משתמש:WikiJunkie/ההיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל
 |
דף זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הדף פתוח לעריכה. | |
ההיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל מתייחסת להיסטוריה של עם ישראל באזור ארץ ישראל. האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם "ישראל" הינו תחריט מצרי קדום המכונה "מצבת מרנפתח" שנוצר בסביבות שנת 1208–1209 לפנה"ס שבו מוזכרת לראשונה קבוצה אתנית הממוקמת בחלקה הצפוני של האזור ההררי המרכזי בין הים התיכון לעמק הירדן ומדרום להר הכרמל. כמו כן, המונח "ארץ ישראל" מוזכר בכתבי התנ"ך, בכתבים מתקופת גלות בבל לכל המוקדם, אשר מתייחסים לטריטוריה לא מוגדרת המשתרעת על פני רוב אזור דרום הלבנט. במהלך תקופת המקרא, שתי ממלכות שלטו באזור ההררי של ארץ ישראל – בתחילה הוקמה באזור זה ממלכת ישראל המאוחדת שהקימה את בית המקדש הראשון אך ממלכה זו התפצלה במהרה לממלכת יהודה וממלכת ישראל. לאחר חורבן ממלכות אלו וחורבן בית המקדש, גלה עם ישראל לבבל. לאחר כ-70 שנים שבו חלקים מהעם לאזור ארץ ישראל ובנו את בית המקדש השני בחסות האימפריה הפרסית. בסביבות שנת 165 לפני הספירה הוקמה בארץ ישראל ממלכה יהודית עצמאית המשתרעת על פני רוב אזור ארץ ישראל המקראית אך לאחר הכיבוש הרומאי של ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס וסדרת מרידות שבמהלכן חרב בית המקדש בשנת 66 לספירה, בוצע לבסוף פיזור כפוי של חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית אשר גרמה לכך שהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל התדלדלה באופן משמעותי. אוכלוסייה יהודית משמעותית עדיין התקיימה באזור ארץ ישראל עד שלהי התקופה הביזנטית, ולבסוף רוב רובו של העם היהודי ירד לגלות. רק במהלך המאה ה-19, בעקבות עלייתה של התנועה הציונית החלה הגירה יהודית רחבת היקף חזרה לאזור ארץ ישראל. תנועה זו הגיעה לשיאה במהלך המאה ה-20 עם הקמתה של מדינת ישראל, אשר משתרעת כיום על רוב אזור ארץ ישראל המקראית, אם כי האזורים המרכזיים של אזור ארץ ישראל המקראית - קרי, האזורים בהם היו ממוקמות ממלכת ישראל וממלכת יהודה של תקופת הברזל - נמצאים מחוץ למרכזי הקהילה היהודית במדינת ישראל המודרנית.
סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
היישוב היהודי בארץ ישראל בעת העתיקה ובתקופת ממלכת ישראל וממלכת יהודה (1200 - 586 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – ממלכת ישראל המאוחדת, ממלכת ישראל, ממלכת יהודה
האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם "ישראל" מופיע במצבת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, אשר נוצרה לאחר שמרנפתח שב מאחד ממסעות הכיבוש שלו בשנת 1208–1209 לפנה"ס. האיזכור מופיע במשפט: "ישראל הוּשָׁם (מהמילה שממה - חוסל) אין לו זרע". הישות "ישראל" אשר מוזכרת במצבת מרנפתח הייתה ישות תרבותית וכנראה פוליטית ששכנה באזור ההררי של ארץ ישראל, הייתה מבוססת דיה בכדי שתיחשב על ידי המצרים באותה העת כתיגר אפשרי להגמוניה המצרית באזור, אך נחשבה על ידי המצרים כקבוצה אתנית ולא כמדינה מאורגנת. בני ישראל ככל הנראה היו צאצאים לגויי הים ולעמים שמיים אשר כבשו את כנען. סברה מקובלת בקרב ארכיאולוגים מודרניים היא שבשלב מסוים במהלך תקופת הברזל קבוצת אוכלוסייה מסוימת באזור ארץ ישראל החלה לזהות את עצמה בתור "ישראל" על מנת להבדיל את עצמה מן הכנענים באמצעות הקפדה על כללים שונים כגון האיסור על נישואי תערובת, והשמת דגש על ההיסטוריה המשפחתית, שושלת היוחסין, והדת של כל אחד מחברי הקבוצה.
על פי המקרא, בסביבות 930 לפנה"ס, ממלכת ישראל המאוחדת התפצלה לממלכת יהודה בדרום וממלכת ישראל בצפון. ממצאים ארכיאולוגים שונים שנמצאו לאורך השנים מעידים על כך שממלכות ישראל ויהודה נוסדו במהלך תחילת תקופת הברזל (בסביבות 1200 - 1000 לפנה"ס) מן התרבות הכנענית של תקופת הברונזה המאוחרת, באותה העת ובנסיבות דומות להיווסדותם של המדינות השכנות אדום, מואב, ארם, וערי המדינות של הפלשתים והפיניקים. הטקסט העברי הקדום ביותר שנמצא עד כה התגלה על גבי שבר קנקן שנמצא במהלך חפירות בעיר הקדומה מבצר האלה ויצירתו מתוארכת לתקופה שבין 1050 לבין 970 לפנה"ס. הטקסט שעל גבי שבר הקנקן כתוב באלפבית פרוטו-כנעני.[1][2]
הממצאים הארכאולוגים מעידים כי עם ישראל התחזק במידה משמעותית בסביבות אמצע המאה ה-9 לפנה"ס כאשר מלך אשור שלמנאסר השלישי ציין את "אחאב הישראלי" כאחד מאויביו בקרב קרקר (הדבר צויין במונולית מכורח במהלך שנת 853 לפנה"ס), ובמצבת מישע (830 לפנה"ס) שנוצרו על ידי מישע מלך מואב לציון ניצחונותיו בקרבות נגד ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. במצבת כתובת תל דן (המתוארכת לשנת 841 לפנה"ס), אותה הקים אחד ממלכי ארם (ככל הנראה חזאל) בעקבות הניצחון על ממלכת ישראל, ובה הוא מתאר בגאווה את ניצחונותיו על מלך ממלכת ישראל ובעל בריתו, המלך של בית דוד (הראייה הארכאולוגית הקדומה ביותר והחוץ מקראית המזכיר את השם "דוד") ובה הוא טוען כי הוא רצח את מלך ממלכת ישראל יהורם בן אחאב ואת מלך יהודה אחזיהו בן יהורם המתואר בתור "מלך בית דוד": "ואהרוג מלכים שבעים... הרגתי את יהורם מלך ישראל והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית-דוד".
החל מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס ממלכת ישראל הפכה מעורבת בסכסוך הולך וגובר מול האימפריה הנאו-אשורית אשר בתחילה פיצלה את הטריטוריה של ממלכת ישראל למספר יחידות קטנות יותר ולאחר מכן הרסה את בירתה שומרון (בשנת 722 לפנה"ס). הן במקרא והן בכתבים האשוריים מתואר גירוש מאסיבי בכפייה של עם ישראל והחלפת אוכלוסייה זו במספר גדול לא פחות של מתיישבים שהועברו לאזור ארץ ישראל בכוח מאזורים אחרים של האימפריה הנאו-אשורית, כחלק ממדיניות הענישה האשורית שכללה חילופי אוכלוסיות. מטרתה של המדיניות הזו הייתה בראש ובראשונה לשבור מבנה הכוח הישן - ואכן בעקבות כך תושבי ממלכת ישראל לשעבר לא הצליחו לאחר מכן לשוב לאזור זה ולהקים בו מחדש את הממלכה כישות מדינית עצמאית. גירוש זה הוליד את התאוריה של עשרת שבטי ישראל האבודים אשר מתייחסת לכלל התושבים של ממלכת ישראל שהוגלו מארצם לאחר כיבוש הממלכה בידי אשור ומאז לא נודע גורלם.
ממלכת יהודה נוסדה מעט מאוחר יותר לאחר היווסדה של ממלכת ישראל, ככל הנראה לא לפני תחילת המאה ה-9 לפנה"ס. החוֹתָם של אחד מהשרים של אחז מלך יהודה התגלה בעבר בחפירות ארכאולוגיות[3][4]. ממצא ארכאולוגי חשוב נוסף המזכיר את אחז הינה כתוֹבת תגלת פלאסר ה-3 בו מוזכרים מחוות ותשלומים שפלאסר קיבל ממלך ממלכת יהודה אחז וממלך ממלכת ישראל מנחם בן גדי.[5][6]
ממלכת יהודה שרדה מעל 130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל. בתחילה ממלכת יהודה שגשגה בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, ככל הנראה הודות להסדר עם האימפריה האשורית. אף על פי כן, במחצית השנייה של המאה ה-7 קרסה האימפריה האשורית ובמקומה עלתה האימפריה הבבלית. לבסוף, בשנת 586 לפנה"ס מלך בבל נבוכדנצר השני כבש את ממלכת יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון, והרס את חומות ירושלים. כמו כן, המלך של ממלכת יהודה צדקיהו (אחרון המלכים), אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל. בנוסף לכך, כחלק ממדיניות הכיבוש הבבלי, גורשה גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, כשביהודה נותרה רק דלת העם. בעקבות החורבן של ממלכת יהודה הפכה יהודה לפחווה של בבל והשליטה בשטחים נרחבים שהיו בעבר בתחום ממלכת יהודה עברו לשליטת ממלכת אדום וממלכות שכנות אחרות – בהם אזור הנגב, אזור השפלה, וחלק מאזור הרי יהודה, כולל חברון.
