ירושלים בתקופה הערבית הקדומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
ירושלים בתקופה הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה הערבית הקדומה
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת
מפת ירושלים בתקופה המוסלמית על פי ארקולף, כתב יד מהמאה ה-9

התקופה הערבית הקדומה בירושלים נמשכה לאורך המחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, משנת 638, עם כיבוש העיר על ידי הפולשים הערבים-מוסלמים מידי הביזנטים, עד שנת 1099, שבה נכבשה העיר בידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הייתה זו תקופה של מהפכות שבה נקבעה נוכחות האסלאם ככוח דתי ופוליטי בזירה העולמית, וחלו בה חילופי כוחות בזירה המזרח תיכונית בין האימפריה הביזנטית הוותיקה לאימפריה המוסלמית העולה.

שינויים מפליגים אלו לא פסחו על ירושלים, שהייתה עד אז עיר קדושה ליהדות ולנצרות בלבד. עם הפיכתה לעיר הקדושה אף לאסלאם, הפכה ירושלים למקום מפגש בין הדתות לצד מוקד חיכוך ומחלוקת ביניהן. הנוכחות המוסלמית בירושלים ניכרה ברבדים שונים, כמו שינוי דמוגרפי שהתחולל אט-אט כתוצאה מהגירה מוסלמית לעיר‏[1]; שינוי פיזי עם הקמת מוסדות חינוך ודת מוסלמיים ובניית הרובע המוסלמי; שינוי דתי עם מעבר מרכז הכובד הדתי להר הבית שחזר לשמש כמרכז פולחני לאחר מאות שנים של עזובה, ושינוי תרבותי שבא לידי ביטוי בפולקלור הערבי ובעיקר בשפה הערבית שהפכה לשפה המדוברת בארץ ישראל.

לאורך התקופה המוסלמית נשלטה ארץ ישראל בידי שלוש שושלות של שליטים מוסלמים: הראשונה, שושלת בית אומיה, שמרכזה היה בדמשק. בתקופה זו, שנמשכה משנת 661 עד שנת 750, עלתה חשיבות העיר, ומבנים רבים, שהחשובים שבהם הם המבנים שעל הר-הבית וקריית ארמונות שנבנו מדרום לו - הם עדות לכך. השושלת השנייה הייתה שושלת בית עבאס, שמרכזה היה בבגדד, שלטה עד שנת 969. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מהשושלת הפאטמית שמרכז שלטונם היה בקהיר. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.

עבור היהודים הייתה תקופה זו הזדמנות לחידוש הקשר עם ירושלים לאחר שלא הורשו לגור ואף לא לבקר בה במשך מאות שנים מאז חורבן בית שני. הקהילה היהודית חידשה את ישיבתה בעיר, וירושלים הפכה שוב למרכז רוחני ותרבותי לתפוצות ישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחם מוסלמי בקרב, שבלונה מצרית לקעקוע מהמאה ה-19
לוחם מוסלמי בקרב, שבלונה מצרית לקעקוע מהמאה ה-19
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

סמוך לתום התקופה הביזנטית בארץ ישראל כבשו הפרסים בראשות כוסרו השני, את ירושלים והחזיקו בה עד לשנת 628 אז חזרה העיר לתקופה קצרה לידי הביזנטים. אירוע זה מהדהד בסורת אל רום שבקוראן "נוצחו הרום בארץ הסמוכה ואולם סופם שישובו וינצחו כעבור שנים אחדות ממפלתם". איזכור זה כמו העובדה כי בראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. ‏‏‏[2]. מעידים כי מסיבות שונות היה מוחמד מודע לקיומה של ירושלים ויותר מכך למעמדה המיוחד כעיר קדושה. אין משתמע מידיעה זו כי היה בכוונתו של מייסד האסלאם או עדת המאמינים שהקיפה אותו להכליל את ירושלים במערכת תפיסת העולם האיסלמית המתגבשת.

עיקר תשומת הלב של המוסלמים הופנה בשלב זה אל הקיסרות הביזנטית בה ראו מקור לעושר על פי דברי הנביא שהבטיח למאמיניו את "ארמונות הקיסר ואוצרותיו". שינוי ראשון בתפיסה האסטרטגית של האסלאם התחולל בימיו של הח'ליף הראשון עבדאללה אבן עת'מאן אבו בכר שפתח את מסעות הכיבוש האסלאמיים בשליחת צבאות לסוריה ולעיראק - תוך שהוא נכנס למסלול התנגשות ישיר עם הביזנטים. הצבא המוסלמי תקף בשלושה כיוונים, כוח אחד נכנס לארץ ישראל דרך עזה בעוד שני כוחות אחרים נעו ממזרח אל תוך עבר הירדן, מנצלים את חולשת השלטון הביזנטי ונהנים משיתוף פעולה של השבטים הבדואים. התקפות אלו נבלמו מול קווי ההגנה הביזנטיים. השינוי הגיע כאשר צבא מוסלמי במהלך נועז ודרמטי חצה את המדבר כבש את דמשק ולאחר מכן את מרבית שטחה של סוריה, מכאן יצא הצבא המוסלמי המאוחד וב-1 ביולי 634, נפגש עם צבא ביזנטי באזור הנמצא גאוגרפית בין רמלה לבית גוברין וזכה לניצחון ראשון לאחריו נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו :לוד, שכם, עזה, שומרון, בסיכומו של דבר החזיקו הביזנטים בקיסריה, אשקלון וירושלים בלבד.

בשנת 636 התחולל הקרב המכריע של המערכה - קרב הירמוך שהיסטוריונים רבים רואים בו את אחד הקרבות המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האנושית שמסמל את תחילת גל הכיבושים המוסלמי מחוץ לחצי האי ערב ואת תחילת התקדמות האסלאם לתוך ארץ ישראל, סוריה וארם נהריים. בקרב זה ניגף הצבא הביזנטי בפני הצבא המוסלמי והשליטה על אזור הסהר הפורה עברה לידי האימפריה החדשה - האימפריה המוסלמית. מסופר כי כשהגיעו החדשות על האסון לאוזניו של הרקליוס באנטיוכיה הוא נפרד מסוריה לשלום במילים:"היי שלום סוריה, מושבתי הנאווה. הינך אויבת עכשיו", ויצא לכיוון קונסטנטינופול.

כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך כיבוש ירושלים על ידי הצבא המוסלמי איננו ברור והדעות בין ההיסטוריוגרפים של התקופה חלוקים אפילו על מועד כיבוש העיר אך ככל הנראה החל המצור על העיר מיד לאחר הניצחון בקרב הירמוך - בקיץ של שנת 636 - נמשך כשנתיים כאשר העיר ירושלים מנותקת מכל מרכז ביזנטי ובתוך טריטוריה הנשלטת לחלוטין על ידי המוסלמים. תחילה פיקד על המצור עמר בן עאץ ושנה לאחר מכן משלא הוכרעה העיר הצטרף למצור המצביא אבו עבידה בן ג'ראח, מפקד הצבא המוסלמי בארץ ישראל ועימו תגבורות על מנת להחיש את נפילת ירושלים. לא נותרו תיאורים על מהלך המצור הארוך אך המסורות המוסלמיות מתארות את המהלך שהוביל לכניעת העיר. על פי הנטען העיר נכנעה לאחר מספר התקפות על חומות העיר שהביאו את תושביה לידי יאוש. הם ביקשו להיכנע לח'ליף וזה אכן הופיע בשערי העיר לקבל את כניעתה.

לפי המסורת המוסלמית הגיע הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב לקבל את כניעת העיר מאחר שהמגינים ניאותו להיכנע רק בפניו. עמר נכנס אל ירושלים רכוב על גבי גמל ולובש בגדים פשוטים המאפיינים את נוודי המדבר. לאנשיו, שחששו לפגיעה במעמדו בגין הופעתו הצנועה הוא הסביר: "חוששני פן אגדל יותר מדי בעיני עצמי. והשינוי לא יהיה לטובתי." סופרוניוס, הפטריארך של ירושלים בעת המצור אמר בראותו את הח'ליף:

"הנה הוא השיקוץ המשומם אשר עליו ניבא דניאל, עומד במקום הקדוש"

חוזה הכניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה עומר

בהיסטוריה המוסלמית נשמר נוסח חוזה הכניעה המוגדר כאמאן - כתב חסות, בצורת מכתב מאת הח'ליף לתושבי העיר‏‏‏[3] הנקודות העיקריות בחוזה הן

  1. ביטחון לנפש ורכוש.
  2. ביטחון הכנסיות וחופש הפולחן.
  3. איסור ישיבת יהודים בעיר.
  4. חובת תשלום מס
  5. חופש הבחירה בין השארות בעיר לתושבים וחיל המצב הביזנטי, ובין עזיבתה.

"בשם האלוהים הרחמן והרחום זה הוא כתב החסות שנותן עבד האלוהים עמר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא ‏‏‏[4]. הוא נותן להם כתב חסות לנפשותיהם, לרכושם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל עדתם. לא ישכנו (לוחמים) בכנסיותיהם, לא יחריבון, לא ייגרע מהן דבר. לא מנכסיהן, לא מצלביהן, ולא מדבר כלשהו מרכושן. לא יעבירום על דתם באונס. לא ייפגע איש מהם. לא יתגורר אתם באיליא איש מן היהודים. אנשי איליא חייבים במס הג'זיה‏‏‏[5] כדרך שמשלמים אנשי הערים. הם חייבים להוציא מהעיר את הרומאים ‏‏‏[6] ואת הלצות ‏‏‏[7]. ליוצאים מובטח הביטחון לנפשם ולרכושם עד הגיעם למקום מבטחים המעדיפים להישאר מובטח להם הביטחון, אבל הם חייבים לשלם את הג'זיה כפי שחייבים אנשי איליא. אם יש באנשי איליה המעדיפים לצאת, הם עצמם ורכושם, עם הרומאים ולעזוב את כנסיותיהם ואת צלביהם מובטח להם הביטחון להם, לכנסיותיהם ולצלביהם עד אשר יגיעו למקום מבטחים" ‏‏‏[8]

על פי המסורת, כשהגיע זמן התפילה הציע הפטריארך סופרוניוס לח'ליף להתפלל בכנסיית הקבר. אולם עומר סירב, כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, ויצא להתפלל בחוץ, במקום בו בנוי כיום מסגד עומר. ‏‏‏[9]. המבנה המקורי הוקם כנראה במאה העשירית לספירה וממנו שרד רק בסיס הצריח הקיים היום ‏‏‏[10].

