ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/פברואר 2022

פברואר
1 בפברואר 2022	שער מגזין "האטלנטיק" בגיליון שבו פורסם המאמר. "האם גוגל עושה אותנו טיפשים? - מה האינטרנט עושה למוח שלנו" הוא מאמר ביקורת על השפעת האינטרנט על ההכרה האנושית, מאת הסופר לענייני טכנולוגיה ניקולאס קאר, שפורסם ככתבת שער באורך שישה עמודים בגיליון יולי–אוגוסט 2008 של כתב העת "האטלנטיק". הטיעון המרכזי במאמר הוא שלאינטרנט עלולות להיות השפעות מזיקות על ההכרה, המצמצמות את יכולת הריכוז וההתבוננות של המשתמשים בו. מחקרים פסיכולוגיים ונוירולוגיים ארוכי טווח טרם הניבו תוצאות מוחלטות שיאששו את טענתו של קאר, אם כי מחקרים אחדים סיפקו הצצה להרגלי המודעות המשתנים של המשתמשים באינטרנט. מחקר שנערך ביוניברסיטי קולג' בלונדון טען שצעירים בני ימינו כבר לא קוראים טקסטים, אלא רק סורקים אותם. מחקר נוסף, שפרסם הקינגס קולג' שבלונדון, טען כי היכולת השכלית של הצעירים הידרדרה בעשור האחרון, וכי הם מתקשים להבין רעיונות מדעיים בסיסיים. לעומת זאת, ממצאי מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס בשנת 2008, שבדק טווח מסוים של פעילויות מוחיות שהוצגו בסריקות fMRI כאשר משתמשים ביצעו חיפושים באינטרנט, עוררו תהיות האם הרשת משפרת את היכולת לסנן מידע ולקבל החלטות במהירות, או שמא פוגמת באיכות החשיבה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
2 בפברואר 2022	כריכת הספר במהדורה עברית יוליסס, פרי עטו של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, הוא רומן הנחשב לאחד הרומנים החשובים במאה ה-20 ומהווה פריצת דרך חשובה בספרות ואחת מאבני הפינה לרומן המודרני. הרומן משתרע על 841 עמודים (במהדורה העברית) ונחשב קשה לקריאה, בשל היעדר עלילה במובנה המקובל ועקב היותו כתוב במגוון סגנונות ספרותיים ובמיוחד בסגנון זרם התודעה, בו מחשבותיו של הגיבור משתרעות על פני חלק ניכר מהעלילה, ומשובץ באינספור הרמזים וצירופי לשון נופל על לשון, המצריכים מהקורא ידע רחב והתעמקות שאינם מצויים אצל הקורא הרגיל. עלילתו של הרומן, המתרחש במשך יום בודד, 16 ביוני 1904, מציבה את המיתוס העתיק של האודיסיאה להומרוס, עם אודיסאוס, פנלופה וטלמאכוס, בדבלין המודרנית, ומציגה אותם בהקבלה פארודית באמצעות דמויותיהם של לאופולד בלום, מולי בלום וסטיבן דדאלוס. הספר אף זכה ליום חג ב-16 ביוני – בלומסדיי – יומו של בלום, הנחגג בדבלין ובמקומות אחרים מדי שנה בתאריך זה. הספר ראה אור לראשונה בפריז, ב-2 בפברואר 1922, יום הולדתו ה-40 של ג'ויס. ברם, הוצאתו לאור בארצות הברית ובבריטניה הייתה כרוכה בקשיים שנבעו מהתנגדות החוגים השמרניים, שכן הספר ערער על מוסכמות חברתיות באותה עת, עד כדי כך שנחשב לטקסט פורנוגרפי. במדינות אלו יצא הספר לאור רק לאחר שנים של מאבק משפטי קשה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
3 בפברואר 2022	F-15 איגל הוא מטוס קרב רב-משימתי להשגת עליונות אווירית מתוצרת חברת בואינג (לשעבר מקדונל דאגלס) האמריקאית. טיסת הבכורה של אב הטיפוס YF-15 נערכה ב-27 ביולי 1972. נגזרת של המטוס, ה-F-15E סטרייק איגל, הוא מטוס קרב רב-משימתי לתקיפת קרקע ואמנעה אווירית שנכנס לשירות ב-1988. למעלה מ-1,500 מטוסי F-15, על דגמיו הרבים, יוצרו עד כה. כיום פעיל במפעל בואינג בסנט לואיס רק קו הייצור של ה-F-15E ונגזרותיו. ה-F-15 נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי בדצמבר 1976, שם קיבלו דגמי ה-A, B, C, D שלו את הכינוי "בז". ב-1998 קיבלה ישראל גרסה של ה-F-15E, אשר קיבל את הכינויים F-15I ו"רעם". לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
4 בפברואר 2022	יחסי ישראל–מלזיה מעולם לא נכונו, אם כי לשתי המדינות היסטוריה דיפלומטית ענפה. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר פדרציית מלאיה זכתה לעצמאות מן הממלכה המאוחדת, גילה ראש ממשלת הפדרציה טונקו עבדול רחמן יחס חיובי כלפי מדינת ישראל ואף שקל להכיר בה הכרה דיפלומטית, אך לחץ מצד חוגים מוסלמים-קיצוניים מבית ומצד ארצות ערב מחוץ הניאו אותו מכך, ואהדתו האישית של רחמן כלפי ישראל נותרה כמס שפתיים. הניסיונות להידברות עם מלאיה לא פסקו, וב-1956 נועד שר החוץ הישראלי משה שרת עם רחמן במסגרת מסעו של הראשון באסיה. השניים דנו על מיסוד נציגות דיפלומטית ישראל בקואלה לומפור, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו. בשנות ה-60 חל מפנה ביחסה של מלזיה לישראל אחרי שנעשו ניסיונות רבים לכונן יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות ונרשמו מגעים בלתי-פורמליים בין ישראל למלזיה. ניסיון בולט היה שליחותו של משה יגר, איש שירות החוץ הישראלי, לקואלה לומפור במסווה של איש עסקים. בראשית 1966 גורש יגר ממלזיה ולאחר מכן החלה החרפה בגישת מלזיה לישראל: סירוב להעניק אשרות שהייה לישראלים שביקשו לבקר במלזיה, גילוי התבטאויות אנטי-ישראליות בארגונים בינלאומיים, הטלת מגבלות על ספנים ישראלים שהגיעו לנמלים מלזים ועוד. החרפה זו הגיעה לשיא עם היבחרו של מאהאטיר מוחמד ב-1981 לראשות ממשלת מלזיה. עם זאת, הסכמי אוסלו והתקדמות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הובילו להפשרה בגישה הנוקשה של מלזיה כלפי ישראל, הפשרה שלא החזיקה מים מכורח היותו של מוחמד מוסלמי קיצוני, אנטי-ישראלי ואנטישמי, שהעניק סגנון חדש ושונה ליחסי החוץ של מלזיה בכלל ולא רק בסוגיה הישראלית. הוא נותר בשלטון עד 2003, ושב אליו ב-2018 בגיל 93. מלזיה לא עוררה עניין רב אצל מעצבי מדיניות החוץ של ישראל וגם לא בקרב פקידי משרד החוץ שעסקו בענייני אסיה, חרף הפרובוקציות הרבות שעוררה, בייחוד מאז עלייתו של מאהאטיר לשלטון. משה שרת היה חריג, ואף פעל לשם כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, ללא הועיל. גם גולדה מאיר גילתה עניין מה, במיוחד אחרי שהניסיון לשגר נציג ישראלי לא-רשמי ב-1965 לא עלה יפה. ראשי הממשלות ושרי החוץ שבאו אחריהם גילו אדישות והתעלמו ממלזיה אף על פי שמדינה זו הייתה פגיעה לפעולות תגמול שניתן היה להפעיל כנגדה בארצות הברית: למשל, העמדות האנטישמיות החוזרות ונשנות של מאהאטיר יכלו לשמש עילה לפעולה מתאימה בארצות הברית. ראש הממשלה יצחק רבין גילה עניין כלשהו במלזיה ב-1994 במסגרת פעילותו באינדונזיה ותפישתו כי נוצרה שעת כושר לקדם ולנסות מיסוד יחסים בילטרליים עם המדינות המוסלמיות באסיה בעקבות התפתחויות במזרח התיכון והשינויים בעולם בכלל, אלא שפעולה זו לא הייתה נמרצת דיה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
5 בפברואר 2022	תיאור התמונה פרדיקס בן אורונטס (ביוונית: Περδίκκας,‏ Perdikkas; נולד ככל הנראה סביב שנת 360 לפנה"ס) היה אחד המפקדים הבכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. פרדיקס החל את דרכו הצבאית תחת שלטונו של המלך פיליפוס השני, וטיפס בסולם הדרגות תחת פיקודו של אלכסנדר בעת מסעו הגדול למזרח. בתחילה הוא פיקד על טקסיס פלנקס, ובעת המסע להודו מונה למפקד יחידת פרשים. לאחר מותו של הפאיסטיון ב-324 לפנה"ס, מונה פרדיקס למפקד יחידת הפרשים העילית, ההטיירוי, ולמשרה הפוליטית והצבאית הבכירה של כיליארך. אלכסנדר העניק לפרדיקס על ערשׂ דווי את טבעת החותם שלו, פעולה שהאחרון פירש כהסמכתו ליורש. לאחר מות אלכסנדר ב-323 לפנה"ס התמנה לעוצר של יורשי העצר פיליפוס השלישי ואלכסנדר הרביעי. בעת מלחמת הדיאדוכים ניסה פרדיקס, בעזרת בן בריתו אאומנס, לשמור על אחדות הממלכה ועל מעמדו כעוצר אל מול אלו שקראו עליו תיגר, ובראשם אנטיגונוס שתום העין ותלמי בן לאגוס. פרדיקס נכשל במשימתו, ונרצח על ידי חייליו, במהלכו של מסע מלחמה כושל נגד תלמי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
6 בפברואר 2022	בוב מארלי ‏(6 בפברואר 1945 – 11 במאי 1981) היה מוזיקאי ופעיל פוליטי ג'מייקני. מארלי הוא זמר הרגאיי המפורסם ביותר בעולם וזכה להכרה ולפרסים רבים על פועלו כמוזיקאי. אלבומו "Legend" ("אגדה") נמצא במקום ה-54 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים בארצות הברית, ומכר למעלה מעשרה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה. בפעילותו הפוליטית ניסה לגשר בין הצדדים במהומות הפוליטיות בג'מייקה בשנות השבעים ופעל למען השלום במדינות שונות באפריקה, פעילות שזכתה להכרה מטעם האו"ם. רבים משיריו הכילו מסרים פוליטיים למען אפריקה והטיפו לעקרונות דת הראסטפארי, והוא נחשב עד היום לאחד ממובילי התנועה וממפיציה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
7 בפברואר 2022	טיל גבריאל נורה ממערכת הטילים הראשונה שהורכבה על ידי התעשייה האווירית באח"י חיפה (סער 2), 7 באפריל 1969. ספינות סער הוא שם כולל לתוכנית בניין הכוח הימי של חיל הים הישראלי שראשיתה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 ונמשכה עד תחילת המאה ה-21. תוכנית זו הביאה לניצחונו של החיל במלחמת יום הכיפורים ולחיזוק עוצמתו. מטרת התוכנית הייתה יצירת כוח ימי שיאפשר יוזמה התקפית בזירה הימית, ולא יסתפק בהגנת החוף. עקרונות התוכנית היו: ריכוז מאמץ לתחום לוחמת השטח להפעלה ביזמה התקפית לצורך לחימה בזירה הקרובה; בחירת הנשק הקטלני העיקרי – הטיל גבריאל שטווחו ארוך מטווח תותחי המשחתות מסדרת סקורי של חיל הים המצרי; בניית יחידות לחימה קטנות אך בכמות גדולה ועם מהירות קבועה גבוהה שתאפשר היערכות בעדיפות כמותית במקום ובזמן הנדרש; מהירות מרבית עדיפה על כלי האויב כדי להכתיב את הקרב. נכונות התפיסה הוכחה מבצעית במלחמת יום הכיפורים. לחיל הים לא היה אז ציוד לחימה יעיל. הושם דגש במימוש על הצטיידות מהירה. נבחר גוף כלי שיט מוכח והוזמנה סדרת ייצור תוך ויתור על שלב אבטיפוס. גם הסדרה השנייה הוזמנה בחו"ל. הכוונה למעבר לבניה בישראל התממשה בסדרה השלישית. רכישה וזיווד החימוש והציוד המתקדם נעשו תוך כדי המשך פיתוחם. כבר בתחילת יישום התוכנית התרחשה הצטיידות ציי ערב בספינות אוסה וקומאר נושאות טילי סטיקס ארוכי טווח. אלו נעשו למטרות המועדפות ונוצר פער טווחים לטובת האויב. הבחירה הייתה להצטיידות בטילי גבריאל על אף הטווח הקצר, מענה נמצא בפיתוח אמצעי התגוננות ותורת לחימה מתוחכמת. במסגרת סדרת ספינות הסער פותחו ונבנו ספינות טילים מדגמי סער 1, סער 2, סער 3, סער 4 וסער 4.5 וכן קורבטת טילים עם מנחת למסוק מדגם סער 5, שאינה נחשבת לחלק מן הסדרה מאחר שעקרונות הפעלתה ופיתוחה שונים. שייטת ספינות הטילים הוקמה כיחידה האורגנית לקליטת הספינות ולתפעולן המבצעי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
8 בפברואר 2022	הפטרייה הגרעינית מיד לאחר פיצוץ פצצת הפלוטוניום 'איש שמן' על נגסאקי פרויקט מנהטן (באנגלית: Manhattan Project) היה שם הצופן של מיזם מחקר ופיתוח שהתבצע במהלך מלחמת העולם השנייה ואשר הביא לייצור פצצות האטום הראשונות. הוא בוצע רובו ככולו בידי ארצות הברית, ונתמך גם על ידי בריטניה וקנדה. בשנים 1942–1946 ניהל את הפרויקט כולו מייג'ור גנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. פיזיקאי הגרעין רוברט אופנהיימר ניהל את מעבדות לוס אלמוס שבניו מקסיקו, שבהן התבצע עיקר הפיתוח המדעי והתכנון של הפצצות עצמן. תחילתו של הפרויקט הייתה במשאבים מצומצמים בשנת 1939, אך הוא גדל בהדרגה עד שכלל מעל 130,000 עובדים, התבצע בכ-30 אתרים, ועלה כ-2 מיליארד דולר (שווה-ערך לכ-23 מיליארד דולר של 2019). שני סוגים של מנגנוני פצצות אטומיות פותחו במקביל במהלך המלחמה: הסוג הראשון היה פצצת מנגנון ירי, והסוג השני היה פצצת מנגנון קריסה. מרבית הפיתוח של תהליכי העשרת האורניום נעשו באתר הגרעיני שהוקם באוק רידג' שבטנסי, שבו יוצרה בסופו של דבר פצצת האורניום "ילד קטן", שהוטלה על הירושימה. במקביל פותחה ויוצרה פצצת פלוטוניום, שתכנונה ופיתוחה התבצעו במעבדות לוס אלמוס, ועיקר כורי הייצור שלה הוקמו באתר הנפורד שבמדינת וושינגטון. בכורים אלו הוקרן האורניום וחלקו הפך לפלוטוניום, שהופרד באמצעים כימיים מהאורניום. לבסוף יוצרו שתי פצצות פלוטוניום, הראשונה פוצצה בניסוי טריניטי, והשנייה, "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי (בתמונה נראית הפטרייה האטומית מעל נגסאקי, מיד לאחר הפיצוץ). הפצצה הגרעינית הראשונה פוצצה בניסוי טריניטי, שבוצע ב-16 ביולי 1945 בניו מקסיקו שבארצות הברית. שתי הפצצות, "ילד קטן" ו"איש שמן", התוצרים העיקריים של הפרויקט, הוטלו על יפן כחודש אחר-כך, באוגוסט 1945, והחריבו את שתי הערים היפניות הירושימה ונגסאקי. נהרגו מהן על-פי ההערכות כ-340 אלף איש, רובם אזרחים. בעת פיצוצן נהרגו מיד מההדף החזק שלהן, מחומן העצום, ומעוצמת הקרינה הרדיואקטיבית הקטלנית שלהן כ-120,000 אנשים, והשאר, כ-220,000 אנשים נוספים, מתו בתוך כחמש שנים מההתקפה מההשפעות הקטלניות שגרמו פצצות האטום לנפגעים, שכוללות בין השאר התפתחות מהירה של מחלת הסרטן והרעלת קרינה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
9 בפברואר 2022	כנסיית קרייסט צ'רץ' מלאקה היא עיר היסטורית בדרום מערב חצי האי המלאי, שעל שמה קרוי מצר מלאקה הסמוך. העיר נוסדה בסוף המאה ה-15 ובמשך מאה שנים הייתה מרכז סולטנות מלאקה, ממלכה עצמאית שהתפשטה על שטחים בחצי האי המלאי ובסומטרה. ב-1511 כבשו הפורטוגזים את העיר על מנת שתשמש נמל ביניים במסחר העשיר בתבלינים במשי ובחרסינה בין סין והודו, שבה שימשה גואה כמרכז השלטון הפורטוגזי באסיה, לבין אירופה. ב-1641 כבשו ההולנדים, באמצעות חברת הודו המזרחית ההולנדית, את מלאקה, ושלטו בה לסירוגין עד שהעבירו אותה לידי הבריטים ב-1825 בתמורה לשטחים באינדונזיה של ימינו. הבריטים שלטו בעיר עד 1957 (להוציא שלוש שנות כיבוש העיר בידי האימפריה היפנית), כאשר הוקמה מלזיה העצמאית. בשל המבנים שנותרו מעברה ההיסטורי העשיר צירף ארגון אונסק"ו ב-2008 את מלאקה ואת העיר ג'ור'ג טאון באי פנאנג לרשימת אתרי המורשת העולמית בשם "ערים היסטוריות במצרי מלאקה". לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
10 בפברואר 2022	תיאור התמונה קבוצת המזרח הרחוק הייתה חלק ממשלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה, שפעלה בשנים 1911–1914. מטרת הקבוצה, שכללה את מפקד המשלחת דאגלס מוסון ועמו אדוארד ניניס וזאוויר מרץ, הייתה לחקור את האזור הרחק מזרחה מבסיסם העיקרי בארץ אדלי, בכוונה להרחיק עד 800 ק"מ לעבר אדמת ויקטוריה. הקבוצה השתמשה בכלבי מזחלת כדי לזרז את התקדמותם על פני הקרח. הקבוצה יצאה לדרכה בנובמבר 1912. בחלקו הראשון של המסע התקדמו חברי הקבוצה היטב וחצו שני קרחוני ענק בנתיבם לכיוון דרום-מזרח. ב-14 בדצמבר 1912, כשהקבוצה הייתה רחוקה כ-500 ק"מ מן המקלט הבטוח של הבסיס העיקרי בכף דניסון, אירעה תאונה, כשניניס והמזחלת שלצדה רץ הבקיעו את כיסוי השלג של בתרון עמוק ואבדו בתוכו. מאחר שהצידה שלהם פחתה עכשיו במידה מסוכנת, פנו מוסון ומרץ מערבה, כדי לחזור על עקבותיהם, ובהדרגה השתמשו בכלבי המזחלת הנותרים להשלמת מנות המזון הזעומות שנותרו להם. תוך כדי חציית הקרחון הראשון בדרכם חזרה חלה מרץ ונפטר כעבור שבוע. במשך קרוב לחודש משך מוסון את מזחלתו על פני אנטארקטיקה והצליח לחצות את הקרחון השני. מוסון הגיע אל המקלט היחסי של "מערת אלאדין" – מצבור מזון במרחק 8.8 ק"מ מן הבסיס העיקרי – ב-1 בפברואר 1913, ושם נלכד למשך שבוע כשסופת שלגים עזה השתוללה בחוץ. כתוצאה מכך החמיץ את האונייה חזרה לאוסטרליה; "אורורה" הפליגה ב-8 בפברואר, שעות ספורות לפני שהגיע לכף דניסון, אחרי שהמתינה שם יותר משלושה שבועות. האונייה הוזעקה ברדיו, אך תנאי מזג אוויר מנעו את שובה לבסיס, ומוסון נשאר לחרוף עם הקבוצה המחליפה בכף דניסון עד ש"אורורה" חזרה לשם בדצמבר 1913. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
11 בפברואר 2022	רזא ח'אן רִזָא שָׁאָה פָּהלַוִוי (בפרסית: رضاشاه پهلوی, תעתיק מדויק: רִצָ'אשַׁאה פָּהלַוִי; 16 במרץ 1878 – 26 ביולי 1944; בלידתו נקרא רזא חָ'אן, פרסית: رضاخان) היה קצין איראני בכיר, שעלה לשלטון באיראן ב-1925 בהפיכה צבאית. פהלווי ייסד שושלת על שמו ששלטה באיראן עד המהפכה האיראנית ב-1979. בעקבות הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן ב-1941, אולץ לוותר על כיסאו לטובת בנו. ח'אן מכונה לעיתים "רזא שאה הגדול" (رضا شاه بزرگ), תואר שנועד לפאר את חשיבותו ומורשתו ההיסטוריים. ב־1925 הכריז על עצמו שאה. הוא קידם תהליך מודרניזציה בארצו, ופעל לחיזוק הלאומיות האיראנית. בתקופת שלטונו התבצעו רפורמות רבות, והתהדקו קשרי איראן עם שכנותיה. פהלווי ריכז את השלטון בטהראן, הקים רשת חינוך ארצית, ייסד אוניברסיטה בטהראן, צמצם את סמכויות בתי הדין הדתיים לענייני ירושה ואישות ומיסד אותם בבתי הדין הממשלתיים, אסר על נשים להתכסות בצ'אדור, חוקק חוק המחייב גברים לחבוש כובעים אירופיים, לענוד עניבות וללבוש חליפות, וטיפח את הלאומיות האיראנית. לאחר שנים בגולה נפטר רזא ח'אן בשנת 1944 בדרום אפריקה, ונקבר בקהיר שבמצרים. ב-1950 הוחזרו שרידי הגופה לאיראן ונקברו בטהראן. זמן קצר לפני המהפכה האיראנית, ב-14 בינואר 1979, הועברו שרידיו חזרה למצרים. בשנת 2016 נתגלתה כביכול גופתו החנוטה בעת שיפוץ במדרשה שהוקמה על חורבות המאוזוליאום שלו אחרי המהפכה האיראנית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
12 בפברואר 2022	תעלת דנובה-הים השחור תעלת דנובה–הים השחור היא תעלה חפורה המתפצלת לשתי זרועות, ממערב למזרח, באורך 95.6 קילומטרים, 64.2 קילומטרים בזרוע הראשית ועוד 31.2 קילומטרים בזרוע המתפצלת מהזרוע הראשית. התעלה ראויה לשיט נהרות, מקשרת את נמל צ'רנוודה שעל הדנובה הישנה (זרוע אוסטרוב) עם נמל קונסטנצה בים השחור ומקצרת בכ-400 קילומטרים את אורך ההפלגה הדרושה כדי להגיע מהדנובה לים השחור. התעלה מחברת את נתיבי השיט האירופיים עם הים השחור ויוצרת נתיב שיט רצוף מקונסטנצה עד רוטרדם. עבודות חפירת התעלה החלו ב-1949 ונפסקו ב-1953 לאחר מות יוסיף סטלין. ב-1976, ביוזמת ניקולאה צ'אושסקו, חודשו העבודות לפי תוכנית חדשה, והסתיימו בתעלה הראשית ב-26 במאי 1984. העבודות ליצירת הזרוע הנוספת התקיימו בין 1984 לבין 1987. ההשקעה בעבודות הייתה כשני מיליארד דולר, ועל פי ההערכות, החזרתה הייתה צפויה תוך 50 שנה. ההכנסות השנתיות מניצול התעלה מכניסות כשלושה מיליון אירו, ולפי נתון זה, החזרת ההשקעה תושלם לאחר 600 שנה. במהלך העבודות נחפרו 294,000,000 מטרים מעוקבים של אדמה בתעלה הראשית ועוד 87,000,000 מטרים מעוקבים בתעלה הצפונית, סך הכל 25,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת סואץ ו-140,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת פנמה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
13 בפברואר 2022	אלפונס ברטיון אלפונס ברטיון (1853–1914) היה שוטר צרפתי, מאבות הזיהוי הביומטרי וממציא השיטה האנתרופומטרית, שיטת זיהוי המבוססת על מדידות גופניות, שהייתה מהשיטות המדעיות הראשונות לזיהוי פושעים שבהן השתמשה המשטרה. לפניה ניתן היה לזהות פושעים בעיקר על סמך עדויות ראייה, שהיו בלתי מהימנות. את שיטת הזיהוי של ברטיון החליפה לבסוף שיטת הזיהוי המסתמכת על טביעת אצבע, אך תרומות אחרות שלו, כגון שכלול ה"פוטו-רצח" והסיסטמיזציה של צילום זירות רצח, ניכרות עד ימינו. שיטתו של ברטיון יוצרת קשר מורכב בין הפורטרט המצולם לבין המציאות. דמיון המצולם למציאות אינו נמדד ביחס לרשמי החושים והראייה, אלא ביחס למערכת המדידה והתיוק. תפיסת הדמיון של התצלום למציאות, בשיטת הזיהוי שהציע, מזכירה ניסויים מדעיים אחרים שנעשו בעזרת המצלמה באותה תקופה, כגון תצלומי כרונופוטוגרפיה שיצר אטיין-ז'ול מארה או תצלומים מורכבים שיצר פרנסיס גולטון, בהם המצלמה אינה מתעדת את מה שהעין רואה ממילא, אלא מייצרת תצלומים מהירים יותר ממה שעין בלתי מזוינת יכולה לראות (מארה) או תצלומים סטטיסטיים שמרכיבים יחד מספר רב של דימויים ליצירת טיפוס אידיאלי ממוצע (גולטון). מהרגע שבו חצה הצילום את סף הראייה, תצלומים הפכו ליותר מאשר תמונות – הם הפכו למידע, וככאלו, המידע שבתצלומים אינו נגזר מהשוואתם למציאות, אלא מהשוואתם לתצלומים אחרים. השיטה, שכונתה ברטיונאז', הצליחה מאוד בעולם, אומצה ב-1893 בארצות הברית, בבלגיה, בשווייץ, ברוסיה, ברוב מדינות אמריקה הדרומית, בתוניסיה, במערב הודו הבריטית וברומניה. מאוחר יותר אומצה השיטה במדינות רבות נוספות, וברטיון זכה באותות כבוד רבים בשל המצאתו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
14 בפברואר 2022	רחוב ירושלים הוא רחוב בשכונת הדר הכרמל בחיפה. הרחוב נמתח בין היציאה מהטכניון הישן לרחוב בלפור לגן בנימין. בעבר נחשב ליוקרתי והתגוררה בו עלית החברה היהודית כאבא חושי, אוריאל שלון ושלמה זלמן נתנזון. בתקופה העלייה החמישית, השתכנו ברחוב רופאים רבים וכן אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית של אותה תקופה – לעיתים אף באותו בניין. הבתים שנבנו בשנותיו הראשונות של הרחוב נבנו ותוכננו על ידי ראשוני הקבלנים והאדריכלים של "חיפה העברית" באותה תקופה: גדליהו וילבושביץ, בנימין אוראל ואחרים. הרחוב, כמתחם, ורבים מבתיו מוגדרים כמבנים לשימור. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
15 בפברואר 2022	דמות גבר אידיאלית משלהי התקופה הקלאסית המכונה "אלקיביאדס". בסיס הפסל והכיתוב ("אלקיביאדס בן קלייניאס, איש אתונה") הם תוספות מודרניות. העתק רומי של המקור היווני, המוזיאון הקפיטוליני, רומא אלקיביאדס (450 לפנה"ס – 404 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי אתונאי, בן למשפחת האלקמיונידים. נודע לשמצה בשל הפכפכותו. אלקיביאדס קנה לו אויבים רבים בכל מקום שבו פעל, והחליף מספר פעמים את נאמנותו: מאתונה לספרטה, מספרטה לפרס תחת שלטון המלך דריווש השני, ושוב לאתונה. הוא מילא מספר תפקידים משמעותיים במהלך חלקה השני של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה, הן כמצביא והן כיועץ אסטרטגי ופוליטי לכל הצדדים הלוחמים. בין השנים 422–415 לפנה"ס נמנה אלקיביאדס עם חשובי המנהיגים בעירו, והיה אחד התומכים הבולטים במסע המלחמה לסיציליה, שכשל. מיד לאחר הפלגת צי המשלוח לדרכו טפלו עליו יריביו הפוליטיים אשמה של חילול הקודש ותבעו להעמידו למשפט. כדי לחמוק מכך, ערק אל הספרטנים, ובין השנים 415–412 לפנה"ס פעל בספרטה כיועץ לניהול המלחמה נגד אתונה. לאחר שרכש לו יריבים ואויבים גם בספרטה, ברח לאסיה הקטנה ומצא מקלט בחצר האחשדרפן הפרסי טיספרנס, ששלט באזור מטעמו של מלך פרס, דריווש השני. בין השנים 412–411 לפנה"ס שימש יועץ לטיספרנס ותוך כדי כך ניהל מגעים חשאיים שנשאו פרי עם תומכיו הפוליטיים באתונה, ונקרא לחזור לעירו ולהילחם למענה. בשנים 411–406 לפנה"ס שירת כסטרטגוס ונחל ניצחונות צבאיים רבים על הספרטנים. אולם, אחרי תבוסת האתונאים בקרב נוטיון סר חינו, ומתנגדיו הפוליטיים הצליחו להגלותו מן העיר. הוא פרש אל תראקיה ולא שב עוד לאתונה. עם סיום המלחמה הפלופונסית, בשנת 404 לפנה"ס, ברח מזעם הספרטנים המנצחים אל אסיה הקטנה בתקווה לקבל שוב מקלט אצל הפרסים, אלא שתקוותו נכזבה והוא נהרג בנסיבות לא ברורות בסַטְרַפִּיָה של פריגיה. לפי כמה מקורות נרצח בידי הספרטנים או בידי שליחיהם, מקור נוסף טוען שנרצח בידי בני המשפחה הזועמים של פילגשו באותה עת, טימנדרה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
16 בפברואר 2022	ג'ורג' קנאן ג'ורג' פרוסט קֶנַאן (16 בפברואר 1904 – 17 במרץ 2005) היה דיפלומט, איש מדע המדינה והיסטוריון אמריקני, שנודע בעיקר כאבי "תורת הבלימה" וכדמות מפתח בראשית ימי המלחמה הקרה. הספרים שכתב על היחסים הבינלאומיים שבין רוסיה לעולם המערבי התקבלו כעבודות הסטנדרטיות בתחום, ואף זיכו אותו בפרס פוליצר. קנאן ייסד ב-1947 את האגף לתכנון מדיניות במחלקת המדינה של ארצות הברית והיה הראשון לעמוד בראשו. הגישה שהציע בכתביו בסוף שנות הארבעים עמדה במרכזה של דוקטרינת טרומן, מדיניות החוץ של ארצות הברית שמטרתה הייתה בלימה של ההתפשטות הסובייטית. זמן קצר לאחר שדעותיו הפכו למדיניות החוץ הרשמית של ארצו, קנאן החל לבקר אותן, או לפחות את הגרסה שאומצה על ידי ממשל טרומן. באמצע שנת 1948 הוא כבר היה משוכנע שהמצב באירופה השתפר די הצורך כדי להצדיק פתיחה במשא ומתן עם הרוסים. קנאן ראה בהקצנה של המדיניות האמריקנית האנטי-סובייטית משגה ופירוש לא נכון של דעותיו. ב-1950 עזב את מחלקת המדינה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
17 בפברואר 2022	שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו הוא סיפור קצר, בן 39 פרקים, מאת ש"י עגנון, שהתפרסם לראשונה ב"לוח הארץ" לשנת תש"ז ולאחר מכן נכלל בקובץ סיפוריו "סמוך ונראה" שהופיע בהוצאת שוקן (תשי"א–1950). העלילה, הנפרשׂת על פני יותר משלושים שנה, עוסקת בשני תלמידי חכמים, האחד בן עניים והאחר בן עשירים מיוחס. בעת דיון הלכתי הלבין העשיר את פני חברו ברבים, והעלבון הביא לשנאתו של העני, שלא חלפה במשך כל חייו, חרף הנזק שגרמה לו ולמשפחתו, וחרף ניסיונות הפיוס של המעליב. העימות המר העכיר גם את חייו של העשיר. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
18 בפברואר 2022	תיאור התמונה מושבת הכף ההולנדית הייתה מושבה בדרומה של יבשת אפריקה. לאורך רוב שנות קיומה הייתה המושבה תחת חסותה הישירה של חברת הודו המזרחית ההולנדית. בראשיתה שימשה המושבה כתחנת אספקה לספינות בקייפטאון המודרנית, בסמוך לכף התקווה הטובה, אך במהלך השנים הוקמו בה מאות משקים חקלאיים לצד יישובים חדשים. במקביל, התיישבו בה מהגרים אירופאים רבים. הם התפזרו ברחבי הארץ ועקב כך גדלה המושבה לכדי שליש משטח דרום אפריקה המודרנית. צביונה של החברה הלבנה שהתגבש בשטחי המושבה היה של חברת איכרים נוצרית ושמרנית. בדרך כלל הגיעו תושביה מהשכבות הנמוכות בחברה האירופאית, וגם אם החיים במושבה שיפרו לעיתים את רמת חייהם, הם חיו בדרך כלל בדלות. התרחבות המושבה במרחבים שיהפכו לימים לדרום אפריקה, הביאה להתנגשויות רבות בין המתיישבים האירופאים לבין האוכלוסייה השחורה המקומית. ההתנגשויות הסתיימו תמיד בניצחון המתיישבים, ולרוב אף בניצחון מכריע. בתקופת קיומה של מושבת הכף ההולנדית התגבשו גם כמה מהתהליכים החברתיים והתרבותיים החשובים ביותר בתולדות דרום אפריקה, לרבות התהוות החברה האפריקאנרית, הצבעונית והאסייתית במקום. לבסוף, לקראת סופה של המאה ה-18, עקב קשייה המדיניים של הולנד במלחמות המהפכה הצרפתית ובמלחמות הנפוליאוניות, עברה המושבה לידיה של האימפריה הבריטית, אשר הקימה בה מושבה בעלת שם זהה. שמה של המושבה נגזר מהשם כף התקווה הטובה, המצוק הסלעי שנמצא בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, שממנו החלה ההתיישבות האירופית. העיר קייפטאון הסמוכה לכף התקווה הטובה שימשה כבירת המושבה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
19 בפברואר 2022	פיתול בחלק הצפוני של נקבת השילוח נִקְבַּת השילוח (או 'נִקְבַּת חזקיהו') היא מנהרה מפולשת בירושלים, המעבירה את מי מעיין הגיחון תחת בתי עיר דוד ממזרח למערב, לאורך יותר מחצי קילומטר. הנקבה, שנחצבה בימי חזקיהו המלך לפני כ-2,700 שנה, שוכנת בתחומי הגן הלאומי עיר דוד, וזכתה לכינוי "המפעל המרשים ביותר מבין מפעלי המים הקדומים בארץ". ייחודה ההיסטורי של הנקבה הוא בהיותה הראשונה בתולדות ירושלים, שיצרה מקור מים בתוך העיר עבור תושביה, דבר בעל חשיבות מכרעת בימי מלחמה. בנקבה נתגלתה כתובת השילוח המפורסמת – מהכתובות הבודדות בעברית ששרדו מתקופת בית ראשון, אשר מספקת פרטים אותנטיים על דרך חציבתה. מקובל לייחס את חציבת הנקבה להכנות חזקיהו המלך לקראת מצור צפוי של סנחריב מלך אשור; תיארוך זה אושש בשיטות רדיומטריות בשנת 2003. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
20 בפברואר 2022	תיאור התמונה משפט שלמה הוא סיפור מקראי המדגים את חוכמתו הפלאית של שלמה המלך. הסיפור מופיע בפרק ג' בספר מלכים א'. על־פי הסיפור, שלמה שימש כשופט במקרה של שתי נשים שטענו לאימהות על ילד, והצליח בתרגיל מבריק לגרום למתדיינות להסגיר את רגשותיהן הכמוסים, באופן שהבהיר לכול מי מהן האם האמיתית ומי המתחזה. סיפור קצר זה, שיש בו ממאפייני החידה הבלשית, נחשב במחקר לגרסה של סיפור עם ונמצאו לו מקבילות רבות בפולקלור העולמי. הסיפור משך את תשומת לבם של פרשנים וחוקרים רבים, שעמדו על תכונותיו האמנותיות וביארו אותו. כמו כן הוצעו לסיפור קריאות חתרניות, בין השאר מנקודת מבט פמיניסטית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
21 בפברואר 2022	גרשם שלום, 1935 גרשֹם שלום (1897 – 1982) היה מגדולי חוקרי הקבלה, ספרן, וכן אספן ספרי קבלה, חסידות ומיסטיקה. בניגוד למשפחתו המתבוללת, נמשך ליהדות והיה חבר בארגון הציוני "יוּנג יוּדה". הוא למד עברית ותלמוד מגיל צעיר ובגיל 18 החל ללמוד את ספר הזוהר בכוחות עצמו. את עבודת הדוקטורט שלו, על ספר הבהיר, עשה באוניברסיטת ברלין. בשנת 1923 עלה לארץ ישראל וניהל את המחלקה ליהדות בבית הספרים הלאומי. בין השנים 1925 ל-1964 היה מרצה לקבלה באוניברסיטה העברית. במהלך הקריירה שלו הוזמן להרצות במוסדות אקדמיים יוקרתיים בכל העולם. פעילותו הציבורית כללה, בין היתר, פרסום מאמרים בענייני השעה, חברות בתנועת "ברית שלום", ושליחות מטעם האוניברסיטה העברית לאירופה לשם הצלת ספרים שהוחרמו בתקופת השואה. בנוסף, סייע בהקמת מספר מכוני מחקר ומוסדות אקדמיים ואף עמד בראש חלק מהם. שלום הקדיש את חייו לחקר המיסטיקה היהודית והיה מהראשונים שחקרו את התחום באמצעות כלי מחקר אקדמיים. הוא גילה והוציא לאור כתבי יד רבים בתחום הקבלה וחקר את כל ענפי תורת הסוד היהודית. בהגיעו לגיל 80 מנתה הביבליוגרפיה שלו כ-600 מחקרים בתחום הקבלה. עם ספריו הנודעים ביותר ניתן למנות את סדרת הרצאותיו, משנת 1938, על הזרמים העיקריים של המיסטיקה היהודית (באנגלית), ומחקרו על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, משנת 1957, שניהם תורגמו לשפות רבות והקנו לו הכרה בינלאומית. על פועלו האקדמי הוא זכה בתוארי כבוד ובפרסים רבים בארץ ובמדינות שונות בעולם, אף על פי שחלק ממחקריו, בעיקר בתחום החסידות והשבתאות, עורר בשעתו מחלוקות קשות. השפעתה של תורתו חרגה מעבר לעולם האקדמיה ומדעי היהדות, והיא ממשיכה להשפיע על רבים גם לאחר מותו. מדי שנה מתפרסמים קבצים המכנסים את מחקריו בנושאים שונים, וכן מתפרסמים יומניו האישיים ותכתובות שניהל. במקביל, מתפרסמים עשרות מחקרים על מחקריו, שחלקם באים להפריך חלק מהנחות היסוד שקבע. לאחר מותו, בהתאם להוראות שהשאיר, הועברו לספרייה הלאומית ארכיונו וספרייתו בתורת הסוד, שהכילו כ-25,000 ספרים שקיבץ במשך חייו, מחציתם בתורת הסוד, והם כוללים את מרבית הפרסומים בדפוס בתחום זה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