-
מצבת מרנפתח, שנוצרה בסביבות שנת 1208–1209 לפנה"ס, מכילה את האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם "ישראל". -
איור של שבר חרס המתוארך למאה ה-10 לפנה"ס, שנכתב באלפבית הפרוטו-כנעני ונתגלה במבצר האלה. משום שמכיל את המונחים "אל תעש" ו"עבד" הייחודיים בעת ההיא לשפה העברית נחשב לחרס הקדום ביותר, הידוע כיום, הכתוב בשפה העברית. -
איור של מצבת כתובת תל דן אשר הינה הראייה הארכאולוגית הקדומה ביותר והחוץ מקראית המזכירה את "בית דוד". -
מצבת מישע המתארת את ניצחונותיה של ממלכת מואב על ממלכת ישראל בתקופת שושלת בית עמרי (המאה ה-9 לפנה"ס) אשר התגלתה בשנת 1868 הייתה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. -
אחת מחותמות למלך שהתגלו באזור יהודה, המכילות טקסט באלפבית פליאו-עברי ומתוארכות לתקופת שלטונו של חזקיהו. (סוף המאה ה-8 לפנה"ס ותחילת המאה ה-7 לפנה"ס) -
טקסט מקראי על גבי אחת משתי לוחיות ברכת כהנים שנתגלו בכתף הינום המתוארכת לסוף המאה השביעית לפני הספירה, ומספקת את המועד המוקדם ביותר, הידוע כיום לחוקרים, לחיבורו של טקסט מקראי. -
כתובת השילוח, שנוצרה במהלך המאה ה-8 לפנה"ס ומתעדת את בניית נקבת השילוח. זהו אחד מהממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר מסוגו אשר נכתבו בעברית באמצעות האלפבית הפליאו-עברי
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת גלות בבל (586 - 538 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – גלות בבל |
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת יהוד מדינתא (538 - 332 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – שיבת ציון, יהוד מדינתא
בשנת 538 לפנה"ס, כורש הגדול, מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, כבש את בבל והשתלט על כל שטחי האימפריה הבבלית. כורש פרסם את "הצהרת כורש" אשר אפשרה לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. כמו כן, ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון אפשר כורש אף לחזור לארץ ישראל ולהקים בה ממשל עצמי יהודי. בעקבות כך, בעוד שרוב היהודים נשארו בבל, קבוצה גדולה של בסביבות 50,000 גולים יהודים מבבל, אשר הונהגו על ידי זרבבל בן שאלתיאל, חזרו לאזור ארץ ישראל בתמיכה ובעידוד האימפריה הפרסית, התיישבו במחוז יהוד מדינתא, והחלו להקים מחדש את בית המקדש, אשר הקמתו הושלמה בשנת 516 לפנה"ס. לגלות בבל הייתה ההשפעה גדולה על היהדות והתרבות היהודית – טראומת הגלות הובילה להתחזקות הזהות של הגולים לתפיסתם את עצמם כעם הנבדל מהעמים האחרים וכמו כן דגש רב יותר הושם על המנהגים המייחדים את הקהילה היהודית אשר סייעו למנוע את ההתבוללות של עם ישראל בגולה. כמו כן, במהלך תקופה זו היהודים הפסיקו בהדרגה לכתוב באמצעות האלפבית הפליאו-עברי ובמקום זאת החלו להשתמש באלפבית הארמי לכתיבת טקסטים בשפה העברית, אשר הפך בהדרגה לאלפבית ייחודי לקהילות היהודיות כאשר החלו להשתמש בסגנון מרובע ייחודי של האלפבית הארמי בכדי להאיץ את מלאכת הכתיבה של ספרי התורה.
בסביבות השנים 458 לפנה"ס, ו-445 לפנה"ס שתי קבוצות נוספת שמנו בסביבות 5,000 גולים יהודים מבבל ואשר הונהגו על ידי עזרא ונחמיה שבו ליהודה. לעזרא ולנחמיה הייתה השפעה רבה על היישוב היהודי בארץ ישראל באותה התקופה שכן המלך הפרסי ארתחשסתא העביר לעזרא סמכויות בתחום השיפוט והדת, אשר באמצעותן עזרא חוקק חוקים חדשים שתכליתם הייתה שמירה מפני נישואי תערובת עם יתר העמים, החדרת התורה וקיום מצוותיה לתודעת העם ביהודה. בנוסף לכך, נחמיה, אשר היה שר המשקים בממלכת פרס ובן-אמון של המלך ארתחשסתא, עלה לארץ ישראל במטרה לבנות מחדש את חומות ירושלים ולצורך כך המלך הפרסי ארתחשסתא מינה את נחמיה לשליט הבלעדי מבחינה מדינית של פחוות יהוד.
מחוז יהוד מדינתא המשיך להיות פחווה של האימפריה הפרסית עד אשר אלכסנדר מוקדון כבש את האזור בשנת 332 לפנה"ס.
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת הממלכה החשמונאית (332 - 64 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – הממלכה הסלאוקית, יהדות הלניסטית, חשמונאים, מרד החשמונאים
בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את האזור מידי האימפריה הפרסית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 322 לפנה"ס התנהל מאבק ירושה מר בין הגנרלים הבכירים של צבאו על שטחי האימפריה של מוקדון. מריבות עזות ניטשו בעיקר בין בית סלאוקוס שמרכזו בסוריה לבין בית תלמי המצרי.
בשנת 301 לפנה"ס השתלט תלמי הראשון על יהודה לתקופה של כמאה שנה. בית תלמי העניק ליהודה אוטונומיה, הכיר בפריבלגיות שניתנו ליהודים במהלך תקופת השלטון של האימפריה הפרסית ותקופת השלטון של אלכסנדר מוקדון והכיר במעמדה ההנהגתי של הכהונה הגדולה ומועצת הזקנים.
בשנת 200 לפנה"ס, במהלך המלחמה הקואלה-סורית החמישית, הצליח שליט האימפריה הסלאוקית אנטיוכוס השלישי לכבוש את ארץ ישראל. אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה ב־198 לפנה"ס אשר העניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה.
בשנת 167 לפנה"ס המלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" פרסם שורה ארוכה של גזירות נגד עם ישראל ודתו (איסור לימוד תורה, איסור לעשות ברית מילה, איסור שמירת שבת) שמטרתן הייתה מחיקת הדת היהודית. כתוצאה מכך, החל מרד לאומי בהנהגת המכבים, והם הצליחו להביס את כוחותיו של אנטיוכוס שנשלחו לדכאם, לגרש את הסלאוקים מהאזור, ולהקים ממלכה יהודית עצמאית בהנהגת שושלת החשמונאים.
בסביבות שנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים, החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים אשר ביניהן התקיימו מאבקי כוח, כאשר הבולטים שבהן היו הפרושים, האיסיים והצדוקים. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מתעד בכתביו את הזרמים הללו.
מערכת המשפט באותה העת נוהלה על ידי הסנהדרין ומנהיגה של הסנהדרין היה נשיא הסנהדרין. הסמכות הדתית של נשיא הסנהדרין החליפה בהדרגה את זו של הכהן הגדול (אשר בתקופת הממלכה החשמונאית היה למעשה גם נשיא האומה העצמאית ומאוחר יותר מלכה).
בשנת 125 לפנה"ס המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון כבש את אדום והמיר בכפייה את דתם של התושבים ליהדות בכדי להוסיף כוח ועוצמה לממלכה החשמונאית.
תקופת השלטון של ממלכת החשמונאים הסתיימה בשנת 64 לפנה"ס כאשר המנהיג הרומאי פומפיי הגדול כבש את ממלכת החשמונאים (למידע נוסף ראו חשמונאים#מלכי חשמונאי האחרונים).
-
מטבע מהתקופה החשמונאית בארץ ישראל עם הכיתוב "יהוחנן כהן גדול חבר היהודים" באלפבית עברי עתיק, המיוחס ליוחנן הראשון או השני. המאה ה-2 לפנה"ס -
מטבע עם סמל מנורת שבעת הקנים שהוטבע בידי מתתיהו אנטיגונוס השני, אחרון מלכי בית חשמונאי, בשנת 40 לפנה"ס
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה הרומית (64 לפנה"ס - 324 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
| אירועים בולטים ביישוב היהודי בארץ ישראל |
|---|
|
64 לפנה"ס
בסביבות 70 לספירה |
בשנת 64 לפנה"ס כבש את ארץ ישראל פומפיוס, המצביא מטעם האימפריה הרומית ההולכת ונבנית, כמעט ללא התנגדות. בעקבות כך נהפכה הממלכה היהודית למדינה קליינטית של רומא. אף על פי כן, בעקבות מותם של פומפיי הגדול בשנת 48 לפנה"ס ושל יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס, ובעקבות מלחמות האזרחים ברומא, החלה להתפוגג אחיזתה של רומא בממלכת יהודה. כתוצאה מכך האימפריה הפרתית בשיתוף פעולה עם מתתיהו אנטיגונוס השני (בנו הצעיר של אריסטובולוס השני) הצליחו להביס את כוחות היהודים הפרו-רומאיים (הכהן הגדול הורקנוס השני, הנסיך פצאל מבית הורדוס, והורדוס) בשנת 40 לפנה"ס. בעקבות כך אנטיגונוס הפך למלך יהודה.
בינתיים הורדוס ברח לרומא והוכתר שם בתור "מלך היהודים" על ידי הסנאט הרומי אשר הורה לו לכבוש מחדש את ממלכת יהודה. בעקבות כך הורדוס חזר לאזור ארץ ישראל והמלחמה בינו ובין בעלי בריתו הרומאים לבין אנטיגונוס שבה להתנהל בארץ ישראל. בסופו של דבר, אחרי שורת קרבות ברחבי הארץ הצליח הורדוס לעלות לירושלים ולצור עליה. במהלך תקופה זו הורדוס נשא את מרים החשמונאית לאישה כדי להשיג לתביעתו על העיר לגיטימציה. חמישה חודשים של מצור הטילו עול קשה מנשוא על תושבי ירושלים, ובסופם נכבשה העיר ומאוחר יותר גם הר הבית. בכך הגיע לסיומו שלטון שושלת החשמונאים בממלכת יהודה.
במהלך שנת 20 לפנה"ס, הורדוס החל לשפץ ולהרחיב את המקדש באופן יסודי, והפכו למבנה מפואר. שיפוץ המקדש נמשך גם לאחר מותו של הורדוס, כמעט עד לחורבנו.
בשנת 20 לספירה בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס, הקים את העיר היהודית טבריה על חוף הכנרת אשר נקראה על שם הקיסר הרומאי טיבריוס שהיה ידידו של אנטיפס.
לאחר מותו של הורדוס החלה תקופת הנציבות שבה שלטו נציבים רומאים בארץ ישראל, אך לא היה זה מספיק כדי לשלוט ללא עוררין בארץ ישראל ומשום כך במהלך התקופה הראשונה רוב הנציבים העדיפו שלא להתנגש עם היישוב היהודי ולתת לו לנהל את ענייניו (יוצא דופן הוא פונטיוס פילאטוס שהיה אכזרי ביותר). בתקופת הנציבים השנייה היו הנציבים מעורבים הרבה יותר ביישוב היהודי. התסיסה של התקופה הזו בשילוב עם פילוג ביישוב היהודי (הקנאים ובהמשך הפרושים הצדוקים והאיסיים) הובילה לבסוף לכך שבשנת 66 לספירה החל המרד הראשון של היישוב היהודי בארץ ישראל נגד השלטון הרומאי. האירועים מתוארים בפירוט רב בספר מלחמת היהודים מאת ההיסטוריון היהודי יוספוס פלאוויוס, בו פלאוויוס תיאר את המלחמה על היישוב יודפת, המצור על ירושלים (69-70 לספירה), הקרב ההירואי בגמלא שבו אלפי יהודים נטבחו, בעוד אחרים בחרו לקפוץ אל מותם מראש הצוק של העיר (בסך הכל נהרגו בקרב זה בסביבות 9,000 יהודים), ואת המצור על מצדה (בשנת 72-73 לספירה) שבסופו, המורדים היהודים העלו באש את כל המבנים ולאחר מכן בסביבות 900 יהודים ביצעו התאבדות המונית שכן שהעדיפו לעשות זאת על נפילה בשבי או תבוסה ודאית. המרד הראשון של היישוב היהודי נגד השלטון הרומאי דוכא לבסוף על ידי הקיסרים הרומאיים אספסיאנוס וטיטוס. הרומאים הרסו את רוב בית המקדש בירושלים ולקחו עימם חזרה לרומא את מנורת בית המקדש ואת אוצרות בית המקדש. יוספוס פלאוויוס ציין בכתביו כי בסביבות 1,100,000 יהודים נספו במהלך המרד, וכי 97,000 יהודים נלקחו בשבי.
על אף שהמרד היהודי דוכא ועל אף שיהודים רבים הוגלו מארץ ישראל לאחר המרד, כמות משמעותית של יהודים המשיכה לחיות בארץ ישראל לאחר המרד, והם הורשו להמשיך לקיים את מצוות דתם. ההערכה היא שבסביבות 2/3 מאוכלוסיית אזור הגליל ושליש מאוכלוסיית אזור החוף באותה העת היו יהודים.
הסברה המקובלת במחקר כיום היא כי בסביבות שנת 70 לספירה הושלמה הקאנוניזציה של התנ"ך וכי ייתכן שחורבן בית המקדש השני היווה אחד הזרזים לקאנוניזציה.
בשנת 132 לספירה החל מרד בר כוכבא. בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. בתחילתו של המרד, נחל בר כוכבא, באמצעות צבאו שמנה כמה אלפי חיילים, הצלחות מסוימות, הצליח להגן על העיר ביתר ולקיים בה ישוב יהודי גדול ועצמאי, כשהוא מכתיר את עצמו כ"נשיא ישראל" ופועל כמלך לכל דבר. לבסוף הצליח הקיסר הרומאי אדריאנוס לדכא את המרד ביד קשה. היישוב היהודי בארץ ישראל כמעט והוכחד במהלך מרד בר כוכבא כאשר על פי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, בסביבות 580,000 יהודים נהרגו במרד זה, ובנוסף לכך הרומאים החריבו בסביבות 50 ערים מבוצרות ו-985 כפרים. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, עד הקמתה של מדינת ישראל.
לאחר שדיכא את המרד, החליט אדריאנוס, לאסור על קיום מצוות בסיס של העם היהודי (אסר על המילה ועל שמירת השבת, וכן על התפילה, ושמירת המצוות). את ירושלים החריב כליל והקים עליה בשנת 131 לספירה את העיר "איליה קפיטולינה" ובמקום בו עמד בית המקדש היהודי אדריאנוס בנה מקדש ליופיטר. כמו כן, השלטון הרומי אסר על יהודים להיכנס לירושלים וביטל את הפרובינקיה "יהודה" (Judaea) והקים במקומה את הפרובינקיה הרומית "סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ כפי שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. בתקופה זו נרצחו גם עשרת הרוגי מלכות באכזריות ובייסורים, על שניסו לשמור על גחלת העם היהודי, ולשמור על התורה ועל המצוות בזמנים קשים אלו.
כמו כן, במהלך תקופת שלטונו של אדריאנוס התפלגו סופית הנוצרים מן העם היהודי. זה היה תהליך איטי שהיה כרוך בהתפשרות על קיום מצוות מצד היהודים הנוצרים לטובת קליטה קלה של גויים אל תוך הקהילה. בסיכומו של תהליך נוצרה דת חדשה, היא הנצרות. במהלך תקופת שלטונו של אדריאנוס שני מנהיגי הנוצרים, קודרטוס ואריסטידס, פנו אל הקיסר והודיעו לו באיגרת כי אין כל קשר בין הנצרות ובין היהודים.
האוכלוסייה היהודית שנותרה בארץ ישראל הייתה מרוכזת כעת בעיקר באזור הגליל. במהלך תקופה זו התנאים והאמוראים יצרו את התורה שבעל פה שמכילה את מכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. כמו כן, בתחילת המאה השלישית לספירה נוצרה המשנה, שנערכה והועלתה על הכתב על ידי רבי יהודה הנשיא, אשר התקבלה כטקסט המרכזי של תורה שבעל פה. בנוסף לכך, כתבים נוספים, בהם הברייתא והתוספתא, נוצרו גם כן במהלך תקופה זו. הכתבים הללו היוו בהמשך את הבסיס ליצירת התלמוד הירושלמי בסביבות שנת 400 לספירה, אשר מפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. המשנה נוצרה ככל הנראה בטבריה שהייתה מקום התורה הגדול ביותר באותה תקופה.
הרדיפה המתמשכת של היהודים בארץ ישראל והמשבר הכלכלי שפקד את האימפריה הרומית במהלך המאה ה-3 הובילו גם לכך שיהודים רבים היגרו באותה העת מארץ ישראל לאימפריה הפרסית הסאסאנית אשר הייתה יותר סובלנית כלפי יהודים, כאשר הקהילה היהודית שגשה במיוחד באותה התקופה בבבל.
-
-
מחצית השקל שנוצר על ידי תושבי ארץ ישראל היהודים בשנת 68, במהלך המרד הגדול. הכיתוב - מצד אחד האותיות "שג" שפירושם "השנה השלישית למרד". מצד שני - "ירושלים הקדושה" ומסביב לשוליים כיתוב "שקל ישראל" -
-
חורבן בית שני. ציור משנת 1850 מאת דוד רוברטס -
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה הביזנטית (324 - 638)[עריכת קוד מקור | עריכה]
| אירועים בולטים ביישוב היהודי בארץ ישראל |
|---|
|
351-352 |
בשנת 324, לאחר שנים רבות של אי סדר באימפריה הרומית, השתלט על השלטון הקיסר קונסטנטינוס הגדול אשר הפך לשליט האימפריה הביזנטית. קונסטנטינוס הכריז על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה ובעקבות כך ירושלים הפכה לעיר נוצרית כאשר קונסטנטינוס חידש את אכיפת האיסור על התיישבות יהודים בירושלים כחלק ממאמציו לבסס את ירושלים כעיר נוצרית. רובו של היישוב היהודי שנותר בארץ ישראל ולא ירד לבבל, ישב באותה תקופה באזור גליל, ורק מעטים במישור החוף ובהרי יהודה. על אף שקונסטנטינוס הקפיד יותר מקודמיו על החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו קודם לכן על ידי הקיסרים הרומאיים (כגון איסור גיור, איסור התיישבות יהודית בירושלים ועוד), היהודים זכו בשנים אלו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה. אך בתוך זמן קצר הפכו הנוצרים לרוב מכריע בארץ והיישוב היהודי איבד מכוחו הפוליטי והחברתי והוטלו עליו גזירות נוספות.
בשנת 351 פרץ בציפורי מרד גאלוס כנגד הקיסר קונסטנטיוס השני. המורדים היהודים ניצלו את שעת הכושר עת הייתה מתיחות רבה בין הרומאים לפרסים במזרח. המרד דוכא עד מהרה על ידי כוחותיו של הגנרל אורסיקינוס.
על פי המסורת היהודית בשנת 359 נשיא הסנהדרין הלל השני קבע את כללי לוח השנה העברי כאשר הוא תיקן את מעבר הלוח העברי לקביעות על פי חשבון, במקום על פי ראיית הלבנה, כפי שהיה מקובל עד אז.
בתקופת שלטונו הקצרה כחלק ממאבקו בנצרות הקיסר יוליאנוס ביקש לסייע ליהודים שחיו בארץ ישראל על ידי הגברת הנוכחות היהודית לעומת זו הנוצרית. בשנת 362 נפגש יוליאנוס עם ראשי היהודים באנטיוכיה והבטיח להם כי ידאג להחזיר להם את השליטה על ירושלים ויסייע להם להקים מחדש את בית המקדש. פעולה זו של ניסיון הבנייה מחדש של בית המקדש, לא יצאה בסופו של דבר לפועל - תחילה בגלל רעידת האדמה הגדולה של שנת 363 שהרסה את מה שכבר הספיקו לבנות ולאחר מכן, בשל מותו של יוליאנוס.
היהודים היוו ככל הנראה רוב באזור ארץ ישראל עד למאה ה-4 כאשר קונסטנטינוס התנצר.
בשנת 438, הסירה הקיסרית ליקיניה אודוקסיה את האיסור על היהודים להתפלל בהר הבית ובעקבות כך ראשי הקהילה היהודית בגליל הפיצו הודעה לעם היהודי כי סוף הגלות הגיעה.
בסביבות שנת 450 הושלמה יצירת התלמוד הירושלמי.
בשנת 613 פלשו הפרסים לארץ ישראל. היהודים בארץ ישראל, אשר היו נתונים לרדיפות מצד הביזנטים, חברו לפרסים במרד נגד הקיסר הרקליוס. השליטה בירושלים (איליה קפיטולינה) נפלה לידי הכוחות היהודים-פרסיים בהנהגת בנימין מטבריה והגנרל הפרסי שאהאברז, כעבור קרב ומצור בן עשרים יום (ראו כיבוש ירושלים בידי הפרסים) כאשר כל המנזרים והכנסיות בירושלים נשרפו במהלך כיבושה של העיר וכמו כן עשרות אלפי נוצרים נטבחו. תחת הרשאה פרסית, היהודים שלטו בירושלים במשך חמשת השנים הבאות ובחלק גדול מיהודה והגליל. באותה העת ישבו ברחבי ארץ ישראל כ-150,000 יהודים, פזורים ב-43 יישובים.
לבסוף, בשנת 625 הצבא הביזנטי כבש מחדש את ארץ ישראל. למרות הבטחתו שלא לפגוע ביהודים על התחברותם לפרסים, נכנע הרקליוס ללחץ, והנוצרים ערכו טבח ביהודים, שדילדל מאוד את אוכלוסיית היהודים בארץ. מאז ועד תחילת המאה ה-20 (1,400 שנה בקירוב) היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.
בשנת 638 האימפריה הביזנטית איבדה את השלטון באזור לטובת הערבים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שעמד בראש האימפריה המוסלמית-ערבית, כבש באותה השנה את אזור ארץ ישראל בנוסף למסופוטמיה, סוריה ומצרים.
-
תבליט המנורה שנתגלה בבית הכנסת באשתמוע ושנוצר במהלך המאה ה-3 או ה-4. מוצג כיום במוזיאון רוקפלר -
שרידי בית הכנסת העתיק בחורבת נבוריה אשר חרב ברעידת אדמה שאירעה באזור הגליל בשנת 363 -
-
שרידי בית הכנסת העתיק של הכפר הקדום "אם הקשתות" אשר מתוארך לתקופה שבין המאה ה-6 למאה ה-8 -
שרידי בית הכנסת בכפר נחום אשר נבנה במהלך המאה ה-4 לספירה
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה הערבית (638 – 1099)[עריכת קוד מקור | עריכה]
| אירועים בולטים ביישוב היהודי בארץ ישראל |
|---|
|
638 |
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה הצלבנית (1099 – 1291)[עריכת קוד מקור | עריכה]
| אירועים בולטים ביישוב היהודי בארץ ישראל |
|---|
|
1099 |
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה הממלוכית (1211 – 1517)[עריכת קוד מקור | עריכה]
| אירועים בולטים ביישוב היהודי בארץ ישראל |
|---|
|
1266 |
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית (1517 – 1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]
| |
ראו גם – היהודים באימפריה העות'מאנית |
| אירועים בולטים ביישוב היהודי בארץ ישראל |
|---|
|
1541 |
-
בשנת 1541 הסולטאן העות'מאני סולימאן הראשון חוסם את שער הרחמים, ומקים בית קברות מוסלמי גדול מולו כדי למנוע את ביאת משיח היהודים. תצלום משנת 1898. -
אנשי היישוב הישן, בלבושי קהילות ספרד, אשכנז וארצות האסלאם. צולם בירושלים ב-1895 -
בית הכנסת החורבה במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים נבנה פעמיים בתקופה העות'מאנית – בתחילת המאה ה-18 ולאחר שנחרבה על ידי מוסלמים בשל אי תשלום חובות נבנתה בשנית באמצע המאה ה-19. -
בשנת 1860 הושלמה בניית משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה שהוקמה בירושלים מחוץ לחומות העיר העתיקה. -
ב-11 באפריל 1909 מתקיימת הגרלת המגרשים לאחוזת בית מצפון ליפו, מאורע שנחשב כיום ההולדת של תל אביב, ולמיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית
.jpg)
היישוב היהודי בארץ ישראל בעת המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה
תקופת המנדט הבריטי (1917 – 1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
-
תצלום מהפגישה הראשונה בין הנסיך החיג'אזי האמיר פייסל (מימין) והמנהיג הציוני חיים ויצמן, שהתקיימה כחלק מהמאמצים להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין ממלכה ערבית מאוחדת בראשות פייסל שהייתה אמורה לקום בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי. צולם ביוני 1918. -
חיילי הגדודים העבריים בכותל המערבי לאחר כיבוש ירושלים. תצלום משנת 1918 -
מעפילים יהודים, אשר היגרו לשטחי המנדט הבריטי באופן בלתי חוקי, יורדים מספינת מעפילים ליד נהריה. צולם ב-1948. -
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי 1948
מדינת ישראל (1948 עד היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – יהדות ישראל, היסטוריה של מדינת ישראל
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ האוניברסיטה העברית בירושלים. המחלקה לדוברות
- ^ http://www.arts.ualberta.ca/JHS/Articles/article_99.pdf
- ^ Biblical Archaeology 15: Ahaz Bulla « Theo-sophical Ruminations
- ^ First Impression: What We Learn from King Ahaz’s Seal (#m1) < Monographs < Archaeological Center
- ^ Jewish History and You: From the Patriarchs to the Expulsion from Spain With ... - Sol Scharfstein - Google Books
- ^ The Mysterious Numbers of the Hebrew Kings - Edwin R. Thiele - Google Books
[[קטגוריה:ארץ ישראל ביהדות]] [[קטגוריה:יהדות בישראל]] [[קטגוריה:ישראל: היסטוריה]] [[קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל]] [[en:History of the Jews in the Land of Israel]] [[fa:تاریخ قوم اسرائیل]] [[fr:Histoire des Juifs en terre d'Israël]] [[hu:A zsidók története a történelmi Izrael területén]] [[ja:イスラエルの歴史]]