -
חציבת אבן למקדש -
בניין בית המקדש, הדפס מהמאה ה-19
קיימות שתי תאוריות ארכיטקטוניות לגבי מקדש שלמה, אחת כמבנה בן שלושה חלקים - האולם, ההיכל והדביר (קודש הקודשים). המחקר המודרני מתייחס לחלוקה זו כפונקציונלית וללא השפעה ישירה על תכנון החיצוני של מבנה הבית, האולם שימש כרחבת כניסה בפתח בית המקדש והדביר כמבנה עץ - יחידת משנה שנבנתה בתוך הבית. המידות של בית המקדש הן שישים אמה לאורך ועשרים אמה לרוחב וגובהו 30 אמה, מידות אלו נחשבות למידות פנימיות - ללא חישוב עובי הקירות. צורתו הכללית של המקדש היא מלבן שצירו המרכזי לאורך הבניין והכניסה למבנה נעשתה מהצלע הצרה של המלבן, תוכנית זו תואמת סכימה של מבנים הידועה כבתי אורך והיו נפוצים באזור הלבנט הקדום[54]. אולם המבנה הבסיסי כבניין מלבני דומה למגרון - סגנון בנייה האופייני למספר מקדשים בסוריה - באבלה ובעין דרה, דמיון זה יוצר קשר סגנוני למקדש שלמה ומעלים סברה כי מקדשים סוריים שימשו כמקור ארכיטקטוני לבית המקדש, ייתכן כי לתוך דגם זה שולב דביר עשוי עץ בהשפעת מסורת המשכן שהיה עשוי עץ ושימש מבנה פולחני לפני בניית בית המקדש.
עד 2011 נחשפו בארץ ישראל - באתרים מתקופת הברזל - חדרי פולחן קטנים ובהם חפצים שונים שזיקתם לפולחן איננה ברורה, מקדשים אלו שהדוגמאות הבולטות להן נמצאו בחפירות תל ערד[55] ובמוצא ששימש מבנה פולחן במקביל לעבודת האלוהים במקדש שלמה אך הבדלים משמעותיים בתוכנית המבנה מבדילים מקדש זה ואחרים ממקדש שלמה. ייתכן שסיבה אחת להבדלים הוא הצורך בהדגשת ייחודו של בית המקדש ממקומות פולחן אחרים. מגמה זו שהתגברה ביתר שאת לקראת סוף תקופת בית ראשון הביאה - ככל הנראה - לביטול הפולחן במקדשים בתל ערד ובבאר שבע[56].
לראשונה ב-2011 נחשף בחפירות ארכאולוגיות במבצר האלה, כלי פולחן - דגם מוקטן ומפורט של מבנה בית מקדש חצוב באבן שתוארך לראשית המאה ה-10 לפנה"ס, תקופת ממלכת ישראל המאוחדת. דגם המקדש כולל מאפיינים ארכיטקטוניים שזוהו על ידי הארכאולוג יוסף גרפינקל כתואמים את תיאור מקדש שלמה בספר מלכים[57][58][59].
המקדש שנחשף בתל דן[60] מזוהה עם המקדש המתואר במקרא שנבנה על ידי ירבעם בן נבט במאה ה-10 לפנה"ס. במקום נמצאו שרידים מועטים שקדמו לימיו של ירבעם, אך לא ניתן היה לזהות את המקדש שהקימו בני שבט דן עם כיבוש העיר[61]. תוכניתו הייתה דומה, ככל הנראה, לזו של בית המקדש הראשון בירושלים, על־מנת שישמש תחליף ראוי לעשרת שבטי ישראל שהתפצלו מממלכת יהודה. במקום נמצאו עצמות של חיות כשרות, ומספר חוקרים גורסים כי אלו הן עצמות של קורבנות שהועלו על המזבח. מזבח זה בנוי כפי שצווה בתורה - מאבני גוויל בעלות חורים לניקוז דם הקורבן. סמוך למזבח נמצאו מחתות וקערת נחושת - כלים פולחניים שהיו בשימוש גם בהיכל בית מקדש בירושלים.
שני חומרי הבניין העיקריים של בית המקדש הם אבן ששימשה לבנין הקירות, על מנת להבטיח יציבות המבנה בעיקר לאור גובהו - כ-15 מטר נבנו קירות עבים מאוד (בין 2 ל-3 מטר על פי יחזקאל). קירות דומים נחשפו במקדשים בתל מגידו ובשכם, האבנים נחצבו וסותתו במחצבות והוסעו אל אתר הבנייה. עצי הבניין היו משלושה סוגים שונים: ארזים שציפו את הקירות והרצפה, ברושים שציפו את הרצפה ועץ שמן לדלתות[62].
בחפירות הכותל הדרומי, הרובע היהודי ועיר דוד נמצאו כלים ומבנים מתקופת בית המקדש הראשון, אך ללא זיקה מובהקת למקדש. בשנת 1999 ערך הווקף המוסלמי חפירה רחבת שטח באזור הדרומי-מזרחי של הר הבית והוציא משם אלפים אחדים של מ"ק עפר ושפך אותם לנחל קדרון. את העפר הזה מסננים תחת השרביט של דר' גבי ברקאי וצחי צוויג. בעת תהליך הסינון נתגלו ממצאים רבים שיכולים להתפרש כעדות עקיפה לקיומו של מקדש זה, ביניהם בולה עם הכתוב [גא]ליהו [בן] אמר, ממשפחת כהנים שאחד מבניה מוזכר בספר ירמיהו כ"פקיד נגיד בבית ה'", וכן ראש חץ סקיתו-איראני, שהיה בשימוש צבאות נבוכדנצר.
