לדלג לתוכן

יחסי ישראל–צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יחסי ישראל-צרפת)
יחסי ישראל–צרפת
ישראלישראל צרפתצרפת
ישראל צרפת
שטח (בקילומטר רבוע)
22,072 643,801
אוכלוסייה
10,009,800 66,582,977
תמ"ג (במיליוני דולרים)
509,901 3,030,904
תמ"ג לנפש (בדולרים)
50,940 45,521
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית דמוקרטיה פרלמנטרית למחצה
ונשיאותית למחצה

היחסים בין ישראל לבין צרפת הם יחסים דיפלומטיים, כלכליים, ותרבותיים ארוכים עם היסטוריה עשירה של שיתוף פעולה, לצד תקופות של מתחים. היחסים החלו עוד לפני הקמת מדינת ישראל כאשר צרפת סייעה לתנועה הציונית, ותמכה בעלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל[1]. היחסים המשיכו להתפתח לאורך מאבקי ישראל מול מדינות ערב מיום הקמתה ועד מלחמת ששת הימים.

שתי המדינות ביססו ברית אסטרטגית צבאית וכלכלית חזקה. ישראל וצרפת לחמו זו לצד זו במלחמת סיני, וצרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית של ישראל. במשך תקופה זו התקיימו יחסים מיוחדים וקרובים מאוד בין שתי המדינות, וצרפת אף הייתה מעין "פטרונית" של ישראל הקטנה וצעירה. בזכות סיוע צרפתי הוקמה הקריה למחקר גרעיני – נגב אשר בדימונה. עם זאת, לפני מלחמת ששת הימים, הודיע נשיא צרפת שארל דה גול על הטלת אמברגו צרפתי על ישראל. תפנית זו הייתה פן אחד מתוך מהלך רחב יותר של התקרבות צרפתית לגוש המזרחי ומדינות ערב. היחסים עם ישראל לעומת זאת התדרדרו עד לכדי קרירות. צרפת הפכה לביקורתית כלפי מדיניות ישראל ביהודה, שומרון וחבל עזה כלפי תושביהם הפלסטינים וכנגד מפעל ההתנחלויות. בשנות ה-70 צרפת הלכה והעמיקה את קשריה עם מדינות ערב, אשר היו עוינות לישראל, אך הקשרים התרבותיים והמסחריים בין המדינות המשיכו להתפתח.

בתחילת שנות ה-80 התחממו היחסים תחת פרנסואה מיטראן. מיטראן היה הנשיא הצרפתי הראשון שביקר בישראל בזמן כהונתו. לאחר שז'אק שיראק נבחר לנשיא בשנת 1995, היחסים עם צרפת שוב הדרדר, עקב תמיכתו ביאסר ערפאת בשלבים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. לאחר שנבחר לנשיא במאי 2007, ניקולא סרקוזי אמר כי יסרב לברך כל מנהיג עולמי שאינו מכיר בזכותה של ישראל להתקיים. היחסים המשיכו להתחמם גם תחת נשיאותו של עמנואל מקרון, אשר הביע תמיכה בישראל לאחר מתקפת הפתע על ישראל, והגיע לביקור בזק כדי להביע אמפתיה והזדהות עם ישראל. אולם, עם התקדמות המלחמה, הודיע מקרון באוקטובר 2024 על עצירת זרימת הנשק הצרפתי לישראל, ועודד אחרים לעשות זאת.

מאז התפרקות ברית המועצות שוכנת בצרפת הקהילה היהודית השלישית בגודלה אחרי ישראל וארצות הברית.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשר ראשוני: המאבק להקמת מדינת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פליטי השואה בשיירה לנמל סט שבצרפת בדרכם לאוניית המעפילים אקסודוס.

בחורף 1939–1940 יזם נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ד"ר נחום גולדמן, הקמת גדוד יהודי שיפעל במסגרת צבא צרפת. הוא נשא ונתן בנושא זה עם השר ז'ורז' מנדל, ועם ראש הממשלה ושר הביטחון אדואר דאלאדיה. הממשלה הצרפתית נתנה הסכמתה, אלא שתבוסת צרפת לגרמניה הביאה לגניזת היוזמה. הקשר המשמעותי הראשון בין הנהגת היישוב היהודי לבין צרפת נבט במהלך מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1940–1944, כשצרפת הייתה כבושה בידי גרמניה. במרץ 1941 העלתה הסוכנות היהודית תוכנית להקמת 'בריגאדה יהודית ארץ-ישראלית', שאמורה הייתה להיות מורכבת משישה גדודים ובהם כ-2,500 לוחמים, שתשרת במסגרת כוחות 'צרפת החופשית'. התוכנית נפלה בשל התנגדותו של הגנרל ז'ורז' קאטרו, מפקד כוחות 'צרפת החופשית' במזרח-התיכון, שחשש מתגובת הבריטים, ותעמולה של ממשלת וישי, שתציג את דה-גול כ'מכור ליהודים'[2].

ביטוי אחר לקשר הייתה התקנת תחנת רדיו חשאית בביתו של דוד הכהן בחיפה, ששידרה שידורי תעמולה לכוחות ממשלת וישי בסוריה ובלבנון, טרם המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה. התחנה, שכונתה 'רדיו לבאנט צרפת החופשית', הופעלה על ידי אנשי ההגנה, והשידורים נעשו על ידי קצינים צרפתיים מכוחות צרפת החופשית. מוריס פישר, שהצטרף במרץ 1942 לצבא צרפת החופשית ושרת כקצין במודיעין הצרפתי בסוריה ובלבנון עד יולי 1946, ולאחר מכן כמזכיר מדיני במשלחת הסוכנות בפריז, שימש כאיש קשר בין תנועתו של שארל דה גול ובין ראשי הישוב בארץ. דוד בן-גוריון, מנהיג התנועה הציונית, הביע את הערכתו לדה גול, מנהיג תנועת צרפת החופשית, והביע בפניו את תקוותו שצרפת תפעל לקידום השאיפות המדיניות של העם היהודי בארץ ישראל. במקביל, נציגים של 'צרפת החופשית' ביקרו ביישוב היהודי ונחשפו למפעל הציוני. פישר עמד מאחורי פגישת בן-גוריון עם גנרל פול ביינה ראש הנציגות הצרפתית בסוריה ולבנון באוקטובר 1944 בביירות. בפגישה הונחו היסודות לשיתוף פעולה חשאי ציוני-צרפתי, שהעניק לאליהו ששון, ראש האגף הערבי בסוכנות היהודית ולקבוצה קטנה במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, גישה למקורות מידע צרפתיים - כולל מסמכים חשאיים של הסורים והבריטים[3].

בעקבות מלחמת העולם השנייה, התרחשו בצרפת שינויים פוליטיים משמעותיים שהובילו למצב בו הכוחות הפוליטיים, כולל מנהיגי המחתרת, מסכימים עם דרישת היישוב היהודי למדינה עצמאית ולסיום המנדט הבריטי. כבוגרי מחתרות, מנהיגי צרפת החדשים לא השלימו עם סירובה התקיף של הממלכה המאוחדת להעלות לארץ ישראל את ניצולי השואה, ולכן צרפת תמכה בעלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל[1].

