הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית
.svg)
הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית (באנגלית: UN declaration on sexual orientation and gender identity) היא הצעה ביוזמת צרפת ובתמיכת האיחוד האירופי שהוצגה לעצרת הכללית של האו"ם ב-18 בדצמבר 2008. הגשת ההצהרה, אשר במקור תוכננה להתקבל כהחלטה רשמית, הביאה את הליגה הערבית ליזום הצעה-נגדית הפוכה כאות התנגדות. שתי ההצעות נותרו במעמד פתוח לחתימות, וטרם התקבלה אחת מהן בתור החלטה רשמית של המועצה.
ההצהרה המוצעת כוללת גינוי של אלימות, הטרדה, אפליה, הדרה, סטיגמטיזציה ורדיפה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית. עוד כוללת ההצעה גינוי על הרג והוצאה להורג, עינויים, מעצרים שרירותיים וקיפוח כלכלי, חברתי ותרבותי על בסיס אלה.
המצדדים בהצהרה המוצעת שיבחו ותיארו אותה כפריצת דרך בנושא זכויות אדם, בשוברה את הטאבו נגד שיח בנושא זכויות להט"ב באו"ם. מתנגדיה תיארו אותה כניסיון לכפות עיגון בחוק של איחוד אזרחי חד מיני או נישואים חד מיניים, אימוץ על ידי זוגות חד מיניים, פדופיליה ושאר "מעשים נתעבים".[1] בנוסף, טוענים המתנגדים כי ההצהרה תביא לפגיעה בחופש להתנגדות דתית להומוסקסואליות ובכך לפגיעה בחופש הדת.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתאריך בו הוצעה ההצהרה, דצמבר 2008, הומוסקסואליות הייתה בלתי-חוקית ב-77 מדינות ועבירה שדינה עונש מוות ב-7.[2] בקביעתה בפסק הדין בעניין התיק טונן נ' אוסטרליה משנת 1994 קבעה ועדת האו"ם לזכויות אדם (UNHRC), האחראית לשמירה על האמנה הבינלאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות (ICCPR)[3] שחוקים מעין אלו הם הפרה של זכויות אדם.[4]
הצעת "ההחלטה הברזילאית"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2003 הגישו לוועדה מספר מדינות, בעיקר מאירופה,[5] את "ההחלטה הברזילאית"[6] העוסקת בזכויות אדם ונטייה מינית ושהוגשה למועצה הכלכלית חברתית של האו"ם. "ההחלטה הברזילאית" קובעת כי זכויות להט"ב הן בסיסיות ככל זכויות האדם האחרות. ההצעה לא עלתה להצבעה.
נוסח ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי ששת הסעיפים המרכיבים את ההחלטה, נציבות האומות המאוחדות לזכויות אדם:[7][8]
- מביעה דאגה עמוקה מפני מקרים של הפרות של זכויות האדם בעולם כלפי אנשים על רקע נטייתם המינית;
- מדגישה כי זכויות האדם וחירויות יסוד הן זכויות לידה של כל בני האדם, שהטבע האוניברסאלי של זכויות וחירויות אלה אינו מוטל בספק וכי אין למנוע זכויות וחירויות מסוג זה בשום דרך על רקע נטייה מינית;
- קוראת לכל המדינות לקדם ולהגן על זכויות האדם של כל האנשים ללא קשר לנטייתם המינית;
- מכירה בתשומת הלב להפרות זכויות אדם על רקע נטייה מינית על ידי ההליכים המיוחדים בדוחות הנציבות לזכויות אדם, כמו גם על ידי גופי הפיקוח על האמנות, ומעודדת את כל ההליכים המיוחדים של הנציבות, במסגרת תפקידיהם, לתת תשומת לב נאותה לנושא;
- מבקשת מהנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם להקדיש תשומת לב נאותה לפגיעה בזכויות האדם על רקע נטייה מינית;
- מחליטה להמשיך להתייחס לעניין במושב ה-60 [של הנציבות] תחת אותו נושא סדר יום.
דחיית ההצעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיון בהחלטה נדחה במהלך שנת 2004, מכיוון שהיה חשש שהיא לא תעבור.
ב-2006[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום הבינלאומי נגד הומופוביה שב-2006 פתח יוזם ההצהרה לואי-ז'ורז' טן בקמפיין בינלאומי לקריאה לביטול המעמד הלא-חוקי של הומוסקסואליות. על המסמך שבבסיס הקמפיין חתמו כמה מזוכי פרס נובל (דזמונד טוטו, אמרטיה סן, אלפרידה ילינק, דריו פו וז'וזה סאראמאגו) ואישים מפורסמים נוספים מתחומי האמנות, האקדמיה והפוליטיקה.
ב-2008[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות פגישה שנערכה בין לואי-ז'ורז' טן ובין שרת החוץ וזכויות אדם הצרפתית רמה יאדה (Rama Yade) בתחילת 2008, הכריזה השרה כי בכוונתה לפנות אל האו"ם בנושא הפסקת ההתייחסות ליחסים חד-מיניים כעבירה על החוק. תוך זמן קצר קיבל הנושא באו"ם מעמד של "דאגה בינלאומית"[9] באותה השנה אישרו 34 המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה[10] פה אחד הצהרה המאשרת שההגנה על זכויות אדם תורחב גם לנטייה מינית וזהות מגדרית.[4]
בחסות צרפת, שהייתה הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי באותם ימים ושל הולנד אשר ייצגה את האיחוד, הוגשה ההצעה במטרה לאמצהּ כהחלטה רשמית של האומות המאוחדות. היא הוקראה בעצרת הכללית של האו"ם על ידי שגריר ארגנטינה חורחה אַרגוּאֶז'וֹ (Jorge Argüello) ב-18 בדצמבר 2008 והייתה ההצהרה הראשונה בהיסטוריה הנוגעת ללהט"ב שהוקראה בעצרת.[11][1]
ההצהרה מוקיעה בלשון חריפה "כל צורה של הפרת זכויות אדם על רקע וממניעים של נטיות מיניות או זהות מינית, בכל מקום שהפרות אלה מתרחשות ובמיוחד את השימוש בעונשי מוות והנוהג של עינויים ומעשים אכזריים אחרים מסיבות של נטיות מיניות".
כמו כן דוחקת ההצהרה בארצות החברות "לנקוט את האמצעים הנחוצים, במיוחד בתחומי החקיקה והשלטון, במטרה להבטיח שזהות מינית לא תהיה בשום תנאי בסיס לעונשים פליליים ובמיוחד להוצאות להורג או עונשי מאסר".[12]
תמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
67 מדינות מתוך 192 החברות באו"ם נתנו חסות להצעה, כולל כל מדינות האיחוד האירופי ומרבית מדינות העולם המערבי.[9][13]
כמה מהדוברים בדיון הוועדה אודות ההצעה להצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית ציינו כי במדינות רבות החוקים נגד הומוסקסואליות נובעים מהעבר הקולוניאליסטי הבריטי, כשם שהם נובעים ממקורות דתיים.[1]
ביוצגה את תמיכת צרפת בטיוטת ההצעה שאלה רמה יאדה: "איך אנחנו מסוגלים לסבול את העובדה כי אנשים נרגמים באבנים, נתלים, נערפים ומעונים רק בגלל נטייתם המינית?".[1] האקטיביסט הבריטי פיטר טאצ'ל (Peter Tatchell) שיבח את ההצעה והתייחס בדבריו לשיתוף הפעולה הנרחב שנרקם לצורך כינונה בין ארגוני זכויות אדם בינלאומיים רבים:[14]
זו הייתה היסטוריה בהתהוות ... הבטחת ההצהרה הזו באו"ם היא תוצאה של מאמצים גלובליים מעוררי השראה של ארגוני להט"ב וזכויות אדם. שיתוף הפעולה שלנו, האחדות והסולידריות הקנו לנו את ההצלחה הזו. מלבד היום הבינלאומי נגד הומופוביה, אני מוקיר את תרומתם של אמנסטי אינטרנשיונל, ARC אינטרנשיונל, COC הולנד, משמר זכויות האדם, הוועדה ההומו-לסבית הבינלאומית לזכויות אדם (IGLHRC), התאחדות ארגוני הלהט"ב העולמית (ILGA), המרכז למנהיגות נשית גלובלית (CWGL), ארגון "זכויות גלובליות", השירות הבינלאומי לזכויות אדם (ISHR) והשירות הציבורי הבינלאומי (PSI)
שר החוץ של הולנד, מקסים וורנאגן התייחס למשמעות של העלאת ההצעה בעצרת ואמר: "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצה של ארצות החברות באו"ם השמיעה קולה במליאת העצרת נגד אפליה המבוססת על נטיות וזהות מיניות. מעכשיו נושא זה איננו טאבו".[12]
התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
57 מדינות מתוך 192 החברות באו"ם התנגדו להצעה, ונתנו חסות להצעה הנגדית.[15] מהראשונים להביע התנגדות להצעה בדצמבר 2008 היה משקיף הכס הקדוש באו"ם, הארכיבישוף צ'לסטינו מיליורֶה. הוא טען כי ההצעה תשמש לכפייה על מדינות לאשר נישואים חד מיניים:[16]
אם הצעה תאומץ על ידי האו"ם, הם ייצרו הבחנה חדשה ובלתי ניתנת לשינוי. לדוגמה, מדינה אשר אינה מכירה באיחוד אזרחי כ"נישואין" תוּקע ותהיה מושא ללחצים.
אלמנט עיקרי בהתנגדות הוותיקן לטיוטת הצעה היה החלק המתייחס לזהות מגדרית. בהודעה לעיתונות מטעם הכס הקדוש מסר מיליורה:[17]
... בייחוד לקטגוריות "נטייה מינית" ו"זהות מגדרית" אשר בטקסט, אין כל הכרה והגדרה ברורה ומוסכמת בחוק הבינלאומי. אם אלו יילקחו בחשבון בהצהרה ויוצאו לפועל כזכויות בסיסיות, הדבר יגרום לאי-ודאות חמורה בחוק ויערער את כוחן של מדינות לאכוף סטנדרטים קיימים וחדשים בנושא זכויות אדם.
עם זאת, הבהיר הארכיבישוף כי הוותיקן מתנגד לאפליה כנגד הומוסקסואלים וציין כי "הכס הקדוש ממשיך להחזיק בעמדתו לפיה יש להימנע מכל רמז לאפליה בלתי-הוגנת כלפי הומוסקסואלים ודוחק במדינות להימנע מהטלת עונשים כלפיהם". בתגובה להודעת הכס הקדוש, כינה העיתון האיטלקי "לה סטאמפה" את הודעת הארכיבישוף "גרוטסקית", וטען כי הוותיקן מפחד מ"תגובת שרשרת לטובת ההכרה באיחוד חד-מיני במדינות כמו איטליה, בהן אין הכרה כזו בחוק".[18]
בארצות הברית, בה החקיקה בנושא שונה ממדינה למדינה, התנגדו בתחילה להצעה, יחד עם רוסיה, סין, הכס הקדוש וארגון המדינות האסלאמיות.[19][2] הממשל הפדרלי בראשות ברק אובמה שינה את עמדת המדינה לתמיכה בהצעה בפברואר 2009.[20]
ההצעה נגדית, שבה תמכו 57 ממדינות האו"ם, הוקראה על ידי נציג סוריה בעצרת הכללית. את ההצעה הוביל ארגון המדינות האסלאמיות והיא דוחה את הרעיון לפיו נטייה מינית היא עניין ביולוגי, וקובעת כי ההצעה להצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית מאיימת להחליש את עקרונות זכויות האדם.[2] בהצעה הנגדית מצוין כי ההצעה "יורדת לעומקם של נושאים אשר נופלים במהותם לתחום שיפוטן הפנימי של מדינות" ושהדבר עלול להוביל ל"נורמליזציה חברתית וייתכן אף הכרה בחוק של מגוון מעשים נתעבים לרבות פדופיליה".[1]
בנושא דומה, כשל ארגון המדינות האסלאמיות בניסיון למחוק את המונח "נטייה מינית" ממסמך שוודי המגנה הוצאות מיידיות להורג ואומץ כהצהרה רשמית של האו"ם.[2]
התפלגות ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינות תומכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
96 מדינות תומכות:
האיחוד האירופי (27):
אוסטרליה
אוקראינה
איי בהאמה
איי מרשל
אורוגוואי
איסלנד
אלבניה
אל סלוודור
אנדורה
אקוודור
ארגנטינה
ארמניה
ארצות הברית יוזמת (בעבר נגד)
ברזיל
בוליביה
בוסניה והרצגובינה
גאורגיה
גואטמלה
גבון
גינאה ביסאו
דרום אפריקה יוזמת
דומיניקה
הונדורס
הפיליפינים
הממלכה המאוחדת
הרפובליקה הדומיניקנית
הרפובליקה המרכז-אפריקאית
ונצואלה
וייטנאם
ונואטו
טובאלו
כף ורדה
יפן
ישראל
ליכטנשטיין
מאוריציוס
מיקרונזיה
מונטנגרו
מזרח טימור
מונקו
מולדובה
מונגוליה
מקדוניה הצפונית
מקסיקו
נורווגיה
נאורו
ניו זילנד
ניקרגואה
נפאל
סאו טומה ופרינסיפה
סרביה
סמואה
סן מרינו
סיירה לאון (בעבר נגד)
סיישל
פרגוואי
פנמה
פיג'י (בעבר נגד)
פרו
פלאו
פרו
צ'ילה
קובה
קולומביה יוזמת
קוריאה הדרומית
קנדה
קוסטה ריקה
רואנדה (בעבר נגד)
שווייץ
תאילנד
מדינות מתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
54 מדינות מתנגדות:
הליגה הערבית (22):
סוריה יוזמת
אוגנדה
אריתריאה
איי שלמה
אינדונזיה
איראן
אפגניסטן
אתיופיה
בנגלדש
בנין
ברוניי
גינאה
גמביה
האיים המלדיביים
זימבבואה
חוף השנהב
טורקמניסטן
טג'יקיסטן
טוגו
טנזניה
מאלי
מלאווי
מלזיה
ניגריה
ניז'ר
אסוואטיני
סנגל
סנט לוסיה
פקיסטן
צ'אד
קוריאה הצפונית
קזחסטן
קמרון
קניה
לא תמכו באף צד[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוסיה
בלארוס
גיאנה
לסוטו
קיריבטי
גאנה
קירגיזסטן
אזרבייג'ן
ליבריה
סנט קיטס ונוויס
אנטיגואה וברבודה
אנגולה
טרינידד וטובגו
גרנדה
בורקינה פאסו
בורונדי
ברבדוס
סורינאם
בליז
האיטי
ג'מייקה
טורקיה
גינאה המשוונית
הרפובליקה של קונגו
בהוטן
מדגסקר
מוזמביק
בוטסואנה
זמביה
הרפובליקה העממית של סין
הודו
סרי לנקה
מיאנמר
פפואה גינאה החדשה
קמבודיה
לאוס
נמיביה
אוזבקיסטן
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
דרום סודאן - לא הייתה מדינה עצמאית בימים אלו ולכן לא הייתה אחת ממדינות החברות באומות המאוחדות
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זכויות להט"ב
- זכויות להט"ב באוקיאניה
- זכויות להט"ב באירופה
- זכויות להט"ב באמריקה
- זכויות להט"ב באסיה
- זכויות להט"ב באפריקה
- זכויות להט"ב בחבר העמים הבריטי
- זכויות להט"ב במדינות ברית המועצות לשעבר
- זכויות להט"ב במזרח התיכון
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לעיון בסעיפי הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית באתר ממשלת הולנד (באנגלית)
- שלמה שמיר, "שוויון זכויות להומוסקסואלים - לא באו"ם", הארץ, 20/12/08
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 MacFarquhar, Neil (18 December 2008). "In a First, Gay Rights Are Pressed at the U.N.". New York Times. Retrieved 20 December 2008.
- ^ 1 2 3 4 "UN divided over gay rights declaration". Reuters. 18 December 2008. Retrieved 2008-19-12.
- ^ International Covenant on Civil and Political Rights (באנגלית)
- ^ 1 2 Amnesty International (12 December 2008). "United Nations: General assembly to address sexual orientation and gender identity - Statement affirms promise of Universal Declaration of Human Rights". Press release. Retrieved 20 March 2009.(הקישור אינו פעיל, 25.4.2020)
- ^ בטיוטת ההחלטה תמכו המדינות הבאות: איטליה, אירלנד, בלגיה, ברזיל, דנמרק, הולנד, הממלכה המאוחדת, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, נורווגיה, ספרד, פורטוגל, פינלנד, צ'כיה, צרפת, קנדה ושוודיה.
- ^ Brazilian Resolution (באנגלית)
- ^ "UN Brazilian resolution". ILGA. אורכב מ-המקור ב-2009-10-30.
- ^ "UN language versions Brazilian resolution".
- ^ 1 2 Amnesty International (12 December 2008). "UN: General Assembly statement affirms rights for all". Press release. Retrieved 20 March 2009. (הקישור אינו פעיל, 25.4.2020)
- ^ Organization of American States (באנגלית)
- ^ "UN General Assembly press report". 18 Dec 2008.(הקישור אינו פעיל, 25.4.2020)
- ^ 1 2 שלמה שמיר, "שוויון זכויות להומוסקסואלים - לא באו"ם", הארץ, 20 בדצמבר 2008
- ^ "In turnaround, US signs UN gay rights document". Reuters. March 18, 2009
- ^ Tatchell, Peter (18 December 2008). "66 countries sign UN gay rights statement". Retrieved 20 March 2009.(הקישור אינו פעיל, 25.4.2020)
- ^ "General Assembly: 70th and 71st plenary meeting, morning session, 02:32:00". United Nations. 18 December 2008. Retrieved 6 January 2008.
- ^ "Vatican criticised for opposing gay decriminalisation". The Irish Times. 2 December 2008. Retrieved 20 March 2009.
- ^ Holy See (18 December 2008). "Statement of the Holy See Delegation at the 63rd Session of the General Assembly of the United Nations on the Declaration on Human Rights, Sexual Orientation and Gender Identity". Press release. Retrieved 20 March 2009.
- ^ Pullella, Philip; Reuters (2 December 2008). "Vatican attacked for opposing gay decriminalisation". International Herald Tribune. Retrieved 20 March 2009.
- ^ Associated Press, "אובמה תומך בהצהרת זכויות ההומוסקסואלים", באתר ynet, 18 במרץ 2009
- ^ Pleming, Sue (18 March 2009). "In turnaround, U.S. signs U.N. gay rights document". Reuters. Retrieved 20 March 2009.
