משתמש:מביע עניין/צבי יהודה קוק

הרב צבי יהודה הכהן קוק

הרב צבי יהודה בשחרור הכותל, 1967
לידה	22 באפריל 1891 ט"ו בניסן ה'תרנ"א ז'יימליס, האימפריה הרוסית
פטירה	9 במרץ 1982 (בגיל 90) י"ד באדר ה'תשמ"ב ירושלים, ישראל
השתייכות	ציונות דתית
תחומי עיסוק	אמונה, גאולה, עם ישראל, אגדה, תשובה, ארץ ישראל, תנ"ך
רבותיו	אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק
תלמידיו	הרבנים שלמה אבינר, יעקב אריאל, חיים דרוקמן, צבי ישראל טאו, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, חנן פורת, חיים שטיינר ורבנים אחרים
חיבוריו	לנתיבות ישראל, שיחות הרב צבי יהודה ועוד

הרב צבי יהודה הכהן קוק (מכונה גם הרצי"ה; ט"ו בניסן ה'תרנ"א, 22 באפריל 1891 – י"ד באדר ה'תשמ"ב, 9 במרץ 1982) היה ראש ישיבת מרכז הרב ומנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית. מהאידאולוגים הבולטים של רעיון ארץ ישראל השלמה. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

קורות חייו

שנותיו המוקדמות

נולד בעיירה ז'יימליס (זיימל) בפלך קובנא באימפריה הרוסית (כיום במחוז שיאוליאי בליטא), שם כיהן אביו ברבנות, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנית רייזא-רבקה. הוא נקרא על שם אבי-אימו, הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים. אימו הייתה רעייתו השנייה של אביו, והוא היה בנה הראשון.

בשנת התרנ"ו (1896) עברה המשפחה לבויסק שליד ריגה, שם נתמנה אביו לרב העיירה. בבויסק למד גמרא אצל הרב ראובן גוטפריד ידידיה, חתנו של הרב יואל משה סלומון, ואצל הרב בנימין מנשה לוין. בנוסף למד מקרא אצל הרב משה זיידל, ורוסית אצל מורה פרטי. בהיותו שם עמד בראש אגודת הנוער "פרחי ציון".

באייר התרס"ד (1904) עלתה המשפחה לארץ ישראל, לאחר שאביו התמנה לשמש כרבן של יפו והמושבות. בשנת התרס"ו (1905) עבר לירושלים כדי ללמוד בישיבת תורת חיים בעיר העתיקה, והתקרב שם לרב זרח אפרים אפשטיין. לאחר תקופה קצרה בירושלים, שב ליפו וחזר ללמוד אצל אביו. באותן שנים התיידד עם הרב יעקב משה חרל"פ, וסייע לו בעריכת הספר "צבי לצדיק".

הוא עמד לימינו של אביו בעיסוקיו הציבוריים, ובשנת התרס"ט (1909) סייע בהקמת ישיבתו של אביו ביפו ולמד בה. מלבד לימודי קודש, למד שם גם שפות זרות ומדעים. בשנים אלו החל גם בעריכת כתבי אביו ובהוצאתם לאור. הראשון שבהם היה הספר שבת הארץ (1910), העוסק במצוות השמיטה, ובו אף השתתף בכתיבה. בשנת התרע"ג (1913), פרסם עם ישראל חבס את הקובץ "התרבות הישראלית".

בין אירופה לארץ ישראל

בחורף תרע"ד (1914) נסע להלברשטאדט שבגרמניה, בעצתם של הרב בנימין מנשה לוין והרב משה אוירבך. בהלברשטאדט נפגש עם הקהילה החרדית-אורתודוקסית של גרמניה, שחיברה תורה עם דרך ארץ בנוסח הרש"ר הירש. הוא שהה באירופה במשך כשש שנים, הרחיב את השכלתו הכללית, ואף למד שם מדעי הרוח באוניברסיטה. ברוב השנים האלו כמעט ולא עסק בפעילות ציבורית, ולמד תורה ללא טרדות, לצד לימוד צעירים תורה ולימודי קודש.

בהלברשטאדט לימד נערים תנ"ך ומחשבה, ולמד באופן עצמאי מסכתות מהתלמוד, הלכה וספרי אחרונים. בקיץ שלאחר הגעתו נסעו הוריו לגרמניה, לשם הוזמן הראי"ה לדבר בוועידה העולמית של אגודת ישראל בפרנקפורט. מטרת הנסיעה כללה גם טיפולים רפואיים עבור הראי"ה ואשתו. הרצי"ה קיבל את פניהם של הוריו בברלין והצטרף אל אביו בנסיעתו, בעוד אימו נשארה בברלין לצורך טיפול רפואי. בעת שהותם באופן זמני בעיירה באד קיסינגן, שם קיבל הראי"ה טיפול רפואי, פרצה מלחמת העולם הראשונה והוועידה המתוכננת התבטלה. האב והבן נעצרו כנתינים של מעצמה אויבת, בהיותם בעלי אזרחות רוסית. הראי"ה שוחרר מיד עקב מעמדו ונסע עם אשתו לשווייץ הנייטרלית, ואילו הרצי"ה הוחזק במאסר בהמלבורג. לאחר שבוע שוחרר, אך נאסר עליו לצאת מהמדינה. הוא שב להלברשטאדט, שם המשיך בלימודיו ולימד צעירים תנ"ך וגמרא. לאחר כשלושה חודשים הותר לו לצאת מהמדינה, והוא הצטרף אל הוריו בעיר סנט גאלן שבשוויץ. בתקופה זו למד עם אביו באינסטנסיביות ובהיקף גדול.

בסוף תרע"ה (1915) הגיע לסנט גאלן הרב דוד כהן (הנזיר), שהיה באותה עת סטודנט לפילוסופיה, כדי להכיר את הראי"ה. הוא נהפך לתלמידו של הראי"ה והתיידד עם הרצי"ה. בחורף תרע"ו (1916) עבר הראי"ה לכהן כרב קהילת מחזיקי הדת בלונדון, ואילו הרצי"ה נשאר בשווייץ והתיישב בעיר נשאטל. שם ובעיירה הסמוכה בה לימד נערים תנ"ך, משנה, מדרש, גמרא, מחשבה ועברית, אך את רוב זמנו הקדיש ללימוד עצמי של מסכתות מהתלמוד הבבלי והירושלמי, הלכה, ספרי אחרונים, ספרי מחשבה ומוסר, מעט קבלה וכן שחיטה. כמו כן למד שם מתמטיקה וגאומטריה באופן עצמאי, למד צרפתית אצל מורה פרטי, וקרא ספרי פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע בגרמנית. בחלק מהזמן למד עם אחרים, בעיקר תלמוד. לאחר כשנתיים שב לסנט גאלן ועבד שם כמורה פרטי לילדים כשעתיים-שלוש ביום, ואת שאר זמנו הקדיש ללימוד עצמי.

החל מתרע"ח (1918) החל לפעול גם בהקשר פוליטי, כאשר ייסד אביו בלונדון את תנועת דגל ירושלים. הוא הצטרף ליוזמה, והוטלה עליו העבודה הספרותית ותרגום כתבי ההסברה של התנועה לגרמנית. הוא מיוזמתו פעל להקמת סניף של התנועה בשווייץ, ושיכנע אישים להצטרף לתנועה. כחלק מפעילות זו נסע גם לאסיפה של אגודת ישראל בציריך, והתיידד שם עם הרב אברהם דוב כהנא שפירא בעל שו"ת דבר אברהם, שהכיר מכבר את הראי"ה.

באביב תרע"ט הצטרף אל אביו בלונדון, ובסוף אותה שנה (1919) שב עם אביו לארץ ישראל. בטבת תר"פ עבר לפתח תקווה והחל ללמד שם בישיבה לצעירים ובבית המדרש למורים שליד תלמוד תורה "נצח ישראל", בראשות הרב משה אוירבך. שנה לאחר מכן חזר לאירופה בשליחות תנועת דגל ירושלים, כדי לעשות נפשות לרעיון תחיית האומה והארץ בקרב גדולי התורה שם. במסגרת זו פגש ויצר קשרי ידידות עם רבנים ואדמו"רים בולטים בפולין, בליטא ובווינה.

בכ"ו בשבט התרפ"ב (24 בפברואר 1922), בהיותו בן 31, נישא בוורשה לחוה לאה, בתו של הרב יהודה לייב הוטנר - שהיה דיין בוורשה ובנו של הרב יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק. היא הייתה אשה בעלת השכלה תורנית וכללית ופעילה בשדה החינוך היהודי בוורשה.

הוא חזר לארץ באייר התרפ"ב. בשנים שלאחר מכן, עד שנת, שב מספר פעמים לאירופה עבור תנועת דגל ירושלים, גיוס כספים לישיבת מרכז הרב, טיפולים עבור אשתו ועניינים נוספים.

בישיבת מרכז הרב

בשנת תרפ"ג (1923), הקים הראי"ה קוק את ישיבת מרכז הרב. בתרפ"ד מונה הרב צבי יהודה לשמש כ"מנהל רוחני" בישיבה, והוא העביר שיעורים בתנ"ך ואמונה. במשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הניהול האדמיניסטרטיבי של הישיבה.

בתחילת התרפ"ו (1925) קיבל כתב סמיכה לרבנות מהרב חרל"פ. בין השנים תרפ"ט-תרצ"ג (1933-1929), שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות, פעל עם אביו למען העלאתם לארץ של בחורים מרוסיה וליטא אל ספסל הלימודים בישיבת מרכז הרב.

שנים רבות הקדיש לחקר, עריכה וסידור כתביו של אביו, ובין השאר ערך והוציא לאור את הספרים אורות (1920) ואורות התשובה (1925). לאחר פטירת אביו (ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935) התמסר לעבודה זו ביתר שאת. הרב חרל"פ החליף את הראי"ה בראשות הישיבה, והרב צבי יהודה היה לומד רוב היום בחדרו ועוסק בעריכת והוצאת כתבי אביו, ורק מדי פעם היה נותן שיעורים בישיבה. אולם, עם מחלתו של הרב חרל"פ בשנת ת"ש (1940), החל לעסוק באופן פעיל יותר יותר בניהול ענייני הישיבה.

בשנת התש"ד (1944), לאחר 22 שנות נישואים ללא ילדים, נפטרה אשתו חוה לאה ממחלה. מאז, לאורך קרוב לארבעים שנה, חי הרב צבי יהודה בגפו.

הרב צבי יהודה השתתף במאבק היישוב להקמת המדינה. הוא עודד את תלמידיו שהצטרפו למחתרות, ובעצמו התנדב למשמר העם בירושלים ולחיזוק הביצורים במלחמת העצמאות.

באותה תקופה הישיבה הייתה קטנה ומורכבת ברובה מאברכים מבוגרים מתלמידי הראי"ה. שינוי גדול התחולל בה עם הגעתם לישיבה של שני גלים מבני היישוב החדש, בוגרי תנועת בני עקיבא: בקיץ תש"ט (1949) הקים הרב יעקב כלאב ישיבה בשם "משכן ישראל" עם גרעין מתלמידיו בוגרי ישיבת כפר הרא"ה, שלא מצאו ישיבה גבוהה ברוח הרב קוק אליה הורגלו. באופן זמני, בשל העדר משכן קבע, הישיבה למדה ב"סדר בוקר" במכון הארי פישל ובהמשך היום בישיבת מרכז הרב, שגם סיפקה את שירותי הפניימייה. לבסוף נטמעה הישיבה במרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה, שלשם כך העניק לתלמידים החדשים את בית המדרש הגדול, והפריד אותו במחיצה מבית המדרש הקטן בו למדו האברכים הוותיקים. בשנת תשי"ב (1952), לאחר פטירת הרב יעקב משה חרל"פ, קיבל לידיו הרב צבי יהודה את ראשות הישיבה. בשנים תשי"ד-תשט"ז (1954-1956) הגיע גל שני ומשמעותי, בוגרי שבט איתנים מגרעין גחל"ת, שלמדו קודם במסגרות אחרות כמו ישיבת כרם ביבנה. שתי הקבוצות גרמו לפריחה גדולה של הישיבה ולשינוי באופייה, והיא הפכה למרכז משמעותי שמשך אליו צעירים רבים.

הרב צבי יהודה נואם בחנוכת הבניין החדש של ישיבת מרכז הרב, בשכונת קריית משה (1964)

הרב צבי יהודה כיהן בתפקיד ראש הישיבה כשלושים שנה, עד לפטירתו. בשונה מרוב ראשי הישיבות, לא נהג להעביר שיעורים בגמרא והלכה, ונימק שתפקידו האישי הוא ביסוס האמונה ולימודה. בשיעוריו לימד ספרים דוגמת הכוזרי, אורות, אורות התשובה, אורות התורה, אורות הקודש ומסילת ישרים, כשהוא משלב את רעיונתיו במהלך הסבר הספר הנלמד. גולת הכותרת של הוראתו הייתה השיעורים בפרשת השבוע, שהעביר במוצאי שבתות, ובהם היה מעביר את רעיונתיו ישירות. בתקופת כהונתו, תלמידי הישיבה היו מעורבים רבות בפעילות ציבורית ופנו לעשייה וחינוך.

לבד מתלמידי הישיבה פקדו את ביתו של הרב צבי יהודה אנשים רבים, מישראל ומחוץ לה. החל משנות השישים פעל הרב צבי יהודה למאבק במיסיון. לאחר מלחמת ששת הימים פעל רבות למען שלמות הארץ ויישוב השטחים שנכבשו. הוא אף נחשב למנהיגה הרוחני של תנועת גוש אמונים, שקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים. החל מסוף שנות השבעים עודד את תלמידיו לפעול למען אסירי ציון ברוסיה. מעורבותו הציבורית הרבה הביאה אותו לפרסם מאמרים רבים בעיתונות ובכתבי עת.

נפטר לאחר מחלה ארוכה בחג הפורים, י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982), ונטמן לצד אביו בבית הקברות בהר הזיתים.

השקפות ועמדות

מדינת ישראל וגאולה

אביו של של הרב צבי יהודה, הראי"ה, פיתח משנה אוהדת לציונות וליישוב החדש. הרצי"ה החיל את הגותו של אביו על המאורעות שחלו בימיו, ובפרט על הקמת מדינת ישראל, והתווה משנה רוחנית ומעשית כלפיה.

על פי שיטת הרצי"ה, גאולת האומה מופיעה בצורה טבעית והדרגתית, "קמעא קמעא". את הציונות ועליית יהודים ארצה זיהה עם תחילת "הקץ המגולה", והוא הכריז שמדינת ישראל היא היא המדינה שחזו הנביאים. עוד קודם הקמתה הביע תמיכה ברורה בדרישת היישוב למדינה, ומשקמה ראה בכך קידוש השם והתגלות מלכות שמים, והסביר שעיקר מצוות יישוב הארץ נעשה בקיום ריבונות מדינית עליה. מסיבות אלו ייחס למדינה קדושה, שאינה נפגמת מכך שאין נוהגים בתוכה על פי ההלכה.

אף על פי שהדגיש שהמשיח יהיה אדם ממשי, לא ראה בהגעתו את המפנה שיתחיל את הגאולה, אלא את תחילת הגאולה כתהליך שיקים מתוכו את המשיח. את המושג ימות המשיח הסביר כתהליך וכתקופה ארוכה, שכבר החלו בימיו.

כן נקט שהגאולה אינה תלויה בחזרה בתשובה קודמת של עם ישראל, אלא מהווה תהליך אלוקי המוכרח להגיע בעתו. על פי מובאות מהתנ"ך ומשאר הספרות התורנית, תיאר את הגאולה כמתחילה בשיבה של עם ישראל אל ארצו, שרק לאחריה מופיעה התחדשות רוחנית, שסופה חזרה שלמה בתשובה לקיום התורה והמצוות. את תחילת תהליך הגאולה הציב במאה ה-19, עם תנועת חיבת ציון, והוא החשיב אותו כבלתי הפיך: בשל היותו תהליך אלוקי הכרחי, מעשי עם ישראל ושאר העמים יכולים להשפיע רק על קצב התקדמותו, אך לא לגרום לביטול השיבה לארץ וחזרה לגלות שלישית. בפרט שלל פרשנות לדברי אביו הראי"ה, לפיה התהליך הציוני הוא הזדמנות התלויה בחזרה בתשובה, ושמעשי עם ישראל עלולים להביאו לכישלון ולדחיית הגאולה לתקופה עתידית.

יחסו לממשלה

על בסיס דברי אביו הראי"ה, סבר שבהיעדר מלך, הממשלה והכנסת נחשבות הלכתית כמלכות ישראל. תפיסה זו הביאה אותו לנקוט קו ממלכתי ולהפגין כבוד רב כלפי הממשלה וראשיה. על יחס זה שמר גם כשהיה חלוק עליהם, ואף כאשר ביקר את מעשיהם בצורה תקיפה. כמודל הציג את אליהו שרץ לפני מרכבת אחאב, למרות תוכחתו החריפה כלפיו, משום כבוד מלכות ישראל.

כחלק מהמשקל שנתן לממשלה, התנגד לממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכת חברי כנסת ערבים. לדבריו מלכות ישראל צריכה להיקבע על ידי רוב של יהודים, ובזמן כהונת ממשלה כזו מלכות ישראל נעדרת. במציאות כזו ראה חילול השם של מיעוט כבוד ישראל, וכאשר הוקמה ממשלה כזו סירב לראות בה ממשלה לגיטימית, אך הזהיר מהפיכת ההסתייגות לכעס ושנאה.

יום העצמאות

הרצי"ה ראה באומץ להכריז על העצמאות נס ממרומים, שיש להודות עליו, וקרא להרבות בשמחה ביום העצמאות.

הוא גרס שיום העצמאות הוא יום קדוש, ועל כן אין לומר בו תחנון. לדבריו היה ראוי לבטל את התחנון גם בתפילת המנחה שלפניו, כמו בכל ערב חג, אלמלא היה זה יום הזיכרון. כן סבר שיש להתגלח לכבוד היום, אף על פי שאין מתגלחים בימי ספירת העומר.

בתפילה היה מוסיף הלל. בשנים הראשונות הורה לא לברך בישיבה על ההלל, לפי הוראת הרבנות הראשית, אך אמר שיחידים או בתי כנסת הרוצים לברך רשאים לעשות זאת. החל משנת תשל"ד (1974) הנהיג בישיבה לברך על ההלל בלילה וביום, לאחר שהרב הראשי שלמה גורן העביר החלטה זו במועצת הרבנות הראשית. כאשר יום העצמאות נפל על תענית בה"ב, אמר הן סליחות והן הלל.

בליל יום העצמאות היה יוצא לרקוד ברחובות ירושלים. החל מתשי"ד (1954) התקיימה בישיבה גם ארוחה חגיגית בליל יום העצמאות. הרצי"ה החשיב אותה כסעודת מצווה והיה נואם בסופה, ולאחריה היה יוצא עם תלמידיו לריקודים. בשנים בהן מצעד צה"ל התקיים בירושלים, היה יוצא לחזות בו ועודד את תלמידיו לעשות כן. בהתבסס על הספר "דרשות הר"ן", הסביר שאין בכך בעיה של "כוחי ועוצם ידי" אלא מעשה חיובי, כאשר זוכרים שהקב"ה הוא הנותן לאדם את הכוח לעשות חיל.

צבא

הרב צבי יהודה ראה בהתגייסות לצבא חובה ומצווה, משלוש סיבות: הצלת נפשות, מצוות יישוב ארץ ישראל, וקידוש השם.

את המלחמות מאז הקמת המדינה החשיב כמלחמות מצווה, הן על יסוד דברי הרמב"ן שיש מצווה לכבוש את הארץ, והן על פי דברי הרמב"ם שמלחמת הגנה היא מלחמת מצווה. מלחמות אלו ראה כשלבים בגאולה, ואת דברי התלמוד האומר שמלחמות מסמנות את תחילת הגאולה, ייחס למצב בו לעם ישראל יש יכולת להילחם.

כן כתב שלצבא ההגנה לישראל יש קדושה מוחלטת, משום שהוא מסמל את שלטון עם ה' על ארצו. לדבריו המיליטריזם הישראלי הוא "מיליטריזם אלוקי", לצבאות ישראל יש "קדושה אלוקית", ומדי הצבא, הטנקים ומטוסי הקרב קדושים מכיוון שהם "תשמישי מצווה" למצוות כיבוש הארץ. את העמידה בצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תיאר כ"מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים", והוא דחה את הטענה שיש בה בעיה הלכתית של חוקות הגויים.

יחד עם זאת הוא ראה במלחמות דבר נוראי וטראגי, כורח אלוקי, והביע תקווה שבעתיד הן יפחתו - "עד להשתחררות ממיליטריזם בזמן המשיחי כאשר לא ישא גוי אל גוי חרב".

גיוס תלמידי ישיבות

הרב צבי יהודה סבר שגם בחורי ישיבה חייבים להתגייס לצבא. הוא התנגד לנתינת פטור מגיוס לתלמידי ישיבה, אך תמך בדחיית השירות למספר שנים לצורך לימוד בישיבה, כאשר המצב הביטחוני מאפשר זאת.

בימי מלחמת העצמאות התפרסם כרוז לפיו הראי"ה התנגד לגיוס בני ישיבות, תוך ציטוט אחת מאיגרותיו. בתגובה פרסם הרצי"ה כרוז נגדי בו כתב שמדובר בסילוף "מן המין הגרוע ביותר", שכן האיגרת נכתבה בימי מלחמת העולם הראשונה, בבקשה מהאימפריה הבריטית לפטור תלמידי חכמים מגיוס, ולדבריו אינה נוגעת למצבם העכשווי. לאחר כמה חודשים פרסם את החוברת למצות הארץ בה ביאר את החובה ההלכתית להתגייס לצבא, והתמודד עם הראיות שהובאו מדברי חז"ל כדי לפטור בחורי ישיבות מגיוס.

הרצי"ה השתתף בפגישות של ראשי הישיבות עם אנשי הממשלה בנוגע לגיוס בני הישיבות. לימים סיפר שבפגישה הראשונה, בתקופת דוד בן-גוריון, לא נותר לו זמן לדבר והוא הצטרף בשתיקה לראשי הישיבות, שביקשו לא לחייב את בחורי הישיבות להתגייס. בפגישה בשנת ה'תשכ"ח (1968), בנוכחות שר הביטחון משה דיין, אמר שיש לראשי הצבא ולראשי הישיבות אחריות משותפת לבניין הצבא ולבניין רוח האומה. כן אמר אז שהוא סולד מהביטוי "פטור", ובישיבתו הוא מאפשר רק דחיה, לפרק זמן שמשתנה מתלמיד לתלמיד באופן אינדיבידואלי. הוא ביקש להמשיך את הסדר הדחיה ללא שינוי, כשלדבריו מבחינה הלכתית שר הביטחון קובע מתי צורכי הצבא מאפשרים זאת. בנוסף שלל בפגישה כפיית גיוס על הישיבות, ואמר שיש לחכות שראשי הישיבות שמתנגדים לגיוס יתקדמו בעצמם בהכרת החשיבות שבו.

בפועל, בתקופת כהונתו כראש ישיבה עיכב הרצי"ה את תלמידיו מלהתגייס עד לאחר שנות לימוד רבות בישיבה. חלקם התגייסו למורת רצונו, וחלקם התגייסו לאחר מספר שנות לימוד, כאשר הרצי"ה היה דן כל מקרה לגופו. כשנשאל על ידי התלמידים מדוע במלחמת העצמאות נהג אחרת ועודד את תלמידי הישיבה להתגייס, ענה שאז הצורך בכל חייל היה דוחק יותר. בשנת ה'תשכ"ב הצליחו תלמידי הישיבה לקבל אישור מהצבא לפתיחת מסגרת שירות צבאי מקוצר של מספר חודשים, שכונתה מאז הסדר מרכז. גם לאחר השגת ההסדר, עיכב הרצי"ה חלק מהתלמידים מלהתגייס עד לאחר שנות לימוד רבות בישיבה, וגם לאחר מלחמת ששת הימים לא הרשה לכל התלמידים הצעירים להתגייס.

בראיון בשנת התשל"ה, אמר שיש לחייב את בחורי הישיבות החרדיות להתגייס לצבא או לשירות לאומי.

גיוס בנות

באופן עקרוני, סבר הרצי"ה שנשים חייבות להשתתף במלחמת מצווה, על פי דברי המשנה, הרמב"ם והמנחת חינוך. את מלחמות צה"ל הגדיר כמלחמות מצווה. הוא ציין שהרדב"ז פירש בדברי הרמב"ם שהנשים רק מסייעות ללוחמים בהבאת מים ומזון, אך כתב ששאר הראשונים והמפרשים לא פירשו כמותו, ואמר שפשוט שהרמב"ם התכוון לכל תפקידי המלחמה.

עם זאת העיר שבצבא ישנן חששות של צניעות, וייתכן שהשיקול משתנה אינדיבידואלית בין בת לבת. הוא דחה את הטענה שבימי חז"ל מצב הצניעות היה טוב יותר, ושהיום הדור מקולקל יותר.

למעשה כתב שהוא מעוכב הוראה, מפני הוראתם של רבנים חשובים ששוללים לחלוטין גיוס בנות. הוא אמר שאינו מבין את דעתם, אך גם אינו רוצה לצאת נגדם. את השואלים הפנה לרבנים הראשיים, ובפועל עודד הליכה לשירות לאומי על פי פסיקתם. על בסיס דברי הרדב"ז, החשיב זאת כהשתתפות בחובת המלחמה.

היחס לחילונים

הליגה נגד כפייה דתית

בנימין זאב הרצל

הרב צבי יהודה העריך את הרצל על פועלו בעניין שיבת ציון, ואף תלה את תמונתו על הקיר בחדרו, בין תמונות הרבנים.

הוא החשיב את הרצל כתינוק שנשבה, אשר בזכות הציונות החל להתקרב לאמונה וליהדות. הוא הרבה לדבר בשבחו, הזכיר תדירות את ייחוסו לרבי יוסף טאיטאצאק, הדגיש שביומניו אין דברי כפירה וציטט מתוכם משפטי אמונה.

בשנת 1958 הוזמן על ידי הההסתדרות הציונית להצטרף לטקס העלייה לקברו של הרצל. הוא ענה במכתב שהוא מנוע מכך בשל היותו כהן, אך הוא מצטרף ברוחו להתייחדות לזכרו, וכינה אותו "איש הפלא" ו"מרים דגל תחיית האומה".

ארץ ישראל

הרצי"ה... קשורה בקשר רוחני...

את עצם מצוות יישוב הארץ ראה כמצווה שורשית ויסודית, העומדת מעל שאר המצוות. הוא נקט שחובת קיום המצווה מוסכמת על כלל הפוסקים וקיימת בכל הדורות, בעקבות דברי הפירוש המסכם פתחי תשובה על השולחן ערוך. בפרט, דחה את עמדת בעל הפירוש מגילת אסתר על ספר המצוות של הרמב"ם, שנקט שהמצווה בטלה לאחר חורבן בית המקדש השני. לעומתו, את השמטת המצווה ממניין המצוות של הרמב"ם הסביר בהיותה מצווה כללית ויסודית, בהתאם לאחד מכללי הרמב"ם למניין המצוות שלו.

על בסיס דברי הרמב"ן,

פעילות ציבורית

דגל ירושלים

בשנת ה'תרע"ח, בהיותו בלונדון, הקים הרב אברהם יצחק קוק את תנועת דגל ירושלים. מטרת התנועה הייתה לאגד את שומרי המצוות התומכים בבניין היישוב בארץ ישראל, כולל אלו שנרתעו מהצטרפות לתנועה הציונית עקב חילוניותה. הרב צבי יהודה, ששהה באותה עת בשווייץ, הצטרף ליוזמה והוטלה עליו העבודה הספרותית ותרגום חומרי התנועה לגרמנית. עם זאת, הוא מיוזמתו פעל להקמת סניף של התנועה בשווייץ ושיכנע אישים להצטרף לתנועה. בהמשך הוקמו סניפים בארצות נוספות.

לאחר חזרתו לארץ עם אביו בשנה שלאחר מכן, סייע לאביו בביסוס התנועה בארץ ובהקמת סניף ביפו, ועמד בקשר מכתבים עם פעילי התנועה בשווייץ. כאשר עבר לפתח תקווה, פעילות התנועה בירושלים, בה כיהן אביו ברבנות, כמעט ופסקה. בסוף שנת ה'תר"פ נשלח בהוראת אביו לשליחות באירופה למען ענייני דגל ירושלים. במשך שנה וחצי שהה בווינה, שווייץ וורשה, נפגש עם עשרות רבנים, אדמו"רים ועסקנים, ועשה נפשות עבור התנועה. בשנים שלאחר מכן שב מספר פעמים לאירופה למען ענייני התנועה.

לבסוף התנועה לא התרוממה ושקעה בקול דממה דקה, בעיקר בשל חוסר בהירות בהסברת יעדי התנועה, ובשל תחרות מצד אגודת ישראל ותנועת המזרחי.

העלאת יהודי רוסיה

לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקשו יהודים רבים מרוסיה ומליטא לעלות לארץ, בעקבות יחסו העוין של המשטר הסובייטי. מתוקף מעמדו כרב הראשי, השיג הרב אברהם יצחק קוק סרטיפיקטים מהנציב העליון עבור אברכים שביקשו לעלות משם ארצה, וכן עבור רבנים ואנשים נוספים. בסידורים המעשיים טיפל רבות הרב צבי יהודה: במענה למכתבים, בהשגת אישורים ובגיוס כספים עבור הנסיעות.

מאבק במיסיון

בשנות השישים תמך בפעילות תלמידי ישיבות חרדיות ותלמידי ישיבת מרכז הרב במאבקם במיסיון. בשנת ה'תשכ"ד הפגינו מאות בחורי ישיבה מחבר הפעילים נגד המיסיון, ביניהם מעל מאה מתלמידי ישיבת מרכז הרב, וחלקם נעצרו. הרב צבי יהודה ביקר בכלא את האסורים, פרסם מאמרים ומכתבים לעידוד הפעילים, והשתתף אישית בעצרת תמיכה בעצורים שנערכה בחצר הישיבה. לצד זאת, מתח ביקורת באוזני תלמידיו כאשר עברו על החוק, ובמכתב לשר המשפטים הדגיש את נאמנות הישיבה למדינה ולסדריה. בשנת ה'תשכ"ח ניסה לבטל את הופעת הקונצרט מתאוס פסיון מאת יוהאן סבסטיאן באך בבנייני האומה. לאחר שחברי הכנסת של המפד"ל השיבו לו שאין באפשרותם לסייע לו בנושא, שלח פעמיים תלמידים מהישיבה להפריע לקונצרטים. שישה מהתלמידים נעצרו, לאחר שסירבו לצאת בהוראת השוטרים. הרב צבי יהודה פרסם מכתב תמיכה בפעילות והלך לבקר את העצורים, ואף הגיה בעצמו את המכתב ששלחו לעיתונות ובו הסבירו את מעשיהם. עם זאת, הוכיח את התלמידים על אי-ציותם לשוטרים. גם בשנות השבעים תמך בפעילות חבר הפעילים.

קשריו עם המפד"ל

בבחירות לכנסת הראשונה, חתם הרב צבי יהודה על הכרוז הקורא להצביע לחזית הדתית המאוחדת. רשימת החזית הדתית המאוחדת כללה את המזרחי, אגודת ישראל, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל והאיחוד הדתי הבלתי-מפלגתי. הייתה זו הפעם היחידה בה המפלגות הדתיות והחרדיות היו מאוחדות ברשימה אחת.

בבחירות לכנסת השנייה, חתם הרב צבי יהודה על מכתבי תמיכה הן למפלגת המזרחי והן למפלגת הפועל המזרחי. בהבהרה שפרסם הסביר שלשתי התנועות יש חשיבות, אך למתייעצים עמו הוא עונה שישנה עדיפות בהצבעה למפלגת הפועל המזרחי. את העדפתו הסביר בכך שהפועל המזרחי עוסק בפועל בעבודה חקלאית וביישוב. הוא אף הוצב באותן בחירות במקום ה-119, הסמלי, ברשימת הפועל המזרחי. הוא הביע סיפוק מאיחודן של שתי המפלגות למפלגת המפד"ל, החל מהכנסת השלישית, ומאז תמך במפלגה למעט תקופות קצרות.

התנגד לשיתוף פעולה עם אגודת ישראל ב

בשנת 1963 ביקשו מספר תלמידים מישיבת מרכז הרב להשפיע על מפלגת המפד"ל, ושמם הופיע בעיתון הצופה כמועמדים בסיעת "חוג אמונים" של צעירי המפד"ל. הרב צבי יהודה התנגד לכך בחריפות, באמרו שעל התלמידים להתגדל בלימוד תורה ולא להתעסק בפוליטיקה. הוא החתים את כל התלמידים שהופיעו ברשימה על מסמך המודיע ששמם הוכנס לרשימה בטעות, והביא לפרסומו בעיתון.

בשנת 1964 נקלע הרב צבי יהודה לוויכוח עם השר חיים משה שפירא מהמפד"ל, שהיה גם נשיא אוניברסיטת בר-אילן, בשל העסקתו של פרופסור ססיל רות כמרצה באוניברסיטה. הרב צבי יהודה טען שפרופסור רות פגע בספריו באבות האומה ושדבריו מנוגדים למסורת היהודית. בעקבות כך הסיר את תמיכתו מהמפד"ל, ובבחירות לכנסת השישית שהתקיימו שנה לאחר מכן סירב לענות למי להצביע. למרות זאת כתב באותה תקופה מיוזמתו מכתב חיזוק למפד"ל, כנגד ההתקפות עליה מצד התנועה ליהדות של תורה שהקים פרופסור אפרים אלימלך אורבך.

לאחר הבחירות לכנסת השמינית,

בעקבות כך שלח הרצי"ה את תלמידו הרב חיים דרוקמן להיכנס לשדה הפוליטי, ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית שובץ הרב דרוקמן למקום השני ברשימת המפד"ל. בעקבות כך החזיר הרצי"ה את תמיכתו במפלגה וקרא להצביע לה. לאחר הבחירות תמך בדרישתו של הרב דרוקמן להתמנות לשר החינוך,

התנחלויות

הרב צבי יהודה בעלייה הראשונה של גרעין אלון מורה, 1974

בשנת 1967 (ה'תשכ"ז), ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, נשא נאום שנדפס מאוחר יותר תחת השם מזמור י"ט של מדינת ישראל. כדרכו בכל שנה, נשא דברים בסוף הסעודה בישיבה לפני תלמידיו. במפתיע, הוא שיחזר באותה שיחה את חוויותיו הקשות בעת קבלת תוכנית החלוקה, ותיאר את ייחוליו לחלקי ארץ ישראל שנותרו מחוץ לשליטת המדינה. כשלושה שבועות לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, וצה"ל שיחרר את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. השיבה למקומות אותם הזכיר הרב צבי יהודה בדרשתו נתפסה על ידי תלמידיו כ"נבואית" או כרוח הקודש, וככל הנראה נתפסה כך אף על ידי הרצי"ה עצמו. אירועי המלחמה נתפסו כאישור להשקפת הגאולה של הרצי"ה, ולשיחה הייתה השפעה עמוקה על תלמידיו שנכחו בשיחה, ושבהמשך הפכו להיות מראשי תנועת ההתנחלות בשטחים שנכבשו.

מסירת שטחים

הרב צבי יהודה בהפגנה נגד תוכנית הנסיגה מרמת הגולן, 1974

השפעה וביקורת

השפעתו של הרב צבי יהודה גרמה לשינוי ניכר בציבור הדתי לאומי. עד לשנות השישים הייתה המפד"ל ממוקמת במרכז המפה הפוליטית, לצדה של תנועת העבודה. לא מעט בהשפעתו עברה המפלגה לצדה הימני של המפה הפוליטית, תוך עקיפת הליכוד מימין. גוש אמונים, שרבים מפעיליו היו תלמידי הרב צבי יהודה, הקים יישובים רבים מעבר לקו הירוק.

מהלכים אלה תרמו לביטחון העצמי של הציבור הדתי לאומי. בעבר הייתה בציבור זה תחושה של נחיתות כלפי החלוציות החילונית בממד הלאומי, וכלפי החרדיות בממד הדתי. עתה החל ציבור זה להוביל שינוי במפה הפוליטית והמדינית, מתוך ביטחון עצמי שהדרך הנכונה כוללת את הממד הדתי והממד הלאומי יחד. במקביל, החליפו בהדרגה תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב צבי יהודה את הר"מים החרדים בחלק מהישיבות התיכוניות.

הרב צבי יהודה דרבן את תלמידיו למעורבות בחיי המעשה במדינת ישראל. תלמידיו הקימו חלק ניכר מן הישיבות הגבוהות הציוניות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות הדתיות, וגם מוסדת חינוכיים דוגמת תלמוד תורה מורשה, ישל"צ, מכון מאיר ורשת נעם צביה.

משנתו ודמותו של הרב צבי יהודה קוק הייתה ידועה במעגלים רחבים בחברה הישראלית והוא ניהל קשרים עם אנשי רוח כמו חיים נחמן ביאליק ואז"ר. הוא נחשב למנהיג הרוחני הבולט בציבור הדתי לאומי.

הרב צבי יהודה עם מנחם בגין וגאולה כהן, 1974

הוא היה מיודד עם חלק מהמנהיגים החרדים הבולטים, בהם הרב יחזקאל סרנא והרב שלמה זלמן אוירבך. עם זאת היו בציבור החרדי שהתנגדו לו, בשל תמיכתו בציונות ובמדינת ישראל.

מתנגדים נוספים קמו לו בחוגי השמאל הפוליטי הדתי, שהצמיחו אחר כך את מפלגת מימד ואת תנועת נתיבות שלום.

הוקרה והנצחה

הרב צבי יהודה מדליק משואה, 1957

ב-1957 השיא משואה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, כנציג היישוב הישן. ב-1961 הוחלט להעניק לו את פרס ישראל לספרות תורנית על הוצאת כתבי אביו, יחד עם הרב דוד כהן (הנזיר), אך הוא סירב לקבלו. באופן דומה סירב לקבל את אות יקיר ירושלים. בשנת 1980 קיבל את הפרס לאחדות ישראל על שם השר משה חיים שפירא, על חינוך תלמידים לאהבת ישראל, עמידתו בראש מפעל תורני שהוציא אלפי תלמידים, ועל "היותו מופת בחייו הציבוריים והאישיים".

על שם הרב צבי יהודה נקראו רשת האולפנות צביה, הישיבה התיכונית בני צבי, המרכז התורני "רצון יהודה" בפתח תקווה, וכן רחובות בירושלים, בת ים, מבוא חורון וקרית ארבע. המכון להוצאת ספרים שלצד ישיבת מרכז הרב נקרא מכון הרצי"ה, לזכרו. נבחר לדמות המופת של החמ"ד לשנת תשע"ג.

ספריו

שהוציא בעצמו

• נפש הראי"ה - חוברת ליום השנה הראשון לפטירת אביו הראי"ה, ובה תיאור על אישיותו ודרכיו
• לשלשה באלול - עדויות ומעשים מחיי אביו הראי"ה
• לנתיבות ישראל א-ב - אסופת מאמרים
• הערות והרחבות הלכתיות בסוף ספרי אביו משפט כהן, מצות ראי"ה, דעת כהן, עזרת כהן, שבת הארץ ועולת ראיה. בהערות והרחבות אלו הוא דן ברוב סימני הספרים.

ספרים שנדפסו מכתביו

• דודי לצבי - חלופת מכתבים בין הרצי"ה לרב דוד כהן (הנזיר)
• להלכות צבור - אוסף מכרוזיו הציבוריים ואיגרות בעריכת הרב צבי טאו
• ממורשת הצב"י - לקט איגרות בעריכת הרב יוסף בדיחי
• אור לנתיבתי - דברי תורה והגות קצרים, בעריכת הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי
• צמח צבי - קובץ אגרות בעריכת הרב דוד לנדאו, הרב זאב נוימן והרב שחר רחמני
• ארץ הצבי - לקט שיחות וכרוזים בנושא המאבק על שלמות ארץ ישראל, בעריכת הרב זלמן ברוך מלמד
• אגרות רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל לר' יצחק וייל - בעריכת הרב שלמה אבינר
• שמונה איגרות מהרב צבי יהודה קוק - בעריכת הרב חגי שטמלר
• הערותיו על התלמוד שכתב על הש"ס האישי שלו, נדפסות בסוף כרכי הש"ס של הלכה ברורה בשם גיליון הש"ס

שיעורים ושיחות שסוכמו על ידי תלמידיו

• שיחות הרב צבי יהודה - בעריכת הרב שלמה אבינר. תחילה יצאו מאות חוברות על פרשיות השבוע ונושאים אחרים, משנת ה'תשל"ט ואילך. החל משנת ה'תשנ"ג יוצאים כרכים המבוססים בחלקם על החוברות. נכון לשנת ה'תשע"ט יצאו חמישה כרכים על חמשת החומשים, שני כרכים על המועדים, שמונה כרכים על ספר אורות ועוד שישה כרכים בנושאים שונים.
• מתוך התורה הגואלת - בעריכת הרב חיים אביהו שוורץ
• קניין תורה - בעריכת הרב נחום רקובר
• קניין תורה - בעריכת הרב יוסף אלנקווה
• עץ יהודה - בעריכת יהודה חזני
• פעמים - שיחות על התורה והמועדים, שסיכם אילן תור, בעריכת הרב שלמה אבינר והרב חיים וידל
• מאורות הרצי"ה - שיחות על פרשיות השבוע ועל המועדים, סיכומים של הרב הושע רבינוביץ
• ביאורי הרצי"ה לפרקי אבות - בעריכת הרב זאב נוימן

ליקוטים מדבריו

• במערכה הציבורית: מתוך העתונות - קטעי ראיונות ומאמרים מתוך פגישות עיתונאים עם הרב צבי יהודה, בעריכת הרב יוסף ברמסון
• פסקי רבנו - ליקוט פסקי הלכות והנהגות של הרב צבי יהודה, על סדר אורח חיים, בעריכת הרב שלמה אבינר

לקריאה נוספת

• הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי (עורכים), קובץ לזכרו, ירושלים: מכון נתיבה ואור, תשנ"ה
• הרב שלמה אבינר, רבנו, עיקרי מידותיו, דרכיו ושיטתו, בית אל: ספריית חוה, תשס"ד
• הרב שלמה אבינר, צבי קודש (תולדותיו), כרך א', בית אל: ספריית חוה, תשס"ה
• תקליטור, תלמידים מספרים על הרצי"ה, בית אל: קריית הישיבה בית אל, תשס"ה
• הרב חיים אביהוא שוורץ, בדרך התורה הגואלת, בית אל, תשס"ו
• יעל חסקין ונעמה לוצקי, צניעות - טבע וחיים, תורתו והנהגותיו של הרצי"ה בנושא צניעות, ירושלים: מאמר אסתר, תשס"ח
• הילה וולברשטין, משמיע ישועה, מרכז שפירא: ישיבת אור עציון, תש"ע
• הרב זלמן ברוך מלמד, לנתיבות רבנו, דברים שנאמרו בימי הזיכרון, בית אל: ישיבת בית אל, תשע"ב
• הרב יאיר אוריאל, בשיפולי הגלימה: הרב צבי יהודה הכהן קוק: סיפורים מחייו, הדרכותיו והנהגותיו, חברון: פניני יאיר, תשע"ב
• הרב חגי שטמלר, עין בעין - משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, אלון שבות: מכללת הרצוג - תבונות, מהדורה שנייה, תש"פ

קישורים חיצוניים

• 'קוק, ר' צבי־יהודה ב"ר אברהם־יצחק הכהן', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 83 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1281).
• הרב צבי יהודה קוק באנציקלופדיה יהודית "דעת"
• הרב צבי יהודה הכהן קוק, מדור באתר בית הרב על הרצי"ה ובו תאריכון של חייו ועל פועלו ומידותיו וחומרי לימוד ומאמרים עליו
• כרטיס קבר באתר הר הזיתים
• צבי יהודה קוק (1891-1982), דף שער בספרייה הלאומית

מאמרים

• מאמרים של הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה: מדרכי הרצי"ה קוק זצ"ל (תשס"ג), מנחיל תורת הגאולה (תשס"ד), מקים עולה של תורת ארץ ישראל (תשס"ה), הרצי"ה כמחנך הדור (תשס"ו)
• תומר פרסיקו, הראי"ה קוק והרצ"יה קוק - הקץ וסופו, 21 בפברואר 2007
• בדרכי הרב, באתר ערוץ 7, 25 בפברואר 2010
• יאיר אטינגר, חיים לוינסון, מתרחקים מהמרכז, באתר הארץ, 9 במרץ 2012
• גליונות מיוחדים של כתבי העת "קומי אורי", "קוממיות", ו"שמעתין" המוקדשים לזכרו
• התגית: הרב צבי יהודה הכהן קוק, מקור ראשון, מוסף "שבת"

כתביו ושיחותיו

• רשימת המאמרים של הרב צבי יהודה קוק באתר רמב"י
• רשימת המאמרים של הרב צבי יהודה קוק, באתר רמבי"ש
• שיעורי הרב צבי יהודה מתוך אתר ישיבה
• אסופת כתבים ושיחות של הרב צבי יהודה קוק באתר ספריית אסיף: מחבר: הרב צבי יהודה קוק זצל, מחבר: הרב צבי יהודה הכהן קוק, מחבר: הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מחבר: רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצל, מחבר: מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל