אהרן אפלפלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אהרון אפלפלד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אהרן אפלפלד
אהרון אפלפלד
אהרן אפלפלד בשנת 2014
אהרן אפלפלד, 2014
לידה 16 בפברואר 1932
ז'אדובה, בוקובינה, רומניה
פטירה 4 בינואר 2018 (בגיל 85)
פתח תקווה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה ארווין (אהרן) אפלפלד
עיסוק סופר, מרצה באוניברסיטה, פרוזאיסט עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית
פרסים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אהרן אפלפלד (16 בפברואר 1932- 4 בינואר 2018) היה סופר עברי ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשמ"ג.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן אפלפלד נולד בז'אדובה (כיום סטארה ז'אדובה), בוקובינה, 38 ק"מ מדרום-מערב לצ'רנוביץ, אז חלק מממלכת רומניה, כיום חלק מאוקראינה. הוא היה בן יחיד להוריו ושמו בלידה היה ארווין (אהרן) אפלפלד. אביו, מיכאל אפלפלד, היה תעשיין מצליח, ושם אמו היה בוניה (בתיה) לבית שטרנברג. שפת אמו הייתה גרמנית, שפתם של יהודי האזור מהתקופה שבה היה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בית הוריו היה "בית מתבולל שלא היה בו שום ריח של אמונה דתית".[1] עם זאת, כאשר ביקר בבית סבו וסבתו (הורי אמו) ששמרו בכפרם את מסורת חסידות סדיגורה, הוא רכש מהם את שפת היידיש וליווה את סבו לבית הכנסת.

בזכרונותיו תיאר את החמרת מצבה של משפחתו: "1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים."[2] אחרי סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940 למד אפלפלד בבית ספר סובייטי. שבועות ספורים לאחר פלישת גרמניה הנאצית, יחד עם רומניה ובעלות ברית אחרות, לברית המועצות, הושלם האיחוד מחדש של האזור לרומניה. השלטונות הרומניים בשיתוף פעולה עם כוחות גרמניים התחילו פעולות טיהור אתני נגד היהודים, כולל מעשי טבח המוניים. אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב, סמוך לבית הוריה, ואפלפלד ואביו גורשו אל גטו צ'רנוביץ ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה בטרנסניסטריה ואביו נשאו על כתפיו כשהיה רק בן 8. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה ושנתיים נדד ביערות והגיע במגע עם קבוצה של עבריינים וזונות אוקראינים שהסתתרו שם והעניקו לו את חסותם.[3] מאוחר יותר מצא לזמן מה מחסה בביתה של אישה כפרית אוקראינית. על תקופה זו בחייו כתב:

בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי החיים שנקרו לי בדרכי.

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 94

בשנת 1944 נלווה אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. באיטליה פגשו בנזיר שהכניס אותם למנזר.

ביוני 1946 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בשנים 1946–1948 למד בבית הספר החקלאי עין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל. בשנים 19501952 שירת בצה"ל. בשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון ושני. על לימודיו סיפר:

החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית היה בית הספר הראשון שלי, מכיוון שלא למדתי בבית ספר עממי ולא בבית ספר תיכון. המורים שלי היו אנשים שנולדו באירופה ובאו ארצה. רובם ממזרח אירופה, אבל היו גם הרבה ייקים. ופתאום התחברתי אליהם. מפני שהם באו ארצה לבנות יהדות, לבנות את עצמם כיהודים. ... למזלי פגשתי אז אנשים כמו שולם, כמו סדן, כמו מרטין בובר,[4] שהיו מורים שלי, וגם במידה מסוימת חברים ומדריכים. הם הציצו בכתבי היד הראשונים שלי".

ראיון לדרור משעני, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2006

בשנת 1957 פגש את אביו בישראל, בעת שהאב עבד בקטיף לאחר שעלה ארצה. על הפגישה סיפר אפלפלד:

אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. ... אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת.

אהרן אפלפלד בראיון למיכאל גלוזמן, מכאן, 2000

עוד כנער כתב שירה, ושיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 19551956. ב-1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". ספרו הראשון הוא קובץ הסיפורים "עשן", שיצא לאור בשנת 1962.

אפלפלד הוא חתן פרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג-1983), פרס עליית הנוער לספרות יפה, פרס ברנר לספרות, פרס מילוא לספרות, פרס אוסישקין (1967, על ספרו "כפור על הארץ") ופרס מדיסיס לסופר זר (2004, על ספרו "סיפור חיים" שתורגם לצרפתית). קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2000), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר-אילן, בית המדרש לרבנים באמריקה, ישיבה יוניברסיטי והיברו יוניון קולג'. ביוני 2008 זכה בפרס גרינזאנה האיטלקי.[5] ספריו תורגמו לאנגלית, אוקראינית, איטלקית, אסטונית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, יפנית, נורווגית, סינית, ספרדית, סרבית, פולנית, פורטוגזית, צ'כית, צרפתית, רומנית, רוסית ושוודית.[6]

כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביוני 2003 העביר את כתביו ועבודותיו לארכיון מיוחד שהוקם למענו בספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[7] בשנת 2007 הועברו כל פריטי הארכיון למתחם הארכיונים הספרותיים, ב"מכון הקשרים לחקר הספרות העברית החדשה" בבניין דילר, גם כן באוניברסיטת בן-גוריון.

אפלפלד היה חבר האקדמיה ללשון העברית. בשנת 1997 נבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

בשנת 2013 היה מועמד לפרס מאן בוקר הבינלאומי.[8]

התגורר במבשרת ציון ואחר כך בירושלים.

אהרן אפלפלד נפטר ב-4 בינואר 2018, בגיל 85. הותיר אישה, יהודית, ושלושה ילדים.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפוריו של אפלפלד מתרחשים חלקם במזרח אירופה וחלקם בארץ ישראל, וכן יש בהם המתרחשים באיטליה. רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול השואה בישראל הצעירה. אם כי רבים מספריו אינם עוסקים בתיאור מאורעות השואה עצמם אלא יותר בתיאור ההתרחשויות שקדמו לשואה, בעיקר בכל הנוגע למצבו של היהודי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הקרוע בין מסורת אבות שהוא קשור אליה ואיננו יכול להימלט ממנה מחד, ומאידך העולם הגויי, היצרי, החופשי, המושך אותו אליו. ברבים מספריו קיימות דמויות מיסטיות המזכירות את צדיקי החסידות, ואלו משמשות כתובת לפנייתו של היהודי המתלבט הקרוע בין העולמות. רבים מספריו מתרחשים באזור הרי הקרפטים שבו גדל הבעש"ט, מייסד החסידות, ואפשר להעריך שהוא שימש השראה לחלק מהדמויות המיסטיות בספריו. לעומת דמויות הצדיקים מופיעות לא אחת בספרים דמויות נשיות, לא יהודיות, המסמלות את החיוניות הפשוטה, את החופש ואת העולם שאליו מנסה היהודי להגיע, אולם ללא הצלחה שלמה.

אפלפלד העיד על יצירתו: "כתבתי 40 ספרים וכולם שייכים לסאגה של חיי. כל ספריי קשורים זה בזה, כל אחד עוסק בפינה אחרת מחיי".[9]

פעמים אחדות ציין אפלפלד שלא נותרו לו זכרונות רבים מתקופת השואה - אף שעבר במקומות רבים, כולם נמחקו מזכרונו. עם זאת, ביצירתו הוא מנסה לשחזר תקופה זו. על כך כתב יגאל שוורץ:

את העולם הרגשי והתודעתי העולה מ"מכוות האור" - כמו גם מכל סיפוריו האחרים של אפלפלד (כולל אלה שעלילתם מתרחשת לפני השואה) - חוצים, איפוא, שני כוחות סותרים: כוח אחד שעיקרו ההכרח הלא-רצוני והרצון למחוק כל פירור של זיכרון, וכוח שני שעיקרו הניסיון לשמר את פירורי הזיכרון המעטים. שני כוחות אלה מתגלים במין תנועת מטוטלת. לעיתים גובר ההכרח או הרצון לשכוח ולעיתים גובר ההכרח או הרצון לזכור. כך או כך - המלחמה בין הכוחות ה"אימפריאליסטיים" הללו מתרחשת על כברת ארץ זיכרונית קטנה מאוד.

יגאל שוורץ, קינת היחיד ונצח השבט : אהרן אפלפלד - תמונת עולם, הוצאת כתר, 1996, עמ' 19

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עשן, עכשיו, 1962 (כולל הסיפור סיפור אהבה).
  • בגיא הפורה, שוקן, 1963.
  • כפור על הארץ, אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1965.
  • בקומת הקרקע, ספרי דגה, 1968.
  • אדני הנהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971.
  • העור והכותונת, עם עובד, 1971.
  • כאישון העין, הקיבוץ המאוחד, 1972.
  • שנים ושעות, הקיבוץ המאוחד, 1975.
  • כמאה עדים, הקיבוץ המאוחד, 1975.
  • תור הפלאות, הקיבוץ המאוחד, 1978. הוצאה חדשה כנרת, זמורה-ביתן, 2010.
  • מסות בגוף ראשון, הספרייה הציונית, 1979.
  • באדנהיים עיר נופש, הקיבוץ המאוחד, 1979.
  • מכוַות האור, הקיבוץ המאוחד, 1980.
  • הכתונת והפסים, הקיבוץ המאוחד, 1983.
  • בעת ובעונה אחת, כתר, 1985.
  • רצפת אש, כתר, 1988.
  • קאטרינה, כתר, 1989. (הוצאה מחודשת: ידיעות ספרים, 2010).
  • מסילת ברזל, כתר, 1991
  • טמיון, כתר, 1993.
  • ליש, כתר, 1994.
  • עד שיעלה עמוד השחר, כתר, 1995.
  • מכרה הקרח, כתר, 1997.
  • סיפור חיים, כתר, 1999. ספר אוטוביוגרפי, המכיל פרקי זכרונות מחייו של אפלפלד, החל מילדותו בשנות ה-30 וכלה בשנות ה-80.
  • כל אשר אהבתי, כתר, 1999.
  • מסע אל החורף, כתר, 2000.
  • עוד היום גדול: ירושלים: הזיכרון והאור, כתר ויד יצחק בן צבי, 2001, איורים: מאיר אפלפלד (בנו).
  • לילה ועוד לילה, כתר, 2001.
  • פתאום אהבה, כתר, 2003.
  • פריחה פראית, כתר, 2004.
  • פרחי האפלה, כתר, 2005.
  • פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005.
  • חיים שלמים, כתר, 2007.
  • והזעם עוד לא נדם, כנרת זמורה ביתן, 2008.
  • אל ארץ הגומא, כנרת זמורה ביתן, 2009.
  • האיש שלא פסק לישון, כנרת זמורה ביתן, 2010.
  • מים אדירים, כנרת זמורה-ביתן, תשע"א 2011.
  • עד חוד הצער, כנרת זמורה-ביתן, תשע"ב 2012.
  • אבי ואמי, כנרת זמורה-ביתן, תשע"ג 2013.
  • ילדה שלא מן העולם הזה, כנרת זמורה-ביתן. 2013. לילדים ונוער.
  • ימים של בהירות מדהימה, כנרת זמורה-ביתן. 2014.
  • לילות קיץ ארוכים, כנרת זמורה-ביתן. 2015.
  • כתר הברזל, כנרת זמורה-ביתן. 2016.
  • תימהון, כנרת זמורה-ביתן. 2017.

מחזהו שהוצג בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים תיעודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלפלד בסרט "השולחן של אפלפלד" של עדי יפת פוקס, 2004

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gila Ramras-Rauch, Aharon Appelfeld : the Holocaust and beyond, Indiana University Press, 1994.
  • Shai Rudin, "'Much Delusion that is in Good Will': Aharon Appelfeld's Ambivalent Position on Zionism – in his Non-Fiction and in his Fiction". Hebrew Studies, Vol. 50, December 2009, pp. 305-338.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

על יצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 110
  2. ^ אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 32
  3. ^ דברים שאמר בראיון רדיו עם יעקב אגמון בגל"צ 17.12.2011
  4. ^ באותה תקופה למד גם אצל פרופ' לאה גולדברג ונתן לה לקרוא את סיפורו הראשון. קיבל ממנה וגם מפרופ' גרשם שלום, פרופ' דב סדן ופרופ' מרטין בובר, הערות רציניות מאוד על כתיבתו, שעזרו לו מאוד להתפתח בתחום. ראו ראיון עם אגמון גל"צ הנ"ל
  5. ^ נורית קנטי, הסופר אהרון אפלפלד מתכונן לפרס נובל, באתר nrg‏, 16 ביוני 2008
  6. ^ רשימת תרגומיו ב-רותי קלמן (עורכת), אהרן אפלפלד, ביבליוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ד
  7. ^ ארכיון אהרן אפלפלד
  8. ^ אהרן אפלפלד מועמד לפרס ה"בוּקר" הבינלאומי, באתר ynet, 24 בינואר 2013
  9. ^ בועז כהן, ‏"אני לא מכיר ספרי ילדות", באתר גלובס, 18 באוגוסט 2008
  10. ^ צבי גורן, "בדנהיים 1939"– תיאטרון בשבי המוזיקה, באתר "הבמה", 27 בנובמבר 2006;
    מרב יודילוביץ', הנופשים שיהפכו לאבק, באתר ynet, 27 בנובמבר 2006


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל


הקודם:
אבא קובנר
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם אבות ישורון

1979
הבא:
דב סדן