הסכם השילומים

קונרד אדנאואר, חותם ההסכם מן הצד הגרמני

הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, הידוע בשם הסכם השילומים (מכונה גם "הסכם לוקסמבורג"), הוא הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית, על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר, ב-10 בספטמבר 1952 בלוקסמבורג, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה. חלק מהפיצויים על רכוש הקהילות היהודיות בגרמניה עצמה (בתי כנסת ומבני ציבור שהוחרמו) ניתן לקהילות שנותרו בגרמניה המערבית. ההסכם נכנס לתוקף במרכז האומות המאוחדות בניו יורק, ב-27 במרץ 1953, בעת חילופי כתבי אישור של הממשלות.

בהסכם נקבע כי גרמניה המערבית תשלם שני שלישים מהפיצויים ואילו גרמניה המזרחית תשלם את השליש הנותר. גרמניה המזרחית סרבה להיות צד בהסכם ולא שילמה פיצויים לישראל או לניצולי השואה. ב-1991, לאחר איחוד גרמניה, הועלו מספר סעיפים בהסכם לדיון מחדש בעקבות הטענה כי גרמניה המאוחדת ירשה את מחויבויותיה של גרמניה המזרחית (ראו להלן).

בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם כלל הכרה במדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי ובפרט את הנרצחים בשואה, וכן כמדינה שנשאה בנטל העיקרי של קליטת הפליטים היהודים ושיקומם. עקרון מתן השילומים לנפגעי המשטר הנאצי נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה, ובבונדסטאג של גרמניה המערבית הוסכם על כך פה אחד. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים.

התגבשות הרעיון

כבר במהלך מלחמת העולם השנייה החל שלום רודל אדלר להעלות רעיון בדבר פיצוי בגין הרכוש היהודי שנותר בגרמניה. אדלר כתב מסמך שבו הציע לאסוף מידע על הרכוש היהודי של יהודי גרמניה והמדינות הכבושות לשם קבלת פיצוי כספי עתידי. המסמך לא זכה לתמיכה רבה. גם במהלך השואה נשמעו כמה דרישות ברוח דומה. במהלך 1943 פורסמו מספר מאמרים בנושא בעיתון "הארץ", וב-1944 פורסמה חוברת העוסקת בנושא. האחראי לפעולות אלו היה זיגפריד מוזס, כלכלן יוצא גרמניה (שהיה לימים מבקר המדינה הראשון). באותה תקופה היה ידוע על רדיפת יהודים ועל החרמת רכוש בגרמניה ובארצות הכבושות על-ידה, אולם ממדי השואה טרם נודעו ברבים. מעבר לפרסומים הפובליציסטיים עלה הנושא לדיון בהנהלת הסוכנות היהודית, אז הגוף העליון של התנועה הציונית. במהלך הדיון תבע דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות, לקבל בלעדיות על ייצוג העם היהודי. מולו התייצב נחום גולדמן שטען שעל הקונגרס היהודי העולמי לייצג אותם.

ב-1945, לאחר כניעת גרמניה, הגיש חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, תביעה בשם העם היהודי לפיצויים מבעלות הברית. בתביעה נטען שרכוש יהודי רב שנגזל בשואה נותר ללא בעלים נוכח ההשמדה הנאצית ולכן הוא שייך לעם היהודי שהוא מייצג. תביעתו של ויצמן הייתה אחת מבין תביעות רבות שהגישו מדינות שונות לבעלות הברית, ששמשו כאפוטרופוסות למדינה הגרמנית. הייחוד בתביעתו של ויצמן היה בהיותה תביעה של עם ולא של מדינה. זו גם הייתה הסיבה לדחייתה.

ב-10 במאי 1949 כתב מיכאל עמיר, נציג ישראל במדינות בנלוקס, להנהלת משרד החוץ כי התחוללה התאוששות מדהימה של המשק בגרמניה המערבית, ואפשר היה להניח שכוחה לעמוד בתשלום פיצויים, וכי "זו העת להגיש חשבון לפיצויים על כל ההרס שנגרם, על כל העושק שבוצע ועל כל הרכוש שנשדד". כעבור שנה וחצי חזר על הצעתו זו ביתר תוקף.

רקע מדיני

מדינת ישראל הוקמה ב-1948. כשנה לאחר מכן הוקמו שתי מדינות גרמניות חדשות - "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה" (גרמניה המערבית) בשטח שהיה נתון לשליטה זמנית של ארצות הברית, בריטניה וצרפת, ו"הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (גרמניה המזרחית) בשטח שהיה נתון לשליטה זמנית של ברית המועצות. בעלות הברית לשעבר החלו במאמצים לשקם את אירופה, ובכלל זה את גרמניה (ראו למשל: תוכנית מרשל), ובהתארגנות למצב הגיאו-פוליטי החדש שנוצר, וכונה לימים המלחמה הקרה. מדינת ישראל התקשתה לגבש מדיניות כלפי גרמניה. החרם שהוטל על גרמניה על ידי הארגונים היהודיים המשיך להתקיים במדינת ישראל. למשל, בדרכונים החדשים של המדינה הודפס: "לכל הארצות פרט לגרמניה". עם זאת, כיוון שגרמניה המערבית הפכה לחלק בלתי נפרד מגוש מדינות המערב, שישראל שאפה לטפח את קשריה איתו, החרם הקשה על ניהול יחסי החוץ של ישראל.

פתיחת המשא ומתן

סוגיית הפיצויים נשארה בתודעה הכללית גם לאחר קום המדינה. בפברואר 1950 התקבלה החלטה בממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית לגבי הפיצויים האישיים (הרנטות) ובספטמבר באותה שנה, בהמלצת משרד החוץ, מונתה ועדה מיוחדת לטיפול בעניין הפיצויים האישיים והכלליים. ההחלטה לפנות לגרמניה נבעה, בין היתר, מהמצב הכלכלי בארץ. באותה תקופה היה בישראל מחסור חמור מאוד במטבע זר והתברר כי מדיניות הצנע שנועדה לפתור את בעיית המחסור לא צלחה.

משרד החוץ והוועדה שמונתה על ידו המליצו לפנות ישירות לגרמניה לשם דיון על הפיצויים הכלליים, בנוסף לפיצויים האישיים. ההמלצה הובאה לשולחן הממשלה ונדחתה, בפעם הראשונה בדצמבר 1950 ולאחר מכן שוב בינואר 1951. הדחייה נבעה מההתנגדות לדין ודברים ישיר עם גרמניה והציעה במקום זאת לפנות לבעלות הברית לשעבר כגורם מקשר. לאחר קביעת הממשלה פנה משרד החוץ ב-6 בינואר לארבע בעלות הברית. הפנייה נומקה ברצון להימנע ממצב של "הרצחת וגם ירשת" ובטענה שישראל נזקקת לכסף על מנת לקלוט את "שארית הפליטה". שלוש בעלות הברית המערביות השיבו שהן לא יכולות לכפות על גרמניה פיצויים נוספים. ברית המועצות לא השיבה. תשובת בעלות הברית השאירה בידי ישראל אופציה לנהל משא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית או לוותר על הפיצויים. לבסוף הורה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, לפתוח במשא ומתן ישיר ובכך בא אל קצו הוויכוח בתוך הממשלה. ההחלטה נותרה סודית בשלב זה.

גיבוש ההסכם

באפריל 1951 נפגשו דוד הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר, ומוריס פישר משגרירות ישראל בצרפת עם קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר. הפגישה הייתה לא-רשמית וחשאית. בפגישה הביע הקנצלר נכונות לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי. הצהרה זו הייתה אמורה להכשיר את דעת הקהל לקראת פתיחת המגעים הרשמיים והגלויים עם גרמניה המערבית.

בספטמבר 1951 ניתנה ההצהרה על ידי אדנאואר, מעל במת הבונדסטאג. ההודעה אושרה פה אחד על ידי הבונדסטאג ואפשרה את פתיחתו של משא ומתן רשמי. בדצמבר של אותה שנה נחשפה הבקשה הישראלית מגרמניה לפיצויים והיא נדונה בהנהלת הסוכנות היהודית, בוועדת החוץ והביטחון ובממשלה.

כחודש לאחר נאום אדנאואר כינס נחום גולדמן, היו"ר המשותף של הסוכנות היהודית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, פגישה בניו יורק שבה השתתפו נציגיהם של 23 ארגונים יהודיים לאומיים ובינלאומיים ראשיים. המשתתפים הבהירו כי שיחות אלו אמורות להיות מוגבלות לתביעות חומריות בלבד, וכך נולדה ועידה בנוגע לתביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה שנקראה ועידת התביעות. מועצת המנהלים של הוועידה החדשה כללה קבוצות שלקחו חלק בהקמתה, וכל ארגון חבר מינה שני חברים למועצה.

ב-6 בינואר 1952 עלה ההסכם לסדר יומה של הכנסת השנייה, ולאחר שלושה ימי דיון נערכה הצבעה במליאה. ההחלטה שהתקבלה הייתה לייפות את כוחה של הממשלה לנהל את המשא ומתן. ההחלטה התקבלה ברוב של 61 חברי כנסת מול 50 מתנגדים ו-6 נמנעים. 3 חברי כנסת נעדרו. בייפוי כוחה של הממשלה תמכו 45 חברי הכנסת של מפא"י ו-6 מתוך שמונת החברים בהפועל המזרחי. הקואליציה ככלל, ומפלגות מפא"י ו"הפועל המזרחי" בנפרד, נתנו לחברים ניצולי השואה חופש הצבעה, כדי לא להעמידם בדילמה מוסרית. חופש ההצבעה ניתן רק לאחר שהתברר לבן-גוריון שקיים רוב התומך בהחלטה.

ההסכם

על פי הוראותיו העיקריות של הסכם השילומים גרמניה המערבית תשלם למדינת ישראל 3 מיליארד מארק גרמני וכן 450 מיליון מארק לאיגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה. סכום השילומים יועמד לזכות מדינת ישראל כדי לרכוש סחורות ושירותים בגרמניה המערבית וזאת במטרה ליישב ולשקם פליטים יהודיים במדינת ישראל. השילומים נפרסו כך שהחל ממועד כניסתו של ההסכם לתוקף, 27 במרץ 1953, ועד 31 במרץ 1954, התחייבה גרמניה לשלם 200 מיליון מארק, בתשע שנות הכספים (אפריל-מרץ) שלאחריה 310 מיליון מארק בכל שנה, ובשנה העשירית 260 מיליון מארק. לגרמניה הייתה אף אפשרות להודיע מראש, במהלך תקופת ההסכם, שאינה יכולה לעמוד בהסדר השילומים, ולבקש לפרוס אותם בשיעורים מופחתים. לממשלת גרמניה הייתה אף האפשרות לשלם את התשלומים בטרם זמנם.

בהתאם להסכם, הסחורות והשירותים שממשלת ישראל יכולה לרכוש בכספי השילומים כללו: מתכות ברזליות ולא ברזליות, מוצרי תעשיית הפלדה, מוצרי התעשייה הכימית ותעשיות אחרות, מוצרי חקלאות ושירותים. על פי ההסכם ניתן לבטח ולהוביל את הסחורות לישראל באוניות גרמניות על חשבון השילומים. לצורך יישומו של ההסכם התחייבה ממשלת ישראל לשגר לגרמניה משלחת אשר בסמכותה היה לחתום על חוזים עם ספקי סחורות ושירותים. מינוי ראש המשלחת הותנה בהסכמת ממשלת גרמניה. ההסכם העניק למשלחת חסינות דיפלומטית, אף שלא היה במשלחת זו משום ביסוס של יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. הוקמה אף ועדה משותפת, של נציגי ישראל וגרמניה, לפתרון בעיות המתעוררות במהלך יישום ההסכם.

אל הסכם השילומים נילווה אף פרוטוקול שנערך בין ממשלת גרמניה המערבית לנציגי איגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה, ובו נקבע תשלום פיצויים למי שנרדפו בתחומי הרייך הגרמני החל מ-31 בדצמבר 1937. בין השאר הוסכם על פיצויים בעד שלילת חירות עקב רדיפה.

ההפגנה נגד ההסכם

מנחם בגין נואם בהפגנה כנגד ההסכם

מרגע חשיפת המשא ומתן הישיר עם גרמניה הייתה הארץ כמרקחה. היה זה אחד מהוויכוחים הסוערים שידעה המדינה בכלל והכנסת בפרט. המחאה שהחלה בדצמבר 1951 הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, כשההסכם עלה לסדר יומה של הכנסת - מתנגדי ההסכם קיימו הפגנה שבה השתתפו מפגינים רבים מאוד (יחסית לגודל האוכלוסייה באותה תקופה). ההפגנה החלה בכיכר ציון בירושלים, וצעדה לבניין הכנסת (אז בבית פרומין, מרחק דקות הליכה מהכיכר). יושב-ראש מפלגת חרות, חבר הכנסת מנחם בגין, שנאם בהפגנה, דיבר בחריפות רבה נגד הממשלה: "ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון", אמר למפגינים במהלך הפגנת הענק שארגנה התנועה ביום ההצבעה בכנסת. בגין קרא לאי-תשלום מסים ולמרי אזרחי, גם אם משתתפיו יילקחו ל"מרתפי עינויים" ול"מחנות ריכוז", וגם אם ישלמו בחייהם.

לאחר דבריו של בגין החל ההמון לצעוד לעבר הכנסת. על הכנסת הופקדו שוטרים רבים שפרסו סביבה גדרות תיל והציבו ברחובות מחסומים רבים. חרף ניסיונות המשטרה לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע, הגיעו המפגינים למפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. במהלך ההפגנה נפצעו כמאה שוטרים, ח"כ חנן רובין נפגע מאבן בראשו ועוד מספר חברי כנסת שרסיסי החלונות המנופצים פגעו בהם. עיתון "הארץ" תיאר את רחבת הכנסת באותו היום כ"שדה קרב". בגין נשא נאום חריף מאוד בתוך המליאה, במהלכו כינה את בן-גוריון "פשיסט" ו"חוליגן" לקול ניפוץ השמשות ולמראה בהלתם של חברי הכנסת שהתרחקו מהחלונות ומהאבנים הניתכות מכל עבר. בעקבות נאומו החריף והתנהגות מפלגתו הורחק בגין מהכנסת לכמה חודשים. התגובות להתנהגותה של מפלגת "חרות" ברחוב היו נזעמות. בעיתונות הישראלית רווחה הטענה שבגין ו"חרות", בהתנהגותם, היו רחוקים רק מעט משפיכות דמים של ממש ומהחרבתה של מדינת ישראל, בעוד חלק ניכר מהמפגינים טען שאנשי הש"ב בחסות רה"מ ביצעו פרובוקציה והיו בעצמם בין זורקי האבנים.

הטיעונים בישראל בעד ונגד ההסכם

טיעוני התומכים

בראש תומכי ההסכם עמדו ראש הממשלה דוד בן-גוריון ונחום גולדמן, יושב ראש הקונגרס הציוני. בכנסת תמכו בהסכם מפא"י והפועל המזרחי. תומכי ההסכם העלו נימוקים מספר, שכולם מתמקדים בצד הפרגמטי-פרקטי ובצורך בשילומים למען העתיד. הקו הכללי שליווה אותם הוא הטענה ש"אל לרגש לגבור על השכל"- אין לאפשר לתחושות הניצולים, קשות ככל שיהיו, להביא לוויתור על כסף רב שמגיע למדינה וחשוב לשם המשך קיומה.

• בן-גוריון טבע את המושג "גרמניה האחרת", שמשמעו כי גרמניה של היום היא איננה גרמניה הנאצית ועל כן אין סיבה שלא לבוא במגע עם גוף זה. לטענה זו סייעה הכרזתו של קונארד אדנאואר. לטענתו של בן-גוריון לא ניתן להאשים את המדינה הגרמנית ואת העם הגרמני כיום באחריות מלאה על פשעי השואה.
• בעוד שהעם היהודי יכול להרשות לעצמו להחרים את העם הגרמני, הרי שהמדינה היהודית לא יכולה להחרים את המדינה הגרמנית. מדינה לא יכולה להתנהל כמו עם, היא פועלת בעולם מושגים אחר.
• השילומים יפתרו חלק גדול מאוד מהמחסור במטבע זר ובכך יסייעו בהתבססות המדינה וימנעו את החשש להתמוטטותה הכלכלית.
• גרמניה חזרה לחיק משפחת העמים כפי שבא לידי ביטוי בסיום מצב המלחמה עם המעצמות (אוגוסט 1950). הסברה שגרמניה לא תוכל לשוב ולהפוך למדינה ככל המדינות ללא בקשת מחילה מהעם היהודי על פשעיה התנפצה. התחממות יחסי המעצמות עם גרמניה כמו גם תפקידה המרכזי במלחמה הקרה לא אפשרו לישראל להמשיך ולהטיל חרם עליה.
• בן-גוריון טען כי מצב בו ישראל לא תתבע את השילומים מגרמניה יהיה בבחינת "הרצחת וגם ירשת". לדידו של בן-גוריון אין טעם "לגמול" לגרמנים על פשעיהם בכך שהיא תזכה גם ברכוש היהודי.
• השילומים למדינת היהודית הריבונית הם כמעין "נקמה" בנאצים על פשעיהם והוכחה ניצחת שלא ניתן להכחיד את העם היהודי, שהנה, שנים ספורות לאחר השואה, הוא חי במדינה משלו בארצו.
• הצדק מחייב את גרמניה להשתתף בקליטתם של מאות אלפי ניצולי שואה שהגיעו לארץ חסרי כל, ועול קליטתם נפל על כתפי המדינה.
• כספי השילומים ישמשו את מדינת ישראל כדי לבנות תשתיות, להתבסס ולהתחזק. מדינת ישראל חייבת להיות חזקה כדי לתת בית לכל היהודים הנרדפים בעולם, וכדי למנוע הישנותו של אירוע כדוגמת השואה.

טיעוני המתנגדים

מתנגדי ההסכם, מנחם בגין בראשם, טענו שבחתימת ההסכם יש עוול מוסרי שכן הסכם שכזה מהווה מעין מחילה או כפרה לנאצים על פשעיהם, ונקיבת מחיר חומרי על סבל שלא ניתן להעריך בסכום כזה או אחר של דולרים, תהיה נחיצותו גדולה ככל שתהיה. ההתנגדות להסכם הגיעה משני צידי המפה הפוליטית:

• משמאל תיארה מפ"ם הסוציאליסטית (שכללה באותה תקופה כמה ממנהיגי מרד הגטאות ובהם יצחק צוקרמן ואבא קובנר) את ההסכם כמעילה בצוואת הקורבנות וכבגידה בזכרם. חברי מפ"ם אף השוו בין התומכים במשא ומתן ליודנראט - המועצות היהודיות שהקימו הנאצים. מפ"ם ראתה לעצמה זכות לטעון בשם ששת מיליוני היהודים בין השאר בשל היותה מפלגת אם למורדי הגטאות.

נקודה אחרת שהעלתה מפ"ם, וביתר שאת גם מק"י, היא שכינון יחסים כלכליים כה עמוקים עם מערב גרמניה יקבע את מקומה של ישראל בגוש המערבי, ולא בגוש המזרחי בו הן תומכות. מפ"ם אף הלכה צעד אחד קדימה כשטענה שחתימת ההסכם משרתת את האינטרסים הקפיטליסטים ועוד עלולה להביא לשואה נוספת.

• מפלגות הימין היו המתנגדות החריפות ביותר להסכם. ביניהן, הייתה חרות המתנגדת הבולטת והמרכזית ביותר בכנסת ובראשה כאמור מנחם בגין. בניגוד לשאר סיעות הבית התנגדה חרות לכל משא ומתן עם גרמניה, ישיר או עקיף, אישי או כללי. היא טענה ש"הטלאי הצהוב - אות כבוד, שילומים ומשא ומתן - חרפה לדורות". לדידם של חבריה המשא ומתן מהווה את מכירת הכבוד הלאומי של העם היהודי, השילומים יפקירו את "האינטרס האמיתי של ישראל", לשמש כמדינה הריבונית של העם היהודי ולהשיב את כבודו שנרמס בשואה. כמו כן נטען כי מיסוד יחסים מסחריים עם גרמניה יאיץ את תהליך הלגיטימציה שלה, שכבר החל ממילא, וייווצר הרושם שישראל מעניקה מחילה "רשמית" לעם הגרמני על פשעיו בשואה.

עוד הם טענו שבשילומים באה לידי ביטוי מדיניות של קבצנות שאינה ראויה למדינה המכבדת את עצמה, מה גם שהסכום שהוצע על ידי גרמניה מהווה רק כ-5% מערכו האמיתי של הרכוש היהודי שנשדד.

• הציונים הכלליים התנגדו גם הם להסכם, אם כי התנגדותם הייתה הרבה יותר פסיבית ומתונה באופייה. המפלגה סברה שעל אף ההתנגדות להסכם אין להציג את התומכים בו כבוגדים. הציונים הכלליים טענו שבדיון על נושא רגיש זה אסור לנקוט גישה פרקטית ולהתחשב רק בשיקולים כלכליים.

חתימת ההסכם

במרץ 1952 החל המשא ומתן בין הצדדים בטירת וסנאר שבהאג. ב-10 בספטמבר 1952, לאחר שישה חודשי דיונים, חתמו ועידת התביעות והממשלה הפדרלית הגרמנית בבניין עיריית לוקסמבורג על הסכם בן שני פרוטוקולים, הידוע בשם "הסכם השילומים". קונרד אדנאואר חתם מן הצד הגרמני ומשה שרת מן הצד הישראלי. פרוטוקול מספר 1 קרא לחקיקת חוקים אשר יפצו את קורבנות הנאצים באופן ישיר לגבי תביעות פיצויים והשבת רכוש שנגרמו מרדיפות הנאצים. בהתאם לפרוטוקול מס. 2, ממשלת גרמניה סיפקה לוועידת התביעות סך של 450 מיליון מרקים גרמני לשם מתן סיוע, שיקום ויישוב מחדש של קורבנות רדיפות הנאצים, בהתאם לדחיפות צורכיהם, כפי שנקבע על ידי הוועידה. כמו כן נחתמו הסכמים עם מדינת ישראל. ההסכם אושרר ברוב דחוק בבונדסטאג ב-18 במרץ 1953.

ביצוע ההסכם והשלכותיו

עם חתימת ההסכם בספטמבר 1952 שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצוע ההסכם. ראש המשלחת היה דוקטור פליקס שנער, לימים השגריר הראשון בגרמניה. משלחת זו ישבה בקלן והפכה בסופו של דבר למשרד אינטרסים ישראלי. בישראל מונה נחום שמיר למנהל הכללי של חברת השילומים. בתחילה התמקדו היחסים במישור המסחרי, בהמשך החל ייצוא סחורות מישראל לגרמניה, מגמה שהתחזקה והגיעה לשיאה בשנות השישים. עם כינון היחסים הכלכליים החלו גם ניצנים של יחסים מדיניים שהלכו והתחזקו עם הזמן. בסוף שנות החמישים נרקמו גם קשרים ביטחוניים שכללו עסקאות נשק וחילופי ידע, קשרים אלו היו בהתחלה חשאיים ונחשפו לציבור רק מאוחר יותר.

הפיצויים האישיים (ה"רנטות") ניתנו לפי בקשות שהגישו ניצולי שואה. הניצולים נדרשו לספק ראיות כלשהן להוכחת זכאותם לפי הקריטריונים שנקבעו בהסכם. לא כל הניצולים היו זכאים לפיצויים. הקבוצה העיקרית שלא הייתה זכאית לפיצוי כללה פליטים יהודים שברחו מהארצות הכבושות בידי גרמניה הנאצית לברית המועצות. פליטים אלה נשלחו בדרך כלל למחנות עבודה סובייטיים. הייתה תופעה של זיוף ראיות בידי ניצולים שלא נכללו בין הזכאים לפיצוי. מדינת ישראל לא פעלה נגד התופעה, מתוך הנחה שגם הניצולים האלה זכאים לפיצוי, אף שלא הצליחה לכלול אותם בהסכם. גרמניה המערבית מצדה אישרה בקשות לפיצויים על-פי עדויות ומסמכים שסיפקו הניצולים, אך מבלי לבחון את מהימנותם באופן יסודי.

קבוצה נוספת שלא הייתה זכאית לפיצוי היו יהודי צפון אפריקה שחלק מהם נכלאו ב"מחנות עבודה" בתקופת הכיבוש הגרמני. "מחנות עבודה" אלה לא הוכרו בהסכם כמחנות ריכוז. היהודים המקומיים נכלאו במחנות אלה על לא עוול בכפם, אך התנאים בהם היו קשים פחות מאלה ששררו במחנות באירופה. חלק מיהודי העיר תוניס היו זכאים לפיצוי משום שהיו תחת הכיבוש זמן ארוך ואף הועסקו בעבודות כפיה לתקופות ארוכות.

ניצולים רבים שהשתייכו ל"תנועת החרות" ותנועות ימין אחרות, וכן ניצולים אחרים שהסתייגו מההסכם מסיבות אידאולוגיות, לא הגישו בקשות, ולא קיבלו פיצויים. ניצולים אלה איבדו את זכאותם בחלוף הזמן, אולם חלקם זכאים לקצבה מיוחדת מהמוסד לביטוח לאומי, סדרת הסרטים התיעודיים מוסר השילומים שנוצרה על ידי גיא מרוז ואורלי וילנאי עסקה בביצוע ההסכם וחקרה את מדיניות חלוקת הפיצויים.

דיון מחודש בהסכם בשנות ה-90

ב-1989 הקימו ניצולי שואה ארגון גג שנקרא "מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל". ארגון זה דרש לפתוח סעיפים בהסכם השילומים שכן לטענתו ההסכם מקפח ניצולים רבים. ישראל מצדה לא שיתפה פעולה עם הדרישה, שכן ב-1972 חתמה ישראל על התחייבות שלא לדרוש עוד פיצויים מממשלת גרמניה המערבית. ב-1991, עם איחוד גרמניה, עלתה מחדש הדרישה לפתוח סעיפים בהסכם לדיון מחודש. גרמניה המזרחית סירבה להיות צד בהסכם או להגיע להסכם פיצויים נפרד, ולפיכך יכלו ניצולי השואה לדרוש מממשלת גרמניה המאוחדת לדון במילוי מחויבויותיה של גרמניה המזרחית לשעבר. כמו כן, בית המשפט העליון של גרמניה קבע כי הכרת בעלות הברית לשעבר באיחוד גרמניה שקולה להסכם שלום קבוע‏‏, ולפיכך נוצרה אפשרות משפטית לדון בפיצוי עובדי הכפייה תחת המשטר הנאצי. בעקבות פתיחת ההסכם לאחר איחוד גרמניה שילמה ממשלת גרמניה פיצוי חד-פעמי בסך 5,000 מארק ל-522 אלף ניצולי שואה, ותשלום חודשי קבוע של 500 מארק לעוד 50 אלף ניצולים שהוגדרו כנזקקים. כמו כן הקימו חברות גרמניות שהעבידו עובדי כפייה בזמן המלחמה קרן פיצויים מיוחדת. "ועידת התביעות" קיבלה את הבעלות על רכוש היהודים בגרמניה המזרחית לשעבר שנותר בלי יורשים חוקיים. חלוקת הכספים שהתקבלו מהרכוש הזה עוררה מחלוקת גדולה.

בשלהי שנת 2007 פורסם בתקשורת כי השר רפי איתן, יושב ראש מפלגת הגמלאים, הציע לפתוח שוב את ההסכם. העילה שהציג השר איתן היא שהסכום ששולם חושב על פי מספר ניצולי השואה שנמצאו באותה העת בישראל. ברם, בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים גדל גם מספר ניצולי השואה החיים בישראל. בנוסף לכך עלתה תוחלת החיים בארץ והנטל על קופת המדינה גדל בהתאם. איתן טען כי בשל שינוי הנסיבות מתקשה מדינת ישראל להתמודד עם הנטל הכלכלי של הטיפול בניצולים, וכי התקיימו דיונים עם ממשלת גרמניה בנושא. הפרשה עוררה סערה תקשורתית בישראל וגררה תגובות מסתייגות בתקשורת הגרמנית. הצעתו של איתן לא הגיעה לשלבי דיון מעשיים.

נרמול היחסים עם גרמניה המערבית

על אף שלא היה בהסכם סעיף לגבי היחסים המדיניים עם גרמניה המערבית, אלו הלכו והתחממו - החל להירקם תהליך התפייסות עם העם הגרמני. לפני ההסכם הוגדרה גרמניה כמדינת אויב ולא התקיימו עמה קשרים כלשהם, גם לא קשרים חשאיים לא פורמליים. לאחר חתימת ההסכם החל תהליך הדרגתי שסופו בכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות.

ב-1956 פנתה מדינת ישראל לגרמניה בבקשה לכונן קשרים מדיניים. הגרמנים דחו את ההצעה בשל החרם הערבי. ב-1965 ניתקה גרמניה המערבית את קשריה הדיפלומטיים עם מדינות ערב וכוננה קשרים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל. מאז החלה גרמניה המערבית להעניק גיבוי דיפלומטי לישראל (בכפוף למדיניות השוק האירופי המשותף והאיחוד האירופי), בפרט לאחר קבלתה לאו"ם ב-1973.

משהקים מנחם בגין את ממשלתו ב-1977 לא פגע בהסכמי השילומים ולא ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה.

השימוש בכספי השילומים

תא ניהוג של קרונוע מתוצרת אסלינגן (Maschinenfabrik Esslingen), שהובא לישראל במסגרת הסכם השילומים

לכספי השילומים נודעה חשיבות מרכזית בכלכלה הישראלית. כספי השילומים הכלליים הגיעו לידיה של המדינה בשתי צורות - בכסף מזומן ובסחורות. תקציב הסחורות שימש למטרות שונות והכסף המזומן שהגיע שימש בעיקר לסגירת החוב הגדול של המדינה במטבע זר. סגירת החוב אפשרה להנהיג את המדיניות הכלכלית החדשה (ראו גם: האינפלציה בישראל). ניצולי השואה שהגיעו חסרי-כול החלו ליהנות מרווחה כלכלית באופן יחסי. כיוון שהזכאים יכלו לבחור את המטבע שבו התקבלו הפיצויים, הם נהנו מהכנסה ב"מטבע קשה", בתקופה שבה הלירה הישראלית איבדה מערכה בשיעור גבוה. במקביל גדל הפער הכלכלי בין הפליטים לשעבר מארצות אירופה לבין פליטים יהודים שהגיעו חסרי כל מארצות ערב בשנות ה-50. פער זה הגביר את המתח החברתי שהיה קיים ממילא בין קבוצות העולים וצאצאיהם.

חלק נכבד מהכסף שימש לשיפור מנגנוני קליטת העלייה ולרווחת העולים החדשים, ובהם ניצולי שואה לא מעטים. יתר הכסף תועל לטיפול בניצולי השואה, להתיישבות החקלאית ולבניית תשתיות. אחוז מסוים מן הכספים עבר לשיקום ניצולי שואה ברחבי העולם על ידי הממשלה הגרמנית. גרמניה גם הנהיגה בעבר, בלי קשר להסכם השילומים, מדיניות מקלה כלפי יהודים שביקשו להגר אליה מטעמי רדיפה דתית או פוליטית, או מטעמים של קשיים כלכליים. בשנות ה-90 הביא הדבר להגירת אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר אל גרמניה.

הסכמים נוספים

ההסכם היה ראשון בסדרת הסכמי פיצויים של מדינת ישראל עם מדינות באירופה, כמו גם בשרשרת תביעות אישיות שהגישו ניצולים ויורשי הקורבנות לבתי משפט אירופיים בדרישה להשיב רכוש אישי שהושאר באירופה ערב המלחמה.

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה ועוד.

• ועידת התביעות

לקריאה נוספת

• יחיעם ויץ, "מחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות: משפטי פראג והוויכוח על הסכם השילומים". בתוך: ישראל בעשור הראשון (יחידה עשירית). הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002.
• יעקב שרת (עורך), פולמוס השילומים, העמותה להנצחת מורשת משה שרת, 2007.
• יעקב טובי, החורבן והחשבון: מדינת ישראל והשילומים מגרמניה 1949–1953, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015.

קישורים חיצוניים

• דבריו של מנחם בגין בעצרת נגד השילומים, באתר מט"ח
• הסכם השילומים באתר מט"ח
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
  פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ינון רויכמן, היום שבו נכבשה הכנסת (כמעט), באתר ynet, 28 בספטמבר 2006
• יחיעם וייץ, יצחק טישלר, פולמוס השילומים, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
• יחיעם ויץ, הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה, אתר יד ושם
• יחיעם ויץ, ‏משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949, קתדרה 115, ניסן תשס"ה 2005
• נתן אקסלרוד, הפגנת "חרות" נגד השילומים, 1952, אוסף יומני כרמל באתר YouTube ‏
• הסכם לוקסמבורג (הסכם השילומים) מ-1952 והתגובות עליו בארץ באתר הספרייה הלאומית