22 בפברואר 2022	פזמון ליקינתון מאת לאה גולדברג לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה בַּפְּרָחִים אֲשֶׁר הֵנֵצוּ בַּגִּנָּה. בְּצִיצֵי הַיָּקִנְתּוֹן בְּגַנֵּנוּ הַקָּטֹן לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה. הבית הראשון בשיר פזמון לַיָקינתון הוא שיר ילדים עברי מאת לאה גולדברג (מילים) ורבקה גְּוִילי (לחן) שנכתב בתל אביב בראשית שנת 1940 לכבוד חג ט"ו בשבט ת"ש. זהו שיר לירי-סיפורי שמוקדו הוא פריחתו של צמח יקינתון קטן בגינה. הצמח, המסמל ילד רך, זוכה לדאגתה של הלבנה ובעקבות זאת לגשם שממטירים העננים על האדמה; הוא מגיב בשמחה ובפריחה, ובני האדם, בהם האֵם (הדוברת) ובנה, הנוכחים בפריחתו, שרים לכבודו את הפזמון, ושמחה שוררת בגינה. הלחן לשיר, אף שהוא קצר, בונה מהלך מורכב שלם. הוצע שהקשר הקרוב בין שתי היוצרות בא לידי ביטוי בתיאום הזורם שבין מילות השיר למנגינתו. הפזמון הושר לראשונה ב"קול ירושלים" בפי הזמרת מרים סגל, שעבורה הולחן השיר. זמן קצר לאחר מכן, ב-22 בפברואר 1940, ראה אור לראשונה, מעל דפי השבועון "דבר לילדים", שעבורו חיברה גולדברג את השיר. בהמשך נכלל השיר בספר שירי הילדים של גולדברג "מה עושות האיילות" (1949), ומאז ועד ימינו הוא נדפס פעמים רבות, בלוויית איוריהם של אמנים שונים, וזכה לעיבודים ולעשרות ביצועים. הפזמון, שהוא משירי הילדים הידועים ביותר של גולדברג, כמו גם לחנהּ הידוע ביותר של גוילי, היה לשיר ערש פופולרי ולאחד משירי הילדים המוכרים והאהובים בישראל, והוא נחשב לנכס צאן ברזל של הזמר העברי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
23 בפברואר 2022	קן של קורמורן גואני העשוי מגואנו גואנו הוא השם הקיבוצי שניתן ללשלשת של עופות ימיים וגללים של עטלפים וכלבי ים. מקור המילה הספרדית מהמילה Wanu בקצ'ואה, שפת האינקה, שפירושה "לשלשת של עופות ימיים". המונח "גואנו" משמש גם לתיאור זבל אורגני שמקורו בדיג. בשימוש כזבל, הגואנו הוא דשן פורה ביותר בשל תכולה גבוהה של חנקות, זרחות ואשלגן, שלושה סוגים של חומרי מזון החיוניים להתפתחות הצמחים. המסחר בגואנו במאה ה-19 שיחק תפקיד מרכזי בהתפתחות שיטות החקלאות האינטנסיבית המודרניות, והוביל להשתלטות של מדינות ואנשים פרטיים על איים נדחים ברחבי העולם ששימשו מושבות לעופות. ניצול הגואנו הביא במהלך המאה ה-20 להכרה בצורך לשמר את העופות מייצרי הגואנו ויושמו תוכניות שנועדו להגנתם. עם הגידול שחל בפופולריות של מזון אורגני חל גם גידול בביקוש לגואנו, המשמש בחקלאות אורגנית כתחליף לדשן הכימי. במערות בהן שוכנים עטלפים, מצטברות לעיתים ערימות גדולות של גואנו. הן מהוות גומחה אקולוגית עבור יצורים רבים, בהם עכבישים, תיקנים ופרוקי-רגליים אחרים. ערימות אלו פולטות צחנה גדולה (כתוצאה מתהליכי הפירוק והחימצון של הגואנו) עד שיש מערות שמחייבות שימוש בבגדים וציוד מתאים על מנת להיכנס ולחקור אותן. לערך המלא – המלצות קודמות	עריכה - תבנית - שיחה
24 בפברואר 2022	אדווין סטנטון אדווין סטנטון (19 בדצמבר 1814 – 24 בדצמבר 1869) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר המלחמה של ארצות הברית בממשלו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן במהלך רובה של מלחמת האזרחים האמריקנית. ניהול המערכת הצבאית על ידי סטנטון סייע לארגן את המשאבים הצבאיים העצומים של האיחוד ולהובילו לניצחון. עם זאת, הוא ספג ביקורת מצדם של רבים מהגנרלים של צבא האיחוד על זהירות יתר כביכול ועל ירידת יתר לפרטים. הוא גם ארגן את המצוד אחר רוצחו של הנשיא לינקולן, ג'ון וילקס בות'. לאחר רצח לינקולן נשאר סטנטון בתפקידו כמזכיר המלחמה תחת הנשיא החדש אנדרו ג'ונסון במהלך תקופת השיקום. הוא התנגד למדיניותו הסלחנית של ג'ונסון כלפי מדינות הקונפדרציה לשעבר. ניסיונו של ג'ונסון לפטר את סטנטון הוביל בסופו של דבר למשפט ההדחה של ג'ונסון על ידי הרפובליקנים הרדיקליים בבית הנבחרים. לאחר סיום תפקידו כמזכיר המלחמה, שב סטנטון לעסוק בעריכת דין וב-1869 הוצגה מועמדותו כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית על ידי יורשו של ג'ונסון, יוליסס סימפסון גרנט, אך סטנטון נפטר ארבעה ימים לאחר שמועמדותו אושרה על ידי הסנאט. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
25 בפברואר 2022	תיאור התמונה קֵדָר היה שבט ערבי עתיק ששכן בצפון חצי האי ערב ובמדבר הסורי. במהלך האלף הראשון לפנה"ס התפתח השבט והפך לממלכה ערבית או לפדרציה בין-שבטית, שהגיעה לשיא כוחה במאה החמישית לפנה"ס. זוהי הממלכה הגדולה הראשונה שנקראה בתקופתה בשם "ערבית", אם כי לא כל השבטים והקבוצות במזרח הקרוב הקדום היו חלק ממנה. מוקד פעילותה של הממלכה היה בעיר העתיקה ונווה המדבר דוּמָה (כיום, דומאת אל-ג’נדל) בצפון חצי האי ערב, דרומית-מזרחית לגבול ירדן-סעודיה של זמננו. מלכת קדר הראשונה המוכרת, "זביבה מלכת הערבים", הופיעה לראשונה בכתובות אשוריות באמצע המאה השמינית לפנה"ס, ומאז נזכרה הממלכה בתעודות רבות המתארות את היחסים והמאבקים בינה ובין האימפריות השולטות במזרח הקרוב הקדום. אין הגדרה ברורה של גבולות הממלכה, ושטחיה מצוינים באמצעות אזורי פעילותה ונוכחותה, ודרכי הסחר (דרך הבשמים ונתיבי מסחר אחרים) שבהן שלטה. פעילותה הכלכלית העיקרית של הממלכה ועיקר חשיבותה בזירה האזורית היו בתחום המסחר, ושטחיה כללו בתחילה, מהמאה השביעית לפנה"ס, את צפון המדבר הסורו-ערבי, והתרחבו עם הזמן. בשיא כוחה, בתקופת הממלכה האחמנית, השתרעה קדר מדרום בבל במזרח לדלתת הנילוס במערב, ומצפון חצי האי ערב בדרום לצפון המדבר הסורו-ערבי בצפון. קיימת תמימות דעים כיום שהמבנה השלטוני של קדר היה בעיקרו מבוזר במתכונת כמו-פדרטיבית או במעין קונפדרציה. בראש הממלכה עמדה לעיתים מלכה שליטה שהייתה אחראית על ענייני הדת והניהול האזרחי, ומלך שהיה אחראי על הפעילות הצבאית. אלה היו לעיתים זוג נשוי או אחים. לאחר כ-500 שנה מאז הופעתה בתעודות, סביב המאה השנייה לפנה"ס, דעך כוחה של קדר, והשטחים החשובים שהיו בהשפעתה במערב, עברו לשליטת הנבטים, שאף כבשו את בירת קדר, דומה, במאה הראשונה לפנה"ס. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
26 בפברואר 2022	יגאל אלון (10 באוקטובר 1918 – 29 בפברואר 1980) היה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל (במלחמת העצמאות בדרגת אלוף), מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל במשך 19 יום, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. אלון התגייס ל"הגנה" בתור נוטר ולוחם פו"ש בימי המרד הערבי, ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח, שם התבלט כמפקד פלוגה וכמפקד יחידת מסתערבים בסוריה, והגיע לפיקוד על הפלמ"ח כתלמידו של יצחק שדה וכמגשים חזונו. כמפקד בפלמ"ח עסק בגידולו של הארגון ובארגונו בגדודים, ובעידוד חבריו בתקופה קשה לארגון, אל מול הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא התגלה כטקטיקן, הדוגל בהפתעת האויב בדרכים עקיפות ולא צפויות, והמוכן לקחת סיכונים בשל כך. לאחר שחרורו הכפוי מצה"ל על ידי ראש הממשלה בן-גוריון, וכשהוא עטור תהילת המלחמה ונתפס כמייצג הבולט ביותר של דור תש"ח, הצטרף לפוליטיקה – לתנועת אחדות העבודה – ולאחר מכן דחף לאיחודה עם מפא"י וליצירת מפלגת העבודה. אף על פי שהגיע עם השנים לתפקידים בכירים, הציג תוכנית מדינית ראשונה לעתיד השטחים בשם "תוכנית אלון" והיה שותף במגעים שהובילו להסכם ביניים מול מצרים, אלון נחשב למי שהחמיץ את הפסגה. דוגמה בולטת לכך הייתה אי-מינויו כשר ביטחון לפני מלחמת ששת הימים, למרות רצונם של ראשי המדינה, לטובת יריבו הפוליטי משה דיין. לאחר המהפך הפוליטי, כשהחל את המרוץ לראשות מפלגת העבודה, נפטר בפתאומיות בגיל 61. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
27 בפברואר 2022	דיוקנו הרשמי של בלאק בבית המשפט העליון הוגו בלאק היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כסנאטור בשנים 1927–1937, ולאחר מכן ועד 1971 כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. כחבר המפלגה הדמוקרטית וכתומך מסור של מדיניות הניו דיל, הוא תמך בפרנקלין דלאנו רוזוולט, הן בבחירות לנשיאות של 1932 והן באלו של 1936. כמי שהיה השופט החמישי באורך כהונתו בהיסטוריה של בית המשפט העליון, היה בלאק אחד השופטים המשפיעים ביותר בבית המשפט במאה ה-20. הוא בלט בעיקר בשל תמיכתו בפירוש טקסט חוקת ארצות הברית כפשוטו ובשל עמדתו שהחירויות שהוענקו במגילת הזכויות מחייבות את המדינות על פי התיקון ה-14 לחוקה. במלחמת העולם השנייה כתב בלאק את חוות דעת הרוב בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית שאישר את כליאת היפנים בארצות הברית. בלאק התנגד לדוקטרינת ההליך הראוי המהותי (תפישה של מתנגדי הניו-דיל, שהגבילה את הממשלה בחקיקת חוקים שהפריעו לכאורה לחירויותיהם של בעלי העסקים) והאמין כי אין כל מקור בטקסט של החוקה לזכות לפרטיות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
28 בפברואר 2022	נפתלי הרץ וייזל נפתלי הרץ וייזל (ויזל, וסלי, בקיצור נה"ו או רנה"ו, חי ה' בטבת תפ"ו – ל' בשבט תקס"ה, 9 בדצמבר 1725 – 28 בפברואר 1805), בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. חיבורו "דברי שלום ואמת", שעניינו שינוי מקיף בחינוך היהודי, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים לבין רבני קהילות באירופה. מחזור השירים שחיבר על דמותו של משה, "שירי תפארת", השפיע על כמה דורות של משוררים אחריו, וחלק מן החוקרים רואים ביצירתו את ראשיתה של הספרות העברית החדשה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה