ט"ו בשבט (מועד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הופנה מהדף ראש השנה לאילנות)

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שקדיה המסמנת את בוא החג

ספר פרי עץ הדר

ט"ו בשבט הוא חג בלוח השנה היהודי אשר מציין את ראש השנה לאילנות ומצוין בעיקר בנטיעת עצים. החג נחוג בחמישה עשר בחודש שבט.

ט"ו בשבט איננו מצווה בתורה שבכתב, ומקורו בדברי סופרים.

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה.

	"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:."
– מסכת ראש השנה א, א

.

למרות שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכה כבית הלל.

רש"י מנמק את המועד שנבחר לראש השנה לאילן: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה", כלומר זו תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן. מכאן שכל הפירות שחנטו ^[1] אחרי ט"ו בשבט נחשבים כפרי של השנה החדשה.

מלכתחילה נקבע ט"ו בשבט רק כמועד ליישום דינים הקשורים בפרי העץ – ובפרט דיני תרומות ומעשרות (כלומר המיסים בהם חייב החקלאי), כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, ... וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן". רבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, חיבר שיר-תפילה "שמונה עשרה לראש השנה לאילן".

מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג, אינו ברור. יש שמשערים כי היה זה כבר בתקופת המשנה, ויש המאחרים זאת עד למאה ה-16, שבה נחוג מועד זה על ידי מקובלי צפת. מנהג אכילת הפירות, זכר לפירות ארץ ישראל ולקשר אל הארץ, התפשט בכל קהילות הגולה. ב"ספר חמדת הימים" שהתפרסם במאה ה-17 ועוסק במנהגי חגים, נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים ביום זה שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים קטעים מהמקורות על עצים וצמחים. סדר זה של החג נדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", שזכה לתפוצה רחבה.

בט"ו בשבט בשנת תר"ן – 1890 יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט”ו בשבט. נימוקו לצעד זה: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, כרוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים". יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה. בשנים האחרונות בארץ ישראל ומחוצה לה נהוג לציין את ט"ו בשבט גם כיום ציון אקולוגי- ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית.

[עריכה] מנהגי החג

מרבים באכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (וגם פירות מיובאים), ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים.

מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.

עוסקים בנטיעות.
בהלכה ניתנו ליום זה סממנים מעטים של חג: בתפילה אין אומרים תחנון, ורבנו גרשום מאור הגולה פסק שאסור להתענות בו.
עוסקים במצוות התלויות בארץ.
סדר ט"ו בשבט - סדר ט"ו בשבט הוא מסורת שהתגבשה על ידי זקני צפת במאה ה-17 על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג.