יחסי גרמניה-ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יחסי גרמניה-ישראל
גרמניהגרמניה ישראלישראל
Israel-Germany locator.png
גרמניה ישראל
שטחקילומטר רבוע)
357,022 20,770
אוכלוסייה
80,594,017 8,299,706
תמ"ג (במיליוני דולרים)
3,980,000 300,600
תמ"ג לנפש (בדולרים)
49,383 36,218
משטר
רפובליקה פדרלית דמוקרטיה פרלמנטרית

יחסי גרמניה-ישראל הם יחסים יוצאי דופן וטעונים, המבוססים על אמונה משותפת, ערכים מערביים ושילוב של נקודות מבט היסטוריות. גורם מעצב המשפיע על יחסים אלה הוא תפקידה של גרמניה הנאצית ברצח העם היהודי בשואה.

מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון לקיים קשר עם גרמניה על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות וגם מתוך אמונה בכך שלאחר נפילת הנאצים קמה במערב גרמניה מדינה דמוקרטית. בדרכון שהוציאה ישראל בשנותיה הראשונות היה כתוב כי הוא תקף לכל מדינות העולם פרט לגרמניה, אם כי מי שהיה מעוניין היה יכול לבקש מהשלטונות למחוק הגבלה זו.

הסכם השילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם השילומים

בתחילת שנות ה-50, החל המשא ומתן בין ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, היושב ראש של ועידת התביעות היהודיות נחום גולדמן, וקאנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר. בגלל הרגישות של קבלת השילומים, הייתה ביקורת קשה כנגד המשא-ומתן מצד מנהיגים ישראלים כמנחם בגין שקרא למרד ודב שילנסקי שניסה להטמין מטען חבלה במשרד החוץ הישראלי, והתקיימו נגדו הפגנות סוערות. בהפגנות אלה הופיעו, לראשונה אחרי השואה, גם יהודים עם טלאי צהוב. כמו כן התקיימו ויכוחים רבים בכנסת. למרות המחאה, נחתם הסכם השילומים בספטמבר 1952. לאחר חתימת ההסכם שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצועו. ראש המשלחת, שישבה בקלן, היה דוקטור פליקס שנער.

פוליטיקה ודיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינון משרד האינטרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת השילומים הפכה עם הזמן למשרד האינטרסים הישראלי שבראשו עמד גם פליקס שנער. בתחילה התמקדו היחסים במישור המסחרי, בהמשך החל ייצוא סחורות מישראל לגרמניה, מגמה שהתחזקה והגיעה לשיאה בשנות השישים. עם כינון היחסים הכלכליים החלו גם ניצנים של יחסים מדיניים שהלכו והתחזקו עם הזמן. בסוף שנות ה-50 נרקמו גם קשרים ביטחוניים שכללו עסקאות נשק וחילופי ידע, קשרים אלו היו בהתחלה חשאיים ונחשפו לציבור רק מאוחר יותר.

כינון יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה מטעם תנועת החרות, הקוראת להפגנה נגד כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
מאי 1966, קונרד אדנאואר נפגש עם זלמן שזר בעת ביקורו בישראל
25 באפריל 1967, דוד בן-גוריון (מימין) ניצב לצד מנהיגי תבל בהלוויית קונרד אדנאואר בבון

בשנות ה-60 היה יחסו של ראש ממשלת גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל וליהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות הצפויות בעולם הערבי.

גרמניה המערבית וישראל כוננו יחסים דיפלומטיים באופן רשמי רק ב-1965.

המצב הפוליטי בגרמניה השתנה באופן משמעותי בעקבות מספר אירועים ב-1965:

  • משבר קואליציוני בגרמניה המערבית – תמיכת הציבור בקואליציה הידרדרה. בין חברי הקואליציה התעורר דיון בנוגע להחלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים – עניין שהיו לו השלכות לגבי כהונתם של שרים בממשלה. נשקפה סבירות גבוהה לפירוק הקואליציה.
  • גרמניה הפסיקה את אספקת הנשק לישראל, בניגוד להבטחותיה הפומביות. לוי אשכול, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, נאם בכנסת ב-15 בפברואר 1965 כנגד גרמניה בעקבות הפרות אלה. אשכול טען אז כי גרמניה "נושאת באחריות כבדה ללא דוגמה". בעקבות הדברים, נערכו הפגנות נגד חברות גרמניות ברחבי ארצות הברית, והיו שהשוו את הפרת ההסכמים הללו לאופן שבו הפרה גרמניה הנאצית את ההסכמים עליהם חתמה. בנוסף נטען שהפסקה זו של משלוחי הנשק היא כניעה של הגרמנים בפני מצרים.
  • ארצות הברית הסתבכה במלחמת וייטנאם וחשה עצמה מבודדת מבחינת הכוח הרב לאומי.
  • גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, הזמין את המזכיר הכללי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ויושב ראש מועצת המדינה של גרמניה המזרחית דאז, ולטר אולבריכט, לביקור רשמי בארצו. הממשל בגרמניה המערבית ראה בכך צעד עוין, ואף שקל את הפסקת היחסים הדיפלומטיים עם מצרים בשל כך.

גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהם הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.

קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד מסר ידיעה לעיתונות ב-7 במרץ 1965, שבה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות".

שגרירות ישראל בגרמניה נחנכה רשמית ב-24 באוגוסט 1965. השגריר הראשון היה אשר בן נתן, ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון לפני כן. בן נתן שימש כשגריר עד שנת 1969.

לאחר כינון היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא גרמניה יואכים גאוק, בעת ביקורו בישראל עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין, דצמבר 2015

בשנים הראשונות עדיין הושפעו יחסי המדינות מהביקורת של יהודים בישראל וברחבי העולם על כינון היחסים. למרות זאת היחסים הלכו והתחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את מדיניותה של ישראל.

ב-1969 החל וילי ברנדט, שהיה בעל עבר אנטי-נאצי מובהק, לכהן כקאנצלר. בדצמבר 1970 בעת ביקורו בפולין ובמהלכו הניח זר וכרע על ברכיו בפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מחווה שזכתה לתהודה רבה. ביוני 1973 היה לקאנצלר הראשון שביקר בישראל (קונרד אדנאואר ביקר בישראל ב-1966 כקאנצלר לשעבר). בעת ביקורו של ברנדט בישראל, כמעט אירעה תאונה אווירית, כשכלי הטיס בו נערך לו סיור בחברת השר יגאל אלון נסחף על ידי פרץ רוח פתאומי וכמעט התנגש בהר המצדה. על אירוע זה אמר ברנדט: "קנצלר גרמני ושר ישראלי, במטוס אמריקאי, כמעט רוסקו על ידי רוח ירדנית, אולם ניצלו על ידי אלוהים יהודי".

כבר בשנת 1970 ביקר שר החוץ אבא אבן בגרמניה, וולטר של היה שר החוץ הגרמני הראשון שביקר בישראל באותה שנה. היחסים לא נפגעו משמעותית גם בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. ב-1975 היה יצחק רבין ראש הממשלה הישראלי הראשון שביקר בגרמניה[1].

בתקופת כהונתו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין היו לו יחסים מתוחים עם הקנצלר הלמוט שמידט אשר הביע אהדה לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. שמידט, אשר אביו היה ממוצא יהודי, לא פרסם עובדה זו בימי כהונתו. באפריל 1987 היה חיים הרצוג לנשיא מדינת ישראל הראשון שביקר בגרמניה. ב-1994 הקדיש נשיא גרמניה רומן הרצוג את ביקורו הראשון מחוץ לאירופה לפגישה בישראל. ראש ממשלת ישראל אהוד ברק היה המנהיג הזר הראשון שהתקבל בברלין אחרי שממשלת גרמניה עברה מבון (בירתה לשעבר של מערב גרמניה) ב-1999.

קנצלר גרמניה גרהרד שרדר ביקר בישראל באוקטובר 2000. ב-2005 צויין יום השנה ה-40 של ליחסים הדיפלומטיים, ונשיא גרמניה הורסט קהלר ונשיא ישראל משה קצב החליפו הצהרות ביקור. ב-2007 נפגשו ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בישראל. כיום, בעיקר לאחר עליית ראש הממשלה אנגלה מרקל לשלטון, נמצאת גרמניה ביחסים מצוינים עם מדינת ישראל, ואף מעניקה לה סיוע צבאי - לדוגמה הצוללות מסדרת דולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל, וגם בקרב מרקל באופן אישי שגדלה בגרמניה המזרחית, שהייתה בעלת מדיניות חוץ אנטי-ישראלית מובהקת.

באפריל 2016 הופיע דיווח בעיתון הגרמני דר שפיגל, שממשלת גרמניה שוקלת להפסיק את תמיכתה המסורתית והמחויבות שלה לביטחון ישראל בשל מדיניות ההתנחלויות. כמו כן צוין בכתבה כי אנגלה מרקל זועמת על נתניהו. אך דיווחים אלו הוכחשו גם על ידי ישראל וגם על ידי גרמניה.

ביולי 2016 ממשלת גרמניה מתחה ביקורת על חוק העמותות, שדורש מעמותות שמאל להעביר מידע לכנסת אם מימונם מגיע ממדינה זרה.

