פורטל:אמנות/הידעת?/קטעי הידעת

קטעי "הידעת?" נוספים

לקט קטעי "הידעת?"

1	ציור קיר מפש-מרל בקיץ 1952 החליט המשורר הסוריאליסטי אנדרה ברטון לפתור את שאלת האותנטיות של ציורי הקיר הפרהיסטוריים במערת פש-מרל (Pech-Merle), על ידי גירוד הצבע באצבעו. משהבחין בשאריות צבע על אצבעו הניח כי אלה זיופים "טריים". הוא נקנס בעון הנגיעה ולא בשל דעותיו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
2	פסל הרקולס בתרבות הקלאסית של העת העתיקה, נתפש הרקלס כמי שנענש על חטאו אך גם היווה מופת בכפרה על חטא זה. אמנים בתקופת ימי הביניים הציגו עצמם בדמות הרקלס הנושא על גבו את הבניין. ליד דמות הרקלס בקתדרלה במונדה (Mende) שבצרפת, לדוגמה, נחקקו המילים "כאן אני עובד וכאן אני בוכה".	עריכה \| תבנית \| שיחה
3	פיליפו ברונלסקי, אדריכל כיפת קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה, זכה אמנם להיקבר בתוך הכנסייה, אולם מתנגדיו הרבים עיכבו את קבורת גופתו, אשר הועברה למגדל הפעמונים למשך כחודש. לאחריו נקבר ברונולסקי בקבר כה צנוע עד אשר הוא שב והתגלה רק בשנת 1972, בעת ביצוע חפירות ארכאולוגיות בכנסייה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
4	נוקטורנו בשחור וזהב: הטיל הנופל ג'ון רסקין, סופר, ומבקר אמנות רב השפעה, היווה את מרכזם של שערוריות ציבוריות רבות. בשנת 1851, התפרץ רסקין אל הסטודיו של הצייר אנגלי ויליאם טרנר והשמיד יצירות אותן חשב כ"לא ראויות". שערורייה נוספת התרחשה בשנת 1878 בה נתבע רסקין בגין דיבה בידי הצייר האימפרסיוניסט ג'יימס מקניל ויסלר, לאחר שהשמיץ את ציורו "נוקטורנו בשחור וזהב: הטיל הנופל" וטען כי תג המחיר של הציור – 200 גיניאות, מהווה "חוצפה", תמורת "הטחתה של פחית צבע על ידי איזה טמבל בעיני הציבור". רסקין הורשע ונידון לקנס סמלי של רבע פני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
5	הפסל "אפרודיטה מקנידוס" מאת הפסל היווני פרקסיטלס היה מפורסם בהיותו ראשוני בהצגת עירום נשי. נטען כי זונת צמרת בשם פרינה שימשה כמודל לפסל, אשר הפך להיות יעד תיירותי פופולרי בעת העתיקה. הפסל הפך לסמלו של האי קנידוס, בה הוצג, ודמותו אף הוטבעה על גבי מטבע מן האי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
6	בציור התקרה "בריאת האדם" שבתקרת הקפלה הסיסטינית שצייר מיכלאנג'לו בואונרוטי, הרקע של קטע הציור בו מופיעה דמותו של אלוהים הוא בצורה של חתך אנטומי מדויק של מח האדם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
7	מבנה הקברט וולטר בין המבקרים הרבים ב"קברט וולטיר", מועדון אותו הקימו חברי תנועת הדאדא בציריך, היה גם לנין. קבוצת מבקרים נוספת הייתה קבוצת סטודנטים, תלמידיו של קרל יונג, אשר בתום ביקורם "איבחנו" את האמנים כלא-שפויים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
8	לפי צליינית נוצרייה בשם אגריה, מן המאה ה-4 לספירה, נשמרו חלקי הצלב הקדוש עליו נצלב ישו בקפידה יתרה בשל אירוע ובו אחד מן המבקרים בכנסיית הקבר, אשר התכופף לנשק את הצלב, גם נגס בו וגנב פיסה ממנו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
9	מונח ה"צבר", כייצוג חיובי של הישראלי, הופיע לראשונה במאמר של אורי קיסרי: "אנחנו עלי-הצבר!", אשר הופיע בעיתון "דואר היום" מן ה-18 באפריל 1931. במאמר טען קיסרי על קיפוח ילידי הארץ לעומת המהגרים החדשים. הפופולריות של מונח זה בתרבות הישראלית התגלגלה גם לבקבוק ליקר הסברה הישראלי, אשר עוצב בדמות האמפורה היוונית, ברוח תנועת "הכנענים".	עריכה \| תבנית \| שיחה
10	את "הסעודה באמאוס" (1937), צייר האן ואן מייחרן, כזיוף של האמן ההולנדי יאן ורמיר. היצירה אשר הוללה בידי מומחי אמנות, נמצאה לאחר מלחמת העולם השנייה באוסף האמנות של הרמן גרינג. וון מייחרן, אשר הואשם בבגידה ובמכירת אוצר לאומי לאויב הנאצי, הודה כי הציור הינו זיוף וכהוכחה לכך הראה כי התמונה צוירה על גבי תמונה אמיתית מן המאה ה-17. בתמונה משמאל – ורמיר מקורי...	עריכה \| תבנית \| שיחה
11	אגף רישלייה במוזיאון הלובר מוזיאון הלובר (Louvre), הנמצא בלב פריז שבצרפת, שימש בעבר כארמון הפאר של מלכי צרפת. במקורו הוא נבנה ב-1190, בימי המלך פיליפ אוגוסט, כמצודה מבוצרת בגבולה המערבי של העיר, במטרה להגן עליה מפני מתקפות הוויקינגים. המבצר נבנה באזור שכונה Lupara, שמקורו האטימולוגי אינו ברור. סברה מקובלת וקרבה אטימולוגית למילה הלטינית lupus (זאב), מצביעות על הימצאותם של זאבים באזור. סברה אחרת היא שהשם נגזר מהמילה הפרנקית lauer או leower, אשר מציינת מקום מבוצר בצרפתית. פחות מ-400 שנים לאחר מכן, בימי המלך פרנסואה הראשון, נהרסה המצודה והחלה בניית הארמון, אך השם נותר. בעת המהפכה הצרפתית הפך הארמון למוזיאון, והוא נפתח לקהל הרחב בשנת 1793.	עריכה \| תבנית \| שיחה
12	במיצג "האוהבים" (1988), של האמנית מרינה אברמוביץ' ושל אולי, אז בן זוגה לעבודה ולחיים, צעדו השניים לאורך החומה הסינית, זה מול זה. העבודה תוכננה להסתיים ברגע בו יפגשו השניים ויתחתנו, אולם מרינה גילתה כי בשלב כל שהוא פרש אולי מן הצעדה, והיא צעדה לבדה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
13	ראובן רובין הצייר ראובן רובין כיהן כשגריר הישראלי הראשון ברומניה. אריה ארוך, צייר נוסף, כיהן כשגריר ישראל בברזיל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
14	ב"ג'סו", חומר מסורתי המשמש כשיכבת יסוד בציור שמן, נעשה שימוש בדבק העשוי מארנבות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
15	אנשי הרנסאנס האיטלקי החליטו להציב במרכז הכיכר שבגבעת הקפיטולין אשר ברומא, את פסל מרקוס אורליוס הרוכב על סוס, כיוון שטעו וזיהו את הדמות כקיסר הנוצרי-ביזנטי קונסטנטינוס.	עריכה \| תבנית \| שיחה
16	ישנם ניסיונות רבים להסביר את שמה של תנועת ה"דאדא". לפי אחת הגרסאות הידועות נבחר השם על ידי טריסטן צארה אשר הכניס עיפרון אל תוך המילון הצרפתי "Larousse" ועצר על המילה האקראית "Dada", שפרושה בצרפתית הוא "סוס עץ". מקור אפשרי נוסף לשמה של הקבוצה, יכול להיות בספרו של ז'ול וורן "כוכב הדרום" בו לגיבור, אליס ווטקינס, יש יען מחמד המכונה "דאדא".	עריכה \| תבנית \| שיחה
17	על פי מסורת האוריגמי היפנית, קיפול של אלף עגורים מאפשר הגשמה של משאלה. במאה ה-20 קיבל קיפול העגור גם משמעות של שלום, לאחר שב-1955 סדקו ססקי, ילדה בת 12 מהירושימה, ניצולת פצצת האטום, חלתה בלוקמיה והחליטה לקפל אלף עגורים מתוך משאלה לשלום עולמי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
18	בשנת 1930 הנפיק שירות הדואר הספרדי בולים הנושאים את דמותה של "המאחה העירומה", ציור של פרנסיסקו גויה, אולם שירות הדואר האמריקאי סירב לכבד את הבולים ה"פורנוגרפים" ושלח את דברי הדואר בחזרה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
