פורטל:אמנות ישראלית/הידעת?/קטעי הידעת

לקט קטעי "הידעת?"

1	מונח ה"צבר", כייצוג חיובי של הישראלי, הופיע לראשונה במאמר של אורי קיסרי: "אנחנו עלי-הצבר!", אשר הופיע בעיתון "דואר היום" מן ה-18 באפריל 1931. במאמר טען קיסרי על קיפוח ילידי הארץ לעומת המהגרים החדשים. הפופולריות של מונח זה בתרבות הישראלית התגלגלה גם לבקבוק ליקר הסברה הישראלי, אשר עוצב בדמות האמפורה היוונית, ברוח תנועת "הכנענים".	עריכה \| תבנית \| שיחה
2	ראובן רובין הצייר ראובן רובין (בתמונה) כיהן כשגריר הישראלי הראשון ברומניה. אריה ארוך, צייר נוסף, כיהן כשגריר ישראל בברזיל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
3	הפסל יצחק דנציגר הופיע כשחקן בסרט הקולנוע "בית אבי", העוסק במאמציו של ילד פליט שואה לחפש אחר הוריו. הסרט הופק בשנת 1945 בישראל על ידי מאיר לוין והושקעו בו כרבע מיליון דולר. דנציגר נבחר לתפקיד בעיקר בזכות מראהו. לבימויו של הסרט הובא במאי סרטי התעודה האמריקני הרברט קליין, עמו היה לוין בקשר עוד מהתקופה בה סיקרו שניהם את מלחמת האזרחים בספרד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
4	המונח העברי "מיצג", כמו גם המונח "מיצב", הוצע על יד גדעון עפרת כתרגום למונח הלועזי "Performance Art" לקראת אירועים שהתקיימו בבית האמנים בתל אביב ב-20 – 25 ביוני 1976. המילה "מיצג" החליפה את המונח העמום "פעולות", אשר היה עד אז בשימוש.	עריכה \| תבנית \| שיחה
5	בשנת 1977 נערכה בישראל מכירה פומבית ראשונה שאורגנה על ידי בעלי גלריה גורדון. פדיון המכירה עמד על 1,300,000 לירות ישראליות. במחיר הגבוהה ביותר נמכר ציור של יוסל ברגנר בעבור 120,000 לירות, ואחריו הציור "בדירת משפחת ק'" (1963) מאת אריה ארוך, שנמכר בעבור 48,000 לירות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
6	גירי שמן מתוצרת חברת פנדה על פי גדעון עפרת, היה זה אריה ארוך אשר המציא את השם "גירי פנדה" לאחר שנתקל בחבילת גירי פסטל שמן מתוצרת חברת "פנדה" ההולנדית בשנת 1963. ארוך יצר קבוצה גדולה של ציורים בטכניקה זו, חלקם על גבי רפרודוקציות ודפי מגזינים שונים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
7	ברוך אגדתי סרט האנימציה הראשון בארץ הופק בשנת 1931 על ידי הצייר, הרקדן ואיש הבוהמה ברוך אגדתי (בתמונה). "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" תיאר במשך 10 דקות את עלילותיו של צעיר ממוצא תימני בעיר תל אביב. את האיורים סיפק אריה נבון, ואילו את התסריט כתב המשורר אביגדור המאירי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
8	יצירת האמנות המושגית הראשונה שנוצרה בישראל הייתה "פרויקט נהר ירושלים". היא נוצרה בשנת 1970 על ידי יהושע נוישטיין, ז'ורז'ט בלייה וג'ררד מרקס ובמסגרתה הפכו האמנים את אזור נחל קדרון שבירושלים לנהר מטאפורי בעזרת קולות זרימה מוקלטים של מים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
9	האנדרטה בגטו ורשה את האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה שנמצאת בוורשה פיסל נתן רפופורט, ובה אחת מדמויות המורדות מוצגת כאשר חולצתה קרועה ושדה חשוף, בדומה לציור "החירות מובילה את העם". בהעתק של האנדרטה שנמצא ביד ושם בירושלים, הוצנע חלק זה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
10	הפסל דב פייגין השתתף כשחקן בסרט הקולנוע "פרשת וינשל" (1979) שביים אברהם הפנר. במרכז הסרט חקירת רצח של יהודי-אנגלי שביתו שימש מקום מפגש לאמנים, אינטלקטואלים ואנשי חברה בשנות ה-30 של המאה ה-20.	עריכה \| תבנית \| שיחה
11	ניר הוד מספר אמנים ישראלים עוסקים במוזיקה, לצד העיסוק בציור. ניר הוד (בתמונה), לדוגמה, הוציא את האלבום "מכתבים אחרונים לאנה" (1993). גם פסח סלבוסקי יוצר בלהקה ביחד עם גבי קריכלי ואבי סבח. לעומתם, מספר מוזיקאים, כגון שושנה דמארי, ברכה צפירה ויהודה פוליקר, עסקו בציור לצד פעילותם המרכזית כמוזיקאים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
12	יעקב פינס עם מסכת תיאטרון יפנית מאוספו (1958) מספר אמנים עסקו באיסוף של יצירות אמנות. יעקב פינס (בתמונה), לדוגמה, אסף יצירות אמנות יפנית, אותן תרם לאוסף מוזיאון ישראל. הצייר אריה ארוך אסף אריחי קרמיקה הולנדית. ואילו רפי לביא אסף יצירות של אמנות ישראלית בפרקטיקה של החלפה עם אמנים ישראלים אחרים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
13	את התפקיד הראשי בסרט העלילתי העברי הראשון באורך מלא, עודד הנודד, שצולם בשנת 1932, שיחק נער בן 13 בשם שמעון פובזנר. פובזנר לא המשיך בקריירת משחק, על אף הצלחתו של הסרט, ולימים היה אחד מבכירי האדריכלים בישראל. בין הפרויקטים הידועים שעיצב – כיכר מלכי ישראל, הנקראת כיום "כיכר רבין".	עריכה \| תבנית \| שיחה
14	בשנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בקרב האמנים הארצישראלים הצעירים הנטייה ליצירת קואופרטיבים וקבוצות עבודה שונות. המודל המרכזי היה הקבוצות שנפתחו לצד בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות בירושלים. קואופרטיבים כגון "התומר", "אילה", "שרא"ר" ואחרים, עסקו ביצירת אמנות ואומנות במגוון של טכניקות. אחת מן הקבוצות פעלה ביפו בשנת 1917-1916 וכללה אמנים כנחום גוטמן וחיים נבון (אחיו של אריה נבון). היא עסקה ביצירת העתקי ציורים, בפיסול, וביצירת עציצים מעוטרים וחפצי נוי אחרים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
15	אריה אליאס, מתוך הסרט "הכוכבים של שלומי" הרבה אמני במה מפורסמים, נכשלו כאמני במה, בתחילת דרכם. אריק סיני, למשל, לא התקבל לפסטיבל שירי הילדים. ריטה קלינשטיין נכשלה בתחרות כישרונות צעירים. אתי אנקרי לא התקבלה לבית הספר למשחק על שם ניסן נתיב. רשימה ארוכה של אמנים ישראלים מפורסמים, כמו ניסים סרוסי ויהודה פוליקר לא התקבלו ללהקות הצבאיות. חלק מכישלונות הקבלה ללהקות הצבאיות הונצחו כמערכונים. לשלישיית הגשש החיוור היה מערכון שהמחיז את מבחן הבד הכושל של שייקה לוי בלהקת הנח"ל, והמערכון של שייקה אופיר, "שיעור אנגלית במגזר הערבי", הוא ככל הנראה בהשראת הצגת המלט, בידי אריה אליאס, במבחן בד כושל לצוות ההווי של הפלמ"ח.	עריכה \| תבנית \| שיחה
16	אריה אלדד בעת ויכוח עם אחמד טיבי הסופרים דויד גרוסמן ויצחק נוי התחילו את דרכם האמנותית, כשהיו קרייניי רדיו. הם עבדו בתוכנית לאם ולילד, ברשת א', בקול ישראל. שם הם הקריאו, בין השאר, את הגרסאות הראשונות ליצירותיהם "דו-קרב" ו"גבעת האירוסים השחורים". נוי עבד שם גם כשחקן תסכיתים. בזכות כישרונו זה, הוא לוהק לדיבוב דמויות רבות, בסדרה "היה היה - האדם", בטלוויזיה הלימודית. עמית נוסף של נוי וגרוסמן לעבודה בתוכניות לאם ולילד היה אריה אלדד. הוא עבד איתם בין הקריירה שלו כקצין גבוה וכפרופסור לכירורגיה פלסטית לבין הקריירה שלו כחבר הכנסת. גם הוא, בזמן עבודתו שם, גם היה סופר. הוא כתב אז את הרומן שכרון סיני, והקריא אותו ברדיו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
17	פארק צ'ארלס קלור המשורר ע. הלל הוכשר כאדריכל נוף בצרפת בשנים שלאחר הקמת המדינה. בשובו לישראל שימש כגנן הראשי בירושלים ובתל אביב. בין השאר תכנן הלל את פארק צ'ארלס קלור בתל אביב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
18	לוין קיפניס ובנו הפועל המשנאי המתאר נגינה בחליל הוא, באופן מפתיע, "להכות". במסכת ביכורים פרק ג', משניות ג-ד מתוארת הבאת הביכורים לבית המקדש – "...והחליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין קרוב לירושלים." בשירו הידוע "סלינו על כתפינו" לחג השבועות מתאר המשורר לוין קיפניס את הבאת הביכורים לירושלים; בגרסתו המקורית של השיר משנת 1929 משתמש קיפניס בפועל המשנאי "להכות" בהקשר לנגינה בחליל – "הך, הך, הך בתוף, והך בחליל". אולם קיפניס, אשר נהג לשנות את שיריו בהתאם לרוח התקופה, החליף את הפועל "הך" כך שהתקבלה הגרסה המוכרת יותר כיום "הך הך הך בתוף, חלל בחליל". מאז שנת 1935 נדפס השיר בגרסתו החדשה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
19	דליק ומוני בשחור-לבן מתוכניות ראשונות של זהו זה! מלבד בסדרת הטלוויזיה הפופולרית של הטלוויזיה הלימודית, "זהו זה!", השחקנים שלמה בראבא, מוני מושונוב, דליק וליניץ, מתי סרי, דובלה גליקמן וספי ריבלין שחקו בסדרה פופולרית נוספת של הטלוויזיה הלימודית, "גם אנו שופטים". סדרת טלוויזיה זו שודרה בטלוויזיה החינוכית בשנת 1975, ואחריה בשידורים חוזרים במשך כעשור. היא הציגה דילמות מחיי בני הנוער. בכל פרק בסדרה הוצג סיפור עד לנקודה שבה נדרשה החלטה, וגיבורי הסיפור אמורים להחליט על הדרך הנכונה. הסדרה נועדה להביא למודעות של בני הנוער נושאים ערכיים, ובהם סובלנות, פתיחות וקבלת האחר, באמצעות הצגת סיטואציות המשקפות נושאים אלה. בתום הצגת הסיפור שודר מעין "משפט" שנערך באולפן ועוסק בנושא הסרט. התסריט נכתב בידי יגאל לב, שלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
20	בובי פנחסי ראש עיריית ירושלים לשעבר, טדי קולק, נטה להירדם במופעי בידור ואמנות אליהם הוזמן. זו עובדה מאוד מפורסמת לגביו. אולם קולק אינו הידוען הישראלי היחידי שהתפרסם בנטייה זו. גם המלחין והפסנתרן בובי פנחסי נהג להירדם בכאלו הופעות. רק שבניגוד לקולק, פנחסי לא נרדם ביושבו בקהל, אלא על הבמה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
21	סמי מיכאל ספרו של סמי מיכאל, מים נושקים למים הוא חצי-אוטוביוגרפי. כמו מיכאל, גם גיבור הספר, יוסף, עלה לישראל מעיראק בשנות ה-50, בתקופת הצנע, בעת שהיה סופר בראשית דרכו. כמו מיכאל, גם הוא סבל מאפליה, כי היה חבר המפלגה הקומוניסטית, ומצא עבודה ברשות המים, לצד הידרולוגים. לכאורה, השוני הגדול בין מיכאל ליוסף הוא שיוסף התחתן עם בת של איש המוסד, שהפכה לנעדרת. אולם לחייו הפרטיים של מיכאל יש קשר גם לעניין זה. מיכאל הוא גיסו של איש המוסד, שמקום קבורתו לא נודע, אלי כהן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
22	הפסל נמרוד, מאת יצחק דנציגר, 1939 צייר הקומיקס, דודו גבע, ושלושה מאחייניו, נקראים על שם דודם, דוד נשרי, שנפל במרד הערבי הגדול, בשנת 1936. הוא נורה ממארב, כשהיה בן 19 שנים, וישב במכונית, שהובילה פועלים ושומרים ממוצא עילית לירושלים. לזכרו של נשרי, פיסל יצחק דנציגר את הפסל "שבועה", שנהרס בחצר הסטודיו, בידי קנאי דתי. משברי פסל זה, יצר דנציגר, ככל הנראה, את פסלו המפורסם "נמרוד", וכן את הפסל "שבזיה".	עריכה \| תבנית \| שיחה
23	פסל הברווז בכיכר מסריק בשנת 1984 נמנה צייר הקומיקס, דודו גבע, עם מייסדי העיתון "חדשות", בו הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה באיור סאטירי מאת גבע, "שירת הברווז". דמות הברווז, שנולדה שם, הפכה לדמות שגבע הזדהה עמה עמוקות, והקהל אהד. שיא פעילות מדור הברווז הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום את צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז. בהמשך גבע הוציא ספרים עם איורי הברווז. לאחר שגבע נפטר, יזמו מקורביו הצבה של הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו. דמות הברווז, העשויה מבד בלון, וגובה עשרה מטרים, הוצבה על פינת גג הבניין למשך שלושה שבועות. הצבת פסל זה היוותה את פתיחת חגיגות המאה לעיר תל אביב, בשנת 2008. באותה שנה העניקה עיריית תל אביב לברווז תואר אזרח של כבוד, בטקס, בלשכת ראש העיר, רון חולדאי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
24	דן בן אמוץ, 1961. בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, כתב האמן-בדרן הפופולרי, דן בן אמוץ, מספר רומנים, המציגים רעיונות מעמיקים, כגון "לזכור ולשכוח" ו"לא שם זין". "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה, באופן מקורי ונועז, ונלמד בשיעורי הספרות, בהמלצת משרד החינוך. "לא שם זין", העוסק בפצועי ונכי מלחמה, עובד לסרט קולנוע. בתקופה זו, נקשר בן אמוץ לפילוסוף, משה קרוי, הפך למו"ל ספרו, "החיים על פי השכל", ואימץ ממנו את הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד. בהשפעת ראנד, כתב בן אמוץ על כריכות ספריו, "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים", כמחאה על כך, שספריות אלו רוכשות עותקים בודדים מספריו, ומשאילות אותם לכל דורש, בחינם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
25	סמל שייטת 13. שורשי שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי של חיל הים הישראלי, נעוצים בימי שלטון המנדט הבריטי, בו פעלו מספר יחידות קומנדו ימי עבריות, כגון, יחידת מבצעים משולבים (Combined Operation), שנוסדה מקבוצת הכ"ג יורדי הסירה, והחוליה לחבלה ימית, שהוקמה במסגרת הפלי"ם שבפלמ"ח. עם פרוץ מלחמת העצמאות בשנת 1947, והקמת השירות הימי, החלו לפעול שתי יחידות קומנדו ימי, שמקורן בחוליה. האחת של צוללנים והשנייה של מפעילי סירות, שביצעו מספר פעולות נועזות. ב-1 בינואר 1950 אוחדו כל היחידות האלו ליחידה, שנקראה "שייטת 13". מקור השם בתקופת הפלי"ם, שחבריו וחברי הצ'יזבטרון נפגשו לקומזיץ והרמת כוסית מדי 13 בחודש, לציון אירוע, שאירע ב-13 בחודש – ספינה בה הפליג חבר הפלי"ם, זאב פריד, טבעה, והוא הצליח להגיע בשחייה אל החוף. הדבר אף הונצח בפזמון "שושנה", מאת חיים חפר, בשורה, "ב-13 דן (בן אמוץ) הרים עוד כוסית, לפתע הגיחו ספינות המשחית".	עריכה \| תבנית \| שיחה
26	סמליל היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669). בשנות ה-70 הלחין גידי קורן מאות פזמונים ושירים, שרבים מהם הפכו ללהיטים. חלקם נחשבים עד היום ל"נכסי צאן ברזל" של התרבות הישראלית. הוא גם כתב את מילות חלק מהפזמונים, היה שותף להוצאת אלבומים מוזיקליים והקים וניהל את הלהקה הפופולרית, דאז, האחים והאחיות. את כל זאת הוא עשה תוך כדי שהיה סטודנט לרפואה, ובהמשך, כשהיה רופא בהיחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669), רופא מתמחה, ורופא מומחה. כיום הוא רופא-חוקר ופרופסור לרפואה, שפרסם 15 ספרי לימוד ברפואה, ושמו חתום על כ-1750 מאמרים מדעיים. הוא ניהל מחלקה בבית חולים, וכיום הוא מלמד רפואה באוניברסיטה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
27	יגאל מוסינזון, איור מאת חיים טופול בשנת 1949 נאלץ הסופר והמחזאי, יגאל מוסינזון, לעזוב את הקיבוץ, בעקבות פרסום סיפור אינטימי מאוד בשם "דרך גבר" (שבשנת 1953 נכלל ברומן עם שם זהה). מוסינזון ומשפחתו עברו לתל אביב, ושכרו בה חדר, בדירתה של משפחת לונדון. בחדר זה כתב מוסינזון מחזות לתיאטרון המטאטא, בו שיחק אבי המשפחה, בצלאל, והוציא את ספריו הראשונים מסדרת חסמבה. גיבור הסדרה נקרא "ירון" כשם הילד, שהתיידד עמו במגורים המשותפים, וממנו קיבל השראה – ירון לונדון, שלימים הפך לאמן ועיתונאי מפורסם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
28	אורי אבנרי כחייל ב"שועלי שמשון", 1948 אחד המחזות של יגאל מוסינזון, שעוררו מהומה, הוא "זרוק אותו לכלבים" ("הבימה", 1958). המחזה עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לצנעת הפרט. המחזה סיפר על אודות עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרן מסקין), וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו. הקבלן משיב מלחמה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות המחזה נכתב בעיתונות, כי זה מחזה "מוזמן", המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה", ועיתונאי בן דמותו של אורי אבנרי(בתמונה). הדבר קיבל תוקף מנוכחותו המופגנת של ראש הממשלה דאג, דוד בן-גוריון, בהצגת הבכורה, למרות שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, וכן היה ידוע בסלידתו מ"העולם הזה". אבנרי לא נותר חייב, והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון, שתואר כגרפומן ספרותי ופחדן, אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי, כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר בעורף יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים. אבנרי, שנודע כפעיל שמאל רדיקלי, גם תבע את עלבונם של לוחמי חטיבת גבעתי הישנה, מתיאורם במחזה קודם של מוסינזון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
29	תיאטרון הקומקום היה הניסיון הראשון להקים בארץ ישראל תיאטרון סאטירי. התיאטרון הוקם בשנת 1927 על ידי הסופר אביגדור המאירי. התיאטרון לא זכה להאריך ימים, אולם בתקופת פעולתו הקצרה פעל בו כפסנתרן המלחין בן ה-17 משה וילנסקי, שזו הייתה תחילת הקריירה שלו, ששיאה בקבלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
30	אסתר גמליאלית אסתר גמליאלית (בתמונה) הייתה אחת הזמרות האהובות בתקופת היישוב, וביצעה בתיאטרון המטאטא, שירים של גדולי המלחינים והפזמונאים בתקופה זו, ביניהם משה וילנסקי, נתן אלתרמן ונחום נרדי. גמליאלית, ברכה צפירה ושושנה דמארי, שלושתן זמרות אהודות מאוד, העניקו לפזמוניהן ניחוח מזרחי, ויש הטוענים כי הן היוו את תחילת המוזיקה המזרחית בישראל. ברכה צפירה מוכרת גם כאמו של אריאל זילבר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
31	דמארי ב-1961 - הזמרת שביצעה את השיר "צריך לצלצל פעמיים" בתקופת הקמת מדינת ישראל, מצבם הכלכלי של רבים מאזרחיה לא היה טוב. לכן, הרבה משפחות השכירו חצי מדירתם למשפחה אחרת. הזמר אריק איינשטיין גדל במשפחה, ששכרה חדר בדירת משפחה אחרת. השחקן בצלאל לונדון גידל את האמן והעיתונאי ירון לונדון, תוך שהוא השכיר חדר בדירתו למשפחתו של האמן יגאל מוסינזון. בסרט הקולנוע הנוסטלגי, "אלכס חולה אהבה", משפחת הגיבור משכירה חדר לדמות הגרוטסקית "פארוק" (יוסף שילוח). ובשירו של נתן אלתרמן, "צריך לצלצל פעמיים", ככל הנראה, צלצול בודד היה סימן לבעל הבית לגשת לדלתיים, ושני צלצולים הביאו לדלתיים את דיירת המשנה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
32	-	הוספה
33	-	הוספה
34	-	הוספה
35	-	הוספה
36	-	הוספה
37	-	הוספה
38	-	הוספה
39	-	הוספה

בחזרה לפורטל