בנימין זאב הרצל – הבדלי גרסאות
גשדגקשדחלגןםשדוג תגיות: עריכה חזותית חשד למילים בעייתיות |
מ שוחזר מעריכות של 2.55.128.255 (שיחה) לעריכה האחרונה של Ranbar |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מפנה|הרצל}} |
|||
הרצל היה בן זונה. |
|||
{{מנהיג1 |
|||
|שם=בנימין זאב תאודור הרצל |
|||
|תאריך לידה=[[2 במאי]] [[1860]] |
|||
|מקום לידה=פשט (כיום חלק מ[[בודפשט]]), [[הונגריה]] |
|||
|תאריך פטירה=[[3 ביולי]] [[1904]] |
|||
|מקום פטירה=[[וינה]], [[אוסטריה]] |
|||
|תמונה=[[קובץ:Theodor Herzl.jpg|מרכז|250px]] |
|||
|כיתוב=בנימין זאב הרצל, אבי [[התנועה הציונית]] והוגה [[מדינת ישראל]] |
|||
|שם בשפת המקור=ב[[גרמנית]]: Theodor Herzl {{ש}} ב[[הונגרית]]: Herzl Tivadar |
|||
|מדינה=[[האימפריה האוסטרית]] (ובהמשך [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]]) |
|||
|מקום קבורה=[[הר הרצל]], [[ירושלים]] |
|||
|מקצוע=[[עיתונאי]], [[סופר]] ו[[אקטיביזם|פעיל פוליטי]] |
|||
|מפלגה= |
|||
|בת-זוג=[[משפחת הרצל#רעייתו|יוליה (ז'ולי) נשאואר]] (1889–1904) |
|||
|בן-זוג= |
|||
|אתר אינטרנט= |
|||
|חתימה=[[קובץ:Theodore Herzl signature.svg|150px|]] |
|||
|שושלת= |
|||
|תפקיד1= |
|||
|תפקיד2= |
|||
}} |
|||
[[קובץ:Herzl as a young journalist.jpg|שמאל|ממוזער|200px|בנימין זאב הרצל בצעירותו, [[1878]]]] |
|||
'''בנימין זאב תאודור הרצל''' (ב[[גרמנית]]: '''Theodor Herzl'''; ב[[הונגרית]]: '''Herzl Tivadar'''; [[י' באייר]] [[ה'תר"ך]], [[2 במאי]] [[1860]] – [[כ' בתמוז]] [[ה'תרס"ד]], [[3 ביולי]] [[1904]]) היה [[עיתונאי]], [[משפטן]], [[סופר]], [[מחזאי]] ו[[מדינאי]] [[יהודי]], יליד [[בודפשט]]. מפתח רעיון [[ציונות מדינית|הציונות המדינית]] ומייסד ה[[ציונות]] כ[[תנועה חברתית|תנועה]] [[לאומיות|לאומית]]-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, ואחר כך בציבוריות היהודית ב[[היישוב|יישוב]] ב[[ארץ ישראל]] וברחבי העולם - בכלל זה בספרות, ביצירה ובמחקר, הוענק לו התואר "חוזה המדינה". ישנם הרואים בהרצל [[משיח בן יוסף]] (משיח בן יוסף הוא המשיח החומרי, בניגוד ל[[משיח בן דוד]] שאחראי על הבאת [[גאולה|הגאולה]]) מכיוון שהוא היה חוזה המדינה. |
|||
מאז כינוס [[הקונגרס הציוני הראשון]] בשנת [[1897]] עד לפטירתו, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינאמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב [[יהדות אירופה]], והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי ה[[עלייה לארץ ישראל]], והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את [[הקמת מדינת ישראל|הקמת]] [[מדינת ישראל]]. |
|||
== קורות חייו == |
|||
=== שנות צעירותו === |
|||
{{הפניה לערך מורחב|משפחת הרצל}} |
|||
[[קובץ:PikiWiki Israel 6967 Theodor Herzl at the age of 5 .jpg|ימין|ממוזער|170px|הרצל בגיל 5 בבית משפחתו בבודפשט שבהונגריה]] |
|||
הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט), שבילדותו של הרצל הפכה לבירת המשנה של הקיסרות ה[[אוסטרו-הונגריה|אוסטרו-הונגרית]] (וכיום [[עיר בירה|בירת]] [[הונגריה]]). בני משפחתו הושפעו מ[[תנועת ההשכלה היהודית]] והיו [[התבוללות|מעורים]] בחברה הכללית. מצד אביו היה צאצא למשפחות מ[[יהדות ספרד]] אשר נדדו ב[[בוהמיה]], ב[[שלזיה]] וב[[מורביה]] והגיעו עד [[בלגרד]], משם עברו לזמלין. אמו, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט ([[1836]], פשט - [[1911]], וינה) הייתה בת למשפחה [[יהדות אשכנז|אשכנזית]] משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית. |
|||
אביו, יעקב הרצל ([[1835]], זמלין - [[1902]], וינה), היה מצאצאי הרב [[יוסף טאיטאצאק]]. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית ב[[זמון|זמלין]] שב[[סרביה]], בתקופה שכיהן בה הרב [[יהודה שלמה אלקלעי]], מ[[מבשרי הציונות]].{{הערה| [[אלכס ביין]], '''הרצל: ביוגראפיה''', ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג-1983, (להלן: ביין הרצל), עמ' 4-1.}} |
|||
יעקב הרצל שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם ב[[מסחר]] בעצי יערות. המשפחה הייתה אמידה, למעט תקופת המשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת [[1873]]. בבית המשפחה דיברו גרמנית ו[[הונגרית]], והשתמשו גם באוצר מילים [[עברית|עִברי]] ו[[יידיש|יִידִי]], שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת [[1867]], כאשר היה ילד, ניתן ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, [[שוויון זכויות]] בפועל. אליו נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפייה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל התרבות ה[[מדיארים|מדיארית]] וה[[לאומיות]] ההונגרית. |
|||
הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך ל[[בית הכנסת הגדול של בודפשט|בית הכנסת הגדול]] ה[[יהדות נאולוגית|נאולוגי]] ברחוב דוהן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859.{{הערה|1={{מעריב|שאול בן-חיים|הבית הריק באמצע המרכז הסואן|1958/09/05|00401}}.}}{{הערה|אז בכתובת "אורסאג - אוט 47", כיום נמצא באתר המוזיאון היהודי של בודפשט.}} מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת כיכר ויגאדו.{{הערה|כיום - רחוב אפאצאי צ'רה 10.}} תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, ואחר כך ב[[גימנסיה]] ריאלית ציבורית.{{הערה|הגימנסיה נקראה אחר כך תיכון יוז'ף אטבש.}} אך החליט להפסיק את לימודיו במוסד זה בגלל האווירה העוינת כלפי יהודים בשל דתם שהוצגה כעבודת אלילים.{{הערה|ביין הרצל, עמ' 11.}} תקופת מה קיבל שיעורים פרטיים, ואחר כך, עבר ללמוד בין השנים 1876{{כ}}-1878 בגימנסיה היוקרתית ה[[לותרניזם|לותרנית]], שבה כמעט מחצית התלמידים היו יהודים. |
|||
בשנת [[1878]], לאחר פטירת אחותו פאולינה, עבר הרצל עם משפחתו ל[[וינה|ווינה]], בירת [[אוסטרו-הונגריה]], שם החל ללמוד [[משפטים]] ב[[אוניברסיטת וינה]], וסיים ב-[[1884]] כ[[דוקטור]] למשפטים. בתקופת הלימודים, בין השנים 1883-1878, היה חבר באגודת הסטודנטים ([[גרמנית]]: Burschenschaft) "אַלְבִּיַה" (Albia) בעלת הצביון הלאומי-גרמני אשר [[סיסמה|סיסמתה]] הייתה, ברוח תנועות השחרור של [[העת החדשה]]: "כבוד, חופש, מולדת" (="Ehre, Freiheit, Vaterland"). במסגרת "קורפורציה" זאת היה הרצל עד לא אחת לביטויי [[אנטישמיות]], ולבסוף נטש אותה בשל כך. כמו כן, השתתף פעם אחת ב[[דו-קרב]] המסורתי "מנזור" (Mensur), כשלצדו עמד כ"עד" עמיתו, פרנץ שטרק. |
|||
הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי ל[[עיתונאות]], ל[[תיאטרון]] ול[[ספרות]]. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "[[תקרת הזכוכית]]" שמנעה קידום יהודים שעסקו במקצוע.{{הערה|ביין הרצל, עמ' 32.}} |
|||
[[קובץ:Herzl with daughters.jpg|שמאל|ממוזער|200px|הרצל וילדיו בטיול, 1900]] |
|||
הוא נישא בשנת [[1889]] ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר, ולהם נולדו שלושה ילדים: פאולינה (על שמה של אחותו), האנס וטרודה. |
|||
בתו הבכורה, [[משפחת הרצל#פאולינה|פאולינה]] (נולדה ב-[[29 במרץ]] [[1890]]). נפטרה כתוצאה מנטילת יתר של משככי כאבים בעיר [[בורדו]], בגיל 40, ב-[[8 בספטמבר]] [[1930]]. |
|||
בנו השני, [[משפחת הרצל#האנס|האנס]], נולד ב-[[10 ביוני]] [[1891]]. האנס [[התנצרות|התנצר]] ואחר חזר ליהדות. לפרנסתו עסק ב[[תרגום]]. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-[[15 בספטמבר]] [[1930]]. |
|||
בתו השלישית, [[משפחת הרצל#מרגרטה גרטרודה|טרודה]] (נולדה ב-[[20 במאי]] [[1893]]) הייתה היחידה מילדיו שהקימה משפחה. היא נישאה לתעשיין ריכרד נוימן וילדה את [[משפחת הרצל#נכדו|נכדו]]. |
|||
נכדו היחיד, סטפן תאודור נוימן (נורמן), שירת כקצין ב[[הצבא הבריטי|צבא הבריטי]] בחיל התותחנים הבריטי. הוא [[התאבדות|התאבד]] לאחר שנודע לו על מות הוריו ב[[השואה|שואה]].{{הערה|ב-[[19 בספטמבר]] [[2006]], לאחר טקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של האנס ופאולינה מבית העלמין היהודי ב[[בורדו]], ולמחרת ב-[[20 בספטמבר]], נקברו בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יושבי ראש [[ההסתדרות הציונית]], שם כבר היו קבורים הוריו ואחותו של הרצל. בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה. |
|||
ב-[[5 בדצמבר]] [[2007]] הובא גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן, לקבורה באותה חלקה, מהעיר [[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]].}} |
|||
=== לאומיות יהודית === |
|||
[[קובץ:Wien Burgtheater side view.jpg|שמאל|ממוזער|200px|בניין ה[[בורגתיאטר]] בווינה בו הוצגו מחזות של הרצל (2003)]] |
|||
בשנת [[1891]] נשלח ל[[פריז]] ככתב העיתון הווינאי החשוב "[[נויה פרייה פרסה|נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה]]" ('''Neue Freie Presse'''). במסגרת עבודתו ביקר ב[[לונדון]] וב[[איסטנבול]]. מאוחר יותר התמנה לעורך ה[[פיליטון|פיליטונים]] של העיתון, והחל לכתוב [[מחזה|מחזות]] עבור התיאטרון הווינאי. במסגרת עבודתו בעיתון, הכיר הרצל את [[תאודור הרצקה]], כותב ה[[אוטופיה]] '''פריילנד''' והשפעת חלק מרעיונותיו בוטאה בספרו '''אלטנוילנד'''.{{הערה|ביין הרצל, עמ' 118-117.}} |
|||
בהיותו בווינה נתקל בגילויי [[אנטישמיות]]: אחד, שנחקק היטב בזכרונו, התרחש ב-[[5 במרץ]] [[1883]], בעת אזכרה ל[[מלחין]] [[ריכרד וגנר]] במסגרת "אלביה". באזכרה זו (שבה הרצל לא השתתף) הציע הנואם להנהיג "אנטישמיות ואגנרית" בווינה, ובעקבות זאת הסיר הרצל את חברותו באגודה.{{הערה|ביין הרצל, עמ' 28-26.}} הסביבה החברתית שבה שהה הייתה ספוגה בהלכי רוח אנטישמיים, שהועלו על הכתב בספר "[[השאלה היהודית]] כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" ('''Die Judenfrage als Racen, Sitten- und Culturfrage''') של [[אויגן דיהרינג]], וזכו לתמיכה מהסובבים אותו: מספר פעמים אזכר הרצל את ספרו של דיהרינג, שהופיע ב-[[1881]], כסיבה העיקרית להתמודדותו עם שאלת סיכוי ההשתלבות של היהודים בתרבות אירופה. |
|||
[[קובץ:Neue ghetto herzl-2.jpg|שמאל|ממוזער|150px|שער הספר: '''הגטו החדש''', 1897]] |
|||
ב-[[1894]] כתב הרצל את מחזהו "[[הגטו החדש]]", ובו תיאר את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח ה[[אמנציפציה ליהודים|אמנציפטורי]] המובהק – בין שמירה על הערכים היהודיים ובין הרצון להשתלב בחברה ולהיות מודרני. הצעיר, שמואל יעקב שמו, לא רוצה להיטמע בחברה הנוצרית, אך מאידך רוצה לפרוץ את מוסכמות החברה היהודית המדוכאת ולהרים ראשו בגאווה. הדמות הראשית מחפשת פיוס ופתרון אישי, כלומר פתרון יהודי-אישי, [[אוטואמנציפציה]]. הרצל ראה את המחזה כאמצעי להעלות את השאלה היהודית לדיון פומבי-עולמי. |
|||
בבחירות לראשות עיריית וינה בשנת [[1895]] נבחר לאחר בחירות [[דמוקרטיה|דמוקרטיות]] [[קרל לואגר]], מועמד [[לאומנות|לאומני]] ו[[גזענות|גזעני]], אנטי-[[סלאבים|סלאבי]] ואנטישמי. בחירתו העלתה אצל הרצל את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הקיסר [[פרנץ יוזף]], שהיה בעל דעות ליברליות והומניסטיות, לא הסכים למינויו ל[[ראש העיר]], אך בכל זאת, זכה לואגר בבחירות שוב. הרצל ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]], שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים. |
|||
ביומניו, שנכתבו בתקופת פעילותו הציונית, ציין הרצל כי בשעתו עלה בדעתו שאולי ניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי [[התנצרות]] המונית (הוא מציין כי מנהיגי היהודים, והוא עצמו, לא היו אמורים להתנצר). אך רעיון זה, שחלף במוחו גם נדחה במהרה, ולא היו לו שום תוצאות מעשיות.{{הערה|'''כתבי הרצל''', (להלן: '''כתבי הרצל'''), כרך ב', יומן א', עמ' 14.)}} |
|||
רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש. בהיותו בפריז באביב [[תרנ"ה]] [[1895]] הוא כתב ביומנו: |
|||
{{ציטוט|תוכן="בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה - והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק - אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת..."|מקור='''כתבי הרצל''', כרך ב' היומן א פאריז אביב תרנ"ה (1895), סמוך לשבועות .}} |
|||
כמו כן מפורסמת אמירתו של הרצל:{{ציטוט|תוכן="אין אומתינו אומה אלא באמונתה"|מקור='''ספר הימים''' א' 57.}} |
|||
===משפט דרייפוס=== |
|||
[[קובץ:Degradation alfred dreyfus.jpg|ממוזער|שמאל|200px|טקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, [[1895]]]] |
|||
מודעותו ורגשותיו של הרצל לגבי מעמד היהודים ומצבם העמיקו כאשר סיקר את [[משפט דרייפוס]] כשליח '''נויה פרייה פרסה''' ב[[פריז]]. הרצל היה עד לישיבות בית המשפט ולנתינת פסק הדין ב-[[22 בדצמבר]] 1894, להלכי הרוח בדעת הקהל ולעמידתו הגאה של דרייפוס. הוא שמע את צעקות ההמון "יודאס! בוגד!!" בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, ואת תשובתו בקול: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!", ב-[[5 בינואר]] [[1895]].{{הערה|בתום משפטו, לאחר שכבר הספיק לקבול על פסק הדין הראשון, הורשע דרייפוס בבגידה. בבית הספר הצבאי בפריז נערך טקס צבאי שבו נתלשו מעליו דרגתו וסמליו, ו[[חרב]]ו נופצה. ראו: ביין הרצל, עמ' 83-79.}} |
|||
בכתבה של הרצל על הטקס נכתב שההמון קרא לעבר דרייפוס: "מוות לבוגד". כארבע שנים לאחר מכן, סיפר הרצל כי בכתבה שהגיש נכתב "מוות ליהודים!", אבל המערכת שינתה את הנוסח.{{הערה|לקריאה נוספת: '''תיאודור הרצל''', חלק ראשון, עמ' 176. השווּ להערות: אלכס ביין, '''הרצל ודרייפוס''', עמ' 34.}} הרצל היה מוטרד מכך שבצרפת - שבה היה מספר היהודים מועט - השתרבבו לשערוריית ה[[שחיתות]] הקשורה ב[[תעלת פנמה]], שמות של בנקאים יהודים, וכתוצאה מכך נוצרה אווירה שלילית כלפי מי שכונו "היהודים המוכרים את צרפת". |
|||
בעקבות אירועים אלו שוכנע הרצל שעל היהודים לעזוב את [[הגולה]] (רוב היהודים ישבו במזרח אירופה שבה הייתה האנטישמיות שכיחה), ולהקים [[מדינה יהודית]] ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. הרצל הושפע גם מעליית [[לאומיות|התודעה הלאומית]] של עמים שונים שרווחה ב[[אוסטרו-הונגריה|אימפריה האוסטרו-הונגרית]] בתקופה זו. הונגרים, [[צ'כי]]ם, [[סלובקי]]ם וקבוצות נוספות ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת-הלאומים. |
|||
חוקרים אחרים חולקים על הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. [[שלמה אבינרי]] טען כי ביומניו מהשנים [[1895]]–[[1897]], מתחילת כתיבת יומניו ועד ל[[הקונגרס הציוני הראשון|קונגרס הציוני הראשון]] — השנים המעצבות שבהן התגבש הרעיון הציוני אצל הרצל — מוזכר דרייפוס רק פעמיים. כמו כן, הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר '''ארמון בורבון''' ללא שינוי משמעותי.<ref>[[שלמה אבינרי]], [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14661&author=1341 דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית: חלק ב], [[אלפיים (כתב עת)]], 15, 1997, עמ' ?</ref> טענה נוספת היא שהרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס; אולם בהמשך היה "משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע ... וכך טען בימים ההם בשיחתו עם הנספח הצבאי של הצירות האיטלקית בפאריס, פאניצארדי, שמילא אחר-כך תפקיד בגילוי אמיתות העניין".{{הערה|ביין הרצל, עמ' 83. וראו: ב"ז הרצל, '''הרצל ודרייפוס - כתבות ומאמרים של הרצל על משפט דרייפוס''' (תרגום: מאיר מוהר; עריכה: אלכס ביין), תל אביב: הוצאת [[מרדכי ניומן]]; ירושלים: סיני, 1945, עמ' 9{{כ}}-10.}} אמנם, רק ב-[[1899]] ציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני.{{הערה|אלכס ביין, '''תיאודור הרצל, ספר תולדותיו''', כרך ראשון, א-ב, תל אביב: דפוס הפועל הצעיר, 1934, עמ' 177. וראו גם: [[יוסי שריד|שריד, יוסי]], "[http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/913456.html לא חוזה או הוזה, דווקא איש מעשה]", מוסף 'ספרים' של "[[הארץ]]", 23 באוקטובר 2007}} |
|||
=== פעילותו המדינית === |
|||
בשנת [[1896]] פרסם הרצל את ספרו "[[מדינת היהודים]]" ('''Der Judenstaat'''), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. בספר זה הדגיש שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על [[מדינה]] משלו, שיכולה לקום ב[[ארגנטינה]] או ב[[ארץ ישראל]].{{הערה|1= ראו: [http://www.benyehuda.org/herzl/herzl_003.html '''מדינת היהודים'''].}} ספר זה היווה בסיס לזרם [[ציונות מדינית|הציונות המדינית]], שתומכיה סברו, כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על [[ארץ ישראל]] קודם לתחילת ה[[התיישבות]] בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל ב[[הגירה]] ([[עלייה לארץ ישראל|עלייה]]). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "[[ציונות מעשית|הציונות המעשית]]" של "[[חובבי ציון]]" בראשות [[מנחם מנדל אוסישקין|אוסישקין]], שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מה[[רומן]] ה[[אוטופיה|אוטופי]] שלו, "[[אלטנוילנד]]" (גרמנית: "ארץ ישנה-חדשה"), סבר הרצל כי ל[[ערביי ארץ ישראל]] יהיה שוויון זכויות במדינת היהודים; מאידך, לא חזה הרצל את עלייתה של [[לאומיות ערבית|תנועה לאומית ערבית]] העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים מ[[מדינאי]] אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תיתפתחנה בעולם הלא-אירופי.{{מקור}} |
|||
על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות [[דיפלומטיה|דיפלומטית]] נרחבת, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי מדינות וארגונים, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה שהייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). כבר ב-1895 הצליח לגייס את [[מקס נורדאו]], אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה, לרעיונו. |
|||
==== פעילותו בקרב "גבירים" ==== |
|||
בשנת [[1895]] החל הרצל בניסיונותיו לשכנע יהודים עשירים לתמוך בתנועה הציונית הממוסדת בהנהגתו. הוא פנה אל [[מוריס הירש|הברון הירש]] במכתב נועז שהחל במילים: "אדון נכבד מאוד! מתי יורשה לי הכבוד לבקר אצלך? הייתי רוצה לשוחח עמך בשאלת-היהודים. אין הדברים אמורים בראיון עיתונאי, וכן גם לא בעסק-כספים מכוסה או מגולה... אני מבקש רק לשוחח עמך שיחה פוליטית-יהודית, שאולי תצמיח פעולה בזמן שגם אני וגם אתה לא נהיה עוד בחיים".{{הערה|ציטוט אצל: ביין הרצל, עמ' 88.}} כן פנה אל [[אדמונד ג'יימס דה רוטשילד|הברון רוטשילד]]. אולם בפניות אלו נחל אכזבה. הברון הירש היה עסוק בהקמת [[יק"א]] ומציאת מדינות שבהן יהודים יוכלו למצוא מפלט, והברון רוטשילד עדיין לא חש מחויב לרעיון הציוני. כתוצאה מהסירוב החליט הרצל לפנות ישירות לעם היהודי. כסופר וכעיתונאי ידע את חשיבות המילה הכתובה, ולכן ישב לכתוב את ספרו "[[מדינת היהודים]]" – שהיווה הרחבה ל"נאום אל הרוטשילדים", שחיבר לקראת פגישתו עם רוטשילד. – "קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם (ארץ ישראל או [[ארגנטינה]]), שכן זה הפתרון היחיד ל"צרת היהודים". |
|||
===== שתדלנות אצל הסולטאן ===== |
|||
[[קובץ:Medjidieorder.jpg|שמאל|ממוזער|100px|אות המג'ידיה]] |
|||
פגישתו הראשונה עם יועצי ה[[סולטאן עות'מאני|סולטאן העות'מאני]] ב[[קושטא]] הייתה בימים 29-18 ביוני 1896. הרצל הציע תוכניות להתיישבות יהודים בארץ ישראל, שרובן ככולן נדחו; אולם הוענק לו אות [[מסדר המג'ידיה]] מהמדרגה השלישית.{{הערה|ביין הרצל, עמ' 158.}} |
|||
להשגת המטרה הציונית ולהפצת רעיונותיו, ניהל הרצל מגעים דיפלומטיים להשגת צ'ארטר (ערבות) מאת הסולטאן העות'מאני ליישב יהודים ב[[ארץ ישראל]], על בסיס הצעה כי התנועה הציונית [[התרמה|תתרום]] סכומי כסף ל[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]] כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה. |
|||
בחודש [[מאי]] [[1901]] התקבל לראיון אצל הסולטאן [[עבדול חמיד השני]].<ref>[[עמוס אילון]], '''הרצל''', תל אביב: [[הוצאת עם עובד]], ספרית אופקים, 1976, (להלן: "הרצל"), עמ' 361 </ref>הפגישה נערכה בקושטא (שמה הקודם של איסטנבול).<ref>הרצל, עמ' 364 - 371 </ref> הסולטאן הסכים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ליישב יהודים בשטחי האימפריה, אבל לא בארץ ישראל. הצעותיו של הסולטאן התייחסו ל[[אנטליה]], לאזור הגאוגרפי של [[ארם נהריים]], ל[[סוריה]] וכדומה. הרצל דחה את הצעות הסולטאן בעיקר בגלל כישלונו בגיוס התחייבויות של יהודים עשירים למימון רעיונו. |
|||
הרצל לא העריך את ה[[סולטאן]], ואף ביטא זאת ביומנו. על מנת ליצור אהדה אצל הסולטאן, החליט לתת לו במתנה [[מכונת כתיבה]] בשפה ה[[ערבית]] (שהייתה נהוגה אז באימפריה העות'מאנית). הואיל ומכונה כזו עדיין לא הייתה קיימת, פנה הרצל לחברת [[רמינגטון]], שהסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזו בתמורה לסכום נכבד, אולם עקב בעיות טכניות לא עמדה החברה בתאריך היעד והרצל הגיע לפגישה ללא המכונה. |
|||
===== פנייתו לקיסר הגרמני ===== |
|||
הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לראיון אצל [[קייזר|קיסר גרמניה]] [[וילהלם השני]], אשר עמד בראש [[הקיסרות הגרמנית]]. הוא תיכנן לבקש מהקיסר להפעיל את השפעתו על ה[[סולטאן]] ה[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאני]] לטובת הענקת צ'רטר. |
|||
בתיווכו של [[ויליאם הכלר]] הצליח הרצל להיפגש עם [[פרידריך הראשון, הדוכס הגדול מבאדן|פרידריך, הדוכס מבאדן]] (דודו של הקיסר). הרצל הצליח לשכנע את הדוכס בנחיצות פגישה מדינית, וקיבל אישור להיפגש עם הקיסר ב[[קונסטנטינופול]] לפגישה קצרה. בפגישה זו סוכם כי תיערך פגישה רשמית בעת [[מסע וילהלם השני לארץ ישראל|ביקורו של הקיסר במקומות הקדושים בארץ ישראל]] בעת חנוכת [[כנסיית הגואל]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]]. |
|||
הרצל נפגש מספר פעמים גם עם ראש ממשלת [[אוסטריה]] [[ארנסט פון קרבר]], בהן 11 פעמים בין פברואר ליולי [[1900]]. הרצל ייעץ לו בנושאים פוליטיים רבים ואף סייע לו בניסוח חוק ה[[בחירות]] האוסטרי. |
|||
=== העיתון "די ולט" === |
|||
לאחר אכזבתו מרעיון החסות הגרמנית המשיך הרצל להוביל את התנועה הציונית ולהיפגש עם שועי עולם כדי לקדם את הרעיון הציוני, ובמקביל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית זקוקה בהכרח ל"[[ביטאון|שופר]]" להפצת תורתה בקרב היהודים, ולכן ב-[[1897]] ייסד ב[[וינה|ווינה]] את העיתון "[[די ולט (שבועון ציוני)|די ולט]]" ("העולם"), שנועד להפיץ את רעיונות הציונות. "די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר", כותב הרצל במאמר המערכת הראשון של העיתון. "תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת".{{הערה|די ולט, גיליון ראשון, 4.06.1897}} |
|||
=== נסיעתו לארץ ישראל === |
|||
[[קובץ:PikiWiki Israel 7180 Herzl and members of the party in Izmir.jpg|שמאל|ממוזער|150px|בשוק של איזמיר, במסע לארץ ישראל, 1898]] |
|||
[[קובץ:Theodor Herzl on the passage to Egypt.jpg|ממוזער|שמאל|150px|באונייה בדרך למצרים, במסע לארץ ישראל, 1898]] |
|||
[[קובץ:PikiWiki Israel 7186 Herzl and party on their way to visit Palestine o.jpg|ממוזער|שמאל|150px|יחד עם מלוויו על סיפון אוניה בדרך ל[[נמל יפו]], [[1898]]]] |
|||
[[קובץ:Herzl2.jpg|שמאל|ממוזער|150px|[[תמונת פגישת הרצל עם קיסר גרמניה|פגישת הרצל]] עם קיסר גרמניה - התמונה "המתוקנת" ב[[פוטומונטז']]]] |
|||
[[קובץ:גלויה - הקיסר הגרמני וילהלם השני.jpg|שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|מילותיו של בנימין זאב הרצל כתובות על גלויה עם דיוקנו של הקיסר הגרמני שראתה אור לכבוד ביקורו בארץ ישראל]] |
|||
[[קובץ:Mamilla Herzl1.jpg|שמאל|ממוזער|150px|עם תושבים בשכונת [[ממילא]] בסמוך ל[[שער יפו]]]] |
|||
[[קובץ:Mamilla Herzl2.jpg|שמאל|ממוזער|150px|בשכונת ממילא]] |
|||
[[קובץ:Zionist Delegation to Jerusalem 1898.jpg|שמאל|ממוזער|150px|המשלחת הציונית לירושלים, 1898; מימין לשמאל: [[יוסף זיידנר]], [[משה שנירר]], הרצל, [[דוד וולפסון]], [[מקס בודנהיימר]]]] |
|||
באוקטובר [[1898]] [[מסע|נסע]] הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית קטנה, במטרה להיפגש עם הקיסר הגרמני [[וילהלם השני]], בעת [[מסע וילהלם השני לארץ ישראל|ביקורו בארץ ישראל]]. הוא נפגש עם הקיסר פעמיים, ב[[מקווה ישראל]] וב[[ירושלים]]. ההכנות לפגישות והשיחות עם הקיסר תועדו ביומניו של הרצל. לאכזבתו, הובהר בהן כי הקיסר הגרמני אינו מוכן להעניק חסות ל[[התיישבות]] יהודית בישראל, וכי עליו לפנות ישירות ל[[סולטאן עות'מאני|סולטאן]]. ה[[תמונת פגישת הרצל עם קיסר גרמניה|תמונה המתעדת פגישה זו]], שבה נראה הקיסר יושב על [[סוס]] ומביט על הרצל, היא בעצם תמונת [[פוטומונטז']] ערוכה, שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית, שהנציחה את פגישת הרצל והקיסר הגרמני במקווה ישראל. |
|||
תמר קופרשטיין, תלמידה ב[[מקווה ישראל]], תיארה בזיכרונותיה את רגשות האהבה וההערצה כלפי המנהיג הציוני, אשר רווחו ב[[יישוב]], ואת הציפייה לבואו, בעת ובעונה אחת עם ביקור הקיסר הגרמני, כאשר מתחם בית הספר סודר וקושט, ורבים שבתו ממלאכתם וצפו בתהלוכת האורחים: |
|||
{{ציטוט|תוכן="בית הספר "מקוה-ישראל" רעש מההכנות המרובות. המורים וכל תלמידיהם לקטו גם מן הגנים וגם מן החורשות כל פרח וכל צמח, שאפשר היה לקשט בהם את "מקוה ישראל". הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו; אך אני לבדי התעצבתי מאוד: הלא רק לכבודו של קיסר גרמניה, שיעבור על פני בית-ספרנו, נעשו כל ההכנות הללו... ביום שבו היה הרצל צריך להפגש עם קיסר גרמניה ([[י"ב בחשון]] תרנ"ט, [[28 באוקטובר]] 1898) השכמתי לקום. אך במקום ללכת לעבודתי, כמשפטי, עליתי הגגה, על גג-דירתנו השטוח, ששם כבר מצאתי הרבה ממכירנו היפואים, שהקדימו לבוא כדי לראות את מסע הקיסר עם סיעתו ירושלימה. בוודאי קוו לראות גם את הרצל; אני רציתי לראות רק את הרצל... הנה אני רואה את וילהלם קיסר עובר על פני בכל הדר-תפארתו, עם כל בני-סיעתו. כולם לבושים בתלבושת היפה של האבירים, נשרי-הזהב שעל כובעיהם מתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים יגמאו ארץ ורוכביהם - למה אכחד? - יפים הם מאוד. אך עיניי שׂוּמוֹת באיש העומד אצל השער ומשוחח עם המנהל... ומה נפלאות העיניים של האיש הזה! כל צער האומה הנודדת במשך אלפים שנה נראה מתוכן. אבל גם קרנו פניו וקסם של הכרה עצמית נפלאה שפוך עליהן, קסם מלא אורה, המאציל שמחה ותקוה על כל רואיו. |
|||
הנה הקיסר ראה אותו, הרגיש בו. רכוב הוא מתקרב אליו, מושיט לו את ידו מעל סוסו, גוחן לאזנו ולוחש לו דבר-מה... כל הסיעה עמדה, כאילו הרגישו כולם יחד, שהיא עומדת לפני אדון הארץ הזאת, לפני "בן המלך המכושף" שנתק את אסוריו... ובאותו רגע, ממש באותו הרף-עין, שראיתי את הקיסר ואת מנהיגנו אחוזי-יד, חשבתי בלי-משים - קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים - וכי אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תיכבש ארץ..."|מקור=הרצל במקווה-ישראל, מזכרונות תמר קופרשטין, (חשון תרנ"ט 1898), בתוך: [[אברהם יערי]] (עורך), '''[[זכרונות ארץ ישראל]]''', ב', ירושלים, תש"ז-1947, עמ' 764.}} |
|||
לירושלים הגיע הרצל ב[[רכבת]] בערב שבת בין ערביים, כשהוא [[חום (תסמין)|קודח מחום]]. לא הוכנה לקראתו קבלת פנים בירושלים, ורבני העיר לא הסכימו כלל לפוגשו. בעל [[מלון קאמיניץ]], שאצלו התארח הרצל, טען כי הרצל הגיע מעט לפני [[שבת]] ולא [[חילול שבת|חילל את השבת]] בפומבי אלא הלך ברגל מתחנת הרכבת עד המלון כשהוא קודח מחום. מחוסר מקום במלון זה נאלץ הרצל לעבור למחרת ל[[בית שטרן]]. מעדות מלווהו [[דוד שוב|דוד משה שוב]] עולה כי הרצל הגיע לירושלים לקראת כניסת השבת, ואף על פי שהסביר לו שנסיעת חולה לא מחללת שבת סירב הרצל לנסוע: |
|||
{{ציטוט|תוכן="בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדוחק והחום ברכבת, חלה הד"ר הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כוח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר ([[מלון קאמיניץ|המלון]] שוכן סמוך ל[[כיכר הדווידקה]], היום - בלב ירושלים), והדרך רחוקה מאד. אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שביארתי לו כי לגבי חולה אין כאן משום חילול שבת - הוא באחת: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע."|מקור='''עם הרצל לירושלים''', עמ' 52.}} |
|||
הרצל סייר בחוצות [[העיר העתיקה]]; בחיצוניותה היא הייתה "עיר מזרחית אופיינית קטנה, חרבה בחלקה, אשר פה-ושם מתחילים לבצבץ בה ניצני תחיה; עיר אשר הוד העבר סוכך עליה וקדושתה ניבטת מכל חרך, אך ההווה שלה עצוב, ועזובה וחדלון ממלאים אותו".{{הערה|צטטה אצל: [[יהושע בן אריה]], '''עיר בראי תקופה''', ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט-1979, עמ' 76.}} על כן הוא חש כאב ואכזבה וגם תקווה, וביומנו רשם: |
|||
{{ציטוטון|את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסא. כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי אלהים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה, ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יבריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים כליל תפארת... יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן, כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה}}.{{הערה|תיאודור הרצל, '''ספרי הימים''', ג, עמ' 186.}}<br /> |
|||
<br /> |
|||
הגעתו של הרצל למושבות הייתה בעלת חשיבות רבה עבורן. לקראת תום סיורו ב[[ראשון-לציון]] יצאו שלושה רוכבים על חמורים לקדם את פניו ולבקש ממנו לבקר ב"נחלת ראובן", היום [[נס ציונה]], בדרכו למושבה [[רחובות]]. במהלך ביקרו ב[[נס ציונה]] נפגש הרצל עם [[ראובן לרר]] מייסד המושבה בביתו ושמע על מצבה של המושבה, טעם מדבש כוורת לרר ולקח עימו אתרוגים ותפוזים. במהלך ביקור זה ביקר הרצל גם בצריפה של [[גולדה מילוסלבסקי]], מייסדת המושבה, ממנה התרשם במיוחד. הרצל שוחח איתה והאזין לדבריה ודעותיה. |
|||
=== פנייתו לבריטניה === |
|||
בשנים [[1902]]–[[1903]] פעל הרצל אצל המעצמה הבאה בתור - [[האימפריה הבריטית|הבריטים]], כדי למצוא חבל ארץ ליהודים. ב[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת]] נוצרה התנגדות להגירת יהודים מ[[מזרח אירופה]] אליה. לאור כך, הרצל הוזמן בראשית [[יולי]] [[1902]] להעיד בפני ועדה החקירה המלכותית לעניין הגירתם של "זרים עניים" - לשון נקייה ליהודים מרוסיה ורומניה- שהיגרו לאנגליה בשנים האחרונות להימלט מרדיפותיהם באירופה המזרחית. מטרתה של הוועדה הייתה לחסום את כניסתם לאנגליה על ידי חקיקת תקנות מנהליות.<ref>הרצל, עמ' 386 - 387 </ref> במסגרת זו, התנגד הרצל להגבלות חוקיות מכל סוג שהוא, וקרא לתקיפת הבעיה היהודית בשורשיה: הכרה ביהודים כאומה מכל האומות, בעלי זכות להקים בית בחבל ארץ מסוים, שלהצעתו, יכול להיות בצפון [[סיני]] בסביבות [[אל עריש]], או ב[[קפריסין]] (ע"ע מורחב:[[תוכנית אל עריש]]).<ref>הרצל, עמ' 389 - 390 </ref> בהמשך לכך, נשלחה ב[[פברואר]] [[1903]] משלחת מומחים מטעמו של הרצל לחקור את התנאים השוררים באזור.<ref>הרצל, עמ' 402 </ref> ובמסגרת זו, נפגש ב[[אפריל]] [[1903]] עם [[ג'וזף צ'מברליין]], שהיה אז [[משרד המושבות|שר המושבות]] הבריטי, כדי לדון בממצאי המשלחת. צ'מברליין, שדו"ח המשלחת היה מונח שולחנו, לא היה מעודד מממצאיו, ומשכך, הציע כתחליף [[תוכנית אוגנדה|שטח]] שהיה אז ב[[אוגנדה]], והוא כיום חלק מ[[קניה]].<ref>הרצל, עמ' 407 </ref> זאת הייתה הפעם השנייה שהצעה זאת הושמעה באוזניו של הרצל. הפעם הראשונה הייתה הצעה מליצית וקנטרנית שניתנה לו על ידי לורד נתנאל דה רוטישלד שלא תמך ב[[תוכנית אל עריש]], במסגרת פגישה שנערכה בין השניים בלונדון יום לפני מתן עדותו בפני ועדת החקירה המלכותית.<ref>הרצל, עמ' 389 </ref> אולם, בשני המקרים דחה לפי שעה את ההצעות על הסף, מתוך דבקותו בתוכניתו. ב[[מאי]] [[1903]] נדחתה [[תוכנית אל עריש|הצעתו]] של הרצל באופן סופי. הסיבה הרשמית לדחייה הייתה: שאין די מים בנילוס, ובכל מקרה, מחיר שאיבתם לסיני מתחת לתעלת סואץ יהיה יקר מדי. ויתרה מזאת, בניין המשאבות יפריע לתנועת האוניות בתעלת סואץ, וכתוצאה מכך, ישבש את המסחר הבריטי עם המזרח הרחוק.<ref>הרצל, עמ' 408 </ref> דחייה זאת, גרמה להרצל להרהר מחדש בתוכנית אוגנדה, בפרט לאור חוויותיו בוילנה את המציאות היום יומית של היהודים שם בחודש [[אוגוסט]] [[1903]]. ראה סעיף מורחב בערך זה "פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי". |
|||
=== פנייתו אל האפיפיור === |
|||
ב-[[25 בינואר]] [[1904]] ניסה הרצל לבקש את תמיכת ה[[אפיפיור]] [[פיוס העשירי]] בתנועה הציונית ובכוונתה לפתור את "בעיית היהודים", על ידי הבאת היהודים לארץ ישראל. כפי שכתב הרצל ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו ב[[ישו|אותו האיש]], ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי...".<ref>יומני הרצל, כרך ג', עמ' 258</ref> |
|||
=== ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות התנועה הציונית === |
|||
בשנת [[1897]], במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה מצד "[[חובבי ציון]]", כינס הרצל את [[הקונגרס הציוני הראשון]] ב[[בזל]] שב[[שווייץ]]. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר ב[[יהדות מזרח אירופה|מזרח אירופה]], בעקבות פרסום ספרו '''מדינת היהודים''', ועקב כישלון ניסיונותיו [[גיוס הון|לגייס]] בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה מדינית מאורגנת. הוא נועד להוות את מוסד החקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית. |
|||
בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו וב[[תעמולה]] לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את [[תוכנית בזל]], שקראה להקמת בית ליהודים ב[[ארץ ישראל]] בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה [[ההסתדרות הציונית העולמית]] כגוף ביצועי של התנועה הציונית. |
|||
על כינוס הקונגרס הראשון כתב הרצל ביומנו: "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד - שאזהר שלא להגותו ברבים- הריהו זה: '''בבזל ייסדתי את מדינת היהודים'''. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם...".<ref>תאודור הרצל, '''עניין היהודים - ספרי יומן, 1985–1904''', ירושלים 1997–2001, א', עמ' 482.</ref> |
|||
ב-[[1896]] הגה הרצל רעיון להקמת [[בנק]] ציוני, שיסייע ברכישת הצ'ארטר על ארץ ישראל מהסולטאן הטורקי. ב-[[1898]] החליט [[הקונגרס הציוני השני]] על ייסוד הבנק, וב-[[1899]] הוקמה חברת '''Jewish Colonial Trust''', שנקראה לאחר מכן בעברית "[[אוצר התיישבות היהודים]]", שהקימה את "[[בנק אנגלו-פלשתינה]]" (אפ"ק), שהפך מאוחר יותר ל"[[בנק לאומי]]". ב[[הקונגרס הציוני השלישי|קונגרס הציוני השלישי]] ([[1899]]) אושר הניסוח הרשמי של דרישת הצ'ארטר. |
|||
ב-[[1901]], בקונגרס הציוני החמישי, הוכרז על ייסוד "[[הקרן הקיימת לישראל]]", כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית. |
|||
=== התקבלותו בציבוריות היהודית === |
|||
[[קובץ:Theodor Herz007.jpg|שמאל|ממוזער|200px|בנימין זאב הרצל משקיף ממרפסת [[מלון שלושת המלכים]] ב[[בזל]] שב[[שווייץ]], בעת [[הקונגרס הציוני החמישי]], [[תרס"ב]]-[[1901]] (צילם: [[אפרים משה ליליין]])]] |
|||
[[קובץ:Zionorg.png|ממוזער|250px|המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה]] |
|||
פועלו של הרצל ויוזמותיו זכו להערצה והערכה רחבה בציבור היהודי ומנגד עוררו פולמוס והתנגדות. ראשי המתנגדים להרצל היו זרמים אנטי-ציוניים ב[[יהדות חרדית|יהדות החרדית]], חלקם מחשש שהציונות תשפיע לרעה על צביונו ה[[דת]]י של העם, וחלקם מפני שראו בציונות הפרת "[[שלוש השבועות]]", וטענו שרק בואו של ה[[משיח]] יביא את היהודים לארץ ישראל.{{הערה| תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי- מסכת כתובות, דף קיא}} עם זאת, היו זרמים חרדיים-ציוניים שהביעו תמיכה נלהבת בפועלו, כגון מנהיגי תנועת [[חיבת ציון]]; כך למשל כינה הרב [[משה כלפון הכהן]] את הרצל "איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון".{{מקור}} |
|||
בתשובה שפרסם בנימין זאב הרצל לדברי הרב הראשי של וינה ד"ר גידמאן, שיצא נגד התנועה הציונית, התייחס הרצל לתנועת ההתיישבות בארץ שהתנהלה למעלה מ-50 שנים שקדמו לזמנו, ומשתתפיה הקימו את "[[היישוב הישן]]":{{הערה|1=[http://benyehuda.org/herzl/herzl_009.html באתר פרויקט בן יהודה]}} {{ציטוט|תוכן="...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם ... אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני [[אהרון מרקוס]] בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? ... ואהרן מרקוס זה ... כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות". ".|מקור=בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן}} |
|||
מהצד השני התנגדו להרצל אנשי תנועת הפועלים היהודית "[[הבונד]]", שטענו שהציונות לא תפתור את [[הבעיה היהודית|בעיית היהודים]], ועל היהודים להשתלב במעמד ה[[פרולטריון|פועלים]] ובהתארגנותו הבינלאומית. הוגה הדעות הציוני [[אחד העם]] ביקר את כיוון הפעולה של [[הציונות המדינית]] שהנהיג הרצל; הוא טען כי "תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי 'נביאים' ולא על ידי 'דיפלומאטים'".{{הערה|אחד העם, הקונגרס הציוני הראשון, '''[[השילוח (כתב עת)|השילוח]]''', ספטמבר 1897. על יחסו של אחד העם והרצל, ראו למשל: ביין הרצל, עמ' 215-210.}} |
|||
ההערצה לה זכה בקרב ההמונים היהודים הייתה עמוקה וסוחפת והתגברה לאחר פטירתו. הערצת המבוגרים השפיעה על הדורות הצעירים, והכשירה במידה רבה את תודעתם של חלוצי [[העלייה השנייה]] ו[[העלייה השלישית]]. בזיכרונותיה של אשת העלייה השנייה [[חיותה בוסל]] ישנו תיאור הנוגע ליחס אנשי היישוב להרצל: "אבי היה חסיד מובהק, אך התייחס בסבלנות אל הדור הצעיר ובייחוד לציונים הצעירים. הופעת ד"ר הרצל הלהיבה אותו מאוד והיה מלקט כל אמרה מפיו. בין השמשות היו קהל החסידים מתאספים בבית-הכנסת של [[אדמו"ר|הרבי]] ושם, אגב כל סיפורי הנסים והמופתים, היה אבא מספר על נס הרצל. בביתנו הייתה תלויה תמונתו של ד"ר הרצל והיא מרכז לגדול וקטן".{{הערה|[[חיותה בוסל]], (דגניה א' תש"ה), '''ספר העלייה השנייה''', (עורכים: [[ברכה חבס]] ו[[אליעזר שוחט]]), תל אביב: [[הוצאת עם עובד]], תש"ז-1947, עמ' 141.}} |
|||
על קשיי ההתקבלות והתמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה ואווירת חוסר האמון כלפיו, כתב הרצל ביומנו (ב-[[2 ביוני]] [[1901]]): "כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר-אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגן על הדגל הזה בקומה זקופה".{{הערה| '''כתבי הרצל''', עמ' ?.}} |
|||
=== פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי === |
|||
[[קובץ:Die Welt, Basel 27 August 1903.png|שמאל|ממוזער|150px|הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה ב"תוכנית אוגנדה", פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-[[27 באוגוסט]] [[1903]] ]] |
|||
{{ערך מורחב|תוכנית אוגנדה}} |
|||
ב[[הקונגרס הציוני השישי|קונגרס הציוני השישי]], שהתכנס ב-23 באוגוסט [[1903]], אחרי [[פרעות קישינב]], דיווח הרצל על כישלונות מגעיו עם הסולטאן והקיסר הגרמני וכישלון המגעים עם הבריטים בקשר להתיישבות בשטחים הסמוכים לארץ ישראל. הרצל העלה לסדר היום של הקונגרס את מה שלימים זכה לכינוי "[[תוכנית אוגנדה]]", הצעה שקיבל מהבריטים לקבלת צ'רטר יהודי על שטח בן 13,000 קמ"ר ב[[אפריקה המזרחית]], ב[[מזרח אפריקה הבריטית]], שכונה "[[אוגנדה]]" אך נמצא במישור [[גואס נגישו]] שליד [[ניירובי]], ב[[קניה]] של ימינו.{{הערה|[[ישעיהו פרידמן]], '''גרמניה, טורקיה והציונות 1897-1918''', ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 104.}} |
|||
הרצל ראה חשיבות בהצעה הבריטית, מפני שהייתה בה הכרה בריטית בתנועה הציונית ומחויבות של המעצמה העולמית לפתרון הבעיה היהודית. לעומתו, אישים כמו [[מנחם אוסישקין]] ואחרים מ[[ציוני רוסיה]], בהם [[חיים ויצמן]], טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד [[ארץ ישראל]], שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. בעשותם כן סימנו עצמם כ[[אופוזיציה]] ברורה להרצל וזכו ליוקרה רבה בקרב צירי רוסיה כשומרי האמונים של ארץ ישראל.{{מקור}} כפשרה בין הרצל למתנגדיו הוחלט שה[[מימון]] למשלחת לא יהיה מהכספים הציוניים של [[אוצר התיישבות היהודים]] או [[הקרן הקיימת לישראל]]. |
|||
למרות הוויכוח שסב סביב ההצעה, היא אושרה בסופו של דבר ברוב גדול: 292 צירים בעד, 176 צירים נגד ו-143 צירים נמנעים. "אומרי הלאו" פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם וניסה להסביר להם את החשיבות בהכרה הבריטית ושדחיית ההצעה הבריטית כלאחר יד תפגע בתנועה הציונית. אלו חזרו לאחר מכן לאולם, אך התסיסה בנושא זה המשיכה במהלך הקונגרס ולאחריו.{{הערה|פרידמן, עמ' 115–117.}} |
|||
משלחת החקר שנשלחה מצאה את האזור המוצע במזרח אפריקה כבלתי מתאים להתיישבות יהודית, וגם הרוחות הפוליטיות בבריטניה הפכו את ההצעה לבלתי מעשית עוד לפני הקונגרס השביעי, שדן בנושא לאחר מות הרצל והוריד אותו מסדר היום. ההכרה הראשונית של בריטניה בתנועה הציונית, עם זאת, הייתה הנדבך הראשון שהביא לבסוף ל[[הצהרת בלפור]] שהתקבלה בשנת [[1917]].{{מקור}} בזיכרון הקיבוצי היהודי נחקק הקונגרס השישי, "[[תוכנית אוגנדה|קונגרס אוגנדה]]", בדרך בה הציגו אותו מתנגדי הרצל: כאירוע שבו "סטה" הרצל מן הציונות, וצירי הקונגרס החזירו אותו ל"מוטב".{{מקור}} |
|||
{{ציטוט|תוכן=חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא. [...] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.|מקור=[[אלטנוילנד]] (ארץ ישנה חדשה)}} |
|||
ציטוט זה ממחיש את התייחסותו של הרצל למפעל הציוני. הציטוט מוכר בעיקר בגרסתו המופיעה כ[[מוטו]] בראש ספרו "אלטנוילנד": "[[אם תרצו - אין זו אגדה]]" (במקור: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"), שהפך מייצג את דמותו של הרצל כפי שהתקבע: אדם חולמני, שהקדים את זמנו ושכנע את יהודי הפזורות בחשיבות המדינה היהודית וביכולת להקימה. |
|||
יש הסוברים שההאשמות הקשות שהוטחו בהרצל ב[[פולמוס]] אוגנדה תרמו להחמרת מצבו הבריאותי, שהיה רעוע ממילא.{{מקור}} הקונגרס הציוני השישי היה הקונגרס האחרון בו השתתף הרצל. את נאום הסגירה שלו בקונגרס סיים במילים בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".{{הערה|ביין הרצל, עמ' 380.}} |
|||
=== מחלתו ופטירתו === |
|||
[[קובץ:Theodor Herzl Grab 20032005.JPG|ממוזער|שמאל|150 פיקסלים|אחוזת הקבר המשפחתית בווינה]] |
|||
[[קובץ:Herzel coffin honor guard.jpg|ממוזער|שמאל|150px|משמר כבוד עומד ליד ארון הקבורה של הרצל בישראל, אוגוסט 1949]] |
|||
[[קובץ:Kvarim03.jpg|ממוזער|שמאל|150px|מצבה על קברו של הרצל ב[[הר הרצל]] בירושלים (2006)]] |
|||
הרצל סבל מ[[בריאות]] רופפת. הוא לא נשמע לעצת רופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת אף על פי שסבל מתסמיני [[מלריה]], מחולשה, מ[[מיגרנה|כאבי ראש]], מקשיי נשימה, מ[[דופק]] לא סדיר, מהתעלפויות ומ[[איוושה|איוושה בלב]]. כמו כן, סבל מתסמיני מחלת ה[[זיבה]] שבה לקה בנעוריו בעקבות ביקור אצל זונה{{הערה|{{ynet|אריאנה מלמד|דברים שלא למדנו על הרצל|2941088|3 ביולי 2004|}}}} וייתכן שסבל גם מ[[זאבת]]. ב-[[1 ביולי]] [[1904]] התגלתה אצל הרצל [[דלקת ריאות]] מתקדמת. |
|||
הוא כתב צוואה, ובה ביקש להקבר בהלוויה צנועה; כמו כן, ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו בלווייתו. בצוואתו כתב: "רצוני בלוויה של המעמד העני-ביותר, לא נאומים ולא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, לשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופי לארץ-ישראל".{{הערה|ביין הרצל, עמ' 409.}} |
|||
בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו [[דוד וולפסון]], מוריץ ריצ'פלד ו[[יונה קרמנצקי|יוהאן קרמנצקי]] ימונו כאפוטרופוסים על ילדיו, וכן שילדיו יקברו לידו ב[[ארץ ישראל]]. אולם קיום הצוואה השתהה למעשה זמן רב. |
|||
על ערש דווי סבו דברי הרצל סביב עתידה של מדינת היהודים, והוא אמר לאנשיו: "בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה ... את שלוש חלקות-האדמה צריכה לרכוש הקרן הקיימת!".{{הערה|צטטה בתוך: [[יוסף פטאי]], '''הרצל''',[http://meyda.education.gov.il/files/Tarbut/PirsumeAgaf/KitveEt/264_5doc.doc "פטירתו"], עמ' 270-1.}} |
|||
הוא הבין כי סופו קרב במהירות, כאשר אמר לידידו הקרוב, הכלר: "דרוש בשמי לשלום כולם, ואמור להם כי נתתי את דם-ליבי בעד עמי".{{הערה|ביין הרצל, עמ' 408.}} הוא ביקש שיביאו אליו את אימו לפני מותו, והספיק לראותה מעט לפני שיצאה נשמתו. |
|||
הרצל נפטר ב-[[3 ביולי]] [[1904]], [[כ' בתמוז]] [[תרס"ד]], כשהוא בן 44 שנים, פחות מ-10 שנים לאחר תחילת פעילותו הציונית, וכ-44 שנים לפני הקמת [[מדינת ישראל]]. הוא נטמן בבית העלמין בדובלינגן בווינה. לאחר פטירתו, התברר כי הוציא את כל כספי ה[[נדוניה]] של אשתו יוליה, וכי משפחתו של הרצל נשארה ללא מקורות הכנסה נאותים. בתו פאולינה הייתה אז בת 14, בנו האנס בן 13 ובתו טרודה בת 11. מוסדות ההסתדרות הציונית, והאפוטרופוסים שמינה, טיפלו בכלכלת המשפחה ודאגו לחינוך ילדיו. |
|||
רבים בתנועה הציונית קיבלו את הידיעה בכאב רב [[אבלות (יהדות)|והתאבלו]] על מותו. מביעי האבלות היו רבים ומגוונים; בשירו של אהרן ליבושיצקי '''לנשמת הרצל''', אשר פורסם בעיתון [[הצפירה]] בסמוך לפטירתו, כתב המשורר אהרן ליבושיצקי על הרצל: "וְחֶשְׁכַת חַיֵּינוּ בְּאוֹר-קֶסֶם הִגַּהְתָּ. וְשִׁירַת-חָפְשֵׁנוּ בָּרָמָה הִשְׁמַעְתָּ וּפִתְאוֹם נִפְסָקָה". שורות אלו הולחנו לאחר מכן על ידי המלחין [[אברהם צבי אידלזון]], ונעשו לשיר מוכר ואהוד, שביטא את תחושתם של רבים בעם ישראל ובתנועה הציונית.{{הערה|1= ראו: אהרן ליבושיצקי, לנשמת הרצל, '''[[הצפירה]]''', גיליון 152, 1904. על השיר: [http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1071&phrase= "לנשמת הרצל"], באתר [[זמרשת]].}} |
|||
=== העלאת ארונו לישראל === |
|||
{{הפניה לערך מורחב|קבורת בנימין זאב הרצל בישראל}} |
|||
באוגוסט [[1949]], על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה ל[[ירושלים]], על פי חוק שהתקבל ב[[הכנסת|כנסת]] ב[[ט"ו באב]] [[תש"ט]], [[10 באוגוסט]] [[1949]]. ארונו וארונות קרוביו נישאו ברחובות וינה על ידי אנשי משלחת ישראלית ותושבים יהודים אל בית הכנסת "זייטן שטאטן" ("Seiten Staten") ואחר כך הועברו אל שדה התעופה והוטסו לישראל במטוס [[אל על]].{{הערה|המטוס נקרא מאז "הרצל". ב-[[5 בפברואר]] [[1950]] , ביום השלג הגדול במישור החוף, עלה המטוס באש בשדה התעופה [[לוד]] בעת נסיון המראה. 42 נוסעיו נצלו בנס. המטוס נשרף לחלוטין.}} קברו של הרצל נקבע ב[[הר הרצל]] ב[[ירושלים]], הקרוי על שמו. ההלוויה הממלכתית נוהלה על ידי [[הרבנות הצבאית]]. בטקס הקבורה נכחו נציגים מכל יישובי הארץ אשר הביאו עפר מיישוביהם להניח על הקבר<ref>.[http://www.israelvideonetwork.com/1949-theodore-herzl-returns-to-israel סרטון המתעד את העלאת עצמותיו של הרצל לארץ]</ref> המצבה על קברו הוקמה בשנת [[תש"ך]] [[1960]]. |
|||
שנה לאחר קבורתו המחודשת בהר הרצל, ערכה ה[[גדנ"ע]] טקס הדלקת משואות סביב הקבר בערב [[יום העצמאות]]. [[יושב ראש הכנסת]] הגיע אף הוא לטקס זה שהפך למסורת,{{מקור|יש לצרף מקור לכך שטקס זה הוא הראשון שהוביל למסורת הטקסים}} ומאז כל ערב יום העצמאות נערך סביב הקבר במעמד [[יושב ראש הכנסת]], [[טקס הדלקת המשואות]] המסיים את אירועי יום הזיכרון ופותח את אירועי יום העצמאות.. |
|||
==משנתו ויצירתו== |
|||
[[קובץ:PikiWiki Israel 6698 Herzls study.jpg|שמאל|ממוזער|200px|חדר העבודה של הרצל (צולם בסביבות 1880-{{כ}}1904)]] |
|||
=== תפיסתו המדינית והציונית=== |
|||
[[קובץ:DE Herzl Judenstaat 01.jpg|ממוזער|שמאל|150px|שער הספר [[מדינת היהודים]], [[תרנ"ו]] [[1896]]]] |
|||
הציונות ההרצליאנית, שנולדה כאמור ב"פרשת דרייפוס", עסקה בעיקר בחזון ובמעשים הלאומיים והמדיניים; אלה נתפסו כממדי העשייה הדרושים והעיקריים להצלתו של העם היהודי מהאנטישמיות, והמציאות הקשה הצפויה לו בהישארו בגולה. תפיסתו הציונית נשענה על המקורות המסורתיים היהודיים, אולם משנתו ותוכניותיו התאפיינו ב[[רציונליזם]], ב[[ליברליזם]] ואף ב[[מהפכנים|מהפכנות]]. הרצל סבר שתשועתם המדינית של היהודים תלויה בעיקר ברצונם העצמי הקיבוצי, בנחישותם להשיג עצמאות מדינית ותרבותית, וביכולתם לממש אותה בארץ ישראל, גם אם בסבל רב וגם אם ילוו בתחושות של ייאוש ומרי. עם זאת, הוא ראה חשיבות בתכנון היציאה המסודרת של היהודים מאירופה, ותמך בקואופרציה ובארגון ההתיישבות היהודית בארץ. כך למשל כתב בספרו '''מדינת היהודים''': |
|||
{{ציטוטון|אין בעולם אדם חזק ועשיר, שיוכל להסיע עם מארץ לארץ. רק רעיון יחולל זאת, אכן לרעיון-המדינה כוח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלכותם. "לשנה הבאה בירושלים!" קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהריים. ... |
|||
ראשונה ילכו הנואשים, אחריהם העניים, אחרי-כן האמידים, ולאחרונה העשירים}}.{{הערה|תיאודור הרצל, '''מדינת היהודים''', (תרגום מגרמנית: ש' פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י-1950, עמ' 13.}} |
|||
תוכנית פעולה שיטתית ומדורגת שורטטה בחיבוריו של הרצל על יציאת היהודים מהגולה אל ארץ ישראל; תנועת ה[[הגירה]] לארץ תהיה רצונית וחופשית, לאחר שתוברר לבאים חשיבות היציאה מהגולה ובניית ריבונות עברית חדשה בארץ ישראל. התוכנית התבססה במידה רבה גם על עקרונות [[היצע וביקוש|ההיצע והביקוש]] ועל הרצון והיוזמה של יחידים וקבוצות לשפר את תנאי המחיה והרווחה הכלכלית והתרבותית. לפי התוכנית, תחילה יבואו חסרי ההון ויבנו תשתיות בארץ, ואז התנועה והמסחר יתגברו; בעקבותיהם של החלוצים יבואו רבים נוספים, בעלי הון זעיר אם רב, המורגלים לתנאים נוחים, ועל כן ידאגו להסדיר אותם בארץ במרחב הציבורי והפרטי. עם זאת, התוכנית הייתה חדורה במניעים מהמסורת היהודית, בקריאה לחלוציות, ואף הקרבה, כתנאי למימוש הרעיון הציוני, בשאיפה ל[[צדק חברתי]] ול[[שוויון זכויות]] אזרחי במדינה היהודית העתידית, ובדרישה לפשטות ויעילות: |
|||
{{ציטוטון|התוכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה עד מאד, ועליה להיות כן, למען תהיה מובנת לכל אדם. |
|||
יותן לנו השלטון בחלקת-ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו, ואת כל השאר נעשה בעצמנו. |
|||
— — אין אנו רשאים לצייר לנו את יציאת היהודים לפתע פתאום. לאט לאט יצאו ובמשך עשרות שנים. בראשונה ילכו העניים שבעניים והם ישכירו את האדמה ליישוב. לפי תוכנית מתוכננת מראש יסללו שם כבישים, יבנו גשרים ומסילות-ברזל, יקימו עמודי טלגרף, יטו נהרות ויבנו בידיהם את משכנותיהם. עבודתם תגדיל את המשא-והמתן. המשא-והמתן יפתח את השווקים, והשווקים ימכו מתיישבים חדשים, כי כל איש יבוא מרצונו, על חשבונו ועל אחריותו. העבודה אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הקרקעות היהודים יכירו עד מהרה, כי נפתח שדה חדש וקיים לרוח-קבולתם, אשר עד עתה הייתה שנואה ובזויה בעיני העמים}}.{{הערה|תיאודור הרצל, '''מדינת היהודים''', (תרגום מגרמנית: ש' פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י-1950, עמ' 14-13.}} |
|||
==== הצעתו לדגל למדינה היהודית ==== |
|||
[[קובץ:Herzl Flag.jpg|שמאל|ממוזער|150px|תרשים [[דגל עברי|הדגל למדינה יהודית]] ב[[כתב יד (כתב)|כתב ידו]] של הרצל]] |
|||
[[קובץ:Herzl's Zionist Flag.svg|ממוזער|שמאל|150px|איור הדגל של הרצל]] |
|||
[[קובץ:TelAvivEmblem.svg|שמאל|ממוזער|100px|cxnk|שבעת הכוכבים מהצעות הדגל של הרצל שולבו בסמל עיריית תל אביב]] |
|||
[[קובץ:COA of Herzliya.svg|שמאל|ממוזער|100px|שבעת הכובבים בסמל עיריית הרצליה]] |
|||
כבר בשנת [[1895]], במכתבו לברון הירש, כתב הרצל על חשיבות ה[[דגל]]; בעיניו הדגל הוא סמל, המאחד אנשים ומוביל אותם. |
|||
{{ציטוט|תוכן=ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.|מקור=מכתב אל הבארון הירש בפריז, [[3 ביוני]] [[1895]]}} |
|||
הרצל הגה מספר גרסאות ל[[דגל עברי|דגל]] – הן [[דגל עברי#דגל שבעת הכוכבים|דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים]], כנגד שבע שעות עבודה ביום בלבד - מזכויותיהם של העובדים במשנתו של הרצל. הצעה נוספת משלו היה דימוי של [[מגן דוד]] שבכל אחד מפינותיו מתנוסס כוכב קטן וכוכב נוסף בראשו. |
|||
דימוי שבעת הכוכבים נלקח אל [[סמל העיר תל אביב-יפו]], סמל [[הרצליה]] וסמל חברת "[[צים]]", וכוכבי הזהב מתנוססים על ארובות אוניותיה של החברה. |
|||
==== זכויות אדם במשנתו ==== |
|||
הרצל הכיר והושפע ממכלול של משנות הוגים אשר עסקו בזכויות האדם ב[[העת החדשה|עת החדשה]], ובכתביו נשמעים קולות מזרמי מחשבה בני זמנו, [[ליברליזם]], [[סוציאליזם]], ועקרונות של [[שוויון זכויות]], כתפיסת עולם מוצקה המונחלת לחוקת המשטר של המדינה המודרנית. הכללים החברתיים והמשפטיים שנוסחו בכתביו, כמשרטט את דמותה של מדינה יהודית ו[[דמוקרטיה|דמוקרטית]] בארץ ישראל, הם: |
|||
* חברת היהודים תבנה בתים אשר יימסרו ל[[מעמד הפועלים|פועל]]ים במחיר נמוך. |
|||
* יום העבודה יכלול אך 7 שעות, ומי שיעבוד יותר - יתוגמל בהתאם. |
|||
* שוויון זכויות לנשים.{{הערה|תיאודור הרצל, '''כתבים''', כרך ג', '''אלטניילנד''', תש"ג-1943, עמ' 69-68.}} |
|||
* החברה תדאג לעבודות יזומות לטובת מחוסרי העבודה, בלשונו "עזרת עבודה" וזאת במקום מתן צדקה למי שיכול לעבוד. |
|||
* ה"חברה החדשה" תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה. נשים [[הריון|הרות]] תקבלנה שכר מקופת הקהילה. |
|||
* כל אזרח יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות. |
|||
* החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה. |
|||
* מספר אנשי ה[[צבא]] וה[[משטרה]] לא יעלה על 10% מכלל האוכלוסייה. |
|||
* המדינה תהיה נקייה ושומרת סביבה. |
|||
* המדינה תהא נדיבה ומפותחת מבחינת אמצעי חשמל מים משאבי טבע ובעיקר תרבות וחינוך, אשר תעניק לאזרחיה. |
|||
במדינה העתידית יהיו חופש דת, סמכויות אנשי הדת תוגבלנה. הרצל שרטט הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה ללא כפייה דתית; וכן, סבר כי הצבא יהיה נבדל מהפוליטיקה. |
|||
{{ציטוט|תוכן="כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.|מקור='''מדינת היהודים'''}} |
|||
{{ציטוט|תוכן=הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ."|מקור='''מדינת היהודים'''}} {{ציטוט|תוכן="האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות."|מקור='''מדינת היהודים'''}} |
|||
=== יצירתו הספרותית === |
|||
הרצל היה סופר ו[[מחזאי]] וחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. |
|||
==== מחזות ==== |
|||
* "[[סולון בלודיה]]", המתאר השפעת שינוי טכנולוגי על [[אתונה העתיקה|החברה האתונאית]]. |
|||
* "[[טברין]]", שעלילתו דומה ל[[אופרה]] "הליצנים" הוצג בווינה וב[[ניו יורק]] ב-1885. |
|||
* "[[הוד רוממותו]]", הועלה בתיאטרון ואלנר בברלין ב-[[18 במרץ]] [[1888]] וזכה להצלחה. |
|||
* "[[גנבי הציד]]", (יחד עם הוגו ויטמן) הוצג ב-1889 בתיאטרון הממלכתי בווינה. |
|||
* "[[הגטו החדש]]", מחזה בארבע מערכות שכתב הרצל ב-[[1894]] בשם העט "אלברט שנאבל", מספר על יעקב סמואל, [[עורך דין]] יהודי צעיר [[התבוללות|מתבולל]], השואף לצאת מן "הגטו הישן", אולם למרות ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הסובבת אותו, הוא נדחה בשל [[אנטישמיות]]. מולו העמיד הרצל את דמותו של וסרשטיין, סוכן בורסה עשיר אבל חסר השכלה וחסר מצפון המגלה את הכבוד היהודי עקב מעשהו של סמואל. |
|||
==== סיפורת ==== |
|||
הרצל כתב סיפורים קצרים רבים, אשר חולקו לארבע חטיבות: סיפורים פילוסופיים, בתמורות הזמן, על ילדים, אגדות.{{הערה|'''כתבי הרצל''', כרך 5.}} |
|||
בסיפורים בדק הרצל את נסיבות תקופתו, בין השאר, בעזרת תיאור [[היסטוריה חלופית]] לזו שהתרחשה בפועל, והציע זוויות הסתכלות שונה או חליפית: |
|||
* "היזם בונפרטה", על עולם מציאות חלופית, שבה [[נפוליאון]] בוחר בקריירה של [[איש עסקים]] במקום איש צבא. |
|||
* "הפעמון השמאלי", סיפור המתאר שני נתיבים חלופיים בהם התפתח גורלו של אדם, כתוצאה מהחלטה פשוטה אם ללחוץ על פעמון ימני או שמאלי בפתח בית מגורים. |
|||
* "ספינת האוויר", על אדם שממציא מכשיר תעופה אבל הורס אותו כשנוכח לדעת שהמכשיר יכול להזיק. |
|||
* "רואה המחשבות", על אדם הקורא מחשבות ובעזרתן שולט על אנשים, שמגלה שהיה עדיף לולא ידע לקרוא מחשבות. |
|||
=== מהדורות כתביו === |
|||
ראו אור בעברית במהדורות רבות ושונות. אחת מהן בעשרה כרכים ראתה אור לאחר עבודת תרגום ממושכת, גם היא במספר מהדורות, במסגרת כמה הוצאות לאור. |
|||
* '''כתבי הרצל בעשרה כרכים''', (תרגום מגרמנית: [[שמואל פרלמן (עורך)|שמואל פרלמן]], [[דב קמחי]], [[יהושע רדלר פלדמן]], אברהם שמואל שטיין, מאיר שלי, משה שרף, [[מנחם זלמן וולפובסקי]], בן-ציון ידידיה, [[יהושע השל ייבין]], [[חיים איזק]], [[שמשון מלצר]], [[דב סדן]]), ירושלים: הספרייה הציונית, (ומהדורה מיוחדת לקוראי [[מעריב]] ו[[דבר (עיתון)|דבר]]), תש"ך-תשכ"א-1961-1960. |
|||
* בנימין זאב הרצל, '''מדינת היהודים''', (הקדמה מאת [[מנחם בגין]]), תל אביב: [[הוצאת ידיעות אחרונות]], תשל"ח 1978. |
|||
* בנימין זאב הרצל, "החנוכייה", "שיבת היהודים", (שניים ממאמריו על היחס בין מסורת למדינה), בתוך: [[תכלת (כתב עת)|תכלת]], 20, קיץ התשס"ה-2005. |
|||
== ייצוגיו בתרבות == |
|||
[[קובץ:PikiWiki Israel 32009 Herzl statue in Dimona.JPG|250px|ממוזער|שמאל|פסל של הרצל ב[[דימונה]]]] |
|||
; באמנות חזותית |
|||
בחייו ולאחר פטירתו, הוטבע דיוקנו בפריטי אמנות רבים, כגון [[אמנות חזותית בישראל|בציור, בפיסול]], ב[[צורפות]], ודברי דפוס ייצוגיים של היישוב או המדינה, כגון [[גלויה|גלויות]] ו[[בול]]ים. |
|||
* לזכרו אלבום מהודר בעריכתו של ישעיהו קלינוב: '''הרצל חוזה המדינה''' בהוצאת "לעם" בשנת [[תש"י]] [[1950]]. |
|||
* דיוקנו צורף ועוטר בשלושה [[שטר כסף|שטרות]] אשר הנפיק [[בנק ישראל]].{{הערה|1=האחד בשנת [http://www.bankisrael.gov.il/catal/heb/bill_all.htm?series_num=6&pg_name=p024 בשנת תשכ"ח 1968]. השני בשנת [http://www.bankisrael.gov.il/catal/heb/bill_all.htm?series_num=7&pg_name=p028 תשל"ג 1973]; שניהם בערך של [[לירה ישראלית|100 לירות]], והשלישי, בערך של [[שקל ישן|10 שקלים]] בשנת [http://www.bankisrael.gov.il/catal/heb/bill_all.htm?series_num=8&pg_name=p032 תשל"ח 1978].}} שטרות אלה זכו בקרב הציבור לכינוי "הרצלים". |
|||
; יצירות ספרותיות עליו ולזכרו |
|||
* המשורר [[אהרן ליבושיצקי]] כתב לאחר פטירתו את שיר ההספד [http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1071&phrase לנשמת "לנשמת הרצל"], אשר הולחן על ידי [[אברהם צבי אידלזון]]. |
|||
* הרב [[אברהם יצחק הכהן קוק]] כתב לזכרו את המאמר "'''המספד בירושלים'''", לפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל"; ראה אור, בין השאר, בעריכת אליעזר אלינר, [[הוצאת ראובן מס]] בירושלים בשנת תשמ"ח-1987. |
|||
* [[ברל כצנלסון]], '''שלושים שנה לפטירת הרצל''': כ’ תמוז תרס"ד (1904) - כ’ תמוז תרצ"ד (1934). |
|||
* מאיר שנמן, '''מנגינת אבל על מות הד"ר הרצל''', תווים למקהלה, 1904. |
|||
* [http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=577&wrkid=1244 הרצל]", אשר נכתב על ידי [[יורם טהרלב]], הולחן על ידי [[יאיר רוזנבלום]] ובוצע על ידי "להקת גייסות ה[[חיל השריון הישראלי|שריון]]". |
|||
* השיר "[http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=877&wrkid=7018 בנימין זאב]", אשר נכתב על ידי [[יעקב רוטבליט]], הולחן על ידי [[יאיר רוזנבלום]] ובוצע על ידי [[רבקה מיכאלי]]. |
|||
* בשנת [[2010]] הוצג ב[[התיאטרון הקאמרי|תיאטרון הקאמרי]] [[מחזה|מחזהַ]] של [[רינה ירושלמי]], בשם:'''"פרויקט הרצל"''', המתאר את חייו של הרצל באמצעות טקסטים אשר הוא עצמו כתב, המוקראים על ידי [[שחקן|שחקנים]] רבים, המגלמים פנים שונות באישיותו של הרצל. |
|||
*[[א.ב. יהושע]], תיאר ברומן מפרי עטו '''מר מאני''' את דמותו של הרצל באחד הקונגרסים הציוניים. הוא מתואר דרך עיניה של הדמות המספרת, [[רופא]] יהודי שבא עם אחותו לקונגרס, כשליח. הרצל חש ברע, והרופא היהודי הצעיר מוזעק לבדוק אותו.{{הערה|א"ב יהושע, '''מר מאני''', פרק רביעי.}} |
|||
; שמות אתרים |
|||
* השכונה ואחר כך העיר [[תל אביב]], נקראה על שם ספרו "[[אלטנוילנד]]", אשר בתרגומו הראשון לעברית על ידי [[נחום סוקולוב]], נקרא "תל אביב". בעת בחירת שמה של העיר תל אביב הוצע, בין השאר, לקרוא לה "הרצליה". [[סמל העיר תל אביב|סמלה]] של העיר נושא את שבעת הכוכבים מדגל שבעת הכוכבים של הרצל. |
|||
* [[שמות רחובות בישראל|רחובות רבים]] בישראל קרויים על שמו; לראשונה ב[[רחוב הרצל (תל אביב)|רחוב הרצל]], הרחוב הראשי בשכונה "[[אחוזת בית]]" שהוקמה ב-[[1909]], והפכה ל[[תל אביב]] ב-[[1910]]. |
|||
* ברחוב הרצל בתל אביב הוקמה [[גימנסיה הרצליה]] ב-[[1910]]. |
|||
* על שמו נקרא "בית הרצל" ב[[יער חולדה]].{{הערה|1=[http://www.kkl.org.il/KKL/hebrew/nosim_ikaryim/yeharot/parkimveyearot/center/hulday.x בית הרצל ביער חולדה], באתר קק"ל.}} |
|||
* על שמו נקראו [[אוניית מעפילים|אוניית המעפילים]] "[[תיאודור הרצל (אוניית מעפילים)|תיאודור הרצל]]" ואוניית הנוסעים של "צים", "[[תיאודור הרצל (אוניית נוסעים)|תיאודור הרצל]]". |
|||
* על שמו ה[[מושבה]], שהפכה לעיר, [[הרצליה]]. בעיר אתרים ואלמנטים שונים הקשורים להרצל ולפועלו, למשל סמלה של הרצליה הכולל את שבעת הכוכבים מהצעת הדגל של הרצל, [[קניון שבעת הכוכבים]], [[פסל (יצירה)|פסלו]] של הרצל מאת [[אורי ליפשיץ]] בכניסה להרצליה ליד [[מחלף הסירה]], פסל הרצל ב[[בית ראשונים (הרצליה)|בית ראשונים]]. |
|||
* על שמו [[הר הרצל]] בירושלים. |
|||
* דמותו וזכרו הונצחו באתרים ב[[אירופה]]. ביולי [[2006]] נחנכה ב[[פריז]] [[כיכר עירונית|כיכר]] בשם "Place Theodor Herzl". בכיכר נמצאת במרכז העיר, ב[[הרובע השלישי של פריז|רובע ה-3]], בצומת הרחובות Réaumur ו-Τurbigo. בווינה הוצב שלט לזכרו במרכז העיר. |
|||
; שמות בני אדם |
|||
* ב[[היישוב|יישוב היהודי]] בשלהי [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|התקופה העות'מאנית]], ב[[תקופת המנדט]] וראשית שנות המדינה, ניתן השם "הרצל" כ[[שם פרטי]] לילדים. |
|||
; חקיקת "יום הרצל" |
|||
* בשנת [[2004]] התקבל ב[[הכנסת|כנסת]] "חוק בנימין זאב הרצל", אשר יזם [[חבר הכנסת]] [[אילן שלגי]]. מטרת החוק: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".{{הערה|(סעיף 1 ל[http://www.knesset.gov.il/Laws/Data/law/1949/1949_All.html חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), התשס"ד-2004].}} היות שמטרת החוק היא חינוכית, והואיל ויום פטירתו של הרצל - [[כ' בתמוז]] - חל ב{{ה|חופש הגדול}}, נקבע "[[יום הרצל]]" כיום זיכרון לאומי בתאריך העברי של יום הולדתו: "אחת לשנה, ב-[[י' באייר]], יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל".{{הערה|סעיף 10 לחוק.}} |
|||
{{-}} |
|||
{{ש}} |
|||
<div style="text-align: center;"> |
|||
<gallery> |
|||
קובץ:ONE HUNDRED ISRAELI POUNDS - Right, 1968.jpg|דיוקנו ב[[שטר כסף]] ישראלי, שהונפק על ידי [[בנק ישראל]] ב-[[1968]] |
|||
קובץ:Herzel on 10 Sh., 1978.jpg| דיוקנו בשטר כסף ישראלי, שהונפק על ידי [[בנק ישראל]] ב-[[1978]] |
|||
קובץ:Tehodor Herzl stamp 1954.jpg|בול ישראלי, הונפק ב-[[1954]], ובו דיוקנו של הרצל ודימויי הדגל בתכנונו: מגן דוד ושבעת הכוכבים |
|||
קובץ:150th A T B Herzl 2010.jpg|בול ישראלי, הונפק ב-[[2010]] על ידי [[רשות הדואר]] לכבוד 150 שנה להולדתו, מציג בדימוייו רצף של התיישבות מתקופת העלייה הראשונה בשלהי המאה ה-19, ועד הנפקתו בראשית [[המאה ה-21]] |
|||
קובץ:Herzl043.jpg|[[גרפיטי]] שהופץ ב[[מדינת ישראל|ישראל]], עם [[פרפרזה]] על האמרה "אם תרצו אין זו אגדה", 2010 |
|||
קובץ:סיכת בצלאל הרצל.jpg|סיכה ועליה דיוקנו מתוצרת בית המלאכה של [[בצלאל]], בראשית [[המאה ה-20]], מאוסף [[מוזיאון ישראל]]בירושלים |
|||
קובץ:Struck 001.jpg|תחריט דיוקנו מעשה ידי [[הרמן שטרוק]] - "[[דיוקן תיאודור הרצל]]", [[1913]] |
|||
קובץ:Herzl Basel 1901.jpg|גלויה עם דיוקנו, 1901 |
|||
קובץ:Herzl P 1909.jpg|גלויה שהודפסה לפני 1909, עם דיוקנו; ברקע דמות מקראית שהשלשלאות בידיה נקרעו, אוחזת מטה ולמרגלותיה המוני עם, כמשל לדמותו ולתפקידו הלאומי, בשולי הגלויה גרסה עברית של מימרתו הידועה: "אם חפצים אתם - אין זו אגדה" |
|||
קובץ:שנה טובה.בנימין זאב הרצל.jpg|דימוי דיוקנו ב[[איגרת שנה טובה]] שנדפסה בשנות השלושים או הארבעים |
|||
קובץ:Herzl-Lod.jpg|מטוס [[אל על]] אשר הביא את עצמותיו לישראל, אוגוסט 1949 |
|||
קובץ:ERZEL 373.jpg|פסל דיוקנו של הרצל בחצר [[בית הנשיא]] בירושלים |
|||
קובץ:Statue of Theodor Herzl, by Batia Lichansky.jpg|פסל דיוקנו של הרצל מעשי ידי [[פסל (מקצוע)|הפסלת]] [[בתיה לישנסקי]] מוצג ב"בית הראשונים" בהרצליה |
|||
קובץ:PikiWiki Israel 2832 Geography of Israel גמל בצומת הסירה.JPG|דמותו של הרצל על [[מגדל מים]] בכניסה ל[[הרצליה]], 2005 |
|||
קובץ:PikiWiki Israel 19452 quot;The meeting between Herzl and Kaiser wilhelm.JPG|פסל פגישת הרצל והקיסר הגרמני של הפסל [[מוטי מזרחי]] במקווה ישראל. פסלו של הקיסר חצוי לשניים. בחלק האחד חקוקה אימרתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" ובחלק השני, דברו של הקיסר "לארץ הזאת יש עתיד"{{הערה|על השיחה, ראו: ביין הרצל, עמ' 242-241.}} |
|||
קובץ:Herzl33.jpg|לוח זיכרון ברובע היהודי ב[[בודפשט]] המציין את מקום הולדתו |
|||
קובץ:File-Theodore Herzl Stiege-Vienna-2.jpg|מדרגות על שמו במרכז וינה |
|||
קובץ:Theodor Herzl Stiege.JPG|שלט המנציח את שמו במרכז וינה |
|||
</gallery> |
|||
</div> |
|||
{{-}} |
|||
== ראו גם == |
|||
* [[דיוקן תיאודור הרצל]] |
|||
* [[תמונת פגישת הרצל עם קיסר גרמניה]] |
|||
* [[מוזיאון הרצל]] |
|||
* [[דגל עברי]] |
|||
* הארכיון האישי של הרצל ב[[הארכיון הציוני המרכזי#ציוני דרך בתולדות הארכיון|ארכיון הציוני המרכזי]] |
|||
== לקריאה נוספת == |
|||
===הדרכה=== |
|||
* '''הרצל - האיש והאגדה''' [ערכה] : ערכת חומרי למידה לכבוד 150 שנה להולדתו של חוזה המדינה, ירושלים: הוצאת [[משרד החינוך]], המזכירות הפדגוגית - המטה לתרבות ישראל, תש"ע 2010. |
|||
* [[ראובן גפני (חוקר בתי כנסת)]], '''מה אתם יודעים על הרצל? : 150 שנה להולדתו''', ירושלים : [[הוצאת יד יצחק בן צבי]], תש"ע 2010. |
|||
* חיה הראל, '''הרצל''', ירושלים : [[מרכז ההסברה]], תשמ"ג 1983. |
|||
* [[מרדכי נאור]], '''מהרצל עד בן-גוריון''': ציוני דרך בקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ו 1996. |
|||
* חני זיו, [[יואב גלבר]], '''הרצל עכשיו''', הרצליה: הוצאת על ישראל, 2005. |
|||
[[קובץ:Herzel Albom.Klinov 1950.jpg|שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|אלבום '''הרצל חוזה המדינה''', [[1950]]]] |
|||
* ישעיהו קלינוב, '''הרצל חוזה המדינה''', אלבום, תל אביב: הוצאת "לעם" בע"מ, תש"י-1950. |
|||
===ספרות ילדים=== |
|||
* [[דבורה עומר]], '''קול קרא בחשכה''', תל אביב: הוצאת זמורה ביתן מודן, תש"מ-1980, 1981. |
|||
* [[גלילה רון-פדר-עמית]], '''מלך היהודים''', בן שמן : הוצאת מודן, 2010. |
|||
===מחקרים=== |
|||
* [[יוסף גולדשטיין (היסטוריון)|יוסף גולדשטיין]], '''אחד העם והרצל''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות ישראל ו[[מרכז זלמן שזר]] לחקר העם היהודי, 2012. |
|||
* שלמה הרמתי, '''הרצל וז'בוטינסקי''', תל אביב: הוצאת מכון ז’בוטינסקי בישראל, תשע"א-2011. |
|||
* יצחק וייס, '''קריאה מחדש''', (תרגום מצרפתית: עדה פלדור; עורך: דב אייכנולד), תל אביב: הוצאת משכל, 2008. |
|||
* [[עמוס אילון]], '''הרצל''', תל אביב: [[הוצאת עם עובד]], תשל"ז-2006. |
|||
* [[שלמה אבינרי]], '''הרצל''', ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]], 2007. |
|||
* שלמה אבינרי '''הרעיון הציוני לגווניו''', הפרק: הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1980, עמ' 118-105. |
|||
* יצחק וייס, '''הרצל - קריאה חדשה''', תל אביב: הוצאת משכל, 2008. |
|||
* [[אלכס ביין]], '''הרצל: ביוגראפיה''', ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג-1983. |
|||
* יוליוס ה. שפס, '''תיאודור הרצל''', [[הוצאת מחברות לספרות]], 2001. |
|||
* [[עמוס אילון]], '''הרצל''', תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975. |
|||
* מיכאל היימן, '''הרצל וציוני רוסיה : מחלוקת והסכמה''', תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד-1974. |
|||
* [[ראובן בריינין]], '''חיי הרצל''', ניו יורק: הוצאת אסף, תרע"ט-1919. |
|||
* עמיחי כץ, '''לא בחלל הריק''' : ויכוח הרב גידמן והרצל על רקע האימפריה האוסטרו-הונגרית, עבודת גמר, ירושלים 2009. |
|||
* [[בן ציון דינור]], '''בנימין זאב הרצל''': על האיש, דרכו ודמותו, חזונו ופעלו, רמת גן: [[הוצאת מסדה]], 1986. |
|||
===מאמרים=== |
|||
* חיה הראל, 150 שנה להולדת הרצל: הציונות כאידאל אין-סופי, '''[[האומה]]''', 177, אביב תש"ע 2010, עמ' 39-29. |
|||
* אליעזר רפאל מלאכי, הרצל והיישוב הישן בירושלים, [[הדאר]], גיליון ל"ו, ניו יורק תשי"ז-1957, עמ’ 645-{{כ}}646. |
|||
<div class="mw-content-ltr"> |
|||
* [[גדעון שמעוני|Gideon Shimoni]] and Robert S. Wistrich, (eds.), '''Theodor Herzl: Visionary of the Jewish State''', Magnes Press, Hebrew University, Jerusalem, Herzel Press, New York, 1999, 351 pp.<ref>ביקורת: {{קתדרה|[[יוסף גולדשטיין (היסטוריון)|יוסף גולדשטיין]]|עולמו הפנימי והחיצוני של הרצל|105.7|105, ספטמבר 2002, עמ' 190-185.}}</ref> |
|||
* Kinga Frojimovics, Geza Komoroczy, Viktoria Pusztai and Andrea Strbik 1999,'''Jewish Budapest''', Central European University Press 1999.(= ק. פרוימוביץ', ג. קומורצי, ו. פוסטאי, א. שטרביק, '''בודפשט היהודית''', הוצאת האוניברסיטה המרכז אירופית, בודפשט), 1999, עמ' 127-132.</div> |
|||
== קישורים חיצוניים == |
|||
{{מיזמים |
|||
|ויקיטקסט=מחבר:בנימין זאב הרצל|שם ויקיטקסט=בנימין זאב הרצל |
|||
|ויקיציטוט=בנימין זאב הרצל |
|||
}} |
|||
* {{הארכיון הציוני|הרצל}} - ארכיונו האישי של בנימין זאב הרצל הכולל תעודות, מסמכים ותמונות |
|||
* [http://meyda.education.gov.il/files/Tarbut/PirsumeAgaf/KitveEt/264_5pdf.pdf בנימין זאב הרצל], '''דף לתרבות יהודית''', באתר האגף לתרבות יהודית ב[[משרד החינוך]], 104 עמודים (ריכוז מאמרים על הרצל) |
|||
* [http://www.flickr.com/photos/zeevveez/sets/72157609262277065/ הרצל - תמונות מאוסף חיים שטייר], אתר [[פליקר]] |
|||
* [http://www.ybz.org.il/?CategoryID=177&ArticleID=1074 גיליון מיוחד על בנימין זאב הרצל במלאת 150 שנה להולדתו], '''[[עת-מול]]''' 210, [[יד יצחק בן צבי]] |
|||
* {{אנציקלופדיה ynet|בנימין זאב הרצל|12313-MTIzMTNfMjU4NjEzMjZfMTQ4Njg3MjAw-FreeYaan}} |
|||
*[http://www.pmo.gov.il/NR/rdonlyres/217BC842-AD5D-4723-A225-89BF2ADFBC7E/0/booksheb.docהרצל – רשימה ביבליוגרפית], באתר [[משרד ראש הממשלה]] {{DOC}} |
|||
* [http://www.pmo.gov.il/PMO/PM+Office/rsuiot/sourherzl.htm מאגר מקורות על הרצל], באתר [[משרד ראש הממשלה]] |
|||
* {{פרויקט בן-יהודה|נתיב=herzl|שם=תיאודור הרצל}} |
|||
* משאב בלסם, [http://www.jewish-theatre.com/visitor/article_display.aspx?articleID=2033 Theodor Herzl: From the Theatre Stage to The Stage of Life], באתר Jewish-Theatre, (על מחזותיו של הרצל) |
|||
===דמותו, ביקורת והערכה=== |
|||
* [http://actv.haifa.ac.il/programs/List.aspx?li=74 הרצל אז ועכשיו] סדרת הרצאות מיום עיון במלאת 150 שנה להולדתו של בנימין זאב הרצל, באתר הערוץ האקדמי, [[אוניברסיטת חיפה]] |
|||
* {{האייל הקורא|[[אלי אשד]]|חוזה מדינת היהודים|260}} (ו[http://www.notes.co.il/eshed/6542.asp באתר "רשימות"]) |
|||
* [http://www.yekum.org/2013/04/%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%9C-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%A4%D7%94-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99/ אלי אשד, העתיד הוא שלנו: הרצל בבית הקפה, מגזין "יקום תרבות " אפריל 2013] |
|||
* הרב [[אורי שרקי]], [http://ravsharki.org/content/view/1573/629/ הרצל והציונות] (אישיותו של הרצל בראי היהדות, סיכום שיעור) |
|||
* [[זאב גלילי]], [http://www.zeevgalili.com/?p=328 הרצל לא בא מבית מתבולל, התפלל בנעוריו, והתכוון למדינה יהודית, לא "מדינת היהודים"], באתר היגיון בשיגעון |
|||
* [[זאב גלילי]], [http://www.zeevgalili.com/?p=261 בנימין זאב הרצל איננו רק שם של רחוב], באתר [http://www.zeevgalili.com/ היגיון בשיגעון] |
|||
* [[יורם חזוני]], [http://www.tchelet.org.il/include/print.php?id=183 האם הרצל רצה מדינה יהודית?], [[תכלת (כתב עת)|תכלת]] 11, תשס"ב - 2001 |
|||
* רות וינקלר, [http://rabin2008.wikispaces.com/file/view/%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%9C%D7%A2%D7%99+%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%9C.pdf מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל-המקשר והמבדיל בחשיבתם], הכנס השנתי הרביעי לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין ז"ל |
|||
* {{מטח|מתיה קם|י' באייר: יום הרצל|5243}} (על חייו של הרצל) |
|||
* {{הארץ||150 שנה להולדת הרצל|1166524|30 באפריל 2010 (פרויקט מיוחד)}} |
|||
על מסעו לארץ ישראל: |
|||
* {{מעריב|ד"ר [[מ. י. בודנהיימר]]|מסעו הראשון|1949/08/16|00300}}, {{מעריב||המשך|1949/08/16|00400}}, {{מעריב||המשך|1949/08/16|00500}}, {{מעריב||המשך|1949/08/16|00600}} |
|||
===מורשת והנצחה=== |
|||
* [http://www.herzl.org.il אתר מוזיאון הרצל] |
|||
* [http://www.herzlfamily.org אתר משפחת הרצל] |
|||
* [http://www.israelpost.co.il/postboolaee.nsf/88dc3da2c9c41caec22577290023913b/fbccfe9b4728069ac22577290022bcd6?OpenDocument בול 150 שנה להולדתו של הרצל], גליונית מזכרת, מעצב: משה פרג, באתר [[דואר ישראל]] |
|||
* [http://www.pmo.gov.il/pmo/pm+office/rsuiot/herzl המועצה הציבורית להנצחת זכרו של בנימין זאב הרצל] |
|||
* [http://www.aboutisrael.co.il/site_intro.php?parent_id=279 מוזיאון הרצל הווירטואלי] באתר על ישראל |
|||
* [[משה גליקסון]], [http://www.benyehuda.org/gluckson/herzl.html הרצל], [[כ' בתמוז]] [[תרצ"ד]] [[הארץ]], דברי זיכרון בימי הזיכרון, ב[[פרויקט בן-יהודה]] |
|||
* גליה ריצ'לר - גרבלר, [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_210.8.pdf "עלייה לרגל: בווינה ובירושלים. אירועי "יום הרצל" וקבורתו הכפולה בווינה ובירושלים], '''[[עת-מול]]''' |
|||
{{-}}{{ש}} |
|||
[[קובץ:Herzl 150 birthday.JPG|מרכז|ממוזער|500px|תצוגה של [[כרזה|כרזות]] בנושא "150 להולדתו של בנימין זאב הרצל", מעשה ידי תלמידי מגמת אמנות בתיכון "היובל" ב[[הרצליה]], מוצגת בשנת [[2010]] בקרן הרחובות הרב קוק ואהרונסון בהרצליה.]] |
|||
== הערות שוליים == |
|||
{{הערות שוליים|טורים=כן}} |
|||
{{ציונות}} |
|||
{{מיון רגיל:הרצל, בנימין זאב}} |
{{מיון רגיל:הרצל, בנימין זאב}} |
||
גרסה מ־09:53, 1 בינואר 2014
בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl; בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, ואחר כך בציבוריות היהודית ביישוב בארץ ישראל וברחבי העולם - בכלל זה בספרות, ביצירה ובמחקר, הוענק לו התואר "חוזה המדינה". ישנם הרואים בהרצל משיח בן יוסף (משיח בן יוסף הוא המשיח החומרי, בניגוד למשיח בן דוד שאחראי על הבאת הגאולה) מכיוון שהוא היה חוזה המדינה.
מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד לפטירתו, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינאמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.
קורות חייו
שנות צעירותו
ערך מורחב – משפחת הרצל
הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט), שבילדותו של הרצל הפכה לבירת המשנה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית (וכיום בירת הונגריה). בני משפחתו הושפעו מתנועת ההשכלה היהודית והיו מעורים בחברה הכללית. מצד אביו היה צאצא למשפחות מיהדות ספרד אשר נדדו בבוהמיה, בשלזיה ובמורביה והגיעו עד בלגרד, משם עברו לזמלין. אמו, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט (1836, פשט - 1911, וינה) הייתה בת למשפחה אשכנזית משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית.
אביו, יעקב הרצל (1835, זמלין - 1902, וינה), היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין שבסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות.[1]
יעקב הרצל שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם במסחר בעצי יערות. המשפחה הייתה אמידה, למעט תקופת המשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת 1873. בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית, והשתמשו גם באוצר מילים עִברי ויִידִי, שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת 1867, כאשר היה ילד, ניתן ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, שוויון זכויות בפועל. אליו נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפייה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל התרבות המדיארית והלאומיות ההונגרית.
הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול הנאולוגי ברחוב דוהן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859.[2][3] מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת כיכר ויגאדו.[4] תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, ואחר כך בגימנסיה ריאלית ציבורית.[5] אך החליט להפסיק את לימודיו במוסד זה בגלל האווירה העוינת כלפי יהודים בשל דתם שהוצגה כעבודת אלילים.[6] תקופת מה קיבל שיעורים פרטיים, ואחר כך, עבר ללמוד בין השנים 1876-1878 בגימנסיה היוקרתית הלותרנית, שבה כמעט מחצית התלמידים היו יהודים.
בשנת 1878, לאחר פטירת אחותו פאולינה, עבר הרצל עם משפחתו לווינה, בירת אוסטרו-הונגריה, שם החל ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה, וסיים ב-1884 כדוקטור למשפטים. בתקופת הלימודים, בין השנים 1883-1878, היה חבר באגודת הסטודנטים (גרמנית: Burschenschaft) "אַלְבִּיַה" (Albia) בעלת הצביון הלאומי-גרמני אשר סיסמתה הייתה, ברוח תנועות השחרור של העת החדשה: "כבוד, חופש, מולדת" (="Ehre, Freiheit, Vaterland"). במסגרת "קורפורציה" זאת היה הרצל עד לא אחת לביטויי אנטישמיות, ולבסוף נטש אותה בשל כך. כמו כן, השתתף פעם אחת בדו-קרב המסורתי "מנזור" (Mensur), כשלצדו עמד כ"עד" עמיתו, פרנץ שטרק. הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, לתיאטרון ולספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום יהודים שעסקו במקצוע.[7]
הוא נישא בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר, ולהם נולדו שלושה ילדים: פאולינה (על שמה של אחותו), האנס וטרודה.
בתו הבכורה, פאולינה (נולדה ב-29 במרץ 1890). נפטרה כתוצאה מנטילת יתר של משככי כאבים בעיר בורדו, בגיל 40, ב-8 בספטמבר 1930. בנו השני, האנס, נולד ב-10 ביוני 1891. האנס התנצר ואחר חזר ליהדות. לפרנסתו עסק בתרגום. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-15 בספטמבר 1930. בתו השלישית, טרודה (נולדה ב-20 במאי 1893) הייתה היחידה מילדיו שהקימה משפחה. היא נישאה לתעשיין ריכרד נוימן וילדה את נכדו. נכדו היחיד, סטפן תאודור נוימן (נורמן), שירת כקצין בצבא הבריטי בחיל התותחנים הבריטי. הוא התאבד לאחר שנודע לו על מות הוריו בשואה.[8]
לאומיות יהודית
בשנת 1891 נשלח לפריז ככתב העיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse). במסגרת עבודתו ביקר בלונדון ובאיסטנבול. מאוחר יותר התמנה לעורך הפיליטונים של העיתון, והחל לכתוב מחזות עבור התיאטרון הווינאי. במסגרת עבודתו בעיתון, הכיר הרצל את תאודור הרצקה, כותב האוטופיה פריילנד והשפעת חלק מרעיונותיו בוטאה בספרו אלטנוילנד.[9]
בהיותו בווינה נתקל בגילויי אנטישמיות: אחד, שנחקק היטב בזכרונו, התרחש ב-5 במרץ 1883, בעת אזכרה למלחין ריכרד וגנר במסגרת "אלביה". באזכרה זו (שבה הרצל לא השתתף) הציע הנואם להנהיג "אנטישמיות ואגנרית" בווינה, ובעקבות זאת הסיר הרצל את חברותו באגודה.[10] הסביבה החברתית שבה שהה הייתה ספוגה בהלכי רוח אנטישמיים, שהועלו על הכתב בספר "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" (Die Judenfrage als Racen, Sitten- und Culturfrage) של אויגן דיהרינג, וזכו לתמיכה מהסובבים אותו: מספר פעמים אזכר הרצל את ספרו של דיהרינג, שהופיע ב-1881, כסיבה העיקרית להתמודדותו עם שאלת סיכוי ההשתלבות של היהודים בתרבות אירופה.
ב-1894 כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו תיאר את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק – בין שמירה על הערכים היהודיים ובין הרצון להשתלב בחברה ולהיות מודרני. הצעיר, שמואל יעקב שמו, לא רוצה להיטמע בחברה הנוצרית, אך מאידך רוצה לפרוץ את מוסכמות החברה היהודית המדוכאת ולהרים ראשו בגאווה. הדמות הראשית מחפשת פיוס ופתרון אישי, כלומר פתרון יהודי-אישי, אוטואמנציפציה. הרצל ראה את המחזה כאמצעי להעלות את השאלה היהודית לדיון פומבי-עולמי.
בבחירות לראשות עיריית וינה בשנת 1895 נבחר לאחר בחירות דמוקרטיות קרל לואגר, מועמד לאומני וגזעני, אנטי-סלאבי ואנטישמי. בחירתו העלתה אצל הרצל את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הקיסר פרנץ יוזף, שהיה בעל דעות ליברליות והומניסטיות, לא הסכים למינויו לראש העיר, אך בכל זאת, זכה לואגר בבחירות שוב. הרצל ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים.
ביומניו, שנכתבו בתקופת פעילותו הציונית, ציין הרצל כי בשעתו עלה בדעתו שאולי ניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי התנצרות המונית (הוא מציין כי מנהיגי היהודים, והוא עצמו, לא היו אמורים להתנצר). אך רעיון זה, שחלף במוחו גם נדחה במהרה, ולא היו לו שום תוצאות מעשיות.[11]
רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש. בהיותו בפריז באביב תרנ"ה 1895 הוא כתב ביומנו:
"בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה - והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק - אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת..."
— כתבי הרצל, כרך ב' היומן א פאריז אביב תרנ"ה (1895), סמוך לשבועות .
כמו כן מפורסמת אמירתו של הרצל:
"אין אומתינו אומה אלא באמונתה"
— ספר הימים א' 57.
משפט דרייפוס
מודעותו ורגשותיו של הרצל לגבי מעמד היהודים ומצבם העמיקו כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח נויה פרייה פרסה בפריז. הרצל היה עד לישיבות בית המשפט ולנתינת פסק הדין ב-22 בדצמבר 1894, להלכי הרוח בדעת הקהל ולעמידתו הגאה של דרייפוס. הוא שמע את צעקות ההמון "יודאס! בוגד!!" בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, ואת תשובתו בקול: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!", ב-5 בינואר 1895.[12] בכתבה של הרצל על הטקס נכתב שההמון קרא לעבר דרייפוס: "מוות לבוגד". כארבע שנים לאחר מכן, סיפר הרצל כי בכתבה שהגיש נכתב "מוות ליהודים!", אבל המערכת שינתה את הנוסח.[13] הרצל היה מוטרד מכך שבצרפת - שבה היה מספר היהודים מועט - השתרבבו לשערוריית השחיתות הקשורה בתעלת פנמה, שמות של בנקאים יהודים, וכתוצאה מכך נוצרה אווירה שלילית כלפי מי שכונו "היהודים המוכרים את צרפת".
בעקבות אירועים אלו שוכנע הרצל שעל היהודים לעזוב את הגולה (רוב היהודים ישבו במזרח אירופה שבה הייתה האנטישמיות שכיחה), ולהקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. הרצל הושפע גם מעליית התודעה הלאומית של עמים שונים שרווחה באימפריה האוסטרו-הונגרית בתקופה זו. הונגרים, צ'כים, סלובקים וקבוצות נוספות ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת-הלאומים.
חוקרים אחרים חולקים על הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. שלמה אבינרי טען כי ביומניו מהשנים 1895–1897, מתחילת כתיבת יומניו ועד לקונגרס הציוני הראשון — השנים המעצבות שבהן התגבש הרעיון הציוני אצל הרצל — מוזכר דרייפוס רק פעמיים. כמו כן, הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר ארמון בורבון ללא שינוי משמעותי.[14] טענה נוספת היא שהרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס; אולם בהמשך היה "משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע ... וכך טען בימים ההם בשיחתו עם הנספח הצבאי של הצירות האיטלקית בפאריס, פאניצארדי, שמילא אחר-כך תפקיד בגילוי אמיתות העניין".[15] אמנם, רק ב-1899 ציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני.[16]
פעילותו המדינית
בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. בספר זה הדגיש שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על מדינה משלו, שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל.[17] ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שתומכיה סברו, כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מהרומן האוטופי שלו, "אלטנוילנד" (גרמנית: "ארץ ישנה-חדשה"), סבר הרצל כי לערביי ארץ ישראל יהיה שוויון זכויות במדינת היהודים; מאידך, לא חזה הרצל את עלייתה של תנועה לאומית ערבית העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים ממדינאי אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תיתפתחנה בעולם הלא-אירופי.[דרוש מקור]
על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי מדינות וארגונים, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה שהייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). כבר ב-1895 הצליח לגייס את מקס נורדאו, אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה, לרעיונו.
פעילותו בקרב "גבירים"
בשנת 1895 החל הרצל בניסיונותיו לשכנע יהודים עשירים לתמוך בתנועה הציונית הממוסדת בהנהגתו. הוא פנה אל הברון הירש במכתב נועז שהחל במילים: "אדון נכבד מאוד! מתי יורשה לי הכבוד לבקר אצלך? הייתי רוצה לשוחח עמך בשאלת-היהודים. אין הדברים אמורים בראיון עיתונאי, וכן גם לא בעסק-כספים מכוסה או מגולה... אני מבקש רק לשוחח עמך שיחה פוליטית-יהודית, שאולי תצמיח פעולה בזמן שגם אני וגם אתה לא נהיה עוד בחיים".[18] כן פנה אל הברון רוטשילד. אולם בפניות אלו נחל אכזבה. הברון הירש היה עסוק בהקמת יק"א ומציאת מדינות שבהן יהודים יוכלו למצוא מפלט, והברון רוטשילד עדיין לא חש מחויב לרעיון הציוני. כתוצאה מהסירוב החליט הרצל לפנות ישירות לעם היהודי. כסופר וכעיתונאי ידע את חשיבות המילה הכתובה, ולכן ישב לכתוב את ספרו "מדינת היהודים" – שהיווה הרחבה ל"נאום אל הרוטשילדים", שחיבר לקראת פגישתו עם רוטשילד. – "קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם (ארץ ישראל או ארגנטינה), שכן זה הפתרון היחיד ל"צרת היהודים".
שתדלנות אצל הסולטאן
פגישתו הראשונה עם יועצי הסולטאן העות'מאני בקושטא הייתה בימים 29-18 ביוני 1896. הרצל הציע תוכניות להתיישבות יהודים בארץ ישראל, שרובן ככולן נדחו; אולם הוענק לו אות מסדר המג'ידיה מהמדרגה השלישית.[19]
להשגת המטרה הציונית ולהפצת רעיונותיו, ניהל הרצל מגעים דיפלומטיים להשגת צ'ארטר (ערבות) מאת הסולטאן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל, על בסיס הצעה כי התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודדות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה.
בחודש מאי 1901 התקבל לראיון אצל הסולטאן עבדול חמיד השני.[20]הפגישה נערכה בקושטא (שמה הקודם של איסטנבול).[21] הסולטאן הסכים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ליישב יהודים בשטחי האימפריה, אבל לא בארץ ישראל. הצעותיו של הסולטאן התייחסו לאנטליה, לאזור הגאוגרפי של ארם נהריים, לסוריה וכדומה. הרצל דחה את הצעות הסולטאן בעיקר בגלל כישלונו בגיוס התחייבויות של יהודים עשירים למימון רעיונו.
הרצל לא העריך את הסולטאן, ואף ביטא זאת ביומנו. על מנת ליצור אהדה אצל הסולטאן, החליט לתת לו במתנה מכונת כתיבה בשפה הערבית (שהייתה נהוגה אז באימפריה העות'מאנית). הואיל ומכונה כזו עדיין לא הייתה קיימת, פנה הרצל לחברת רמינגטון, שהסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזו בתמורה לסכום נכבד, אולם עקב בעיות טכניות לא עמדה החברה בתאריך היעד והרצל הגיע לפגישה ללא המכונה.
פנייתו לקיסר הגרמני
הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לראיון אצל קיסר גרמניה וילהלם השני, אשר עמד בראש הקיסרות הגרמנית. הוא תיכנן לבקש מהקיסר להפעיל את השפעתו על הסולטאן העות'מאני לטובת הענקת צ'רטר.
בתיווכו של ויליאם הכלר הצליח הרצל להיפגש עם פרידריך, הדוכס מבאדן (דודו של הקיסר). הרצל הצליח לשכנע את הדוכס בנחיצות פגישה מדינית, וקיבל אישור להיפגש עם הקיסר בקונסטנטינופול לפגישה קצרה. בפגישה זו סוכם כי תיערך פגישה רשמית בעת ביקורו של הקיסר במקומות הקדושים בארץ ישראל בעת חנוכת כנסיית הגואל בעיר העתיקה.
הרצל נפגש מספר פעמים גם עם ראש ממשלת אוסטריה ארנסט פון קרבר, בהן 11 פעמים בין פברואר ליולי 1900. הרצל ייעץ לו בנושאים פוליטיים רבים ואף סייע לו בניסוח חוק הבחירות האוסטרי.
העיתון "די ולט"
לאחר אכזבתו מרעיון החסות הגרמנית המשיך הרצל להוביל את התנועה הציונית ולהיפגש עם שועי עולם כדי לקדם את הרעיון הציוני, ובמקביל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית זקוקה בהכרח ל"שופר" להפצת תורתה בקרב היהודים, ולכן ב-1897 ייסד בווינה את העיתון "די ולט" ("העולם"), שנועד להפיץ את רעיונות הציונות. "די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר", כותב הרצל במאמר המערכת הראשון של העיתון. "תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת".[22]
נסיעתו לארץ ישראל
באוקטובר 1898 נסע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית קטנה, במטרה להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, בעת ביקורו בארץ ישראל. הוא נפגש עם הקיסר פעמיים, במקווה ישראל ובירושלים. ההכנות לפגישות והשיחות עם הקיסר תועדו ביומניו של הרצל. לאכזבתו, הובהר בהן כי הקיסר הגרמני אינו מוכן להעניק חסות להתיישבות יהודית בישראל, וכי עליו לפנות ישירות לסולטאן. התמונה המתעדת פגישה זו, שבה נראה הקיסר יושב על סוס ומביט על הרצל, היא בעצם תמונת פוטומונטז' ערוכה, שנוצרה בעקבות תקלה בצילום התמונה המקורית, שהנציחה את פגישת הרצל והקיסר הגרמני במקווה ישראל.
תמר קופרשטיין, תלמידה במקווה ישראל, תיארה בזיכרונותיה את רגשות האהבה וההערצה כלפי המנהיג הציוני, אשר רווחו ביישוב, ואת הציפייה לבואו, בעת ובעונה אחת עם ביקור הקיסר הגרמני, כאשר מתחם בית הספר סודר וקושט, ורבים שבתו ממלאכתם וצפו בתהלוכת האורחים:
"בית הספר "מקוה-ישראל" רעש מההכנות המרובות. המורים וכל תלמידיהם לקטו גם מן הגנים וגם מן החורשות כל פרח וכל צמח, שאפשר היה לקשט בהם את "מקוה ישראל". הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו; אך אני לבדי התעצבתי מאוד: הלא רק לכבודו של קיסר גרמניה, שיעבור על פני בית-ספרנו, נעשו כל ההכנות הללו... ביום שבו היה הרצל צריך להפגש עם קיסר גרמניה (י"ב בחשון תרנ"ט, 28 באוקטובר 1898) השכמתי לקום. אך במקום ללכת לעבודתי, כמשפטי, עליתי הגגה, על גג-דירתנו השטוח, ששם כבר מצאתי הרבה ממכירנו היפואים, שהקדימו לבוא כדי לראות את מסע הקיסר עם סיעתו ירושלימה. בוודאי קוו לראות גם את הרצל; אני רציתי לראות רק את הרצל... הנה אני רואה את וילהלם קיסר עובר על פני בכל הדר-תפארתו, עם כל בני-סיעתו. כולם לבושים בתלבושת היפה של האבירים, נשרי-הזהב שעל כובעיהם מתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים יגמאו ארץ ורוכביהם - למה אכחד? - יפים הם מאוד. אך עיניי שׂוּמוֹת באיש העומד אצל השער ומשוחח עם המנהל... ומה נפלאות העיניים של האיש הזה! כל צער האומה הנודדת במשך אלפים שנה נראה מתוכן. אבל גם קרנו פניו וקסם של הכרה עצמית נפלאה שפוך עליהן, קסם מלא אורה, המאציל שמחה ותקוה על כל רואיו.
הנה הקיסר ראה אותו, הרגיש בו. רכוב הוא מתקרב אליו, מושיט לו את ידו מעל סוסו, גוחן לאזנו ולוחש לו דבר-מה... כל הסיעה עמדה, כאילו הרגישו כולם יחד, שהיא עומדת לפני אדון הארץ הזאת, לפני "בן המלך המכושף" שנתק את אסוריו... ובאותו רגע, ממש באותו הרף-עין, שראיתי את הקיסר ואת מנהיגנו אחוזי-יד, חשבתי בלי-משים - קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים - וכי אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תיכבש ארץ..."
— הרצל במקווה-ישראל, מזכרונות תמר קופרשטין, (חשון תרנ"ט 1898), בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, ב', ירושלים, תש"ז-1947, עמ' 764.
לירושלים הגיע הרצל ברכבת בערב שבת בין ערביים, כשהוא קודח מחום. לא הוכנה לקראתו קבלת פנים בירושלים, ורבני העיר לא הסכימו כלל לפוגשו. בעל מלון קאמיניץ, שאצלו התארח הרצל, טען כי הרצל הגיע מעט לפני שבת ולא חילל את השבת בפומבי אלא הלך ברגל מתחנת הרכבת עד המלון כשהוא קודח מחום. מחוסר מקום במלון זה נאלץ הרצל לעבור למחרת לבית שטרן. מעדות מלווהו דוד משה שוב עולה כי הרצל הגיע לירושלים לקראת כניסת השבת, ואף על פי שהסביר לו שנסיעת חולה לא מחללת שבת סירב הרצל לנסוע:
"בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדוחק והחום ברכבת, חלה הד"ר הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כוח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר (המלון שוכן סמוך לכיכר הדווידקה, היום - בלב ירושלים), והדרך רחוקה מאד. אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שביארתי לו כי לגבי חולה אין כאן משום חילול שבת - הוא באחת: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע."
— עם הרצל לירושלים, עמ' 52.
הרצל סייר בחוצות העיר העתיקה; בחיצוניותה היא הייתה "עיר מזרחית אופיינית קטנה, חרבה בחלקה, אשר פה-ושם מתחילים לבצבץ בה ניצני תחיה; עיר אשר הוד העבר סוכך עליה וקדושתה ניבטת מכל חרך, אך ההווה שלה עצוב, ועזובה וחדלון ממלאים אותו".[23] על כן הוא חש כאב ואכזבה וגם תקווה, וביומנו רשם:
”את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסא. כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי אלהים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה, ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יבריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים כליל תפארת... יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן, כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה”.[24]
הגעתו של הרצל למושבות הייתה בעלת חשיבות רבה עבורן. לקראת תום סיורו בראשון-לציון יצאו שלושה רוכבים על חמורים לקדם את פניו ולבקש ממנו לבקר ב"נחלת ראובן", היום נס ציונה, בדרכו למושבה רחובות. במהלך ביקרו בנס ציונה נפגש הרצל עם ראובן לרר מייסד המושבה בביתו ושמע על מצבה של המושבה, טעם מדבש כוורת לרר ולקח עימו אתרוגים ותפוזים. במהלך ביקור זה ביקר הרצל גם בצריפה של גולדה מילוסלבסקי, מייסדת המושבה, ממנה התרשם במיוחד. הרצל שוחח איתה והאזין לדבריה ודעותיה.
פנייתו לבריטניה
בשנים 1902–1903 פעל הרצל אצל המעצמה הבאה בתור - הבריטים, כדי למצוא חבל ארץ ליהודים. בממלכה המאוחדת נוצרה התנגדות להגירת יהודים ממזרח אירופה אליה. לאור כך, הרצל הוזמן בראשית יולי 1902 להעיד בפני ועדה החקירה המלכותית לעניין הגירתם של "זרים עניים" - לשון נקייה ליהודים מרוסיה ורומניה- שהיגרו לאנגליה בשנים האחרונות להימלט מרדיפותיהם באירופה המזרחית. מטרתה של הוועדה הייתה לחסום את כניסתם לאנגליה על ידי חקיקת תקנות מנהליות.[25] במסגרת זו, התנגד הרצל להגבלות חוקיות מכל סוג שהוא, וקרא לתקיפת הבעיה היהודית בשורשיה: הכרה ביהודים כאומה מכל האומות, בעלי זכות להקים בית בחבל ארץ מסוים, שלהצעתו, יכול להיות בצפון סיני בסביבות אל עריש, או בקפריסין (ע"ע מורחב:תוכנית אל עריש).[26] בהמשך לכך, נשלחה בפברואר 1903 משלחת מומחים מטעמו של הרצל לחקור את התנאים השוררים באזור.[27] ובמסגרת זו, נפגש באפריל 1903 עם ג'וזף צ'מברליין, שהיה אז שר המושבות הבריטי, כדי לדון בממצאי המשלחת. צ'מברליין, שדו"ח המשלחת היה מונח שולחנו, לא היה מעודד מממצאיו, ומשכך, הציע כתחליף שטח שהיה אז באוגנדה, והוא כיום חלק מקניה.[28] זאת הייתה הפעם השנייה שהצעה זאת הושמעה באוזניו של הרצל. הפעם הראשונה הייתה הצעה מליצית וקנטרנית שניתנה לו על ידי לורד נתנאל דה רוטישלד שלא תמך בתוכנית אל עריש, במסגרת פגישה שנערכה בין השניים בלונדון יום לפני מתן עדותו בפני ועדת החקירה המלכותית.[29] אולם, בשני המקרים דחה לפי שעה את ההצעות על הסף, מתוך דבקותו בתוכניתו. במאי 1903 נדחתה הצעתו של הרצל באופן סופי. הסיבה הרשמית לדחייה הייתה: שאין די מים בנילוס, ובכל מקרה, מחיר שאיבתם לסיני מתחת לתעלת סואץ יהיה יקר מדי. ויתרה מזאת, בניין המשאבות יפריע לתנועת האוניות בתעלת סואץ, וכתוצאה מכך, ישבש את המסחר הבריטי עם המזרח הרחוק.[30] דחייה זאת, גרמה להרצל להרהר מחדש בתוכנית אוגנדה, בפרט לאור חוויותיו בוילנה את המציאות היום יומית של היהודים שם בחודש אוגוסט 1903. ראה סעיף מורחב בערך זה "פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי".
פנייתו אל האפיפיור
ב-25 בינואר 1904 ניסה הרצל לבקש את תמיכת האפיפיור פיוס העשירי בתנועה הציונית ובכוונתה לפתור את "בעיית היהודים", על ידי הבאת היהודים לארץ ישראל. כפי שכתב הרצל ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו באותו האיש, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי...".[31]
ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות התנועה הציונית
בשנת 1897, במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה מצד "חובבי ציון", כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו מדינת היהודים, ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה מדינית מאורגנת. הוא נועד להוות את מוסד החקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית.
בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית בזל, שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.
על כינוס הקונגרס הראשון כתב הרצל ביומנו: "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד - שאזהר שלא להגותו ברבים- הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם...".[32]
ב-1896 הגה הרצל רעיון להקמת בנק ציוני, שיסייע ברכישת הצ'ארטר על ארץ ישראל מהסולטאן הטורקי. ב-1898 החליט הקונגרס הציוני השני על ייסוד הבנק, וב-1899 הוקמה חברת Jewish Colonial Trust, שנקראה לאחר מכן בעברית "אוצר התיישבות היהודים", שהקימה את "בנק אנגלו-פלשתינה" (אפ"ק), שהפך מאוחר יותר ל"בנק לאומי". בקונגרס הציוני השלישי (1899) אושר הניסוח הרשמי של דרישת הצ'ארטר.
ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי, הוכרז על ייסוד "הקרן הקיימת לישראל", כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית.
התקבלותו בציבוריות היהודית
פועלו של הרצל ויוזמותיו זכו להערצה והערכה רחבה בציבור היהודי ומנגד עוררו פולמוס והתנגדות. ראשי המתנגדים להרצל היו זרמים אנטי-ציוניים ביהדות החרדית, חלקם מחשש שהציונות תשפיע לרעה על צביונו הדתי של העם, וחלקם מפני שראו בציונות הפרת "שלוש השבועות", וטענו שרק בואו של המשיח יביא את היהודים לארץ ישראל.[33] עם זאת, היו זרמים חרדיים-ציוניים שהביעו תמיכה נלהבת בפועלו, כגון מנהיגי תנועת חיבת ציון; כך למשל כינה הרב משה כלפון הכהן את הרצל "איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון".[דרוש מקור]
בתשובה שפרסם בנימין זאב הרצל לדברי הרב הראשי של וינה ד"ר גידמאן, שיצא נגד התנועה הציונית, התייחס הרצל לתנועת ההתיישבות בארץ שהתנהלה למעלה מ-50 שנים שקדמו לזמנו, ומשתתפיה הקימו את "היישוב הישן":[34]
"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם ... אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...? ... ואהרן מרקוס זה ... כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות". ".
— בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן
מהצד השני התנגדו להרצל אנשי תנועת הפועלים היהודית "הבונד", שטענו שהציונות לא תפתור את בעיית היהודים, ועל היהודים להשתלב במעמד הפועלים ובהתארגנותו הבינלאומית. הוגה הדעות הציוני אחד העם ביקר את כיוון הפעולה של הציונות המדינית שהנהיג הרצל; הוא טען כי "תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי 'נביאים' ולא על ידי 'דיפלומאטים'".[35]
ההערצה לה זכה בקרב ההמונים היהודים הייתה עמוקה וסוחפת והתגברה לאחר פטירתו. הערצת המבוגרים השפיעה על הדורות הצעירים, והכשירה במידה רבה את תודעתם של חלוצי העלייה השנייה והעלייה השלישית. בזיכרונותיה של אשת העלייה השנייה חיותה בוסל ישנו תיאור הנוגע ליחס אנשי היישוב להרצל: "אבי היה חסיד מובהק, אך התייחס בסבלנות אל הדור הצעיר ובייחוד לציונים הצעירים. הופעת ד"ר הרצל הלהיבה אותו מאוד והיה מלקט כל אמרה מפיו. בין השמשות היו קהל החסידים מתאספים בבית-הכנסת של הרבי ושם, אגב כל סיפורי הנסים והמופתים, היה אבא מספר על נס הרצל. בביתנו הייתה תלויה תמונתו של ד"ר הרצל והיא מרכז לגדול וקטן".[36]
על קשיי ההתקבלות והתמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה ואווירת חוסר האמון כלפיו, כתב הרצל ביומנו (ב-2 ביוני 1901): "כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר-אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגן על הדגל הזה בקומה זקופה".[37]
פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי
- ערך מורחב – תוכנית אוגנדה
בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס ב-23 באוגוסט 1903, אחרי פרעות קישינב, דיווח הרצל על כישלונות מגעיו עם הסולטאן והקיסר הגרמני וכישלון המגעים עם הבריטים בקשר להתיישבות בשטחים הסמוכים לארץ ישראל. הרצל העלה לסדר היום של הקונגרס את מה שלימים זכה לכינוי "תוכנית אוגנדה", הצעה שקיבל מהבריטים לקבלת צ'רטר יהודי על שטח בן 13,000 קמ"ר באפריקה המזרחית, במזרח אפריקה הבריטית, שכונה "אוגנדה" אך נמצא במישור גואס נגישו שליד ניירובי, בקניה של ימינו.[38]
הרצל ראה חשיבות בהצעה הבריטית, מפני שהייתה בה הכרה בריטית בתנועה הציונית ומחויבות של המעצמה העולמית לפתרון הבעיה היהודית. לעומתו, אישים כמו מנחם אוסישקין ואחרים מציוני רוסיה, בהם חיים ויצמן, טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד ארץ ישראל, שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. בעשותם כן סימנו עצמם כאופוזיציה ברורה להרצל וזכו ליוקרה רבה בקרב צירי רוסיה כשומרי האמונים של ארץ ישראל.[דרוש מקור] כפשרה בין הרצל למתנגדיו הוחלט שהמימון למשלחת לא יהיה מהכספים הציוניים של אוצר התיישבות היהודים או הקרן הקיימת לישראל.
למרות הוויכוח שסב סביב ההצעה, היא אושרה בסופו של דבר ברוב גדול: 292 צירים בעד, 176 צירים נגד ו-143 צירים נמנעים. "אומרי הלאו" פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם וניסה להסביר להם את החשיבות בהכרה הבריטית ושדחיית ההצעה הבריטית כלאחר יד תפגע בתנועה הציונית. אלו חזרו לאחר מכן לאולם, אך התסיסה בנושא זה המשיכה במהלך הקונגרס ולאחריו.[39]
משלחת החקר שנשלחה מצאה את האזור המוצע במזרח אפריקה כבלתי מתאים להתיישבות יהודית, וגם הרוחות הפוליטיות בבריטניה הפכו את ההצעה לבלתי מעשית עוד לפני הקונגרס השביעי, שדן בנושא לאחר מות הרצל והוריד אותו מסדר היום. ההכרה הראשונית של בריטניה בתנועה הציונית, עם זאת, הייתה הנדבך הראשון שהביא לבסוף להצהרת בלפור שהתקבלה בשנת 1917.[דרוש מקור] בזיכרון הקיבוצי היהודי נחקק הקונגרס השישי, "קונגרס אוגנדה", בדרך בה הציגו אותו מתנגדי הרצל: כאירוע שבו "סטה" הרצל מן הציונות, וצירי הקונגרס החזירו אותו ל"מוטב".[דרוש מקור]
חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא. [...] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.
— אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה)
ציטוט זה ממחיש את התייחסותו של הרצל למפעל הציוני. הציטוט מוכר בעיקר בגרסתו המופיעה כמוטו בראש ספרו "אלטנוילנד": "אם תרצו - אין זו אגדה" (במקור: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"), שהפך מייצג את דמותו של הרצל כפי שהתקבע: אדם חולמני, שהקדים את זמנו ושכנע את יהודי הפזורות בחשיבות המדינה היהודית וביכולת להקימה.
יש הסוברים שההאשמות הקשות שהוטחו בהרצל בפולמוס אוגנדה תרמו להחמרת מצבו הבריאותי, שהיה רעוע ממילא.[דרוש מקור] הקונגרס הציוני השישי היה הקונגרס האחרון בו השתתף הרצל. את נאום הסגירה שלו בקונגרס סיים במילים בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".[40]
מחלתו ופטירתו
הרצל סבל מבריאות רופפת. הוא לא נשמע לעצת רופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת אף על פי שסבל מתסמיני מלריה, מחולשה, מכאבי ראש, מקשיי נשימה, מדופק לא סדיר, מהתעלפויות ומאיוושה בלב. כמו כן, סבל מתסמיני מחלת הזיבה שבה לקה בנעוריו בעקבות ביקור אצל זונה[41] וייתכן שסבל גם מזאבת. ב-1 ביולי 1904 התגלתה אצל הרצל דלקת ריאות מתקדמת. הוא כתב צוואה, ובה ביקש להקבר בהלוויה צנועה; כמו כן, ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו בלווייתו. בצוואתו כתב: "רצוני בלוויה של המעמד העני-ביותר, לא נאומים ולא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, לשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופי לארץ-ישראל".[42]
בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופוסים על ילדיו, וכן שילדיו יקברו לידו בארץ ישראל. אולם קיום הצוואה השתהה למעשה זמן רב.
על ערש דווי סבו דברי הרצל סביב עתידה של מדינת היהודים, והוא אמר לאנשיו: "בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה ... את שלוש חלקות-האדמה צריכה לרכוש הקרן הקיימת!".[43]
הוא הבין כי סופו קרב במהירות, כאשר אמר לידידו הקרוב, הכלר: "דרוש בשמי לשלום כולם, ואמור להם כי נתתי את דם-ליבי בעד עמי".[44] הוא ביקש שיביאו אליו את אימו לפני מותו, והספיק לראותה מעט לפני שיצאה נשמתו. הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904, כ' בתמוז תרס"ד, כשהוא בן 44 שנים, פחות מ-10 שנים לאחר תחילת פעילותו הציונית, וכ-44 שנים לפני הקמת מדינת ישראל. הוא נטמן בבית העלמין בדובלינגן בווינה. לאחר פטירתו, התברר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של אשתו יוליה, וכי משפחתו של הרצל נשארה ללא מקורות הכנסה נאותים. בתו פאולינה הייתה אז בת 14, בנו האנס בן 13 ובתו טרודה בת 11. מוסדות ההסתדרות הציונית, והאפוטרופוסים שמינה, טיפלו בכלכלת המשפחה ודאגו לחינוך ילדיו.
רבים בתנועה הציונית קיבלו את הידיעה בכאב רב והתאבלו על מותו. מביעי האבלות היו רבים ומגוונים; בשירו של אהרן ליבושיצקי לנשמת הרצל, אשר פורסם בעיתון הצפירה בסמוך לפטירתו, כתב המשורר אהרן ליבושיצקי על הרצל: "וְחֶשְׁכַת חַיֵּינוּ בְּאוֹר-קֶסֶם הִגַּהְתָּ. וְשִׁירַת-חָפְשֵׁנוּ בָּרָמָה הִשְׁמַעְתָּ וּפִתְאוֹם נִפְסָקָה". שורות אלו הולחנו לאחר מכן על ידי המלחין אברהם צבי אידלזון, ונעשו לשיר מוכר ואהוד, שביטא את תחושתם של רבים בעם ישראל ובתנועה הציונית.[45]
העלאת ארונו לישראל
- ערך מורחב – קבורת בנימין זאב הרצל בישראל
באוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים, על פי חוק שהתקבל בכנסת בט"ו באב תש"ט, 10 באוגוסט 1949. ארונו וארונות קרוביו נישאו ברחובות וינה על ידי אנשי משלחת ישראלית ותושבים יהודים אל בית הכנסת "זייטן שטאטן" ("Seiten Staten") ואחר כך הועברו אל שדה התעופה והוטסו לישראל במטוס אל על.[46] קברו של הרצל נקבע בהר הרצל בירושלים, הקרוי על שמו. ההלוויה הממלכתית נוהלה על ידי הרבנות הצבאית. בטקס הקבורה נכחו נציגים מכל יישובי הארץ אשר הביאו עפר מיישוביהם להניח על הקבר[47] המצבה על קברו הוקמה בשנת תש"ך 1960.
שנה לאחר קבורתו המחודשת בהר הרצל, ערכה הגדנ"ע טקס הדלקת משואות סביב הקבר בערב יום העצמאות. יושב ראש הכנסת הגיע אף הוא לטקס זה שהפך למסורת,[דרוש מקור: יש לצרף מקור לכך שטקס זה הוא הראשון שהוביל למסורת הטקסים] ומאז כל ערב יום העצמאות נערך סביב הקבר במעמד יושב ראש הכנסת, טקס הדלקת המשואות המסיים את אירועי יום הזיכרון ופותח את אירועי יום העצמאות..
משנתו ויצירתו
תפיסתו המדינית והציונית
הציונות ההרצליאנית, שנולדה כאמור ב"פרשת דרייפוס", עסקה בעיקר בחזון ובמעשים הלאומיים והמדיניים; אלה נתפסו כממדי העשייה הדרושים והעיקריים להצלתו של העם היהודי מהאנטישמיות, והמציאות הקשה הצפויה לו בהישארו בגולה. תפיסתו הציונית נשענה על המקורות המסורתיים היהודיים, אולם משנתו ותוכניותיו התאפיינו ברציונליזם, בליברליזם ואף במהפכנות. הרצל סבר שתשועתם המדינית של היהודים תלויה בעיקר ברצונם העצמי הקיבוצי, בנחישותם להשיג עצמאות מדינית ותרבותית, וביכולתם לממש אותה בארץ ישראל, גם אם בסבל רב וגם אם ילוו בתחושות של ייאוש ומרי. עם זאת, הוא ראה חשיבות בתכנון היציאה המסודרת של היהודים מאירופה, ותמך בקואופרציה ובארגון ההתיישבות היהודית בארץ. כך למשל כתב בספרו מדינת היהודים:
”אין בעולם אדם חזק ועשיר, שיוכל להסיע עם מארץ לארץ. רק רעיון יחולל זאת, אכן לרעיון-המדינה כוח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלכותם. "לשנה הבאה בירושלים!" קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהריים. ...
ראשונה ילכו הנואשים, אחריהם העניים, אחרי-כן האמידים, ולאחרונה העשירים”.[48]
תוכנית פעולה שיטתית ומדורגת שורטטה בחיבוריו של הרצל על יציאת היהודים מהגולה אל ארץ ישראל; תנועת ההגירה לארץ תהיה רצונית וחופשית, לאחר שתוברר לבאים חשיבות היציאה מהגולה ובניית ריבונות עברית חדשה בארץ ישראל. התוכנית התבססה במידה רבה גם על עקרונות ההיצע והביקוש ועל הרצון והיוזמה של יחידים וקבוצות לשפר את תנאי המחיה והרווחה הכלכלית והתרבותית. לפי התוכנית, תחילה יבואו חסרי ההון ויבנו תשתיות בארץ, ואז התנועה והמסחר יתגברו; בעקבותיהם של החלוצים יבואו רבים נוספים, בעלי הון זעיר אם רב, המורגלים לתנאים נוחים, ועל כן ידאגו להסדיר אותם בארץ במרחב הציבורי והפרטי. עם זאת, התוכנית הייתה חדורה במניעים מהמסורת היהודית, בקריאה לחלוציות, ואף הקרבה, כתנאי למימוש הרעיון הציוני, בשאיפה לצדק חברתי ולשוויון זכויות אזרחי במדינה היהודית העתידית, ובדרישה לפשטות ויעילות:
”התוכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה עד מאד, ועליה להיות כן, למען תהיה מובנת לכל אדם.
יותן לנו השלטון בחלקת-ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו, ואת כל השאר נעשה בעצמנו.
— — אין אנו רשאים לצייר לנו את יציאת היהודים לפתע פתאום. לאט לאט יצאו ובמשך עשרות שנים. בראשונה ילכו העניים שבעניים והם ישכירו את האדמה ליישוב. לפי תוכנית מתוכננת מראש יסללו שם כבישים, יבנו גשרים ומסילות-ברזל, יקימו עמודי טלגרף, יטו נהרות ויבנו בידיהם את משכנותיהם. עבודתם תגדיל את המשא-והמתן. המשא-והמתן יפתח את השווקים, והשווקים ימכו מתיישבים חדשים, כי כל איש יבוא מרצונו, על חשבונו ועל אחריותו. העבודה אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הקרקעות היהודים יכירו עד מהרה, כי נפתח שדה חדש וקיים לרוח-קבולתם, אשר עד עתה הייתה שנואה ובזויה בעיני העמים”.[49]
הצעתו לדגל למדינה היהודית
כבר בשנת 1895, במכתבו לברון הירש, כתב הרצל על חשיבות הדגל; בעיניו הדגל הוא סמל, המאחד אנשים ומוביל אותם.
ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.
הרצל הגה מספר גרסאות לדגל – הן דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים, כנגד שבע שעות עבודה ביום בלבד - מזכויותיהם של העובדים במשנתו של הרצל. הצעה נוספת משלו היה דימוי של מגן דוד שבכל אחד מפינותיו מתנוסס כוכב קטן וכוכב נוסף בראשו. דימוי שבעת הכוכבים נלקח אל סמל העיר תל אביב-יפו, סמל הרצליה וסמל חברת "צים", וכוכבי הזהב מתנוססים על ארובות אוניותיה של החברה.
זכויות אדם במשנתו
הרצל הכיר והושפע ממכלול של משנות הוגים אשר עסקו בזכויות האדם בעת החדשה, ובכתביו נשמעים קולות מזרמי מחשבה בני זמנו, ליברליזם, סוציאליזם, ועקרונות של שוויון זכויות, כתפיסת עולם מוצקה המונחלת לחוקת המשטר של המדינה המודרנית. הכללים החברתיים והמשפטיים שנוסחו בכתביו, כמשרטט את דמותה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, הם:
- חברת היהודים תבנה בתים אשר יימסרו לפועלים במחיר נמוך.
- יום העבודה יכלול אך 7 שעות, ומי שיעבוד יותר - יתוגמל בהתאם.
- שוויון זכויות לנשים.[50]
- החברה תדאג לעבודות יזומות לטובת מחוסרי העבודה, בלשונו "עזרת עבודה" וזאת במקום מתן צדקה למי שיכול לעבוד.
- ה"חברה החדשה" תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה. נשים הרות תקבלנה שכר מקופת הקהילה.
- כל אזרח יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות.
- החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה.
- מספר אנשי הצבא והמשטרה לא יעלה על 10% מכלל האוכלוסייה.
- המדינה תהיה נקייה ושומרת סביבה.
- המדינה תהא נדיבה ומפותחת מבחינת אמצעי חשמל מים משאבי טבע ובעיקר תרבות וחינוך, אשר תעניק לאזרחיה.
במדינה העתידית יהיו חופש דת, סמכויות אנשי הדת תוגבלנה. הרצל שרטט הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה ללא כפייה דתית; וכן, סבר כי הצבא יהיה נבדל מהפוליטיקה.
"כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.
— מדינת היהודים
הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ."
— מדינת היהודים
"האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות."
— מדינת היהודים
יצירתו הספרותית
הרצל היה סופר ומחזאי וחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית.
מחזות
- "סולון בלודיה", המתאר השפעת שינוי טכנולוגי על החברה האתונאית.
- "טברין", שעלילתו דומה לאופרה "הליצנים" הוצג בווינה ובניו יורק ב-1885.
- "הוד רוממותו", הועלה בתיאטרון ואלנר בברלין ב-18 במרץ 1888 וזכה להצלחה.
- "גנבי הציד", (יחד עם הוגו ויטמן) הוצג ב-1889 בתיאטרון הממלכתי בווינה.
- "הגטו החדש", מחזה בארבע מערכות שכתב הרצל ב-1894 בשם העט "אלברט שנאבל", מספר על יעקב סמואל, עורך דין יהודי צעיר מתבולל, השואף לצאת מן "הגטו הישן", אולם למרות ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הסובבת אותו, הוא נדחה בשל אנטישמיות. מולו העמיד הרצל את דמותו של וסרשטיין, סוכן בורסה עשיר אבל חסר השכלה וחסר מצפון המגלה את הכבוד היהודי עקב מעשהו של סמואל.
סיפורת
הרצל כתב סיפורים קצרים רבים, אשר חולקו לארבע חטיבות: סיפורים פילוסופיים, בתמורות הזמן, על ילדים, אגדות.[51] בסיפורים בדק הרצל את נסיבות תקופתו, בין השאר, בעזרת תיאור היסטוריה חלופית לזו שהתרחשה בפועל, והציע זוויות הסתכלות שונה או חליפית:
- "היזם בונפרטה", על עולם מציאות חלופית, שבה נפוליאון בוחר בקריירה של איש עסקים במקום איש צבא.
- "הפעמון השמאלי", סיפור המתאר שני נתיבים חלופיים בהם התפתח גורלו של אדם, כתוצאה מהחלטה פשוטה אם ללחוץ על פעמון ימני או שמאלי בפתח בית מגורים.
- "ספינת האוויר", על אדם שממציא מכשיר תעופה אבל הורס אותו כשנוכח לדעת שהמכשיר יכול להזיק.
- "רואה המחשבות", על אדם הקורא מחשבות ובעזרתן שולט על אנשים, שמגלה שהיה עדיף לולא ידע לקרוא מחשבות.
מהדורות כתביו
ראו אור בעברית במהדורות רבות ושונות. אחת מהן בעשרה כרכים ראתה אור לאחר עבודת תרגום ממושכת, גם היא במספר מהדורות, במסגרת כמה הוצאות לאור.
- כתבי הרצל בעשרה כרכים, (תרגום מגרמנית: שמואל פרלמן, דב קמחי, יהושע רדלר פלדמן, אברהם שמואל שטיין, מאיר שלי, משה שרף, מנחם זלמן וולפובסקי, בן-ציון ידידיה, יהושע השל ייבין, חיים איזק, שמשון מלצר, דב סדן), ירושלים: הספרייה הציונית, (ומהדורה מיוחדת לקוראי מעריב ודבר), תש"ך-תשכ"א-1961-1960.
- בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, (הקדמה מאת מנחם בגין), תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, תשל"ח 1978.
- בנימין זאב הרצל, "החנוכייה", "שיבת היהודים", (שניים ממאמריו על היחס בין מסורת למדינה), בתוך: תכלת, 20, קיץ התשס"ה-2005.
ייצוגיו בתרבות
- באמנות חזותית
בחייו ולאחר פטירתו, הוטבע דיוקנו בפריטי אמנות רבים, כגון בציור, בפיסול, בצורפות, ודברי דפוס ייצוגיים של היישוב או המדינה, כגון גלויות ובולים.
- לזכרו אלבום מהודר בעריכתו של ישעיהו קלינוב: הרצל חוזה המדינה בהוצאת "לעם" בשנת תש"י 1950.
- דיוקנו צורף ועוטר בשלושה שטרות אשר הנפיק בנק ישראל.[52] שטרות אלה זכו בקרב הציבור לכינוי "הרצלים".
- יצירות ספרותיות עליו ולזכרו
- המשורר אהרן ליבושיצקי כתב לאחר פטירתו את שיר ההספד לנשמת "לנשמת הרצל", אשר הולחן על ידי אברהם צבי אידלזון.
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב לזכרו את המאמר "המספד בירושלים", לפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל"; ראה אור, בין השאר, בעריכת אליעזר אלינר, הוצאת ראובן מס בירושלים בשנת תשמ"ח-1987.
- ברל כצנלסון, שלושים שנה לפטירת הרצל: כ’ תמוז תרס"ד (1904) - כ’ תמוז תרצ"ד (1934).
- מאיר שנמן, מנגינת אבל על מות הד"ר הרצל, תווים למקהלה, 1904.
- הרצל", אשר נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי "להקת גייסות השריון".
- השיר "בנימין זאב", אשר נכתב על ידי יעקב רוטבליט, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי רבקה מיכאלי.
- בשנת 2010 הוצג בתיאטרון הקאמרי מחזהַ של רינה ירושלמי, בשם:"פרויקט הרצל", המתאר את חייו של הרצל באמצעות טקסטים אשר הוא עצמו כתב, המוקראים על ידי שחקנים רבים, המגלמים פנים שונות באישיותו של הרצל.
- א.ב. יהושע, תיאר ברומן מפרי עטו מר מאני את דמותו של הרצל באחד הקונגרסים הציוניים. הוא מתואר דרך עיניה של הדמות המספרת, רופא יהודי שבא עם אחותו לקונגרס, כשליח. הרצל חש ברע, והרופא היהודי הצעיר מוזעק לבדוק אותו.[53]
- שמות אתרים
- השכונה ואחר כך העיר תל אביב, נקראה על שם ספרו "אלטנוילנד", אשר בתרגומו הראשון לעברית על ידי נחום סוקולוב, נקרא "תל אביב". בעת בחירת שמה של העיר תל אביב הוצע, בין השאר, לקרוא לה "הרצליה". סמלה של העיר נושא את שבעת הכוכבים מדגל שבעת הכוכבים של הרצל.
- רחובות רבים בישראל קרויים על שמו; לראשונה ברחוב הרצל, הרחוב הראשי בשכונה "אחוזת בית" שהוקמה ב-1909, והפכה לתל אביב ב-1910.
- ברחוב הרצל בתל אביב הוקמה גימנסיה הרצליה ב-1910.
- על שמו נקרא "בית הרצל" ביער חולדה.[54]
- על שמו נקראו אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ואוניית הנוסעים של "צים", "תיאודור הרצל".
- על שמו המושבה, שהפכה לעיר, הרצליה. בעיר אתרים ואלמנטים שונים הקשורים להרצל ולפועלו, למשל סמלה של הרצליה הכולל את שבעת הכוכבים מהצעת הדגל של הרצל, קניון שבעת הכוכבים, פסלו של הרצל מאת אורי ליפשיץ בכניסה להרצליה ליד מחלף הסירה, פסל הרצל בבית ראשונים.
- על שמו הר הרצל בירושלים.
- דמותו וזכרו הונצחו באתרים באירופה. ביולי 2006 נחנכה בפריז כיכר בשם "Place Theodor Herzl". בכיכר נמצאת במרכז העיר, ברובע ה-3, בצומת הרחובות Réaumur ו-Τurbigo. בווינה הוצב שלט לזכרו במרכז העיר.
- שמות בני אדם
- ביישוב היהודי בשלהי התקופה העות'מאנית, בתקופת המנדט וראשית שנות המדינה, ניתן השם "הרצל" כשם פרטי לילדים.
- חקיקת "יום הרצל"
- בשנת 2004 התקבל בכנסת "חוק בנימין זאב הרצל", אשר יזם חבר הכנסת אילן שלגי. מטרת החוק: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".[55] היות שמטרת החוק היא חינוכית, והואיל ויום פטירתו של הרצל - כ' בתמוז - חל בחופש הגדול, נקבע "יום הרצל" כיום זיכרון לאומי בתאריך העברי של יום הולדתו: "אחת לשנה, ב-י' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל".[56]
-
-
-
בול ישראלי, הונפק ב-1954, ובו דיוקנו של הרצל ודימויי הדגל בתכנונו: מגן דוד ושבעת הכוכבים -
בול ישראלי, הונפק ב-2010 על ידי רשות הדואר לכבוד 150 שנה להולדתו, מציג בדימוייו רצף של התיישבות מתקופת העלייה הראשונה בשלהי המאה ה-19, ועד הנפקתו בראשית המאה ה-21
-
-
-
-
גלויה עם דיוקנו, 1901 -
גלויה שהודפסה לפני 1909, עם דיוקנו; ברקע דמות מקראית שהשלשלאות בידיה נקרעו, אוחזת מטה ולמרגלותיה המוני עם, כמשל לדמותו ולתפקידו הלאומי, בשולי הגלויה גרסה עברית של מימרתו הידועה: "אם חפצים אתם - אין זו אגדה" -
דימוי דיוקנו באיגרת שנה טובה שנדפסה בשנות השלושים או הארבעים
-
מטוס אל על אשר הביא את עצמותיו לישראל, אוגוסט 1949 -
פסל דיוקנו של הרצל בחצר בית הנשיא בירושלים -
פסל דיוקנו של הרצל מעשי ידי הפסלת בתיה לישנסקי מוצג ב"בית הראשונים" בהרצליה -
-
![פסל פגישת הרצל והקיסר הגרמני של הפסל מוטי מזרחי במקווה ישראל. פסלו של הקיסר חצוי לשניים. בחלק האחד חקוקה אימרתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" ובחלק השני, דברו של הקיסר "לארץ הזאת יש עתיד"[57]](//upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/5/5c/PikiWiki_Israel_19452_quot%3BThe_meeting_between_Herzl_and_Kaiser_wilhelm.JPG/120px-PikiWiki_Israel_19452_quot%3BThe_meeting_between_Herzl_and_Kaiser_wilhelm.JPG)
פסל פגישת הרצל והקיסר הגרמני של הפסל מוטי מזרחי במקווה ישראל. פסלו של הקיסר חצוי לשניים. בחלק האחד חקוקה אימרתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" ובחלק השני, דברו של הקיסר "לארץ הזאת יש עתיד"[57] -
לוח זיכרון ברובע היהודי בבודפשט המציין את מקום הולדתו -
מדרגות על שמו במרכז וינה -
שלט המנציח את שמו במרכז וינה
![פסל פגישת הרצל והקיסר הגרמני של הפסל מוטי מזרחי במקווה ישראל. פסלו של הקיסר חצוי לשניים. בחלק האחד חקוקה אימרתו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" ובחלק השני, דברו של הקיסר "לארץ הזאת יש עתיד"[57]](/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:PikiWiki_Israel_19452_quot;The_meeting_between_Herzl_and_Kaiser_wilhelm.JPG)
ראו גם
- דיוקן תיאודור הרצל
- תמונת פגישת הרצל עם קיסר גרמניה
- מוזיאון הרצל
- דגל עברי
- הארכיון האישי של הרצל בארכיון הציוני המרכזי
לקריאה נוספת
הדרכה
- הרצל - האיש והאגדה [ערכה] : ערכת חומרי למידה לכבוד 150 שנה להולדתו של חוזה המדינה, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית - המטה לתרבות ישראל, תש"ע 2010.
- ראובן גפני (חוקר בתי כנסת), מה אתם יודעים על הרצל? : 150 שנה להולדתו, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ע 2010.
- חיה הראל, הרצל, ירושלים : מרכז ההסברה, תשמ"ג 1983.
- מרדכי נאור, מהרצל עד בן-גוריון: ציוני דרך בקורות הציונות, היישוב והמדינה בראשיתה, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ו 1996.
- חני זיו, יואב גלבר, הרצל עכשיו, הרצליה: הוצאת על ישראל, 2005.
- ישעיהו קלינוב, הרצל חוזה המדינה, אלבום, תל אביב: הוצאת "לעם" בע"מ, תש"י-1950.
ספרות ילדים
- דבורה עומר, קול קרא בחשכה, תל אביב: הוצאת זמורה ביתן מודן, תש"מ-1980, 1981.
- גלילה רון-פדר-עמית, מלך היהודים, בן שמן : הוצאת מודן, 2010.
מחקרים
- יוסף גולדשטיין, אחד העם והרצל, הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות ישראל ומרכז זלמן שזר לחקר העם היהודי, 2012.
- שלמה הרמתי, הרצל וז'בוטינסקי, תל אביב: הוצאת מכון ז’בוטינסקי בישראל, תשע"א-2011.
- יצחק וייס, קריאה מחדש, (תרגום מצרפתית: עדה פלדור; עורך: דב אייכנולד), תל אביב: הוצאת משכל, 2008.
- עמוס אילון, הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ז-2006.
- שלמה אבינרי, הרצל, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007.
- שלמה אבינרי הרעיון הציוני לגווניו, הפרק: הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1980, עמ' 118-105.
- יצחק וייס, הרצל - קריאה חדשה, תל אביב: הוצאת משכל, 2008.
- אלכס ביין, הרצל: ביוגראפיה, ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג-1983.
- יוליוס ה. שפס, תיאודור הרצל, הוצאת מחברות לספרות, 2001.
- עמוס אילון, הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975.
- מיכאל היימן, הרצל וציוני רוסיה : מחלוקת והסכמה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד-1974.
- ראובן בריינין, חיי הרצל, ניו יורק: הוצאת אסף, תרע"ט-1919.
- עמיחי כץ, לא בחלל הריק : ויכוח הרב גידמן והרצל על רקע האימפריה האוסטרו-הונגרית, עבודת גמר, ירושלים 2009.
- בן ציון דינור, בנימין זאב הרצל: על האיש, דרכו ודמותו, חזונו ופעלו, רמת גן: הוצאת מסדה, 1986.
מאמרים
- חיה הראל, 150 שנה להולדת הרצל: הציונות כאידאל אין-סופי, האומה, 177, אביב תש"ע 2010, עמ' 39-29.
- אליעזר רפאל מלאכי, הרצל והיישוב הישן בירושלים, הדאר, גיליון ל"ו, ניו יורק תשי"ז-1957, עמ’ 645-646.
- Gideon Shimoni and Robert S. Wistrich, (eds.), Theodor Herzl: Visionary of the Jewish State, Magnes Press, Hebrew University, Jerusalem, Herzel Press, New York, 1999, 351 pp.[58]
- Kinga Frojimovics, Geza Komoroczy, Viktoria Pusztai and Andrea Strbik 1999,Jewish Budapest, Central European University Press 1999.(= ק. פרוימוביץ', ג. קומורצי, ו. פוסטאי, א. שטרביק, בודפשט היהודית, הוצאת האוניברסיטה המרכז אירופית, בודפשט), 1999, עמ' 127-132.
קישורים חיצוניים
- הרצל, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים - ארכיונו האישי של בנימין זאב הרצל הכולל תעודות, מסמכים ותמונות
- בנימין זאב הרצל, דף לתרבות יהודית, באתר האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, 104 עמודים (ריכוז מאמרים על הרצל)
- הרצל - תמונות מאוסף חיים שטייר, אתר פליקר
- גיליון מיוחד על בנימין זאב הרצל במלאת 150 שנה להולדתו, עת-מול 210, יד יצחק בן צבי
- תבנית:אנציקלופדיה ynet
- – רשימה ביבליוגרפית, באתר משרד ראש הממשלה
- מאגר מקורות על הרצל, באתר משרד ראש הממשלה
- כתבי תיאודור הרצל בפרויקט בן-יהודה
- משאב בלסם, Theodor Herzl: From the Theatre Stage to The Stage of Life, באתר Jewish-Theatre, (על מחזותיו של הרצל)
דמותו, ביקורת והערכה
- הרצל אז ועכשיו סדרת הרצאות מיום עיון במלאת 150 שנה להולדתו של בנימין זאב הרצל, באתר הערוץ האקדמי, אוניברסיטת חיפה
- אלי אשד, חוזה מדינת היהודים, באתר "האייל הקורא" (ובאתר "רשימות")
- הרב אורי שרקי, הרצל והציונות (אישיותו של הרצל בראי היהדות, סיכום שיעור)
- זאב גלילי, הרצל לא בא מבית מתבולל, התפלל בנעוריו, והתכוון למדינה יהודית, לא "מדינת היהודים", באתר היגיון בשיגעון
- זאב גלילי, בנימין זאב הרצל איננו רק שם של רחוב, באתר היגיון בשיגעון
- יורם חזוני, האם הרצל רצה מדינה יהודית?, תכלת 11, תשס"ב - 2001
- רות וינקלר, מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל-המקשר והמבדיל בחשיבתם, הכנס השנתי הרביעי לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין ז"ל
מתיה קם, י' באייר: יום הרצל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח (על חייו של הרצל)- 150 שנה להולדת הרצל, באתר הארץ, 30 באפריל 2010 (פרויקט מיוחד)
על מסעו לארץ ישראל:
- ד"ר מ. י. בודנהיימר, מסעו הראשון, מעריב, 16 באוגוסט 1949, המשך, המשך, המשך
מורשת והנצחה
- אתר מוזיאון הרצל
- אתר משפחת הרצל
- בול 150 שנה להולדתו של הרצל, גליונית מזכרת, מעצב: משה פרג, באתר דואר ישראל
- המועצה הציבורית להנצחת זכרו של בנימין זאב הרצל
- מוזיאון הרצל הווירטואלי באתר על ישראל
- משה גליקסון, הרצל, כ' בתמוז תרצ"ד הארץ, דברי זיכרון בימי הזיכרון, בפרויקט בן-יהודה
- גליה ריצ'לר - גרבלר, "עלייה לרגל: בווינה ובירושלים. אירועי "יום הרצל" וקבורתו הכפולה בווינה ובירושלים, עת-מול
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
- ^ אלכס ביין, הרצל: ביוגראפיה, ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג-1983, (להלן: ביין הרצל), עמ' 4-1.
- ^ שאול בן-חיים, הבית הריק באמצע המרכז הסואן, מעריב, 5 בספטמבר 1958.
- ^ אז בכתובת "אורסאג - אוט 47", כיום נמצא באתר המוזיאון היהודי של בודפשט.
- ^ כיום - רחוב אפאצאי צ'רה 10.
- ^ הגימנסיה נקראה אחר כך תיכון יוז'ף אטבש.
- ^ ביין הרצל, עמ' 11.
- ^ ביין הרצל, עמ' 32.
- ^ ב-19 בספטמבר 2006, לאחר טקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של האנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו, ולמחרת ב-20 בספטמבר, נקברו בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יושבי ראש ההסתדרות הציונית, שם כבר היו קבורים הוריו ואחותו של הרצל. בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה. ב-5 בדצמבר 2007 הובא גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן, לקבורה באותה חלקה, מהעיר וושינגטון.
- ^ ביין הרצל, עמ' 118-117.
- ^ ביין הרצל, עמ' 28-26.
- ^ כתבי הרצל, (להלן: כתבי הרצל), כרך ב', יומן א', עמ' 14.)
- ^ בתום משפטו, לאחר שכבר הספיק לקבול על פסק הדין הראשון, הורשע דרייפוס בבגידה. בבית הספר הצבאי בפריז נערך טקס צבאי שבו נתלשו מעליו דרגתו וסמליו, וחרבו נופצה. ראו: ביין הרצל, עמ' 83-79.
- ^ לקריאה נוספת: תיאודור הרצל, חלק ראשון, עמ' 176. השווּ להערות: אלכס ביין, הרצל ודרייפוס, עמ' 34.
- ^ שלמה אבינרי, דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית: חלק ב, אלפיים (כתב עת), 15, 1997, עמ' ?
- ^ ביין הרצל, עמ' 83. וראו: ב"ז הרצל, הרצל ודרייפוס - כתבות ומאמרים של הרצל על משפט דרייפוס (תרגום: מאיר מוהר; עריכה: אלכס ביין), תל אביב: הוצאת מרדכי ניומן; ירושלים: סיני, 1945, עמ' 9-10.
- ^ אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, כרך ראשון, א-ב, תל אביב: דפוס הפועל הצעיר, 1934, עמ' 177. וראו גם: שריד, יוסי, "לא חוזה או הוזה, דווקא איש מעשה", מוסף 'ספרים' של "הארץ", 23 באוקטובר 2007
- ^ ראו: מדינת היהודים.
- ^ ציטוט אצל: ביין הרצל, עמ' 88.
- ^ ביין הרצל, עמ' 158.
- ^ עמוס אילון, הרצל, תל אביב: הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, 1976, (להלן: "הרצל"), עמ' 361
- ^ הרצל, עמ' 364 - 371
- ^ די ולט, גיליון ראשון, 4.06.1897
- ^ צטטה אצל: יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט-1979, עמ' 76.
- ^ תיאודור הרצל, ספרי הימים, ג, עמ' 186.
- ^ הרצל, עמ' 386 - 387
- ^ הרצל, עמ' 389 - 390
- ^ הרצל, עמ' 402
- ^ הרצל, עמ' 407
- ^ הרצל, עמ' 389
- ^ הרצל, עמ' 408
- ^ יומני הרצל, כרך ג', עמ' 258
- ^ תאודור הרצל, עניין היהודים - ספרי יומן, 1985–1904, ירושלים 1997–2001, א', עמ' 482.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי- מסכת כתובות, דף קיא
- ^ באתר פרויקט בן יהודה
- ^ אחד העם, הקונגרס הציוני הראשון, השילוח, ספטמבר 1897. על יחסו של אחד העם והרצל, ראו למשל: ביין הרצל, עמ' 215-210.
- ^ חיותה בוסל, (דגניה א' תש"ה), ספר העלייה השנייה, (עורכים: ברכה חבס ואליעזר שוחט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947, עמ' 141.
- ^ כתבי הרצל, עמ' ?.
- ^ ישעיהו פרידמן, גרמניה, טורקיה והציונות 1897-1918, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 104.
- ^ פרידמן, עמ' 115–117.
- ^ ביין הרצל, עמ' 380.
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית אריאנה מלמד, דברים שלא למדנו על הרצל, באתר ynet, 3 ביולי 2004 - ^ ביין הרצל, עמ' 409.
- ^ צטטה בתוך: יוסף פטאי, הרצל,"פטירתו", עמ' 270-1.
- ^ ביין הרצל, עמ' 408.
- ^ ראו: אהרן ליבושיצקי, לנשמת הרצל, הצפירה, גיליון 152, 1904. על השיר: "לנשמת הרצל", באתר זמרשת.
- ^ המטוס נקרא מאז "הרצל". ב-5 בפברואר 1950 , ביום השלג הגדול במישור החוף, עלה המטוס באש בשדה התעופה לוד בעת נסיון המראה. 42 נוסעיו נצלו בנס. המטוס נשרף לחלוטין.
- ^ .סרטון המתעד את העלאת עצמותיו של הרצל לארץ
- ^ תיאודור הרצל, מדינת היהודים, (תרגום מגרמנית: ש' פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י-1950, עמ' 13.
- ^ תיאודור הרצל, מדינת היהודים, (תרגום מגרמנית: ש' פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י-1950, עמ' 14-13.
- ^ תיאודור הרצל, כתבים, כרך ג', אלטניילנד, תש"ג-1943, עמ' 69-68.
- ^ כתבי הרצל, כרך 5.
- ^ האחד בשנת בשנת תשכ"ח 1968. השני בשנת תשל"ג 1973; שניהם בערך של 100 לירות, והשלישי, בערך של 10 שקלים בשנת תשל"ח 1978.
- ^ א"ב יהושע, מר מאני, פרק רביעי.
- ^ בית הרצל ביער חולדה, באתר קק"ל.
- ^ (סעיף 1 לחוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), התשס"ד-2004.
- ^ סעיף 10 לחוק.
- ^ על השיחה, ראו: ביין הרצל, עמ' 242-241.
- ^ ביקורת: יוסף גולדשטיין, עולמו הפנימי והחיצוני של הרצל, קתדרה 105, ספטמבר 2002, עמ' 190-185.
- בנימין זאב הרצל
- יהודים אוסטרים
- סופרים יהודים הונגרים
- מחזאים אוסטרים
- מחזאים יהודים
- עיתונאים יהודים
- עיתונאים אוסטרים
- סופרים יהודים
- מחזאים עבריים
- סופרים הידועים בשם עט
- משפטנים יהודים
- משתתפי הקונגרס הציוני העולמי הראשון
- נשיאי הקונגרס הציוני העולמי
- אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
- אישים שהועלו לקבורה בארץ ישראל
- ראשי ההסתדרות הציונית
- ראשוני הציונות
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- וינה: אישים
- מעוטרי מסדר המג'ידיה
- עולים לרגל לירושלים