הסכם סייקס-פיקו

המפה המקורית של ההסכם

המזרח התיכון על פי סייקס-פיקו

הסכם סייקס-פיקו הוא הסכם מדיני סודי בין צרפת ובין בריטניה, שנחתם ב-16 במאי 1916 על ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי. מטרת ההסכם הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

לקראת מלחמת העולם הראשונה, נטשה האימפריה העות'מאנית את בריטניה, השותפה הישנה שלה, ויצרה קשרים אסטרטגיים עם גרמניה. במהלך המלחמה התהדקו קשרים אלו עוד יותר, והתקדמו לשלבים גבוהים ביותר הן מבחינה כלכלית והן במסגרת הברית הצבאית. כך ממשלת גרמניה התחילה בפרויקט נרחב של בניית מסילת רכבת מברלין לבגדד, שהייתה אמורה להיות בעלת חשיבות מסחרית ותעשייתית לגרמניה במזרח התיכון. כתוצאה מנטישת בעל הברית העות'מאני, חיפשה בריטניה שותף אסטרטגי אחר באזור המזרח התיכון, ויצרה קשרים סודיים עם נציגים פרסיים וערביים, שהתגברו באופן טבעי עם כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה כחלק ממעצמות המרכז.

ההסכם בין בריטניה לצרפת נחתם לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה העות'מאנית עומדת ליפול. על פי ההסכם, צרפת תקבל את לבנון, סוריה ודרום מרכז טורקיה, בעוד שבריטניה תקבל את ירדן, את עיראק ואת המפרץ הפרסי. ארץ ישראל נועדה, על פי ההסכם, להתחלק לאזורים שבשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה, הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר אזורי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי.

ההסכם, שנחתם בסודיות, סותר את מה שהבטיחו הבריטים לחוסיין, השריף של מכה במהלך המלחמה, במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, על אף שלא הגיעו לכלל הסכם רשמי. כפיצוי, המשפחה ההאשמית קיבלה מהבריטים את השלטון בעיראק ובעבר הירדן (שנותק מן המנדט הבריטי על פלשׂתינה-ארץ ישראל). גם הצהרת בלפור שניתנה שנה לאחר מכן ב-1917, ובה הובטח ליהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל, סותרת את ההסכם; ועל כן הוא עורר התנגדות הן מצד הערבים והן מצד היהודים. ב-1918, אחרי המהפכה ברוסיה, הבולשביקים שגילו את ההסכם בארכיון של משרד החוץ הרוסי, פירסמו אותו כדי לחשוף את הקולוניאליזם המערבי בערוותו.

ההסכם אושר והורחב בועידת סן רמו ב-1920, בה חולקה האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, אך כלל שינויים ובהם, בלחץ בריטניה, אישור הצהרת בלפור. בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם ובפועל החלוקה נקבעה ע"י חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן רשמי, כפקדון לכאורה שהופקד בידיהן.

קישורים חיצוניים

• נוסח ההסכם באנגלית בארכיון האו"ם
• מפת החלוקה המיועדת לפי ההסכם
• מפת החלוקה המיועדת לאזור ארץ ישראל
• משה דוד הר (עורך), ‏יצירתה של "ארץ - ישראל המאנדאטורית" : חלק א', באתר הספרייה הווירטואלית של מטח