לדלג לתוכן

מנשה קליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב מנשה קליין
הרב ב-2006
לידה 9 באפריל 1923
א' בניסן תרפ"ג
צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה אוז'הורוד, צ'כוסלובקיה
פטירה 28 בספטמבר 2011 (בגיל 88)
כ"ט באלול תשע"א
ישראלישראל ירושלים, ישראל
מקום קבורה צפת
מקום פעילות

בורו פארק, ניו יורק

רמות אלון, ירושלים
חיבוריו "משנה הלכות"
רבותיו הרב יוסף אלימלך כהנא
תפקידים נוספים
ראש ישיבה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
האדמו"ר מאונגוואר בחופה
בשמחת בר מצווה לנכדו (שני משמאל)
קברו בבית הקברות העתיק בצפת

הרב מנשה קליין (כינה עצמו: מנשה הקטן[1]; א' בניסן תרפ"ג, 9 באפריל 1923כ"ט באלול תשע"א, 28 בספטמבר 2011) היה רב חרדי בארצות הברית, רבה של "קהילת אונגוואר" וראש ישיבת בית שערים בברוקלין, ולאחר מכן בישראל. מפורסם בשל סדרת ספרי השו"ת שלו, מִשְנֶה הלכות.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד לרבי אליעזר זאב, ששימש כרב באירליאבה בחבל אונגוואר שבאוקראינה. למד אצל אביו ואצל רבי יוסף אלימלך כהנא באונגוואר. בילדותו היה ידידו של הסופר אלי ויזל, המזכירו באוטוביוגרפיה שלו, "כל הנחלים הולכים אל הים". במהלך השואה רצה רבו למנותו לממלא מקומו באונגוואר.

מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מאי 1944 לאחר ששהה כארבעה שבועות בגטו אונגוואר, גורש עם משפחתו לאושוויץ-בירקנאו. שם הופרד מהוריו שנרצחו, והוא נלקח לעבודת כפייה במחנה המשנה אושוויץ III – בונא (מונוביץ).

בינואר 1945 עם התקרבות הצבא האדום, פונה מחנה אושוויץ. הרב קליין, יחד עם חברו אלי ויזל ואלפי אסירים נוספים, אולץ לצאת לצעדת המוות לכיוון גרמניה, שבסופה הגיעו אל מחנה בוכנוואלד, בו ובמחנה המשנה שלו "שטיין" היה עד לשחרור המחנה על ידי צבא ארצות הברית ב-11 באפריל 1945.

באושוויץ, התגבשה קבוצה שניסתה לשמור מצוות וכשיכלו התפללו יחד בשבת, הם חסכו מנות לחם רבות והשתמשו בהן כדי לשחד שומר להבריח את תפילין למחנה, עבור כולם. הרב קליין נדר שאם הקדוש ברוך הוא יחוס על חייו והוא יצליח לשרוד את המלחמה הזו, הוא יקדיש את כל המשך חייו אך ורק ללימוד התורה.[2]

אחרי השחרור דרשה קבוצת הבחורים בריאיון בפני הקצינים האמריקאים, כי הם מסרבים לאכול את האוכל אותו הצבא סיפק, שהכיל לרוב בשר חזיר או שומן מתוך כוונה להזין את הניצולים מהר, בשל היותו לא כשר, וביקשו מטבח כשר נפרד, ספרי לימוד, ותשמישי קדושה. בשל בקשתם העבירו אותם הצבא וארגוני הסיוע לקבוצת "ילדי בוכנוואלד", איתם עברו להבראה בבית היתומים באקואי שבצרפת, ומשם יכלו להמשיך לארצות הברית ולארץ ישראל.[3]

באקואי פגש עם כמה חברים את מר שושני, ממנו רצו ללמוד אך הרב קליין חשש כי שושני יחליש אותם דתית ויוציאם לתרבות רעה.[4] שם החל הרב קליין ללמד יתומים צעירים גמרא.

אחרי המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה הגיע לברוקלין בארצות הברית. בתשי"ד נישא לחוה יהודית, בתו של רבי יחיאל גרטנר מלענטשנע. בזיווג שני נישא לבתו של הרב דוד שלמה פרנקל, מחבר ספר "באר דוד"[5].

בתחילת ימיו בארצות הברית עזר לאדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, להקים את מוסדותיו "שארית הפליטה", והוא ניהלם בשנים הראשונות. לימים פתח בית כנסת בבורו פארק בשם 'אונגוואר'. מאז כונה "הרב מאונגוואר"[דרוש מקור], ובהמשך "האדמו"ר מאונגוואר".

באמצע שנות ה-80, יזם את הקמת קריית אונגוואר ברמות אלון. הוא תכנן לעלות לישראל עם סיום בנייתה, אך התעכב בארצות הברית ועלה רק בשנת תשס"ט. לאחר עלייתו לישראל נסע פעם בשנה לקהילתו בארצות הברית. בשנת תשס"ד, פתח בנו הרב דוד שלמה ישיבה קטנה בקריית אונגוואר.

הרב קליין התכתב רבות עם הרב יעקב ישראל קניבסקי. התפרסם בשל אלפי תשובותיו שיצאו בעשרים ואחד כרכים. הוא נודע כפוסק נוקשה ושמרן שייחס חשיבות עצומה למנהגי הונגריה, להם ביקש לתת תוקף הלכתי גם כשזה נעדר מהמקורות המקובלים[6]. יצא בחריפות נגד המנסים לשנות מנהג הכלה לגלח ראשה וכיוצא בזה[7]. הפני מנחם ביקש ממנו שיוסיף בהזמנה לחופה משפחתית את הכיתוב 'ורעייתו'.[8]

נפטר בכ"ט באלול תשע"א, ערב ראש השנה תשע"ב, ונטמן בבית העלמין העתיק בצפת[9].

מלבד בנו הבכור כל ילדיו הם מאשתו השנייה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנשה קליין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. "קליין" משמעותו ביידיש "קטן".
  2. האדמור שהוכיח: עמידה בספירה גם מול גרמנים! - מרן הראשל הרב יצחק יוסף שליטא
  3. ידידות בין השמשות, באתר משפחה
  4. ניו יורק - חתן פרס נובל אלי ויזל מספר על ידידותו עם הרב מנשה קליין זצ"ל
  5. נינתו של הרב עמרם בלום, בעל "בית שערים", שהרב קליין הוציא לאור מהדורה שלו
  6. יצחק הרשקוביץ, תכלית הבריאה היא האיש: מעמד האישה להלכה ולמעשה בפולמוס על אופי ההדרכה הזוגית בחברה החרדית, עיונים בתקומת ישראל: מגדר בישראל, (תשע"א), עמ' 623–637
  7. מנשה קליין, שמג, משנה הלכות, כרך ה
  8. פני משנה, ניו יורק תשס"ה, עמ' קיז-קיט.
  9. עדי חשמונאי, סערת קבורה בצפת: האדמו"ר נקבר בבית העלמין האסור, באתר nrg, 1 בדצמבר 2011
  10. רפי פרלשטיין, כתבת פרופיל במוסף שבת של כל ישראל, ז' שבט תשע"ז