19	ברוך אגדתי בצעירותו. סרט האנימציה הראשון בארץ הופק בשנת 1931 על ידי הצייר, הרקדן ואיש הבוהמה ברוך אגדתי. "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" תיאר במשך 10 דקות את עלילותיו של צעיר ממוצא תימני בעיר תל אביב. את האיורים סיפק אריה נבון, ואילו את התסריט כתב המשורר אביגדור המאירי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
20	דוד של מיכלאנג'לו הפסל דוד של מיכלאנג'לו עשוי בדייקנות פיזיולוגית רבה, אם כי הפרופורציות בו אינן מדויקות. הראש והכתפיים גדולים יותר באופן יחסי מאשר יתר חלקי הגוף. כנראה רצה הפסל שאדם הנמצא מול הפסל הגבוה, יוכל לראות את חלקו העליון של הפסל, הרחוק מעיני הצופה, באותו גודל יחסי כפי שנראה חלקו התחתון. בפסל יש גם טעות עקרונית – דוד היהודי מפוסל כשאינו נימול. בשנת 2000 הציעה העיר פירנצה ליצור עותק של הפסל המפורסם עבור ירושלים לרגל חגיגות 3,000 שנה לכיבוש העיר בידי דוד. ההצעה עוררה סערה בירושלים, בייחוד בקרב החוגים החרדים שהתנגדו לכך שיוצג פסל של גבר עירום בעיר. לבסוף ניתן עותק מפסל אחר של דוד, לבוש בגדים, מעשה ידיו של אנדראה דל ורוקיו והפסל הוצב במוזיאון מגדל דוד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
21	החתונה בקנה מאת ורונזה בשנת 1815, כמענה לתביעת האיטלקים להשבת "החתונה בקנה", שנבזז בידי צבא נפוליאון, שלחו שלטונות צרפת את ציורו של שארל לה ברין – "הסעודה בבית שמעון", כתחליף לציורו של פאולו ורונזה. אולם, שלטונות ונציה סירבו לקבלו. ג'ון ראסקין, מבקר האמנות האנגלי, העיר כי יצירתו של לה ברין הייתה בקושי ראויה לשמש כחומר אריזה לציורו של ורונזה. ב-11 בספטמבר, בדיוק 210 שנה לאחר שהוסר, נתלה במקומו המקורי של הציור העתק פקסימיליה בגודל טבעי של היצירה, בעוד היצירה המקורית מוצגת עדיין במוזיאון הלובר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
22	אלפרד היצ'קוק הבמאי אלפרד היצ'קוק הופיע בהופעת אורח למשך כמה שניות (״הופעת קמע״) בכ-40 מתוך 52 סרטיו. אולם כאשר צילם בשנת 1944 את הסרט "סירת הצלה" המתרחש כולו בסירה בלב ים, לא יכול היה היצ׳קוק לגלם שום דמות שצצה בסרט רק לרגע. בריאיון שהעניק לפרנסואה טריפו הוא סיפר ששקל להופיע בתור גופה צפה מהאונייה שנטרפה. בסופו של דבר הוא פתר את בעיית הופעת הקמע באמצעות עיתון שקורא אחד הגיבורים, בו מופיעות תמונתיו של היצ'קוק. התמונות הופיעו בפרסומת פיקטיבית לדיאטה – אחת, כביכול, לפני הדיאטה, והשנייה אחריה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
23	התחריט בצידו האחורי של מטבע חמישה שקלים חדשים הוא כותרת עמוד פרוטו-איולית טיפוסית לבנייה הישראלית בתקופת בית ראשון. סגנון הכותרת בעל ה"וולוטות" שהיה מקובל במזרח התיכון הקדום התפתח ביוון הקלאסית לכותרת העמוד האיוני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
24	יצירות אמנות רבות הושחתו במהלך השנים ממניעים שונים. בשנת 1918 מחו חברות התנועה הסופרג'יסטית הפמיניסטיות על הצגת הציור "ונוס מביטה במראה" של ולסקס בלונדון על ידי כך שחתכו את הציור לגזרים. בשנת 1972 ניפץ אדם בעזרת פטיש את דמותו של ישו ב"פייטה" מאת מיכלאנג'לו, בעוד הוא צועק "אני הוא ישו". בשנת 1975 נחתך ציורו של רמברנדט "משמר הלילה" בידי אדם שהחליט כי הוא בנו של הצייר וכי הוא נשלח על ידי "בני האור" להילחם ב"בני החושך". על תמונתו של רמברנדט "דנאה" שפך, בשנת 1987, לאומן לטבי חומצה במחאה על הדיכוי הסובייטי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
25	הרפרודוקציה הראשונה של העבודה "L.H.O.O.Q." של מרסל דושאן ובה משורבט שפם וזקנקן ל"מונה ליזה" הייתה בחודש מרץ 1920, על גבי שער של מגזין שנקרא "391", אותו ערך האמן פרנסיס פיקבייה. פיקביה, בהכינו גרסה "משלו" לעבודה עבור המגזין, שכח לצייר את זקנקן התיש למונה ליזה, ושרבט רק את השפם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
26	אגן ההטבלה בקתדרלת מגדבורג בנויה מפורפיר שמקורו מג'באל אבו דוקן בסמוך להורגאדה שבמצרים חלק מקיסרי האימפריה הביזנטית היו מכונים בתואר "נולד לארגמן" (πορφυρογέννητος – פורפיריגניטוס). מקור הכינוי בסלע בגוון חום-ארגמן שהרומאים העריכו מאוד כאבן לבנייה וכינו אותה בשם פורפיר (בלטינית – ארגמן, מילה שמקורה ביוונית). את הסלע נהגו לחצוב במקום אחד בלבד, "מונס פורפיריטיס" (Mons Porphyritis – הר הפורפיר), כיום ג'באל אבו דוקן, במדבר המזרחי של מצרים. בסלע נעשה שימוש בבניית מונומנטים ומפעלי בנייה גדולים. כך למשל מצופים קירות הפנתאון ברומא בלוחות פורפיר. את התואר "נולדו לארגמן" העניקו היסטוריונים ביזנטיים לקיסרים שנולדו במשפחה הקיסרית, על מנת להבדיל בינם לבין קיסרים שעלו לשלטון באמצעות הפיכה. המקור לתואר הוא במנהג של נשות הקיסרים ללדת בחדר בארמון שקירותיו צופו בלוחות פורפיר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
27	על פי המסורת הנוצרית נחשב לוקס האוונגליסט לאיקונוגרף ולצייר הראשון של מרים, אם ישו. הסיבה לכך היא העובדה כי הבשורה שחיבר מכילה את הפירוט הרחב ביותר אודות דמותה של מרים, לבד מן "הבשורה על-פי יעקב", המיוחס לאחיו של ישו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
28	אחת מהסברות המוכרות טוענת כי אפו של הספינקס הגדול של גיזה נשבר ונפל מיריית פגז תותח של צבא נפוליאון, אך סברה זו שגויה, שכן קיימים ציורים של הספינקס שקדמו לפלישת צבא נפוליאון, וגם בהם הוא מצויר ללא אף. תאוריה אחרת, שצוברת תומכים לאחרונה, טוענת כי היה זה מנהיג מוסלמי סופי קנאי אשר פגע באף בשנת 1378, לאחר שראה איכרים מוסלמים מקומיים סוגדים לספינקס.	עריכה \| תבנית \| שיחה
29	ב-28 במאי 1898 צילם צלם איטלקי חובב בשם סקונדו פיה את הצילום הראשונה של "תכריכי טורינו". הוא נדהם לגלות שבתשליל התמונה (ה"נגטיב") מופיעה דמות ברורה לחלוטין, אשר לא נראית כתשליל אלא דווקא כדמות ממשית. עובדה זו אשר נתפשה כנס, עוררה מחדש את העניין הציבורי בתכריכים, כמו גם את הניסיונות להוכיח את מקורם ואת האופן בו הופיעה הדמות על גביהם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
30	היינריך שלימן, אשר גילה במיקנה בשנת 1876 מסכת קבורה עשויה זהב, סבר כי הוא מצא את קברו של אגממנון. אולם, חוקרים מודרניים סוברים כי מקורה של "מסכת אגממנון" הוא בין השנים 1550-1500 לפנה"ס, תאריך המוקדם מתקופת חייו המשוערת של המלך המיתולוגי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
31	האנדרטה בגטו ורשה את האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה שנמצאת בוורשה פיסל נתן רפופורט, ובה אחת מדמויות המורדות מוצגת כאשר חולצתה קרועה ושדה חשוף, בדומה לציור "החירות מובילה את העם". בהעתק של האנדרטה שנמצא ביד ושם בירושלים, הוצנע חלק זה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
32	מאכל הקרפצ'יו, אשר הומצא במחצית המאה ה-20, נקרא על שמו של הצייר האיטלקי ויטורה קרפצ'ו (Vittore Carpaccio), שנהג להשתמש בגוון אדום המזכיר את צבעו של בשר נא. קוקטייל "בליני" קרוי על שמו צייר איטלקי נוסף – ג'ובאני בליני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
33	הפסל יצחק דנציגר הופיע כשחקן בסרט הקולנוע "בית אבי", העוסק במאמציו של ילד פליט שואה לחפש אחר הוריו. הסרט הופק בשנת 1945 בישראל על ידי מאיר לוין והושקעו בו כרבע מיליון דולר. דנציגר נבחר לתפקיד בעיקר בזכות מראהו. לבימויו של הסרט הובא במאי סרטי התעודה האמריקני הרברט קליין, עמו היה לוין בקשר עוד מהתקופה בה סיקרו שניהם את מלחמת האזרחים בספרד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
34	האדריכל אנטוני גאודי נפטר ב-1926 לאחר שנדרס על ידי חשמלית בעודו צועד לאחור, אוחז בתוכניות הבנייה של הקתדרלת "סגרדה פמיליה" ומסתכל על מגדליה. תחילה לא זוהה ונחשב לקבצן בשל לבושו המרושל, ונהג מונית סירב להעבירו לבית החולים, אולם בלווייתו השתתפו אלפי אנשים שעמדו בתור של 2.5 מייל כדי לעבור על פני ארונו, שהוצב במבנה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
35	בשנת 1968 יצרו האמן ג'ספר ג'ונס והכוריאוגרף מרס קנינגהם, מחול בשם "הליכה סביב הזמן" (Walkaround Time). תפאורת היצירה, אשר הושפעה מ-"הזכוכית הגדולה" של מרסל דושאן, כללה קוביות שקופות ועליהן מוטיבים מן היצירה של דושאן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
36	האוטוביוגרפיה הראשונה של אמן פלאסטי חוברה בין השנים 1452-1455 בידי הפסל האיטלקי לורנצו גיברטי. בחלקים נוספים של ספרו של גיברטי, מראשוני אומני הרנסאנס, הופיע ניתוח אסתטי על מיון האמנויות וכן גרסה ראשונית לתיאור היסטורי של תולדות האמנות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
37	עד התקופה המודרנית המחקר האנטומי והכרת האמנים את הגוף האנושי הייתה מועטה מאוד. על פי ספרו של ההיסטוריון האיטלקי פיליפו וילאני, משנת 1400, שימש ציור עירום אותו צייר אחד מתלמידיו של ג'וטו, כאמצעי ללימוד אנטומי של מבנה גוף האדם עבור תלמידי רפואה בני התקופה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
38	בעת שעבד על יצירתו "פרסיפל" ביקש המלחין ריכרד וגנר כי ישלחו לו רישומים של הקתדרלה של העיר סיינה אותה דמיין כמקום משכנו של הגביע הקדוש.	עריכה \| תבנית \| שיחה
39	תיירים מתקהלים סביב המונה ליזה במוזיאון הלובר בשנת 2017 נמכר הציור "מושיע העולם" מאת לאונרדו דה וינצ'י במכירה פומבית בעבור 450.3 מיליון – שיא לציור היקר ביותר בעולם. עם זאת, הציור שהערכת מחירו היא הגבוהה ביותר הוא ה"מונה ליזה". על אף שמעולם לא הוצע למכירה, הערכתו לצורכי ביטוח עבור מוזיאון הלובר נאמדה ב-1962 ב-100 מיליון דולר שהם שווי ערך לכ-670 מיליון כיום.	עריכה \| תבנית \| שיחה
40	"מות לאונרדו", מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר ג'ורג'ו וזארי, אחד הביוגרפים המוקדמים ביותר של לאונרדו דה וינצ'י, מספר שאיש האשכולות הוציא את נשמתו כשהוא אחוז בזרועותיו של מלך צרפת, פרנסואה הראשון. כאשר נתקף דה וינצ'י בעווית המוות האחרונה, כותב וזארי, "לקח (פרנסואה) את ראשו בידיו, להקל על מכאובו". המעמד אף זכה לימים להיות מונצח בציור מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר. מאוחר יותר עלה פקפוק בנכונות תיאור האירוע כאשר התגלה צו מלכותי החתום "בידי המלך" (Par le Roy), שפורסם בסן ז'רמן אן ליי, יום אחד לאחר מות דה וינצ'י, אך במרחק שני ימי רכיבה ממקום פטירתו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
41	גדעון עפרת, 2013 המונח העברי "מיצג", כמו גם המונח "מיצב", הוצע על יד גדעון עפרת (בתמונה) כתרגום למונח הלועזי "Performance Art" לקראת אירועים שהתקיימו בבית האמנים בתל אביב ב-20 – 25 ביוני 1976. המילה "מיצג" החליפה את המונח העמום "פעולות", אשר היה עד אז בשימוש.	עריכה \| תבנית \| שיחה
42	בחפירה ארכאולוגית בכנסיית הקבר בירושלים שנערכה בשנות השישים של המאה ה-20, נמצאו שברי כתובות ועליהן מונוגרמות (תשליבי אותיות) יווניות. במסגרת מחקר שנערך בעשור הראשון של המאה ה-21 זוהו הכתובות בידי החוקרת לאה די סגני כמצביעות על הקיסר מאוריסוס, אשתו קונסטנטינה וילדיהם. זיהוי זה עשוי להעיד על שלב בנייה נוסף של הכנסייה, מן השנים 586-602, שלא היה ידוע עד כה מן המקורות ההיסטוריים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
43	ציורו של רמברנדט – "הכלה היהודייה", קיבל את שמו רק בתחילת המאה ה-19, על ידי אוצר אמנות הולנדי, שזיהה את הדמויות המתוארות כיהודיות. פרשנות זו אינה מקובלת עוד וההסבר המבוסס ביותר הוא כי אלו הן דמויות יצחק ורבקה. בין יצירותיו של רמברנדט אף קיים גם רישום בשם ובנושא דומה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
44	השם שקיבלו דלתות הבפטיסטריום של פירנצה בעיצובו של לורנצו גיברטי – "שער גן העדן" – ניתן להם על ידי מיכלאנג'לו, אשר במשחק מילים הגדיר את הדלתות כראויות ל"פרדיסו" (באיטלקית: גן העדן), כלומר לאזור בין הבפטיסטריום לבין קתדרלת סנטה מריה דל פיורה שלצדו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
45	באצ'ו פונטלי, אדריכל הקפלה הסיסטינית, תכנן את המבנה על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים. הכנסייה שבנה החליפה כנסייה קודמת שעמדה באותו מקום.	עריכה \| תבנית \| שיחה
46	La lecture פבלו פיקאסו נחשב כיום לאחד מחשובי הציירים של העת החדשה. כל מוזיאון אמנות גאה לתלות את ציוריו. אולם בשנת 1947, פיקאסו קיבל רשות לתלות מעבודותיו ב"גלריה הגדולה" שבמוזיאון הלובר, בתנאים מגבילים ביותר. רשות זו ניתנה לו רק ליום בודד - יום שלישי, בו המוזיאון סגור, ובהתניה כי עבודותיו יוסרו עד לפתיחתו מחדש של המוזיאון ביום שלמחרת.	עריכה \| תבנית \| שיחה
47	פארק צ'ארלס קלור המשורר ע. הלל הוכשר כאדריכל נוף בצרפת בשנים שלאחר הקמת המדינה. בשובו לישראל שימש כגנן הראשי בירושלים ובתל אביב. בין השאר תכנן הלל את פארק צ'ארלס קלור בתל אביב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
48	דוד" מאת אנדראה דל ורוקיו בשנת 2000 שלחה העיר פירנצה לירושלים עותק מן הפסל "דוד" (בתמונה) מאת אנדראה דל ורוקיו לרגל חגיגות ה-3,000 לכיבוש העיר על ידי דוד המלך. למעשה, עותק מפסל זה כבר הוצב בעבר בעיר בבית הנכות בצלאל, על ידי בוריס שץ. העתק של פסל נוסף מאת ורוקיו – "פוטו עם דולפין" (1465), אשר הוצב אף הוא במוזיאון, ניצב כיום כחלק ממזרקה בחצר מבנה בצלאל הישן בעיר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
49	פרסקו של ישו כרועה הנאמן מן הקטקומבות ברומא למרות שהצלב משמש כסמל מרכזי בנצרות, הרי דימויים של צליבת ישו מופיעים רק במהלך המאה ה-4 לספירה. במקום דימוי של סבל האל, הופיעו דימויים אחרים של האל, השואבים מתוך מסורות איקונוגרפיות פגאניות. בקטקומבות של רומא, לדוגמה, מן המאה ה-2, נמצאו דימויים אלטרנטיביים של ישו, כדוגמת "הרועה הנאמן". שינוי מסורות נוסף ניכר בתיאור דמותו של ישו. במאוזוליאום של סנטה קונסטנצה ברוונה, לדוגמה, מופיע שני דיוקנאות שונים של ישו – פעם כצעיר בלונדיני ופעם כבעל זקן ושיער ארוך ושחור.	עריכה \| תבנית \| שיחה
50	גרוטסק בקתדרלת נוטרדאם בפריז אחד ממגוון הגרוטסקים שחצובים על הקתדרלה הלאומית של וושינגטון הוא בצורת ראשו של דארת' ויידר, דמות בדיונית מסרטי מלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס.	עריכה \| תבנית \| שיחה
51	פאון שצייר לאונרדו דה וינצ'י עבור ספרו של לוקה פאצ'ולי "על הפרופורציה האלוהית" ציורים כמו הסעודה האחרונה והמונה ליזה נחשבים כיום למוכרים ולמוערכים ביותר מבין יצירותיו של הצייר ואיש האשכולות לאונרדו דה וינצ'י. אולם, בימי חייו, הוא התפרסם יותר בזכות רישומים גאומטריים של פאונים שצייר עבור הספר על הפרופורציה האלוהית. הספר שעסק בנושא יחס הזהב נכתב על ידי ידידו של לאונרדו, הנזיר והמתמטיקאי הנודד לוקה פאצ'ולי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
52	ב-19 ביולי 2007 נישקה רינדי סאם, אמנית ממוצא קמבודי, ציור של הצייר האמריקאי סיי טומבלי, שהוצג בתערוכה במוזיאון לאמנות בת זמננו באוויניון. הנשיקה השאירה סימן בולט של שפתון אדום, שניסיונות רסטורציה, בעזרת 30 חומרים שונים ובעלות שיקום שהוערכה בכ-47,000 דולרים, לא הצליחו להעלים. היא נעצרה ונשפטה על גרימת נזק ליצירת אמנות. במשפטה טענה כי הכתם האדום הוא "עדות לכוחה של האהבה". היא נידונה לתשלום קנס סמלי בן כ-2,000 דולרים, ולעבודות שירות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
53	כריכת "עיפרון הטבע" האלבום הראשון אשר עוטר כולו בתצלומים היה "עיפרון הטבע", אשר נוצר על ידי ויליאם הנרי פוקס טלבוט בין השנים 1844-1846. האלבום, בן שישה כרכים, הכיל 24 הדפסי קולוטייפ שהודפסו באופן ידני והודבקו לאלבום. מבין כ-300 העותקים שהדפיס טלבוט נותרו כיום רק 24 עותקים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
54	הפסל ההודי המצליח אניש קאפור עלה לישראל בשנת 1970 והתיישב בקיבוץ גן שמואל. קאפור, שעבד בקיבוץ בבית האריזה לתפוזים ובטיפול בברווזים היגר בשנת 1973 לאנגליה לאחר שלא הצליח להתקבל ללימודי אמנות ב"בצלאל".	עריכה \| תבנית \| שיחה
55	אלפרד היצ'קוק במאי הקולנוע אלפרד היצ'קוק הופיע למשך כמה שניות בתפקיד אורח ב-37 מתוך 52 סרטיו ששרדו. כאשר ביים בשנת 1944 את הסרט "סירת הצלה" המתרחש בסירה בלב ים, פתר את בעיית "הופעת האורח" באמצעות עיתון שקורא אחד הגיבורים, בו מופיעה תמונתו של היצ'קוק בפרסומת לשומרי משקל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
56	במחצית שנות החמישים של המאה ה-19 נתפשו ציוריו של גוסטב קורבה כשערורייתיים בחוגים רחבים באירופה עד שבאחד מבתי הקזינו בעיר פרנקפורט נתלתה מודעה האוסרת על הקהל "לדון בציוריו של מסייה קורבה במועדון זה". למעשה קורבה עודד את תדמיתו השערורייתית והיה על פי עדותו "האיש היהיר ביותר בעולם".	עריכה \| תבנית \| שיחה
57	נדאר הצלם הצרפתי נדאר ייסד בשנת 1863 את "האגודה לעידוד תנועה אווירית באמצעיות מכונות הכבדות מהאוויר", ואף בנה לעצמו כדור פורח עצום בגודלו שזכה לשם "הענק" והושלם באוקטובר 1863. כדור זה, היה בגודל של כ-45 מטר, הכיל סטודיו מעופף לצילום ויכול היה לשאת תריסר איש. הפרויקט החדש, ושני הספרים שכתב אודותיו, הפכו את נדאר למפורסם בקרב הקהל יותר מכל פרויקט קודם אחר שלו. בטיסת הבכורה, שנערכה ב-4 באוקטובר, צפו כ-500,000 פריזאים (כשליש מאוכלוסיית פריז), שהצטופפו באזור 'שאן-דה-מרס' בעיר וצפו בבלון ממריא לצלילי תזמורת.	עריכה \| תבנית \| שיחה
58	יוסל ברגנר בשנת 1977 נערכה בישראל מכירה פומבית ראשונה שאורגנה על ידי בעלי גלריה גורדון. פדיון המכירה עמד על 1,300,000 לירות ישראליות. במחיר הגבוהה ביותר נמכר ציור של יוסל ברגנר בעבור 120,000 לירות, ואחריו הציור "בדירת משפחת ק'" (1963) מאת אריה ארוך, שנמכר בעבור 48,000 לירות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
59	גירי שמן מתוצרת חברת פנדה על פי גדעון עפרת, היה זה אריה ארוך אשר המציא את השם "גירי פנדה" לאחר שנתקל בחבילת גירי פסטל שמן מתוצרת חברת "פנדה" ההולנדית בשנת 1963. ארוך יצר קבוצה גדולה של ציורים בטכניקה זו, חלקם על גבי רפרודוקציות ודפי מגזינים שונים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
60	פיליפ תומאזו מארינטי, מייסד הפוטוריזם התנועה הפוטוריסטית התפתחה באיטליה בתחילת המאה ה-20. אמנים פוטוריסטים רבים היו מקורבים למנהיגים פשיסטים ותמכו בעמדות הפשיסטיות, ואחד ממייסדי הפוטוריזם, פיליפו תומאזו מארינטי, היה קרוב לבניטו מוסוליני עצמו. לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, שר התעמולה יוזף גבלס פתח תערוכה בה הוצגה בין היתר אמנות פוטוריסטית כמחווה לבעלי הברית האיטלקים. עם זאת, לאחר מכן, היטלר הוקיע את האמנות הפוטוריסטית עקב שורשיה הלאטינים ועקב אימוץ הסגנון על ידי הבולשביקים הקומוניסטים בברית המועצות. בעקבות הוקעת הזרם על ידי היטלר, מוסוליני הטיל מגבלות על הפוטוריזם באיטליה. האמנים הפוטוריסטים המשיכו לפעול, אבל תחת שמות אחרים לסגנונם כדי לעקוף את המגבלות, על אף שלא היה שינוי סגנוני של ממש ביצירותיהם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
61	כחול איב קליין מספר אמנים ביקשו להיות מזוהים עם צבע או פיגמנט ייחודי. האמן איב קליין, לדוגמה, פיתח צבע כחול ייחודי (בתמונה) הנושא את שמו. לעומתו אניש קאפור חתם הסכם בלעדיות בשימוש בפיגמנט שחור בשם "ונטאבלאק", האמור "לבלוע" 99.96% מהאור המוקרן לעברו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
62	הריסות המוזיאון של אור נצרייה, בבבל, 200 שנה לפני המוסד הראשון, שקרא לעצמו "מוזיאון" מקור המונח מוזיאון הוא במילה Μουσεῖον ביוונית עתיקה, שמשמעותה "היכל המוזות". בימי קדם, לפני שהאמן – בין אם הוא מלחין, משורר או פילוסוף – היה מתחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות: אלות היצירה, האמנויות והמדעים, ומבקש מהן שתנחנה אותו בעבודתו, ותסייענה לו. לא ברור מתי נוסד המוזיאון הראשון. אבל המוסד הראשון שידוע עליו כי קרא לעצמו "מוזיאון" נוסד במאה ה-4 לפנה"ס, באלכסנדריה שבמצרים ההלניסטית, כנראה על ידי תלמי הראשון. ייעודו היה מקום מפגש ולמידה של הוגי דעות, משוררים ומדענים. הוא כלל את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
63	שלמה ארצי בשיר "צוותא", שלמה ארצי שר "החיים לא דומים לסרטים". אולם אחת הטכניקות החשובות באמנויות הבמה לקבלת משחק אמין היא דווקא לדמות את תפקידו של השחקן לחייו האמתיים. כבר מיוון הקדומה, יש לנו עדות, שלתפקיד אב שכול, המבכה את בנו, כשהוא אוחז בכד העפר שלו, לוהק אב שכול, שנהג לעלות לבמה עם כד העפר של בתו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
64	"רחוב הבירה ומשעול הג'ין" מאת ויליאם הוגארת, 1751 במאה ה-18 בלונדון, בתקופת שיגעון הג'ין, השאלה אם לשתות בירה או ג'ין הייתה שאלה פוליטית וחברתית. ויליאם השלישי הביא מהולנד חיבה למשקאות חריפים שזוקקו מדגנים. המשקה החדש, "ג'ין", קודם כמשקה פרוטסטנטי ופטריוטי; כתחליף מתוצרת מקומית לברנדי, שיובא מצרפת היריבה והקתולית. אבל כשצריכת הג'ין שברה שיאים, יצאו נגדו מגני המוסר, והציעו במקומו את הבירה. הג'ין, לטענתם, הפך את העניים לצרכני מותרות מפונקים, ופגע בבריאותם, ביצרנותם ובמילוי חובותיהם למשפחה. על רקע זה יצר ויליאם הוגארת, בשנת 1751, את "רחוב הבירה ומשעול הג'ין" (בתמונה). ברחוב הבירה, הנשים נשואות ומכובדות, הגברים בריאים ויצרנים. אחד מהם מעשן מקטרת ואינו מפריע לאיש. לעומת זאת, במשעול הג'ין יש רעב, התאבדות, והתעללות בילדים. במרכז המשעול, אישה המרוכזת בקופסת טבק הרחה, מאפשרת לעוללה ליפול אל מותו. הוגארת, ללא ספק, בחר בבירה על פני הג'ין.	עריכה \| תבנית \| שיחה
65	ויליאם שייקספיר בסוף המאה ה-16, בתקופת "העידן האליזבתני", התגורר ועבד בלונדון ויליאם שייקספיר. שייקספיר הביא לשיא את התיאטרון האליזבתני, אולם אצילי לונדון באותה עת התנגדו לתיאטראות ולמופעים, כי אלה נחשבו בעיניהם לבילוי המוני, העלול לחולל התפרעויות. התיאטראות נחשבו לסכנה גם בגלל חששם של שליטי העיר כי הצפיפות עלולה להביא להתפשטות מגיפות, וכן בשל התנגדות הפוריטנים להופעות מנימוקים דתיים. התיאטרון הצליח להתמודד עם התנגדויות אלה בעיקר בזכות העובדה, כי המלכה אליזבת הראשונה אהבה תיאטרון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
66	ארתור קונאן דויל הבלש שרלוק הולמס, תושב לונדון, הוא גיבור ספריו של ארתור קונאן דויל. אף על פי שארבעה מו"לים דחו את הספר הראשון בכיכובו של הולמס שנכתב ב־1886, הרי שההצלחה לא איחרה לבוא. דויל עצמו "קינא" בגיבור שלו, ואף טען שבגללו הוא לא נחשב סופר רציני. על כן, הוא רמז על מותו בסיפור "הבעיה הסופית" שפורסם ב־1893, ורק בעקבות לחץ הקוראים שב שרלוק הולמס לתחייה כעבור שמונה שנים בספר "כלבם של בני בסקרוויל".	עריכה \| תבנית \| שיחה
67	דאלי עם אחת מיצירותיו. התאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד שינתה את הלך המחשבה האנושי בדרכים רבות. מודל הנפש הפרוידיאני פתח צוהר להבנת נפש האדם, ולהבנת האדם את עצמו. מבחינה חברתית, שינתה הגישה הפסיכואנליטית את נורמות המוסר, בעיקר בכל הקשור ליחסי מין ולמיניות. ביטוי לשינויים אלו ניתן למצוא גם בשדה האמנות הפלסטית והספרות, ובהמשך, בקולנוע. תורתו של פרויד הייתה, למשל, אחד ממקורות ההשראה העיקריים של סלבדור דאלי, מחשובי אמני המאה ה-20.	עריכה \| תבנית \| שיחה
68	"התרשמות, זריחה" (1873) מאת קלוד מונה. בשנת 1874 הקימו קלוד מונה, פייר-אוגוסט רנואר, קאמי פיסארו, אלפרד סיסלי, פול סזאן, ברת מוריזו, אדגר דגה ואז'ן בודין חברת אמנים עצמאית. זאת לאחר שבקשותיהם להציג בתערוכות רשמיות של הממסד, נדחו, ובקשותיהם להקים מחדש את "סלון הדחויים", שמאפשר לקהל לצפות ביצירות, שהממסד דחה, נדחו גם הן. ציירים אלו ארגנו תערוכה בעצמם, כ-3,000 איש ביקרו בה, והיא נתפשה כשערורייתית ועוררה עוינות רבה. היצירות בעלות הנושאים השגרתיים והיום-יומיים, נתפשו בזמנן כציור רע. בין היצירות בתערוכה בלט הציור "התרשמות, זריחה" (בתמונה) מאת מונה, שהציג נוף ימי. הוא נראה לבני התקופה כמעין ציור-הכנה או סקיצה. מבקר אמנות כתב בעיתון על אודות הציור: ”התרשמות - הייתי בטוח בזאת. אמרתי לעצמי שכיוון והייתי מורשם, הייתה חייבת להיות בו קצת התרשמות... ואיזה חופש ואיזו מיומנות! גליל טפט חדש הוא שלם יותר מאותו נוף ימי.” התהודה הגדולה שזכו לה הביקורת והתערוכה הובילה לאימוץ המילה "התרשמויות" (Impression אימפרסיון) ככינוי לקבוצה "אימפרסיוניסטים". אם כי המונח הוצע כבר קודם כן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
69	"גשר" (1872) מאת אלפרד סיסלי לפני המאה ה-19, ציירים או עוזריהם היו צריכים לטחון חומרים צבעוניים מוצקים, ולהמיס אותם במים או שמן, כמו גם לערבב אותם אלו באלו על פלטות, כדי ליצור תמיסות נוזליות או משחתיות, שאפשר לצייר בהן בעזרת מכחול. זו הייתה אחת הסיבות, שרוב מלאכת הציור נעשתה אז בסדנתו של הצייר. לא ברחוב ולא בטבע. הדבר השתנה כששפופרות מתכת קטנות ולחיצות, המכילות צבע שמן מוכן מראש, בשלל גוונים, יוצרו בייצור המוני. זאת בעקבות המצאתו של הצייר האמריקני, ג'ון רנד (John G. Rand), בשנת 1841. המצאה זו הפכה את מלאכת הציור לקלה ולניידת בהרבה משהייתה קודם לכן. המומחים מונים המצאה זו כאחד הגורמים להתפתחות אופנות הציור החדשות במחצית השנייה של המאה ה-19, בעיקר האימפרסיוניזם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
70	קברו של יוסה בוסון - משורר האיקו מפורסם האיקו היא סוגת שירה שמקורה ביפן המסורתית וזוכה לאחרונה לעדנה מחודשת. האיקו מפורסמת בנוקשות כלליה וקוצרה. שיר האיקו חייב להיות בן 17 הברות שיתחלקו על פני שלוש שורות בצורה 5-7-5. באופן מפתיע ובלתי תלוי, השורה הראשונה של קריאת שמע מצייתת למשקל שירי ההאיקו לפי החלוקה "שמע ישראל/אדוני אלוהינו/אדוני אחד". בגלל קוצרו של שיר ההאיקו, גרסתו העברית, קימו, מכילה מעט יותר הברות, והיא בנויה בצורה 10-7-6.	עריכה \| תבנית \| שיחה
71	נגיב מחפוז ש"י עגנון הוא הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל. עובדה זו מאפילה על הישג גדול אחר, שקשור בזכייתו – נכון לשנת 2021, מתוך 118 חתני וכלות פרס נובל לספרות, הוא הראשון ואחד משני היחידים, שכתבו בשפה שמית. ב-1988 הצטרף אליו נגיב מחפוז (בתמונה), כותב הערבית. העובדה ששפה כה נפוצה, כמו הערבית, כמעט לא מיוצגת בין זוכי הפרס, אינה מקרית – יש ביניהם גם כותב מנדרינית בודד, מו יאן. לעומת זאת, חמישה מהזוכים כתבו בפולנית ושבעה מהזוכים כתבו בשוודית. שתי שפות אלו נדירות מאוד בלימודי שפה זרה, ונדירות יחסית כשפות אם. אם כי שוודית היא שפת אמם של חברי ועדת שופטי הפרס. ככלל, למעלה מתשעים אחוז מזוכי הפרס כתבו בשפות מענפים אירופאים של השפות ההודו-אירופיות, כשבערך חמישים אחוז מכלל הזוכים כתבו בגרמנית, צרפתית או אנגלית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