הצורך להקים תשתית ציונית לוגיסטית חדשה באירופה, לאחר שואת יהודיה, וכן התפנית המדינית באוריינטציה הציונית, כאשר מרכז הכובד כבר אינו נוטה לבריטניה, הפכו את צרפת למוקד האירופי של הפעילות הציונית בין מלחמת העולם השנייה לקום מדינת ישראל, כאשר תרמה לכך גם קרבתם היחסית של מחנות העקורים וכן מסורת ליברלית צרפתית רבת-שנים בהקשר זה. סיוע חשוב סיפקה ה-Armée Juive, המחתרת היהודית בצרפת, ששמרה על מסגרת כלשהי גם לאחר מלחמת העולם השנייה, והעמידה עצמה לרשות 'ההגנה', כולל משרדים, מעבדות לזיוף מסמכים, ידע מקצועי, כספים, קשרים וכיוצא בזה. חלק ניכר מן הפעילות המדינית הציונית התנהל, אם כך, בפריז, שבהגזמת-מה, הפכה 'בירת המדינה היהודית שבדרך'. צרפת הפכה למרכז הלוגיסטי של פעילות 'ההגנה' באירופה: מרכז 'ההגנה' באירופה פעל בדרך-כלל מפריז, כמו גם מרכז 'המוסד לעלייה' ו'הבריחה'. בנוסף, שמשו נמלי צרפת, בעיקר בדרום: מרסיי, פור דה בוק (Port de Bouc), לה סיוטה (La Ciotat), סט ועוד, תחנת מוצא לרבע מאוניות המעפילים (16, מתוכן 14 של 'ההגנה', מתוך 64 ספינות מעפילים ב-1945–1948), ולרבע, בקירוב, מן הנוסעים, ורבות מהן הצטיידו ועברו שיפוצים באותם נמלים לקראת הפלגתן. כמו כן רבים מן הפליטים מצאו מחסה, עד לעלייתם על אוניות, במחנות בדרום צרפת, שבהם נהנתה 'ההגנה' מאוטונומיה כמעט מלאה.

בסוף שנת 1947, התנהלותה של צרפת סביב ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם הייתה מהוססת. עמדתה הראשונית של צרפת הייתה כי אין לכפות החלטה על הצדדים בסכסוך. בהמשך ביקשה צרפת דחייה של ההצבעה ביום אחד על מנת לגבש הסכם פשרה שיתחשב ברגשות העולם הערבי. רק משלא הצליחה להציע פתרון חלופי, הצביעה צרפת בעד תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. משה שרת תיאר את אשר הרגיש: "נעשתה צרפת אחראית לסכנת התפוררותו של הרוב הבלתי יציב ושקיעת שמשה של המדינה היהודית בעולמו של האו"ם בטרם תזרח"[4].

שיתוף הפעולה עם המודיעין הצרפתי היה מרכיב מרכזי ביכולתו של בן-גוריון להוליך את היישוב ומדינת ישראל לניצחון אל מול המלחמה החשאית של המודיעין הבריטי - 'תוכנית קלייטון', למנוע את יישומה של תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית[5].

סולידריות, שיתוף פעולה וברית בלתי כתובה (1948–1958)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת צרפת נמנעה מלהכיר בישראל במהלך מלחמת העצמאות, בנימוק שהתנאים הנדרשים להכרה במדינה עדיין לא מולאו[6][7]. בשנת 1948 נערך "הסכם פישר-שובל" וב-12 בינואר 1949 הכירה צרפת במדינת ישראל דה פקטו, בין היתר, בנימוק שגורל המלחמה כבר הוכרע לטובת ישראל, שארצות הברית וברית המועצות הכירו בישראל כבר ביום הקמתה, ושיש להתחשב ברוח דעת הקהל הבינלאומית. ב-11 במאי 1949, כמעט שנה לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הכירה צרפת במדינת ישראל דה יורה ותמכה בהצטרפותה כחברה באו"ם[8].

שגריר צרפת בישראל נוטע עץ ליד צפת ב-1958
14 ביוני 1960, ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון מבקר בצרפת ונפגש לראשונה עם שארל דה גול בארמון האליזה
משלחת הספורטאים הצרפתיים למכביה החמישית בישראל ב-1957

במאי 1950 פרסמו ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת את ההצהרה המשולשת, בה התחייבו לערוב לקיומו של הסטטוס-קוו במזרח התיכון ולקיומו של מאזן נשק ומאזן כוחות באזור. בתקופה זו חיפש ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לכרות ברית עם מעצמה שתערוב לביטחונה של ישראל. בן-גוריון קיווה שארצות הברית תסכים לפרוש את חסותה, אבל ארצות הברית סירבה בתוקף לערוב לביטחונה של ישראל וסירבה למכור לה נשק. פנייה לממלכה המאוחדת לא עמדה על הפרק מבחינתה של ישראל בשל משקעי העבר ולכן צרפת הפכה לברירת המחדל[9]. בשנת 1953 הודיעה ממשלת צרפת על נכונותה לשקול את הבקשה הישראלית למכור לה נשק תוצרת צרפת, אך בפועל לא הייתה התקדמות בהשגת הנשק. ראש משלחת משרד הביטחון בפריז, יוסף נחמיאס, התרוצץ במשך חודשים אצל גורמים שונים בשלטונות הצרפתיים, ללא הועיל[10].

בתחילת שנת 1954 הודח מתפקידו שליט סוריה, אדיב שישקלי, שנטה למדיניות פרו-צרפתית, ובנובמבר אותה שנה פרץ מרד נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה, ותגובת הנגד הצרפתית הובילה את צרפת לעימות דיפלומטי עם העולם הערבי[11]. בשנת 1955 סבר שר הפנים של צרפת, מוריס בורז'ס-מונורי, שמקור הצרות באלג'יריה הוא בנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, והחל ליזום קשר עם ישראל. במאי 1955 שיגר דוד בן-גוריון את מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס אל שר ההגנה הצרפתי פייר קניג. קניג, שהיה ידוע כאוהד ישראל, הורה לפתוח את מחסני החירום של צרפת ולספק לישראל את מבוקשה: טנקים, מטוסים, תותחים וציוד מכ"ם[12]. לאחר פרסום דבר עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית בספטמבר 1955 התהדק הקשר הצבאי בין המדינות[13].

אף על פי שמשרד החוץ הצרפתי התנגד לבקשת ישראל לנשק, הן בשל תמיכתו המסורתית בערבים והן מתוקף ההצהרה המשולשת שהייתה שותפה לה, משרד ההגנה הצרפתי החליט להיענות לבקשה החוזרת של ישראל לברית צבאית ובשלהי 1955 נחתמו עסקאות הנשק הראשונות. משרד החוץ הביע את התנגדותו הרבה להידוק הקשרים הצבאיים עם ישראל והזהיר את ראשי המדינה שברית עם ישראל תגרום לאובדן מעמדה של צרפת בעולם הערבי. אולם בפברואר 1956, שר החוץ הצרפתי, קריסטיאן פינו, הצטרף למחויבות והאמפתיה הגדלה של הממשל כלפי ישראל וסיים באופן רשמי את אמברגו הנשק משנת 1950. פינו היה נתון בין לחץ דעת הקהל שהייתה אוהדת לסיוע לישראל, לבין עמדת עוזריו במשרד החוץ שהתנגדו לכך שצרפת תהיה הגורם היחיד שיסייע לישראל, ובכך ידחוף את מדינות ערב להשפעה של ברית המועצות[14].

במסגרת "מבצע יונה" סיפקה צרפת לישראל מטוסים וטנקים ובהימצא אמצעי הלחימה הצרפתים בידה, החלה ישראל ליזום מהלכים לקראת מלחמת מנע נגד מצרים לפני שזו תשיג עליונות צבאית[15]. ב-26 ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים נאצר את תעלת סואץ באורח חד צדדי. צרפת והממלכה המאוחדת תכננו, בשיתוף פעולה עם ישראל, ליטול חזרה את השליטה בתעלה ולהדיח את נאצר מן השלטון. בסוף אוקטובר התרחשה מלחמת סיני (שלב כיבוש תעלת סואץ כונה "מבצע מוסקטר"), שהסתיימה בנסיגה של צרפת, הממלכה המאוחדת וישראל מאזור סיני בעקבות לחץ שהפעילו ברית המועצות וארצות הברית. הכישלון בהשגת יעדי המלחמה החמיר את הקרירות והחשדנות שהפגינו הבריטים כלפי ישראל והוביל לפירוקה של הברית המשולשת שרק נוצרה. בניגוד לכך, יחסי ישראל וצרפת יצאו מחוזקים משיתוף הפעולה במלחמה.

בשנת 1957 הסכימו כל ממשלות צרפת לספק לישראל נשק מכל הסוגים באופן סדיר, מתוך שיקולים שהם לא רק פוליטיים, צבאיים וכלכליים, אלא מתוך רצון לקיים יחסים מיוחדים עם ישראל שנובעים מאהדה ומידידות של ההנהגה בצרפת כלפי ישראל[16]. במסגרת הברית הבלתי כתובה שנוצרה בין צרפת לבין ישראל, נחתם באוקטובר 1957 בפריז הסכם רשמי על רכישת כור גרעיני מצרפת. תחת ההסכם, צרפת מכרה לישראל מידע טכנולוגי ושלחה פועלים שיסייעו בהקמת כור גרעיני בדימונה. בנייתו של הכור הגרעיני נמשכה חמש שנים והסתיימה בשנת 1963[17].

מהקמת הרפובליקה הצרפתית החמישית ולקראת מלחמת ששת הימים (1959–1967)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עליית שארל דה גול לשלטון והקמת הרפובליקה הצרפתית החמישית, ניכרה ירידה ביחסים בין המדינות. בשנים 1959–1962 שמרה צרפת על מחויבותה הרשמית והצבאית כלפי ישראל, אבל דה גול הפסיק את דפוס היחסים האינטימי והבלתי אמצעי ששרר בין שתי המדינות והחליפו בטקסיות ובממלכתיות. ב-14 במאי 1960 פרץ משבר בין המדינות, לאחר ששר החוץ הצרפתי הודיע כי ממשלת צרפת החליטה שלא לספק אורניום לכור האטומי בדימונה. בעקבות זאת, ביקשה ישראל פגישה בין ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון לנשיא דה-גול. ב-13 ביוני התקבל בן-גוריון בשדה התעופה בפריז בנגינת "התקווה". ב-14 ביוני נערכה עבורו קבלת פנים מפוארת בארמון האליזה[18]. היה זה ביקור רשמי ראשון של מדינאי ישראלי בצרפת[19]. בחילופי הברכות לאחר הסעודה, אמר דה-גול כי "בן-גוריון הוא מדינאי עולמי המסמל באישיותו את תחייתה המופלאה...של ישראל". בן-גוריון השיב בעברית כי "דה-גול הוא המדינאי הגדול ביותר בימינו". בפגישה האישית שנערכה לאחר מכן, הבטיח דה-גול כי צרפת לא תיתן להשמיד את ישראל. בן-גוריון הגיע למסקנה שפינוי אלג'יריה יחבל בידידות בין צרפת וישראל, ולכן הציג בפני דה-גול את תוכניתו לפתרון בעיית אלג'יריה באמצעות חלוקה והעברת מיליון צרפתים לאלג'יריה. אולם תוכניתו לא שכנעה איש מאנשי הממשל הצרפתי ודה-גול הגיב: "אתה מנסה להקים ישראל חדשה באפריקה!". בשל התארכות הפגישה, הזמין דה-גול את בן-גוריון לפגישה נוספת. ב-17 ביוני נפגשו שוב ובן-גוריון הבטיח כי אין בכוונת ישראל לבנות נשק גרעיני בכור המוקם בדימונה. דה-גול הבטיח לו שצרפת תגן על ישראל ושישראל תקבל את "המטוסים הטובים ביותר" של צרפת. בעקבות הפגנת התמיכה של דה-גול בישראל, התיישרו הפקידות האזרחית והצבאית בצרפת בהתאם לקו של הנשיא. בין דה-גול ובן-גוריון נוצרה ידידות אישית[18].

ב-1959 הציע שמעון פרס לז'אק סוסטל, שר המושבות הצרפתי באותה תקופה, את החכרת גיאנה הצרפתית לישראל תמורת שני מיליון דולר[20] על מנת שתשמש לה כמושבה. סוסטל הסכים. פרס הצליח לשכנע בעניין זה את הלל דן והם שיגרו משלחת של שבעה אנשים לתור את הארץ הזו. המשלחת חזרה עם דו"ח מפורט וסרט של הביקור. פנחס ספיר התנגד לכך באמרו כי "זה אסון, קולוניאליזם, אימפריאליזם שימיט שואה באפריקה והתנגדות בדרום אמריקה". גם דוד בן-גוריון השתכנע שאין לישראל מה לחפש בג'ונגלים של גיאנה. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה בישראל[21][22]. גולדה מאיר התנגדה והודיעה שהדבר יקום על גופתה המתה, אך פרס טען לטובת הרעיון[23][24].

לפי יובל נאמן, גורמים בכירים בצבא צרפת תכננו להתנקש בדה-גול כדי לסכל את פינוי אלג'יר. הם פנו לישראל בבקשת סיוע להתנקשות בדה-גול, והציעו בתמורה אספקה אדירה של כלי נשק מצרפת לישראל. בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הורה להעביר בדחיפות את האזהרה לדה-גול, וחייו של דה-גול ניצלו. נשיא צרפת הודה מאוד לבן-גוריון, אך להערכת נאמן הרגיש מושפל מאוד שישראל הייתה צריכה לחוש לעזרתו[25].

ב-1961 רכשה ישראל מצרפת מטוסי מיראז', אשר הפכו למטוסי הקרב העיקריים של ישראל בשנות ה-60[26].

במרץ 1962 חתם נשיא צרפת, שארל דה גול, על הסכמי אוויאן אשר הורו על נסיגת הצבא מאלג'יריה הצרפתי והענקת עצמאות לאלג'יריה. בכך הוסר המכשול העיקרי שמנע מצרפת לפתח קשרים כלכליים ודיפלומטיים עם העולם הערבי. בשנים הבאות הציג נשיא צרפת את עקרון "היחסים המקבילים", שמשמעותו המשך יחסים טובים עם ישראל במקביל לפיתוח קשרים בעולם הערבי ללא התערבות של מדינת ישראל.

סיום השותפות, ביקורתיות ועוינות (1967–1980)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא המדינה יצחק הרצוג מלווה בנשיא צרפת עמנואל מקרון בנמל תעופה שארל דה גול

בשנת 1967, הפסיק שארל דה גול את השותפות עם ישראל באורח חד צדדי.מהלך זה היה חלק מהתקרבות צרפתית לסובייטים ומדינות ערב, במטרה לדחוק את ארצות הברית מאירופה והמזרח התיכון[27]. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים תמך דה גול בערבים, והזהיר את ישראל שאם היא תיזום מתקפה צבאית מקדימה, צרפת לא תתייצב לצידה. ישראל התאכזבה מעמדתה החדשה של צרפת, אך היא לא שינתה את החלטתה לצאת למתקפת מנע. ישראל הייתה מוכנה לצאת למבצע גם במחיר אובדן התמיכה הצרפתית[28]. כדי להבהיר את רצינותו והתנגדותו ל"תוקפנות הישראלית", דה גול הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל. צרפת, שעד לשנת 1967 ספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, סירבה למכור לה נשק ומטוסים נוספים[29]. לאחר המלחמה נעשה מאמץ ישראלי לביטול האמברגו בדרכים דיפלומטיות אך מאמצים אלה לא צלחו. ב-27 בנובמבר 1967 הפתיע דה גול כאשר במסיבת עיתונאים הביע עוינות כלפי ישראל, וקבע בין היתר שישראל ניצלה את סגירת מצרי טיראן ל"מסע כיבושים"[30]. בכך, המחיש את השינוי היסודי בגישת צרפת כלפי ישראל. בנסיבות שנוצרו, ישראל הפנתה את יהבה לכיוון ארצות הברית. נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, הודיע שארצו תתייצב לצד ישראל במאבקה מול אויביה[28].

האמברגו הצרפתי על ישראל היווה סיום דרמטי של הברית בין שתי המדינות. שארל דה גול, ומשרד החוץ הצרפתי ראו את התמיכה בעולם הערבי כאינטרס לאומי של צרפת ומתוקף כך אימצו מדיניות חוץ שהתנערה מהברית עם ישראל. המדיניות הצרפתית במזרח התיכון התאפיינה ביחסים דיפלומטיים וכלכליים הולכים ומתהדקים עם מדינות העולם הערבי במקביל ליחסים הולכים ומתרופפים עם מדינת ישראל.

דעת הקהל בצרפת הייתה במשך שנים רבות אוהדת את מדינת ישראל ותומכת ביכולת שלה להיאבק על קיומה אל מול תוקפנותן העזה של מדינות ערב. בשנים 1968–1969, קיימו רבים מהציבור הצרפתי יחד עם יהודי צרפת הפגנות תמיכה פומביות בישראל. עם התבססותה של המדיניות הפרו ערבית, דעכה האהדה הציבורית כלפי ישראל, אך הקהילה היהודית בצרפת נותרה קבוצת לחץ שהייתה נכונה לצאת למאבקים ציבוריים למען ישראל[31].

המדיניות הצרפתית העוינת כלפי ישראל נמשכה גם לאחר פרישת דה גול, בימי ממשיכיו ז'ורז' פומפידו[32] וולרי ז'יסקר ד'אסטן. בדצמבר 1969 ישראל עקפה את האמברגו שצרפת הטילה עליה, ובמבצע חשאי העבירה ספינות טילים שרכש חיל הים הישראלי, מנמל שרבור שבצרפת לישראל[32]. צרפת סירבה לגנות את ההתקפה המצרית שהחלה את מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ובעקבות משבר הנפט הועמק הקשר בין צרפת לבין מדינות ערב[33]. למורת רוחה של ישראל, צרפת אישרה לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לפתוח משרד רשמי בשטחה, ערכה מפגשים פומביים בין שר החוץ הצרפתי לבין מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, הצביעה בעד כניסתו של נציג אש"ף כמשקיף לדיוני העצרת הכללית של האומות המאוחדות ופעלה לשכנע מדינות אירופאיות נוספות ללכת בעקבותיה[34]. עם זאת, שרי ממשלה צרפתים קיימו בשנות ה-70 ביקורים רשמיים בישראל. בנובמבר 1977 הורה שר הפנים להפסיק להשתמש בצרפתית כשפת התרגום בדרכונים ישראלים, בתגובה למדיניות הפרו-ערבית של צרפת[35].

התפתחות האיחוד האירופי בשנות ה-70 גרמה לישראל להפסיק לנהל מדיניות חוץ ישירה מול צרפת, אך ישראל המשיכה להביע דאגה מהשפעת עמדותיה הפרו-ערביות של צרפת על יתר מדינות יבשת אירופה[34].

ניסיונות נורמליזציה לצד אירועי משבר (1981–2004)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסואה מיטראן, שנבחר לנשיא צרפת ב-10 במאי 1981 נחשב למוקיר התנ"ך וידיד היהודים, וביקש לחזק את הקשר של ארצו עם ישראל. ב-3 במרץ 1982 מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שביקר במדינת ישראל. מיטראן העריך שכדי להשיג יכולת השפעה על תהליכים במזרח התיכון, עליו לחדש את הקשר הישיר עם ישראל. הוא האמין שאווירה חיובית תאפשר לו לצאת בהצהרה מדינית שתעשה חסד עם הצד הפלסטיני. בעוד שמשרד החוץ הישראלי הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מלהיות החלוצה בקידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, הציג מיטראן בפני חברי הכנסת והממשלה תביעה להכיר במדינה פלסטינית עצמאית[36]. ביקורו של מיטראן פרץ את הבידוד שישראל הייתה מצויה בו, ותרם תרומה חשובה לנרמול מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל[37].

בתקופת מיטראן נוצרו חילוקי דעות קשים בין צרפת לישראל. חילוקי דעות נוצרו בעקבות מבצע אופרה שפגע בכור הגרעיני של עיראק, שהיה תוצר של שיתוף פעולה עיראקי-צרפתי, ועל רקע מלחמת לבנון, בה נלחמה ישראל על אדמת לבנון, בת חסות של צרפת, נגד אש"ף שהיה בעל קשרים עם צרפת. במהלך המלחמה, צרפת הגישה למועצת האו"ם יוזמת שלום, ישראל שללה אותה והיא נדחתה בווטו אמריקאי. כמו כן פתחה צרפת את השגרירות שלה בביירות למנהיגים הפלסטינים הנמלטים. מנגד, ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שלל בפומבי את הלגיטימציה של המעורבות הצרפתית בלבנון. למרות זאת, לא נוצר קרע בין המדינות. ערוצי התקשורת בין צרפת לבין ישראל נשארו פתוחים, ומיטראן התחייב שצרפת לא תכיר באש"ף כל עוד הוא לא יכיר במדינת ישראל ויזנח את דרך הטרור[36].

ז'אק שיראק שכיהן כנשיא צרפת בשנים 1995–2007 הוביל קו של יחסים צוננים כלפי ישראל, תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק. ישראל דחתה את נסיונותיה של צרפת לתווך בסכסוך הישראלי ערבי, לאור מה שישראל ראתה כחוסר נייטרליות מצד צרפת[38]. עם זאת, בשנת 2000, ראש הממשלה הצרפתי, ליונל ז'וספן, ביקר בישראל ותיאר את "חזבאללה" כארגון טרור.

התחממות היחסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרת החוץ ציפי לבני עם שר החוץ הצרפתי בביקורו בישראל ב-2006

באוקטובר 2004 ביקר בישראל שר החוץ של צרפת, מישל ברנייה, וראש ממשלת ישראל אריאל שרון הביע את התקווה שקידום היחסים בין המדינות לא יותנה בהתקדמות התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים[39]. לאחר מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 והכרזתו של ראש הממשלה אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות של ישראל מעזה, החלה התחממות ביחסים בין ישראל לבין צרפת. ביולי 2005, שבועות ספורים לפני ביצוע ההתנתקות, שרון הוזמן לביקור רשמי בפריז והתקבל בכבוד גדול. השיפור בהידברות בין ישראל לבין צרפת בא לידי ביטוי בקיץ 2006 בעת גיבוש החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש במלחמת לבנון השנייה. ההחלטה הייתה תוצר של שיתוף פעולה אמריקני-צרפתי שאותה קיבלה ישראל. כמו כן, צרפת תבעה מהממשלה הפלסטינית בראשות חמאס להכיר בישראל ולזנוח את הטרור[40].

שתי המדינות החליטו לצמצם את הפער העמוק שנוצר בין קשרים כלכליים וביטחוניים טובים לבין דעת קהל עוינת של הישראלים כלפי צרפת ושל הצרפתים כלפי ישראל. מתוקף החלטה זו הוקמה ועדה צרפתית-ישראלית שניסחה תוכנית להגברת שיתוף פעולה, והובילה להיווסדה של קרן צרפת ישראל[40]. לקרן נקבעו שתי מטרות עיקריות: האחת, שינוי מדיניות התקשורת שתביא לשיפור בדימוי בדעת הקהל בצרפת על ישראל ולהפך. השנייה, להפוך את הקרן למכשיר ולכוח מניע בהידוקם והעמקתם של הקשרים בין צרפת וישראל בכל מגזרי החברה האזרחית.

במאי 2007 נבחר ניקולא סרקוזי לנשיא צרפת. סרקוזי נתפס כאוהד ישראל והצהרותיו כי לא יתפשר על ביטחונה של מדינת ישראל סימלה מהות חדשה ביחסי ישראל-צרפת. סרקוזי לא שינה את הקו הצרפתי התומך בפתרון שתי המדינות בגבולות 1967, אך הפגין התחשבות בצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל, ולא הפעיל עליה לחצים בינלאומיים כבדים כפי שעשה קודמו בתפקיד, ז'אק שיראק[41]. התבטאויותיו של סרקוזי העידו על נאמנותו למדינת ישראל ולביטחונה, אך צרפת עדיין הייתה מעוניינת לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון. בהתאם לכך, סרקוזי פעל לשימור יחסים תקינים עם ישראל ועם העולם הערבי במקביל[41]. בנובמבר 2011, הכריז סרקוזי כי הוא "הנשיא הצרפתי הכי פרו ישראלי"[42].סרקוזי ביקר בישראל בשנת 2008[43].

ב-6 בספטמבר 2011 נחתם הסכם בין ישראל לצרפת על שיתוף פעולה בתחום הסיוע למדינות מתפתחות באפריקה ובהאיטי[44].

נשיא ישראל, ראובן ריבלין (מימין) ושר החוץ הצרפתי, ז'אן-איב לה דריאן עת ביקורו של האחרון בישראל במרץ 2018
נשיא מדינת ישראל, יצחק הרצוג בפגישת עבודה מדינית עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, מרץ 2022

הנשיא פרנסואה הולנד ביקר בישראל ב-2013. בינואר 2016 הניע משרד החוץ הצרפתי את יוזמת השלום הצרפתית, שמטרתה כינוס ועידת שלום בינלאומית בפריז שתניע מחדש את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ב-16 ביולי 2017 טס ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לביקור רשמי בצרפת, לרגל 75 שנה לגירוש יהודי צרפת במלחמת העולם השנייה. נתניהו התקבל בחום על ידי נשיא צרפת עמנואל מקרון[45].

למרות ההתחממות היחסית בין ישראל וצרפת, צרפת עדיין נחשבת לאחת המדינות המרכזיות באיחוד האירופי שאינן נוהגות לתמוך במדינת ישראל בהחלטות המתקבלות נגדה באו"ם. כך למשל, צרפת הייתה בן המדינות האירופאיות שתמכו בהחלטה לשדרג את מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם למדינה משקיפה. צרפת הייתה גם בין המדינות שתמכו בסימון מוצרים ישראליים ממזרח ירושלים, רמת הגולן ויהודה ושומרון. באוקטובר 2015, ננזף שגריר צרפת בישראל בעקבות היוזמה הצרפתית להצבת משקיפים בינלאומיים בהר הבית. בדצמבר 2017 לחצה צרפת על מדינות האיחוד האירופי להצביע כגוש בעד ההחלטה המגנה את "נאום ירושלים" של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

באוגוסט 2020 הודיעה צרפת על תמיכתה ותקוותה בהסכמי אברהם, בהם חתמה ישראל הסכמי כינון יחסים דיפלומטיים עם איחוד האמירויות הערביות ובחריין. באוקטובר אותה שנה סיפרו דיפלומטים צרפתיים כי המדינה שינתה את עמדתה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכי אינה מאמינה בהכרח בפתרון שתי המדינות. אמנם, משרד החוץ הצרפתי הודיע שלא חל שינוי בעמדה של צרפת[46]. ב-17 במרץ 2021 ביקרו הנשיא ראובן ריבלין והרמטכ"ל אביב כוכבי בפריז, שם נפגשו עם נשיא צרפת עמנואל מקרון[47]. כחודשיים לאחר מכן, ב-15 במאי 2021, במהלך מבצע שומר החומות, הונף דגל ישראל לצד דגל צרפת על בית העירייה של ניס. כהסבר לכך, ראש עיריית ניס, כריסטיאן אסטרוסי (צר'), צוטט בטוויטר באומרו: "אל מול הטרור של חמאס מחשבותינו ותמיכתנו עם ישראל"[48].

ביולי 2021 פרצה סערה בצרפת בעקבות פרשת פגסוס. נטען כי חברת אן. אס. או הישראלית פרצה לעיתונאים ולבכירים צרפתים, ביניהם נשיא צרפת עמנואל מקרון. החברה הכחישה את הפרסומים. הפרשה עוררה חשש מפני משבר דיפלומטי בין ישראל לצרפת. בפריז דרשו הבהרות מישראל, ומקרון שוחח עם ראש הממשלה נפתלי בנט[49][50]. בנובמבר 2021, דווח כי מקרון ובנט סיכמו לסיים את המשבר[51]. ב-5 ביולי 2022 ראש הממשלה הנכנס יאיר לפיד יצא לביקור בן יום בפריז. הוא נפגש עם עמנואל מקרון בארמון האליזה והשניים דנו על הסכם הגרעין והמתיחות מול חזבאללה[52][53].

מלחמת חרבות ברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באוקטובר 2023 נשיא צרפת עמנואל מקרון הגיע לביקור הזדהות, בזמן מלחמת חרבות ברזל. הוא נפגש עם נשיא מדינת ישראל, יצחק הרצוג, ועם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. מקרון גינה את מתקפת הטרור של החמאס, בה נהרגו גם 30 אזרחים צרפתיים, וקרא לשחרור החטופים הישראלים מרצועת עזה, ואף הציע להקים קואליציה בינלאומית כנגד הטרור[54]. ב-10 בנובמבר 2023 אמר נשיא צרפת עמנואל קרון בריאיון ל-BBC כי "אין הצדקה להפצצות", ובצל חשש להפרות סדר בארצו קבע כי הפסקת אש בעזה "תועיל לישראל". בעקבות דבריו התקשר מקרון ב-12 בנובמבר לנשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג והבהיר כי הוא "תומך באופן חד משמעי במדינת ישראל ובזכותה להגנה עצמית".

בפברואר 2024 הודיעה צרפת שהיא מטילה סנקציות על 28 "מתנחלים קיצוניים, המואשמים באלימות נגד אזרחים פלסטינים בגדה המערבית". כתוצאה מכך נאסרה כניסת מתנחלים אלה לצרפת[55]. לפני כן הטילה ארצות הברית סנקציות על 4 מתנחלים בגין אלימות כלפי פלסטינים[56], ובריטניה נקטה צעד דומה[57][58].

ב-30 במאי 2024, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התראיין בערוץ "TF1" הצרפתי ואמר ש"צרפת הרגה בטעות אזרחים בחתונה במאלי, אבל לא אקרא למקרון פושע מלחמה"[59].

ב-31 במאי 2024, בעקבות קרב רפיח, צרפת אסרה על ישראל, או על נציגים ישראלים, להשתתף בתערוכת הנשק יורוסאטורי[60]. ב-17 ביוני 2024 עתירה שהוגשה על ידי התאחדות התעשיינים בישראל, ביחד עם אנשי עסקים יהודים-צרפתיים, לבית המשפט העליון בצרפת, עותרת נגד החלטת הממשלה הצרפתית למנוע את ההשתתפות של הישראלים בתערוכה ופתיחה של ביתן ישראלי רשמי[61] בעקבות העתירה בית המשפט העליון בצרפת הותר לישראלים להיכנס לתערוכת הנשק יורוסאטורי.

קשרים כלכליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד השגרירות, יש לצרפת נספחות כלכלית בישראל שמטרתה לחזק את קשרי המסחר והתעשייה בין שתי המדינות. בשנים האחרונות התגברו הסחר, ההשקעות והשיתוף פעולה במחקר ובפיתוח תעשייתי בין ישראל וצרפת. מספר רב של חברות צרפתיות וישראליות מקיימות שיתופי פעולה טכנולוגיים, שיווקיים ואף אסטרטגיים. ישנה הדדיות בין המדינות גם בענף הנדל"ן המסחרי והפרטי כשמשקיעים ישראליים בוחנים אופציות בפריז ומשקיעים יהודים מצרפת מגלים עניין במקומות שונים בישראל.

נתונים מהשנים האחרונות מציגים עלייה משמעותית בסחר בין שתי המדינות בדגש על הייצוא של ישראל לצרפת שכולל בעיקר מכונות (22%), מתכות פשוטות (22%), אבנים יקרות (17%), תעשיות כימיה (16%), מוצרי צמחים (12%) (Vegetable Products). סך כל היצוא מישראל לצרפת בשנת 2013 הסתכם ב-1.33 מיליארד דולר (לעומת 1.26 מיליארד דולר ב-2012). מהשוואת נתוני היצוא של ישראל לצרפת[62]ניתן לראות ירידה של 6% ביצוא הישראלי בין שנת 2011 לשנת 2012 ומנגד התאוששות בשנת 2013 לרמה הדומה לשנת 2011. באשר ליבוא, סה"כ היבוא מצרפת לישראל הסתכם ב-2013 ב-1.53 מיליארד דולר (לעומת 1.64 מיליארד דולר ב-2012 ו-1.62 מיליארד דולר ב-2011). מהשוואת נתוני היבוא של ישראל מצרפת בשנת 2013 לעומת 2012, ניתן לראות ירידה של 6% ביבוא הישראלי מצרפת. עיקר הירידה נרשמה ביבוא מוצרי צמחים ומוצרי תעשיות הכימיה. התחומים המובילים ביבוא מצרפת לישראל הם: מכונות (30%), תעשיות כימיה (22%) וכלי תחבורה (13%). בשנת 2013 צרפת דורגה שישית בהיקף הסחר הבילטרלי עם ישראל באירופה, אחרי גרמניה, הממלכה המאוחדת, בלגיה, הולנד ואיטליה (ההשוואה כוללת סחר ביהלומים).

מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה מפעיל נספחות כלכלית בצרפת. הנספחות פועלת לזיהוי הזדמנויות שותפות רלוונטיות לקידום היחסים בין המדינות, תוך שהיא מספקת מגוון רחב של שירותים כדי לסייע לחברות ישראליות לחדור לשוק הצרפתי. כדי לפתח את הקשרים הבילטראליים בין המדינות, הנספחות פועלת גם מול חברות וארגונים צרפתיים אחרים, המעוניינים בסיוע או במידע, לפני יצירת קשרים עם ישראל. הנספחת הכלכלית בפריז היא ליאורה הדר[63].

ב-31 במאי 2024, לאור התנגדותו של נשיא צרפת עמנואל מקרון למבצע ברפיח במסגרת מלחמת חרבות ברזל, הודיע משרד הכוחות המזוינים הצרפתי כי חברות ביטחוניות ישראליות לא יוכלו השנה להציג בתערוכת הנשק אירוסאטורי[62].

השפעה תרבותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, בעת היווצרותו והתבססותו של קשר מיוחד בין מדינת ישראל לבין צרפת, הייתה חדירה של השפעה צרפתית לתחומי האומנות והיצירה בישראל. שירים צרפתים רבים הושמעו בארץ ישראל וזמרים צרפתים הגיעו לישראל להופיע והתקבלו באהדה גדולה. זמרים צרפתים מפורסמים כדוגמת איב מונטאן, שארל אזנבור, ז'אק ברל, ז'ולייט גרקו גם שימשו השראה ליוצרי זמר ישראלים. הקולנוע הצרפתי היה פופולרי מאוד בישראל באותן השנים[64].

עם התחממות היחסים בין שתי המדינות בשנים האחרונות, נערך בישראל פסטיבל סרטים צרפתיים מדי שנה כשבמקביל, הקולנוע הישראלי והספרות העברית זוכים לנוכחות מכובדת ומוערכת בצרפת. בנוסף, מספרם של בתי הספר ללימוד השפה הצרפתית בישראל נמצא במקום השני אחרי השפה האנגלית ובאוניברסיטאות ברחבי המדינה מתקיימים חוגים שמלמדים את תרבות צרפת[64].

קיימים מספר מכונים בישראל המקדמים את התרבות הצרפתית ובין היתר מעודדים את לימוד השפה הצרפתית בארץ. הראשון הוקם בירושלים בשנת 1952 ובנוסף קיימים מרכזים נוספים בנצרת, תל אביב, מרכז תרבות צרפת בחיפה - על שם גסטון דפר ובבאר שבע בתוך קמפוס אוניברסיטת בן-גוריון.

יחסי ישראל–צרפת בתודעת הציבור בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת סיני, ובעיקר לאחריה, חשו תושבי ישראל אהדה רבה כלפי צרפת, שעמדה לצדה של ישראל במשבר, סיפקה לה לפני המלחמה נשק כבד, שריון ומטוסים ותמכה במדיניותה. ככל שנחשפו יותר פרטים על הברית בין שתי המדינות שנכרתה בוועידת סוור גברה האהדה. הציבור חש שהברית המשולשת צרפת-הממלכה המאוחדת-ישראל הייתה בעיקרה ברית בין צרפת לישראל, שהממלכה המאוחדת נגררה אליה רק בתוקף הנסיבות. כישלון מבצע מוסקטיר הצרפתי-בריטי האדיר בעיני העם בישראל את תחושת ההישג הישראלי במלחמה, שמדינת ישראל הקטנה נחלה בה ניצחון בעוד ששתי המעצמות כשלו בה, אך הכישלון לא פגע בעצמת אהדת העם לצרפת.

הציבור ראה במנהיגי צרפת, ובעיקר גי מולה ומוריס בורז'ס-מונורי, ידידי אמת של ישראל. שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר, דובר העברית היה מקובל ואהוב על חלקים גדולים בציבור. על כך כתבו, במעט נימת הומור, אמנון דנקנר ודוד טרטקובר:

אחד האנשים הפופולריים ביותר בישראל בתקופת ירח הדבש ביחסי שתי המדינות, לפני ואחרי מבצע סיני. איש צנום בעל שער שיבה ופנים גבריות נאות. בנוסף לכול הוא גם השתלט במהירות על השפה ודיבר עברית כמעט יותר טוב משייקה בן פורת[65]

רביעיית מועדון התיאטרון ביטאה את רחשי הלב לצרפת בפזמונה הפופולרי פרי עטו של דן אלמגור:

תחי צרפת וישראל -
בינינו אין כבר שום הבדל,
בינינו אין שום "דיפרנס"
תחי ישראל - וויוו לה פראנס !

השבית מעט את השמחה הכללית חבר הכנסת דוד הכהן, מי שהעמיד את ביתו לרשותו של צבא צרפת החופשית ותחנת הרדיו שלה כאמור (ומעולם לא קיבל מדה-גול הכרה רשמית על כך), שנשא דברים בפני אנשי הפדרציה הציונית בבריטניה בספטמבר 1957 ואמר:

ישראל מעריכה את האהדה שצרפת מגלה לה ואת העזרה שהיא מקבלת ממנה, אולם יש להישמר מאשליות. לצרפת הייתה לפני מלחמת העולם ברית עם צ'כוסלובקיה והיא רימתה אותה.

דבריו של דוד כהן גונו בציבור הרחב בעיתונות ובמפלגות, והגיעה אף לדיון בממשלה ודוד הכהן אולץ לחזור לישראל, אולם לאחר מלחמת ששת הימים צרפת אכן הפנתה עורף לישראל.

בשנים 1995–2005 ראו הציבור, התקשורת והממשלה בישראל את צרפת כמדינה שמתיימרת להנהיג את העולם תוך התעלמות מעליונותה של ארצות הברית כמעצמה[66]. בשנות האינתיפאדה השנייה חל שפל גם בדימויה של צרפת בקרב הציבור הישראלי, דבר שהתבטא ברגש אנטי-צרפתי בציבור ובסאטירה נגד צרפת בתוכניות הבידור בטלוויזיה, בעיקר בתוכנית "יצפאן" של אלי יצפאן שזכתה לפופולריות גבוהה בשנים 2001–2006, וכן בבדיחות על תבוסתנותה של צרפת וחוסר יכולתה לנצח מלחמות בכוחות עצמה, גם כנגד צבאות נחותים ממנה. לשפל זה תרמו עמדתה הפרו-פלסטינית של ההנהגה הצרפתית וכן עלייה חדה בתקריות האנטישמיות כנגד יהודי צרפת בשנים אלה, דבר שאף גרם לראש הממשלה אריאל שרון לקרוא ליהודי צרפת לעלות לישראל.

נציגויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת פתחה ב-1988 קונסוליה בקרית שמונה[67].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מיכאל בר-זוהר, גשר על הים התיכון, יחסי ישראל צרפת 1947–1963, הוצאת עם הספר, 1964
  • מרים רוסמן, יחסי צרפת-ישראל - מקום המדינה עד לפרשיית ספינות שרבורג, רסלינג, 2014.
  • דוכאן, א. (2005). ריאליזם ומדיניות חוץ: מדיניות צרפת כלפי ישראל בשנים 1956–1967, תוך התייחסות להיבט הגרעיני. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
  • הרשקו, צ. (2000). בין פאריס לירושלים, צרפת הציונות והקמת מדינת ישראל: 1945–1949.עם הקדמה של שמעון פרס. משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
  • הרשקו, צ.(2003). ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה, 1940–1949. העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, צ'ריקובר.
  • הרשקו, צ. (2006). מדיניות צרפת כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני בתקופת האינתיפאדה השנייה, 2000–2005. מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים: אוניברסיטת בר-אילן רמת גן.
  • פינקוס, ב. (2005). מאמביוולנטיות לברית בלתי כתובה. ישראל, צרפת ויהודי צרפת 1947–1957. מכון בן-גוריון: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
  • פלמור, א. (1998). ידידות במבחן. ירושלים: כרמל.
  • שרביט, ד. (2008). "יחסי ישראל צרפת: מחדוות הברית למרירות שלאחר הגירושין", בתוך: ב. נויברגר וא. גרוניק (עורכים), מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 1948–2008 מקראה חלק ב' (1,026–1,051), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
  • יצחק בר-און (2010) מטריה ביום סגריר... יחסים ביטחוניים בין לצרפת לישראל, 1948–1956. הוצאת אפי מלצר
  • גדי היימן, סופה של ידידות מופלאה: יחסי ישראל-צרפת בתקופת נשיאותו של דה-גול, 1958–1967, הוצאת מאגנס, 2015[68]
  • משה יגר, ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967, הוצאת כרמל, 2021, עמ' 88–100, 336–338

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: יחסי ישראל–צרפת
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יחסי ישראל–צרפת

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 שרביט, 2008, עמ' 1,029
  2. ^ פינקוס, 2005, עמ' 58
  3. ^ מאיר זמיר, החוליה החסרה שיתוף הפעולה המודיעיני של בן-גוריון עם צרפת נגד הקנוניה הבריטית, מבט למל"מ, גיליון 79, ספטמבר 2017, עמ' 18
  4. ^ משה שרת, בשער האומות, 1958, פרק 7, עמ' 152
  5. ^ מאיר זמיר, מוריס פישר הקשר הכורדי והאיום העיראקי, מבט למל"ם, גיליון 80, פברואר 2018, עמ' 42
  6. ^ הרשקו, 2000, עמ' 125–137
  7. ^ פינקוס, 2005, עמ' 169
  8. ^ פינקוס, 2005, עמ' 185, 191
  9. ^ שרביט, 2008, עמ' 1,032
  10. ^ יצחק בר-און, לידתה ונפילתה של ידידות: יחסי צרפת-ישראל 1956–1967, בתוך: מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 35, סתיו-חורף תשנ"ב, עמ' 72, המסתמך על מיכאל בר-זוהר בבן-גוריון, כרך ג', עמ' 1,175
  11. ^ שרביט, 2008, עמ' 1,033
  12. ^ יוסף עבו עברון, ביום סגריר, הוצאת אור פז, עמ' 15–33(הקישור אינו פעיל, 31.12.2023), באתר עמלנט
  13. ^ יצחק בר-און, לידתה ונפילתה של ידידות: יחסי צרפת-ישראל 1956–1967, בתוך: מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 35, סתיו-חורף תשנ"ב, עמ' 73
  14. ^ א. גלי, יחס צרפת לישראל יידון מחר בשיחת פינו-צור, דבר, 1 ביולי 1956
  15. ^ שרביט, 2008, עמ' 1,034
  16. ^ פינקוס, 2005, עמ' 666
  17. ^ פינקוס, 2005, עמ' 706
  18. ^ 1 2 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג', פרק י"א, עמ' 1,372–1,373, 1,377–1,386
  19. ^ פיליפ בן, היום הגדול של בן-גוריון בפאריס, מעריב, 15 ביוני 1960
  20. ^ יהושע סימון, ‏האימפריה הישראלית, באתר גלובס, 17 בינואר 2006
  21. ^ עפרי אילני, הפקולטה למדעי שמעון פרס, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2009
  22. ^ מיכאל בר-זוהר:"כעוף החול, שמעון פרס - ביוגרפיה",עמ' 236–238, 2006
  23. ^ אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש, 70 לישראל: עשרה סיפורים שלא הכרתם על מנהיגי המדינה, באתר ynet, 17 באפריל 2018
  24. ^ עמית נאור, תוכנית אוגנדה 2: כששמעון פרס חלם על מושבה ישראלית באמריקה הדרומית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 26.07.2022
  25. ^ העתק כתבה של "ידיעות אחרונות", 18 במרץ 2005, בפורום פרש
  26. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1961
  27. ^ אמנון לורד, הנקמה הסובייטית מוגשת קרה, באתר ישראל היום, 8 ביוני 2017
  28. ^ 1 2 שרביט, 2008, עמ' 1,039
  29. ^ דוכאן, 2005, עמ' 95
  30. ^ יוסף חריף, "דברי דה גול - בסגנון קוסיגין, גומולקה ואולבריכט": ירושלים מגנה את סילוף ההיסטוריה והפניה לאינסטינקטים בדברי נשיא צרפת, מעריב, 28 בנובמבר 1967
  31. ^ שרביט, 2008, עמ' 1,040–1,041
  32. ^ 1 2 שרביט, 2008, עמ' 1,042
  33. ^ שרביט, 2008, עמ' 1,043
  34. ^ 1 2 שרביט, 2008, עמ' 1,044
  35. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 77
  36. ^ 1 2 שרביט, 2008, עמ' 1,045–1,048
  37. ^ פלמור, 1998, עמ' 93
  38. ^ הרשקו, 2006, עמ' 1
  39. ^ פגישת ראש הממשלה עם שר החוץ הצרפתי, מישל ברנייה, 18 באוקטובר 2004, באתר משרד ראש הממשלה
  40. ^ 1 2 שרביט, 2008, עמ' 1,050
  41. ^ 1 2 שרביט, 2008, עמ' 1,051
  42. ^ ישראל היום, 24 בנובמבר 2011, עמוד 5
  43. ^ ניצן הורוביץ, נשיא צרפת הגיע לביקור רשמי ראשון בישראל, באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 22 ביוני 2008
  44. ^ חזקי עזרא, חיזוק היחסים בין ישראל לצרפת, באתר ערוץ 7, 5 בספטמבר 2011
  45. ^ "בחיבוק ונשיקה: כך התקבל נתניהו בארמון האליזה • צפו - כיכר השבת". כיכר השבת. נבדק ב-2017-07-17.
  46. ^ גדעון קוץ, פריז, ‏גורמים דיפלומטיים בצרפת: "נהיה מוכנים לפתרון שונה מזה של שתי המדינות", באתר מעריב אונליין, 7 באוקטובר 2020
  47. ^ חזקי ברוך, הנשיא מקרון נועד עם ריבלין בפריז: "צרפת מודאגת מאוד בנושא הגרעין האיראני", באתר ערוץ 7, ‏18 במרץ 2021
  48. ^ Conflit israléo-palestinien : Estrosi se justifie après avoir fait hisser le drapeau israélien sur sa mairie de Nice, Le Figaro, 19 mai 2021
  49. ^ פרשת פגסוס: ההדלפה, הסערה בעולם והשאלות הפתוחות | מדריך, באתר ynet, 24 ביולי 2021
  50. ^ אתר למנויים בלבד עודד ירון, דיווח: צרפת דורשת מישראל לחסום את פגסוס מריגול על טלפונים במדינה, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2021
  51. ^ ברק רביד‏, גורם מדיני: בנט ומקרון סיכמו לשים את משבר NSO בצד "ולהסתכל קדימה", באתר וואלה, 1 בנובמבר 2021
  52. ^ אנה ברסקי, ‏מקרון: "מסכימים עם העמדה הישראלית בנוגע לאיראן"; לפיד: "מתנגדים להסכם הגרעין", באתר מעריב אונליין, 5 ביולי 2022
  53. ^ מתי ברנהרט, ‏ביקור רשמי ראשון: לפיד נחת בצרפת, באתר "סרוגים", 5 ביולי 2022
  54. ^ איתמר אייכנר, מקרון הציע להקים קואליציה נגד הטרור, נתניהו: "מסרבים שדאעש יהיו בגבול שלנו", באתר ynet, 24 באוקטובר 2023
  55. ^ צרפת מטילה סנקציות על מתנחלים קיצוניים
  56. ^ ברק רביד‏, "איימו, תקפו והציתו": אלו המתנחלים שארצות הברית הטילה עליהם סנקציות, באתר וואלה, 1 בפברואר 2024
  57. ^ תמר שבק, פריז, עינב חלבי, צרפת מצטרפת לסנקציות: 28 מתנחלים "קיצונים" לא יוכלו להיכנס לשטחה, באתר ynet, 13 בפברואר 2024
  58. ^ אלישע בן קימון, מורן אזולאי, בריטניה מטילה סנקציות על מתנחלים: "אלימות הקיצונים ברמה חסרת תקדים", באתר ynet, 12 בפברואר 2024
  59. ^ תמר שבק, פריז, נתניהו: צרפת הרגה בטעות אזרחים בחתונה במאלי, אבל לא אקרא למקרון פושע מלחמה, באתר ynet, 30 במאי 2024
  60. ^ איתמר אייכנר, תמר שבק, פריז, בגלל הפעולה ברפיח: צרפת אוסרת על ישראל להשתתף בתערוכת נשק גדולה, באתר ynet, 31 במאי 2024
  61. ^ גד ליאור, החרמת ישראל בתערוכה בפריז: התאחדות התעשיינים עתרה לביהמ"ש בצרפת, באתר ynet, 17 ביוני 2024
  62. ^ 1 2 אסף רוזנצוייג ניר דבורי, ‏צרפת אסרה על ישראל להשתתף בתערוכת נשק גדולה, באתר ‏מאקו‏, 31 במאי 2024
  63. ^ ליאורה הדר בבלוג מינהל סחר חוץ
  64. ^ 1 2 פרחי וניסנסון, 10 ביוני 2007
  65. ^ אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, איפה היינו ומה עשינו, הוצאת כתר, 1966, עמ' 152
  66. ^ שרביט, 2008, עמ' 1,049
  67. ^ ⁨׳יהיה שלום עם סוריה, ואנחנו נחיה בעיירה כפרית 30 אלף תושבים, עם בתי־מלון. נחיה מתירות ומסחר, וניתן שירותים לכל האיזור עד דמשק" | ⁨מעריב⁩ | 30 אוגוסט 1991 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  68. ^ ביקורת על הספר באתר מידה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_ישראל–צרפת&oldid=39933433"