מפעלי מים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אספקת המים לירושלים
מפעלי אספקת המים לירושלים בתקופה הכנענית ולאחר מכן בתקופת בית ראשון הם השרידים המרשימים ביותר שנותרו בירושלים מהתקופה ובבחינת הגלוי המעיד על הנסתר - במקרה זה מבני הפאר של ירושלים שאבדו לשיני הזמן. מפעלים אלו מעידים על המאמצים הבלתי פוסקים של שליטי ירושלים להבטיח אספקת מים סדירה לעיר ותושביה.
בריכות מים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד מקדמת דנא היו נחצבים בירושלים בורות מים ונעשה שימוש נרחב במתקני אגירה, אך בחפירות הארכאולוגיות בירושלים לא נמצאו בורות מתקופת בית ראשון. בריכות אגירה ציבוריות נזכרות במקרא: בספרי מלכים וישעיהו מוזכרות הבריכה העליונה, הבריכה התחתונה והבריכה הישנה, שלוש בריכות נוספות נזכרות בספר נחמיה. זיהוי בריכות אלו נתון עדיין להשערות וויכוחים בין חוקרים ויש טענות כי חלק מהשמות הם שמות נרדפים לבריכה אחת. גם בריכת השילוח היא בריכה הבנויה על שרידים רומאיים ואין כל ביטחון כי במקום הייתה בריכה בתקופת בית ראשון ואכן יש השערה כי במוצא נקבת חזקיהו הייתה נקודת גישה שאיפשרה שאיבת מים.
ברכת אל חמרה, שבקצה התחתון של הגיא המרכזי מזוהה על דעת רוב החוקרים עם הבריכה התחתונה וככל הנראה אספה מי גשמים מהעמק וממדרון הגבעה המערבית וחלק ממי הגיחון שהגיעו מנקבת חזקיהו ותעלת השילוח. הבריכה היא מבנה מלאכותי שנוצרה על יד סכירת הגיא המרכזי במקום חיבורו עם נחל קדרון. הסכר בנוי משני קירות מקבילים. אף על פי שהקירות נחפרו מספר פעמים עדיין לא ברור מתי נבנו, אך ההנחה היא כי הבריכה הרוותה את צמאון תושבי ירושלים כבר בימי בית ראשון.
בריכות הצאן שנחפרו באפיקו של נחל בית זיתא בירושלים. מיקומן היום הוא באזור החומה הצפון מזרחית של העיר העתיקה. במאה ה-8 לפנה"ס נבנה באתר בור מים לסיפוק מים למקדש. ייתכן שמקורו של בור המים הוא באגירת מי גשמים ושיטפונות שנותבו אל אזור העמק ונעצרו על ידי סכר. מאוחר יותר נבנה במקום סכר ברוחב של 6 מטרים. מן הבריכה המלאכותית, בגודל של 40x50 מ' הובלו המים בתעלות לבית המקדש. ייתכן כי זו הבריכה העליונה המוזכרת בספר מלכים בשם "הבריכה העליונה"[63].
פיר וורן
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלושת מפעלי המים העיקריים של ירושלים קשורים לאספקת המים ממעיין הגיחון. הקדום במפעלים אלו קרוי על שם החוקר שגילה אותו צ'ארלס וורן, המערכת נחקרה מספר פעמים על ידי מספר משלחות חקירה שעזרו לשפוך אור על דרך חציבתה והשימוש שנעשה בה. מערכת פיר וורן נחצבה על מנת לאפשר שאיבת מים ממעיין הגיחון מבלי שתושבי העיר יצטרכו לצאת מחוץ לחומות ירושלים, המפעל אכן איפשר שאיבה ניסתרת של מים אך לא הצליח להסתיר את המעיין מאחר שעודף מי המעיין המשיך לזרום מנקודת הנביעה. אחת ההנחות היא שהמערכת הקדומה התפתחה מחללים טבעיים שנוצרו בתהליך המסה קרסטית, חללים אלו שהיו מוכרים לתושבי העיר נחפרו בתקופה על ידי שימוש בפטיש ואזמל והורחבו ככל הנראה בתקופת הברונזה התיכונה, עובדה זו נקשרה למילה צנור המוזכרת בספר שמואל[64]”ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור” והועלתה הסברה כי לוחמי דוד המלך עלו בפיר וורן ונכנסו אל תוך ירושלים מבלי לפרוץ את החומות. המתנגדים לסברה זו מצביעים על הנחה נגדית לפיה בתקופת הברזל היה שטח העיר מצומצם והתמקד בפסגת עיר דוד ממערב לפתח המערכת כלומר לא איפשר חדירה לעיר, הנחה נוספת היא שהמערכת נחפרה בתחילת ימי הממלכה המאוחדת וסיפור כיבוש העיר דרך מערכת המים מהווה אדפטציה של אגדה למציאות קיימת.
חפירות שנערכו בעשור הראשון למאה ה-21 על ידי החופרים אלי שוקרון ורוני רייך חשפו סדרת ביצורים [65] מאסיבית שהגנה על מעיין הגיחון ופתח מערכת פיר וורן כן נחשפה בריכה חצובה שאגרה את מי המעיין. על פי החוקרים בשלב הראשון של מערכת פיר וורן ירדו תושבי העיר במנהרה עד לבריכה החצובה הגדולה ממנה שאבו את מי המעיין[66].
תעלת השילוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]תעלת השילוח הידועה גם כתעלה 2 שימשה להולכת מי העודפים של הגיחון אל בריכת האגירה ובדרכה השקתה חלקות חקלאיות בערוץ הקידרון. אורכה הכללי של התעלה כ-400 מטר ובחלקה היא מקורה בלוחות אבן גדולים אך בנקודות אחרות נחצבה התעלה כמנהרה על ידי שימוש בפירים. בקטע החשוף הראשון שלה התעלה מובילה מהמעיין לאורך 72 מטר המקורה בגושי אבן גדולים, מחקרם של רייך ושוקרון הצביע כי הם חלק מיסודות המגדל הידוע כמגדל המעיין המתוארך לתקופת הברונזה התיכונה, ממצא זה מוביל למסקנה כי התעלה החלה לשמש את תושבי ירושלים בתקופת הברונזה והמשיכה להזרים מים עד שנקבת חזקיהו שהסיטה את מהלך המעיין ייבשה את תעלת השילוח. קטע נוסף של התעלה שאורכו כ-80 מטר נחשף ונחקר על ידי יגאל שילה ונמצאו בו פתחים שכונו "חלונות" ששימשו להטיית מי התעלה לחלקות חקלאיות, מחיצות אבן שנמצאו בסמוך שימשו לוויסות הזרימה בתעלות ההשקיה. הקטע האחרון החשוף של התעלה חצוב כמנהרה ומוביל לבריכת אל חמרה.
נקבת חזקיהו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נקבת חזקיהו, ידועה גם כנקבת השילוח מובילה את מי הגיחון ממוצאו אל בריכת השילוח שבגיא המרכזי. הנקבה נחצבה על ידי חזקיהו מלך יהודה לפני מצור סנחריב במאה שמינית לפנה"ס, ועם חורבן ירושלים נשכח מעיין הגיחון ונעלם מהעין; עד שהנקבה התגלתה מחדש במאה ה-17, רק באמצע המאה ה-19 החל מחקר יסודי של הנקבה. בנקודת הנביעה של הגיחון נתגלו על ידי מונטגיו פארקר ולואי-איג ונסאן מערכת של ניקרות ותעלות תת-קרקעיות שעל פי ונסן נחצבו כהכנה לחציבת נקבת חזקיהו. נקבת חזקיהו מחוברת לנקודת הנביעה של הגיחון בתעלה שסומנה כתעלה 6, שאר התעלות ומערכת פיר וורן נותקו מהמערכת על ידי קירות וכל נפח נביעת הגיחון הופנה את תוך הנקבה. נקבת חזקיהו שצורתה הכללית היא כצורת האות S נמתחת לאורך 533 מטר וחציבתה שנעשתה על ידי גרזן עובדה והוחלקה מלבד בנקודה אחת - נקודת המפגש חתך הנקרה מלבני ורוחבה 60 ס"מ בממוצע, גובהה משתנה ונע בין 5 מטר בקצה הדרומי ומטר וחצי בקטעים הנמוכים[67].
הנקבה נחצבה על ידי שתי קבוצות של חוצבים, אחת יצאה מקצה של תעלה 6 מצפון לכוון דרום ונפגשה עם קבוצת חופרים שהחלה את עבודתה בצד הדרומי של הנקבה וחצבה לכוון צפון. בנקודה מסוימת מתחילה המנהרה להתפתל ומופיעות שתי שלוחות צדדיות שככל הנראה משקפות ניסיונות כושלים לשינוי כוון חפירה על מנת לחבור לקבוצת החופרים הצפונית, לאחר שינוי כיוון של שתי הקבוצות נפגשו החופרים ותיאור פגישתם הדרמטי תואר בכתובת השילוח[68]. עד היום מתקשה המחקר להסביר את חציבת הנקבה ללא שימוש בפירים אנכיים, דבר שהצריך חפירה ללא אספקת אוויר ומבלי שניתן יהיה לפנות את חומר החציבה בקלות. לפי חישובי ונסן נחצבו 650 מטר מעוקב של סלעים במהלך 250 ימי חציבה (בהם לא כלול הזמן הנדרש לפינוי פסולת החציבה).
בתי קברות
[עריכת קוד מקור | עריכה]היהודים בירושלים של תקופות הבית הראשון והשני נהגו לקבור את מתיהם מחוץ לעיר. הנקרופוליס שנוצר כתוצאה מכך מקיף את העיר מכל רוחותיה, ולעיתים מגיע אף למרחק של מספר קילומטרים. מרבית הקברים הם בצורה של מערות קבורה משפחתיות. ריכוזים גדולים של קברים ניתן למצוא במקומות הקרובים לגבולות העיר בזמן חציבת המערה, או שהמסלע שלהם היה נוח במיוחד לחציבה. בשוליו המערביים של הר הזיתים התקבצו שני גורמים אלה יחד, ואכן, נחצבו בו עשרות רבות של מערות קבורה. בתקופת בית ראשון התרכזו רוב המערות בחלקו הדרומי של רכס הר הזיתים, אל מול עיר דוד. היום מוכרות לארכאולוגים כ-130 מערות קבורה מבתי הקברות מימי בית ראשון, ומאחר וירושלים של בית ראשון דלה בממצאים מהווים הקברים את הממצא העיקרי. הקברים משקפים את אופייה ואף את הסגנון והאדריכלות של המבנים מהם לא נותר זכר. הקברים מרוכזים ברובם בשלושה בתי קברות - בכפר השילוח (עיר המתים המזרחית), מצפון לשער שכם (בית הקברות הצפוני), ובגיא בן הינום (בית הקברות המערבי). על פי הערכתו של החוקר מגן ברושי חיו בירושלים של המלך יאשיהו במאה ה-7 לפנה"ס כ-20,000 תושבים ומעריכים כי בתקופת מלכות בית דוד נקברו בירושלים כ-200,000 מתים[69]. מיעוטם המבוטל של קברים מימי בית ראשון נחשף, ממצא העומד גם מול ממצאים גדולים בהרבה ממערות הקבורה מימי בית שני (כ-900 מערות קבורה).
-
קברים מתקופת בית ראשון גיא בן הינום צילום מהמאה ה-19 -
קברים מתקופת בית ראשון בגיא בן הינום -
קברים מתקופת בית ראשון בגיא בן הינום רישום מהמאה ה-19
מצבות נחל קדרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מצבות נחל קדרון
מצבות נחל קדרון הוא שם קיבוצי שניתן לקבוצת מבני קבורה מפוארים הניצבים בנחל קדרון, למזרחה של העיר העתיקה והר הבית. המצבות הן מהמבנים העתיקים הבולטים בירושלים, ומשכו את תשומת לבם של מרבית הנוסעים, אולם התיאור בעל האופי המחקרי-מדעי קיים רק החל מן המאה ה-19, עת כתב אדוארד רובינסון את ספרו בשנת 1841[70]. בשנות הארבעים, טרם מלחמת העצמאות חקר נחמן אביגד את המצבות לעומק, ובשנת 1952 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו לסנאט האוניברסיטה העברית. גרסה מורחבת של את סקירותיו ומסקנותיו התפרסמה שנתיים לאחר מכן, בספרו מצבות קדומות בנחל קדרון.
קבר יהו אשר על הבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קבר ...יהו אשר על הבית
קבר ...יהו אשר על הבית הוא שמה הנוכחי של מערת קבורה מסוף ימי בית ראשון כשעליה כתובת בכתב עברי עתיק. המערה מצויה במדרונו המזרחי של נחל קדרון בירושלים, בין בתי הכפר סילואן (כפר השילוח), כשישים מטר דרום-מערבית לקבר בת פרעה. המערה והכתובת נתגלו על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גנו בשנת 1870. כשמונים שנה לאחר הגילוי העלה חוקר ארץ ישראל נחמן אביגד הצעה לקריאה אפשרית של הכתובת הגדולה וזו הצעתו[71]:
- "זאת [קברת ...]יהו אשר על הבית. אין פה כסף. וזהב
- [כי] אם [עצמתו] ועצמת אמתה אתה[72]. ארור האדם אשר
- יפתח את זאת".
זיהוי הנקבר במערה בתור אדם המחזיק בתואר "אשר על הבית", דהיינו ראש השרים בבית המלוכה, מחייב את קביעת שנת 586 לפנה"ס, שנת גלות בבל בזמנו של מלך יהודה האחרון, צדקיהו, כתיארוך האפשרי המאוחר ביותר של הכתובת.
קבר בת פרעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבר בת פרעה[73] הוא המפורסם שבקברי בית ראשון הפזורים בכפר השילוח, ומן היחידים שבהם[74] שאינו מערת קבורה, אלא נחצב כמבנה מונוליתי. "קבר בת פרעה" הוא שם מודרני שניתן לו, בהשראת המוטיבים המצריים באדריכלותו, ועל שם אשת שלמה הראשונה.
הקבר המרובע אינו בנוי, אלא הוא מונוליט החצוב בסלע, מידותיו הן כ-5.5x6 מטרים וגובהו מעט פחות מ-4 מטרים. מעל המונומנט התנוסס בעבר גג בצורת פירמידה שהוסר מאוחר יותר, מעל כרכוב מצרי הקיים עדיין. שרידי הפירמידה התגלו על ידי נחמן אביגד, שגם תיארך את המונומנט לתקופת בית ראשון.
כתף הינום
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתף הינום הוא אתר ארכאולוגי ובו מערכת מערות קבורה המתוארכות לימי בית המקדש הראשון. האתר שוכן בירושלים, למרגלות הכנסייה הסקוטית, כנסיית אנדראס הקדוש, בצמוד למרכז מורשת בגין. מערות הקבורה שנתגלו דומות זו לזו בתבניתן. באתר נחשפה קבוצה של שבע מערות, חמש מערות של חדר קבורה יחיד, ושתי מערות מרובות חדרים: חדר גדול, חצוב כולו בסלע, וממנו ניתן לגשת לחדרים קטנים יותר, חצובים אף הם בסלע האם. בכל חדר ישנם דרגשים חצובים, עליהם הונחו המתים, ומתחתם בור גדול, אליו נאספו העצמות לאחר פרק זמן של כשנה. תקרתן של רוב המערות התמוטטה במהלך ההיסטוריה, ורוב הבורות נתגלו ריקים עקב שוד קברים.
לוחיות ברכת כהנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – לוחיות ברכת כהנים
הממצא המרשים ביותר שנתגלה במאספה הוא שתי לוחיות כסף זעירות שנמצאו גלולות היטב. פתיחת המגילות התעכבה במשך שלוש שנים עד שנמצאה טכנולוגיה מתאימה לפתיחת המגילות ללא שיזוקו, עם פתיחתן נמצא כי הן מכילות שורות חרוטות בכתב האלפבית העברי העתיק, המשלבות בתוכן גרסה מקוצרת של ברכת הכוהנים המוכרת מן המקרא. זהו הממצא הארכאולוגי היחיד מהתקופות המשוערות לחיבור המקרא, והממצא הקדום ביותר של טקסט מקראי.
-
מכלול מערכת 25 -
חלק ממכלול מערה 25 -
מכלול המערות ביחס לבסיס כנסיית סנט אנדרוז -
לוחיות ברכת כהנים (לוחית II)
סביבות ירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ירושלים של בית ראשון הייתה לא רק לעיר בירה ומרכז דתי אלא גם מרכז עירוני להינטרלנד חקלאי ובו עשרות יישובים שקיימו מערכת יחסי גומלין כלכליים עם ירושלים. העיר שימשה שוק עיקרי לתוצרת חקלאית ומרכז שירותים מנהלתיים. סביב העיר נתגלו בחפירות לאורך השנים ובעיקר לאחר הפיתוח המואץ בעקבות איחוד ירושלים שרידי יישובים שחלקם פעל לאורך תקופות ארוכות וחלקם נסקר אך לא נחפר. בסך הכל נסקרו ונחפרו 82 אתרים סביב ירושלים החל מאתרים של יישובים גדולים יחסית אך חלקם מצדים, מבנים בודדים, מתקנים חקלאיים, מגדלי שמירה ורגמים[75].
אתרים מרכזיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סביב ירושלים נתגלו תלים גדולים יחסית ששימשו, ככל הנראה, כמרכזים מנהלתיים וחקלאיים.
רמת רחל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר העתיקות של רמת רחל ממוקם על גבעה גבוהה ליד הקיבוץ. בשנים 1959–1962 נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות על ידי הארכאולוג יוחנן אהרוני, ונתגלו שכבות מכמה תקופות. הממצאים החשובים ביותר שייכים לארמון המיוחס על ידי החופר לאחד ממלכי יהודה האחרונים, ומתוארך על ידי החופר למאות השמינית-שביעית לפני הספירה. אהרוני זיהה את המקום כבית הכרם, אחד המקומות שבהם הדליקו משואות בסוף ימי בית ראשון. באתר נמצאו יותר ממאה חותמות מן הסוג הידוע בשם "למלך", חותמות הטבועות על כדי אחסון (פיטסים), המיוחסים לשכבת הבנייה הראשונה באתר. החותמות מעידות על חשיבות המקום כמרכז אדמיניסטרטיבי של ממלכת יהודה.
תֵּל אֶל פוּל
[עריכת קוד מקור | עריכה]תל אל פול הוא שמו של תל בצפון ירושלים, בין השכונות פסגת זאב, שועפאט ובית חנינא. האתר מזוהה כעיר המקראית גבעה שהייתה העיר הראשית של שבט בנימין וידועה במקרא גם בשמות אחרים: "גבעת בנימין", "גבעת שאול", "גבעת האלוהים", "גֶבַע" ו"גֶבַע בנימין". בתל נערכו מספר חפירות ארכאולוגיות אך הוא לא נחפר באופן יסודי אלא במקטעים שאפשרו הרכבת תמונה כללית על ההיסטוריה של העיר וביצוריה והרכבת כרונולוגיה של ההתיישבות על התל בימי קדם. חפירה ראשונה נערכה בשנת 1923 על ידי הארכאולוג ויליאם אולבריט. בחפירה נתגלו ממצאים מתקופת ההתנחלות, השופטים וימי מלכות שאול, מלכי יהודה ותקופת בית שני. בחפירות נתגלו, בין היתר, מבנים מן המאה ה-9 לפנה"ס מתקופת ממלכת יהודה. בין המבנים שנחשפו: מגדל תצפית וחומה חיצונית. יש המתארכים את הריסת המצודה - לימי מסע סנחריב.
נבי סמואל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נבי סמואל הוא אתר גדול יחסית, המזוהה במסורת עם מצפה. השרידים הקדומים ביותר שנתגלו באתר מיוחסים לתקופת בית ראשון, ובהם מבני מגורים שנשתמרו לגובה של 2 נדבכים, מאגר מים גדול ובסמוך אליו נמצאו טביעות "למלך", "יהד" על ידיות קנקנים מן המאה ה-7 - 6 לפסה"נ, וחרפושית מצרית המיוחסת לשושלת ה-26 במצרים, ערב חורבן בית ראשון. בחפירות הארכאולוגיות נחשפה שכבת חורבן, המתוארכת לשלהי ימי הבית הראשון.
חרבת אל בורג'
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרידי יישוב שלא נחפר באופן יסודי נמצא בשכונת רמות אלון בירושלים על תל בגודל של 60 דונם. על המדרון הפונה לצפון מזרח. בחפירה נחשפו שרידי יישוב מתקופת בית ראשון שגודלו מוערך ב-40 דונם ובו שרידי מבנים, בורות מים ומתקנים חקלאיים שונים.
מוצא
[עריכת קוד מקור | עריכה]מזוהה עם העיר מֹּצָה המקראית. ושרידי יישוב נמצאו בסמוך לבית הכנסת העתיק מוצא, מדובר ביישוב מתקופת בית ראשון ששטחו היה כ-25 דונם ובו נחשפו שרידי מחסנים ומבנים[76].
חרבת עלמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חרבת עלמית הנמצאת בסמוך ליישוב המודרני עלמון שמות אלו נגזרים משמה של עיר תנכית בנחלת שבט בנימין בשם "עלמון" או "עלמות" ומופיע כ"עילמון" במפת מידבא. האתר הארכאולוגי יושב על שתי כיפות בשטח של 70 דונם. על הכיפה הדרומית-מערבית נמצאו שרידי מבנים, מערות מגורים, מתקני אחסון, בורות מים וקברים, באתר שרידים ליישוב שהחל בתקופת בית ראשון ואוכלס לסירוגין עד לתקופה העות'מאנית.
ענאתא
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכפר ענאתא מזוהה עם ענתות המקראית. על מרבית שטחו של הכפר נמצאים שרידים ליישוב גדול שהחל לפרוח בתקופת בית ראשון וכולל שרידי מבני מגורים ומתקנים חקלאים.
חיזמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכפר הפלסטיני חיזמא יושב על תל קדום שהיה פעיל ביותר בתקופת בית ראשון. חיזמה מזוהה עם העיר המקראית בֵּית עַזְמָוֶת. במקום קיימים שרידי מבני מגורים, בורות מים ומתקנים חקלאיים וכן מחצבות שסיפקו חומרי בנייה.
רגמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רגמים הם תלוליות אבנים ועפר שנוצרו בידי אדם ללא רבדים. את הכינוי העניקה ד"ר רות עמירן למקבץ של תלוליות אלו המצויות במערב ירושלים, החל מבית זית בצפון וכלה בעיר גנים וגבעת משואה בדרום. מלבד בירושלים, לא נמצאו כל רגמים בתחומי ארץ ישראל. מספרם המקורי של הרגמים הוא 19 (כמחציתם הוסרו) והם מופו במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי ד"ר עמירן. קוטר הרגמים נע בין 10 ל-42 מטר, וגובהם בין 3 ל-9 מטר. בחפירה יסודית בהנחיית ד"ר עמירן שבה הוסרה כל הערמה מאחד הרגמים בשכונת קריית מנחם, תוארכו הממצאים למאה השביעית לפני הספירה (תקופת ממלכת יהודה). בתחתית הרוגם גם נתגלה מבנה, וסמוך לו שרידי שרפה. בחפירת הצלה ברגם מס' 4 נמצאו ממצאים המתאימים למאה ה-8 לפנה"ס, כולל חותמות המתייחסות לחזקיהו. על פי ההסבר שהציעה ד"ר עמירן, הרגמים הם אתרי קבורה וגניזה של במות, שריד לרפורמה הגדולה שבוצעה על ידי המלך יאשיהו[77].
מגדלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תופעת המגדלים שנתגלו באזור ירושלים על רכס יער רמות-שועפט ייחודית לאזור וטרם נמצא לה הסבר מספק. מדובר ב-200 מבנים שנסקרו ביחידת שטח קטנה יחסית וייתכן כי יחידות נוספות קבורות מתחת לערימות אבנים. עשרת המבנים שנחפרו הניבו ממצא דומה - מגדל בגודל של 4 על 8 מטר שהיה בן 2 קומות וחצר המוקפת גדר אבנים. בכל המבנים נשתמרה הקומה הראשונה שהיא חדר מוארך וחדר מדרגות רבוע דרכו עלו לקומה השנייה.
באמנות ובספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ירושלים בתקופת בית ראשון הייתה מושא לדמיונם של רבים. היא תוארה בספרות ובאמנות במרוצת הדורות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- [ספר ירושלים - תקופת המקרא http://www.ybz.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=21345127], (ספר דיגיטלי במסגרת פרויקט הדיגיטציה של יד בן-צבי, ירושלים).
- ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן, מנוודות למלוכה, היבטים היסטוריים וארכאולוגיים על ראשית ישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1990.
- ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003.
- בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה,
- דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
- אברהם פאוסט, השפעת גידולה של ירושלים בשלהי תקופת הברזל על צורות היישוב הכפרי שסביבה, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 62-53
- יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשל"ט-1979.
- נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים: הוצאת שקמונה, 1980.
- מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
- זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים 1972.
- מאיר בן דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983.
- מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
- אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000.
- עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ד-2004.
בתי קברות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מגן ברושי, גבריאל ברקאי ושמעון גיבסון, 'כל הקברות מתפנין' – שתי מערות-קבורה מימי בית-ראשון ליד החומה המערבית של ירושלים וטיהורן בימי בית-שני, קתדרה 28, יוני 1983, עמ' 32-17
- גבריאל ברקאי, שלושה קברים מתקופת הבית הראשון מצפון לשער שכם וזמנו של החפיר הצפוני של ירושלים, קתדרה 83, אפריל 1997, עמ' 26-7
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נדב נאמן, "לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה", זמנים 94, אביב 2006
- מאמר מערכת, עדויות לחורבן ירושלים בידי הבבלים נחשפו בעיר דוד, באתר "הידען", יולי 2017
- ממצא ארכיאולוגי נדיר מבית ראשון התגלה בירושלים, מעריב, 8 בספטמבר 2020
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו אזכור ירושלים כאחת הערים בנחלת שבט בנימין - ספר יהושע, פרק י"ח, פסוק כ"ח
- ^ ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, יד בן צבי ירושלים, תש"ס עמוד ט'
- ^ שמואל אחיטוב, עמיחי מזר, ספר ירושלים תקופת המקרא, מבוא לספר, ירושלים, הוצאת יד בן צבי, 2000, עמ' י'. נירית שלו-כליפא, בעקבות אוצרות המקדש – סיפורה של משלחת פארקר שחפרה בעיר דויד בשנים 1909–1911, קדמוניות, 116 (תשנ"ט) עמ' 133-126.
- ^ חדשות בר-אילן דרמה בעולם הארכאולוגיה ד"ר אילת מזר: "גילינו קטעים מן החומה והמגדל הנזכרים בתנ"ך- בספר נחמיה".
- ^ ה' גבע, "ירושלים בסוף ימי בית ראשון – ההיבט הארכאולוגי", ירושלים בבית ראשון, עמ' 165-176.
- ^ מאמר מטעם האוניברסיטה העברית, באתר הידען.
- ^ ד"ר יגאל בו נון סיפור הממלכה המאוחדת כרומן תעמולה פאן ישראלי בלוג 2009
- ^ ד' אוסישקין, "ירושלים בתקופת דוד ושלמה - העדות הארכאולוגית", בתוך: א' פאוסט וא' ברוך (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, דברי הכנס השלישי, רמת-גן, תשנ"ח, עמ' 58-57
- ^ J.M. Cahill, “Jerusalem at the Time of the United Monarchy: The Archaeological Evidence”, in Jerusalem in Bible and Archaeology, pp. 13-80.
- ^ M. Steiner, “David’s Jerusalem: Its Not There, Archaeology Proves a Negative”, BAR 24/4 (1998), pp. 26-33. J.M. Cahill, “David’s Jerusalem: The Archaeological Evidence Proves It”, BAR 24/4 (1998), pp. 34-41.
- ^ ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, הוצאת יד בן צבי ירושלים, תש"ס, עמוד יד.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ד, פסקה א.
- ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 27–28.
- ^ למשל: ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק י"ד; ספר נחמיה, פרק י"א, פסוק ט'; ספר צפניה, פרק א', פסוקים י'–י"א.
- ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 28–29.
- ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 29–30.
- ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 55.
- ^ ה' גבע, "מערבה של ירושלים בין המאות השמינית והשביעית לפנה"ס", א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השמיני, רמת גן, תשס"ג, עמ' 21–24.
- ^ שלמה צזנה, להשתכשך בהיסטוריה: הצצה לבריכת התענוגות של הורדוס, באתר ישראל היום, 6 בנובמבר 2014
- ^ ג' ברקאי, "ירושלים כעיר ראשה", ש' בונימוביץ ואחרים (עורכים), יישובים, אוכלוסייה וכלכלה בארץ-ישראל בעת העתיקה, תל אביב, תשמ"ח, עמ' 125-124.
- ^ ע' מזר, "ירושלים וסביבותיה בתקופת ההתנחלות", בתוך: נ' נאמן וי' פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה, ירושלים, תש"ן, עמודים 133 - 134
- ^ ע' אייזנברג וא' דה גרוט, "ירושלים וסביבותיה בתקופת הברונזה התיכונה", בתוך: א' פאוסט וא' ברוך (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, דברי הכנס השביעי, רמת גן תשס"ב, עמ' 7-12.
- ^ מרדכי כוגן, עיר מלך ועיר מקדש תולדות ירושלים בתוך ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, תש"ס עמוד 67
- ^ י' ידין, "העיוורים והפיסחים וכיבוש ירושלים על ידי דוד", הכינוס העולמי למדעי היהדות, קיץ תשי"ז, כרך א', ירושלים, תשי"ב, עמ' 225-222
- ^ M. Steiner, ‘Jerusalem in the Late Bronze and Early Iron Ages: Archaeological Versus Literary Sources", in: A. Faust (ed.), New Studies on Jerusalem, Proceedings of the Second Conference, Ramat-Gan, 1996
- ^ 1 2 בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך א: הממלכה המאוחדת, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 267.
- ^ ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק י"ז.
- ^ דוד גלעד, "על שתי פעולותיו הראשונות של דוד המלך", בית מקרא לט (תשנ"ד), עמ' 156–163 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ Eilat Mazar, "Excavate King David's Palace," The Biblical Archaeology Review, January/February 1997
- ^ יאיר זקוביץ, "מגמתם של סיפורי קניית הנחלות במקרא", בית מקרא כד (תשל"ט), עמ' 17–21 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוקים ל"ז–ל"ח
- ^ מרדכי כוגן, עיר מלך ועיר מקדש תולדות ירושלים בתוך ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, תש"ס עמוד 75
- ^ ראו מלכים א', י"א פסוקים ד'-ח'
- ^ לפירוט ראו מלכים ב', כ"ג פסוקים ד'-י"ד
- ^ נ' נאמן, "מסע שישק לארץ-ישראל בראי הכתובות המצריות, המקרא והממצא הארכאולוגי", ציון ס"ג (תשנ"ח), עמ' 247-276.
- ^ מרדכי כוגן, עיר מלך ועיר מקדש תולדות ירושלים בתוך ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, תש"ס עמוד 77
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ח, פסוקים ה'–ח'
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ב
- ^ נחמן אביגד, 'העיר העליונה של ירושלים: פרשת החפירות הארכאולוגיות ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, ירושלים: שקמונה, 1980, עמ' 31–60.
- ^ בנימין מזר, מסע סנחריב לארץ יהודה.
- ^ פרופסור אברהם פאוסט, "מסע סנחריב ליהודה וירושלים", בתוך א' ברוך, א' לוי וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים: הקובץ הארבעה-עשר, רמת גן, תשס"ט, עמ' 89—106.
- ^ זאב וילנאי, ירושלים – העיר העתיקה, ירושלים: הוצאת אחיעבר, 1970, עמוד 28.
- ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 11, עמ' 218.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק ח'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ב
- ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 26.
- ^ האוניברסיטה העברית ארכאולוגית מהאוניברסיטה העברית חשפה את חומת ירושלים מימי הממלכה המאוחדת המחלקה לדוברות פברואר 2010
- ^ י' שילה, 'חפירות עיר דוד א, דו"ח ביניים לחמש עונות חפירה 1978-1982' קדם 19 (תשמ"ד), עמ' ג-יט.
- ^ רוני רייך הטופוגרפיה הארכאולוגיה של ירושלים בתקופת בית ראשון בתוך ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, תש"ס עמוד 116
- ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 54.
- ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוק י"ג
- ^ ספר שמות, פרק כ"ט, פסוקים מ"ג–מ"ד
- ^ משה ויינפלד, האל הבורא בבראשית א ובנבואת ישעיהו השני
- ^ במאמרו "בית המקדש השני", אריאל 64–65 (טבת תשמ"ט), עמוד 167.
- ^ זאב הרצוג מקדש שלמה: שיחזור תוכניתו בתוך ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, תש"ס עמודים 158 - 160
- ^ אהרוני מ. ערד האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, 1266-1272 1992
- ^ זאב הרצוג מקדש שלמה: שיחזור תוכניתו בתוך ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, תש"ס עמוד 174
- ^ אסף שטול-טראורינג, כלי הפולחן שעשויים לחשוף פרטים על ממלכת דוד, באתר הארץ, 9 במאי 2012
- ^ ניר חסון, דגם של בית המקדש מימי בית ראשון יוצג לראשונה לציבור, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2016
- ^ חפירות חורבת קאייפה וסופה של ה“כרונולוגיה הנמוכה”, האוניברסיטה העברית וסער גנור, רשות העתיקות
- ^ דוד אילן, ארכאולוגיה כפרית - תל דן בתקופת הברזל א', בתוך: תרבות חומרית, חברה ואידאולוגיה: כיוונים חדשים בארכאולוגיה של ארץ ישראל, אוניברסיטת בר-אילן, 1999
- ^ לטייל עם התנך, גליה דורון, כנרת בית הוצאה לאור, 2001, עמ' 13
- ^ ישראל ייבין, 'מקדש שלמה', ירושלים לדורותיה החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשכ"ט, עמ' 12-26
- ^ צ' אבלס וא' ארביט, מפעלי אספקת המים לעיר דוד, ירושלים תשנ"ו.
- ^ ספר שמואל ב', פרק ה', פסוקים ז'–ח'
- ^ מידע לציבור עיר דוד בית המעיין רשות העתיקות 2010
- ^ רוני רייך; אלי שוקרון. חפירות חדשות במדרון המזרחי של עיר דוד, קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא תשס"ב, גיליון 2
- ^ ד' אוסישקין, "מפעלי המים של ירושלים בימי חזקיהו", קתדרה 70 (תשנ"ד), עמ' 28-3.
- ^ D. Gill, “How they met, Geology Solves long-standing Mystery of Hezekiah’s Tunnelers”, BAR July\August 1994, pp. 33-20.
- ^ גבריאל ברקאי בתי הקברות של ירושלים בימי בית ראשון בתוך ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, תש"ס, עמ' 245.
- ^ Edward Robinson, Biblical researches in Palestine I, Crocker and Brewster, Boston, 1856, pp. 349-352 (גרסה מקוונת באתר Making of America Books)
- ^ האותיות המודגשות הן אותיות שנפגמו ברובן, התיבות הממוסגרות חסרות לחלוטין בכתובת והן בגדר השערה על פי ההקשר בלבד.
- ^ בכתיב מודרני ומלא היו נראות תיבות אלו כך "כי אם עצמותיו ועצמות אמתו איתו".
- ^ ידוע גם, במיוחד במקורות המוקדמים יותר, כ"מונוליט כפר השילוח"
- ^ הקברים הנוספים, בהם קבר ...יהו אשר על הבית, מפורטים בעמ' 236 בספרו של אוסישקין.
- ^ א' פאוסט, תשנ"ז, "השפעת גידולה של ירושלים בשלהי תקופת הברזל על צורות היישוב הכפרי שסביבה", קתדרה 84, עמ' 62-53.
- ^ א' דה גרוט וצ' גרינהוט, "מוצא – מרכז אדמיניסטרטיבי של ממלכת יהודה בקרבת ירושלים", א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השמיני, רמת גן, תשס"ג, עמ' 7-14.
- ^ ר' עמירן, "החפירות ברגמים למערבה של ירושלים", ידיעות, יח (תשי"ד), עמ' 59-45.
| מלכי יהודה ושנת עלייתם (לפני הספירה) לכס המלוכה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