72	מרפסת בית הקפה בלילה, 1888, מוזיאון קרולר-מילר, אוטרלו בשנת 1888 התערער מצבו הנפשי של הצייר ההולנדי, וינסנט ואן גוך. הוא נטש את פריז ואת המגורים עם אחיו, ועבר לגור ב"בית הצהוב" בארל, שבחבל פרובאנס בצרפת. בארל, הוא קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם. אך רק פול גוגן נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. תחת השפעת משקה חריף, כרת ואן גוך את החלק התחתון של אפרכסת אוזנו ונתן אותו לאהובתו, אשר הייתה זונה בבית בושת. גוגן עזב את העיר עוד באותה שנה. אך למרות הקשיים שבתקופה זו, וואן גוך הפיק בה חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר, כגון "הכרם האדום" - תמונתו היחידה, שנמכרה במהלך חייו, סדרת ה"החמניות" ו"מרפסת בית הקפה בלילה".	עריכה \| תבנית \| שיחה
73	העטיפה הפנימית של הספר פרנקנשטיין, מהדורת 1831 הספר "פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני" נכתב בשנת 1818 על ידי הסופרת מרי שלי. הספר עובד למספר סרטי קולנוע ותורגם לשפות רבות. בניגוד למה שמקובל לחשוב, פרנקנשטיין הוא הדוקטור שהפיח רוח חיים במפלצת ולא המפלצת עצמה שהיא חסרת שם. עובדה זו מפתיעה במיוחד לאור הפופולריות שצברה המפלצת, מחוץ להקשרה בספר, כבסיס למוצרים רבים בתרבות העממית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
74	אסתר גמליאלית אסתר גמליאלית (בתמונה) הייתה אחת הזמרות האהובות בתקופת היישוב, וביצעה בתיאטרון המטאטא, שירים של גדולי המלחינים והפזמונאים בתקופה זו, ביניהם משה וילנסקי, נתן אלתרמן ונחום נרדי. גמליאלית, ברכה צפירה ושושנה דמארי, שלושתן זמרות אהודות מאוד, העניקו לפזמוניהן ניחוח מזרחי, ויש הטוענים כי הן היוו את תחילת המוזיקה המזרחית בישראל. ברכה צפירה מוכרת גם כאמו של אריאל זילבר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
75	תיאטרון הקומקום היה הניסיון הראשון להקים בארץ ישראל תיאטרון סאטירי. התיאטרון הוקם בשנת 1927 על ידי הסופר אביגדור המאירי. התיאטרון לא זכה להאריך ימים, אולם בתקופת פעולתו הקצרה פעל בו כפסנתרן המלחין בן ה-17 משה וילנסקי, שזו הייתה תחילת הקריירה שלו, ששיאה בקבלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
76	אורי אבנרי כחייל ב"שועלי שמשון", 1948 אחד המחזות של יגאל מוסינזון, שעוררו מהומה, הוא "זרוק אותו לכלבים" ("הבימה", 1958). המחזה עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לצנעת הפרט. המחזה סיפר על אודות עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרן מסקין), וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו. הקבלן משיב מלחמה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות המחזה נכתב בעיתונות, כי זה מחזה "מוזמן", המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה", ועיתונאי בן דמותו של אורי אבנרי(בתמונה). הדבר קיבל תוקף מנוכחותו המופגנת של ראש הממשלה דאג, דוד בן-גוריון, בהצגת הבכורה, למרות שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, וכן היה ידוע בסלידתו מ"העולם הזה". אבנרי לא נותר חייב, והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון, שתואר כגרפומן ספרותי ופחדן, אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי, כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר בעורף יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים. אבנרי, שנודע כפעיל שמאל רדיקלי, גם תבע את עלבונם של לוחמי חטיבת גבעתי הישנה, מתיאורם במחזה קודם של מוסינזון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
77	יגאל מוסינזון, איור מאת חיים טופול בשנת 1949 נאלץ הסופר והמחזאי, יגאל מוסינזון, לעזוב את הקיבוץ, בעקבות פרסום סיפור אינטימי מאוד בשם "דרך גבר" (שבשנת 1953 נכלל ברומן עם שם זהה). מוסינזון ומשפחתו עברו לתל אביב, ושכרו בה חדר, בדירתה של משפחת לונדון. בחדר זה כתב מוסינזון מחזות לתיאטרון המטאטא, בו שיחק אבי המשפחה, בצלאל, והוציא את ספריו הראשונים מסדרת חסמבה. גיבור הסדרה נקרא "ירון" כשם הילד, שהתיידד עמו במגורים המשותפים, וממנו קיבל השראה – ירון לונדון, שלימים הפך לאמן ועיתונאי מפורסם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
78	דן בן אמוץ, 1961. בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, כתב האמן-בדרן הפופולרי, דן בן אמוץ, מספר רומנים, המציגים רעיונות מעמיקים, כגון "לזכור ולשכוח" ו"לא שם זין". "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה, באופן מקורי ונועז, ונלמד בשיעורי הספרות, בהמלצת משרד החינוך. "לא שם זין", העוסק בפצועי ונכי מלחמה, עובד לסרט קולנוע. בתקופה זו, נקשר בן אמוץ לפילוסוף, משה קרוי, הפך למו"ל ספרו, "החיים על פי השכל", ואימץ ממנו את הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד. בהשפעת ראנד, כתב בן אמוץ על כריכות ספריו, "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים", כמחאה על כך, שספריות אלו רוכשות עותקים בודדים מספריו, ומשאילות אותם לכל דורש, בחינם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
79	פסל הברווז בכיכר מסריק בשנת 1984 נמנה צייר הקומיקס, דודו גבע, עם מייסדי העיתון "חדשות", בו הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה באיור סאטירי מאת גבע, "שירת הברווז". דמות הברווז, שנולדה שם, הפכה לדמות שגבע הזדהה עמה עמוקות, והקהל אהד. שיא פעילות מדור הברווז הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום את צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז. בהמשך גבע הוציא ספרים עם איורי הברווז. לאחר שגבע נפטר, יזמו מקורביו הצבה של הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו. דמות הברווז, העשויה מבד בלון, וגובה עשרה מטרים, הוצבה על פינת גג הבניין למשך שלושה שבועות. הצבת פסל זה היוותה את פתיחת חגיגות המאה לעיר תל אביב, בשנת 2008. באותה שנה העניקה עיריית תל אביב לברווז תואר אזרח של כבוד, בטקס, בלשכת ראש העיר, רון חולדאי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
80	הפסל נמרוד, מאת יצחק דנציגר, 1939 צייר הקומיקס, דודו גבע, ושלושה מאחייניו, נקראים על שם דודם, דוד נשרי, שנפל במרד הערבי הגדול, בשנת 1936. הוא נורה ממארב, כשהיה בן 19 שנים, וישב במכונית, שהובילה פועלים ושומרים ממוצא עילית לירושלים. לזכרו של נשרי, פיסל יצחק דנציגר את הפסל "שבועה", שנהרס בחצר הסטודיו, בידי קנאי דתי. משברי פסל זה, יצר דנציגר, ככל הנראה, את פסלו המפורסם "נמרוד", וכן את הפסל "שבזיה".	עריכה \| תבנית \| שיחה
81	אריה אלדד בעת ויכוח עם אחמד טיבי הסופרים דויד גרוסמן ויצחק נוי התחילו את דרכם האמנותית, כשהיו קרייניי רדיו. הם עבדו בתוכנית לאם ולילד, ברשת א', בקול ישראל. שם הם הקריאו, בין השאר, את הגרסאות הראשונות ליצירותיהם "דו-קרב" ו"גבעת האירוסים השחורים". נוי עבד שם גם כשחקן תסכיתים. בזכות כישרונו זה, הוא לוהק לדיבוב דמויות רבות, בסדרה "היה היה - האדם", בטלוויזיה הלימודית. עמית נוסף של נוי וגרוסמן לעבודה בתוכניות לאם ולילד היה אריה אלדד. הוא עבד איתם בין הקריירה שלו כקצין גבוה וכפרופסור לכירורגיה פלסטית לבין הקריירה שלו כחבר הכנסת. גם הוא, בזמן עבודתו שם, גם היה סופר. הוא כתב אז את הרומן שכרון סיני, והקריא אותו ברדיו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
82	אריה אליאס, מתוך הסרט "הכוכבים של שלומי" הרבה אמני במה מפורסמים, נכשלו כאמני במה, בתחילת דרכם. אריק סיני, למשל, לא התקבל לפסטיבל שירי הילדים. ריטה קלינשטיין נכשלה בתחרות כישרונות צעירים. אתי אנקרי לא התקבלה לבית הספר למשחק על שם ניסן נתיב. רשימה ארוכה של אמנים ישראלים מפורסמים, כמו ניסים סרוסי ויהודה פוליקר לא התקבלו ללהקות הצבאיות. חלק מכישלונות הקבלה ללהקות הצבאיות הונצחו כמערכונים. לשלישיית הגשש החיוור היה מערכון שהמחיז את מבחן הבד הכושל של שייקה לוי בלהקת הנח"ל, והמערכון של שייקה אופיר, "שיעור אנגלית במגזר הערבי", הוא ככל הנראה בהשראת הצגת המלט, בידי אריה אליאס, במבחן בד כושל לצוות ההווי של הפלמ"ח.	עריכה \| תבנית \| שיחה
83	סמי מיכאל ספרו של סמי מיכאל, מים נושקים למים הוא חצי-אוטוביוגרפי. כמו מיכאל, גם גיבור הספר, יוסף, עלה לישראל מעיראק בשנות ה-50, בתקופת הצנע, בעת שהיה סופר בראשית דרכו. כמו מיכאל, גם הוא סבל מאפליה, כי היה חבר המפלגה הקומוניסטית, ומצא עבודה ברשות המים, לצד הידרולוגים. לכאורה, השוני הגדול בין מיכאל ליוסף הוא שיוסף התחתן עם בת של איש המוסד, שהפכה לנעדרת. אולם לחייו הפרטיים של מיכאל יש קשר גם לעניין זה. מיכאל הוא גיסו של איש המוסד, שמקום קבורתו לא נודע, אלי כהן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
84	יצירה המוצגת במוזיאון - מסכה מצדפים בעיר לוזאן שבשווייץ מצוי מוזיאון אוסף האמנות המנודה והגולמית (Collection de l'art brut), המציג ציורים, תצלומים ושאר אמנות פלסטית מאת אמנים חסרי קשרים עם הממסד, ושכמעט ואינם מתחשבים במסורת ובתרבות אמנותית כלשהי. רבים מהיוצרים המציגים שם את יצירותיהם הם אסירים, מאושפזים כרוניים או אנשים עריריים. כמו מרבית המוזיאונים בעולם, גם מוזיאון זה מרענן מדי פעם את גלריות התערוכות המתחלפות שלו; אולם בשביל לעשות זאת, הוא אינו יכול לשאול יצירות ממוסדות מקבילים לו, משום שלא קיימים מוסדות כאלה. על כן המוזיאון מציג לקהל בכל זמן נתון רק כ-700 מרבבות המיצגים שברשותו, וקיבוץ התערוכות החדשות בו נעשה מתוך מחסני הענק שלו עצמו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
85	דמארי ב-1961 - הזמרת שביצעה את השיר "צריך לצלצל פעמיים" בתקופת הקמת מדינת ישראל, מצבם הכלכלי של רבים מאזרחיה לא היה טוב. לכן, הרבה משפחות השכירו חצי מדירתם למשפחה אחרת. הזמר אריק איינשטיין גדל במשפחה, ששכרה חדר בדירת משפחה אחרת. השחקן בצלאל לונדון גידל את האמן והעיתונאי ירון לונדון, תוך שהוא השכיר חדר בדירתו למשפחתו של האמן יגאל מוסינזון. בסרט הקולנוע הנוסטלגי, "אלכס חולה אהבה", משפחת הגיבור משכירה חדר לדמות הגרוטסקית "פארוק" (יוסף שילוח). ובשירו של נתן אלתרמן, "צריך לצלצל פעמיים", ככל הנראה, צלצול בודד היה סימן לבעל הבית לגשת לדלתיים, ושני צלצולים הביאו לדלתיים את דיירת המשנה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
86	סמליל היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669). בשנות ה-70 הלחין גידי קורן מאות פזמונים ושירים, שרבים מהם הפכו ללהיטים. חלקם נחשבים עד היום ל"נכסי צאן ברזל" של התרבות הישראלית. הוא גם כתב את מילות חלק מהפזמונים, היה שותף להוצאת אלבומים מוזיקליים והקים וניהל את הלהקה הפופולרית, דאז, האחים והאחיות. את כל זאת הוא עשה תוך כדי שהיה סטודנט לרפואה, ובהמשך, כשהיה רופא בהיחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669), רופא מתמחה, ורופא מומחה. כיום הוא רופא-חוקר ופרופסור לרפואה, שפרסם 15 ספרי לימוד ברפואה, ושמו חתום על כ-1750 מאמרים מדעיים. הוא ניהל מחלקה בבית חולים, וכיום הוא מלמד רפואה באוניברסיטה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
87	סמל שייטת 13. שורשי שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי של חיל הים הישראלי, נעוצים בימי שלטון המנדט הבריטי, בו פעלו מספר יחידות קומנדו ימי עבריות, כגון, יחידת מבצעים משולבים (Combined Operation), שנוסדה מקבוצת הכ"ג יורדי הסירה, והחוליה לחבלה ימית, שהוקמה במסגרת הפלי"ם שבפלמ"ח. עם פרוץ מלחמת העצמאות בשנת 1947, והקמת השירות הימי, החלו לפעול שתי יחידות קומנדו ימי, שמקורן בחוליה. האחת של צוללנים והשנייה של מפעילי סירות, שביצעו מספר פעולות נועזות. ב-1 בינואר 1950 אוחדו כל היחידות האלו ליחידה, שנקראה "שייטת 13". מקור השם בתקופת הפלי"ם, שחבריו וחברי הצ'יזבטרון נפגשו לקומזיץ והרמת כוסית מדי 13 בחודש, לציון אירוע, שאירע ב-13 בחודש – ספינה בה הפליג חבר הפלי"ם, זאב פריד, טבעה, והוא הצליח להגיע בשחייה אל החוף. הדבר אף הונצח בפזמון "שושנה", מאת חיים חפר, בשורה, "ב-13 דן (בן אמוץ) הרים עוד כוסית, לפתע הגיחו ספינות המשחית"	עריכה \| תבנית \| שיחה
88	בובי פנחסי ראש עיריית ירושלים לשעבר, טדי קולק, נטה להירדם במופעי בידור ואמנות אליהם הוזמן. זו עובדה מאוד מפורסמת לגביו. אולם קולק אינו הידוען הישראלי היחידי שהתפרסם בנטייה זו. גם המלחין והפסנתרן בובי פנחסי נהג להירדם בכאלו הופעות. רק שבניגוד לקולק, פנחסי לא נרדם ביושבו בקהל, אלא על הבמה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
89	דליק ומוני בשחור-לבן מתוכניות ראשונות של זהו זה! מלבד בסדרת הטלוויזיה הפופולרית של הטלוויזיה הלימודית, "זהו זה!", השחקנים שלמה בראבא, מוני מושונוב, דליק וליניץ, מתי סרי, דובלה גליקמן וספי ריבלין שחקו בסדרה פופולרית נוספת של הטלוויזיה הלימודית, "גם אנו שופטים". סדרת טלוויזיה זו שודרה בטלוויזיה החינוכית בשנת 1975, ואחריה בשידורים חוזרים במשך כעשור. היא הציגה דילמות מחיי בני הנוער. בכל פרק בסדרה הוצג סיפור עד לנקודה שבה נדרשה החלטה, וגיבורי הסיפור אמורים להחליט על הדרך הנכונה. הסדרה נועדה להביא למודעות של בני הנוער נושאים ערכיים, ובהם סובלנות, פתיחות וקבלת האחר, באמצעות הצגת סיטואציות המשקפות נושאים אלה. בתום הצגת הסיפור שודר מעין "משפט" שנערך באולפן ועוסק בנושא הסרט. התסריט נכתב בידי יגאל לב, שלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
