הכנסת החמש עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הכנסת ה-15)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הכנסת החמש עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, הושבעה ב-7 ביוני 1999 (כ"ג בסיוון ה'תשנ"ט). את הישיבה פתח, כנהוג, נשיא מדינת ישראל, עזר ויצמן.

זקן חברי הכנסת ביום השבעתה היה חבר הכנסת שמעון פרס מסיעת ישראל אחת, שכיהן כיושב ראש הכנסת הזמני. ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק החליט שלא למנות את אברהם בורג לשר בממשלתו, וזה החליט להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הכנסת במרכז מפלגת העבודה. בהצבעה שנערכה בישיבת המרכז גבר בורג על פני המועמד בו תמך ברק, שלום שמחון. בהצבעה במליאת הכנסת נבחר בורג לתפקיד ברוב של מאה קולות מול מוחמד ברכה שזכה לעשרה בלבד.

ב-6 ביולי 1999 (כ"ב בתמוז ה'תשנ"ט), הציג אהוד ברק את ממשלתו בפני הכנסת החמש עשרה, וזכה לאמונם של 75 חברי כנסת מסיעות ישראל אחת, ש"ס, מרצ וישראל בעלייה, מפלגת המרכז, מפד"ל ויהדות התורה.

כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש

הכנסת העשרים

הממשלה השלושים וארבע
פורטל - הממשל בישראל

מצב פוליטי והרכבת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות לכנסת ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה

גושים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבים בכנסת שלהם זכו המפלגות והגושים בכנסת ה-15.
גוש רשימות מושבים
גוש השמאל ישראל אחת, מרצ, עם אחד. 38 מושבים
גוש הימין הליכוד, ישראל ביתנו, מפד"ל, האיחוד הלאומי. 32 מושבים
חרדים ש"ס, יהדות התורה. 22 מושבים
גוש המרכז מפלגת המרכז, שינוי, ישראל בעלייה. 18 מושבים
ערבים חד"ש, רע"מ, בל"ד. 10 מושבים

הרכבת הממשלה ה-28[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ושמונה

הבחירות לכנסת ה-15, בשנת 1999 כללו גם בחירות אישיות לראשות הממשלה בנוסף לבחירות לכנסת. בבחירות האישיות ניצח ברק ברוב גדול ונבחר להקים את הממשלה העשרים ושמונה. עם זאת, בעקבות שיטת 2 הפתקים, ניזוקו שתי המפלגות הגדולות, ישראל אחת והליכוד, אשר זכו יחד ל-45 מושבים בלבד, בניגוד לכ- 65-95 מושבים בכנסות הקודמות לה. מצב זה יצר תלות מוגזמת של מפלגת השלטון במפלגות הקטנות, ואילץ את ברק להקים קואליציית שמאל-דתיים בעייתית, עובדה שגרמה לקשיים רבים בהתנהלות הממשלה, והביאה בהמשך לנפילתה. לאחר הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001 בוטלה שיטת הבחירה הישירה עקב חוסר הצלחתה.

אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום כינון הממשלה התפטר יושב ראש הליכוד ומועמדה לראשות הממשלה, בנימין נתניהו מהכנסת.

הנושא החברתי-כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לכנסת הבטיח ברק לפעול לחיזוק מערכת הבריאות ושב לא אחת על ההבטחה כי ידאג לרווחת הזקנה ששכבה במסדרון בבית החולים בנהריה. מיד לאחר בחירת ברק לראש הממשלה שבתו הרופאים במשך 125 ימים. בתום השביתה הועלה שכר הרופאים המתמחים ב-25 אחוזים, קוצרו תורנויות לפחות מ-24 שעות והובטח כי הרופאים לא ישבתו במשך עשר השנים הבאות.

טרם הבחירות לכנסת המשק היה במיתון, וברק הצהיר כי ייצור מאות אלפי מקומות עבודה חדשים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור האבטלה בשנת 2000 ירד, אך בצורה קלה. שיעור האבטלה ירד בתקופת כהונתו בכעשירית האחוז.

הסטודנטים ששבתו בתקופת כהונת ממשלת נתניהו תמכו בברק שהבטיח כי יוריד את שכר הלימוד. בתקופת כהונת הכנסת הוקמה ועדת וינוגרד. הוועדה החליטה על הורדה הדרגתית של שכר הלימוד האקדמאי, לתקופה של 5 שנים, מסכום של כ- 10,000 ש"ח בשנת תשס"א לכ- 5,000 ש"ח בשנת תשס"ו. הוועדה קבעה שיש להפחית 14% משכר הלימוד בשנת הלימודים תשס"ב, ובשנים לאחר מכן - הפחתה של 9% לשנה. בסופו של התהליך, אמור היה שכר הלימוד לרדת בשיעור של 50% ביחס לשכר הלימוד ששולם בשנת הלימודים תשס"א (10,463 ₪). סמוך למועד הבחירות המיוחדות לכנסת אימץ ברק את מסקנות הוועדה.

לאחר הבחירות מינה ברק את ועדת בן-בסט כדי שזו תציע רפורמה במערכת המס. מטרת הרפורמה הייתה הורדת את המסים שמשלם האזרח לפחות מ-55 אחוזים. הוועדה הציעה מספר המלצות לרפורמה במערכת המס שאומצו, אולם הרפורמה הוקפאה בעקבות התנגדות הסתדרות העובדים וסקטורים נוספים.

תחילת התפוררות הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות התורה פרשה מן הממשלה בספטמבר 1999 בעקבות סכסוך סביב העברת משחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת. מרצ פרשה כשנה לאחר מכן, ביוני 2000 לאחר סכסוך בין שר החינוך יוסי שריד לבין סגנו מטעם ש"ס משולם נהרי ותמיכת רה"מ ברק בעמדת ש"ס. על אף פרישתה מן הממשלה, המשיכה מרצ לתמוך בה.

נסיגת צה"ל מלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה ברק הבטיח במערכת הבחירות שבתוך שנה מיום היבחרו יצא צה"ל מרצועת הביטחון. למרות שישראל הייתה מעוניינת שהיציאה מלבנון תהיה תוך כדי הסכם עם סוריה ולבנון, השיחות עם סוריה נכשלו, והיה ברור כי נסתמו הדרכים לשלום עם לבנון. ברק החליט לקחת את הסיכון ולהמשיך בתוכניתו להוצאת צה"ל, גם ללא הסדר, וזאת למרות דאגת הדרג הצבאי מהמצב שיווצר לאחר מכן. התאריך המיועד לנסיגה היה 6 ביולי 2000, אך לבסוף נסוג צה"ל ב-24 במאי 2000, שישה שבועות לפני המתוכנן, עקב התפוררות צד"ל, שרבים מאנשיו הבינו כי ישראל נסוגה והעדיפו לברוח לישראל מאשר להסתכן בלבנון. הנושא עורר מחלוקות בין הסיעות השונות בכנסת. הוגשו עשרות הצעות אי אמון שדנו בנושא, וכן הצעות לסדר היום והצעות חוק הנוגעות לנסיגה מלבנון ולצד"ל.

בחירת משה קצב לנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה קצב, נשיא מדינת ישראל הנבחר

ב-31 ביולי 2000, כ"ח בתמוז ה'תש"ס, נבחר בהצבעה חשאית במליאת הכנסת, חבר הכנסת משה קצב כנשיאה השמיני של מדינת ישראל.
התמודדים על התפקיד היו קצב והשר שמעון פרס. בסיבוב הראשון קיבל קצב 60 קולות, ואילו פרס 57. משלא זכה אחד המתמודדים לקולות רוב חברי הכנסת, נערך סיבוב הצבעה שני, כדרוש בחוק. בתום ספירת הקולות, נופף חבר ועדת הקלפי, חבר הכנסת ראובן ריבלין בידיו, וסימן לחבריו כי הושגה הכרעה לטובת קצב.[1] קצב זכה ברוב של 63 מול 57 ונבחר לתפקיד נשיא המדינה.[2] הוא הצהיר אמונים למחרת בטקס חגיגי.

