ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (באנגלית: Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לשאלת ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה.

את ההצעה להקמתה העלה שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בהודעה שמסר בבית הנבחרים ב-13 בנובמבר 1945.^[1] הוועדה פעלה בשנת 1946.

ההודעה על הקמת הוועדה

ההודעה שמסר בווין קבעה, בין היתר, שממשלת בריטניה "אינה יכולה לקבל את ההשקפה, שיש לגרש את היהודים מאירופה או שלא יורשו לשוב ולחיות באותן הארצות ללא אפליה ולהקדיש את חריצותם וכישרונם לקימום שגשוגה של אירופה". בהודעה הוזכר גם שבעיית ארץ ישראל מעסיקה את כל העולם הערבי וגם את 90 מיליון המוסלמים בהודו. במסיבת העיתונאים לאחר מסירת הצהרתו, אמר בווין כי תוכניות הציונים להגדיל את כושר הקליטה של ארץ ישראל הם "שמונים אחוז תעמולה ועשרים אחוז מציאות". הוא הסביר כי "לא כל היהודים ציונים" וטען כי הוא חרד מאוד "שמא ידגישו היהודים הנמצאים באירופה הדגשת־יתר את מוצאם הגזעי... אם היהודים, שסבלו רבות כל־כך, יבקשו להידחק יותר מדי אל ראש התור, נשקפת סכנה לתגובה אנטישמית חדשה בכל אירופה". בעקבות הודעתו של בווין ודבריו אחריה, פרצו בארץ ישראל הפגנות סוערות. חיים ויצמן הגדיר את התבטאותו "ברוטלית" ו"גסה".^[1] ב-28 בנובמבר נשא בן-גוריון בפני אספת הנבחרים נאום "תשובה לבווין", בו אמר: "עוד ששת המיליונים של מתינו באירופה מוטלים לפנינו, וכבר ניגר דמנו מחדש כאן על אדמת־המולדת...הנשפך בידי עושי דברו של בווין וחבריו". את נאומו סיים באזהרה לממשלת בריטניה: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים... אנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו".^[2]

הרכב הוועדה

על פי ההצעה הורכבה הוועדה משישה חברים בריטים ומשישה נציגי ארצות הברית. עם נציגי ארצות הברית נמנו ג'יימס מקדונלד (לימים השגריר הראשון של ארצות הברית במדינת ישראל) ובארטלי קראם, עורך דין שעתיד היה להתגלות בדיוני הוועדה ולאחריהם כידיד הציונות. עם הנציגים הבריטיים נמנה ריצ'רד קרוסמן, איש האגף השמאלי של מפלגת הלייבור, שנחשב כ"איש של בווין" בוועדה, ועתיד היה להנחיל לבווין אכזבה רבה בהתגלותו בדיוני הוועדה כאוהד העניין הציוני.

נושאי החקירה

על הוועדה היה לבחון את הנושאים הבאים:

שאלת א"י והשלכותיה של העלייה היהודית מבחינה כלכלית, חברתית ומדינית על הארץ.
מצב היהודים באירופה, האם ישנה אפשרות להמשך קיום בארצות אלה.
שאיפת היהודים והעקורים, להגר מארצות אירופה ולעלות לא"י.

מסעות הוועדה

הוועדה החלה לפעול בוושינגטון הבירה ב-5 בינואר 1946, ולאחר מכן יצאה ללונדון על מנת להתרשם ממקור ראשון מן העמדה האמריקאית והעמדה הבריטית. כשנודע שהוועדה תסייר במחנות העקורים בגרמניה, נסע לשם בן-גוריון, כדי לוודא שהעקורים יתודרכו כראוי על ידי הנהגתם.^[3] הוועדה המשיכה במסעה לווינה על מנת לבקר במחנות העקורים ולהתרשם ממצבם. בביקורי הוועדה במחנות התברר לה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל.^[3] משם המשיכה הוועדה לקהיר כדי לעמוד על עמדת הערבים. חברי הוועדה ביקרו גם בריאד, שם אמר להם המלך אבן סעוד: "היהודים הם אויבינו בכל מקום... אנחנו גירשנו את הרומאים מארץ ישראל... כיצד, אחרי הקורבן הזה, יבוא סוחר [כלומר יהודי] וייקח את ארץ ישראל מידינו בעבור כסף?". לאחר מכן הגיש לכל אחד מהם פגיון מזהב וגלימה וכיסוי ראש ערביים, הראה להם את הרמונו ואף הציע אשה לשופט סינגלטון.^[4] ב-6 במרץ 1946 הגיעה הוועדה לירושלים, והשתכנה בבניין ימק"א.

חברי הוועדה התרשמו כי האנטישמיות באירופה עדיין קיימת גם לאחר מלחמת העולם השנייה, וכי היא מונעת את קליטת העקורים הן במקומות מושבם והן במקומות מוצאם. לרגל בואה לארץ ישראל, מותנו פעולותיה של תנועת המרי, אולם ניסיונות ההגנה להביא לארץ ספינות מעפילים נמשכו גם בזמן שהותה בארץ. כמה מחברי הוועדה ביקרו במפעלים וביישובים יהודים והביעו את התפעלותם מהם.^[5]

חברי הוועדה התארחו לסעודה חגיגית בביתה של קטי אנטוניוס וסיירו ברחבי הארץ. ההבדל הקיצוני בין ההוויה הציונית לזו הערבית, הותיר בהם רושם עמוק. קרוסמן כתב על קיבוץ משמר העמק: "מימי ובשום מקום לא ראיתי קהילה יפה יותר". לעומת זאת, במרחק מאתיים מטר משם עמד אבו שושה, "הכפר הערבי המצחין ביותר שביקרתי אי־פעם". מאוחר יותר כתב איידלוט: "יצאתי מוושינגטון אנטי־ציוני מובהק... אבל כאשר אתה רואה במו עיניך מה היהודים האלה עשו בארץ ישראל... הערבים אינם מגיעים לקרסוליהם והיו רוצים להרוס את כל מה שהיהודים עשו".^[6]

דיוני הוועדה בירושלים

בראש המשלחת של ערביי ארץ ישראל, שהופיעה בפני הוועדה בירושלים, עמד ממלא מקום ראש הוועד הערבי העליון ג'מאל אל-חוסייני. בעדותו אמר כי היהודים הם מהגרים זרים שנכפו על ערביי הארץ, ועל אף שהם מיעוט הם רוצים להקים מדינה יהודית בארץ ערבית. הערבים שאלו מדוע הם נדרשים לשלם עבור פשעי הנאצים, ותבעו להקים מדינה ערבית בכל שטח ארץ ישראל. בנוסף העיד בפני הוועדה הארכיבישוף היווני קתולי ג'ורג' חכים, שעל אף שהיה ראש עדה קטנה, הציג את עצמו כנציגם של כל הערבים הנוצרים בגליל, כיוון שהיה הנציג הכנסייתי הערבי הבכיר ביותר.^[7] "המשרד הערבי" (סוכנות התעמולה הערבית הפלסטינית), שבראשו עמד מוסא אל-עלמי, הגיש לוועדה סקר בן שלושה כרכים שנקרא "שאלת פלשתינה", שהזהיר את הוועדה שלא תשקיף על "התיישבות היהודית בפלשתינה ועל ההתנגדות הערבית לה במונחים של התיישבות הלבנים בצפון אמריקה ובאוסטרליה והתנגדות העמים הילידים שם", ואמר גם כי השגשוג הכלכלי שאולי תביא הציונות לפלשתינה בכפייה, לא ישכנע את הערבים להפסיק את התנגדותם לתנועה זו, שחותרת לנשל אותם.^[8] דובר נוסף מטעם הצד הערבי פיליפ חתי, היסטוריון של האסלאם, טען שאין ישות בשם "פלשתינה" ומעולם לא הייתה כזאת. לטענתו השטח שנקרא פלשתינה היה באופן היסטורי חלק מסוריה ושהצגת מפות של ארץ ישראל בפני התלמידים בבתי ספר של יום א' - בתי הספר ללימודי דת ליד הכנסיות, נטעה בהם את הרושם המוטעה שיש קשר בין היהודים וארץ ישראל. בנוסף טען שהציונות כופה על הערבים דרך חיים זרה להם, לה הם מתנגדים ואשר הם לעולם לא יקבלו.

העד המרכזי מטעם התנועה הציונית היה ד"ר חיים ויצמן, שהופיע בפני הוועדה ב-8 במרץ ודיבר במשך שעתיים.^[9] ויצמן ביקש מחברי הוועדה שלא להכריע בין צדק לעוול, אלא "בין עוול גדול ובין עוול קטן". לדבריו, אי אפשר למנוע עוול בכלל, ויש להחליט מה עדיף; לעשות עוול ליהודים או לערבים. לדעתו, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל תגרום לעוול קטן יותר לערבים, מאשר העוול שייגרם לעם היהודי מאי הקמתה. ויצמן קרא לחבריה: "מצאו את האפשרות שהיא בבחינת העוול המועט". ויצמן גם הזמין אותם לביתו ברחובות.^[9] לאחר זמן ציין ריצ'רד קרוסמן כי הצגת הדברים בצורה זאת על ידי ד"ר ויצמן עזרה לו להתגבר על בעיית תביעותיהם הסותרות של שני הצדדים. לדבריו: "הייתה כאן ברירה בין שתי עוולות ועלינו היה להחליט היכן תופסים את הרע במיעוטו".

ב-11 במרץ הופיע דוד בן-גוריון בפני הוועדה מטעם הנהלת הסוכנות היהודית. הופעתו הייתה מרשימה במיוחד, וקיימת הערכה שהיא הכריעה את הכף במסקנות הוועדה. בין היתר אמר: "מדוע מניחים אתם, שאין אנו כמוכם? גם לנו יש דברים, היקרים לנו מחיינו. בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפי יהודים אשר ימסרו נפשם – אם יהיה צורך בכך – למען ציון ולמען המדינה היהודית". מתוך חשש שהשלטונות הבריטיים מתכוונים לפרק את הסוכנות היהודית, ומשום שהודאה בקשר בינה לבין "ההגנה" עלולה הייתה לשמש עילה לחיסולה, טען בן-גוריון בפני הוועדה כי אינו מכיר ארגון בשם זה.^[10]

בפני הוועדה הופיעו גם נציגי הוועד הלאומי, הספרדים ואגודת ישראל. תנועת המרי העברי והשומר הצעיר הגישו לוועדה תזכירים בכתב. הוועדה קיימה את ישיבותיה בארץ עד 26 במרץ 1946.

חברי הוועדה נעזרו לצורך החלטותיהם בנתוני סקר הכפרים 1945 שהוכנו על ידי ממשלת המנדט, וכן בנתוני סקר פלשתינה (1946) (A survey of Palestine), שהוכן בדצמבר 1945 - ינואר 1946.^[11]

שר החוץ הבריטי בווין הדריך את הוועדה שהיהודים אינם אומה אלא עדה דתית וכי רובם מתנגדים לציונות. אולם בוועדה נתברר כי הנחה זו מבוססת על הערכה מוטעית. נציגי קבוצות יהודיות לא-ציוניות (בעיקר באמריקה), שלהערכת ממשלת בריטניה היו אמורות למסור חוות דעת אנטי-ציונית, הצטרפו לתביעה הציונית לפתיחת שערי ארץ ישראל לפני העקורים. הערבים ניסו להפריך את הטענה הציונית כי מסירת הארץ לשלטון ערבי תגרום לחורבן היישוב היהודי, ואף נעזרו בעדויותיהם המאולצות של באי-כוחן של הקהילות היהודיות בסוריה ובעיראק, שהוזמנו על ידי שלטונות מדינותיהם כדי להשמיע עמדה אנטי-ציונית. העדים הציונים, לעומתם, הרבו לדבר על מצבם העגום של היהודים בארצות ערב, והצביעו על תופעות ההשפלה והרדיפות, ובעיקר על טבח יהודי טריפולי בנובמבר 1945, כמה שעלול להתרחש גם בארץ ישראל "אם תוסגר לידיים ערביות". הסוכנות הדגישה את תמיכת הערבים בגרמניה הנאצית בזמן המלחמה ומסמכיה בנושא השאירו רושם עז, וכן תיארה באמצעות תזכירים את הצלחת היהודים להפריח את המדבר בארץ ולצורך כך נעזרה בנתונים סטטיסטיים ובהם טבלאות שהעידו על עליית רמת החיים של הערבים. הנציגים הערבים הביעו את נאמנותם לאמין אל-חוסייני וניסו לטשטש את קשריו עם גרמניה הנאצית.^[5]

העדה המרונית בלבנון ושרידי האשורים שנרצחו בעיראק, כתבו תזכירים בהם טענו כי אין עתיד לנוצרים במזרח, אלא אם תוקם מדינה יהודית חזקה, שהיא "עניין חיוני לכל המיעוטים הנתונים למרות המוסלמים". הפטריארך המרוני אנטון ערידה העיד בוועדה^[12], וגם ארכיבישוף ביירות איגנאטיוס מובארכּ (אנ') הביע את צערו על שלא עלה בידו להופיע בפני הוועדה, ושלח לה תזכיר בו טען שהתנגדות השלטונות הלבנוניים לציונות נובעת מלחץ ערבי בלבד, הערבים הם כובשים ופולשים שמנסים לדכא את הזהויות המקוריות בארץ ישראל ובלבנון, הציונות אחראית להפיכת הארץ משוממה וענייה לפורייה ומשגשגת, ושיש צורך להקים בית לאומי יהודי הן מבחינה מוסרית והן מבחינת ההגנה על המיעוטים במזרח התיכון מפני הערבים והאסלאם.^[13]

המלצות הוועדה

למרות חילוקי הדעות הצליחו חברי הוועדה להגיע להמלצות משותפת, שפורסמו ב-30 באפריל 1946:

בשל השנאה בין שני העמים, ארץ ישראל לא תהיה מדינה יהודית ולא מדינה ערבית, ויש לעשות הכול שלא יהודים ולא ערבים ישתלטו על הארץ, דבר העלול להביא למלחמת אזרחים. ממשלת המנדט תמשיך לשלוט בא"י עד אשר יהיה הסכם נאמנות בפיקוח האו"ם, כך תקל על עלייה יהודית בהבטיחה שזכויותיהם ומעמדם של חלקי האוכלוסייה האחרים לא ייפגעו.
המלצה לאשר רישיונות עלייה ל-100,000 נפש מתוך ה"עקורים" עוד בשנת 1946. קביעה כי יש לפתור את בעיית "העקורים", וכי א"י לא תוכל לפתור את הבעיה, ולכן יש למצוא להם מקלט במדינות נוספות.
המלצה לבטל את תקנות הספר הלבן ואת תקנות העברת קרקעות ולאשר חופש מכירת קרקעות ללא הבדל גזע, עדה או אמונה אך תוך הגנה על הפלאח והאריס הערבי.
על פי דרישת שלטונות המנדט כללו ההמלצות גם המלצה לפרוק את כל ארגוני המחתרת מנשקם.

כמה מהמלצות הוועדה ביקרו את היישוב היהודי ואף האשימו אותו בהקניית "חינוך לאומני" לילדיו.^[14]

הוועדה קבעה כי פתרון בעיית העקורים הוא בארץ ישראל. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וארצות הברית לחצה על בריטניה לקיים את המלצות הוועדה. כדי למשוך זמן בריטניה הציעה לארצות הברית את תוכנית מוריסון גריידי.

בווין ואטלי נסוגו מהבטחתם לבצע את מסקנות הוועדה אם תתקבלנה פה־אחד. אטלי טען כי ביצוע העברת הפליטים היהודים יחייב שליחת דיוויזיה בריטית נוספת לארץ ישראל, וכתנאי מוקדם לכך, תבע את פירוק ארגוני המחתרת היהודיים ומסירת נשקם. בווין הוסיף כי עליית 100 אלף יהודים תגביר את הרגשות האנטישמיים בצבא הבריטי. בעקבות זאת, הורה בן-גוריון מפריז על חידוש פעולותיה של תנועת המרי העברי.^[15]

ראו גם

לקריאה נוספת

עזריאל קרליבך (מלבה“ד), ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית לענייני ארץ־ישראל (Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe), ב-2 כרכים:
- כרך 1: מבוא, תולדות מנוי הוועדה, ישיבות הוועדה בוושינגטון, לונדון, קהיר וירושלים, סיורים, באירופה ובארץ־ישראל, תל אביב: לינמן, 1946
- כרך 2: עדוית, פרקי היסטוריה, פרוטוקולים, מסמכים, תזכירים, הדין והחשבון צילומים, מפות ודיאגרמות, תל אביב: לינמן, 1946
בארטלי קראם, מאחורי פרגוד המשי פרשת השליחות של הוועדה האנגלו-אמריקנית על א"י, אחיאסף, ירושלים, תש"ז
ריצ'רד קרוסמן, שליחות ארצישראלית, ספרית פועלים, תל אביב, 1947

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ ¹ ² מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כו, עמ' 534–535.
^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כו, עמ' 537–538.
^ ¹ ² אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 122.
^ בני מוריס, 1948, פרק 1, עמ' 49.
^ ¹ ² שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק 13: חקירה ומרי, 1945 - 1946, עמ' 309–310
^ בני מוריס, 1948, פרק 1, עמ' 49–50.
^ יעקב שמעוני, "הערבים הנוצרים בא"י", בתוך: ערביי ארץ ישראל, עם עובד, תש"ז, עמ' 110–131
^ בני מוריס, קורבנות, פרק חמישי, עמ' 172–173; 1948, פרק 1, עמ' 48–49.
^ ¹ ² נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק יט, עמ' 256.
^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 540–541.
^ ורד בר-און, שימוש בתוכנות מחשב ככלי עזר בניתוח גאוגרפי היסטורי בהדגמה על "סקר הכפרים" 1945 (עבודת מוסמך), אוניברסיטת חיפה, 2006, עמ' 3
^ אורי מ. קופפרשמידט, תמיכת הפאטריארך המרוני ערידֿה ביהודים נרדפי הנאצים, פעמים חוברת 29, 1986, עמ' 72-80
^ אגנאטיוס מובארך, חופש לנוצרים בלבנון וליהודים בארץ-ישראל, דבר, 3 אוקטובר 1947 (פורסם במקור ב-5 באוגוסט 1947)
^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק 13: חקירה ומרי, 1945 - 1946, עמ' 312
^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 542.

[בר-זוהר_534-1] ¹ ² מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כו, עמ' 534–535.

[2] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כו, עמ' 537–538.

[דמותו_של_מנהיג_122-3] ¹ ² אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 122.

[4] בני מוריס, 1948, פרק 1, עמ' 49.

[המאבק_על_ארץ_ישראל_309_-_310-5] ¹ ² שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק 13: חקירה ומרי, 1945 - 1946, עמ' 309–310

[6] בני מוריס, 1948, פרק 1, עמ' 49–50.

[7] יעקב שמעוני, "הערבים הנוצרים בא"י", בתוך: ערביי ארץ ישראל, עם עובד, תש"ז, עמ' 110–131

[8] בני מוריס, קורבנות, פרק חמישי, עמ' 172–173; 1948, פרק 1, עמ' 48–49.

[רוז_256-9] ¹ ² נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק יט, עמ' 256.

[10] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 540–541.

[11] ורד בר-און, שימוש בתוכנות מחשב ככלי עזר בניתוח גאוגרפי היסטורי בהדגמה על "סקר הכפרים" 1945 (עבודת מוסמך), אוניברסיטת חיפה, 2006, עמ' 3

[:1-12] אורי מ. קופפרשמידט, תמיכת הפאטריארך המרוני ערידֿה ביהודים נרדפי הנאצים, פעמים חוברת 29, 1986, עמ' 72-80

[13] אגנאטיוס מובארך, חופש לנוצרים בלבנון וליהודים בארץ-ישראל, דבר, 3 אוקטובר 1947 (פורסם במקור ב-5 באוגוסט 1947)

[14] שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק 13: חקירה ומרי, 1945 - 1946, עמ' 312

[15] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 542.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]