בחלק מעיתוני גרמניה קיים יחס מיוחד לישראל. עובדי קבוצת אקסל שפרינגר, ההוצאה לאור הגדולה ביותר בגרמניה לעיתונים, נדרשים לחתום על הצהרת תמיכה בפיוס בין יהודים לגרמנים ותמיכה בזכויותיה של מדינת ישראל.[2][3]

משלחות חילופי נוער פועלות מדי שנה, כ-7,000 צעירים גרמנים מבקרים מדי שנה בישראל וכ-3,000 צעירים ישראליים מבקרים מדי שנה בגרמניה.

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר עם ישראל מבין מדינות אירופה, ומבין מדינות העולם היא במקום השלישי אחרי ארצות הברית וסין. היבוא הישראלי מגרמניה ב-2012 הסתכם בכ-4.6 מיליארד דולר.

גרמניה היא שותפת הסחר השלישית בעולם עם ישראל (כ-500 מיליון מארק); כספי השילומים לישראל מסתכמים בכ-86 מיליארד מארק. החל משנת 1965 מוגש סיוע כלכלי לישראל בגובה של 140 מיליון מארק בממוצע לשנה.

מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה מפעיל שתי נספחויות כלכליות בגרמניה. הנספחת הכלכלית בברלין היא חמדת שגיא[4] והנספחת הכלכלית במינכן היא יפעת ענבר.[5] מטרת הנספחויות לקדם את היחסים הכלכליים והטכנולוגיים בין המדינות, תוך תמיכה בחברות ישראליות באמצעות חוזיים עסקיים, מידע על השוק הגרמני ושירותי ייעוץ. בנוסף, הנספחויות מעניקות מידע דינמי אודות הכלכלה הישראלית עבור השוק הגרמני.

יחסים ביטחוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ישראל לגרמניה יחסים ביטחוניים נרחבים. אמצעי הלחימה הבולט ביותר שגרמניה סיפקה לישראל הן צוללות. ישראל וגרמניה דנו בבניית צוללות מסדרת דולפין מאז תחילת שנות ה-80, והן נבנו בגרמניה במידה רבה בגלל העדר אפשרות לבנות צוללות לא גרעיניות בארצות הברית. במהלך מלחמת המפרץ (1991), התברר כי חברות גרמניות מכרו לעיראק נשק רב, וסייעו לתוכנית הנשק הכימי של עיראק. כדי להרגיע את דעת הקהל בגרמניה ובישראל ולספק עבודה למספנות הגרמניות, החליט הקאנצלר הלמוט קוהל כי גרמניה תממן את עלות שתיים וחצי מהצוללות. ישראל נשאה בעלות חצי מהצוללת השלישית. שלוש הצוללות מדגם ה"דולפין" נבנו במספנות HDW[6] בגרמניה.

לאחר שנת 2000 הזמינה ישראל שלוש צוללות נוספות מסדרת דולפין AIP החדישה יותר. הסדרה כוללת צוללת מבצעית אחת, אח"י תנין, הצוללת אח"י רהב, שהושקה והגיעה לישראל בינואר 2016,[7] וצוללת הנמצאת בבנייה, אח"י דקר, שמועד קליטתה נקבע ל-2019.[8]

סביב הזמנת צוללות עתידיות וכלי שיט אחרים מתנהלת בישראל חקירה אודות חשד לשוחד (תיק 3000).

ישראל סיפקה לגרמניה טילי ספייק נגד טנקים.

החרם הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארבעת[דרוש מקור] השנים הראשונות לקום המדינה, הדרכון הישראלי היה תקף לכל מדינות העולם מלבד גרמניה(המערבית והמזרחית). לאחר חתימת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ולאחר חלוף השנים נתקבלה ההבנה בישראל על חשיבות היחסים הדיפלומטים עם גרמניה ואכן יחסים אלו פרחו. לאחר איחוד גרמניה המשיכו היחסים, ואף התחזקו.

עקב ההיסטוריה הסבוכה בין ישראל וגרמניה, נמנעו אזרחים רבים מלבקר בגרמניה ורבים העדיפו שלא לקנות תוצרת גרמנית. עם השנים נחלשה ההתנגדות לכך.

תרבות, מדע ותוכניות סוציאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשתי המדינות קרבה עמוקה בתחום המדעים, שמתבטאת בין היתר בשיתוף פעולה בתחום בין אוניברסיטאות גרמניות וישראליות ובפיתוח קשרים חברתיים איתנים. במהלך ביקורו בגרמניה של נשיא מדינת ישראל דאז, משה קצב, קידם נשיא הבונדסטאג, וולפגנג תירזה, את ייסוד משרד חילופי הנוער הישראלי-גרמני, ככלי ללימוד הצעירים הגרמנים והישראלים אודות הרגישות וההיסטוריה של יחסי מדינותיהם.

מספר תוכניות חילופים פועלות בין צעירים גרמנים וישראלים. כ-2,000 ישראלים וכ-4,500 גרמנים משתתפים בכל שנה בתוכנית החילופים שמופעלת על ידי ממשלת גרמניה. הארגון הגרמני לפעילות הפיוס, ארגון התנדבותי שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לכפר על פשעי המשטר הנאצי, משחק תפקיד חשוב ביצירת שיתוף פעולה בין גרמנים וישראלים. מאז 1961, הארגון שלח כ-2,500 מתנדבים לעבוד בבתי חולים ישראלים ובתוכניות סוציאליות שונות. גם כנסיות ואיגודים מקצועיים פועלים באופן אקטיבי על מנת לטפח את היחסים בין שתי המדינות.

בקרב ישראלים דוברי גרמנית התקיימה במשך שנים רבות דילמה, שאותה ביטא אהרן אפלפלד:

שפת אמי, כאמור, הייתה גרמנית, שפתם של רוצחי אמי. כיצד שבים ומדברים בשפה הטבולה בדם יהודים. הדילמה הזאת, עם כל חומרתה, לא פגמה בתחושה שהגרמנית שלי אינה שפתם של הגרמנים אלא שפתה של אמי, וברור כשמש שאם אפגוש אותה אדבר עמה בשפה שדיברתי עמה מאז ינקותי.

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 103

ישראלים בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה מהווה יעד להגירה של ישראלים, לרוב צעירים, במידה רבה בשל איכות החיים הגבוהה במדינה. צעירים רבים מהגרים לברלין בשל חשיבותה באירופה והתגברות ההזדמנויות העסקיות בה[דרוש מקור].

באוקטובר 2013 שודרה בחדשות 10 סדרת כתבות של מתן חודורוב בשם "היורדים החדשים", המתעדת את תופעת ההגירה בקרב צעירים מישראל לאירופה בשל יוקר המחיה, וזמן קצר לאחר מכן יזמו מספר ישראלים המתגוררים בברלין את מחאת המילקי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nicholas Balabkins, West German reparations to Israel, Rutgers University Press, New Brunswick, N.J, 1971.
  • Lily Gardner Feldman, The Special Relationship between West Germany and Israel, Massachusetts, Boston: Allen & Unwin, 1984.
  • Otto R. Romberg, Georg Schwinghammer (eds.), Twenty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 1985.
  • Otto R. Romberg, Georg Schwinghammer (eds.), Thirty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 1996.
  • Otto R. Romberg (ed.), Forty Years of Diplomatic Relations between the Federal Republic of Germany and Israel, Frankfurt am Main: Tribüne Books, 2005.

מאמרים

  • Andreas Reinicke, German-Israeli Relations, in: Volker Perthes (Ed.), Germany and the Middle East, Heinrich Boell Foundation, Berlin 2002, pp. 76–89.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי גרמניה-ישראל בוויקישיתוף

http://www.archives.gov.il/publication/40-%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%A7%D7%A0%D7%A6%D7%9C%D7%A8-%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94/

http://www.archives.gov.il/publication/%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%A4%D7%93%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99/

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק רבין אצל הלמוט שמידט: ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בגרמניה ומה שקדם לו
  2. ^ על עקרונות הקבוצה באתר הקבוצה
  3. ^ THE GOOD MURDOCH, ‏tabletmag.com, ‏8 במאי 2013
  4. ^ חמדת שגיא, בבלוג מינהל סחר חוץ
  5. ^ יפעת ענבר, בבלוג מינהל סחר חוץ
  6. ^ Howaldtswerke-Deutsche Werft בוויקיפדיה האנגלית
  7. ^ מכונת מלחמה אימתנית ומשוכללת // מפקד החיל רם רוטברג הכריז כי הצוללת הבאה תיקרא "אח"י דקר"
  8. ^ ‫חדשות nana10, רשמית: ישראל תרכוש מגרמניה צוללת דולפין שישית, באתר nana10‏, 21 במרץ 2012‬
  9. ^ ביקורת: דניאל פרנקל, נורמליות מסויגת, יהדות זמננו 9, 1995, עמ' 313-309; גדעון גרייף, ביקורת, באתר יד ושם
  10. ^ ביקורת: בנימין נויברגר, הסוציאל-דמוקראטים הגרמנים ומדינת ישראל, יהדות זמננו 5, 1989, עמ' 394-391.