ועידת קמפ דייוויד והמשך ההתפוררות הקואלציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה כונסה ביולי 2000 על ידי נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. בראש המשלחת הישראלית עמד ראש הממשלה אהוד ברק, בראש המשלחת הפלסטינית עמד יאסר ערפאת יו"ר הרשות הפלסטינית, ונשיא ארצות הברית קלינטון ייצג את ארצות הברית. עם יציאת ברק לוועידה, פרשו מן הממשלה ישראל בעלייה, גשר (שהייתה חלק מרשימת ישראל אחת) וש"ס מותירים את הממשלה עם פחות מ-61 חברי כנסת בקואליציה. ראש הממשלה ברק הציע לוותר על למעלה מ-90% מהגדה המערבית, למסור את שכונות מזרח ירושלים לריבונות פלסטינית, להקים משטר מיוחד בעיר העתיקה, ואף לפתרון בינלאומי בשאלת זכות השיבה, שבמסגרתו יורשו חלק מהפליטים להיכנס לישראל, מבלי שקיבל את אישור הממשלה והכנסת. הוא סבר כי יוכל להעלות הצעות בוועידה ולהביאן לאישור הכנסת רק לאחר שתושג הסכמה לגביהן. הפלסטינים דחו את כל הצעות ישראל, ובסוף הוועידה האשים ברק את ערפאת בטרפוד המגעים המדיניים, בסירוב לכל הצעה ובכך שלא הציע הצעות נגדיות להצעות ברק וקלינטון. גרסת ברק גובתה על ידי קלינטון והנסיך הסעודי בנדר, שגריר סעודיה בארצות הברית.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה

ראש האופוזיציה, אריאל שרון השתומם לנוכח העובדה שלא קמה מחאה בישראל בעקבות הוויתורים הרבים להם הסכים ברק בוועידת קמפ-דייוויד. כצעד מחאתי, הודיע שרון ב-24 בספטמבר בקול ישראל על כוונתו לעלות להר הבית[3] ב-28 בספטמבר 2000 ערך שרון ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". ביקור זה היה, מבחינת הפלסטינים, העילה לפריצתה של האינתיפדה השנייה, אם כי הן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזוין, ורבים סוברים שהאינתיפאדה הייתה פורצת גם ללא אירוע זה. מהומות וגל טרור שעוררו הפלסטינים לאחר פסגת קמפ-דייוויד. העילה הפלסטינית הרשמית למהומות הייתה עליית אריאל שרון להר הבית. היו שטענו שהמהומות תוכננו מראש כאמצעי לסחוט ויתורים בישראל. המהומות והטרור יצאו מכלל שליטה בעקבות פרשת מוחמד א-דורה והלינץ' ברמאללה.

במהלך חודשים אלה עברו בכנסת בקריאה ראשונה מספר הצעות לפיזור הכנסת. במצב זה, מפלגת המרכז היא השותפה הקואליציונית היחידה שלא הכריזה על פרישה מהקואליציה, אם כי יו"ר המפלגה, סגן ראש הממשלה ושר התחבורה יצחק מרדכי הסתבך בפרשת הטרדות מיניות ונאלץ להתפטר ב-30 במאי 2000. מאז החלה מפלגת המרכז להתפורר עד כדי התפטרות רבים מנציגיה בכנסת ופרישת חברים אחרים מהסיעה. עוד ראוי לציין כי בשלב מסוים הפסיקו חברי כנסת רבים מהקואליציה, בכללם חברים מסיעת ישראל אחת, להצביע בהתאם להחלטות הנהלת הקואליציה ובפועל הפרו את המשמעת הקואליציונית.

חודש לאחר מכן התרחשו מהומות אוקטובר 2000, הן מהומות אלימות שעוררו ערביי ישראל בגליל ובמשולש במקביל לפריצת האינתיפאדה בשטחים, לאור היחס המפלה לטענתם מצד ישראל, וכישלון המגעים המדיניים עם הפלסטינים. במהומות נהרגו 12 ערבים ישראלים ופלסטיני תושב שטחים אחד וגם יהודי ישראלי אחד. בעקבות המהומות איבד ברק את תמיכתו בקרב הציבור הערבי. בנוסף לזאת, הוקמה ועדת אור שחקרה את המהומות.

ההכנות לבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה - 2001

בדצמבר 2000 הודיע רה"מ ברק בנאום בכנסת על מוכנותו לבחירות כלליות לכנסת השש עשרה ולראשות הממשלה, באומרו: "אתם רוצים בחירות?, אני מוכן לבחירות!", אולם מאוחר יותר התפטר מתפקידו, דבר שהביא לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה תוך 60 יום, ללא פיזור הכנסת, בהתאם לסעיף מיוחד בחוק יסוד: הממשלה שהיה אז בתוקף.

ב־9 בדצמבר הכריז ברק כי הוא מתכוון להתפטר מראשות הממשלה (ההתפטרות הוגשה למחרת לנשיא), מה שהביא לבחירות מיוחדות - לראשות הממשלה בלבד ולא לכנסת. אף על פי שזה לא היה הנימוק הרשמי של ברק מטרת ההתפטרות הייתה כנראה לחסום את דרכו של בנימין נתניהו, שהיה המועמד המוביל לתפקיד ראש הליכוד ולא יכול היה להתמודד בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד (החוק חייב את המועמד להיות חבר כנסת ואילו נתניהו, שהתפטר מהכנסת, כאמור, מיד לאחר הפסדו בבחירות 1999 לא יכול היה להיות מועמד).

בנימין נתניהו הכריז על מועמדותו ב-10 בדצמבר, אולם התנה זאת בבחירות גם לכנסת ולא רק לראשות הממשלה. למרות זאת חוקקה הכנסת ב-18 בדצמבר חוק מיוחד שכונה "חוק נתניהו", שביטל את המגבלה על מועמדות אזרח שאיננו חבר כנסת. באותו יום דחתה הכנסת את הצעות החוק לפיזורה, שהחזירה ועדת חוקה, חוק ומשפט בקריאה שנייה ושלישית. בעקבות ההחלטה על אי פיזור הכנסת הודיע נתניהו כי הוא מסיר את מועמדותו, מה שהביא לביטול הבחירות המקדימות שתוכננו בליכוד ב-19 בדצמבר (בחירות שהיוו הבטחה של שרון כאשר נבחר לראשות הליכוד).

בבחירות שנערכו ב-6 בפברואר 2001 ניצח אריאל שרון, והממשלה סיימה כהונתה עם השבעת ממשלת ישראל העשרים ותשע.

כהונת ממשלת ישראל העשרים ותשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ותשע
התקנת שולחן הממשלה הנוסף במליאת הכנסת

לאחר שניצח בבחירות, הוטלה על שרון מלאכת הרכבת הממשלה. מכיוון שהליכוד קיבל רק 19 מושבים בכנסת בבחירות לכנסת החמש עשרה, הוקמה ממשלת אחדות לאומית רחבה, שכללה את: ישראל אחת (ששינתה את שמה להעבודה-מימד לאחר פרישת גשר), ש"ס, ישראל בעלייה, איחוד לאומי-ישראל ביתנו (שהייתה סיעה שנוצרה ממיזוג האיחוד הלאומי וישראל ביתנו, ללא פורשי חרות - התנועה הלאומית), יהדות התורה, ושלושה מפורשי מפלגת המרכז: רוני מילוא (שהקים את סיעת לב, והצטרף לליכוד במהלך הקדנציה), דן מרידור (שהצטרף לליכוד עם סיום הקדנציה) ודליה רבין-פילוסוף (שהקימה את סיעת הדרך החדשה, והתמזגה עם העבודה-מימד). בשל העובדה כי הממשלה הייתה רחבה, ומנתה 29 חברים, היה צורך להכניס שולחן קטן נוסף במרכז שולחן הממשלה הישן באולם מליאת הכנסת, כדי שיהיו מקומות ישיבה לכל השרים.

הרכבת ממשלה רבת ניגודים שכזו, התאפשרה בעיקר כמעין ממשלת חירום עקב המשבר הביטחוני והכלכלי הקשה בו הייתה נתונה ישראל, בעקבות פריצתה של האינתיפאדה השנייה. יו"ר האופוזיציה לממשלה היה יוסי שריד יו"ר מרצ.

במהלך כהונת הממשלה, נרצח לראשונה חבר כנסת ושר בממשלת ישראל על רקע לאומני. היה זה רחבעם זאבי שנרצח בפתח חדרו במלון הייאט, כיום רג'נסי ירושלים, בשכונת הגבעה הצרפתית, על ידי אנשי החזית העממית.

ציוני דרך ומדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2002, לנוכח המצב הביטחוני הקשה באינתיפאדה השנייה, פרשו אנשי האיחוד הלאומי, והצטרפו מפלגות גשר ומפד"ל לקואליציה.

מבצע חומת מגן ועוד יותר מבצע דרך נחושה אשר סיימו את מדיניות האיפוק של ישראל היו חלק מהסיבות שהביאו להתפררות ממשלת האחדות, לאחר שההצדקה לקיומה, המצב הביטחוני הקשה בתחילת 2002, נחלש בעקבות השיפור היחסי במצב הביטחוני. בנוסף לכך, מצב המשק הידרדר משמעותית ואחרי מבצע חומת מגן, אף הוצגה ב־25 באפריל 2002 תוכנית חירום כלכלית שכונתה חומת מגן כלכלית.

בנובמבר 2002 התפטרו שרי מפלגת העבודה בשל התנגדות מפלגתם לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. שרון מינה מחליפים לשרי המפלגה, הבולטים שבהם- בנימין נתניהו במקום שמעון פרס במשרד החוץ ושאול מופז (חרף הביקורת הרבה למינוי- 4 חודשים לאחר פרישת מופז מצה"ל) במקום בנימין בן אליעזר. למרות שמינה מחליפים, בחר שרון לגשת לבחירות.

סיכום הכהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסת החמש עשרה הוגש מספר שיא של הצעות חוק פרטיות: 4,236, 239 מהן התקבלו. לעומת זאת, רק 162 הצעות חוק ממשלתיות ו-39 הצעות חוק של ועדות הכנסת התקבלו. עובדות אלו מעידות יותר מכל על אי-היציבות הפוליטית. החקיקה הפרטית הייתה כרוכה בהוצאות כספיות גדולות שלא היה להן כיסוי תקציבי - כתוצאה מכך, התקבל בתקופת כהונת הכנסת תיקון לחוק יסוד: משק המדינה, לפיו הצעת חוק פרטית שיישומה כרוך בהוצאה שנתית של 5 מיליון ש"ח ומעלה ושאיננה נתמכת על ידי הממשלה, חייבת לקבל את תמיכתם של 50 חברי הכנסת לכל הפחות.

בתקופת כהונת הכנסת הוקמו מרכז המחקר והמידע של הכנסת ונציבות הדורות הבאים (שבוטל מספר שנים מאוחר יותר), והחלה בנייתו של האגף החדש של הכנסת - אגף קדמה, שבנייתו הסתיימה בתקופת כהונת הכנסת השבע עשרה.

חוקים משמעותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל שבעקבות פעולתה חוקק, בתקופת ממשלתו של אריאל שרון, "חוק טל" שעוסק בהסדרת הגיוס והפטור משירות צבאי של בני ישיבות.
  2. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים - חוק הקובע כי מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות.
  3. חוק הממשלה - חוק המסדיר היבטים שונים בפעילות הממשלה שמבחינת מעמדם, לא היה מקום להסדירם בחוק יסוד: הממשלה. החוק נחקק ב-2001, בעת שנחקק חוק יסוד: הממשלה החדש, שביטל את חוק הבחירה הישירה.
  4. חוק זכויות התלמיד - חוק אשר מטרתו הסדרת נושא זכויות התלמיד במערכת החינוך בישראל.
  5. חוק להסדרת הפיקוח על כלבים - החוק קובע את המסגרת הכללית של החזקת כלבים בארץ. חובת הרישיון לכלבים, צורת הרישיון, הגדרת כלב מסוכן, הקמת מרכז רישום ארצי, סמכויות תפיסת כלבים של הרשויות ועוד.
  6. חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה - חוק הקובע כי ותיקי מלחמת העולם השנייה שהם אזרחי ישראל ותושביה זכאים להכרה על פועלם וגבורתם במלחמה בנאצים ומעניק להם מספר הטבות: סיוע בתשלום שכר דירה, תרופות מוזלות, פטור מאגרת הרדיו והטלוויזיה ומענק שנתי בגובה 15% מהשכר הממוצע במשק.
  7. תיקון לחוק יסוד: משק המדינה (הצעות חוק והסתייגויות שבביצוען כרוכה עלות תקציבית) (הוראת שעה) - על פי התיקון, הצעת חוק פרטית שכרוכה בביצועה הוצאה שנתית של חמישה מיליון ש"ח או יותר ואשר איננה נתמכת על ידי הממשלה, חייבת לעבור בתמיכה של לפחות 50 חברי הכנסת.

חברי הכנסת החמש עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד ברק איתן כבל שמעון פרס דוד לוי שלמה בן עמי אורית נוקד יוסי ביילין אלי בן-מנחם מתן וילנאי קולט אביטל
אברהם בורג רענן כהן צלי רשף עוזי ברעם אפי אושעיה דליה איציק בנימין בן-אליעזר חיים רמון
אלי גולדשמידט מוטי משעני בייגה שוחט יעל דיין אופיר פז-פינס מיכאל מלכיאור מקסים לוי יהודה גלעד
אפרים סנה נואף מסאלחה אברהם יחזקאל סופה לנדבר סאלח טריף שלום שמחון
יוסי כץ ויצמן שירי בנימין נתניהו יובל שטייניץ סילבן שלום משה קצב זאב בוים לימור לבנת
מאיר שטרית גדעון עזרא נעמי בלומנטל אריאל שרון עוזי לנדאו ראובן ריבלין
דני נוה צחי הנגבי ישראל כץ מיכאל איתן יהושע מצא אלי כהן משה ארנס
אברהם הירשזון ציפי לבני איוב קרא אריה גמליאל אליהו סויסה
אלי ישי שלמה בניזרי יצחק כהן אמנון כהן נסים דהן דוד אזולאי
דוד טל פנחס צברי יצחק וקנין רחמים מלול משולם נהרי יצחק סבן נסים זאב
יאיר פרץ עופר חוגי יוסי שריד רן כהן חיים אורון משה רז אמנון רובינשטיין עוזי אבן
ענת מאור זהבה גלאון אבשלום וילן אילן גילאון נעמי חזן חוסניה ג'בארה
נתן שרנסקי יולי אדלשטיין רומן ברונפמן מרינה סולודקין גנדי ריגר אלכסנדר צינקר
טומי לפיד אברהם פורז יהודית נאות יוסף פריצקי אליעזר זנדברג ויקטור בריילובסקי
יצחק מרדכי יחיאל לסרי אמנון ליפקין-שחק נחמה רונן דן מרידור רוני מילוא אוריאל סביר דוד מגן דליה רבין-פילוסוף
יצחק לוי נחום לנגנטל חיים מאיר דרוקמן שאול יהלום יגאל ביבי זבולון אורלב מאיר פורוש
אברהם רביץ יעקב ליצמן משה גפני שמואל הלפרט עבד אל-מאלכ דהאמשה טלב אלסאנע
האשם מחאמיד תאופיק חטיב מוחמד כנעאן רחבעם זאבי אורי אריאל חנן פורת צבי הנדל מיכאל קליינר
בני אלון מוחמד ברכה עיסאם מח'ול תמר גוז'נסקי אביגדור ליברמן יורי שטרן
מיכאל נודלמן אליעזר כהן עמיר פרץ חיים כץ עזמי בשארה אחמד טיבי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תומר שדמי ולינוי בר גפן, משה קצב נבחר לנשיא המדינה, באתר ynet, 31 ביולי 2000
  2. ^ פרוטוקול ישיבת מליאת הכנסת לבחירת נשיא מדינת ישראל
  3. ^ בסודו של אריאל שרון, אורי דן


הקודמת:
הכנסת הארבע עשרה
19961999
הכנסת החמש עשרה
7 ביוני 1999 - 17 בפברואר 2003
כ"ג בסיוון ה'תשנ"ט - ט"ו באדר א' ה'תשס"ג
הבאה:
הכנסת השש עשרה
20032006