90	לוין קיפניס ובנו הפועל המשנאי המתאר נגינה בחליל הוא, באופן מפתיע, "להכות". במסכת ביכורים פרק ג', משניות ג-ד מתוארת הבאת הביכורים לבית המקדש – "...והחליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין קרוב לירושלים." בשירו הידוע "סלינו על כתפינו" לחג השבועות מתאר המשורר לוין קיפניס את הבאת הביכורים לירושלים; בגרסתו המקורית של השיר משנת 1929 משתמש קיפניס בפועל המשנאי "להכות" בהקשר לנגינה בחליל – "הך, הך, הך בתוף, והך בחליל". אולם קיפניס, אשר נהג לשנות את שיריו בהתאם לרוח התקופה, החליף את הפועל "הך" כך שהתקבלה הגרסה המוכרת יותר כיום "הך הך הך בתוף, חלל בחליל". מאז שנת 1935 נדפס השיר בגרסתו החדשה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
91	נחום גוטמן בשנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בקרב האמנים הארצישראלים הצעירים הנטייה ליצירת קואופרטיבים וקבוצות עבודה שונות. המודל המרכזי היה הקבוצות שנפתחו לצד בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות בירושלים. קואופרטיבים כגון "התומר", "אילה", "שרא"ר" ואחרים, עסקו ביצירת אמנות ואומנות במגוון של טכניקות. אחת מן הקבוצות פעלה ביפו בשנת 1917-1916 וכללה אמנים כנחום גוטמן (בתמונה) וחיים נבון (אחיו של אריה נבון). היא עסקה ביצירת העתקי ציורים, בפיסול, וביצירת עציצים מעוטרים וחפצי נוי אחרים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
92	את התפקיד הראשי בסרט העלילתי העברי הראשון באורך מלא, עודד הנודד, שצולם בשנת 1932, שיחק נער בן 13 בשם שמעון פובזנר. פובזנר לא המשיך בקריירת משחק, על אף הצלחתו של הסרט, ולימים היה אחד מבכירי האדריכלים בישראל. בין הפרויקטים הידועים שעיצב – כיכר מלכי ישראל, הנקראת כיום "כיכר רבין".	עריכה \| תבנית \| שיחה
93	יעקב פינס עם מסכת תיאטרון יפנית מאוספו (1958) מספר אמנים עסקו באיסוף של יצירות אמנות. יעקב פינס (בתמונה), לדוגמה, אסף יצירות אמנות יפנית, אותן תרם לאוסף מוזיאון ישראל. הצייר אריה ארוך אסף אריחי קרמיקה הולנדית. ואילו רפי לביא אסף יצירות של אמנות ישראלית בפרקטיקה של החלפה עם אמנים ישראלים אחרים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
94	ניר הוד מספר אמנים ישראלים עוסקים במוזיקה, לצד העיסוק בציור. ניר הוד (בתמונה), לדוגמה, הוציא את האלבום "מכתבים אחרונים לאנה" (1993). גם פסח סלבוסקי יוצר בלהקה ביחד עם גבי קריכלי ואבי סבח. לעומתם, מספר מוזיקאים, כגון שושנה דמארי, ברכה צפירה, דפנה ארמוני, ג'וזי כץ ויהודה פוליקר, עסקו בציור לצד פעילותם המרכזית כמוזיקאים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
95	דב פייגין בכיתת אמן לקדרות בעין הוד, 1956 הפסל דב פייגין (בתמונה) השתתף כשחקן בסרט הקולנוע "פרשת וינשל" (1979) שביים אברהם הפנר. במרכז הסרט חקירת רצח של יהודי-אנגלי שביתו שימש מקום מפגש לאמנים, אינטלקטואלים ואנשי חברה בשנות ה-30 של המאה ה-20.	עריכה \| תבנית \| שיחה
96	יהושע נוישטיין יצירת האמנות המושגית הראשונה שנוצרה בישראל הייתה "פרויקט נהר ירושלים". היא נוצרה בשנת 1970 על ידי יהושע נוישטיין (בתמונה), ז'ורז'ט בלייה וג'ררד מרקס ובמסגרתה הפכו האמנים את אזור נחל קדרון שבירושלים לנהר מטאפורי בעזרת קולות זרימה מוקלטים של מים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
97	הקרנף של דירר "הקרנף של דירר" (בתמונה) הוא חיתוך עץ מאת צייר הרנסאנס הגרמני, אלברכט דירר, משנת 1515. היצירה התבססה על תיאור כתוב וסקיצה מאת אנונימי, של קרנף הודי, שהובא לליסבון באותה שנה. דירר מעולם לא ראה קרנף זה, שהיה הקרנף הראשון באירופה מאז ימי התקופה הרומית. בסוף 1515 שלח מנואל הראשון מלך פורטוגל את הקרנף כמתנה לאפיפיור ליאו העשירי, אך הקרנף טבע כשהאונייה שבה נשלח נטרפה. רק ב-1579 הובא לאירופה קרנף נוסף. למרות אי-דיוקים אנטומיים, חיתוך העץ של דירר הפך לפופולרי, והועתק פעמים רבות בשלוש המאות לאחר שצויר. לבסוף הוחלף בציורים ריאליסטיים יותר של קרנף, ובמיוחד אלו של הקרנפה קלָרָה (אנ'), שהובאה לסיור באירופה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-18. על חיתוך העץ של דירר נאמר: "ככל הנראה שום ציור של חיה לא הותיר השפעה כל-כך חזקה על האמנות".	עריכה \| תבנית \| שיחה
98	במשך שנים נדמה היה שיצירתיות היא תכונה בלעדית לבני אדם, ומחשב, מתוחכם ככל שיהיה, לא יוכל לייצר אמנות. אלא שעם התפתחותן המואצת של טכנולוגיות הבינה המלאכותית, החל מהעשור השני של המאה ה-21, התפתח במיוחד תחום האמנות המבוססת בינה מלאכותית. כלומר, אמנות אשר נוצרת בידי תוכנה (בתמונה). אחת הדרכים היא יצירת תמונות מתוך תיאורים מילוליים, כגון מילות מפתח והנחיות, לעיתים תוך התבססות על טכניקות מסוימות, או אפילו על יצירות ואמנים ידועים. ואכן, באוגוסט 2022 התרחשה תפנית מפתיעה, כאשר לראשונה זכתה יצירה של הבינה המלאכותית 'Midjourney' (אנ') בתחרות אמנות דיגיטלית שנערכה בקולורדו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
99	עטיפת התקליט עם שירי המחזמר "חתונה בעיירה". בסרט התיעודי "הקומדיאנטים", טען ישראל בקר, הבמאי של להיט סרטי הגעפילטע פיש, "שני קונילמל", כי בילדותו היה לו זיכרון פנומנלי. לכן הוא נשלח, כילד, לשבת פעם בודדת בקהל ההצגה "חתונה בעיירה", ולגנוב אותה עבור חבורת תיאטרון יידיש מתחרה. קורבנות הגנבה תיארו באותו סרט תיעודי, שאכן נגנב מהם המחזה, מילה במילה, והדבר הרס להם סיבוב הופעות שלם במזרח אירופה. הקורבנות היו משפחתו של מייק בורשטיין, שלימים כיכב ב"שני קונילמל".	עריכה \| תבנית \| שיחה
100	בשנת 1955 ערך יהודה פרדיס תסכיתי מדע בדיוני ב"קול ישראל", עת נתקל בסיפור הקצר, "חוצה הקירות", מאת מרסל איימה, וכתב בהשראתו את השיר "האיש שבקיר". גיבור הסיפור הוא פקיד ממושקף בגיל העמידה, שגילה פתאום, כי הוא מסוגל לעבור דרך קירות הבתים, וניצל את התגלית לרעה, עד שיום אחד נשאר תקוע בתוך קיר. פרדיס פרסם את השיר כשהוא מסתתר מאחורי שם עט בדוי, כשיר מחאה כנגד "שלטון החושך" הבן-גוריוני של שנות ה-50, בו ראשי מנגנוני הביטחון עשו כרצונם, בהיעדר פיקוח. השיר, בלחנו של מאיר הרניק ובביצועו של שמשון בר-נוי הפך במהרה ללהיט, ו-36 שנים מאוחר יותר, הפך שנית ללהיט בגרסת כיסוי של ברי סחרוף. השיר היווה השראה גם לרומן הנושא את שמו, מאת אריה קרישק, העוסק בהתאבדות השר אברהם עופר. בניגוד לשיר ולרומן, ספק גדול אם לסיפור הקצר, שהיווה להם השראה, היה איזה שהוא קשר פוליטי, משום שהסיפור הקצר ראה אור בשנת 1943, ונכתב בידי צרפתי, שחשש מכל אינטראקציה עם הכובש הנאצי.	עריכה \| תבנית \| שיחה

קטעי "הידעת?" נוספים

1 עד 100 (100%)

101 עד 200 (10%)

201 עד 300 (0%)

301 עד 400 (0%)

בחזרה לפורטל