ירושלים לאחר הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסלמים שמרו על החלוקה המנהלתית הביזנטית של ארץ ישראל אך העבירו את המרכז השלטוני מקיסריה ללוד ולאחר מכן לרמלה. תחילה קראו המוסלמים לירושלים איליא הד לשמה הביזנטי - איליה קפיטולינה. בהמשך קיבלה ירושלים שמות נוספים המשקפים את עברה היהודי של העיר -בית אל מקדס (ערבית: بيت المقدس - בית המקדש), צהיון (ציון) ואל קודס (ערבית: القـُدْس - הקודש) שמות המתורגמים למעשה משמה העברי של העיר בתקופה כפי שמופיע במסמכים מגניזת קהיר.‏‏‏[11]

המסורות המוסלמיות המתייחסות לכיבוש ארץ ישראל וירושלים המוצגות כהיסטוריה, הן בעלות אופי ספרותי וזיקה לסיפורי עם. גויטין מבטל לחלוטין חשיבות סיפורים אלו ומסביר זאת באומרו שהשינוי ההיסטורי הביא ליצירת אגדות וסיפורים דמיוניים המתארים את כיבושה. הוא מצטט מדבריו של מוג'יר א-דין, ההיסטוריון המוסלמי החשוב ביותר של ירושלים שכתב במאה ה-15 כי ההיסטוריוגרפיה המוסלמית המוקדמת היא בדיונית.

על פי מסורות אלו בנה עמר - כובש ירושלים - מסגד על הר הבית. על פי הסיפור עמר סירב לקבל עצה מיהודי מומר לאסלאם לבנות את המסגד צפונית לאבן השתיה על מנת לאפשר למתפללים לפנות למכה ולסלע בו-זמנית. עמר שסירב לחקות את היהדות דחה את ההצעה. סיפור זה מאשש את ההנחה כי בראשית לא ייחסו המוסלמים כל חשיבות לירושלים כעיר קדושה, וקדושת העיר עבור דתות אחרות נראתה נוגדת את מסורת האסלאם.

החוקר קפל ארצ'יבלד קרסוול ‏‏‏[12] קובע כי ללא ספק הוקם מבנה צנוע באופיו על ידי עמר בהר הבית, קביעה זו מסתמכת על כתביו של נוסע צרפתי הבישוף ארקולף (Arculf) שביקר בירושלים בין השנים 682-679 - כשישים שנה לאחר הכיבוש, הוא תיאר את המסגד כבניין מרובע הבנוי מעץ שהוקם על יסוד שרידים עתיקים. תיאור זה של מבנה פשוט תואם את המסגדים הראשונים שנבנו על פי התפיסה האיסלאמית המוקדמת שמסגד חייב להיות צנוע באופיו משום שאחרית הימים קרובה ‏‏‏[13]:

"במקום המהולל, שבו שכן בית המקדש, מתאספים הסרקיים לתפילה בבית מרובע שבנוהו בצורה גסה, בהקימם קרשים וקורות על שיירי חורבות. אומרים שהבית יכול להכיל שלושת אלפים אנשים".

חידוש היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הערביים והמסורות המוסלמיות כמעט שאינם דנים בהיסטוריה של ירושלים בתקופה המוסלמית או בחיי העיר אך מפנים מקום נכבד לתיאור ביקורו של הח'ליף עומר על הר הבית. על פי תיאורים אלו התלווה לעומר אדם בשם כעב אל אחבאר (עברית: פאר החכמים), יהודי תלמיד חכם שהתאסלם והיה ממלווי הח'ליף.

"נסע עמר לירושלים וכבשה. אחר כך נכנס אליה יחד עם כעב. שאל לו: יא אבו אסחאק. התדע את מקום הצח'רה? השיבו: מדוד כך וכך אמות מן הכותל הסמוך לואדי ג'הנם, מקום המזבלה ושם תחפור ותמצאנו. חפר והסלע נגלה לפניהם. שאל עמר את כעב: היכן ראוי לדעתך להקים בית תפילה? השיבו: הקם אותו מצפון לסלע... אמר עמר: הצעתך היא ממקור יהודי ( ערבית: צ'אהית אל יהודיה) . החלק הטוב במסגדים הוא זה הפונה למכה ובנה את בית התפילה בקדמת המסגד".

על פי המסופר, ציווה עומר על ניקוי הר הבית משפכים וזוהמה שנערמו בו במשך מאות שנים - פרי הזנחה מכוונת מצד הביזנטים שראו בהר את הסמל לירושלים היהודית ובהזנחתו - את השפלת היהדות.

על אירוע זה והשלכותיו כתב הסופר הקראי דניאל בן משה אלקומיסי בפירוש לספר דניאל ‏‏‏[14]:

"כי טרם בואו לא יכלו לבוא אל ירושלים, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לראות את המקדש. ועת בבואו הביאם אל ירושלים וייתן להם מקום וישכנו בה רבים מישראל ואחרי כן באים ישראל מארבע קצות הארץ אל ירושלים לדרוש ולהתפלל"


על פי מסמכים מגניזת קהיר, היהודים ביקשו מעמר רשות להתיישב בעיר ולאחר התמקחות בין היהודים לפטריארך ירושלים החליט עמר על התיישבות 70 משפחות מטבריה והתיישבו בירושלים. במכתב שתוארך למאה ה-11 מצוין: ‏‏‏[15]

"ומאת אלוהינו הייתה זאת כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדוֹ‏ם ובאו לירושלים היו עימם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום..."

שאלת ההסכם בין עמר למגינים הנוצרים של ירושלים עומדת פתוחה, ייתכן ומשנתפסה העיר אכן לא ישבו בה יהודים אך לאחר מספר שנים ראו המוסלמים את שינוי הנסיבות כעילה מספיקה לשינוי ההסכם, ליהודים בארץ ישראל שמספרם היה בלתי מבוטל הייתה חשיבות כלכלית ומאידך לא היה זה אינטרס מוסלמי להשאיר את הנוצרים כעדה מרכזית בירושלים ונוכחות היהודים שימשה להחלשת מעמדם וחזקתם של הנוצרים.

לפי מקורות מוסלמים, התמנו היהודים לנקות את הר הבית ולמסגד אל אקצא היו 10 אנשי תחזוקה יהודים ומספרם עלה לאחר מכן לעשרים. סידור זה הופסק במאה ה-8 ותחזוקת הר הבית עברה לעבדים של השלטון.

תחת שלטון בית אומייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית אומיה

לאחר כיבוש ירושלים מתמעטות הידיעות ההיסטוריות על העיר. בשנת 658 מתחוללת רעידת אדמה המחריבה מבנים בעיר ובאותה שנה נפגשו בירושלים מועאויה בן אבו ספיאן המפקד העליון של הצבא המוסלמי בארץ ישראל וסוריה ומושל מצריים עמר בן עאץ. הצמד כורת ברית המכוונת כנגד הח'ליף עלי בן אבי טאלב ובמהלך מלחמת הכל בכל שמתחוללת בעולם המוסלמי נוצרת שושלת הח'ליפות של בית אומיה הקובעת את מרכזה בדמשק. מועאויה אף נשא את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת 660 בירושלים, והוכתר באופן רשמי כח'ליף של האימפריה המוסלמית על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661.

במשך כל תקופת שלטונו סבל שלטון בית אומיה מחוסר לגיטימיות דתית ואתנית. מבחינה דתית, הח'ליף מעאויה אבן אבו סופיאן התאסלם, יחד עם אביו אבו סופיאן, רק אחרי כניעת מכה בפני הנביא מוחמד, כלומר זמן רב אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות. גם העובדה שבית אומיה בחר בדמשק לבירתו יצרה מצב בו מסופוטמיה ופרס המאוכלסות הרבה יותר מסוריה ראו עצמן כמחוזות כבושים על ידי מיעוט, אי שביעות נחת זאת הציתה מרידות ברחבי האימפריה.

האתגר הגדול הראשון לבית אומיה הייתה ההתקוממות של בני שבט זובייר בראשות עבדאללה אבן א-זובייר, השבט הערבי שישב בארץ - שבט גד'אם תמך במורדים וגם לאחר דיכוי המרד המשיכו הרוחות לסעור. מעמדה של ירושלים השתנה - לטובה- עם התבססות שלטון בית אומיה, הח'ליף עבד אל מאליכ אבן מרואן. תקופה זו ידועה כתקופת פריחה במהלכה שופרו התשתיות בירושלים ודרכים לעיר נסללו, אך עיקר השינוי ניכר בעיר עצמה. המבנה העיקרי שהוקם הוא כיפת הסלע שבנייתה החלה בשנת 688 והושלמה שלוש שנים לאחר מכן.

במחקר האסלאם הייתה רווחת הדעה כי מבנה מפואר זה נבנה במטרה לשמש כמתחרה ולהפחית מחשיבות המקומות הקדושים בחצי האי הערבי - מכה ומדינה ולקרב את מרכז הכובד של פולחן האסלאם לדמשק, אך במחקרים מודרניים כדוגמת מחקרו של שלמה דב גויטיין התבססה הדעה כי כיפת הסלע הוקמה כתחרות וכנגד מבני הדת הנוצריים בירושלים ובראשם - כנסיית הקבר. ‏‏‏[16] בסופו של דבר, התלכדו אויבי בית אומייה עם בית עבאס (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת 750, בקרב הזאב, בו נרצח מרבית השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה.

תחת שלטון בית עבאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית עבאס
משלחת של קרל הגדול מתקבלת בחצר הארון אל רשיד

תום שושלת בית אומיה, ועליית בית עבאס נקשר בירושלים כאמור בחדית' המיוחסת לנביא:

"ייצאו מח'ראסאן דגלים שחורים ‏‏‏[17] דבר לא יעצור אותם עד שיוצבו באיליא".

הלכה למעשה, ירדה ירושלים ממעמדה וח'ליפי בית עבאס שישבו בעיראק התנהלו לפי הפתגם "רחוק מהעין רחוק מהלב". החליף השני בשושלת אל-מנצור ביקר בירושלים בשנת 758 וציווה להוריד את הצלבים מהכנסיות ולהעלות את גובה המסים המשולמים על ידי הנוצרים.

בימי הח'ליף הארון א-רשיד הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת 797 קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר קרל הגדול. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר אאכן, אל ארמון הח'ליף בבגדד, במשלחת שני אצילים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב (יצחק היהודי), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים בספרד והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 800, יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו מנזרים, אכסניה, ספריה ושוק. הקיסר רכש שטחי קרקע בעמק יהושפט והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.‏‏‏[18]

הגאוגרף המוסלמי בן התקופה ובן ירושלים אל-מקדסי מתאר ‏‏‏[19] את העיר במאה העשירית:

"לא תמצא בתים יפים יותר וחזקים יותר מבתי ירושלים. לא תמצא אנשים הגונים יותר מתושבי ירושלים, ולא חיים נעימים יותר מחייה ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה. אבל יש הרבה חסרונות לעיר הזאת ואחד מהם ידם של תושביה הנוצרים והיהודים על העליונה"

תחת שלטון מצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 878 סיפח אחמד אבן טולון את ארץ ישראל לממלכתו החדשה שמרכזה היה בקהיר. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המסים לבגדד.‏‏‏[20]

השלטון המצרי נמשך עד לשנת 905 ובמהלכו נפרדה מצרים מהשפעת הח'ליפות העבסית וארץ ישראל הפכה לאזור קרבות בין שני הכוחות השולטים במזרח התיכון. צבאות עבאסים עברו דרך ירושלים בדרכם למצרים או בדרך לשדה הקרב מול הצבא המצרי. כך נמצאו כתובות מימי הח'ליפים אבו אחמד עלי אל מכתפי באללה (902-908), ואבו אלפדל ג'עפר אל מקתדר באללה (908-932) על מבנים בעיר העתיקה.

הפטאמים ומלחמת שישים השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השושלת הפאטמית

במאה העשירית לספירה אימאם אסמאעילי בשם עבדאללה אל-מהדי הצליח לכבוש את תוניס ולבסס בה את שלטון השושלת הפאטמית. יורשיו הצליחו לכבוש את מרבית צפון אפריקה והגיעו למצרים בשנת 972 והקימו את בירתם החדשה בקהיר. הם המשיכו לכבוש את האזורים הסמוכים עד שביססו את שליטתם מתוניסיה עד לסוריה.

דמדומי שלטון הח'ליפות העבסית ומיקומה של ארץ ישראל כאזור חיץ הביאו - שוב- את הארץ וירושלים לתוך מלחמת אזרחים ותוהו. את החולשה העבסית ניצלו שבטים מקומיים וכתות מוסלמיות שהשתלטו על מבצרים ברחבי ארץ ישראל, הביזנטים שמעולם לא איבדו את תקוותם להחזיר את שליטתם על הארץ בחשו אף הם בקדירה, כוח נוסף שמצא עצמו נלחם על השפעה ושליטה בארץ ישראל הם שבטים סלג'וקים - טורקמנים משבטי האוע'וז שהיו לוחמים בשירות הח'ליפה ונדדו לתוך סוריה וארץ ישראל בחיפוש אחר תחום שלטון עצמאי.

ערב הכיבוש הפאטאמי שלטו בירושלים האח'שידים המצריים ושלטונם קשה ומושחת. בשנת 966 מושל העיר מחמד בן איסמעיל אלצנאג'י עורר מהומות אנטי נוצריות כנקמה על סירובם להמשיך בתשלום שוחד ודמי חסות. כנסיית הקבר נשדדה והוצתה ובמהומות נהרג הפטריארך של ירושלים. על פי היסטוריונים נוצרים "היהודים אף עלו על המוסלמים במעשי ההרס והחורבן" ‏‏‏[21]

בשנת 967 כבשו הקרמטים - כת מוסלמית שנוסדה במאה ה-9 לספירה על ידי מוסלמים פרסים. את ארץ ישראל ובשנת 970 כבשו הפטאימים את ארץ ישראל וסוריה, הנדנדה נמשכה עוד זמן מה וירושלים כמו כל ארץ ישראל עברה מיד ליד. את אי היציבות ניצלו הביזנטים שחדרו אל תוך סוריה במטרה לשחרר את ירושלים. במכתב שנשלח לארמניה מספר הקיסר הביזנטי יוחנן צימיסקס לאשוט השלישי האדיב על מסעו הצבאי מחמץ דרומה דרך בעל בק. על פי התיאור דמשק שילמה לקיסר על מנת שלא יחריב ויכבוש את העיר והוא מינה בה מושל טורקי שהתנצר. המסע המשיך דרומה וטבריה ונצרת פתחו בפניו את שעריהן והוא מינה עליהן מושל מטעמו. על פי המכתב ירושלים ורמלה נכנסו עמו למשא-ומתן על כניעתן בתנאים דומים אך בשלב זה גבר האיום הפאטאמי שצבאם, מחוזק בצי מצרי החזיק בערי החוף המבוצרות. איום זה מנע מהקיסר מלעלות ולכבוש את ירושלים, ונאלץ לחזור לביזנטיון לקדם פני איום פנימי.

בשנת 998 הגיעו הביזנטים להסכם עם הפטאמים לפיהם ישרור שלום בין המדינות למשך 7 שנים. על פי ההסכם ישוחררו השבויים, תשוקם כנסיית הקבר, ומעמדם של הנוצרים בירושלים ישופר. ההסכם שהיה לטובת שני הצדדים הוארך מספר פעמים עד שמסיבות לא ברורות עלו היחסים על שרטון והח'ליפה הפטאמי אל-חאכם באמר אללה שנאלץ לעמוד מול תסיסה בתוך מצרים, וצבאו הפנה את הלחץ לכוון הנוצרים והיהודים.

מעשי הדיכוי החלו בשנת 1003 וב-1009 הוא הרס את כנסיית הקבר הקדוש בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך חצי מטר סביב הצוואר. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.

הריסת כנסיית הקבר ודיכוי הנוצרים יצרה מערבולת חדשה של מלחמת אזרחים שבמהלכה תקפו שבטים ערבים שנהנו מתמיכה נוצרית את מוקדי הכוח הפטאמים. הקרבות נמשכו, בעיקר סביב העיר החשובה בארץ ישראל - רמלה, עד לשנת 1025 שבה עלה צבא פטאמי ממצרים להשקיט את הארץ. הקרבות הקשים הביאו את הקהילה היהודית של ירושלים לסף הרעב כפי שמתאר במכתב מירושלים למצרים שלמה הכהן גאון בן יהוסף ‏‏‏[22]: "יצאנו מכל שהיה לנו ריקים, ערומים, עצובים, עניים ולא נשאר לאיש בבית אפילו כסות לעצמו או כלי ביתו ויש ממנו שמשכן ביתו בריבית כדי לשלם ויש ממנו שמכרו כל עיקר"

וממשיך המכתב לתאר:

"והרבה מתו תחת הייסורים כי היה מי שהטיל דופי בהם ‏‏‏[23] ויש מי שהחביא עצמו בבורות מפני תוקף המלכות וחוזק הייסורים"

סוף התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלבנים מול חומות ירושלים, תמונה מהמאה ה-19

גם בתקופה של יציבות יחסית בה שולטים הפטאמים בארץ ישראל וירושלים סבלה העיר מזעזועים. ביום 5 בדצמבר 1033 סבלה העיר מרעידת אדמה שהחריבה חלקים מחומת העיר וביום 29 במאי 1068 חוותה העיר רעידה שנייה בה נפגעה כיפת הסלע.

בשנת 1056 הפקיע החליף מוסתנצר את אוצרות כנסיית הקבר כחלק מהצטננות היחסים בין הפאטמים לביזנטים, הח'ליף גם החליט לשקם את חומות ירושלים שהיו הרוסות בחלקן כתוצאה מרעידות האדמה והמלחמות שעברו על העיר והחליט להטיל את מימון המיזם על תושבי העיר שמצבם הכלכלי היה קשה ביותר. הנוצרים פנו לקיסר הביזנטי והסכם הושג בתיווכו לפיו מימון בניית החומה סביב הרובע הנוצרי יעשה על ידי הקיסר ובתמורה לכך יורשו הנוצרים לגור לבד ברובע וכך יהיו מוגנים מנחת זרועם של מוסלמים החיים בעיר.

בשנת 1073 נכבשה ירושלים על ידי גדודים של סלג'וקים שחדרו לארץ מסוריה. העיר ככל הנראה נכנעה ללא קרב והטורקמנים השליטו משטר של טרור ומעשים של רצח ושוד היו עניין שכיח, ניסיון התקוממות של תושבי העיר בשנת 1077 נכשל והסלג'וקים טבחו בנכבדי ירושלים.

ביום 26 באוגוסט 1098 ניצלו הפטאמים את חולשת הסלג'וקים והאיום הברור מצד הצלבנים של מסע הצלב הראשון ולאחר מצור שנמשך כארבעים יום כבשו את העיר מידי שליטיה האחים ספמאן ואילגאזי בני אורתוק. אחיזתם בעיר לא נמשכה זמן רב וביום 15 ביולי 1099 נפלה העיר לידי הצלבנים לאחר מצור של כחודש. כיבוש העיר לווה בטבח מדהים באכזריותו במהלכו הושמדה כליל הקהילה היהודית ומרבית האוכלוסייה המוסלמית. רק חיל המצב הפטאמי ומפקדו הצליחו לחלץ עצמם מהעיר.

מעמד ירושלים במסורת המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד עולה לשמיים, מיניאטורה פרסית מהמאה ה-14

האסלאם ותורותיו הושפעו רבות מהמסורות והרעיונות המרכזיים העומדים בבסיסם של היהדות והנצרות - האמונה באל אחד, תפקיד הנביאים ויום הדין וכך גם קדושתה של ירושלים. סימן חשוב להשפעה זו מוצא ביטוי בכיוון התפילה המקורי קיבלה שפנה לירושלים שזכתה בשל כך בשם אולא אל-קיבלתין (עברית:הראשונה מבין שתי הקיבלות). ‏‏‏[24] ‏‏נקודת מחלוקת גם בתוך האסלאם יצרה סורת אל איסר - סורה (פרק) 17,איה (פסוק) 1 - בקוראן, המספר על ה"איסרא" מסעו הלילי של הנביא:

"ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש [אַל מַסְגִ'יד אַל חַרָאם] אל המסגד הקיצון [אַל מַסְגִ'יד אַל אַקְ'סַה] אשר ברכנו סביבותיו, למען נראה לו מאותותינו. אכן הוא השומע הרואה" ( ערבית: سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَىٰ بِعَبْدِهِ لَيْلًا مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الْأَقْصَى الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ لِنُرِيَهُ مِنْ آيَاتِنَا إِنَّهُ هُوَ السَّمِيعُ الْبَصِيرُ )

לדעת רוב החוקרים מדובר במסע אלגורי המתאר את התקדמות הנפש אל עבר הספירה העליונה. עם זאת לסורה זו ניתנה פרשנות נוספת לפיה מוחמד נישא באורח פלא ממכה לירושלים וממנה עלה לשמיים. סביב אירוע זה נרקמו אגדות ומסורות שהרחיבו את היריעה ולפיהן הגיע מוחמד לירושלים רכוב על סוסתו הפלאית והמכונפת - אל-בורק. חשיבות סורא זו היא המסקנה התאולוגית, או האמונה, הנגזרת ממנה ולפיה הדרך ממכה לשערי שמיים עוברת בירושלים. האירוע ששינה באחת את מעמדה של ירושלים באסלאם היה כיבושה בידי הח'ליף עומר שהכניס את העיר אל תוך המרחב הגאוגרפי המוסלמי והציב את האסלאם מול פאר הכנסיות הנוצריות - בנקודת עימות פיזית שסימלה יותר מכל את הקונפליקט בין שני הדתות – והיה כתמריץ לפאר את ירושלים. מאידך, ניסיונות לרומם את קדושתה של ירושלים באופן שהעמיד את העיר כשוות ערך למכה, גונו לא אחת, על ידי אנשי הדת המוסלמים המתנגדים לכך, כ"יהודיות". יש לציין כי על פי עדויות היסטוריות - מוחמד מעולם לא ביקר בירושלים.

לאחר בניין כיפת הסלע הפך השם "בית המקדש" לאחד מכינוייה הערביים של ירושלים, לעתים בתוספת הברכה "שרפהו אללה", "בניין ההיכל יפארו אללה". בדרום הר הבית הוקם בניין נוסף הידוע כמסגד אל-אקצא, שם הקשור למסע הלילה של מוחמד. זיהויו היום עם ה"מסגד הקיצון" המתואר בקוראן מקובל על כל זרמי האסלאם.

במשך זמן רב הייתה הדעה המקובלת בקרב החוקרים, כי התקדשותה של ירושלים באסלאם נבעה משיקולים פוליטיים של השליטים האומאיים, מתוך עניין להעלות את קדושתה של ירושלים, כדי ליצור משקל נגד לקדושתה של מכה, שהייתה נתונה לשלטונו של הח'ליף המורד איבן זוביר. המחקר המודרני דוחה פרשנות זו ומעלה את הסברה כי העניין של ח'ליפי אומייה בעיר נובע משיקולים דתיים - פוליטיים שהביאו את הח'ליפות לעימות כולל עם הנצרות. בתסריט זה ירושלים הפכה לשדה קרב תאולוגי מרכזי בין האסלאם לנצרות, שביטויו המרכזי בתחום הארכיטקטוני.

במאה ה-8 בעקבות פעילות מתגברת של סגפנים דרווישים סופיים שביקרו בירושלים, גרו בה זמנית או בקביעות והתפללו במקומותיה הקדושים, עלתה קרנה של ירושלים כעיר קדושה. ספיאן אלת'ורי טען ‏‏‏[25], שתענוגו הגדול בחיים הוא לאכול בננות בצל כפת הסלע, אנשי דת אחרים הפיצו את הקריאה לעלות לרגל לעיר ולהשתקע בה, הקריאה משתקפת באמרות שנשמרו כחדית'

"הגר בירושלים דומה לזה הנלחם מלחמת מצווה", או "עשרים אלף מלאכים מתערבים לפני האלוהים למען כל תושבי ירושלים", "מי שמת בירושלים הריהו כאילו מת בשמיים" ו"השוהה בירושלים שנה אחת בלבד, אללה ייתן לו את לחם יומו וישים מנוחתו בבוא העת בגן עדן".

לאותה תקופה מיוחסת המסורת הגורסת כי ביום הדין יעמוד מלאך על אבן השתיה על פי החדית' :

"ביום ההוא תועבר הכעבה לירושלים ככלה, יחד עם כל עולי הרגל שעלו אליה. כל המין האנושי יקום אז לתחייה על הר הזיתים, שמאבניו נבנתה הכעבה וממנו יימתח גשר אל הר הבית, שם הוא מקום המשפט".

כל בני האדם יהיו חייבים לעבור על גשר זה (אל-צראט) למרות שהוא דק משערה, לגשר יהיו 7 קשתות, וליד כל קשת ישאלו בני אדם על מעשיהם. הרשעים יפלו ממנו לגיהנום והצדיקים יעברו אותו בשלום.

מחלוקת על מעמד ירושלים בתוך האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת היחסים בין היהדות לאסלאם הייתה מתחילתה מתוחה, תהליך אימוץ של מסורות שמקורן ביהדות נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת ככל שהדוגמה המוסלמית התגבשה ונסגרה להשפעות מבחוץ שהחלו להיחשב כמזיקות. העולמא, שהפכו לשומרי הסף של האסלאם מפני השפעות בלתי רצויות הכריזו מלחמה על רעיון קדושת ירושלים, ובעיקר מול הניסיון להשוות בינה לבין מכה ומדינה, ומאמונות שהכו שורש באסלאם ממקור הנזירי-נוצרי, ואמונות יהודיות מהם הסתייגו חכמי הדת המוסלמים מכל וכל.

הירידה במעמדה של ירושלים - מול מרכזי הקודש בערב המשיכה עם סיום שלטון בית אומיה. השלטון החדש של בית עבאס ניצב לימינם של עולמא ובכך הותיר את מעמד ירושלים כעיר קדושה בגדר תפיסה המוגבלת לאזור סוריה - ארץ ישראל. ספרות שבחי ירושלים התגבשה במהלך המאה השביעית ואילך בידי תושבי העיר וסביבותיה אך עלתה על הכתב בשלב מאוחר ביותר - במאה ה-11, עדות לעוצמת ההתנגדות למסורות ירושלמיות בקרב הממסד המוסלמי. כך גם הידלדלה תנועת עולי הרגל המוסלמים לירושלים, רוב הצליינים אליה היו תושבי אל-שאם בעוד עיקר הזרם של הצליינים פנה לכוון מכה.‏‏‏[26]

שבחי ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוגה הספרותית של שבחי ערים וארצות מהווה חלק ממערכת כתבי הדת והאמונה המוסלמיים וידועה בשם פצ'אאל אלבלדאן ומרכזת בתוכה אגדות ומסורות המפארות את העיר. החל מהמאה ה-9 הופיעו ספרים המפארים ערים בעולם האסלאם ובהן מכה, מדינה, בגדד, חומס ואחרות אך לא את ירושלים. רעיון קדושת ירושלים באסלאם הקדום משתקף בסדרת ספרים הידועים קולקטיבית כשבחי ירושלים (ערבית: פצ'אאל בית אלמקדס). הספרים הראשונים שיוחדו לירושלים מתועדים למאה ה-11 אך חיבורים אלו הם למעשה קיבוץ של סיפורים ומסורות שנוצרו במהלך המאה ה-7 והמאה ה-8 ופורשות יריעה רחבה המתארת את מעמדה של ירושלים במסורת האסלאם. ‏‏‏[27] ‏‏‏[28]

החיבור הראשון של שבחי ירושלים נכתב על ידי אבו בכר אל-ואסטי - תושב ירושלים במאה ה-11, וייתכן כי נכתב על מנת לאסוף תרומות לשיפוץ כיפת הסלע. החיבור בנוי כקובץ של מסורות עם ציון מקור המסורת. כארבעים שנה לאחר מכן פורסם ספרו של אבו אל-מעאלי אלמשרף אבן אלמרג'א וחיבורו מקיף יותר ומכיל כמות גדולה יותר של מסורות והוא מחולק לפרקים המאגדים מסורות בעלות נושא משותף. באמצע המאה ה-14 הופיע ספרו של שהאב אלדין בן אחמד אלמקדסי שנשא את השם מעורר התשוקה לבקר בירושלים ודמשק. על פי דברי כותבו ועל פי דעת החוקרים של המסורת המוסלמית ‏‏‏[29] הוא העידית של סוגה ספרותית זו, לפניו עמדו כל הספרים והוא מנתח את איכות המסורות המופיעות בהם.

  • על ההיררכיה בין ירושלים למכה - בשם עיישה אשתו של הנביא:

"הנביא תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: מכה היא עיר רבת חשיבות אשר אללה רומם אותה ואת קדושת תחומיה ; אללה ברא את מכה והקיף אותה במלאכים, לפני שברא דבר מן העולם כולו באלף שנים. אחר כך הוא צירף אליה את אל-מדינה וצירף אל אל-מדינה את ירושלים. אחר כך ברא את העולם כולו לאחר אלף שנה בבת-אחת"

"אנו מוצאים כתוב בספר, שאללה ירומם ויתעלה, כאשר ברא את הארץ וביקש לעלות אל השמים והם עשן, ההרים ביקשו כבוד בכך, על מי מהם יהא הדבר. והסלע של ירושלים היה שפל רוח מתוך הכנעה לגדולתו של אלוהים יתעלה, ואלוהים הודה לו על כך וערך את העלייה ממנו"

בשם כעב אל-אחבאר: "כעב אמר: אין טיפת מים כלשהי ממעיין מים מתוקים קיימת, אלא אם מקורה מתחת לסלע של ירושלים. אמר איש מן הרעים : אני מכיר מעיין מים שאין מוצאו מתחת לסלע של ירושלים. אמר כעב : אולי כוונתך לעין סמאהיג', ובשם אלוהים, מקורה אכן מתחת לסלע של ירושלים"

"שער משערי גן עדן פתוח אל ירושלים, דרכו יוצא אור מגני גן העדן והוא נופל על מסגדה ועל הריה וסלעיה, והסלע של ירושלים מסלעי גן עדן"

"שער פתוח מן השמים, משערי גן העדן, אשר החמלה והרחמים יורדים ממנו על ירושלים מידי בוקר עד בוא שעת יום הדין, והטל היורד על ירושלים הוא מרפא לכל דווי משום שהוא מגני גן העדן"

בשם כעב אל-אחבאר: "ביום תחיית המתים יהיה כל אחד מהם פנינה לבנה, אשר תאיר את כל מה שבין השמים והארץ. הם ישובו לירושלים עד אשר יוצבו בפינותיה, ואלהים יציב עליהם את כס כבודו, עד אשר יגזור את דינן של הבריות בין אנשי גן עדן לאנשי גיהנום"

  • על הקרבה לשמיים בשם כעב אל-אחבאר:

"המסגד של ירושלים, היה מרומם מכנפות הארץ, וכנפי שמים הרכינו עצמם אליו עד אשר לא היה המרחק בין הסלע לבין השמים אלא שמונה-עשר מילין, בעוד אשר לגבי זולתו, זה מרחק של חמש מאות שנה"

  • על קרבתה של ירושלים אצל אללה:

בהשפעת חזון יוחנן פרק כא' מהברית החדשה: "אללה אמר לירושלים לא יחלפו ימים ולילות עד שאוריד עליך כיפה מן השמים, אשר אני אבנה אותה במו ידי, והמלאכים יישאו אותה. היא תאיר עליך בשמים כאור השמש ולא ייכנס אליה בן-אדם כלשהו... ואני אציב עליך חומה וגדר מעננים וחמש חומות של ברקת וספיר ופנינים וזהב וכסף. אליך ההיאספות וממך תחיית המתים"

תיאור פיזי של העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאור הפיזי של ירושלים בתקופה המוסלמית לוקה מאד בחסר, המקורות הכתובים מועטים ולא מדויקים ועיקר התמונה ההיסטורית מתייחסת לעיר ערב התקופה הצלבנית. העיר שהחיים בה נמשכו ללא הפסקה מאז התקופה הרומית-ביזנטית שמרה על צורתה ואופייה האורבני ואתרים מרכזיים עברו גלגולים שונים במהלך התקופה בשינויים הנובעים מאילוצי הזמן והמקום.

מערך הרחובות של ירושלים נסמך על תוכנית העיר הביזנטית, תוך שינויים שעיקרם בצד הדרומי של העיר, דהיינו עיר דוד והר ציון. אלה יצאו מתחום העיר עם התמוטטות חומותיה ברעידת אדמה במאה ה-11. תוואי זה נשאר זהה למדי לאורך התקופות ועד לימינו.

ביצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומת ירושלים המוסלמית הייתה למעשה החומה הביזנטית שעמדה יפה מימיה של הקיסרית אאודוקיה במאה החמישית. חומה זו חרבה לבסוף ברעידת אדמה בשנת 1033 ושוקמה בחופזה על ידי הפאטימים במטרה להגן על העיר מפני פלישות חוזרות ונשנות של שבטים מוסלמיים ואחרים. בוני החומה השתמשו באבני כנסיות בשימוש משני, וכך נמחקו כנסיות ביזנטיות רבות שאבניהן שימשו כחומרי בניין לחומה החדשה. עקב מיעוט משאבים, קוצר זמן ומחסור בפועלים ומגינים, קיצרו הפאטימים את אורך החומה והקטינו את שטח העיר מדרום, כך שהר ציון ועיר דוד הושארו מחוץ לחומה. הייתה זו הפעם הראשונה שחלקים אלה נקרעו מעל העיר, ולמעשה לא חזרו להיות עוד חלק ממנה בשום תקופה עתידית אחרת.

מיעוט המזומנים אף הביא את הח'ליפה הפאטימי להציע לנוצרים המקומיים להשתתף במימון שיקום החומה סביב כנסיית הקבר ולזכות בכך בהיתר לשפץ אותה ולהתגורר בסביבתה. הקיסר הביזנטי מונומכוס לקח על עצמו את המשימה ובכספי האימפריה מימן את השיפוץ הנרחב. כך נוצר רובע מוגדר ומוגן שזכה לשם 'רובע הפטריארך', הוא הרובע הנוצרי של ימינו.

שערי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער המערבי של העיר הידוע כיום בשם שער יפו היה קרוי בשם באב מחראב דאוד שם הקשור למגדל דוד. במפה ותיאורי העיר של ארקולף קרוי השער שער דויד - ובשם זה נקרא השער גם בתקופה הצלבנית.

השער הראשי של העיר היה ככל הנראה שער שכם ששמו בתקופה המוסלמית היה באב אלעמוד על שם עמוד ניצחון רומי, שניצב בסמוך לשער - כמופיע במפת מידבא. ארקולף מציין את השער בשם שער סטפנוס הקדוש שם שניתן בתקופת הקיסרית אודוקיה שבנתה בסמוך לשער כנסייה על שם סטפן הקדוש, גם בתקופה הצלבנית נקרא השער בשם זה.

לכוון מזרח נפתח שער העומד במקום בו עומד שער האריות וממנו נמתחה דרך אל יריחו ונקרא בתקופה המוסלמית באב אריחא (שער יריחו) ארקולף קורא לשער שער בנימין.

בחומת הקיסרית אודוקיה נקבעו שערים הפונים מזרחה ודרומה אך מיקומם משוער ושרידיהם לא נמצאו. שערים אלו המוזכרים במקורות שונים כוללים את שער השילוח שפנה מזרחה לכוון בריכת השילוח והוביל אל כוון שכונת היהודים ששכנה באזור עיר דוד עד למאה ה-11. בדרום שכן שער ציון שהוביל אל מערכת המבנים הביזנטיים על הר ציון.

במשך כל התקופה המוסלמית עברה החומה הדרומית של איליה קפיטולינה בתוך העיר, בתוואי הזהה לתוואי החומה הטורקית המקיפה את העיר העתיקה של היום. בחומה זו נבנה שער בשם שער הניאה שחיבר את כנסיית הניאה באמצעות הקרדו המערבי אל שער שכם. קרדו נוסף - חיבר את שער שכם אל אזור הארמונות האומיים בדרום מזרח העיר - בסמוך להר הבית.

מגדל דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגדל דוד

בחפירות ארכאולוגיות שנערכו לאורך השנים בקו החומה המערבית והמצודה הידועה בשם מגדל דוד נתגלו שרידי בנייה במצודה שמיוחסים לתקופה המוסלמית ‏‏‏[30] ובהם מגדל עגול ושרידי קיר. החופר CN Johns שחפר במצודה מטעם מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי ‏‏‏[31] זיהה את השרידים עם ארמון אמיר המאמינים - מקום מושבו של שליט העיר, אך תוכנית המצודה בתקופה המוסלמית איננה ברורה. מממצאי חפירה זו עולה כי השער המערבי של העיר הידוע כיום בשם שער יפו היה ממוקם, בתקופה המוסלמית, מזרחית מהשער הנוכחי.

רבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המוסלמית החלה העיר להתפצל לרבעים שהתאפיינו במגורים של בני קבוצות אתניות ודתיות מגובשות.

הרובע הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירטוט של כנסיית הקבר בתקופה המוסלמית על פי כתבי ארקולף

הנוצרים התגוררו ברוב השטח של ירושלים בשכנות מעורבת עם מוסלמים וערבים עד לסוף התקופה המוסלמית בה תחמו הנוצרים את מושבם והמוסלמים יצאו מתחום זה לאזורים אחרים בעיר. ברובע שלט אז הפטריארך היווני של ירושלים. על פי וויליאם מצור היו גבולות הרובע כדלקמן: הגבול הצפוני נקבע על ידי חומת העיר הנמשכת ממגדל דוד דרך מגדל הפינה - מגדל טנקרד ומשם עד לשער שכם. בתוך העיר נתחם הרובע על ידי הקרדו המערבי עד לאזור השווקים ומשם בזווית ישרה לכוון שער יפו. מתאר זה מקביל - בשינויים קלים לרובע הנוצרי של היום. ליבו של הרובע הייתה כנסיית הקבר ובסמוך לה עמד מסגד עמר. בשנת 1898 נתגלתה בסמוך לכנסייה כתובת שתוארכה על ידי שארל קלרמון-גנו לשנת 970 ובה חקוקה הכתובת:

"מהמעון הטהור הוצאה פקודה הנאצלת לשימור ולשיקום מסגד זה ושלא יאופשר, בשל סיבה כלשהי, ללא מוסלמי להיכנס, אף לא במטרת ... או בשל סיבה אחרת ... יש להיזהר ולקיים צו זה שכן הוא נשמר בהשגחתו"

במאה ה-8 החלו בעיר פעולות בנייה של קרל הגדול - אליו פנו נוצרים תושבי ירושלים בבקשת חסות. באזור המוריסטן נבנו אכסניות לעולי רגל ובהן אכסניה מפוארת לעולי רגל נוצרים, כנסייה על שם מרים הקדושה ושוק מרכזי (פורום) שהכנסותיו הקדש לכנסייה. ממבנים אלו לא נותר כל זכר והם ככל הנראה נהרסו בשנת 1009 בהוראת הח'ליף הפאטמי אל-חאכם באמר אללה.

סוחרים מהעיר האיטלקית אמלפי שקשרי מסחר עם האימפריה המוסלמית העניקו להם פריבילגיות קיבלו רשות ושטח מתאים להקים מנזר, אכסניה לעולי רגל שסעדו את לבם בשיירי מזונם של הנזירים ובית תפילה. גם ממבנים אלו לא נמצא שריד למרות שהם נבנו - ככל הנראה - לאחר שלטונו של אל-חאכם באמר אללה.

הכיבוש המוסלמי של ירושלים הותיר את מבני הדת הנוצריים ללא פגע, אך החל מאירוע זה ועד תום התקופה התחולל תהליך של הרס ועזובה שהותיר את העיר ומוסדותיה הנוצריים במצב קשה. כנסיות ומנזרים שנהרסו במהלך כיבוש ירושלים בידי הפרסים ולא נכללו במפעל השיקום של מתודיוס לא שוקמו. עיקר ההרס והנזק נגרם לאורך התקופה כתוצאה מפעולות עוינות של מוסלמים שכללו מעשי שוד, הרס בידי השלטונות, ולעתים מעשי רצח ופרעות. עזובה של המוסדות הואצה על ידי מיסים כבדים שהוטלו על מוסדות הדת. מנזרים ששכנו מחוץ להגנת חומות ירושלים הותקפו על ידי שבטי בדואים שלעתים אף העזו לחדור אל תוך החומות.

כך ידוע על אירועים בהם הציתו מוסלמים חלקים מכנסיית הקבר בשנת 937 ובשנת 966 הוצתה שוב הכנסייה על מנת לאפשר ביזת חפצי הקודש. נזקים אלו ונזקי רעידות האדמה הרבות שפקדו את ארץ ישראל הוחרפו על ידי החוק המוסלמי שאסר בנייה, שיפוץ או הקמה מחדש של כנסיות ומנזרים, מתוך שאיפה לא מוסתרת להביא לדיכוי הפולחן הנוצרי הענף בירושלים וסביבותיה. שיקום נזקים מוגבל התאפשר רק בלחץ ולעתים קרובות במתן שלמונים לשלטונות.

שכונת הקראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקראים הגיעו לירושלים במהלך המאה ה-9 והתיישבו מחוץ לחומות העיר על הר הזיתים באזור הקרוי צלע היבוסי ולשכונה קראו צלע האלף על פי הפסוק מספר יהושע יח' כח' "וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים", בסמוך לשכונה זו פעל בית כנסת שומרוני בתוך קבר בני חזיר, ככל הנראה שכנה השכונה בכפר השילוח של היום אך לא נותרו כל שרידים ממנה. ‏‏‏[32] ‏‏‏[33]

הרובע היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר הביזנטית איליה קפיטולינה לא התגוררו יהודים על פי חוק. במהלך התקופה הביזאנטית ניתנה רשות ליהודים לבוא ולקונן מול הר הבית. שינוי בסטטוס זה התרחש מיד עם כיבוש העיר בידי המוסלמים. במסמכים מהגניזה של קהיר מסופר שהח'ליף עומר עודד יהודים, תושבי טבריה להתיישב בירושלים ולשאלתו "היכן תרצו לגור בעיר ?" ענו – " בדרום העיר, וזהו שוק היהודים. והייתה כוונת בקשתם קרבת המקדש ושעריו, וכן מי השילוח לטבילה.‏[34] מתעודה זו עולה, שבראשית ימי שלטונם של המוסלמים בירושלים התאפשר לקהילה יהודית של שבעים משפחות לגור בשכונה בדרום העיר ליד הר הבית ושעריו. בשנות השבעים של המאה ה-20 נערכו חפירות ארכאולוגיות על ידי רשות העתיקות בשטחים שסמוכים לדרום הר הבית. בחפירות אלה נחשפו, מתחת ליסודותיהם של הארמונות האומיים, מבני מגורים הבנויים בתוכנית דומה של חדרים מסביב לחצר מרכזית פנימית, ותוארכו לתקופה הביזאנטית. באחד ממבנים אלו, השוכן סמוך לפינה הדרומית - מזרחית של הר הבית נחשף משקוף דלת, מצופה בטיח לבן, ועליו מצוירים בצבע אדום שתי מנורות של שבעה קנים ולידם לולב ומחתה – סמלים יהודיים, האופייניים לאומנות היהודית של תקופת המשנה והתלמוד. מנורות מצוירות נוספות נתגלו גם במקומות אחרים במבנה על גבי הטיח שחיפה את קירות הבניין. במהלך ניקויו של משקוף המנורות נחשף צלב בתוך מסגרת עגולה חרוט באבן. ממצא זה מעיד כי המשקוף בבית היהודי שימש קודם לכן כמשקוף בבית שתושביו היו נוצרים. כמה עשרות שנים אחר כך נבחר המקום על ידי השליטים האומיים למפעל בנייה מונומנטלי ובזה בא הקץ על שכונת היהודים שליד הר הבית. ‏[35] מרכז החיים ברובע היה בית הקהילה שנודע גם בשם המערה ובו פעל בית הכנסת, אך מקומו המדויק איננו ידוע.

לקראת תום התקופה עברו יהודי העיר להתגורר בחלק הצפון מזרחי של ירושלים, שם השתתפו בהגנת העיר בעת המצור הצלבני וספגו את מלוא עוצמת ההתקפה שהביאה לכיבוש העיר.

הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הר הבית

כיפת הסלע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיפת הסלע

כיפת הסלע (ערבית: قبة الصخرة, תעתיק מדויק: קבת אלצח'רה, הגייה: קוּבַת אַ-סַ'חְ'רַה; נקראת לעתים "כיפת הזהב") הנו המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשב למופת אדריכלי ואמנותי, ולפינת יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות האסלאמיים. כיפת הסלע עצמה אינה מסגד, ולא נערכות בה תפילות בציבור, המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים במזרח התיכון. המבנה, מתומן שבמרכזו כיפה, בנוי במפלס העליון של הר הבית. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, למבנה אין כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכזו.

בגג כיפת הסלע מצויה כתובת המתארכת את בנייתה לשנת 72 להג'רה, היא שנת 691/2, זמנו של הח'ליף עבד אל-מלכ מבית אומיה. מקובל לראות זאת כשנת חנוכת המבנה, אם כי ייתכן כי מדובר דווקא בתחילת הבנייה.‏‏‏[36]

במרכזה של כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (הצחרה).פנים הכיפה עשוי סטוקו וערבסקות שצורתם מדליונים בעיטור פיתוחי צמחים ופרחים מרהיבים, אלפים במספר. מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר בפסיפס שבתחתיתו כתובת אדירת ממדים, הנמשכת משני עבריו של הקיר, ובעלת אורך כולל של 240 מטר, ובה כתובת ההקדשה

"בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון‏‏‏[37], בשנת שבעים ושתיים. מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל"

הח'ליף העבאסי אל-מאמון (813 - 833) שיפץ את המבנה, והחליף את פסיפסי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ בפסיפסים הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם.

מסגד אל-אקצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסגד אל-אקצא

מסגד אל-אקצא (ערבית: المسجد الأقصى, תעתיק מדויק: אלמסג'ד אלאקצא) משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון". המונח "מסגד אל-אקצא" נזכר בקוראן, והפרשנות המוסלמית המקובלת, מייחסת את הפסוק למסע לילי, שעל-פי המסורת המוסלמית, ערך מוחמד ממכה אל הר הבית בירושלים. מסגד אל-אקצא נבנה תחילה מעץ, בתאריך לא ידוע. על פי מסורות אחדות, הוא הוקם במצוותו של הח'ליף עמר עצמו. בכל מקרה ידוע כי המסגד כבר עמד על תילו בשנת 679, כיוון שבן התקופה, הנזיר ארקולף, מעיד שראה את המבנה:

כמו כן, באותו מקום מפורסם שבו היה פעם המקדש הבנוי לתלפיות, בנו הסרצינים, בקרבת החומה ממזרח, בית תפילה רבוע, בנוי בנייה גסה; הם הקימו אותו מקרשים מוגבהים וקורות גדולות מעל איזה שהם שרידי הריסות, ואותו הם פוקדים; ונאמר כי אותו בית יכול להכיל שלושת אלפים איש בו בזמן

– DE LOCIS SANCTIS, 1,1; בתרגום לעברית

בשלב מאוחר יותר, נבנה במקום מבנה אבן. מרבית ההיסטוריונים הערבים מימי הביניים מייחסים את בנייתו לעבד אל-מלכ, בונה כיפת הסלע, ומיעוטם מייחסים אותו לבנו, וליד הראשון. המבנה הוקם מחדש לפחות חמש פעמים. הוא נהרס לחלוטין לפחות פעם אחת ברעידת אדמה ("רעש שביעית", באמצע המאה השמינית). הבניה המחודשת האחרונה הייתה ב-1035.

כיפת השלשלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיפת השלשלת

כיפת השלשלת (בערבית "קובת א סלסלה" או "מחכמת דאוד") היא מבנה הניצב במרכז הר הבית, מעט מזרחית לכיפת הסלע, בנייתה מיוחסת על ידי מרבית המקורות ההיסטוריים והחוקרים המודרניים לעבד אל-מלכ, שמלך בין השנים 685-705.‏‏ המבנה, מהקדומים ביותר שעל הר הבית, הוא מבנה קונצנטרי המורכב משני חלקים. המבנה הפנימי מורכב מכיפה שקוטרה 14 מטר הנסמכת על גבי תוף משושה העשוי מפנדנטיבים ומתחת לכל אחד מקדקודיו - עמוד. המבנה החיצוני עשוי מצולע בעל 11 צדדים. במקור, היה המבנה פתוח לגמרי, ללא כל קירות בינות לעמודים, אולם בתקופה מאוחרת יותר נסתמה אחת הצלעות החיצוניות ונהפכה למחראב. הסיבה לבניית המבנה אינה ברורה. המקורות ההיסטוריים מציעים מספר סיבות, ואף החוקרים המודרניים חלוקים ביניהם. החוקרת ‏מרים רוזן-איילון טוענת כי מבנה זה שימש כמבנה זיכרון בעל משמעות דתית.

המבנים האומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגן הארכאולוגי ירושלים
שחזור מצויר של הארמונות האומיים - מתוך שלט בגן הארכאולוגי

בסמוך להר הבית חשף בנימין מזר בחפירותיו ארבעה ארמונות ענק, שתוארכו ויוחסו לח'ליפה וליד הראשון משושלת בית אומיה (705-715 לספירה). הארמונות, המכסים למעשה את כל שטח הגן הארכאולוגי (כולל רחבת התפילה בכותל המערבי), נבנו כל אחד מהם סביב חצר פנימית קְטוּרָה (לא מקורה), והיוו יחד קריית שלטון. תיאור מבנים אלו איננו מופיע בתעודות מהתקופה המוסלמית וחשיפתם הייתה הפתעה. זיהוי מבנים אלו לא הושלם. הקמת המתחם נעשתה על ידי יישור השטח ממבנים קדומים יותר והקמת הארמונות על שטח נקי. ככל הנראה הוקמו הארמונות לאחר סיום תהליך שיקום הר הבית ולאחר בניית המסגדים שעליו. הארמונות שימשו את בעליהם לתקופה קצרה בלבד, המתחם כולו נהרס ברעידת האדמה שפקדה את הארץ בשנת 747. בימי שלטון בית עבאס שוקמו הארמונות והמבנים שופצו אך באופן חלקי ובאיכות בנייה גרועה, כבר בשלב זה החלו להשתמש באבני הארמונות לבניית בתים אחרים בירושלים. עם צמצום שטח העיר וזניחת חומות אודוקיה נזנחו הארמונות האומיים לחלוטין וחורבנם הסופי הגיע עם הכיבוש הסלג'וקי של שנת 1071 ובבוא הצלבנים לירושלים היה המתחם עזוב. מבנים אלו שכונו ארמונות אך ייעודם המדויק לא ברור לא שימשו לצרכים דתיים וכללו מבנים אדמיניסטרטיביים, מחסנים, מרחצאות, ובתי מלאכה. רוב אבני הארמונות שימשו כמה מאות שנים לאחר מכן לבניית קו ביצורים חדש, על ידי השליטים הפאטימים של ירושלים. ‏‏‏[43]

המבנה הגדול בקבוצת מבנים אלו סומן על ידי החופר במספר 2 והוא הקרוב ביותר אל מסגד אל אקצא ונחשף מעבר מקורה מהמבנה אל המסגד וייתכן כי מבנה זה שימש כביתו של מושל ירושלים בתקופת ח'ליפות אומיה. חלק מקירות הארמון נבנו בשימוש משני מאבני כתלי הר הבית, שהיו פזורות בשטח לאחר החורבן. הארמון כלל חדרים רבים סביב החצר, והתנשא לגובה של שתיים או שלוש קומות. ‏‏‏[44]

מפעלי מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אספקת המים לירושלים

תושבי ירושלים המוסלמית הסתמכו על מערכות מים קדומות - מימי בית ראשון ובית שני ששימשו במשך מאות שנים, ותוחזקו על ידי שליטי ירושלים הנוצרים והמוסלמים על מנת למלא את צרכי העיר במים למחייה. בחלוף השנים נזנחו האמות ונהרסו; במקומות רבים התפורר הטיח, העמודים נסדקו והאמה נפלה. בחלק מהמקרים פגעו חקלאים מקומיים באמה, כדי ליהנות ממימיה לטובת שדותיהם. לבסוף התייבשו האמות, ושליטי ירושלים חיפשו פתרונות אחרים לבעיית אספקת המים לעיר. הפתרון היה בדרך כלל חפירת בריכות אגירה ובורות מים בעיר ובסביבותיה, כמופיע בתיאורו של הגאוגרף המוסלמי אל-מֻקַדָּסִי בשנת 985 לספירה:

בירושלים יש שפע של מים (...) מעטים הם הבתים שאין להם בור מים אחד או יותר. בתוך העיר ישנן שלוש בריכות גדולות (...) בשטח הר הבית יש עשרים בריכות מים בגודל עצום, ויש שם כמה רובעים שבהם אין בורות מים ציבוריים, כי אם אלו מקבלים את מימיהם מניקוז הרחובות.

שפע המים שתיאר אל-מֻקַדָּסִי לא האריך ימים: שנות בצורת שפקדו את הארץ והזנחת ניקיון הבורות והבריכות, יצרו מחסור חמור במים בירושלים. לעתים היו הבורות והבריכות מתייבשים כבר באמצע הקיץ, ותושבי העיר נאלצו לקנות מים במחיר מופקע מתושבי הכפרים הסמוכים. אלה היו שואבים מים ממעיינות מרוחקים ומביאים אותם בנאדות עור אל תושבי העיר הצמאים. מחיר המים יכול היה להאמיר כל כך, עד כי בשנות בצורת קשות מתו עניי ירושלים בצמא, מפני שלא יכלו לממן את המים שלהם נצרכו.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הרוב המכריע של התקופה המוסלמית היו הנוצרים, על עדותיהם השונות הרוב בארץ ישראל‏‏ ובירושלים. שינוי הרכב האוכלוסייה היה אטי והדרגתי. הח'ליף עבד אלמלכ החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא- מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היוונית ובמקביל החל להטביע מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות. עם שינויים אלו החלו חיילים מוסלמיים להתיישב בערים בהם הוצבו כחייל מצב. אך למעשה לא הייתה קיימת מדיניות מוכוונת של יישוב ערבים בארץ ולא מדיניות של המרת התושבים על דתם. ‏‏‏[45]

הקהילה הנוצרית העיקרית הייתה היוונית אורתודוקסית שהייתה מורכבת משתי שכבות עיקריות. השכבה העיקרית ה"יוונית" שהייתה האליטה השלטת שהתאפיינה בשימוש בשפה היוונית והיו בעלי המעמד והרכוש בקהילה, ושכבה שנייה שחבריה דיברו ארמית (סורית) ומעמדם הסוציו אקונומי נמוך יחסית.

הכיבוש המוסלמי פגע קשות בשכבה היוונית נוצרית, גל ראשון עזב את העיר וארץ ישראל עם הצבא הביזנטי הנסוג ועבר איתם לשטחים בשליטת האימפריה הביזנטית. פרעות נוספות מלוות בגזירות כלכליות הביאו לגלי הגירה נוספים שהעיקרי שבהם היה לאחר מות הארון אל-ראשיד והאנרכיה שהשתררה בעקבות אירוע זה. המהגרים שמדרך הטבע היו אלו שיכלו לשאת בעלות הכספית של הגירה ויישוב מחדש, בעוד שהנוצרים מעוטי היכולת ודוברי הארמית נותרו בירושלים ותחת עול השלטון המוסלמי. תנועה ערה של עולי רגל שחלקם נותרו בירושלים לתקופות ארוכות, תיגברו והשלימו את הקהילה הנוצרית אך לטווח הארוך הדלדלו מספרי הנוצרים.

תופעה נוספת שהתגברה תחת השפעת נטישת האליטה והרדיפות הייתה נטישת הנצרות והתאסלמות הן בקרב הנוצרים והן בקרב היהודים שחיו תחת אותם תנאים קשים. תופעה זו קיבלה תנופה עם התגברות תופעת המוסתערביםערבית: مُسْتَعْرِب או عَرَب مُتَعَرِّبَة) - תופעה סוציולוגית המתארת אנשים שאינם ערבים אך חיים ומתנהגים כערבים לכל דבר. החל מסוף המאה ה-8 מורגשת התפשטות תופעה זו באוכלוסיות הלא ערביות של ירושלים שתחילתה באימוץ הערבית כשפה בטקסי פולחן דתיים ולאחר מכן תרגום של ספרי קודש נוצריים לערבית. משהעמיק תהליך ההסתערבות העמיק שימוש בשפה הערבית בחיי יום יום ושימוש בשמות ערביים.

במקביל לקהילה היוונית אורתודוקסית התגוררו בירושלים מאמינים של כנסיות קטנות רובן משתייכות לזרמים מונופיסטים. לפני הכיבוש המוסלמי נרדפו קהילות אלו על ידי השלטון הביזנטי אך עם שינוי הנסיבות נוצרה שותפות לגורל בין הנוצרים וסובלנות הדדית מאפיינת את היחסים בין הכנסיות.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך התקופה המוסלמית, התגוררו היהודים בשכונה בדרום העיר. יהודי ירושלים עסקו - לעתים כמונופול - במספר מקצועות. המלומד הירושלמי אבו אלמעאלי אלמשרף בן אלמרג'א בן אבראהים אל- מקדסי מציין כי חלפני הכספים, צובעי הבדים, והבורסקאים היו יהודים. בירושלים היו אומנים יהודים שעסקו בטוויה - כך שיהודים עסקו בתחום הטקסטיל מייצור עד מכירה. בירושלים היה שוק בשם שוק היהודים בו עסקו יהודים במסחר וערכו ירידים. ענף נוסף שפירנס יהודים היה העתקת ספרי קודש - תנ"ך ומשנה.

מקור הכנסה נוסף עבור יהודי ירושלים הייתה תמיכה בעיקר כתרומות מיהדות התפוצות, כל התורם לירושלים נחשב כמי שקנה זכות לעולם הבא. הקדשים מיוחדים בקהילות בתפוצות שימשו גם הם כמקור הכנסה, הכספים הוזרמו לירושלים באמצעות סוחרים יהודים שסחרו בין נמלי הים התיכון. גמולם של אוספי הכספים היה - בין היתר - אזכור שמם בציבור בעצרת השנתית שעל הר הזיתים בעת הושענא רבה, אירוע זה - קריאת שם המיטיב קבל עם ועדה על ידי הגאון הייתה כבוד שאין למעלה ממנו.

על פי ההלכה המוסלמית ליהודים אסור היה לבנות בית כנסת אך במקורות מוסלמיים ונוצרים מוזכר בית כנסת גם כאיזכור המקום בו נרצחו בני הקהילה על ידי הצלבנים. המקום של בית הכנסת לא נמצא אך הוא מוזכר בכינוי המערה וייתכן ושכן במבנה תת-קרקעי.

הכיבוש המוסלמי הכניס את הקהילה היהודית לתוך ישות מדינית גדולה בה שכנו ופעלו הריכוזים הגדולים ביותר של העם היהודי. במאות השנים הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, מרכז הכובד של העולם היהודי כולו, היה יהדות בבל, יהדות פרס וארץ ישראל. ישות מדינית זו איחדה את מרבית היהודים ונשמרה גם כאשר היו פילוגים מדיניים, כך שעד שלהי ימי הביניים, התקיימו קשרים מסחריים ותרבותיים פעילים בין המחוזות המרוחקים של העולם האסלאמי.

שינוי חשוב נוסף בחיי היהודים שהתרחש בעקבות כיבושי האסלאם הוא תהליך השיערוב, דהיינו החלפת הלשונות העתיקות כמו העברית והארמית בלשון הערבית (החלה להתפתח הערבית יהודית) למרבית הצרכים - לשון הדיבור היומיומי, כתוצאה מכך, במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, לשון הדיבור הייתה הערבית יהודית. מהמאה ה-9 החלו תנועות הגירה נרחבות מארצות המזרח (פרס ועיראק) לארצות המערב (מצרים וארצות המגרב, כולל ספרד). הגירות אלה, שהיו קשורות בחלקן גם לסביבה האסלאמית, העבירו את מרכז הכובד היהודי - בערך מהמאה ה-11 - לארצות צפון אפריקה ולספרד. ‏‏‏[46]

קראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 878 נכבשה ארץ ישראל בידי אחמד אבן טולון, שליט מצרים. הקראים ניצלו שינוי שלטון זה ובעקבותיו החלה הגירה לירושלים ולארץ ישראל. בעקבות כך עבר במאה העשירית מרכז הכובד של התנועה הקראית מפרס ובבל לירושלים. הקראים הירושלמים נקראו אבלי ציון או "עדת השושנים". הם קיבלו עליהם חיי עוני, צום וסגפנות, ועסקו בקינה על החורבן. "עדת השושנים" היא תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל בימי הביניים, שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה וקראו לעליה המונית לארץ, שתזרז את בוא הגאולה. בירושלים הייתה קיימת ישיבה קראית מרכזית שמשכה תלמידים מכל הארצות והייתה נודעת בחשיבותה. בתקופה זו יצרו חכמים קראים יצירות מרכזיות. את רובן כתבו בשפה הערבית באותיות עבריות. בכל הושענא רבה התכנסו היהודים בירושלים בהר הזיתים וקראו שם כתב חרם כנגד הקראים. הקראים הצליחו לערב את השלטונות לטובתם ולמנוע נוהג זה.

לקהילה הקראית בארץ ישראל ובירושלים במיוחד היה מעמד נכבד בתקופה המוסלמית, ונראה שמעמדם היה בכיר ממעמד היהודים הרבניים בארץ. הקראים שימשו בתפקידים בכירים בחצרות השליטים כמזכירים, רופאים, גובי מסים, ועוד, מוזכר גם קראי שמונה לתפקיד מושל ירושלים. הקהילה הקראית בירושלים חרבה ב-1099, עם כיבוש העיר בידי הצלבנים.

מנהיגי הקהילה היו פעילים בבנין העיר ועידוד העלייה אליה באותם ימים והפכו לרוב המכריע בירושלים ובארץ ישראל, הדעות שלהם התקבלו על ידי רבים מהרבנים והם הושפעו ממנה.

סהל בן מצליח הכהן, רב קראי יליד ירושלים שקריאתו למען העלייה לארץ ישראל, הייתה ייחודית בנמרצותה ובעוצמתה בתולדות עם ישראל עד ימי הציונות המודרנית. באחת מאגרותיו הקוראות לעליה ארצה הוא מספר על החיים של אבלי ציון בירושלים, קורא לעליה ואומר:

"אחינו ישראל! בבקשה מכם, תנו יד לה' ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם... היקבצו לעיר הקודש וקבצו את אחיכם! ... אחינו! עד אנה אתם מתרפים ומואסים בארץ אלוהים ונחלת צבי צבאות גויים ביד אויבים... ועתה אחינו! שובו לארץ אבותיכם והיעזרו עם אחיכם נגד אולם ההיכל, ככתוב: 'שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה' ... ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה."

דניאל בן משה אלקומיסי, מטיף, הוגה דעות ופרשן מקרא קראי עלה לירושלים והיה הדמות המרכזית באיחודם של כל הזרמים הקראים. הוא הפך לאחד הקראים המפורסמים ביותר, הרבה בזכות קריאתו לעלות לישראל, לשקם את ירושלים ולהופכה למרכז רוחני שיביא לגאולת העם כולו:

"שמעו אל ה', קומו ובואו אל ירושלים ונשובה אל ה', ואם לא תבואו, כי אתם הומים ואצים אחר סחורותיכם, שלחו מכל עיר חמישה אנשים ומחייתם עמם למען נהיה לאגודה אחת, ולהתחנן אל אלוהינו תמיד על הרי ירושלים".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה דב גויטיין, היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, יד בן צבי ירושלים תש"ם.
  • יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז.
  • משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634). (שלושה כרכים), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1983.
  • דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1994.
  • מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
  • זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים 1972.
  • דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993.
  • מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983.
  • עמיקם אלעד Medieval Jerusalem and Islamic Worship: Holy Places, Ceremonies, Pilgrimage. E.J. Brill, Leiden, 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורי על שבחי ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריון המוסלמי מוקדסי מעיד שעד תקופתו, המאה העשירית, עדיין לא ניכרה נוכחות מוסלמית גדולה בירושלים
  2. ^ ‏השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136-144‏
  3. ^ ‏משה גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א,‏ עמוד 7
  4. ^ ‏ירושלים - קיצור לאיליה‏ קפיטולינה
  5. ^ ‏מס גולגולת‏
  6. ^ ‏הביזנטים‏
  7. ^ ‏ככל הנראה כוונה למיליציות, כוחות צבאיים מקומיים‏
  8. ^ ‏מ' גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א,‏
  9. ^ ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099, בעריכת יהושע פראוור, הוצאת יד יצחק בן צבי ‏עמ' 47‏
  10. ^ ‏שם, עמ' 322‏
  11. ^ ‏ש"ד גוייטין, היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, יד בן צבי ירושלים תש"ם. עמודים 35-32‏
  12. ^ ‏C. L. Geddes et al, 1965, Studies in Islamic Art and Architecture in Honour of Professor K. A. C. Creswell, Cairo‏
  13. ^ ‏מיכאל לקר (עורך), מאיר יעקב קיסטר, מחקרים בהתהוות האסלאם, תרגם מאנגלית אהרן אמיר, הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ט.‏
  14. ^ משה גיל, היישוב היהודי, יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז‏ עמוד 135
  15. ^ אהרן ילינק‏ בית המדרש, מהדורה ג - ואהרמן, תשכ"ז עמוד 79
  16. ^ שלמה דב גויטיין, היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים: לאור כתבי הגניזה, עורך: יוסף הקר. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תש"מ 1980 עמוד 88‏
  17. ^ ‏צבע בית עבאס‏
  18. ^ http://www.tripi.co.il/Show.action?article=298‏
  19. ^ זאב וילנאי. ירושלים בירת ישראל, העיר העתיקה א', הוצאת אחיעבר 1972‏ עמוד 97
  20. ^ סידני ה' גריפית, ‏פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל, קתדרה 69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57 (גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
  21. ^ משה גיל, היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז‏ עמוד 17
  22. ^ ‏‏משה גיל, היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז‏ עמוד 23
  23. ^ ‏הכוונה לאנשים שהוסגרו על ידי מלשינים‏
  24. ^ http://www.amalnet.k12.il/activities/jerusalem/articles/har24.htm‏
  25. ^ ‏S. D. Goitein, (1966), 'The Sanctity of Jerusalem and Palestine in Early Islam', in Studies in Islamic History and Instituions, Leiden , p. 142‏
  26. ^ עמנואל סיון, 'קדושת ירושלים באסלאם', משה שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 35- 42‏
  27. ^ ‏י' חסון, 'ספרות שבחי ירושלים באסלאם', מ' שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 43- 55.‏
  28. ^ ‏עפר לבנה-כפרי, ‏על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 26-21; עפר לבנה-כפרי, ‏ירושלים - 'טבור הארץ' במסורת האסלאם, קתדרה 69, יוני 1987, עמ' 105-79
  29. ^ ‏י' חסון, 'ספרות שבחי ירושלים באסלאם', מ' שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו,עמ' 43- 55.‏
  30. ^ ‏The Quarterly of the Department of Antiquities in Palestine [journal], Oxford University Press, Jerusalem: 1932 1950 XIV page 160‏
  31. ^ http://openlibrary.org/b/OL19159869M/Guide_to_the_Citadel_of_Jerusalem‏
  32. ^ http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70059.html‏
  33. ^ http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70029.html‏
  34. ^ מובא אצל דן בהט באטלס ירושלים, עמ' 76 עמודה ימנית
  35. ^ תיאור החפירה באתר רשות העתיקות
  36. ^ ‏ Sheila Blair, "What is the date of the Dome of the Rock?", Julian Raby & Jeremy Johns (editors), Bayt Al-Maqdis, Oxsford University Press, 1992‏
  37. ^ ‏הכתובת המקורית ציינה את שמו של עבד אל-מלכ, ועיון בחלק זה של הכתובת מראה שינוי קל בכתב‏
  38. ^ ‏This image is taken from Georg Dehio/Gustav von Bezold: Kirchliche Baukunst des Abendlandes. Stuttgart: Verlag der Cotta'schen Buchhandlung 1887-1901, Plate No. 10‏
  39. ^ ‏This image is taken from Georg Dehio/Gustav von Bezold: Kirchliche Baukunst des Abendlandes. Stuttgart: Verlag der Cotta'schen Buchhandlung 1887-1901, Plate No. 10‏
  40. ^ ‏Image of the Dome of the Rock in Jerusalem appearing on the title page of Avodat ha-Levi printed in Venice 1546. Authored by Solomon ben Eliezer ha-Levi, a Turkish Talmudist who lived around the 15th-16th century.
  41. ^ ‏Frank S De Hass,Buried cities recovered, or, Explorations in Bible lands : giving the results of recent researches in the Orient, and recovery of many places in sacred and profane history long considered lost;Bradley Philadelphia : (1887)‏
  42. ^ ‏Breen, A. E.A diary of my life in the Holy Land J. P. Smith printing company Rochester, N.Y., (1906)‏
  43. ^ ‏מ' בן-דב, 'השרידים מן התקופה המוסלמית הקדומה באזור הר הבית', קדמוניות 19- 20 (תשל"ג), עמ' 112- 117.‏
  44. ^ ‏מ' בן-דב, חפירות הר הבית, כתר, ירושלים 1982, עמ' 273- 341.‏
  45. ^ היהודים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי מאמר מאת רבקה שפק ליסק
  46. ^ ‏מ' גיל, 'שכונות היהודים בירושלים בתקופת הכיבוש המוסלמי הראשונה 638- 1099", שלם, ב (תשל"ח), עמ' 19- 110.‏